ביטלג'וס, ביטלג'וס, ביטלג'וס. השבוע חוזרים לילך ויונתן לסרט שבו טים ברטון התחיל את הרומן המתמשך שלו עם הומור קודר, מוות ואסתטיקה גותית. נתפעל שוב ממייקל קיטון האדיר, נתהה אם הסרט הוא קומדיה או טרגדיה וכמובן נרקוד לצלילי הקליפסו. "ענקי הווידאו" הוא פודקאסט בו לילך וולך ויונתן אנגלנדר, שגדלו בין מדפי הקלטות בספריות, חוזרים אל הסרטים הגדולים של דור הווידאו, ואל הצעירים שהם היו כשצפו בהם. כל פרק הוא מסע בין סיפורים אישיים, סצינות בלתי נשכחות, פנינים נשכחות ופינות חשוכות שמסתתרות בסרטים שעיצבו את התרבות שלנו.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 21/08/2024.
[חסות]
קריינית: שומעים שזה "הארץ".
יונתן: מוכנה?
לילך: [מהמהמת בהסכמה]
יונתן: אני לא חושב שאני שומע אותך.
לילך: [מכחכחת בגרון] סליחה.
יונתן: מה אנחנו עושים היום?
לילך: "ביטלג'וס".
יונתן: לא. דן, אתה יכול לסדר שם? אני לא שומע אותה בכלל. מה הסרט היום?
לילך: בסדר? "ביטלג'וס".
יונתן: לא, עדיין, עדיין אין לי, אין לי. אה, כן, אוקיי. מה עושים היום?
לילך: "ביטלג'וס"!
[רעשי סופה]
יונתן: אוי, לא.
[מוזיקה מתוך הסרט "ביטלג'וס"]
יונתן: שלום וברוכים הבאים ל"ענקי הווידאו", פודקאסט של "הארץ" על סרטים ועל האנשים שאוהבים סרטים. והיום לילך…
לילך: כן?
יונתן: תגידי את זה שלוש פעמים.
לילך: די, נו…
יונתן: "ביטלג'וס".
לילך: "ביטלג'וס".
יונתן: "ביטלג'וס".
לילך: [בלחישה] "ביטלג'וס".
יונתן: "ביטלג'וס". סרט מ-1988, של טים ברטון, [לילך מהמהמת בהסכמה] וקצת מוזר שלא הגענו אליו עד עכשיו.
לילך: נכון.
יונתן: עשינו שלושה סרטים של רוב ריינר.
לילך: בסדר.
יונתן: וטים ברטון, מה?
לילך: עוד לא.
יונתן: הוא היה יוצר, אני מהסס לומר שהוא היה יוצר חשוב, אבל אני אגיד שהוא היה יוצר מאוד פופולרי ומאוד בולט בסוף שנות ה-80 ובמהלך שנות ה-90. בעיקר בגלל האסתטיקה שלו, אני חושב. הוא הכניס סוג מסוים של… מוזרוּת? אני אגיד את זה, בטח נרחיב על זה, אבל אני אגיד כרגע, מוזרות, אסתטיקה של קצת אפלה?
לילך: כן, מוזרות. דארקנס. זה… אייטיז.
יונתן: לא, אבל לתוך המיינסטרים בצורה שאחרים לא הצליחו.
לילך: נכון.
יונתן: שהם נשארו בשוליים. זה לא הסרט הראשון שלו. זה הסרט השני שלו. זה לפני הסדרה של סרטים פופולריים - "באטמן", "המספריים של אדוארד", "אד ווד", "הפלישה ממאדים" ועוד ועוד ועוד, עד שהוא הגיע למצבו היום, שהוא עושה סרטים שנראים כמו קיא של מילקשייק של ילד בלונה פארק.
לילך: וואו. איזה דברים קשים אתה אומר. דברים נורא קשים.
יונתן: התסריטאים הם מייקל מק'דוול ו-וורן סקארן. למי שלא ראה את הסרט, או אולי לא זוכר חוץ מאת הדמות ביטלג'וס, בעצם הגיבורים הם זוג, אדם וברברה, שמתים במפתיע בגיל צעיר, ואז הם הופכים לרוחות רפאים בבית שלהם, ומנסים לגרש את האנשים החיים שעוברים לגור בבית שלהם.
לילך: [מהמהמת] המשפחה שקונה את הבית, כן.
יונתן: זו בגדול המסגרת. זוכרת מתי ראית אותו, פעם ראשונה?
לילך: אני ממש ממש זוכרת את זה, בגלל שראיתי את זה בקולנוע, והייתי ממש ממש קטנה. זה היה יום כיף שהדודים שלי לקחו אותי בתל אביב. לא חושבת שהבנתי הרבה מאוד ממה שהלך שם, אבל… אבל זה כן הצליח להפחיד להפחיד אותי, דבר שכמובן זה לא… לא סרט מפחיד.
יונתן: לא נועד לעשות.
לילך: לא נראה לי שנועד לעשות, אבל זה השאיר עלי רושם אדיר, הוויזואליה של הדברים. מה לגביך?
יונתן: שימי לב לתשובה שלי.
לילך: נו?
יונתן: יום ראשון, השבוע.
לילך: כן?!
יונתן: זכרתי סצנות שלמות.
לילך: נו?
יונתן: במדויק.
לילך: אוקיי.
יונתן: אבל הבנתי שלא ראיתי את הסרט. שראיתי אולי את הסצנות האלה.
לילך: מעניין.
יונתן: אבל כל השאר לא ראיתי מעולם.
לילך: וואלה?
יונתן: אז הצפייה שלי היא סוג של מאוד טרייה, מצד שני מאוד שחוקה. כי את ביטלג'וס, הדמות, זכרתי במובהק. סצנות שלמות זכרתי במובהק. אבל לא, לא ראיתי את הסרט מהתחלה ועד הסוף עד יום ראשון השבוע.
לילך: טוב, מעניין.
יונתן: אז שניגש לעניין?
לילך: בוא.
[מוזיקה מתוך הסרט]
יונתן: "ביטלג'וס" מתחיל עם כתוביות. אני רוצה להתחיל כבר בכתוביות.
לילך: כן, בבקשה.
יונתן: ביטל ג'וס. שתי מילים.
לילך: נכון.
יונתן: מיץ חיפושיות.
לילך: מאוד מוזר.
יונתן: זה כתוב שם שונה ממה שזה כתוב בסרט עצמו.
לילך: כן.
יונתן: זה מופיע כתוב בסרט, וזה מופיע כשתי מילים. אנחנו יודעים שזו מילה אחת. כל מי שראה את הסרט יודע שזו מילה אחת.
לילך: שזה השם שלו פשוט.
יונתן: שזה השם שלו. [לילך מהמהמת בהסכמה] כבר דבר מעניין שצריך לשים לב אליו. וגם מסביב יש כל מיני גולגלות, כמין מסגרת. שלדים וגולגלות, הייתי אומר. אסתטיקה שהיא כאילו מפחידה, אבל גם נורא… לא. זה נורא יום המתים המקסיקני, כאילו?
לילך: אה! בדיוק מה שרציתי להגיד! כן!
יונתן: זה היום שבו המתים חוזרים מן הקברים ומבקרים את ה…
לילך: משפחות.
יונתן: משפחות שנותרו בחיים. אז זה כאילו על הגבול הזה שבין "אני מפחיד" ל"אני לא מפחיד". לא באמת?
לילך: זה… מילקשייק כזה. אמרת קודם מילקשייק בהקשר אחר, אבל של אסתטיקה סופר ויקטוריאנית וגותית. זאת אומרת, יש לזה שורשים. ובאמת המין הדבר השמח, הצבעוני, המטורף, הלטיני באמת.
יונתן: וזה כבר בכתוביות פתיחה. כי אנחנו רואים, הדבר הבא שאנחנו רואים, אנחנו… המצלמה מרחפת מעל עיירה כל-אמריקאית כזאת. והמוזיקה פה היא מוזיקה של דני אלפמן, שעשה כמעט את כל הסרטים של טים ברטון, מוזיקה של… קרקס?
[מוזיקת הרקע מהסרט מתגברת]
מוזיקה מאוד שמחה?
לילך: כן.
יונתן: מאוד, כאילו, מנוגדת לדבר הזה, האפל, שאנחנו ראינו לפני רגע. המסך השחור עם הכתוביות הלבנות והגולגלות. זה מאוד לא זה.
