top of page

ענקי הווידאו - צעקה: הסרט שחשף לעולם את החוקים של האימה | פרק 4

בפרק 4 נחזור אל "צעקה", סרט האימה שהיה הרבה יותר מסתם עוד סרט מפחיד. אחרי שנים בהן התמחה בתחום, ווס קרייבן ("סיוט ברחוב אלם") יצר ב-1996 את הפארודיה האולטימטיבית על הז'אנר וחשף בפני הקהל המופתע את החוקים והכללים ליצירת סרטי אימה. עם נבחרת כוכבים, מסיכה אחת איקונית שאיתנו עד היום, וגיבורה שלא נשארת חייבת - הסרט "צעקה" רצח את סרטי האימה, או שבעצם הוא החזיר אותם לחיים?

 

(טלפון מצלצל)

לילך: הלו?

יונתן: היי.

לילך: כן?

יונתן: מי זה?

לילך: למי ניסית להגיע?

יונתן: איזה מספר זה?

לילך: לאיזה מספר ניסית להגיע?

יונתן: לא יודע.

לילך: נראה לי שזה טעות במספר.

יונתן: כן?

לילך: כן, קורה, אל תיקח את זה קשה.

(צליל ניתוק טלפון. צליל הפעלת מיקרוגל. מיד אח"כ הטלפון מצלצל שוב)

לילך: הלו?

יונתן: את לא רוצה לדבר איתי?

לילך: מי זה?

יונתן: תגידי לי את השם שלך, אני אגיד לך את שלי?

לילך: לא נראה לי.

יונתן: מה זה הרעש הזה?

לילך: פופקורן.

יונתן: מכינה פופקורן?

לילך: אהה.

יונתן: אני אוכל פופקורן רק בקולנוע.

לילך: אני באמת מתכננת לראות סרט בסטרימינג.

יונתן: באמת? איזה?

לילך: סתם, סרט מפחיד.

יונתן: את אוהבת סרטים מפחידים?

לילך: אהה.

יונתן: מה סרט האימה האהוב עלייך?

לילך: לא יודעת.

יונתן: בטח יש אחד שאת הכי אוהבת.

לילך: צעקה.

יונתן: ואז אני רוצח אותך.

לילך: אוקיי, כן.

(מוסיקת פתיחה)

יונתן: שלום וברוכים הבאים לענקי הוידאו, פודקאסט של "הארץ" על סרטים ועל אנשים שאוהבים סרטים. איתי באולפן, הנערה האחרונה, לילך וולך.

לילך: איתי באולפן, מה, קורבן מספר 3, יונתן אנגלנדר.

יונתן: את אוהבת סרטים מפחידים?

לילך: האמת שאני אוהבת סרטים מפחידים.

יונתן: את חובבת אימה?

לילך: אני חובבת, כן, אני מרגישה שהוסללתי לזה, גדלתי בבית שאהב סרטים מפחידים.

יונתן: אני חייב לומר, לפני שאת ממשיכה, שכל פרק את אומרת מחדש, שהוסללתי.

לילך: שהוסללתי לזה. יכול להיות שאני מרגישה שאין לי בחירות, אבל באמת שני ההורים שלי מאוד אוהבים על סרטי אימה, לא כל כך סלאשרס.

יונתן: אלא?

לילך: כזה "הנוסע השמיני", "הניצוץ", זה דברים של סטיבן קינג, לא כל כך צרחות ודם. למרות שהניצוץ, זה לא דוגמה טובה. ואחת הטרגדיות של חיי הבוגרים זה שלא מצאתי עוד אדם שאוהב סרטים מפחידים כמוני, לפחד, כאילו, ממש.

יונתן: ואת מאלה שרואה את הסרט, או שאת כמו אשתי כזה רואה את הסרט, אבל הידיים על העיניים, ואת לא מסתכלת כשיש רציחות?

לילך: רק ב… לא, אני לא יכולה לראות דברים רפואיים, אבל רציחות אין לי בעיה.

יונתן: מה…ניתוח?

לילך: כן.

יונתן: אוקיי.

לילך: זה נגיד אני אשים יד על העיניים, by all means.

יונתן: זה מעניין, כי היד על העיניים הזה, זה כאילו אתה לא רוצה לראות את הסרט, אבל זה בעצם הריגוש. זה הרגע. והריגוש הזה, שאני רואה משהו שאסור לי לראות, שאני לא רוצה לראות, זה הדבר. זה הדבר עצמו. ש לך סרט אהוב?

לילך: אני חושבת ש"הנוסע השמיני" הוא נחשב סרט אימה?

יונתן: לא.

לילך: אוקיי, תודה רבה. אתה אוהב סרטי אימה?

יונתן: אני לא אהבתי סרטי אימה כשהתבגרתי. זה או הפחיד אותי, או לא עניין אותי. בשנים האחרונות אני ממש בקטע, השלמתי את כל הקלאסיקות.

לילך: מה אתה אומר?

יונתן: ואני עכשיו, וגם יש עכשיו את המין חידוש של סרטי אימה, המין תחייה מחדש של אימה עילית כזה, אפשר לקרוא לזה?

לילך: כן, כן, כן.

יונתן: ג'ורדן פיל וכזה. אני ממש בקטע.

לילך: מה השתנה אצלך, בפנים, בלב?

יונתן: אולי זה כבר לא מפחיד אותי, אני יכול להתייחס לזה יותר בצחוק, כמשהו שהוא קצת ראוי ללעג, אבל גם קצת מעניין. או שאני פשוט אין לי יותר כוח לסרטים מורכבים, אז אני רואה את זה.

לילך: כן, כן, טוב, יש לזה, זה מספק את הדבר הזה, בטוח.

יונתן: אז היום נדבר על אחת מקלסיקות האימה המודרניות, צעקה. 1996, של ווס קרייבן. כשאני הייתי ילד, זה היה הסרט מסיבות פיג'מות. זה היה כאילו הסרט שרואים, אני נרדם, אני קם, הסרט נגמר.

לילך: באיזה גיל היית?

יונתן: עשר כזה, אולי.

לילך: אוקיי, עשר.

יונתן: וזה סרט שקל להסביר למה הוא חשוב. הוא סרט באמת חשוב, ואחד הסרטים שאין הרבה סרטים בהיסטוריה של הקולנוע, אני חושב, בטח הקולנוע המודרני, שהשפיעו כל כך הרבה על הז'אנר שלו.

לילך: על כל מה שבא אחריו.

יונתן: כל מה שבא אחריו, והיה מין נקודה סוף של כל מה שבא לפניו.

לילך: אז אני חושבת שהיה נקודה פסיק, כי הוא באמת הגדיר גם את כל מה שהיה לפניו, ושינה את הכל, כאילו לא יכולת לראות אחר כך, לצפות בסרט האמה ולא להגיד, אה כן, זה כמו בצעקה. זאת אומרת, הם הסבירו את זה. ווס קרייבן ממש עשה מין אלמנך כזה של כל סרטי האימה, ושל כל מה שמשתמשים בו בז'אנר כדי לעבוד עליך.

