top of page

ענקי הווידאו - "הנסיכה הקסומה": אין דרך קלה להגיד את זה - אין שום דבר קסום בסרט הזה | פרק 9

לבקשת המאזינים, לילך ויונתן מקדישים פרק ל"הנסיכה הקסומה" ומגלים שיש בו פחות קסם משזכרו. סרטו האהוב של רוב ריינר מהלך על חבל דק שבין פרודיה לסיפור הרפתקאות ואהבה קלאסי – אבל האם הוא עומד במשימה? הגיע הזמן להביט שוב באיניגו מונטויה המקסים, בציטוטים הזכורים, בגיבור התפל, בבדיחות שמפספסות, בסצינות העינויים והמוות, וברגעים שקולעים בדיוק למטרה ולהבין – איך הסרט הפך לקלאסיקה מודרנית?

 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 21/02/2024.

[חסות]

יונתן: לילך.

לילך: יונתן.

יונתן: היום אנחנו מתחילים בחיקוי.

לילך: כן, בבקשה.

יונתן: ידעת שאני אמן חיקויים, אגב?

לילך: אני לא ידעתי את זה, לא.

יונתן: אז בבקשה, הנה זה בא (עושה מבטא ספרדי) My name is Inigo Montoya. you killed my father. prepare to die. מי אני?

לילך: איניגו מונטויה מ"הנסיכה הקסומה".

יונתן: לא. אני גבר בן 40, שמצטט מסרט ילדים ממש ברצינות.

לילך: וואו, יונתן. תנסה להיות טיפה יותר נחמד למאזינים שלנו.

יונתן: As you wish.

(מוסיקת הנושא של הסרט ברקע)

יונתן: שלום, לילך.

לילך: שלום, יונתן.

יונתן: וברוכים הבאים לענקי הוידאו, פודקאסט של הארץ על סרטים ועל אנשים שאוהבים סרטים. לילך?

לילך: כן.

יונתן: חדר הדואר שלנו התמלא. ידעת שיש לנו חדר דואר?

לילך: עכשיו אני יודעת.

יונתן: בבניין, סליחה, מגדל ענקי הוידאו.

לילך: וואו.

יונתן: המייל שלי מלא.

לילך: קרס.

יונתן: קיבלתי איומים מרומזים על חיי. כולם רוצים שנעשה פרק על הנסיכה הקסומה.

לילך: ולכן אנחנו נעשה.

(המוסיקה ממשיכה)

יונתן: סרט מ-1987 של רוב ריינר, חבר של הפודקאסט.

לילך: נכון, ידיד הפודקאסט.

יונתן: עשינו פרק על "אני והחבר'ה", עוד סרט שלו, אתם מוזמנים להאזין. זה בעצם הסרט האחד אחרי "אני והחבר'ה", על פי ספר של ויליאם גולדמן, מ- 1973. הצלחה קופתית צנועה.

לילך: יחסית.

יונתן: אבל אחריה, קאלט משוגע.

לילך: מטורף.

יונתן: אולי אחד מהסרטים הכי מצוטטים אי פעם, הכי אהובים. כל מי שבטווח גילאים שלנו נראה שיש לו אהבה אינסופית לסרט הזה.

לילך: כך נראה. (מגחכת)

יונתן: נראה שאנחנו יוצאי דופן.

Vizzini: Inconceivable!

לילך: יש מצב שאנחנו הולכים לשבור כמה לבבות היום, ולא במובן הרומנטי.

Buttercup: I died that day!

יונתן: אז זה הגילוי הנאות שאנחנו צריכים לתת - אנחנו לא עפנו על הסרט, אנחנו לא מהאלה שהם אוהדי הסרט. אתמול כשדיברנו בטלפון, למרות שאנחנו נורא ספונטנים ונראה שאנחנו עושים שיחה טבעית, אנחנו אשכרה עושים הכנה מסוימת… אז דיברנו על זה, ואני אמרתי, טוב אז המשימה שלנו היום היא להבין למה כולם טועים, ואת אמרת…

לילך: המשימה שלנו היום היא להבין - מה לא בסדר איתנו? וזה כל מה שאתם צריכים לדעת עלינו, כבני אדם, בעצם.

יונתן: זה לסגור במעטפה, לשלוח לפסיכולוג שלך, ואני מדמיין אותה פותח ואומר…

לילך: "כן, אני מכיר אותה".

יונתן: אז הנסיכה הקסומה. את זוכרת מתי ראית פעם הראשונה את הסרט?

לילך: אז זה די קטע, בגלל שהוא יצא ב-87'. כאילו, אני הייתי אמורה להיות קהל היעד המיידי של הדבר הזה, ואיכשהו זה סרט שתמיד פספסתי. לא הגעתי לאיזה מסיבת פיג'מות או ווטאבר, שראו את זה בה.

יונתן: לא הוזמנת?

לילך: כמובן שלא הוזמנתי, אבל אין צורך לדרוך על הנקודה, יונתן, ואני חושבת שהגעתי לצפות בזה, כזה בגיל 18, אולי אפילו… ממש ממש פספסתי את זה. ואני חושבת שזה חלק מהסיבה שבגלל זה לא התיישב אצלי כזה ב DNA. זאת אומרת, זה לא נכנס לבילדינג בלוקס הילדיים שלי. מה לגביך? מתי אתה שנאת אותו?

יונתן: לא, בואי לא נלך על שנאתי. אולי יתגלה תוך כדי שאני שונא, אבל אני לא מגיע עם שונא.

לילך: אוקיי, אוקיי.

יונתן: אני זוכר שראיתי את זה בבית של חבר בבית ספר היסודי, והזיכרון הכי חזק מהצפייה היא דווקא לא מהצפייה. אני זוכר שהוא ואח שלו ציטטו את איניגו מונטויה עם שיבוש, אבל עם שיבוש, כאילו, שבמבטא ישראלי שהם אמרו "פריפר טודאי" מאיזושהי סיבה.

לילך: אה, וואו.

יונתן: זה מה שהכי זכור לי, אבל העניין הזה של הציטוטים הוא מהותי לסרט. אז צפיתי בו, ואני מניח שדי אהבתי אותו. זה סרט, כאילו, שבגיל הזה נורא קל לאהוב, אבל הוא לא נטמע אצלי גם כאיזה משהו מהותי, או כסרט אהוב במיוחד.

לילך: אני חושבת שהרבה זמן… אני אגיד על זה עוד משהו. בגלל שגם אני בעצם, כאילו, ספגתי את הסרט דרך הציטוטים לפני שצפיתי בו, אז היה שם את ה... אתה מכיר את הסיטואציה החברתית של - אתה נתקע באיזה חיוך קפוא כי אתה מבין שמספרים בדיחה, אבל לא מצליח לפענח עד הסוף למה זה מצחיק, ולא רוצה להיות זה ששובר את המארג החברתי כרגע? ואני חושבת שזה נהיה היחס, נשאר היחס שלי לסרט, אני לא עד הסוף מבינה מה הסיפור.

יונתן: בואי ננסה, בואי ננסה להבין.