לילך: הוא אוהב לעשות את הקלאשים המסויימים האלה. זאת אומרת, גם בתימות שלו, גם בעיצוב שלו, גם במוזיקה.
יונתן: אז המצלמה מרחפת, המוז… אנחנו לא יודעים כל כך איפה אנחנו נמצאים, ואז בסוף יש פֶּן למעלה, כלומר, המצלמה עולה למעלה, ואנחנו רואים בית. ורק כשרואים את הבית, אנחנו מבינים שזה לא באמת בית, ולא באמת עיירה, אלא מודל. דגם מוקטן של עיירה ושל בית. שזה הופך להיות משהו שחוזר לאורך הסרט בתור מוטיב חשוב של האמיתי מול הלא-אמיתי, המושלם לצד הלא-מושלם. המודל הוא של אדם, אלק בולדווין. אגב, מישהו שמומחה במוות ובלהרוג אנשים. [מגחך]
לילך: וואו, זה קצת לא הוגן, אבל בסדר.
יונתן: זה פרויקט חיים שלו כזה. אשתו היא ברברה, ג'ינה דיוויס.
לילך: כן. החמודה.
יונתן: החמודה מאוד, כן. ואנחנו לומדים להכיר אותם. והעיירה שהוא בונה זו העיירה שבה הם חיים.
לילך: כן.
יונתן: כלומר, הוא בונה את החיים שלהם עצמם פשוט במוקטן. וזו באמת עיירה שהיא קצת חסרת אופי. כלומר, זה מה שנקרא, All American Town כזה.
לילך: כן. כן. Picket fences.
יונתן: Everytown.
לילך: כל הסיפור הזה.
יונתן: Everytown USA. כלומר, עם הרחוב הראשי. זה גם חוזר אחרי זה ב"מספריים של אדוארד" ובסרטים אחרים שלו. זה לא הולך להיות סרט על מקום מסוים ועל חברה מסוימת, אלא על ארצות הברית או החיים הרגילים או החיים הפשוטים באופן כללי. וזה הכול נגדע בתאונת דרכים.
[הקלטה מתוך הסרט]
Adam: “Look out for that!”
Barbara: [screaming]
[crash]
Adam and Barabra: [screaming]
לילך: זה גם מין תאונה נורא מגוחכת. זאת אומרת, אנחנו לא אמורים להיות נורא נורא מודאגים לגבי מה שקורה להם, כי זו מין תאונה מטופשת שמערבת איזה כלבלב שם שקופץ על איזה קרש, ואז הם טובעים במקרה. זה לא נראה שיש לפנינו טרגדיה.
יונתן: כן, גם לא רואים אותם מתים. ואז הם חוזרים הביתה רטובים.
[הקלטה מתוך הסרט]
Barbara: “That fire wasn’t burning when we left.”
Adam: “How’s your arm?”
Barbara: “I don’t know. It feels frozen.”
יונתן: ואנחנו לא יודעים אם הם חיים או מתים. כלומר, שרדו את התאונה וחזרו בחיים.
לילך: בכלל לא שואלים את עצמנו בתור צופים תמימים לגמרי.
יונתן: אבל מהר מאוד אנחנו מבינים. אז בוא נדבר רגע עליהם, הזוג הזה, ועל המצב החדש שלהם בחיים.
לילך: אוקיי.
יונתן: איך היית מתארת אותם?
לילך: הם… זוג נשוי, במה שנראה כמו יחסים מאוד טובים, קרובים ואוהבים. ונרמז לנו ש… לא נרמז לנו, זה ממש ממש נאמר, שהדבר היחיד שחסר כדי להשלים את אושרם, זה ילד. ילד, ילד, ילדה. זאת אומרת, הם מדברים על זה. זה מגיע משני כיוונים שונים. אחד מהם זה שיש שם איזה מתווכת נדל"ן שמציעה להם למכור את הבית כי הוא גדול מדי רק בשבילם. זה…
יונתן: הוא מתאים למשפחה.
לילך: הוא מתאים למשפחה, היא רומזת בכבדות. והם מדברים על זה שנייה לפני שהם יוצאים למין נסיעת מוות שלהם, שהם ינסו שוב.
יונתן: אני הייתי רוצה… אני מסכים איתך, הייתי רוצה להוסיף לזה שהם זוג מאוד… היינו אומרים "סאחי" בשפתנו. [לילך מהמהמת בהסכמה] כלומר, מאוד מאוד פשוט, אין להם איזה משהו יוצא דופן לגביהם. הם נורא, כמו העיירה, כמו המודל של העיירה, הם הזוג האולטימטיבי, האמריקאי, בית, גדר לבנה, כלב, ילד. חסר. ודי מהר הם מבינים שהם מתים. היא נוגעת באש ומצליחה לתפוס אותה. הם לא מופיעים במראה, שזה מן קונבנציה של רוחות רפאים. הם מנסים לצאת מהבית, ומגיעים למן מקום חולי.
[מוזיקה מתוך הסרט]
לילך: כן.
יונתן: הם מגיעים ל"חולית". [מגחך]
לילך: זה ממש נראה ה-Dune, כן.
יונתן: הם מגיעים למקום חולי, שמיים מוזרים ותולעים ענקיות שמנסות לאכול אותם. אנחנו יותר מאוחר נגלה שזה שבתאי. אבל זה "חולית", למעשה.
לילך: כן.
יונתן: ואז המתווכת נדל"ן שציינת מכניסה משפחה חדשה. את עושה פרצוף של "אני רוצה לדבר על זה שהם מתים".
לילך: אני רוצה לדבר על זה שהם חוזרים הביתה. כי אני חושבת שבהרבה מאוד סרטים שמתעסקים במה קורה כאילו אחרי המוות או וואטאבר, עולה הרעיון של אנשים, רוחות, לא עוברים "הלאה-הלאה", אם יש להם unfinished business. אם יש להם עניין לא סגור. הם חוזרים ספציפית לבית שלהם, זאת אומרת, אם אנחנו לוקחים, ממקמים את זה על הרצף של סרטים אחרים, אנחנו יכולים לחשוב שיש להם משימה שלא הושלמה. ולכן הם חוזרים הביתה. ספציפית אל המקום ששם הם צריכים לסגור את ענייניהם.
יונתן: כשהדבר הזה ייפתר, נוכל להמשיך הלאה למקום שבו באמת מתים. הם איפשהו באמצע בין מתים ללא מתים.
לילך: נכון, הם ממש הלימבו הנוצרי.
יונתן: והמתווכת נדל"ן מביאה משפחה אחרת, The Deetz. [מגחך] אני שנייה אתאר אותם. האם היא קתרין אוהרה.
לילך: המושלמת.
יונתן: שבעצם עושה את אותו תפקיד שהיא תעשה שנים אחר כך ב"שיטס קריק".
לילך: חד משמעית!
יונתן: זאת אותה דמות.
לילך: והיא לא צריכה לעשות יותר, כי היא מושלמת.
יונתן: היא פסלית?
לילך: היא אמנית.
יונתן: היא בורגנית, מהעיר, מניו יורק. אנחנו, לא אמרתי, אבל אנחנו בקונטיקט כביכול. והיא מזועזעת מזה שהיא צריכה לעבור לפרברים.
לילך: כן, היא ממש ממש לא רוצה את זה.
יונתן: איפה שכל האנשים הפשוטים. האבא הוא איש נדל"ן, כפי שנגלה יותר מאוחר, צ'רלס. והבת היא וינונה ריידר, ידידה של הפודקאסט.
לילך: ידידת הפודקאסט.
יונתן: חבל על הזמן. והיא… מה היא?
לילך: היא מין גותית, אני חושבת, מה שהיינו אומרים. אגב, היא יצאה בדיוק… בישראל, הסרט והדימוי שלה, קצת לפני ה… מן ילדי סנטר. [יונתן צוחק] דיזינגוף סנטר, אני לא צוחקת.
יונתן: לא, לא, אני אהבתי. זו דוגמה טובה.
לילך: וזה באמת תפס איזה מן אסתטיקה גותית, כבדה, כדרך להבדיל את עצמך מההורים שלך, שהם ברוב המקרים, White fucks.
יונתן: אז לובשת שחור.
לילך: לובשת שחור.