Randy: This is the moment where the supposedly date killer comes back to life, for one last scare (Slashing sounds and screaming)

יונתן: אז, הצלחה קופתית משוגעת. סרט יחסית זול במונחים של אז, עשה המון המון כסף, שישה, שבעה המשכונים, ופשוט הפך להיות מין רף של "ככה עושים סרטי אימה". אולי כמה מילים על ווס קרייבן?

לילך: אז ווס קרייבן, אדם מוזר, מה נגיד, הוא הקדיש את חייו לז'אנר. זאת אומרת, חוץ מאיזה detour אחד משונה מאוד, בצורת, זה סרט דרמה, סופר נוגע ללב כזה, הוא עשה אך ורק, מ-1972, ולדעתי 2015, סרטי אימה, אחד אחר שני. אתה רוצה לשמוע איזה?

יונתן: אני רוצה לשמוע את המרכזים, או המרכזיים.

לילך: "הסיוט ברחוב אלם"

(מוסיקת פסנתר איטית מהסרט)

לילך: זה שלו.

יונתן: פרדי קרוגר.

לילך: פרדי קרוגר, שזה באמת וואו, זה אחד שראיתי מוקדם מדי, וללא פיקוח, אורי, בווידאו, ובאמת, כאילו, הרס את חיי לאיזה זמן. והוא עשה את "The Hills Have Eyes"

יונתן: לפני, עוד לפני פרדי קרוגר.

לילך: כן. והוא הקדיש את עצמו לז'אנר, והוא לקח את זה מאוד ברצינות. זאת אומרת, הרבה מאוד זמן, עד שהוא הגיע למין שלב הזה, שבו הוא כבר יודע על זה כל כך הרבה, שהוא היה מסוגל להתרחק מזה לרגע, ולעשות את צעקה, למשל.

יונתן: אז בצעקה הוא לוקח את כל הדברים האלה שהוא למד, את כל הטריקים, כל השטיקים, של ז'אנר האימה, של ז'אנר הסלאשר ספציפי, ועשה מין סיכום. סיכום עם קריצה. אז זו הייתה במילה הלילה, לכל מי שאיכשהו לא ראה את הסרט, סרט סלאשר קלאסי. ועל פי החוקים של סרט סלאשר, אנחנו מדברים על רוצח, שרוצח כמה נערים ונערות, בדרך כלל בפרברים, בדרך כלל לבנים. וזה מה שקורה פה, בעיירה וודסבורו, אי שם בארצות הברית, העירה המומצאת, יש לנו רוצח מסתורי, מסכה, שמתחיל לרצוח אנשים. וזה במיוחד חשוב עבור הגיבורה שלנו, סידני פרסקוט, נב קמפבל, שאמא שלה נרצחה בדיוק שנה לפני. זו המסגרת. אבל אנחנו לא מגיעים לנב קמפבל, אלא איזה חצי שעה לתוך הסרט. לפני זה, יש לנו סצינת פתיחה מדהימה.

לילך: מדהימה.

יונתן: אחת הטובות.

לילך: כן.

יונתן: פנים לילה, בית די עשיר, בעיירה. בחורה לבנה מאוד, בלונדינית מאוד, דרו ברימור, מצלצל הטלפון.

(Phone rings)

Casey: Hello

Speaker: Hello

Casey: yes?

Speaker: Who is this?

Casey: Who are you trying to reach?

Speaker: What number is this?

Casey: What number are you trying to reach?

Speaker: I don’t know

Casey: well i think you have the wrong number

Speaker: Do i?

יונתן: מזה אנחנו מתחילים. מתקשר מישהו מסתורי. מתחיל לדבר עם דרו ברי מור על סרטי אימה.

Speaker: What’s that noise?

Casey: Popcorn.

Speaker: You’re making popcorn?

Casey: A ha.

Speaker: I only eat popcorn in the movies.

Casey: I'm getting ready to watch a video.

Speaker: Really? Which one?

Casey: Just some scary movie.

Speaker: You like scary movies?

Casey: A ha.

Speaker: What’s your favorite scary movie?

Casey: Ahh… I don't know.

Speaker: You never told me your name.

Casey: Why do you want to know my name?

Speaker: Because I want to know who I’m looking at.

יונתן: הוא אומר לה, אני רואה אותך, אני מסתכל עלייך. ושני הדברים האלה הם הבסיס של האימה בסצנה הזאת ובסרט בכלל. צפייה. הוא צופה בה ומדבר איתה על צפייה בסרטי אימה. וזה לא סתם סרטי אימה, הרפרנסים הם כולם לסרטי סלאשר. שיש להם חוקים מאוד מאוד מסוימים. הוא שואל אותה, מה הסרט האהוב עלייך? היא אומרת, את זוכרת?

לילך: "האלווין" היא אומרת?

יונתן: "האלווין". עכשיו, אולי ננסה לדבר רגע על מה מפחיד פה. ראינו הרבה סרטי אימה. מה יוצא דופן פה? ויש פה משהו יוצא דופן?

לילך: הוא נכנס לבית שלה, בדרך כלל זה… זה הן, בדרך כלל זה הן, והן בדרך כלל בלונדיניות, אני חושדת. מוצאות את עצמן בסיטואציה. אבל כאן היא כאילו הכי בטוחה. והסיפור הזה של הטלפון מצלצל בבית, קודם כל מישהו יודע את המספר שלך. וחוץ מזה, נוצר איזה מין מרחב כזה של כן מוכר, לא מוכר, כן אינטימי, לא אינטימי, כן מסוכן, לא מסוכן.

יונתן: יש פה משהו על הגבול שבין פלירטוט עד שזה לא.

לילך: אני רוצה לרגע לשים כוכבית. אלו היו שנת ה-90. היו שיחות טלפון בטעות הביתה, שהתפתחו למין שיחות מקריפות, יותר או פחות. ואם נתת לזה את האפשרות, והיה לזה איזשהו בסיס, לגמרי היו שיחות כאילו על הגבול של הסצנת פתיחה וצעקה.

יונתן: זה מתחיל במין שיחה באמת שהיא קצת פלירטוטית, על קולנוע, איזה סרט את אוהבת, איזה סרט אתה אוהב. ומהר מאוד, פתאום יחסה כוחות משתנים, הוא אומר לה שהוא רואה אותך, ואם היא תנתק לו, הוא ירצח אותה. פשוט ככה. והרגע המכריע הוא טריוויה, טריוויה קולנועית. אם היא תענה על שתי שאלות, מי היה הרוצח ב"האלווין", ואחרי זה מי היה הרוצח ב"יום שישי ה-13", שני סרטי סלאשר קלאסים של הקלאסים, הוא יהרוג אותה. אם היא תטעה.

Speaker: Name the killer in “Friday the 13”.

Casey: Jason! Jason!

Speaker: I’m sorry, that’s the wrong answer!

Casey: No it's not! no it's not! It was Jason!

Speaker: I’m afraid not!