לילך: וגם לא נהיה סנובים.

יונתן: אני מוכן.

לילך: תנסה, תנסה רגע, כי באמת זו העמדה הכי משעממת ולא סקרנית לחיים. בואו ננסה להבין מה אנחנו מפספסים.

יונתן: שאלת מה הסיפור? אז הסיפור בגדול זה סיפור אגדה קלאסי דה לה קלאסי, אבל גם הוא נפתח, כמו הרבה מהסרטים שדיברנו עליהם, עם סיפור מסגרת.

Mom: Hi, honey.

The kid: Hi, mom.

Mom: You feeling any better?

The kid: A little bit.

יונתן: ילד מעצבן באופן כללי.

לילך: אה וואו, אתה ממש Hater.

יונתן: לא של הסרט! של הילד!

לילך: ילד חמוד, מה קורה?

יונתן: מ"שנות הקסם", פרד סאבאג'.

לילך: הוא נראה היום כפי שהוא נראה בגיל עשר.

יונתן: וסבא שלו… הוא חולה, וסבא שלו, קולומבו…

לילך: (צוחקת) נכון, פיטר פאלק.

יונתן: פיטר פאלק. אגב, חבל שאני מציג אותו כקולומבו, כי הוא שחקן ענק. עשה המון סרטים כשהוא היה לפני קולומבו, עשה סרטים מעולים. בין היתר, עם ג'ון קסאווטס, והוא באמת שחקן גדול. והוא בא לקרוא לו סיפור.

Grandfather: When I was your age, television was called books, and this is a special book.

The kid: Has it got any sports in it?

Grandfather: Are you kidding? Fencing, fighting, torture, revenge, giants, monsters, chases, escapes, true love, miracles.

The kid: Doesn't sound too bad. I'll try and stay awake.

Grandfather: Oh... well, thank you very much. Very nice of you.

יונתן: והסיפור מתחיל עם הצגת הדמויות שלנו.

Buttercup: Farm boy, polish my horse's saddle. I want to see my face shining in it by morning.

Westley: As you wish.

יונתן: ושתי הדמויות המרכזיות, ווסלי ובאטרקאפ. באטרקאפ היא בת לא אצולה, אבל לא ענייה, רובין רייט. ויש לה יחסים מאוד מיניים, מרומזים, עם נער החווה שלה ווסלי, קרי אלוויס.

לילך: משהו שהוא בין גרומינג להתעמרות במקום העבודה. (צוחקת)

יונתן: אני רוצה עכשיו, כבר פה, להתחיל להצביע על הפגמים שאני רואה בסרט.

לילך: כבר? שניה, תציג את המה קרה, מה קורה…

יונתן: יש להם יחסים של עובד-מעביד מאוד מיניים. היא מבקשת ממנו דברים, והוא עונה לה As you wish, אבל עם מבט כזה של "טוב, יאללה, בואי, בואי לחווה… בואי לאסם רגע…"

לילך: זה fuck eyes.

יונתן: והם מתאהבים.

לילך: הם דומים מדי, יונתן, אתה לא חושב שהם דומים מדי?

יונתן: פיזית?

לילך: כן, שניהם בני אדם. מה זה? זה פרחים בעליית הגג.

יונתן: הם מאוד יפים.

לילך: אתמול ראיתי את זה, הם מאוד יפים, הם מאוד בלונדינים… הם נראים אותו אדם שהתפצל לזכר ולנקבה, זה וואו.

יונתן: הם נורא כלום. זאת הבעיה, אחת הבעיות העיקריות שלי עם הסרט. שתי הדמויות הכי חשובות, כביכול, הן הכי פחות מעניינות בו. אנחנו לא יודעים עליהם כלום בשלב הזה. אין להם רקע, אין להם אופי שאפשר להגדיר אותו בשלב הזה, וזה לא משתנה מאוד לאורך הסרט.

לילך: הוא קצת יותר מתפתח, אבל, כן, לצורך העניין, מין כזה - היא יפה הוא יפה, בואו תתאהבו.

יונתן: כשזוכרים את הסרט, כשמצטטים את הסרט, כשאנשים אומרים מה הם אוהבים בסרט, הם אף פעם לא אומרים, אני ממש אוהב את באטרקאפ, או אני ממש אוהב את ווסלי, הם אומרים משהו על הדמויות הצדדיות, שאנחנו נכיר בהמשך.

לילך: נכון…

יונתן: והם מתנשקים, וכבר פה הילד עוצר.

The kid: What is this? Are you trying to trick me? Where are the sports? Is this a kissing book?

יונתן: שזה נחמד, זה מעניין. למה אתה מקריא לי ספר? הבטחת לי ספר הרפתקאות, ואתה נותן לי ספר של נשיקות. העצירות האלה הן חשובות.

לילך: כן.

יונתן: ו-וסלי הולך לעשות את הונו בעולם, אז הם נפרדים, ומהר מאוד נודע שהוא נחטף על ידי הפיראט האיום רוברטס, שמאוד מאיים (יחסית) לפיראט. ומיד, סצנה אחר כך, אנחנו מגלים שבאטרקאפ עתידה להתחתן עם הנסיך של הממלכה, הנסיך הכי דוש שאפשר לדמיין אי פעם.

Prince Humperdinck: My people, a month from now, our country will have its five hundredth anniversary. On that sundown, I shall marry a lady, who was once a commoner like yourselves.

יונתן: כאילו, כשאתה מדמיין נסיך מגעיל, דוחה, בוגדני, מתנשא…

לילך: הוא היאיר נתניהו שלהם.

יונתן: (צוחק) היאיר נתניהו שלהם… למען הסדר הטוב נגיד שהוא המפרדינק, שזה גם שם, כאילו, של "בואו תשנאו אותי".

לילך: כן, וכריס סרנדון, בעלה הראשון של סוזן סרנדון.

יונתן: אשכרה!

לילך: ידידת ישראל.

יונתן: עוד סיבה לשנוא… לא ידעתי.

לילך: כן, כן, העניק את שם משפחתו.

Vizzini: A word my lady. Is there a village nearby?

Buttercup: There is nothing nearby; not for miles.

Vizzini: Then there will be no one to hear you scream.

יונתן: מהר מאוד באטרקאפ נחטפת, ופה בעצם הסרט נהיה מעניין. היא נחטפת על ידי שלושה, זה מין כזה חבורה קלאסית שלכל אחד יש תכונה אחת מוזרה. אז יש לנו את הגמד ויזיני, וואלס שון, שהוא הבוס והוא החכם.

לילך: הוא המוח.

יונתן: הוא המוח, בדיוק. יש לנו את הכוח, שזה פזיק, אנדרה הענק, מתאבק שבאמת היה ענק. אתה רואה תמונות שלו…

לילך: הוא ממש סבל מן המחלה ענקות.

יונתן: כן, וגם מת ממנה בסופו של דבר. ויש לנו את החרב, איניגו מונטויה, מנדי פטינקין.

לילך: שהוא מהמם. (יונתן מגחך) אתה לא חושב שהוא מהמם?

יונתן: מאיזו בחינה?