יונתן: השיער שלה שחור.
לילך: כן, הפנים שלה מאופרות כזה בטלק לבן, לדעתי.
יונתן: כן. היא אוהבת לצלם. אני רוצה להגיד עוד מילה, שכאילו היא חשובה פה, היא מוזרה. לעומת ההורים שלה.
לילך: בטח.
יונתן: שהם בסביבתם הטבעית בניו יורק, הם הרגילים. היא היוצאת דופן. היא המוזרה.
לילך: נכון.
יונתן: וזה נכון גם כשאת משווה אותם להורים האחרים שיהיה לה בסרט, אלק בולדווין וג'ינה דיוויס, שהם גם נורא רגילים.
לילך: בסדר, זה… דיון מוקדם לנו. אבל היא, וזה דבר שחשוב לציין פה, היא לא הבת של…
יונתן: קתרין אוהרה.
לילך: קתרין אוהרה, שהיא… זו האמא החורגת שלה. זאת אומרת, אנחנו יודעים שככה או ככה, אני אלך רגע ואני אהיה הקלישאה הפסיכולוגיסטית שאתה בכל מקרה סבור שאני, יש שם פצע. היא מגיעה עם אבא שלה ועם האמא החורגת, שלא רוצה בה, או לא בחרה בה, והיא בטח לא אימהית כלפיה, אל תוך המין סיטואציה הזאת של מקום שהוא כלום ושום דבר, ואין לה שם שום סוג של שורשים.
יונתן: כן, והיא בולטת בשונותה.
לילך: כן.
יונתן: והיא כבר מהר מאוד מצליחה לראות את אדם וברברה, לעומת האנשים אחרים שלא רואים אותם, פשוט לא רואים אותם.
לילך: היא היחידה שרואה, כן.
[הקלטה מתוך הסרט]
Adam: “You can see us without the sheets?”
Lydia: “Of course I can see you”
Adam: “How can you see us and nobody else can?”
Lydia: “Well, I read through that ‘Handbook for the Recently Deceased’. It says, ‘Live people ignore the strange and unusual.’ I myself am strange and unusual.”
לילך: אז ההסבר פה שהיא נותנת הוא ההסבר של טים ברטון, והוא הסבר באמת באמת מאוד שונה. אנחנו דיברנו על כל מיני סרטים שיש בהם איזשהו אלמנט של קסם, או איזשהו אלמנט של אחר, ותמיד תמיד מיקמנו את זה במקום שבו ילדים באמת רואים קסם, ומבוגרים כבר שכחו. מבוגרים לא מסוגלים לראות קסם. טים ברטון לא כזה מתעסק, לא כזה מעניין אותו ילדים, או ילדוּת, או הדבר הזה ספציפית. הוא אומר "אנשים שונים ומוזרים הם אלו שרואים קסם", כי הוא עצמו, טים ברטון, הוא שונה ומוזר. והוא מתעסק בזה בכל הסרטים שלו. אז יש לנו עוד איזשהו הסבר.
יונתן: ההשוואה בין לידיה, וינונה ריידר, לטים ברטון היא מתבקשת. לא רק כי הם, הם כמעט דומים פיזית. אם טים ברטון באותה תקופה היה מתלבש בשחור והיה לו שיער שפיצי, ולידיה היא צלמת. כלומר, מה עוד צריך בשביל להגיד "טוב, אני הדמות הזאת".
לילך: נכון, נכון, נכון, נכון.
יונתן: "היא אני בסרט הזה".
לילך: זה, זה סיפור שיש בו כל מיני אלמנטים ארס פואטיים.
יונתן: ואז יש לנו את הפרסומת הראשונה בטלוויזיה, שאדם וברברה פתאום רואים, הם לא הדליקו את הטלוויזיה, אבל היא דולקת.
לילך: טלוויזית הרוחות.
יונתן: והם רואים פרסומת לביטלג'וס.
[הקלטה מתוך הסרט]
Beetlejuice: [on TV] “Havin’ trouble with the livin’? You're tired of having your home violated? You wanna to get rid of them pesky living critters once and for all? Well, come on down and see me, folks. Cause I'm the afterlife’s leading bio-exorcist. Yes, sirree! Come on down here and I wanna tell you, I’ll do anything!”
יונתן: והדמות הזאת מופיעה, והיא גרסה קיצונית של מוזרות. בעיניי. הוא מציע את שירותיו בתור, מה שנקרא בסרט, bio-exorcist.
לילך: [מהמהמת בהסכמה] הוא מגרש אנשים חיים, כן.
יונתן: הוא מגרש אנשים חיים.
לילך: כן.
יונתן: והוא מציע את שירותיו, אבל זה לא מה שמעניין אותי. מעניין אותי כמה הוא יוצא דופן. כמה הוא שונה. הוא נתפס ברגע הזה, שאנחנו רואים אותו פעם ראשונה, בתור משהו שנורא קשה לעכל.
לילך: כן.
יונתן: בנראות שלו, בדיבור שלו, בשירות שהוא מציע. כלומר, זה הכל מאוד לא ברור. השם שלו מוזר.
לילך: הכל מוזר.
יונתן: האיפור שלו מוזר, השיער שלו מוזר, הבגדים שלו מוזרים. הוא כאילו מן סימן שאלה.
לילך: הוא סימן שאלה לגמרי. אתה מדבר על המוזר, תן לי לדבר על מה שדומה.
יונתן: אוקיי.
לילך: כי זה בעצם, בטח כשאתה רואה פרסומות ישנות יותר, של כל מיני ערוצי קניות מקומיים נגיד, אמריקאים, או לא בדיוק ערוצי קניות אבל… יש פרסומות של מתווכי נדל"ן, של מספקי שירותים, ש… הם סופר weird. פרסומות אמיתיות, בני אדם אמיתיים כמובן. שהם צועקים עליך, והם מחליפים כובעים, והם משתמשים בדמויות, ויש גם שיר, ויש גם ניאון, וכאילו הם לא הצליחו לבחור מה הדבר. אז נכון שזה מאוד מאוד מאוד שונה, אבל זה גם מאוד מאוד דומה לאמריקה התאגידית, הנהיית קפיטליסטית, המציעת שירותים שלא ברור מי צריך, שעושה כל הזמן הכל בשביל למשוך את תשומת הלב שלך. אז מן הבחינה הזאת, ביטלג'וס הוא כל המוזרות, ואחר כך אנחנו נלמד עליו עוד דברים. אבל מבחינת מראה, של הפרסומת עצמה, היא לא כזאת שונה, חוץ מהדמות שלו ספציפית, ממה שהיית יכול לראות סתם אם היית מדליק טלוויזיה אז.
יונתן: אוקיי, יכול להיות. יכול להיות. אבל אפילו הם, אדם וברברה, רואים בו בתור "מה זה הדבר הזה?".
לילך: בטח.
יונתן: מתעלמים בשלב הזה. אפילו השם שלו, אגב, לא אמרתי, אבל הוא כתוב שונה מכפי שהוא נכתב בהתחלה.
לילך: מאוד מוזר.
יונתן: ביטל ג'וס.
לילך: כן.
יונתן: ביטלג'וס מחדד את הבעיה של אדם וברברה, והיא "אנחנו צריכים להיפטר מהאנשים האלה שנכנסו אלינו הביתה, אנחנו צריכים לעשות להם סוג של exorcism", של גירוש חיים, גירוש שדים, או במילים יותר פשוטות, אנחנו צריכים להפחיד אותם.
לילך: נכון. שזה גם מאוד מצחיק, בגלל ש… או מעניין בעצם, בגלל שכל הזמן יש את השאלה "של מי העולם הזה?", "למי הוא שייך?", האם אנחנו, האנשים האמיתיים, שזה שלנו, שייך לנו, ואנחנו צריכים לנקות את העולם שלנו מכל מה שעשוי לאיים עליו? כי אם אתה רוח רפאים, אז אולי אתה חושב, כמו בסרט הזה, שהעולם הוא שלך, ומי שצריך לגרש זה את האנשים הפולשים האלו שנכנסו אלינו הביתה. זאת אומרת, זה עושה איזשהו היפוך. אני לא בטוחה עד כמה כמה כמה לטים ברטון נורא נורא מעניין להתעסק בכל מיני שאלות של פוליטיקה, חברה, במובן הזה דווקא, [מגחכת] אבל הוא כן מעלה את השאלה הזאת "של מי זה, המקום הזה?"