Casey: Listen it was Jason, I saw that movie 20 goddamn times!

Speaker: Then you should know Jason's MOTHER, Mrs.Vorhees, was the original killer. Jason didn't show up until the sequel. I’m afraid that was the wrong answer…

יונתן: ואני חושב שכבר פה הסרט חושף את הקלפים שלו. הוא אומר, אתם הולכים לצפות בסרט אימה, אבל זה סרט אימה שיודע שהוא סרט אימה. ואני הולך להציג ולדבר על כל הקונבנציות, אבל אני הולך לעוות אותם ולקרוץ לכם לגביהם.

לילך: זה סרט אימה לא רק שמבוסס על סרט אימה, אלא גם הקהל קצת משתתף הרי במשחק הטריוויה, זה נכון? כי אם אתה מגיע לראות את צעקה, ואתה בעצמך הבוגר של סרטי סלאשר, אז יש דברים שאתה כמעט מצפה להם. זאת אומרת, זה משחק דו-כיווני. המשחק שהוא משחק עם דרו ברימור, והמשחק שמאוחר יותר משחקים גם עם סידני, עם נב קמפבל, זה גם המשחק שווס קרייבן משחק עם הקהל שלו. ויש באמת, יש 31 סרטים שהוא מאזכר או מרפרר עליהם בתוך צעקה. זאת אומרת, זה משחק טריוויה ממש.

יונתן: ואחד הדברים שאתה יודע, אם אתה בוגר של סרטי אמא, זה שלא רוצחים את הגיבורה.

לילך: לא רוצחים את הגיבורה.

יונתן: דרו ברימור על הפוסטר, היא השחקנית הכי חשובה והכי מוכרת מכל מי שמופיע בסרט, אז אתה יודע שהיא לא תמות.

לילך: נכון.

יונתן: ואז היא מתה.

(צרחות מהסרט)

לילך: היא מתה כי זה מחזה מוסר, מיני. והיא על ההתחלה בעצם העמידה פנים שאין לה חבר. ואני חושבת שזה העונש שלה, שווס קרייבן מעניק לה בתוך הדבר הזה. היא נרצחת כי היא שקלה את האפשרות לבגוד.

יונתן: אוקיי, אז אפשר לחשוף שבשיחה שעשינו לקראת הפרק, אנחנו לא הסכמנו על מה הסרט באמת.

לילך: נכון, לא הסכמנו על מה הסרט.

יונתן: אז את היא השגרירה של מחזה המוסר, ואני השגריר של משהו אחר. אבל בכל אופן, כשהיא נרצחת בצורה נורא גרפית, אז זה בא משום מקום, כי אתה יודע שזה לא אמור לקרות, בטח לא לשחקנית כזאת, וזה בעצם המשחק שווס קרייבן משחק עם הצופים שלו. אני יודע למה אתם מצפים, ואני אעשה משהו אחר.

לילך: אבל אז יש פיצוי, כאילו הולכת דרו ברימור, ונכנסת נב קמפבל. זאת אומרת, זה איזושהי העברת שרביט מאוד מחוכמת לגבי התקופה, כי דרו ברימור הייתה יקירת האייטיז. אני זוכרת שאני הייתי בקהל, כי צפיתי בזה, בקולנוע באמת, וזה היה מין כזה, אה, דרו ברימור חזרה. איזה קטע, גוד פור הר. ואז היא מתה. אבל אז אתה מקבל את הבחורה המקסימה מ"שולחן לחמישה", ואתה אומר, אה, אוקיי, בסדר גמור, כי זה היא שלנו.

יונתן: אז היא הגיבורה שלנו. אנחנו יודעים שאימא שלה נרצחה שנה לפני זה, גם מוות איום וגרפי, וישר נרמז שיש פה איזשהו קשר.

לילך: בוודאי, אין מוות טבעי בסרט הזה.

יונתן: אבל הסצנה הראשונה שלה היא עם הבן זוג שלה, שהוא לוחץ עליה לשכב איתו.

לילך: הלם.

יונתן: והנה עוד קונבנציה של סרטי סלאשר, הגיבורה תהיה בתולה.

Billy: I was home watching television, “The Exorcist” was on, it was edited for TV you know, all the good stuff was cut out. It got me thinking of us. How two years ago, we started off hot and heavy, a nice solid "R” rating on our way to an NC17. And how things have changed and, lately, we're just sort of… edited for television.

לילך: הגיבורה, כמו שאמרנו, כדי לא למות, חייבת להיות בתולה. ומיד הם מנהלים איזו שיחה על האם הקשר שלהם הוא PG-13, והוא כן לוחץ עליה, אבל אומר לה, אני לא מתכוון ללחוץ עלייך. והיא, כמו שהיא אמורה, מרגישה מאוד אשמה לגבי זה.

יונתן: ואמרת PG-13, זה ממש מונח מתוך הסרט, כי כל הדיאלוגים בסרט, הם שואבים ונלקחים מתוך עולם הטלוויזיה קולנוע. כל ההבנה שלהם את העולם, וההבנה שלהם את היחסים, זה מתוך זה. וזה יחזור לכל אורך הסרט. מיד אחרי זה, יום אחרי זה, כל העיירה משתגעת מזה שיש פה רצח כפול, גם דרו ברימור, גם החבר שלה, וערב לאחר מכן, גם נב קמפבל עוברת את אותו דבר. טלפון מסתורי (צלצול טלפון) אדם שאי אפשר לזהות את הקול שלו:

Speaker: Hello, Sidney.

יונתן: ומיד הוא מתחיל את המשחק הפסיכולוגי של, אני רואה אותך, אני מסתכל עלייך, ונב קמפבל, התגובה שלה היא שונה מדרו ברימור, היא יותר נותנת חזרה, יותר נלחמת חזרה.

Speaker: What’s your favorite scary movie?

Sidney: Oh, come on, you know I don’t watch that shit.

Speaker: Why not? Too scared?

Sidney: No, no. I mean- what’s the point? they’re all the same, some stupid killer stalking some big breasted girl who can’t act, who’s always running up the stairs when she should be going out the front door, it’s insulting.

לילך: כן, היא לא מן המהבולה הזאת, שנרצחת לך בחמש עשרה דקות הראשונות, שהיא נעלבת בשם הפמיניזם שהיא פיתחה לצורך השיחה הזו, והיא יוצאת החוצה לבדוק אם הוא שם, והיא חושבת, וזה דבר שיחזור על עצמו, שהוא החנון חובב הקולנוע שעובד בספריית הוידאו, שלומד איתה בכיתה. וזה יחזור על עצמו, כי החנון חובב הקולנוע, שעובד בספריית וידאו, הוא ווס קרייבן.

יונתן: בסרט הוא נקרא רנדי.

לילך: הוא נקרא רנדי.

יונתן: בוא ניתן כבוד לחנון.

לילך: זה נכון. אחד השחקנים הטובים היחידים שם. אז כן, היא מגיבה מאוד אחרת, ואתה רגע שמח בשבילה, על התודעה הלוחמת שהיא פיתחה.