לילך: קודם כל, הוא תמיד מהמם בעיניי, אבל חוץ מזה, הוא בעיניי הלב של הסרט הזה. הוא באמת שחקן שבא והתייחס לתפקיד הזה כאל דמות עגולה באמת. הוא חם, והוא מלא רגש, והוא מלא הומור.

יונתן: אני חושב שאת מייחסת לזה לשחקן, אבל זה פשוט, הוא כתוב כדמות עגולה, שיש לה מטרה שנגלה אותה בהמשך. לעומת הגיבור, שהוא פשוט גיבור.

לילך: אבל מנדי פטינקין, איך אתה לא אוהב אותו?

יונתן: אני לא זוכר אותו מאף סרט אחר, אם לומר את האמת. אני זוכר אותו מגג ב-How I met your , mother שכל הזקנות אוהבות אותו. אולי זה הגיוני?

לילך: העלבת אותי.

יונתן: זה מסביר למה... הבנתם?

לילך: כן, כולם הבינו.

יונתן: התוכנית, כביכול, היא לרצוח את באטרקאפ, כדי להאשים את הממלכה השכנה שהיא רצחה את באטרקאפ, וכך לפתוח במלחמה. אז הם חוטפים אותה, עולים על ספינה, יש לנו את הצלופחים, היא מנסה לברוח.

לילך: היא מנסה לברוח, היא קופצת למים.

יונתן: הצלופחים באים להרוג אותה, מצילים אותה, אבל מה שהכי חשוב זה שמהר מאוד מתגלה שמישהו רודף אחריהם, מישהו עוקב אחריהם.

לילך: אדם בעל מסכה שחורה.

יונתן: ואז, כמובן, ויזיני אומר Inconceivable!

לילך: וואו, זה חיקוי ממש טוב, באמת! אתה באמת חקיין.

יונתן: שזה עוד אחד מהמשפטים הידועים מהסרט, אבל הוא לא מצליח לתפוס אותם, והם מגיעים ל-the cliffs of insanity, מצוקי השיגעון. עולים, אבל הרודף הזה, שעכשיו אנחנו כבר רואים שזה גבר לבוש בשחור ובמסכה שחורה, זורו, בעצם, הוא לבוש כמו זורו.

לילך: נכון, ממש לבוש כמו זורו.

יונתן: עקשן, וחזק, ומוכשר, ורודף אחריהם. אז ויזיני משאיר את איניגו מונטויה להיאבק בו, ובורח עם אנדרה הענק ועם הנסיכה. ואז יש את הקרב הראשון שלו עם השלושה, בעצם הקרב עם איניגו מונטויה.

לילך: קרב סייף.

יונתן: קרב סייף, אבל לפני זה יש להם שיחה.

Inigo: I do not suppose you could speed things up?

Man in Black: If you're in such a hurry, you could lower a rope, or a tree branch, or find something useful to do.

Inigo: But I do not think that you will accept my help, since I am only waiting around to kill you.

Man in Black: That does put a damper on our relationship.

Inigo: I promise I will not kill you until you reach the top.

Man in Black: That's very comforting.

יונתן: וזה מעניין, כי הם שניהם מוצגים כאנשי כבוד, כלומר הם לא יבגדו אחד בשני, הם לא ידקרו אחד השני בגב, ואיניגו מונטויה מספר קצת על הסיפור רקע שלו, שזה בגדול, הוא מחפש נקמה על אביו. אדם בעל שש אצבעות הרג את אביו.

לילך: הוא מקדיש את חייו לנקמה.

יונתן: ואז יש קרב סייף.

(קרב הסייף ברקע)

יונתן: זה קרב סייף מאוד מרשים מבחינת טכנית, מבחינת כמות העבודה שהושקעה בו וכמות המהלכים שיש בו.

לילך: הוא ארוך נורא.

יונתן: את מצאת אותו מלהיב?

לילך: מצאתי אותו מלהיב, קודם כל רואים שהם עושים את זה בעצמם באמת, הם באמת התאמנו המון המון המון על קרב הסייף.

יונתן: כן.

לילך: כן, זה סופר מלהיב, ומה לי ולסייף?

יונתן: למה זה לא מלהיב בעיני?

לילך: כן...

יונתן: קרבות בסרטים, אני חושב שהם מרשימים או מרגשים בגלל אחת משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא, שהם מלהיבים ויזואלית, כלומר אני יכול לחשוב, נגיד, אם… את בטח לא ראית כי את בת, אבל סרטי ג'ון ויק האחרונים, הם מלהיבים נורא טכנית. כלומר, ברור לנו שג'ון ויק לא הולך להיהרג, וברור לנו שהוא ינצח, אבל יש בהם משהו שהוא פשוט מהמם ויזואלית.

לילך: אוקיי.

יונתן: זה כמו לראות ריקוד, בעצם. והסיבה השנייה היא, שיש מטען רגשי מאוד כבד, ודוגמה שאני אאלץ לתת שוב, אני אתן בכל פרק רפרנס ל"מלחמת הכוכבים". הקרבות בין לוק סקייווקר לאביו דארת' ויידר, ספוילר! או בין דארת' ויידר לאובי וואן קנובי, הם מלהיבים כי הם בעצם המחשה ויזואלית של קרב רגשי בין הדמויות. פה אנחנו יודעים שהגיבור לא יהרג בעצם, אז זה לא כזה מרגש, כלומר זה דמויות שלא מכירות אחת השנייה, אז אין בזה בשבילי שום דבר להאחז בו מבחינה רגשית.

לילך: אבל אתה קצת מפספס משהו שנעשה בסצנה הזו היטב. אני חושבת שנעשה בכל הסרט היטב. אנחנו נוטים לחשוב על זה כעל משהו רע, לפנות לכל הקהלים, אבל פה הוא מספק משהו לכל הקהלים. וגם, ספציפית רק בסצנה המסוימת הזאת, יש בה את הפיזיות, כי זה כן מרשים ברמה הפיזית, הוא מדלג על מדרגות עם הגב ללמעלה, כאילו, הוא עושה את זה מאוד טוב, ויש שם הומור, ויש שם רגש, ומבוגרים ייהנו מן הבדיחות, וילדים ייהנו מן ההפתעה. זאת אומרת, אם אנחנו רגע לא סנובים לגבי הסרט הזה, בוא תהיה איתי שנייה במאמץ הזה.

יונתן: אעשה מאמץ.

לילך: הרי שהסצנה הזו, ואני מתייחסת רגע לסצנה הזו, כי כבר התעכבנו עליה כעל גרגר חול שממנו אפשר להסיק איך כל החוף נראה, אז אפשר להסיק משהו לגבי כל הסרט עצמו. הסצנה הזאת מצליחה לתפוס ולבדר ולספק משהו, ואנחנו אולי עוד נרחיב טיפה בהמשך על מה מספק הסרט למעריצים המבוגרים שלו, כי זה קל להבין מה ילדים מוצאים בו, אבל העובדה היא שיש מסביבנו אנשים מבוגרים שמצטטים אותו ואוהבים אותו והוא מספק להם משהו. הסצנה הזו מצליחה לספק משהו לכולם, זאת אומרת היא לא משאירה אף אחד בחוץ. זה מועדון מאוד מאוד פתוח.