יונתן: הבית הזה.
לילך: הבית הזה, ואנחנו נגיד, נראה לי, תמיד, שהבית הזה כדימוי לבית היותר גדול. המדינה שלנו, ה… יבשת שלנו.
יונתן: ספציפית פה, אני מסכים איתך, בגלל אותו מודל שאמרנו שחוזר וחוזר וחוזר, שהוא בעצם מן הדימוי של עיירה. כלומר, זה לא רק הבית, זה עיירה. אבל יש קו מפריד ברור בסרט בין החיים והמתים, וזו שאלה מעניינת למי זה שייך, אבל למתים ברור שזה שייך להם, ואנחנו רואים את זה.
לילך: כי לכולם ברור שזה שייך להם.
יונתן: כמו שלנו זה ברור, את אומרת.
לילך: כן.
יונתן: אנחנו רואים את זה בבירור בסצנה מאוד ארוכה, שמתרחשת במין משרד הפנים של המתים. כלומר, אדם וברברה צריכים עזרה, הם מציירים איזושהי דלת על הקיר. פותחים ש… נפתחת, ומגיעים למקום שאין איך לתאר אותו אלא סיוט בירוקרטי…
לילך: בדיוק.
יונתן: של עולם המתים.
לילך: שזה נורא מצחיק, כי מבירוקרטיה לא משחרר אפילו המוות.
[הקלטה מתוך הסרט]
Desk Lady: “You don’t have an appointment, do you?”
Adam: “Well, we didn’t know how to make one.”
Desk Lady: “You’ll use up all your help vouchers: D-90s. You spent 125 years on Earth, actually in that house during which you get only three class-one D-90 intercessions with Juno.”
יונתן: אז במשרד הזה, הם בעצם ניגשים כדי לקבל עזרה מהסושיאל וורקר שלהם, מהעובדת הסוציאלית שלהם, לצורך העניין.
לילך: [מהמהמת] מאוד מצחיק.
יונתן: ואני רוצה לעצור פה רגע בשביל לדבר על איך המקום הזה נראה, ועל האסתטיקה של טים ברטון. כי אנחנו מדברים על טים ברטון, ויש לו את הדבר המאוד ייחודי, שיש למעט מאוד יוצרים, של טביעת אצבע.
לילך: לגמרי.
יונתן: מובהקת.
לילך: לגמרי.
יונתן: שאתה יכול לראות פריים ולהגיד "אה, זה טים ברטון".
לילך: נכון.
יונתן: היום, נגיד, קשה מאוד להגיד את זה על… אולי היחיד שאני יכול להגיד את זה, זה ווס אנדרסון. והאסתטיקה של טים ברטון מאוד בולטת פה. כלומר, זה מן שילוב בין מפחיד, ואני אומר את זה במרכאות, "מפחיד", כלומר, במקום הזה יש גופות חתוכות לשתיים.
לילך: ראשים מכווצים.
יונתן: כן, גוף שנשרף, אנשים שנדרסו על ידי משאית ותלויים כמו בחבל כביסה. אבל שום דבר מזה לא מפחיד.
לילך: כי הכל נורא על הגרוטסקי.
יונתן: זה על גבול הקומי… סרט מצויירי. [לילך מהמהמת בהסכמה] אז האסתטיקה… ניסיתי לחשוב על דימוי שהכי הכי מוצלח לזה, והכי קרוב שהגעתי זה רכבת השדים, בלונה פארק? [לילך מהמהמת בהסכמה] שזה, "אוי, איזה מפחיד זה", כשאתה בן שש.
לילך: כן.
יונתן: כשאתה בן 20 זה ממש לא מפחיד, זה פשוט כיפי ומשעשע.
לילך: כן, לא כזה מעניין אותו להפחיד בדיוק. מה שאני חושבת שכן מעניין אותו, ואפשר לראות גם בסצנה הזו של המין משרד פנים, בירוקרטיה, וואטאבר, של אחרי המוות, זה שגם מבחינת איך שהדברים נראים… נגיד, יש שם איזה מן דמות שנראית קצת פרוטוטייפ כזאת של ג'ק מ"סיוט חג המולד", שיבוא עשורים אחרי זה.
יונתן: ג'ק סקלינגטון, "הסיוט שלפני חג המולד"?
לילך: ג'ק. כן, כן, כן.
יונתן: שנת 93'.
לילך: אה, זה לא עשורים. אני ממש זכרתי את זה בתוך שנות ה-2000.
יונתן: את או גרועה במתמטיקה, או בקולנוע, או בשניהם.
לילך: אני בטוח גרועה במתמטיקה. [יונתן מגחך] אין לי שום יכולת להחזיק את לוח הכפל אחרי חמש. גם האסתטיקה, אבל גם הנושאים שגם יבואו אחרי זה, נורא מעניין אותו התווך הזה בין חיים למוות. זאת אומרת, מה קורה כשחיים פוגשים מוות? מה קורה כשהמוות רוצה לחזור לתוך החיים? [יונתן מהמהם בהסכמה] כל הדיאלוג הזה. ובגלל זה הוא לא כזה מתעסק בלהפחיד. זה לא דבר שמעניין אותו.
יונתן: לא, בכלל לא.
לילך: כאילו, כמו שמעניין אותו להפגיש את המוזר עם הפרברי הכי-הכי מקובע, ולראות אז מה קורה. מעניין אותו לייצר דיאלוג אמיתי עם מוות שלא דוחה אותו מעליך. זאת אומרת, אתה לא צריך לגרש פה את המוות מן החיים שלך, אתה צריך להיפך, לייצר איתו איזשהו דיאלוג.
יונתן: אז אני חושב שזה ויכוח שיחזור בינינו בפרק הזה, אבל אני לא מסכים שמעניין אותו להפגיש את החיים והמוות. כלומר, זה נכון שזה קורה, סרט אחרי סרט, הוא מתעסק ב…
לילך: ממש קורה סרט אחרי סרט.
יונתן: כן, אבל אני חושב שזו בחירה אסתטית ולא בחירה מהותית. הוא אוהב את האסתטיקה…
לילך: harsh! איך יכול להיות, אבל…?
יונתן: [מגחך] אני חושב שהוא אוהב את האסתטיקה הזאת של יום המתים, ליל כל הקדושים. אבל אני חושב שזו בחירה שהיא במהותה בחירה של המוות כאסתטיקה של מוזרות.
לילך: אבל אתה לא יכול להשאיר יצירה קולנועית עם נרטיב רק באסתטיקה! זאת אומרת, הוא היה הולך לעשות ציורים אם זה כל מה שהיה מעניין אותו.
יונתן: לא, לא. מעניין אותו, דברים אחרים, שאני אגיד.
לילך: אוקיי.
יונתן: אבל לא מה… לא זה.
לילך: בסדר.
יונתן: אני לא חושב שיש פה אמירה או ניסיון אמיתי להתעסק עם הגבול שבין חיים למוות.
לילך: להתעסק מה נגיד קורה אם הכלב האהוב עליך מת ואתה מחזיר אותו לחיים, כי אתה לא יכול להיפרד ממנו?
יונתן: אבל זה סרט אחר.
לילך: נכון, אבל אנחנו מדברים על גוף היצירה. הדברים שמעסיקים את טים ברטון באופן כללי. ואני חושבת שב"ביטלג'וס", בהיותו הסרט הראשון שלו, אפשר לראות הכל… קצת כמו המודל בסרט. אפשר לראות הכל מוקטן, מרוכז מאוד, של כל הדברים שיפתחו אחר כך. אבל הכל שם.
יונתן: שוב, לא הסרט הראשון.
לילך: לא הסרט הראשון!
יונתן: הסרט השני שלו.
לילך: המוכר. הגדול, הראשון.
יונתן: אבל זה… זה הסרט הראשון שבאמת מתחיל את ה-run שלו, עם האסתטיקה הזאת, עם הנושאים האלה. עם זה אני מסכים.
לילך: כן. נכון.
יונתן: אז בוא נחזור למשרד המתים?
לילך: כן.