יונתן: ככה נערה אמורה להגיב. כלומר, ככה הגיבורה שלנו אמורה להיות. היא לא אמורה להיות הנערה שנרצחה תוך שנייה.

לילך: הלוואי, והיא הייתה לוקחת קצת מהלוחמנות הזאת, לתוך מערכת היחסים הלא תפקודית שלה. כן, בבקשה.

יונתן: אז היא מצליחה להינצל. הרוצח בורח, ודקה אחרי זה, לא תגידי שעה אחרי זה, דקה אחרי זה מופיע שוב הבן זוג שלה, בילי, עם טלפון נייד. כלומר, הטלפון נייד נופל מהכיס שלו. אתה אומר, טוב, זה הרוצח.

לילך: זה הרוצח.

יונתן: זה הרוצח. זה חייב להיות הרוצח.

לילך: כי למי יש עוד טלפון נייד? השנה היא 1996.

יונתן: ובילי הוא גם דמות שמדברת על סרטים. אבל זה מה שנקרא בשפת קולנוע, בעגת קולנוע של חנונים, רד הרינג. מכירה את המונח?

לילך: לא.

יונתן: רד הרינג זה מונח שהמקור שלו הוא שימוש בדגים מסריחים כדי להטעות כלבי צייד. הם רודפים אחרי הרד הרינג, ולא אחריך.

לילך: אוקיי.

יונתן: אז בעולם הקולנוע, וגם ספרות, זה אומר, רמז בולט, ברור, שנועד להטעות.

לילך: שמטעה.

יונתן: שנועד להטעות. עכשיו, יש פה קטע מאוד מתוחכם, כי בילי, ספוילר אלרט, כן. הוא הרוצח.

לילך: תתמודדו.

יונתן: אבל זה כל כך מובן מאליו, זה כל כך בולט, שהצופה המנוסה אומר, אין מצב שהוא הרוצח.

לילך: כן, זה קל מדי.

יונתן: אז בעצם זה שהוא הרוצח, זו הטעיה. שזה מאוד מעניין. אז הוא נעצר. וכביכול הפרשה נגמרת. אבל הסרט כמובן ממשיך. ויש פה דמות שאנחנו צריכים להציג, ואת תציגי אותה, כי אני מנחש שאת חובבת חברים ונשים. גייל וות'רס.

Gale: Kenny?

Kenny: Yeah?

Gale: I know that you’re about 50 pounds overweight, but when I say “hurry! ” please interpret that as… MOVE YOUR FAT TUB OF LARD ASS NOW!

לילך: אז מגיעה מוניקה מ Friends. היא העיתונאית החוקרת, היא מוצגת כביץ', כאילו. אי אפשר היה להגדיר אותה אחרת בניינטיז. גם לא טרחנו. והיא נמצאת שם כדי לסקר את פרשת הרצח הנוכחית, והיא זו שכתבה ספר על פרשת הרצח של אמא של סידני בשנה הקודמת. זאת אומרת, היא לא רואה בעיניים מה שנקרא.

יונתן: היא כלבה, צינית. רוצה למכור ספרים.

לילך: תעשה הכל בשביל להתפרסם.

Gale: If I’m right about this I could save a man’s life! Do you know what that can do for my book’s sales? !

יונתן: מין עוד סימפטום של הדבר הזה של העולם מסביר את עצמו, והדמויות מסבירות את עצמם דרך התקשורת. דרך הטלוויזיה.

לילך: כאילו יש איזו מין ביקורת, קצת לא ברורה לי בסופו של דבר, של ווס קרייבן, לאיך התקשורת, הטלוויזיה והקולנוע משחיתים את הנפש. קצת לנסות להחזיק במקל משני קצותיו, לא?

יונתן: אני חושב שזה, כל הסרט הוא מין כפל עמדות. כלומר, הסרט מנסה להיות גם סלאשר קלאסי, ובו בזמן להגיד, אני לא סלאשר קלאסי, אני משהו אחר. וזה אומר שגם אני מבקר את הדור הצעיר והאדיש, אבל בו בזמן אני...

לילך: מוכר את הסרטים שלי.

יונתן: אני מוכר את הסרטים שלי, ואני אומר, טוב, הם לא באמת כאלה אדישים, זה משהו אחר. וגייל וות'רס, קורטני קוקס, היא עוד רמה של הדבר הזה של צפייה. כל הזמן יש פה עניין שאנחנו צופים בסרט, הם צופים בסרטים, וגייל וות'רס, היא גם צופה באנשים האלה, ורוצה את הזווית שלהם. בילי, הרוצח, שאינו רוצח אולי? הוא כן, הוא כן רוצח.

לילך: אנחנו קצת יודעים שהוא כן.

יונתן: המשטרה משחררת אותו, לא יכולים להוכיח את האשמות נגדו. ואז יש צנה מאוד חשובה, במסדרון של הבית ספר, שיחת מסדרון, בילי תופס את הבת זוג שלו, שאותה ניסה לרצוח, כאמור, עשר דקות קודם.

לילך: אבל כצופים אנחנו לא יודעים את זה, כצופים אנחנו יחד עם זה, שהיא סתם האשימה אותו, ובמקרה היה לו.

יונתן: ומה הוא אומר לה?

Billy: Understand what? That I have a girlfriend who would rather accuse me of being a psychopathic killer rather than touch me?

לילך: מה אני אמור להבין? שיש לי חברה שמעדיפה לחשוב שאני רוצח פסיכופט מאשר לגעת בי? את לא אותו דבר מאז שאימא שלך מתה, ועברה כבר שנה, יונתן. למה לא התגברת?

יונתן: סליחה על הגסות, הוא אומר לה, כאילו, "יאללה, תפתחי לי".

לילך: לא רק זה, עכשיו את חייבת לי. הרי עכשיו את חייבת לי. ישבתי לילה במעצר בגללך.

יונתן: וזה עובד. כלומר, אנחנו רואים שנב קמפבל, שסידני, משתכנעת. היא חשה המון אשמה.

לילך: היא חש המון מדי אשמה בהחלט.

יונתן: בואי שנייה, אני אפתח את זה.

לילך: בבקשה.

יונתן: אפרופו. כאילו, הלחץ הזה. אני כבר דיברתי פה, באריכות, על הבתולין המאוחרים שלי.

לילך: בבקשה.

יונתן: כאילו, העניין הזה של הלחץ החברתי, לשכב.

לילך: אתה שואל אותי בתור משתתפת בניסוי החברתי הגדול, שהוא טינאייג'ריות?

יונתן: כן.

לילך: לא, אני לא נכחתי שם. מה פתאום? לא היה מה ללחוץ עליי, כי אני בכלל לא הייתי על המגרש. אם זה לא היה ברור עד עכשיו.

יונתן: כאילו, זה קיים אבל. כלומר, זה קיים בתקשורת, בטלוויזיה ובסרטים, אנחנו יודעים שהדבר הזה קיים. כלומר, אם אז זה נשען הסרט, חלק מהסרט, זה חייב להיות לדבר משהו שבאמת קיים.