יונתן: אז בואי נדבר עכשיו על הדבר הזה שרצית לדבר עליו. זו הסצנה שבה איניגו מונטויה אומר את משפטו האלמותי

Inigo: Hello, my name is Inigo Montoya. You killed my father. Prepare to die.

יונתן: בציטוטים בסרט הזה… זה הסרט, אנחנו אמרנו ונגיד, שזה אחד הסרטים הכי מצוטטים אי פעם. אז למה? המשפט הזה שהוא אחלה, אחלה משפט, אבל זה לא משפט חכם במיוחד, זה לא משפט שאפשר להסיק ממנו עוד מסקנות או ליישם אותו על דברים אחרים בחיים. זה לא keep your friends close, keep your enemies closer שזה משפט שיש בו יש בו איזשהו מטען.

לילך: כן, אין מסר במשפט My name is Inigo Montoya, ברור.

יונתן: זה פשוט נשמע טוב. אז למה אנשים כל כך מצטטים את הסרט הזה?

לילך: אני חושבת שאנשים משתמשים בציטוטים מן הסרט הזה, ובכלל בחיבה שלהם לסרט הזה, כדי לספר משהו על עצמם. נגיד, כשאנשים מצטטים מסיינפלד…

יונתן: אני מצטט המון מסיינפלד.

לילך: אתה מצטט המון מסיינפלד, אז יש מסר מתחת לציטוטים האלו, שזה לבוא ולהגיד, יש לי הומור, אני מבין סרקזם, אני מבין אירוניה, אני מתוחכם. זאת אומרת, זה קצת כמו לשים כרטיס ביקור, באופן המהיר ביותר, אבל גם ליצור תקשורת עם אדם אחר, זר, שאתה מסיק שמכיר את הרפרנס, כלומר יש ביניכם קשר.

יונתן: אני שייך למועדון של אנשים שרואים סיינפלד ומכירים…

לילך: אני שייך למועדון. אני מזהה בָּךְ/בְּךָ שאת/אתה מהמועדון הזה, הנה אנחנו קרובים יותר משהיינו קודם, ובסוף זה העניין. והנסיכה הקסומה, הוא מחזיק... החיבה לנסיכה הקסומה מחזיקה איזה access לילדיות, במובן הכאילו טוב ביותר שלה, שיש בה, יש חן ויש משחקיות ויש הומור ויש חדווה… זאת אומרת, הסרט מאוד מלא חדווה, אין כמעט שחקנים ילדים חוץ מהילד. זה סרט ילדים שכל הדמויות שלו מבוגרות. נראה שהם נורא נהנים, יש חדווה גדולה על הסט. אגב אני נתקעתי בעיקר בגברים שהם מעריצים שרופים של הנסיכה הקסומה, הרבה יותר מנשים.

יונתן: אני אספר לך שכשצפיתי בסרט, עכשיו לקראת הפרק, צפיתי בו עם אשתי, שבאופן בלתי נסלח ובלתי נסבל…

לילך: בטח.

יונתן: ציטטה כמעט כל שורה ושורה לפני שהיא נאמרה.

לילך: כמו בקונצרט של מדונה.

יונתן: שזה הדרך הכי גרועה, פשוט בלתי נסבל. אז זה גם נשים.

לילך: אני יודעת, אבל אני מתכוונת לזה. עכשיו, יכול להיות שזאת הטיה שלי, אבל כאילו במרחב מסביב, זה לא מה שהן לא אוהבות. במרחב מסביב לי, השימוש, הציטוטים, החולצות הרפרנסים, המימים מהנסיכה הקסומה נעשים הרבה יותר על ידי גברים. ואני חושבת שזו דרך גברית טובה ומקובלת לאותת משהו לגבי החלקים המשחקיים והכיפים שלהם, והילדיים שלהם, באופן שלא יבזה אותם. אני חושבת שעול הגבריות, ברור שאני חושבת שעול הגבריות, אני חושבת שאתה יודע את זה טוב ממני, עול הגבריות הוא דבר בלתי נסבל לפעמים. לא מותר לך לעשות כיף, אתה צריך להחזיק איזושהי עמדה. בישראל נוסף לזה כל מה שישראליות מוסיפה לזה. הנה משהו שהוא בלתי מוכתם, שהוא טהור, שהוא נקי, שהוא לא מאיים, שהוא מלא הומור, וזה כרטיס ביקור מאוד טוב לגברים.

יונתן: זה מאוד מעניין.

לילך: תודה רבה.

יונתן: וזה גם מסביר למה אותי זה לא מעניין.

לילך: מה פתאום?

יונתן: כי אין בי ילדותיות או כיף.

יונתן: אתה יצאת מהרחם מטר תשעים, לא מרוצה מכלום.

(מוסיקה מהסרט - הקרב בין ווסלי ואיניגו)

יונתן: אז אחרי הקרב עם איניגו מונטויה, ווסלי גובר גם על אנדרה הענק באופן מפתיע, וגם גובר על ויזיני בקרב מוחות, שהוא בעצם מרמה בו…

Buttercup: To think - all that time it was your cup that was poisoned.

Man in Black: They were both poisoned. I spent the last few years building up an immunity to Iocaine powder.

יונתן: ואז, כשהוא מציל את באטרקאפ, אנחנו מגלים שהוא כועס על שהיא זנחה אהבת אמת.

לילך: כן, הוא לא מגלה לה מי הוא בכלל. זה מהלך דושי מאוד.

יונתן: כן, הצופים ממש לא יודעים מי זה, זה כאילו כל כך מגוחך… אבל בסדר. הוא כן בסוף חושף מי הוא, ויש שם איזשהו כעס על - למה זנחת אהבת אמת? ואהבת אמת זה מונח שחוזר שוב ושוב ושוב ושוב בסרט. אני רוצה שנרחיב עליו טיפה בהמשך, אבל זה הכוח של ווסלי, והכוח של באטרקאפ. הם אוהבים אחד את השני אהבת אמת כמו באגדות. וכשהם משלימים ומתנשקים, והכול והכול מצוין, הם נכנסים לביצת האש.

Westley: It's not that bad. I'm not saying I'd like to build a summer home here, but the trees are actually quite lovely.

יונתן: ובביצת האש יש שוב שלושה מבחנים. אחד זה האש שפורצת באופן מפתיע מן הקרקע, השני זה החול הטובעני והשלישי זה R.O.U.S- Rodents of unusual size. אני רוצה להתעכב על זה לרגע, כי פה יש תחושה עבורי שפה זה הקאט, שאחריו הסרט הופך לסרט קצת אחר.

לילך: אני מסכימה איתך.

יונתן: כי עד עכשיו, הסרט היה קליל ומלא חדווה, אבל הוא לא היה מטופש. הוא לא היה, אני אגיד, מונטי פייתוני, ו-rodents of unusual size זה, כאילו, אנחנו פתאום לקחנו פנייה שמאלה ואנחנו במקום טיפה יותר מטופש, מגוחך… גם כי זה חיה מצחיקה, וגם כי השם הוא מודע לעצמו ומצחיק, ואני חושב שיש פה באופן כללי שני סרטים.