יונתן: הם פוגשים את מי שמטפלת בתיק שלהם, והיא אומרת להם שני דברים, באופן מהותי. אחד, "תיזהרו מביטלג'וס. הוא היה העוזר שלי פעם. הוא מסוכן, תתרחקו ממנו". ושניים, "אתם… צריכים להסתדר. אתם צריכים לגרש אותם בעצמכם. אתם יכולים לפגוש אותי עוד 125 שנה. זה הטווחי זמנים שאנחנו עובדים בהם". כמו משרד התחבורה בישראל. היא אומרת משהו מעניין, ברברה, "לא היה לנו אכפת לחלוק את הבית עם אנשים שיותר דומים לאיך שהיינו".
לילך: [מהמהמת] נכון. ולכן השאלה של מי המקום? למי המקום זה שייך? ועם מי אני מוכנה לחלוק איתו?
יונתן: כן, אני פשוט תוהה מה הפער באמת בין שתי המשפחות האלה. הפער הוא כאילו פרברים מול עיר, עשירים מול working class, אבל במהות? היחידה שבאמת יוצאת דופן בסרט היא לידיה. וינונה.
לילך: שהיא, כמו שנגלה, יותר דומה להם.
יונתן: כן, אבל ההורים האלה, של שתי המשפחות, הם לא כאלה שונים. כלומר, הם בסופו של דבר לבנים, די רגילים. מה שמפריד ביניהם, כמובן, מה שהופך את ברברה ואדם למוזרים, זה שהם מתים.
לילך: זו הבעיה של השמאל. [צוחקים] אני מתכוונת לזה. פשוט ההבדלים הכי קטנים בעולם הופכים אדם אחר ל… שייך לקבוצה אחרת. זו הבעיה של השמאל. זה לא כאילו הכניסו להם לתוך הבית קוטפי אורז סינים, והם אומרים "וואו, אין לנו אפילו שפה. אנחנו לא יודעים איך נראה היום יום שלהם". [יונתן מהמהם בהסכמה] סתם אמריקאים מפונקים.
יונתן: אז, אנחנו מסכימים?
לילך: כן.
יונתן: בוא נאחז בזה.
לילך: בוא נאחז בזה לשנייה.
יונתן: כמו בחבל הצלה.
לילך: נכון מאוד.
יונתן: אז הם יוצאים לדרכם, ומנסים להפחיד את ה-Deetz בכוחות עצמם. הניסיונות שלהם הם די פתטיים. [סאונד של ניסיונות ההפחדה ברקע] סדינים, כמו רוחות רפאים של פעם, זה לא מפחיד אף אחד. זה לא מעניין אף אחד.
[הקלטה מתוך הסרט]
Barbara: “I feel so stupid.”
Adam: “It’s not stupid, Barbara. We’re ghosts! Do you want to spend the next 125 years having breakfast with this woman? Moan louder!”
יונתן: לידיה מצלמת אותם, מה שהופך להיות חשוב אחר כך, כי אסור שתהיה הוכחה שיש חיים אחרי המוות.
לילך: נכון.
יונתן: אז אם יש תמונה שלהם, של סדינים מרחפים באוויר בלי זה, זו בעיה.
לילך: אני אגיד שגם זה, שנייה, להתעכב על הצילום. זה מן רגע נחמד, כי דיברנו כבר על כמה יצירה הזו היא ארס פואטית, אני חושבת, בשביל טים ברטון. וספציפית לידיה היא מצלמת, והעניין של הצילום הזה הוא נחמד, כי זה גם מתעסק בטרופ של מצלמות תופסות את מה שהעין כאילו לא רואה, והופך אותו. המצלמה רואה רק סדינים, לידיה רואה את האנשים, או את מה שנשאר מהם, את רוחות הרפאים. ובאופן כללי, בגלל שטים ברטון גם מתעסק בצילום בקולנוע, הוא קצת אומר לנו, "מה שמצולם זה לא האמת, מה שמצולם זה סיפור". זאת אומרת, "אני מספר לכם פה סיפור. אין מה לחפש פה את האמת הגדולה". אני חושבת שזה איזושהי נקודה לאופן שבו הוא… צילום ויצירה בכלל.
יונתן: ואז אמצע הסרט, רק אמצע הסרט, אנחנו פוגשים את הדמות הראשית שלנו, או לא הראשית אבל לפחות זו שעל שמה קרויה היצירה. הם מזמנים את ביטלג'וס.
לילך: כן.
יונתן: הדרך לזמן אותו היא להגיד את השם שלו שלוש פעמים.
[הקלטה מתוך הסרט]
Barbara: “It’s him. Beetlejuice. Beetlejuice!”
Adam: “Go ahead, Barbara, say it.”
Barbara: “Beetlejuice!”
יונתן: ואז ביטלג'וס מופיע. מייקל קיטון.
[הקלטה מתוך הסרט]
Beetlejuice: “You two kids picked me. You didn’t have to, but you picked me. It makes me want to kiss you guys. Come on, give me one”.
Adam and Barbara: “No!”
יונתן: ואם יש משהו שמחזיק עדיין בסרט הזה, לדעתי, זה הוא.
לילך: לגמרי.
יונתן: הוא מתחיל במאתיים קמ"ש.
לילך: ומגביר. [צוחקת]
יונתן: ורק מאיץ.
לילך: נכון.
יונתן: כאילו, שוב, אני מתקשה נורא לתאר אותו, כי הוא… הוא עושה דברים שונים. משפט אחד הוא סוטה חרמן שרוצה להתחיל עם ברברה. משפט אחר הוא מתחנן שהם יצילו אותו ויגידו את השם שלו.
לילך: כן.
יונתן: משפט אחרי זה הוא מפחיד. משפט אחרי זה הוא פתטי. הוא כאילו לכל הכיוונים כל הזמן.
[הקלטה מתוך הסרט]
Beetlejuice: “Hey! Come on! You’ve got to work with me here. I’m just trying to cut a deal. What do you want me to do? Where are you? You bunch of losers! You’re working with a professional here!”
לילך: הוא באמת כאוס. הוא אפילו לא סוכן כאוס, הוא ה-כאוס. גמור. והוא כאילו כל האיד האנושי בלי שום רסן. שום רסן חוץ מהרסן האחד, שזה מה שהופך אותו לנואש ולבודד ולפתטי, שהוא מת. וזה אולי מה שהופך את הדמות של ביטלג'וס לבאמת דמות עגולה, וגם דמות אהיבה, אני חושבת. כי אתה לא שונא אותו. הוא קצת מגעיל פה ושם, אבל אתה לא שונא אותו בשום צורה.
יונתן: אז זה מצחיק שאת אומרת שהוא מת, כי הוא, קולנועית, בעין, הוא הדבר הכי חי בסרט.
לילך: נכון.
יונתן: כלומר, הוא האפקטים, הוא הדיאלוג ומונולוג, והכל כאילו במוגבר. במוגבר עד 15.
לילך: נכון.
יונתן: ובשבילי חשוב שהוא בקצה הקיצון של הסכימה שהסרט יוצר בין הרגיל, הזוג המשעמם, הצפר והזה שבונה מודלים, אפרופו דמיון בין המשפחות, לבין המוזרות הקיצונית. כלומר, זה רשע, אבל זה גם פתטיות, וזה גם… הוא יוצא דופן, ואולי הכי חשוב, אין עוד דמות כמו ביטלג'וס. היחידה שאיכשהו דומה לו היא לידיה. אסתטית.
לילך: נכון נורא קל לשכוח כמה מייקל קיטון הוא שחקן טוב?
יונתן: ושחקן קומי טוב.
לילך: וקומי ומגוון באופן כללי, וגם נורא מעניין ונחמד פה, שהוא, שמייקל קיטון הולך להיות באטמן הראשון.
יונתן: הראשון בקולנוע.
לילך: הראשון בקולנוע, כמובן. גם כן של טים ברטון, והדמות של ביטלג'וס היא פרוטוטייפ של הג'וקר.
יונתן: הממ… מעניין.
לילך: זאת אומרת, הוא ה-ultimate trickster. הוא האדם שישחק עם הציפיות שלך ועם הרגשות שלך, והוא יעמיד אותך, כבן אנוש, כל הזמן במבחן. וזה נחמד שהוא גילם את הגם וגם הזה. הוא הג'וקר במובן… הראשוני.
יונתן: זה מאוד ברור למה זה דמות דומה, הג'וקר. אמרתי מזמנים, אבל זה לא נכון, הם פוגשים אותו בשלב הזה. הם מבינים שהוא קצת מסוכן, הם שמעו את האזהרות.