לילך: זה ברור שזה טרופ תרבותי, ואני חושבת, שלפחות אם אני משווה בין התקופה בה אני התבגרתי, בישראל, לבין הדברים שנדמה היה לנו שמגיעים מאמריקה, שזה היה הרבה הרבה יותר אמריקאי. אני לא חוויתי את זה כמובן ככה, אבל גם לדעתי הסביבה שלי, זה לא היה דבר, זה היה רעיון מיובא.

יונתן: אז הזווית הקולנועית פה, היא שמרנית. עוד מילה על הסלאשרים, הסלאשרים, הם צמחו, הסרט הראשון נחשב, "המנסרים מטקסס", ב-1974, אבל ה-C היה "הלוואין", 78', ובעצם זה הכל בתקופה מאוד שמרנית בארצות הברית, והקטע של, את צריכה להיות בתולה, בתולה שווה להיות חזקה, שווה להיות זאת ששורדת, כלומר, המסר הוא נורא פשטני, והוא מאוד ברור.

לילך: זה ממש הדבר עצמו, כן.

יונתן: כלומר, את צריכה להיות בתולה. והדבר הזה, כאילו, הוא קורץ לנו עם זה. הוא אומר לנו, אני יודע, אני יודע.

לילך: אתה מאמין לו, לווס קרייבן, אנחנו כרגע מדברים עליו, שהוא קורץ, אני חושבת, ואני לא מתעקשת פה לדבוק באיזה עמדה שבה כל הגברים תמיד שונאי נשים, אבל אני באמת חושבת שהאופן שבו הוא מתעסק בזה, באופן כל כך מגושם, לחלוטין בסופו של דבר הסרט הזה עוסק בסקס, בניסיון להשיג סקס, ובמה קורה אחרי שנתת לו.

יונתן: בשלב זה סידני עוד לא נתנה לו, אז בואי נמשיך עם הסרט, ונראה אם היא תיכנע, או שתעמוד על בתוליה.

לילך: תעלומה מדהימה בפנינו, כן.

יונתן: שצריך, סצנה שאני רוצה שנעצור בה. אחרי זה, יש לנו את המנהל, שאגב, הוא השחקן, דה פונס.

לילך: הוא דה פונס.

יונתן: אז דה פונס תופס שני תלמידים ששמו את המסכה הזאת של הרוצח, מה שנקרא "גוסט פייס", הסתובבו בבית ספר והפחידו את כולם, והוא נכנס בהם, חבל על הזמן, ואומר, "הדור שלכם מגעיל אותי. "חסרי רגישות, "אדישים לאלימות, "גועל נפש".

לילך: הוא צודק.

יונתן: אני חושב שפה נמצא האני מאמין של הסרט. אני חושב שיש פה איזה מעין אמירה, שוב, כמו כל דבר, פה אמירה עם קריצה, של איך דור שלם שגדל על וידאו, גדל על טלוויזיה, האם הוא פיתח איזה מין אדישות מוחלטת לאלימות ולמה שקורה סביבו. וגם לסקס, אגב. כלומר, הדור של פורנו גם, הרי וידאו שווה פורנו.

לילך: בהחלט. הסיפור עם פורנו עוד יחזור לנו בהמשך. ואני אגיד שוב, How dare you, ווס קרייבן, how dare you "לנסות להחזיק את המקל הזה משני צדדיו? " לא יכול להיות. תראה, נעורים, זו תקופה סוציופתית. אפילו לאדם עם אמפתיה, אפילו לאדם שיגדל להיות אדם, טוב, זו תקופה שאתה מתעסק בעצמך, שנורא נורא קשה לך לראות את האחר. באמת, יש מעט מאוד היכולת לחוות את החיים רגע מעיניו של אחר. להוסיף על זה את זה שכל הדמויות שלנו כמעט הן באמת סוציופתיות, וווס קרייבן הוא תורם ראשי לסוג התרבות הזאת, אז באמת, איך אתה מעז?

יונתן: זו הקריצה. זו הקריצה. והרי זה דיון שקיים כל הזמן.

לילך: זה אתה צריך להאמין שהוא קורץ.

יונתן: אז אני חושב שאני מאמין. כשאני הייתי צעיר יותר, זה היה משחקי מחשב. משחקי מחשב משחיתים את ה… ולפני זה היה ראפ. ראפ משחית את הנוער. ועכשיו זה טיק טוק מטמטם את הנוער. זה מין דיון שהוא כמעט כבר...הוא כל כך מובן מאליו.

לילך: לא, אבל אני לא חושבת שסרטי אימה משחיתים את הנוער. אבל אני חושבת שאתה לא יכול להיות גם בעמדה הזאת של מי שיוצר את זה, וגם בעמדה של מי שאומר…

Principal Himbry: You make me so sick! Your entire havoc-inducing, thieving generation disgusts me!

יונתן: אבל הוא יכול להיות בעמדה שאומרת, אני משחית את הנוער ואין לי בעיה עם זה. סבבה.

לילך: אז שיגיד "אין לי בעיה עם זה" שלא ישים את הדמות היחידה שיודעת לשחק בסרט, שהוא המנהל, ויבוא ויגיד את הדברים שהוא אומר.

יונתן: למי שדואג, נגיד שהפונז נרצח מיד אחרי זה.

לילך: כן. וכמובן, כשהוא נרצח, המנהל, הדמות של המנהל, וזה נודע מאוחר יותר לתלמידים שלו, מוצאים מה שהם עושים, ונושאים לראות את הגופה השחוטה שלו. בתור בידור.

יונתן: זו התשובה שלהם להאשמה שלו. כן.

לילך: צדקת.

יונתן: צדקת.

לילך: נכון.

יונתן: ועכשיו אתה מת. הסצנה הבאה, והחשובה מאוד, היא סצנה ספריית וידאו. אמרנו שיש לסידני חבר, רנדי, שעובד בספריית וידאו.

Kid: What’s that werewolf movie with E.T’s mom in it?

Randy: The Howling, Horror, straight ahead.

Kid: OK, thanks.

יונתן: ופה, מהרגע הזה ועלה, המודעות העצמית של הסרט עולה בחמש רמות. רנדי אומר, יש נוסחה לסרטי אימה, ולכן אני יודע שבילי הוא הרוצח. מה הוא אומר לצופים, תקשיבו, אני יודע בילי הוא הרוצח. השוטרים שחררו אותו, כי הם לא צפו במספיק סרטי אימה.

Randy: See, the police are always off track with this shit. If they watched “Prom Night” They’d save time! There’s a formula to it! A very simple formula! (Yelling) Everybody’s a suspect!

יונתן: וכצופה, אתה כבר נמצא בדיסוננס, אתה כבר לא יודע. הנכון, זה סרט אימה, אז הוא הרוצח. אבל הוא לא הרוצח, כי לא יכול להיות שהסרט אומר לי שהוא הרוצח. והדבר הזה מגיע לשיא טיפה יותר מאוחר, בסצינת החוקים, שמיד נגיע אליה. אבל לפני זה, סידני מתנצלת בפני בילי.