לילך: כן, זה סרט מפוצל לגמרי.

יונתן: זה סרט מפוצל, גם מבחינת שני החלקים שלו, שהחלק הראשון הוא יותר קלאסי, הרפתקני, ובחלק השני הוא הולך והופך להיות מופרע יותר ויותר.

לילך: הוא נהיה הרבה יותר אידיוסינקרטי. הוא בתוך עצמו, הוא יוצא דופן, הוא כבר לא דומה לדברים, הוא לא דומה לאגדה בדיוק.

יונתן: וגם יש בו שני סרטים, לילדים ולבוגרים, נקרא לזה. יש פה סיפור אגדה קלאסי דלה קלאסי, כמו שאמרתי, אבל גם יש בו סרט שהוא פארודיה על סרטי אגדות קלאסיות, מסכימה?

לילך: כן, זו גם פארודיה, זה גם סרט הרפתקאות, זה גם סרט לבנים, זה גם סרט לבנות. רוג'ר איברט, כשהוא כתב על הסרט, גם כן אינו… לא התלהב. נתן לו שלושה וחצי כוכבים. הוא לא בהכרח מצא משהו לא טוב לומר עליו, אבל הוא כן נתן לו שלושה וחצי כוכבים, והוא ציין את הדבר הזה, זאת אומרת, שהמבוגרים יהנו מן ההומור המתוחכם שחלקו יעבור מעל ראשם של ילדים, והילדים יהנו מסיפור האגדה ומהתחושה הזאת שקורה משהו מצחיק.

יונתן: הבעיה שלי היא, שאני חושב שהוא לא מספיק מופרע בשביל להיות מופרע מצחיק, והוא לא מספיק מעניין כאגדה לכשעצמה. בשלב הבא הנסיך המפרדינק, הנסיך "דוש" אני אקרא לו מעתה…

לילך: בבקשה.

יונתן: מוצא אותם, ובאטרקאפ מקריבה את עצמה בשביל ווסלי. היא אומרת, אם תחזירו אותו לספינה שלו, אני אלך ואני אתחתן איתך. עכשיו, בוא נדבר שנייה על באטרקאפ. בוא נתעכב על הדמות הזאת רגע. היא בעצם חפץ שנורא סוחבים ממקום למקום. האם יש סצנה שבה היא אינה נסחבת או מוצלת על ידי מישהו?

לילך: אז זה באמת הרגע היחיד, בגלל שהיא מצליחה להגיע עם איזושהי תוכנית, והיא רוקמת את ה"מין עסקה" הזו, זה אולי רגע החסד היחידי שלה. זאת אומרת, הוא הציל אותה וכמו ב"אישה יפה" היא מצילה אותו מיד בחזרה. זאת אומרת, היא מצילה אותו, מקריבה את עצמה בשביל להציל אותו, זה מעשה שיש בו אג'נסי ואופי.

יונתן: אז את לא זורמת איתי על הפי אלף הארץ ואומר שזה פשוט דמות שהיא לא דמות, היא חפץ ופשוט מנגנון מלאכותי.

לילך: הוא לא כזה התעניין בה, וויליאם גולדמן, שגם כתב את הספר וגם כתב את התסריט, היא לא כזה עניינה אותו כדמות. הוא הרבה יותר בפרטים מסביב, הוא הרבה יותר בדמויות האחרות, אני גם לא בטוחה כמה ווסלי עניין אותו, הוא לא נתן לה המון.

יונתן: אחת הבעיות. אחת הבעיות. אז ווסלי נלקח למרתף עינויים שכזה. אגב, הפעם הראשונה שצחקתי בקול רם בצפייה הזו. בסצנה הראשונה במרתף העינויים יש איזה לבקן, שהוא מתחיל להציג את מרתף העינויים במין קול גס כזה…

Westley: Where am I?

Albino: (In coarse voice) The pit of despair. Don’t even think (coughs loudly, all of a sudden his voice changes into a deep normal voice) don't even think about trying to escape. The chains are far too thick.

יונתן: זה הצחיק אותי!

לילך: במרתף העינויים מצאת קצת עניין, בטח.

יונתן: כן, אבל הסצנה… 1-0 לך.

לילך: תודה רבה.

יונתן: הסצנה החשובה הבאה היא סצנת חתונה (מוסיקת הצעידה לחופה מהסרט). באטרקאפ מתחתנת עם הנסיך דוש, באופן מפתיע. יש איזו זקנה בלה שצועקת לה בוז (הזקנה מהסרט ברקע). בוז, ויתרת על אהבת אמת, בוז.

לילך: היא עושה לה את ה-shame shame של Game of Thrones.

יונתן: אבל החלק המעניין הוא, שפה הילד פרד סבאג' מתרעם.

The kid: Hold it. Hold it, Grandpa.You read that wrong. She doesn't marry Humperdinck, she marries Westley. I'm just sure of it. After all that Westley did for her, if she does not marry him, it wouldn't be fair.

Grandpa: Life isn’t always fair.

The kid: I'm telling you you're messing up the story, now get it right!

יונתן: ופה כן נשמע שהוא מעניין. המשחק הזה בין סרט אגדות, לבין פארודיה על סרט אגדות, הוא מתנקז לרגעים האלה. אנחנו יודעים איך אגדה אמורה להיראות, נכון?

לילך: (מהמהמת בהסכמה) יש לנו ציפיות.

יונתן: יש לנו ציפיות מסוימות מאגדה. אפשר לדבר רגע על הספר "הגיבור בעל אלף הפנים" של ג'וזף קמפבל, קראת אותו?

לילך: לא.

יונתן: אה, חשבתי שקראת את כל הספרים כולם.

לילך: וואו.

יונתן: ספר מ-1949, שהוא מפרט את המבנה עומק של כל המיתוסים.

לילך: אוקיי.

יונתן: הוא יוצר, מה שהוא קורא לו מונומיט, הוא אומר, תמיד יש גיבור, יש קריאה להרפתקה, יש דמות של מנטור או alay שעוזר, לך יש את האתגרים טה טה טה… ויש חזרה הביתה. אנחנו יודעים איך הסיפורים אמורים להיראות. והכעס של הילד על "לא ככה הסיפור אמור להיראות" הוא כמין קריצה לקהל, זה לא באמת ככה, וגם אני, רוב ריינר, יודע שזה לא באמת אמור להיראות ככה.

לילך: כן, הילד צועק את מה שאנחנו צועקים בראש.

יונתן: כן, מה שכל הילדים צועקים בראש, ואולי גם מה שכל המבוגרים צועקים בראש - זה לא אמור להיות ככה, וזה לא ככה, זה סצנת חלום של באטרקאפ, כך מתברר. ואנחנו ממשיכים, אנחנו חוזרים לווסלי, אנחנו מגלים בדרך שהנסיך דוש מתכוון לרצוח את באטרקאפ. כלומר, כל התוכנית כולה, החטיפה, הייתה תוכנית שלו בשביל לפתוח מלחמה עם הממלכה השכנה. זה מה שנסיכים דושים עושים בזמן הפנוי, הם אונסים נשים והם פותחים במלחמות.