לילך: הם שמעו את האזהרות, כן.
יונתן: הם ראו שהוא איזה מן… אין לדעת מה ייצא מהקופסה הזאת, והם מנסים בעצמם לגרש.
לילך: כן.
יונתן: עוד פעם. אבל עכשיו בצורה יותר קיצונית. הם התחילו מניסיונות פתטיים, אז עכשיו הם עושים ניסיון נוסף, שהוא כביכול אמור להיות מוצלח יותר. אז הדיץ עושים ארוחת ערב. הם הזמינו אנשים מניו יורק.
לילך: כן.
יונתן: וברגע שקתרין אוהרה מתחילה לנסות לדבר, היא מתחילה לשיר!
[הקלטה מתוך השיר]
Delia: [Singing Harry Belafonte - Day-O (The Banana Boat Song)] “Day-o, day-o
Daylight come and me wan' go home”
Charles: “That's cute, Delia.”
Delia: [Singing] “Day, me say day, me say day, me say day”
Charles: [laughing]
Delia: [Singing] “Daylight come and me wan' go home”
Charles: “Otho, are you doing this?”
Delia: [Singing] “Work all night on a drink of rum. Daylight come and…”
יונתן: ביצוע של הארי בלפונטה.
לילך: כן.
יונתן: Daylight come and me wan' go home. והם כולם פתאום מתחילים לשיר ולרקוד.
לילך: כל האורחים.
יונתן: בניגוד לרצונם.
לילך: הם… הם possessed, הם אחוזי דיבוק.
יונתן: צלחות עם שרימפס פתאום יוצאות מהן ידיים ומושכות את הפנים שלהם לתוך הקערות.
[הקלטה מתוך הסרט, צרחות ורעשי התרסקות על רקע השיר]
לילך: כל הארוחת ערב הנורא מעוצבת, נורא מוקפדת הזאת, מאבדת את הצורה.
יונתן: אבל במקום לפחד, הם מחייכים.
[הקלטה מתוך הסרט]
Charles: “It was like being in an amusement park. [laughing] Wham!”
Sarah Dean: “I didn’t even know I could do the Calypso.” [both laugh]
יונתן: והם נהנים, ואז אפילו אומרים "וואו, יש לנו פה משהו מדהים שאפשר לעשות ממנו כסף".
לילך: כן, זה נורא מעניין. הם כל כך אמריקאים שהם פוגשים רגע פחד, ואז הם אומרים, "הממ, פחד, מעניין איך אני יכול to cash into it". אני חושבת שאם יש לטים ברטון איזושהי אמירה בכל הדבר הזה, זה שזו אמריקה. זאת אומרת, אמריקה פוגשת יאוש והיא אומרת "הממ, אני יכולה לעשות מזה כסף". אמריקה פוגשת פחד או כאב, והשאלה היא "איך אני יכול להתעשר מהדבר הזה?" והם באמת חושבים איך למסחר את החוויה הזאת של הפחד. וזה יותר מפחיד מרוח רפאים. זאת אומרת, האובדן אנושיות הזה הוא יותר מפחיד. הקפיטליזם המוחלט הזה הוא יותר מפחיד ממה קורה אחרי שמתים.
יונתן: זה מעניין, למה אני אומר, הרי אמרתי מקודם שאני לא חושב שהמוות מעניין את טים ברטון כנושא בדיוק. כי גם כשברברה ואדם לומדים שהם מתים, התגובה שלהם היא אפטית בצורה יוצאת דופן. כלומר, היית מצפה לאיזשהו מן בכי טרגי נוראי על זה שהחיים שלהם נגדעו. זה לא קורה. הם די, כאילו, סבבה עם זה. הם פשוט מתחילים לחשוב על איך מתנהלים בתוך המצב החדש הזה. וגם עכשיו, כשהאנשים האלה מגלים שיש חיים אחרי המוות, שזה כאילו הגילוי החשוב בהיסטוריה של האנושות פחות או יותר, התגובה שלהם בכלל לא קשורה לחוויית החיים מול המוות. היא קשורה לחוויית החיים. וספציפית החיים החומרים, מסחריים.
לילך: לגמרי החיים החומריים. אבל זה לא אומר שלא מעניין אותו מוות. זה אומר שהוא משתמש במוות כאמצעי לבחון משהו. זאת אומרת, כמבחן.
יונתן: אני רואה את זה יותר כ… הם נשארים, למרות הדבר היוצא דופן המדהים הזה, הם נשארים בתוך ה… נקרא לזה הרגילוּת שלהם. הנורמליות.
לילך: הדיץ, המשפחת דיץ?
יונתן: כן, הדיץ.
הם לא זזים מהמקום הזה המקובע שהם היו בו. הם נשארים בו.
לילך: הם מקצינים אותו. כי זה באמת הדבר. הם יותר מפחידים. הם איבדו את האנושיות, נגיד, אם אני אלך לאיזה אקסטרים. הם יותר אמריקאים וקפיטליסטים משהם בני אדם. כי מי לא מפחד מרוח רפאים? מי לא מפחד מדיבוק בתוכך? כל החוויה הזאת הייתה יכולה להיות נורא נורא מפחידה, אבל הם חושבים כסף וביזנס לפני שהם חושבים פחד.
יונתן: כן. הנקודה הזאת ברורה. ואז, בייאושם, אדם וברברה באמת קוראים לביטלג'וס, ואז יש לנו סצנה ראשונה שבה אנחנו רואים את היכולות של ביטלג'וס. והוא באמת מפחיד.
לילך: כן, הוא מפחיד.
יונתן: יש פה שימוש מעניין, אגב, בסטופ-מושן, מה שיחזור אחרי זה ב"סיוט שלפני חג המולד". הוא הופך למין נחש מבעית, והוא באמת מפחיד את משפחת דיץ.
[הקלטה מתוך הסרט, מוזיקה מפחידה וצרחות]
אבל הם עוצרים אותו.
[הקלטה מתוך הסרט]
Barabra: “Beetlejuice! Beetlejuice! Beetlejuice!”
Beetlejuice: “Oh, no!”
יונתן: ברברה ואדם עוצרים אותו כשהם מבינים ש… אוקיי, באמת אי אפשר לשלוט על היצור הזה. הוא יותר מדי מופרע. יש בו רשעות שלנו אין.
לילך: כן.
יונתן: ואז בעצם, כמעט משום מקום, לדעתי מגיע השיא הרגשי של הסרט. קצת לפני שהסרט עצמו מבין שהוא הגיע למקום הזה. אני אסביר.
לילך: כן?
יונתן: אדם וברברה מזומנים שוב אל היועצת הטיפולית שלהם, לא יודע איך לקרוא לזה.
לילך: העובדת הסוציאלית, כן.
יונתן: העובדת הסוציאלית שלהם, שאומרת להם "תקשיבו, אתם בצרות צרורות. צילמו אתכם. יש הוכחה לחיים אחרי המוות. אתם חייבים להפחיד את האנשים האלה ולהעיף אותם מפה, או שאנחנו נהיה בבעיה". ואז אדם וברברה הופכים את עצמם ליצורים מבעיתים, לא מאוד שונים מביטלג'וס מהבחינה הזאת שהם הופכים את עצמם למפלצות. זה נגיד זכרתי מאוד עוד לפני.
[מוזיקה מתוך הסרט]
לילך: כן.
יונתן: כאילו, למרות שלא ראיתי את הסרט. הם מאריכים את הפנים שלהם. ברברה מוציאה את העיניים שלה ושמה אותן באמצע על הלשון שלה, מין פה פעור לרווחה. כלומר הם הופכים למפלצות, הלכה למעשה. פה בעיניי נמצא הלב הרגשי של הסרט. כי ברגע הבא הם פוגשים את לידיה, שבאה להזהיר אותם.
לילך: היא כל הזמן בצד שלהם.
יונתן: היא בצד שלהם. היא באה להזהיר אותם, כי הם הולכים לעשות סיאנס, משפחת דיץ הולכת לעשות סיאנס ולזמן אותם, והיא באה להזהיר אותם. ואז הם פוגשים אותה ומפחידים אותה, הלכה למעשה. כלומר, הם מצליחים לעשות את מה שהם רצו לעשות, להפחיד את משפחת דיץ. והם צריכים לבחור - אוקיי, או שאנחנו מפלצות, או שאנחנו ביטלג'וס, למעשה, או שאנחנו אדם וברברה.