לילך: סידני שוב מתנצלת על זה שהיא לא נתנה את הפרח שלה לבילי, ואפילו אומרת לחברה שלה את המשפט המדהים.

Sidney: He has been so patient with me, you know, with all the sex stuff. How many guys would put up with a girlfriend who's sexually anorexic?

לילך: מה אני אגיד? באמת... זה באמת כואב לשמוע. נב קמפבל, ואתה תקופה, אני אזכיר למי שלא חי שנים ארוכות כמוני, שיחקה בשולחן לחמישה דמות כל כך הרבה יותר מורכבת, מעניינת, עם אייג'נסי, מורכב וחשוב ומעניין. זה כמעט היה בלתי נסבל לראות. ואני אגיד מראש, וזה גם ספוילר, זה לא מותר עד סוף הסרט. זאת אומרת, היא נשארת הבחורה הזו.

יונתן: והיא נותנת? כלומר, היא נכנעת?

לילך: כן, בנסיבות הכי גרועות בעולם. בואו נגיע לזה, כן, בטח.

יונתן: אז בעצם בערך בדקה 50, או אחרי שעה, אנחנו מתכנסים לסוף של הסרט. כלומר, זה מין מסיבה. מסיבה של כל החבר'ה, בבית של אחת הדמויות.

לילך: כי יש עוצר בעיירה, יש רוצח, on the loose, יש עוצר, ולכן מיד יש מסיבת כיתה.

(מוסיקה וקולות אנשים מריעים מהסרט)

יונתן: ובעצם מפה זה מין סט פיס, שאיתו אנחנו הולכים עד סוף הסרט. ושתי הזירות המרכזיות שלו, זה סידני ובילי, בקומה העליונה, עושים את שלהם.

לילך: מאבדת את הבתולים, מעל חברה, כשצופים בווידאו, כמו שכל נערה רוצה.

יונתן: ולמטה, יש לנו חבר'ה שצופים ב"הלוואין". והסרט עושה מאמץ מוצלח מאוד, להקביל בין הלוואין, הסלאשר הקלאסי ביותר, לבין מה שקורה מעליהם.

לילך: כן, הסיפור הזה של upstairs/downstairs , זה הולך כל הזמן. סידני, אני אזכיר, שוב מתנצלת בפני בילי, על שכמעט נרצחה פעמיים, ואומרת, אני זו שהייתי אנוכית ומרוכזת בעצמי, ופוסט-טראומטית. enough is enough, עברה כבר שנה.

יונתן: אוקיי, אבל אני הולך עם הקריאה שלך.

לילך: בבקשה.

יונתן: זה מחזה מוסר.

לילך: זה מחזה מוסר בעיניי, לגמרי.

יונתן: מהו המוסר, כלומר, מה המסר המוסרי?

לילך: לכאורה, היא הייתה safe, עד הרגע שבו היא מאבדת את הבתולים שלה. והיא הולכת כנגד כל האינסטינקטים שלה. היא חושדת בו, ובכל זאת, בחבר שלה, ובכל זאת, היא שוכבת איתו. היא שוכבת איתו, ושנייה אחרי זה, היא, מין, אומרת לו, בזמן שהיא מסרקת את שערה, כמו שכל אחת עושה מיד אחרי משגל ראשון (יונתן צוחק), ואומרת לו, מין, תגיד, למי עשית את השיחה היחידה שנתנו לך בתא המעצר? והוא משקר לה שקר, ואז היא אומרת, אה, אינטרסטינג. כי אני דווקא הבנתי שככה וככה. מה את עושה?

יונתן: אבל אני מקבל את זה שזו דמות בלי אג'נסי, ושזו דמות שהמעשה שלה יוצא חלש, מה שתרצי. אבל, שוב, במחזה מוסר צריך להיות מסר. מה המסר? שהיא צריכה להיות בתולה? שהיא לא צריכה להיות בתולה?

לילך: אם הולכים עם סיפור המוסר הזה, באמת, לפי החוקים של הז'אנר, כן, עדיף לה להישאר בתולה. זה פותח אותה לכל סוגי הסכנות. ליטרלי.

יונתן: אבל היא שורדת.

לילך: היא שורדת בניגוד לכל הסיכויים, בגלל שזה סוג הסרט הזה. בכל סרט אחר, היא לא הייתה שורדת.

יונתן: אז למה הם שוכבים? למה אתם צופים בהלוואין? ורנדי מוסר לנו את שלושת החוקים בשביל לשרוד בסרט אימה.

Randy: There are certain rules that one must abide by in order to successfully survive a horror movie. 1. You can never have sex (crowd yelling in the background) 2. You can never drink or do drugs (crowd yelling again) It’s a sin! It's an extension of number one. And 3. Never, ever, ever, under any circumstances, say "I'll be right back”, cause you won’t be right back.

Stu: I’m getting another beer, you want one?

Randy: Yeah, sure

Stu: (giggling) I’ll be right back! (crowd cheering in background)

יונתן: ושלושת החוקים האלה מופרים בסרט הזה. סידני שאינה בתולה שורדת, רנדי ששותה קולה שורד, קורטני קוקס שאמרה את מה שאסור להגיד, שורדת. כלומר, יש לנו פה מין הפרה של החוקים. ולכן כשאמרתי בהתחלה שזו הנקודה סוף של הז'אנר, לזה אני מתכוון. כלומר, הוא בעצם אומר, אלה החוקים של הז'אנר, די. אני עובר הלאה.

(מוסיקת מתח מהסרט)

יונתן: יש תיאוריה שאומרת שלכל ז'אנר יש ארבעה סבבי חיים. השלב הראשון הוא התגבשות. מאוד ראשוני שהחוקים מתגבשים. השלב הקלאסי, הולואין לצורך העניין, כלומר שהחוקים מאוד ברורים ואנחנו עומדים לפיהם. השלב שהוא חתרני יותר, כלומר שחוקים מתחילים להיות מופרים. לדוגמה, הרוצח שתמיד יהיה גבר, הפעם בסרט הזה הוא אישה. והשלב הפארודי. ואחרי השלב הפארודי, שזה בבירור זה, אין לאן להמשיך. הז'אנר נגמר.

לילך: לרגע היה נראה שהוא נגמר, נכון? זאת אומרת, לרגע היה נדמה שווס קרייבן הרס אותנו עבור כל שאר היוצרים שיגיעו אחריו. זה לא קרה, אבל זה לקח איזו רגע.

יונתן: יש צעקה שבע.

לילך: אז אני רוצה להגיד לך שאני שמתי את נפשי בכפי ואני צפיתי בצעקה האחרון שהיא יצאה.

יונתן: שש, שבע בדרך.

לילך: שש, ממש השנה. זה לא רע בכלל

יונתן: אוי ואבוי.