לילך: כן, it sounds about right.

יונתן: ואז אנחנו חוזרים למרתף העינויים, ואז יש סצנת עינויים.

(סאונד מהסרט)

יונתן: שזה שוב מפתיע. כלומר, אנחנו כבר לא בסרט אגדות קלאסי שבו היינו, בסרט אגדות...

לילך: זה סצנה רצינית של עינוי! זה נראה כמו עינוי. זה מנגלה פוגש את הנסיכה הקסומה.

יונתן: המענה הוא הגבר בעל שש האצבעות שאיניגו מונטויה מחפש.

לילך: כן, כן.

יונתן: אגב, בעיניי הדמות הכי מסקרנת בסרט.

לילך: בוודאי, בוודאי שעניינה אותך הכי מכולם.

יונתן: (צוחק) הנה דמות שאנחנו לא יודעים עליה הכל מהרגע הראשון שאנחנו פוגשים אותה, שנראה שיש לה איזה סיפור רקע מעניין לפחות, לעומת הווסלי שהוא מין גבינה לבנה אחוז וחצי.

לילך: לגמרי. ווסלי נולד מתוך הסרט ואין לו שום עבר.

יונתן: במקרה יצא שאני אוהב את המענה הסדיסט.

לילך: (מהמהמת בהסכמה)

יונתן: אז זה השלב שבו הגיבור נמצא, שזה גם שלב קלאסי באגדות, הוא נמצא בנקודה הנמוכה ביותר שלו, ועכשיו אנחנו צריכים להרים אותו. אנחנו, איניגו מונטויה ואנדרה הענק, פזיק, חוזרים לעצמם, מוצאים אחד את השני, ואיניגו מונטויה מבין שיש לו הזדמנות לנקום את מות אביו.

לילך: ואנחנו יודעים מי האיש בן שש אצבעות.

יונתן: הם מחליטים לפרוץ לטירה לעצור את החתונה, אבל איך הם יעשו זאת? הרי יש יותר מדי שומרים, ואז הם חייבים את האיש במסכה השחורה שהם עוד לא יודעים שזה ווסלי. והם הולכים ומצילים אותו. כשהם מגיעים אליו, הם מגלים שהוא מת. ואז שוב הילד עוצר.

The kid: Grandpa, Grandpa, wait - what did Fezzik mean, "He's dead?" I mean, he didn't mean dead. Westley's only faking, right?

יונתן: אז בואי נדבר רגע על הדבר הזה של, מה אמור לקרות באגדה? ומה אגדות מספקות לנו כילדים וכמבוגרים. את רוצה לפני שאני…? יש לי מונולוג שלם…

לילך: מונולוג שלם, אתה אומר? נשמע המון. תראה, הסיפור של אגדות עבור ילדים זה, שלא כמו סיפורי מוסר, הם מפגישות אותך באופן המגונן ביותר עם חרדות, עם הלא נודע, עם העתיד, עם הסתבכויות. אתה נוגע בסכנה, ואתה חוזר הביתה בשלום. אתה נוגע בסכנה, אתה חוזר הביתה בשלום. הסיבה שזה לא עובד עלינו כמבוגרים יותר… ואגב, כנראה הסיבה. נגיד, אם אני חושבת על עצמי ועל הצפייה הראשונה הזאת, שהייתה צפייה מאוחרת, זה לא עובד עליי באופן הזה, זה שאנחנו כבר יודעים יותר מדי על החיים. אגדה לא תספק לנו את הדבר הזה, אנחנו צריכים יותר מזה.

יונתן: אבל אני בסך הכל מסכים איתך, כי אגדות… הבת שלי אוהבת מאוד את כיפה אדומה, כרגע בשלב זה, והיא רוצה לשמוע את זה מאה פעם, והיא תמיד פוחדת מהזאב, והיא תמיד שמחה כשהוא מפסיד וכיפה אדומה חוזרת הביתה. האגדה נותנת לנו את מה שאנחנו מצפים לשמוע, וזה תמיד טוב. כלומר, יש משהו מאוד מנחם ומחבק בלשמוע את מה שאתה כבר יודע שעומד לקרות. ואני חושב שהאהבה של המבוגרים לסרט הזה היא לא אהבה בהכרח לסרט הזה, אלא היא אהבה לצפייה הראשונה שלהם בסרט הזה.

לילך: למי שהם היו אז.

יונתן: הם מתגעגעים לתחושה הזאת של… כמה כיף היה לראות משהו שאני יודע מה הולך לקרות בו, ושהוא יחבק אותי, ואני יודע שהוא ייגמר בטוב, כי החיים לא נגמרים בטוב, לרוב…

לילך: לא, החיים לא נגמרים בטוב. כמה כיף היה להיות ילדה, כמה כיף היה להיות לכאורה חסרת דאגות, כמה כיף היה… זה מה שמספק. זאת אומרת, כשדיברנו על מה הסרט בכלל מספק לאנשים מבוגרים, הוא מכה שוב על הקליד הזה שמוציא את הצליל המסוים הזה, שמפעיל אותך רגשית. כי הנה אתה שוב, נגיד, לא במקרה שלנו, אבל בעיקרון בן תשע בקולנוע.

יונתן: אז הגיבור מת, הילד מתנגד, ויש לנו סצנת החייאה.

לילך: כן.

יונתן: סצנה מצוינת.

לילך: כנראה הכי טובה בסרט.

יונתן: אני אומר לזכות הסרט, שהסרט מצליח היטב לאזן בין שני הדברים האלה, בין הסרט הציני לבין הסרט האגדתי. וכשווסלי מת, הוא באמת, אתה מרגיש שהוא מת. ואז בדיוק אחרי זה יש לך את הסצנה הנגדית, הסצנת החייאה שהיא הכי צינית והכי הומוריסטית והכי אנחנו יודעים שזה הכל בדיחה.

לילך: כן, נגיד רק שלוקחים אותו למין עושה נפלאות כזה…

יונתן: מירקל מקס.

לילך: מגלם אותו בילי קריסטל בתפקיד הכי יהודי שלו. (יונתן מגחך) לא, הוא פשוט… השתיים האלה, הוא ואשתו, זה הבובי והזיידה שלי.

יונתן: כן, ואז מירקל מקס מספר לנו שהוא מת אבל לא לגמרי מת.

Miracle Max: Well, it just so happens that your friend here is only mostly dead. There's a big difference between mostly dead and all dead.

יונתן: אבל הוא צריך שתהיה סיבה טובה בשביל לחזור מן המתים. שגם, אגב, ג'וזף קמפבל, "הגיבור בעל אלף הפנים", המוות וחזרה מן השאול, זה עוד דוגמה קלאסית למה שאמור לקרות בסיפור אגדה.

לילך: מוות, חזרה מן השאול וסיבה מספיק טובה.