לילך: האנושיים.
יונתן: האנושיים המתים. ה"נורמלים". והם בוחרים בנורמליות, והם בוחרים בה, בלידיה, בתור מין בת מאומצת.
לילך: כן, הם מתחברים לרוך ההורי שלהם מולה.
יונתן: כן, ופה בעיניי מתגלה התכלס של הסרט. התכלס של הסרט הוא איך, בצד אחד מוזרות, בצד שני נורמליות, ואדם וברברה בוחרים בסופו של דבר בנורמליות. ואנחנו נראה בסוף, שעוד רגע אנחנו מגיעים אליו, שגם לידיה בוחרת בנורמליות.
לילך: [מהמהמת בהסכמה] נכון.
יונתן: זה השיא הרגשי של הסרט, והוא מגיע רגעים אחרי שאנחנו רואים שלידיה עצמה שוקלת להתאבד, שוקלת לעבור לצד של המתים.
לילך: הרי אם אמרנו בהתחלה שהמייטלנדס לא יכולים לעזוב את הבית שלהם, כי הם לא השלימו את המשימה, שיכול להיות שזו המשימה. זאת אומרת, המשימה שלהם, בסופו של דבר, כמו שמתגלה, זה להבהיר ללידיה שזה לא הזמן שלה, שהיא לא צריכה להתאבד, ולהשלים את הדבר הזה שהיה חסר להם, שאין להם ילד משלהם. זאת אומרת, היא רשמית, לא רשמית, אבל היא הופכת להיות הילדה שלהם מעצם זה שהם מצילים אותה מלעבור לצד השני. [יונתן מהמהם בהבנה]
[הקלטה מתוך הסרט]
Barbara: “What's going on?”
Lydia: “Beetle…“
Barbara: “Shh!”
Lydia: “He told me that if I let him out, he would take me to the other side to find you.”
Barbara: “No, Lydia, we’re dead.”
Lydia: “I want to be dead, too.”
Barbara: “No! Being dead doesn't really make things any easier.”
Adam: “Listen to her on this, Lydia. This is something we know a lot about.”
Barbara: “And you can come visit us anytime you want.”
יונתן: אז מהבחינה הזאת, את גם מזהה ברגע הזה את השיא הרגשי של הסרט.
לילך: לגמרי, לגמרי, לגמרי.
יונתן: אבל הסרט ממשיך אחרי זה לעוד מן סצינת קליימקס אחרונה, שזה סצינת הסיאנס.
[הקלטה מתוך הסרט, מוזיקה מאיימת]
Otho: “Hands vermillion, start of five. Bright cotillion, raven’s dive.”
יונתן: משפחת דיץ, והחבר שלהם…
לילך: אוטו.
יונתן: אות'ו.
לילך: [בהדגשה] אות'ו, נכון.
יונתן: הם מזמנים את ברברה ואת אדם.
[המשך ההקלטה מהסרט]
Otho: “come alive."
יונתן: וברגע שהם מזמנים אותם, במין סצינת הסיאנס הכי קלישאתית שיש, הם מתחילים במהרה להיראות כמו הגופה שהם אמורים להיראות.
לילך: כן.
יונתן: כלומר, הם מזדקנים, הם מתכווצים. כלומר, הם מתים, והם הופכים להיות מתים ממש, כלומר…
לילך: נורא מפחיד, הפנים שלהם שם.
יונתן: ואז לידיה, בייאושה, פונה לביטלג'וס, שיציל את אדם וברברה. גם היא עשתה את הבחירה שלה, והיא בוחרת באדם וברברה.
לילך: כן.
יונתן: והתנאי של ביטלג'וס הוא…
[הקלטה מתוך הסרט]
Beetlejuice: “I want out. For good. In order for me to do that - hey! I've gotta get married. Hey, these aren't my rules. Come to think of it, I don't have any rules.” [snorts]
יונתן: ובייאושה היא מסכימה. אפשר לדבר רגע על התנאי הזה.
לילך: כן, בוא נדבר שנייה על התנאי הזה. כי זה תנאי גם מעניין, וגם שיש לו שורשים אחורה. הדבר הזה שבו יצור שאינו בן אנוש רוצה להתחתן עם בת אנוש, להתחתן או להתאהב, לא משנה, יש לנו… זה היפה והחיה, והנסיכה והצפרדע, ו… יש כל מיני מיתוסים, ברבורות מכושפות שיכולות [מגחכת] לחזור לחיים רק עם בן אנוש. זה איזשהו טרופ תרבותי מאוד מאוד… שהולך כמה מאות אחורה עוד. האמת שזה גם במיתולוגיה היוונית יש דברים כאלו.
יונתן: אותי מעניין שזה תנאי מאוד, שוב, בורגני.
לילך: אבל זה לא בורגני, כי זה לא ה… לא מעניין אותו, סיפור הנישואים. אם הוא מתחבר לספציפית אישה, זה כמעט תמיד נשים, אישה צעירה, לא נאמר לנו, אבל אנחנו מבינים מההקשר, בתולה, יש לה את כל ה-virality, יש לה את כל כוחות החיים בשביל לתת קצת גם לו. זה הדבר שמציל את ביטלג'וס. לא מעניין אותו להיות נשוי ללידיה, שהיא כלום בעיניו. הוא צריך את זה כדי שיהיה לו יותר כוחות, כדי שהוא יוכל להשפיע על עולם החיים.
יונתן: אוקיי, ולי זה מתחבר לעניין הזה של, שוב, אם ביטלג'וס מייצג את המוזרות בצורתה הקיצונית ביותר, אז הוא רוצה לקחת את לידיה אליו. כלומר, למשוך אותה אליו, אל המקום שהוא נמצא בו. כלומר, היא קצת מוזרה כבר. אמרנו שהיא מוזרה.
לילך: היא קצת מוזרה, אבל בגלל זה היא דלת, היא לא… מה, הוא רוצה לקחת אותה לעולם המתים? הוא רוצה להיות בעולם החיים.
יונתן: לא, הוא רוצה… שוב, לא הוא רוצה, לא ביטלג'וס הדמות רוצה. ביטלג'וס, המהות בסרט, רוצה לקחת את לידיה, לא אל הנורמליות, אלא דווקא אל הקיצון…
לילך: כן.
יונתן: של המוזרות.
לילך: כן.
יונתן: שהיא תהיה עוד אחת כמוהו. או עוד אחת מהסוג שלו.
[הקלטה מתוך הסרט, על רקע מוזיקה כנסייתית]
Beetlejuice: “Shall we?”
יונתן: אז יש לנו סצנת חתונה. היא מתלבשת פתאום באדום. ביטלג'וס מטפל בכל מה שצריך לטפל. מעיף את זה, מעיף את הזה, מציל את אדם וברברה, אבל עכשיו הם צריכים להציל את לידיה.
לילך: בחזרה.
יונתן: כלומר, לידיה הצילה אותם, עכשיו הם צריכים להציל את לידיה.
לילך: זו המשמעות של משפחה. אם היא מתפקדת.
יונתן: [צוחק] אז הם צריכים להגיד שלוש פעמים "ביטלג'וס". זה מין סצנת אקשן, אז אין לי כל כך מה להגיד עליה. הוא מנסה למנוע את זה מהם, אבל הם מצליחים בסופו של דבר, וביטלג'וס שוב מגורש אל עולם המתים. אבל הסיום עצמו, הסיום של הסרט, הוא…
לילך: אידילי!
[מוזיקה אידילית]
יונתן: אני לא מסכים.
לילך: לא?
יונתן: אני רק אגיד מה קורה. לידיה היא כבר לא גותית. היא אחת ממיני רבים, ממיני רבות.
לילך: היא כזה, חוזרת מהבית ספר.
יונתן: היא חוזרת מהבית ספר עם המדים האחידים.
לילך: היא נקייה. היא בלי איפור. היא בלי הזה. היא משום מה לומדת עם נשים בגיל העמידה בלבד. [יונתן צוחק] זה לא נורא מוזר?
יונתן: והיא קיבלה באיזה… A plus באיזשהו מבחן. ואנחנו רואים שהיא חיה חיים כפולים. היא חיה גם עם אדם וברברה.