לילך: תקשיב, זה לא רע בכלל. זה אפילו היה יותר טוב מהצפייה החוזרת של צעקה. כאילו, בוא, זאת ג'נה אורטגה, שהיא לא דמות שאני יכולה להזדהות איתה. היא דמות שאני פוחדת שיהיה לה קר או שאין לה מספיק בי-12, כי היא באמש כאילו בת שתיים. אבל הסרט הוא אחלה.

יונתן: יש בו עניין? יכול להיות שהוא עשוי מהוקצע ואחלה. אני לא שמתי את נפשי בכפי ולא ראיתי שום דבר. ראיתי את צעקה שתיים בזמנו.

לילך: לא, לא, הוא ממש סרט אימה סבבה.

יונתן: אוקיי, אני רוצה שנדבר בסוף על ההמשך של "ז'אנר האימה". אבל בואי נחזור, עוד לא גילינו מי הרוצח.

לילך: נכון, נכון, סליחה.

יונתן: אז בסצנת ההגבלה הזאת, שהיא מגיעה לשיא של השיא שלה, כשגייל וות'רס מתקינה מצלמת מעקב בסלון, אז היא צופה בחבר'ה הצעירים, צופים בהלוואין, בזמן שאנחנו כמובן צופים בה. כלומר, יותר מזה, קרייבן לא יכול להגיד, תקשיבו, יש פה עניין של צפייה.

לילך: מעגל רפלקטיבי שלהם סגור.

יונתן: כן. אז אחרי שהם שוכבים, היא עדיין לא מאמינה לו, לבילי, והוא אומר, מה אני צריך לעשות כדי שתאמיני לי? ואז הוא נדקר.

Sidney: Billy watch out!

(מוסיקת מתח מהסרט)

יונתן: ואנחנו מגיעים, אני אחסוך את כל המיני מהלכים בתוך זה, ואנחנו נחשוף שיש שני רוצחים, שזה גם כאילו הפרה של החוקים. בילי והחבר המטומטם שלו, סטואי?

לילך: סטו.

יונתן: סטואי?

לילך: סטו.

יונתן: כן. הוא אידיוט, ואיש משוגע.

לילך: כן, הוא סקובידו (יונתן צוחק) אבל הוא באמת סקובידו, הוא שיחק עם הסקובידו. ובהחלט, האדם עם קריירת משחק תמוהה מאוד. כן, הדרך היחידה בעצם להחזיק את המעט היגיון של מה שקורה בצעקה, זה לפצל את הרציחות בין שניים.

יונתן: נכון, כי זה מסביר למה הוא יכול להיות במעצר, בזמן שעוד מישהו נרצח.

לילך: כי זה יכול להסביר. הם שני אידיוטים שלומדים באותה כיתה.

יונתן: ומראים שני דברים מעניינים בעימות האחרון הזה. קודם כל, הם מאוד מושפעים מסרטי אימה. אנחנו יודעים את זה, הם מדברים את זה. כלומר, הם אומרים את זה בעצמם.

לילך: כל הזמן.

Sidney: Why? Why did you kill my mother? !

Billy: Why? Why? Did you hear that, Stu? I think she wants a motive. Hmmm… I don't really believe in motives, Sid. I mean, did Norman Bates have a motive?

Stu: No.

Billy: Did they really ever decide why Hannibal Lecter liked to eat people? Don't think so. You see, it's scarier when there's no motive, Sid.

יונתן: אחד הדברים שאומרים, אל תאשימי את הסרטים, הם לא יוצרים פסיכופתים, הם רק הופכים את הרוצחים ליותר יצירתיים. שזה בעצם מה שאמרת שקרייבן מנסה להחזיק את המקל משני קצוותיו. כלומר, יש השפעה של סרטים, אבל זה לא מה שיצר אותנו. אני לא מסכים.

לילך: אתה חושב שסרטים יוצרים רוצחים?

יונתן: לא, אני חושב שבסרט הזה המניע, שהמניע ה… בוא נגיד הענייני, בילי חושף שאבא שלו עזב אותו, כי הוא שכב עם אמא של סידני. זה כל כך מגוחך, זה כל כך לא נאמר בסרט, זה כל כך לא מבוסס על כלום, שמה שאני נשאר איתו, זה כן, הם פשוט מושפעים מסרטי אימה עד כדי שגעון.

לילך: כן, הם שני סוציופתים, פשוט ככה. שלא צריכים סיבה.

יונתן: ודבר השני המעניין שהוא אומר, זה הרבה יותר מפחיד כשאין מניע. אין מניע. אין באמת מניע.

לילך: אין באמת מניע, וכאילו, זה לא נפטר מספיק טוב, זה לא נפתר מספיק טוב. יש שם כל מיני משפטים שנאמרים, ואתה לא מרגיש שיש להם payback באמת.

יונתן: אז בסוף עם מה אנחנו נשארים? בקריאה שלך, מחזה מוסר.

לילך: אני רוצה להגיד עוד משהו על הקריאה שלי, כי ברגע שבאמת סידני כבר מבינה שהחבר האידיוט שלה אכן ניסה לרצח אותה, אלף פעמים בשלושה הימים האחרונים, והיא אומרת לו, פאק יו, ובילי עונה לה, שיחקנו במשחק כזה כבר, והפסדת, זוכרת? כי זה משחק, להשיג את הסקס מבחינתו. מבחינתה זה נורא נורא משמעותי, זה רגע שהיא הייתה מוכנה אליו, או לא הייתה מוכנה אליו, והיא הייתה אשמה לגביו, והרגישה שהיא אנורקסית מבחינה מינית. רגע אם אני לוקחת את זה לאיזה דיבור אמיתי על בני אדם. כן, זה מין שבר גדול מאוד. היא ניסתה להגן על איזה משהו בשם איזה סיפור יותר גדול של אהבה. הוא אומר לה, לא, זה היה רק משחק מבחינתי. כן, זה סוג של מחזה מוסר מאוד בסיסי כזה.

יונתן: שקושר בין מוות לסקס?

לילך: שקושר בין מוות לסקס בטוח, אבל גם בין זה שהדבר הכי מסוכן שיכול לקרות לך זה גבר.

יונתן: זה מעניין.

לילך: זה לא אני אמרתי, זה החיים.

יונתן: לא, אבל זה מעניין, כי לא אמרת את זה עד עכשיו.

לילך: כן, כן, כן.זה הדבר הכי מסוכן שיכול לקרות לך. הרגע שבו תכניסי לתוכך מטאפורית או לא, אדם אחר מסוג גבר.

יונתן: אז בעצם גם אם היא מנצחת במרכאות בסוף, כי היא כמובן היא ה"פיינל גירל", היא לא מתה.

לילך: היא לא מתה.

יונתן: היא מנצחת את הרוצח, את שני הרוצחים, היא כבר, היא בכל זאת הפסידה. במשוואה הכוללת.

לילך: בגדול היא הפסידה. כן, ובעצם גם ב… נגיד אם אנחנו לוקחים בחשבון כמו שהסרט כבר לוקח בחשבון שיהיה לו סיקווילים, היא תמיד תהיה הקורבן ששרד, אבל הפסיד כל כך הרבה כבר בנקודת פתיחה.

יונתן: ובקריאה שלי, רק נסיים, מדובר פה בשני חבר'ה, שני הרוצחים, שהם פשוט כל כך, לא מטומטמים ברמה שהם טיפשים, ברמה שהקולנוע והווידאו טימטם אותם, או טימטם את היכולת שלהם להרגיש רגישות אנושית, להרגיש כאב אנושי, שגם רצח זה משחק. וכאב זה איזה משהו שרואים על מסך, אבל לא חווים אותו ברמה אישית. אבל עם קריצה ל"לא". כי כמו כל דבר פה, יש פה קריצה ללא. יש קריצה ל… ווס קרייבן אומר, כן, גם אתם שצופים, אתם גם כאלה. ישבתם עכשיו שעה וחצי. ונהנתם. נהנתם מרציחות.

לילך: אכלתם פופקורן.

יונתן: דם, קרביים נשפכים, ראשים נתלשים, והייתם, מה זה בקטע? כי גם אתם כאלה.

לילך: ופה זה אולי המקום שבו אני נסוגה רגע מהעמדה שלי, שהוא לא יכול להחזיק את העם, משנה את קצוותיו. ואני חושבת שהוא כן יכול לעשות את המעשה הזה, כשיש שם איזושהי מודעות. ואחד הדברים שהוא אמר, ווס קרייבן, על סרטי אימה, זה שיש אנשים שזה מוזר להם, שיש מי שנהנים מסרטי אימה. אבל אני אומר, הם בכל מקרה פחדו גם קודם. אני פשוט נותן לזה צורה, ועושה מניפולציה לפחדים, ככה שאפשר יהיה להכיל אותם. והדבר שאני עושה בסך הכל, בסרטי אימה, זה מראה את הסיוטים של הקולקטיב. את הסיוטים של החברה כולה. מהבחינה הזאת, כן, וואלה, הוא עושה את זה. הוא עושה את כל הדבר הזה. שאנשים שאתה חושב שהם הכי קרובים אליך, הם אלו שיפגעו בך. שברגעים שאתה הכי נותן אמון, או הכי פגיע בשינה שלך, בסיוט ברחוב אלם, את זה הוא בהחלט מצליח לעשות, ולהבין מה באמת מפחיד אותנו.

יונתן: אני רוצה אולי לסיום, לדבר על לאן הלך הז'אנר מאז. ז'אנר האימה, כי יש פה איזה מין סוף פרק. אני מרגיש שהז'אנר לא יכל כבר לעשות. רוצח, רוצח, ארבע חבר'ה בפרברים. זה כבר לא היה עובד, כבר לא היה לאן ללכת. כבר לא היה לאן לחדש. אז הז'אנר הלך בכמה כיוונים. כלומר, עדיין יש סרטי אימה. זה אחד הז'אנר הכי רווחים עד היום. כלומר, תפתחי היום את "עכבר העיר", שכבר לא קיים.

לילך: וואו!

יונתן: ותראי שיש הרגע, שלושה, ארבע, חמישה סרטי אימה שמוצגים. אז אחד היה מה שנקרא Found Footage", "פרויקט המכשפה מבלייר", 1999.

לילך: היה... כל כך כיף, הכי כיף שהיה.

יונתן: זה סרט מדהים בעיניי. אחד הסופים הכי מצמיתים שאפשר לדמיין. אחד היה את "פעילות על טבעית". וזה ז'אנר שעדיין רץ. "קלוברפילד", כל מיני כאלה. נתיב שני היה "מכשפות דיבוקים" וכן הלאה, על טבעי. היה לדוגמה את "הצלצול". זה גם היה כמה שנים אחרי, 1999. ו"לזמן את הרוע", שגם יש איזה חמישה, שישה, וזו עוד נטויה. והיה את מה שאפשר לקרוא לו רק "אימה סדיסטית". המסור.

לילך: כן.

יונתן: שמסור לקח את הצד הגרפי, והגביר אותו ל-15. "הוסטל" גם עשה את זה.

לילך: וואו. באמת אחד המצמררים ביותר.

יונתן: וזהו, ושם אנחנו נמצאים היום. הז'אנר נמשך, אבל לא בצורתו הקודמת, כי פשוט Scream הרג אותה.

לילך: אה Scream נתן לנו את "ספר החוקים". אי אפשר היה להמשיך אחרי זה. אבל הסרטים היום שיש, שהם התברגו מחדש בתוך הז'אנר, למשל.

יונתן: יש סלאשרים. תפתחי נטפליקס, תמצאי 50 סלאשרים. ויש Straight to DVD ו- Straight to Blu Ray, כלומר, יש איזה קהל מאוד מסוים. אבל Scream היה רגע שבו סלאשר היה מיינסטרים. שנה אחרי זה היה את "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון". שרה מישל גלר. היא הייתה שחקנית מיינסטרים לכל דבר.

לילך: כן.

יונתן: הדבר הזה לא קיים. כלומר, רק בצעקה. בסדרה צעקה זה עדיין קיים. אבל לא בשום מקום אחר.

לסיום לילך.

לילך: לסיום.

יונתן: אם היית היית דמות בסרט אימה, את השורדת האחרונה, את הנרצחת הראשונה, את הרוצחת?

לילך: אני כנראה שורדת, אם להשתמש בביוגרפיה הכבר ידועה של עצמי, אני כנראה שורדת האחרונה לנצח, כי אני נשארתי בתולה עשרות אלפי שנים. מי אתה מתוך הז'אנר?

יונתן: אני החבר החנון שמת לפני האחרון בצורה גרפית נורא.

לילך: אחד לפני האחרון?

יונתן: כן.

לילך: זה ממש מלא.

יונתן: כמעט עד סוף הסרט.

לילך: כל כך, כל כך קרוב, יונתן. אבל לא מספיק חנון בשביל לשרוד.

יונתן: : אה, ומאוהב בגיבורה, כמובן.

לילך: כמובן, ולא מגלה לה.

יונתן: פעם הבאה אנחנו נצפה בסרט שצילק ילדים הרבה.

לילך: בחלט.

יונתן: "הסיפור שאינו נגמר", אז אתם מוזמנים לצפות, להצטרף, ונדבר על סוסים מתים.

לילך: בטח, סוסים מתים, אבל, דיכאון, החלמה, חיית הכוח הכי טובה שנראתה אי פעם.

יונתן: כן, אבל בעיקר סוסים מתים.

לילך: בעיקר סוסים מתים.

יונתן: נגיד תודה.

לילך: תודה רבה.

יונתן: נגיד תודה לאסף פרידמן.

לילך: תודה אסף.

יונתן: לאמיר פקטור, ולאורך המצוין שלנו, דן ברומר.

לילך: תודה דן.

יונתן: ותודה לך.

לילך: תודה לך, יונתן.

יונתן: עד לפעם הבאה.

(מוזיקת סיום)

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

6 views0 comments

Comments


bottom of page