יונתן: סיבה מספיק טובה. והסיבה המספיק טובה פה היא שוב אהבת אמת. את חווית אהבת אמת בחייך?

לילך: וואו ג'יס! איזה שאלה. אני חושבת שכן, לפרט על זה?

יונתן: לא, את לא חייבת, אני פשוט מופתע באופן כן.

לילך: באמת?

יונתן: כן.

לילך: כן, מה זה אומר עליי?

יונתן: זה אומר שתצטרכי לספר לי אחרי אחרי שיגמרו פה כל ההקלטות מה קרה… טוב שלא שאלת אותי, כי גם אשתי מאזינה.

לילך: אבל אני יודעת שכן, פשוט, אני לוקחת בחשבון שכן, ואני גם לא הייתי מופתעת.

יונתן: אוקיי. (צוחק) אני פשוט חושב שזה מושג מאד ילדי, אהבת אמת, מאוד ילדי, הייתי אומר אפילו ילדותי. כי אהבת אמת לוקחת בחשבון שיש לך אחד או אחת שהיא שֶׁלְּךָ או שֶׁלָּךְ, ויש סיכוי למצוא אותה. וזה כל כך מופרך, כלומר סטטיסטית זה מופרך כל כך.

לילך: כן, יש הרבה הנחות, ברור ברור לגבי מה אנחנו, האחד שלנו, ה"בשרת" שלנו, שגם במקרה יגור באותה מדינה ויגיע בדיוק בגיל ההגיוני.

יונתן: כן, ויופיע בבר ברגע הנכון, ויגיד את השורה הנכונה, פשוט. אוקיי, מחיים את ווסלי, זה סיבה מספיק טובה, בהחלט סיבה מספיק טובה.

לילך: בטח לפי הסרט.

יונתן: והשלושה פורצים לטירה ב… אני לא אפרט את השורה של הטריקים והשטיקים, זה סיקוונס סך הכל נחמד כי ווסלי חי אבל לא לגמרי חי.

לילך: הוא מין חצי מעולף.

יונתן: כן, הוא מין… לפרוץ לטירה עם גבר שמעולף, זה נחמד.

לילך: סוף שבוע עם ברני.

יונתן: (צוחק) בסיקוונס הפריצה יש לנו שתי סצנות חשובות. אחת זה סצנת הנקמה של איניגו מונטויה.

לילך: סוף סוף, הרגע אליו הוא הכין את עצמו מגיל עשר, אחת עשרה.

יונתן: זו סצנה שבנויה מצוין, הוא מוצא את הגבר בעל שש האצבעות שזורק עליו פגיון שפוגע בו.

Man with six fingers: Have you been chasing me your whole life only to fail now? I think that's the worst thing I’ve ever heard.

יונתן: אבל אז כמובן איניגו מונטויה קם לתחייה, ואומר שוב ושוב את המשפט האגדתי שלו.

Inigo: Hello! My name is Inigo Montoya, you killed my father; prepare to die. Offer me money.

Man with six fingers: Yes…

Inigo: power too - promise me that…

Man with six fingers: All that I have and more… please.

Inigo: Offer me everything I ask for.

Man with six fingers: Anything you want!

Inigo: I want my father back, you son of a bitch!

יונתן: זה לא סרט לילדים, זה לא משפט של סרט לילדים.

לילך: נכון, זה נזרק עבור הצופה המבוגר שפגש כאב אמיתי בחיים שלו.

יונתן: וכל זה נעשה במקביל לסצינת החתונה. באטרקאפ והנסיך דוש מתחתנים, והכומר שלהם…

Priest: Mawidge… mawage is what bwing us togewer today...

יונתן: זה מונטי פייתון.

לילך: זה מאוד מונטי פייתוני.

יונתן: ב"בריאן כוכב עליון" שנעשה ב-1979 ש את השליט שם, מייקל פיילין, שהוא מדבר גם עם פגם דיבור כזה, I shall willis wodwick… הלכתי ובדקתי והפגם דיבור הזה קיים גם בסרט שקדם ל"בריאן כוכב עליון".

לילך: כן, פשוט הביצוע מאוד מאוד מייקל פייליני.

יונתן: כן, ואתה פתאום נמצא בסרט אחר לגמרי ממה שהתחלת איתו. אתה פתאום בסרט שהוא נורא מצחיק, הוא מרשה לעצמו להגיד מילים גסות, ובגלל זה אני אומר שזה שני סרטים, אני לא בטוח שהאיחוי עובד עד הסוף, כי זה לא מספיק מתוחכם, האיחוי, ומצד שני, גם הריחוק לא עובד מספיק טוב, כי זה לא מספיק מונטי פייתוני, אבל זה גם לא מספיק סרט אגדה קלאסי שמצליח לרגש אותי.

לילך: לילדים.

יונתן: כן, לילדים.

לילך: אני כן רוצה רגע לחזור לנקודת המוצא שלי, אובייסלי לא שלך, אבל של משהו אנחנו מפספסים ברמה הרגשית. אני מרגישה שאנחנו ניגשים לזה באופן שבו רוב הקהל לא ניגש לזה, וזה לא כי אנחנו מתוחכמים או טובים יותר בשום צורה, משהו שם כן עובד, משהו שם מצליח לספק את ה-higher faculties ואת ה-lower faculties של אדם באופן שאובייסלי עושה את זה. זאת אומרת, זה מצליח לדגדג גם אותך כילד וגם אותך כמבוגר, ואת ההומור באופן שהוא לא משאיר אף אחד בחוץ, וזה הרבה מאוד. זה, אני לא אגיד מדורת שבט, אבל זה הרבה מאוד.

יונתן: בניגוד למה, לאיך שאני נשמע, חושב, מדבר, כותב… אני ממש לא מזלזל במי שאוהב סרט כזה או כל סרט, אני באמת חושב שקולנוע וטלוויזיה וספרות, כל אחד צריך לראות ולשמוע ולקרוא את מה שבא לו, אבל אני חושב שיש דברים שעובדים ולא עובדים. אני לא חושב שאין טוב ורע, ואני כן חושב שיש טוב ורע, ואני כן חושב שיש איזושהי יכולת עשיה טכנית ויכולת עשייה אינטלקטואלית שהיא לפעמים טובה יותר ולפעמים פחות טובה, אז אני מבין שאני מחוץ למחנה פה בזה שאני לא אוהב את הסרט. אני מבין את זה, אבל אני חושב שהוא מספק איזשהו חיבוק חם, והחיבוק חם הזה עובד רק על מי שראה אותו ברגע הנכון, בגיל הנכון, כשהוא היה ילד.

לילך: כן.

יונתן: אני לא חושב שסרט כזה עובד על מי שצופה בו בפעם הראשונה בגיל 30 או 40. לעומת נגיד "הסיפור שאינו נגמר", שדיברנו עליו לפני כמה שבועות, אני חושב שהסרט הזה יכול לעבוד גם על גבר בין 40.

לילך: אבל אין לך דרך לדעת על זה כי אתה נחשפת אליו כילד, זאת הטענה שלי. הסרט הזה הוא קצת כמו מרמייט, אתה צריך לגדול על הממרח הזה האוסטרלי כדי לאהוב אותו במהלך החיים שלך.

יונתן: כמה יפתיע אותך, מ-1 עד 10, שאני מאוד אוהב מרמייט?

לילך: בטח. אנחנו יודעים מי באמת פרינס דוש. (מגחכת)

יונתן: אז יש לנו בסוף גם עימות, כמובן, בין ווסלי לנסיך, שגם בו נאמרים דברים איומים. ווסלי אומר לו "אני אקרע את הגוף שלך לגזרים, אתה תסבול, אני אשאיר רק את האוזניים שלך כדי שתוכל לשמוע את הלעג של הילדים שיראו את הראש הכרות שלך…" דברים כאלה.

לילך: דברים קשים.

יונתן: וחבל שהסרט לא הולך יותר לכיוון הזה יותר מוקדם, בעיניי, כי אז הוא היה קונה אותי יותר, אני חושב. ובעצם, במין מהלך מאוד זריז הסרט נגמר.

לילך: או שהוא פתאום התחיל ואז פתאום הם מתאהבים, אז הוא פתאום נגמר, לגמרי.

יונתן: כן, הם מצילים את הנסיכה, הם מתנשקים ורוכבים אל עבר האופק ו… זהו.

לילך: אז כן, סוג של…

יונתן: והילד יוצא מרוצה, כמובן. השאלה אם אנחנו יוצאים מרוצים.

לילך: יש בסוף את השיר הזה, נשארת לשמוע את השיר סיום?

יונתן: לא, אבל הפסקול כולו הוא מארק קנופלר מ-dire straits כתב, והוא דווקא טוב.

לילך: אז השיר שבסוף הוא שיר מוזר מאוד, אני מפצירה בכם ללכת להקשיב לו, כי זה מין שיר שלא הצלחתי, ואני חושבת שזו העמדה שלי מול הסרט הזה, שאני באמת לא מצליחה לפענח שם משהו. לא הצלחתי להבין אם זה השיר הכי מעפן בעולם שמדבר על סיפור אהבה וסיפור אגדה וכל הקיטש, או שזה איזה מין משהו שמודע לעצמו, ואם אני נהנית מן המודעות העצמית הזאת, ואם אני נהנית מן המשחק הכפול הזה של אירוניה בתוך זה. אני כן קראתי את הספר גם, אני אגיד.

יונתן: לילך.

לילך: נו… מה עכשיו?

יונתן: אני, לפני הפרק, אנחנו וכל הצוות העצום שעובד על "ענקי הוידאו", העברנו כובע והתערבנו כמה זמן ייקח ללילך להזכיר שהיא קראה את הספר.

לילך: התשובה היא שרק בסוף הפרק, כי זה לא היה לי כזה דחוף.

יונתן: אני הפסדתי את כל כספי.

לילך: (צוחקת) אני שמחה לשמוע.

יונתן: אני חשבתי שלא תשרדי חמש דקות, אז אני מצדיע לך, כן. אז כשקראת את הספר…

לילך: כן, כל כך מעט אתה מעריך אותי… וגם אותו קראתי בגיל מבוגר, בגלל המלצה כזה נורא נלהבת. אני חושבת שאני לא זוכרת בדיוק, אני לא אמציא את מערך הכוונות שלי, ואני חושבת שגם אז קראתי אותו כדי לנסות להבין מה אני מפספסת. וזה חתיכת ספר טרחני, יונתן, זה ממש. זאת אומרת, תמיד כשאומרים "הספר יותר טוב", לא! הספר יותר רע. טרחנות על גבי טרחנות ועטיפות על גבי עטיפות על גבי עטיפות. תראה, המקומות הטרחנ... והוא אכן כתב גם את התסריט. הוא השאיר דברים שמצחיקים אותו, כאילו, מכרסם אדיר מימדים, למשל. לא יודעת למה, אבל משהו בזה בסרט עצמו, הגם שאני יכולה להגיד שהוא סיפור טוב, והוא סרט חמוד, ומנדי פטינקין מדהים, ובילי קריסטל אגדה, סרטים פחות טובים או חשובים או נחשבים, עשו לי את זה יותר.

יונתן: אני אגיד שאני השתכנעתי לגמרי שזה סרט נפלא.

לילך: סליחה, מאיפה הוצאת את זה?

יונתן: לא, אני פשוט רוצה להשאיר את המאזינים שלנו עם טעם טוב, ואני באמת חושב שכל אחד צריך ללכת ולצפות במה שעושה לו טוב, אם אתם אוהבים את הנסיכה הקסומה, אני מפציר בכם לעשות זאת שוב ושוב ושוב ושוב.

לילך: יותר מזה, מהנאום המתנשא הזה של, תעשו מה שטוב לכם, הקואוצ'ר הכי גרוע בעולם, לא אם זה דבר שמחזיק את המקום הרך, הכיפי, המשחקי הלא חייב להיות גברי, לא חייב להיות בשליטה, לא חייב להיות מבוגר כל הזמן, זה מדהים! זה תפקיד תרבותי מדהים ואני מברכת את כל מי שיש לו גישה לכפתור כזה שמשמיע את הצליל המסוים הזה.

יונתן: ברור שאם הסרט החזיק עד עכשיו, בבירור הוא מחזיק, ויש כבר דיבורים, יש הרבה שנים דיבורים על סרט שני.

לילך: עדיף שלא.

יונתן: או לעשות עיבוד מחדש או כאלה, אז ברור שיש פה איזה משהו, משהו שעובד. לי לא, אבל לא נורא.

לילך: אבל היי…

יונתן: שבוע הבא אנחנו הולכים לרקוד.

לילך: (בציניות) אני שכחתי על מה אנחנו מדברים שבוע הבא.

יונתן: שבוע הבא, ברור מי מנהל פה את העניינים, שבוע הבא אנחנו מדברים על "ריקוד מושחת".

לילך: כן!

יונתן: כן.

לילך: איך אתה עם ריקודים ושחיתות?

יונתן: אחד משניים.

לילך: אף אחד מהם, אני אלך על אף אחד מהם.

יונתן: בריקוד מושחת אפשר לצפות בהוט, בייס ובסלקום TV, וגם בנסיכה הקסומה, מי שהשתגע ואין לו מה לעשות ורוצה לראות שוב את הנסיכה הקסומה, יכול גם לעשות זאת בהוט, ביס ובסלקום TV.

לילך: נשיקה סטירה, כמו תמיד איתך.

יונתן: נגיד תודה, לך, לילך.

לילך: תודה לך, יונתן.

יונתן: ולאסף פרידמן ולאמיר פקטור ולעורך שלנו, דן ברומר, שמאוד אוהב את הנסיכה הקסומה!

לילך: מאד, שברנו את ליבו.

יונתן: ויחסינו איתו.

לילך: הם לעולם לא יהיו אותו דבר.

יונתן: אז נתראה בשבוע הבא.

לילך: נתראה בשבוע הבא.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

13 views0 comments

Comentários


bottom of page