לילך: כן, רגע, היא חוזרת הביתה והיא מספרת להם, לפני שהיא מספרת להורים שלה האמיתיים, שהיא הצטיינה במבחן, והם נורא נורא גאים בה. זאת אומרת, זה השיא של משפחה אמריקאית מתפקדת.
יונתן: אבל הדיץ לא מגורשים. הם גם נמצאים בקומה השנייה, והם גם חלק מהיחידה המשפחתית המורחבת הזאת.
לילך: כן, והם כאילו למדו לחבב, ככה אנחנו מבינים מבין ה… שיטין?
יונתן: כן. אוקיי.
לילך: מה?
יונתן: שיטין?
לילך: שיהיה שיטין, רגע.
יונתן: אז היא מרחפת למעלה, כלומר, היא מבקשת מהם, "אז אני יכולה? אז אני יכולה?" הם אומרים כן, והיא מרחפת למעלה, והיא גם שרה שיר של הארי בלפונטה.
לילך: נכון.
יונתן: והיא מרחפת. את אומרת אידילי, אני אומר טראגי.
לילך: למה טראגי?
יונתן: זה סוף טראגי, כי לידיה איבדה את כל הייחודיות שלה.
לילך: אבל הנה, היא לא איבדה. היא יכולה, יש לה כמעט כוחות-על אולי. היא יודעת לרחף באוויר.
יונתן: היא הייתה ילדה מיוחדת, אם כי מוזרה, [לילך מהמהמת בהסכמה] שמצלמת, ויש לה את הסטייל שלה, ואת הלבוש שלה, ואת הווייב שלה. והיא הפכה להיות עוד ילדה בבית ספר הכל-אמריקאי, בעיירה הכל-אמריקאית, והיא חוזרת לבית הכל-אמריקאי, והיא מקבלת A plus במבחן, והיא תגדל להיות סוכנת נדל"ן.
לילך: אני לא מסכימה איתך. היא הייתה הדבר הגותי הזה שלא מצליח לתקשר עם הסביבה שלו, והיא למדה to assimilate, איך זה…? להיטמע בחברה הרגילה, וכשהיא רוצה, היא יכולה להחזיר לעצמה חלק מהדברים האלה, כמו טים ברטון. כי אם הוא היה רק מוזר שלא יודע לתקשר שום דבר מן המוזרות שלו, הוא אולי היה הומלס מוזר ש… יחף שמדבר אל עצמו. [יונתן מגחך] אבל הוא לא, הוא יוצר סרטים. בגלל שהוא כן מצליח לתקשר עם כל האספקט הזה של החיים האמיתיים, מה שנקרא. ולהשיג לעצמו, אני יודעת מה, הוא התחתן, עם האישה הכי מוזרה בעולם, אבל עדיין מקסימה. מה רע? [צוחקת] וכל הדבר הזה כל הזמן זז בין המוזר מאוד לבין הרגיל מאוד.
יונתן: אני שמח שהעלית את טים ברטון, כי טים ברטון היה יוצר ייחודי ומעניין, כשהוא היה קצת בשוליים, וככל שהוא התקרב יותר לנורמליות, למיינסטרים, הוא הלך והתחיל לעשות סרטים מזעזעים.
לילך: אני מסכימה, בסדר.
יונתן: כלומר, השורה של הסרטים האחרונים שהוא עשה, "צ'ארלי בממלכת השוקולדה", והוא עשה עיבוד ל-"Alice In Wonderland".
לילך: מחריד.
יונתן: וזה הכל נראה כמו מתקן בלונה פארק, אבל לא בקטע המגניב, אלא בקטע של "אני כבר חושב על המתקן שיעשו בלונה פארק כדי לעשות ממנו כסף".
לילך: כן, אבל אתה…
יונתן: הוא הפך להיות לידיה בסוף הסרט הזה.
לילך: אבל אתה שופט אותו באופן לא הוגן, כי אם אתה לוקח את "ביטלג'וס" ואת "אדוארד ידי מספריים", ואת "באטמן", בכל המקום… הוא כאילו ההשתלבות הטובה במיטבה. אם אחרי זה הוא מכר את עצמו אחרי שנים, כן, בסדר. אבל הוא לא שם. שם הוא לא לידיה. עדיין לא.
יונתן: אז לקראת סיום, איך היה לצפות בסרט?
לילך: אני נורא נהניתי מהצפייה. זה… היא ממש ממש הפתיעה אותי. אני באמת לא ראיתי את הסרט הזה המון המון שנים. הופתעתי מכמה שנהניתי ממנו, וגם, בעיקר פחדתי שזה לא יחזיק מעמד ויזואלית, ושזה יראה לי פתטי. אבל… אבל גם האיפור נורא נורא טוב בסרט, הם זכו על זה באוסקר, ובגלל שכל האווירה היא אווירת המודל והסטופ-מושן והעיצוב של הדברים, זה לגמרי עובד. זאת אומרת, זה לא נראה מיושן ומוזר, זה נראה קוהרנטי לתוך הסרט. מה לגביך?
יונתן: זה סוג של צפייה ראשונה עבורי.
לילך: נכון, [צוחקת] זה צפייה ראשונה.
יונתן: זה קצת מוזר לענות על זה, אבל…
לילך: אבל נהנית?
יונתן: נהניתי. אני חושב שאם אני… בצד הביקורתי שלי אני אומר, זה בסופו של דבר סרט שהמסר שלו מאוד שגרתי ומאכזב עבורי. [לילך מהמהמת בהבנה] כי כמו שאמרתי, אני חושב שבסופו של דבר, לידיה בוחרת להיות עוד ילדה. ושאפשר לדבר רק על זה עכשיו שעתיים, אבל נעזוב את זה ככה, במקום להיות ילדה מיוחדת. אבל אני חושב שמייקל קיטון השאיר אותי המום, וזה נורא מצער שיש לו יחסית מעט זמן מסך, למרות שזה כאילו סרט על שמו. אני הייתי רוצה לראות את מייקל קיטון על 200 קמ"ש שעתיים.
לילך: זה היה אוכל לך את המוח והיית מגלגל עיניים.
יונתן: [מגחך] יכול להיות. יכול להיות שהשימוש המדוד…
לילך: כן.
יונתן: ב… אני יודע? איזה תבלין נדיר, עושה את העבודה.
לילך: כן.
יונתן: יכול להיות. ואולי ב"ביטלג'וס ביטלג'וס" שעומד לצאת, [לילך מהמהמת בהסכמה] סרט ההמשך שממש יוצא בקרוב, וזה גם שם הכי טוב ששמעתי אי פעם לסרט המשך.
לילך: כן, אתה מתפעל ממנו כבר כמה שבועות.
יונתן: יעשו שימוש יותר נדיב במייקל קיטון.
לילך: כן.
יונתן: אז מי שרוצה לצפות בראשון, מה שיקרא לעתיד "ביטלג'וס אחד", באופן מצער, זמין בהוט. [מגחך] ובשבוע הבא…
לילך: כן?
יונתן: אם היום רבנו קצת…
לילך: ממש טיפה.
יונתן: אז שבוע הבא נריב יותר, כי אנחנו הולכים ל"מועדון קרב".
לילך: אנחנו נריב בתוך מועדון.
יונתן: באופן מסודר. [צוחקים] עם חוקים מאוד ברורים.
לילך: נכון מאוד.
יונתן: שזמין בהוט, ובקרוב יהיה זמין גם בסלקום טיוי. אז בואי נגיד תודה.
לילך: תודה לאסף פרידמן, מנהל מחלקת הפודקאסטים. תודה לאמיר פקטור, המפיק שלנו. תודה רבה מאוד לדן ברומר, העורך שלנו.
יונתן: ותודה לכם.
לילך: ותודה לכם.
יונתן: נשתמע שבוע הבא.
לילך: ביי ביי ביי.
יונתן: ביטלג'וס, ביטלג'וס, ביטלג'וס.
לילך: וואו.
[מוזיקה - Harry Belafonta - Jump In the Line]
“Shake, shake, shake, Senora, shake your body line
Shake, shake, shake, Senora, shake it all the time
Work, work, work, Senora, work your body line
Work, work, work, Senora, work it all the time
Shake, shake, shake, Senora, shake your body line
Shake, shake, shake, Senora, shake it all the time
Work, work, work, Senora!”
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments