top of page

ענקי הווידאו - הסיפור שאינו נגמר: מי שראו את הסרט הזה כשהיו קטנים לא ישכחו אותו לעולם | פרק 5

Updated: Feb 15

בפרק החמישי צופים "ענקי הווידאו" ב"הסיפור שאינו נגמר" מ-1984 ולא מבינים מה הם רואים. האם מדובר בסרט פנטזיה מלא קסם ילדי לכל המשפחה, או בסרט אפל ומורכב שיש בו ניהליזם, מאבק בנאציזם ואת הסצינה העצובה ביותר שנראתה אי פעם על המסך?


"ענקי הווידאו" הוא פודקאסט בו לילך וולך ויונתן אנגלנדר, שגדלו בין מדפי הקלטות בספריות, חוזרים אל הסרטים הגדולים של דור הווידאו, ואל הצעירים שהם היו כשצפו בהם. כל פרק הוא מסע בין סיפורים אישיים, סצינות בלתי נשכחות, פנינים נשכחות ופינות חשוכות שמסתתרות בסרטים שעיצבו את התרבות שלנו.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 24/01/2024.

יונתן: לילך!

לילך: כן?

יונתן: מה הטראומת ילדות הכי גדולה שלך?

לילך: האבא שלי שכח אותי בשדה תעופה באמסטרדם. אני לא יודעת אם הוא "שכח אותי - שכח אותי", אבל ....

יונתן: רגע, רגע… התכוונתי מסרט. מה הטראומה הכי גדולה מסרט?

לילך: כשהסוס ב"The NeverEnding Story" טובע.

יונתן: טוב, זה כולם.

לילך: פאקינג זה היה קשוח, יונתן.

יונתן: שלום וברוכים הבאים ל "ענקי הוידאו" פודקאסט של "הארץ" על סרטים, ואנשים שרואים סרטים. איתי באולפן הילדה־קיסרית, לילך וולך!

לילך: איתי באולפן יונתן אנגלנדר!

יונתן: והיום, לילך…

לילך: כן?

יונתן: זה סרט ילדות. זה סרט מוזר גם. זה סרט גרמני!

לילך: כל כך!

יונתן: "הסיפור שאינו נגמר".

לילך: אני יודעת!

יונתן: וצוות התחקירנים שלנו גילה לי שקראת את הספר, כשהיית ילדה.

לילך: צוות התחקירנים שלנו שהוא… אני? בהחלט! (צוחקת). קראתי את הספר הרבה יותר מפעם אחת והייתי די אובססיבית לגביו.

יונתן: כפי שאת אובססיבית לדברים רבים ומשונים.

לילך: לכל דבר!

יונתן: זה סרט מ-1984. הבמאי הוא וולפגנג פטרסן, על פי ספר של מיכאל אנדה.

לילך: כן.

יונתן: סרט שיש לו סיפור קצת מוזר. כלומר, אין הרבה סרטים גרמנים שהפכו להצלחה כזאת. סרט באנגלית אמנם, אבל הפקה גרמנית לכל דבר ועניין. בדרך כלל פה אני מנסה לשכנע שזה סרט חשוב.

לילך: אבל כולם יודעים שזה סרט חשוב.

יונתן: אבל אני לא יודע אם אפשר, כאילו, באמת לקבוע שזה סרט חשוב בהיסטוריה של הקולנוע העולמי. אבל אני חושב שאפשר לקבוע שעבור כל מי שראה את הסרט - זה סרט חשוב.

לילך: זה היה הסרט הראשון, לדעתי, שראיתי בקולנוע.

יונתן: לע?!

לילך: כן!

יונתן: בת כמה?

לילך: בגיל שמונה כזה…?

יונתן: אוקיי.

לילך: זה לא היה נהוג לקחת ילדים לקולנוע, כמו שזה לא היה נהוג לקחת אותם לחו"ל. זה הדבר שאתה משאיר בבית שלא יפריע לך בין הרגליים.

יונתן: רגע, תארי לי את הסצנה. עם מי את? איפה את?

לילך: אבא שלי. בבית קולנוע בירושלים, והייתי מאוד קטנה, כאילו 7 וחצי, 8 כזה, כן. ממש כבר ידעתי לקרוא מספיק טוב, אבל… ממש לא הייתי מוכנה לדבר הזה.

יונתן: עשה עליך רושם.

לילך: זה עשה עלי המון, המון רושם. אחר כך הייתי חולמת על זה, לדעתי, היו לי חודשים סיוטים על זה. (צחוק). כמו שאתה יכול לדמיין.

יונתן: אני לא זוכר מתי ראיתי את זה. זה היה מהסרטים שבילדות שלי ראיתי המון פעמים. אז אני לא זוכר מתי הייתה הפעם הראשונה. אני מניח שיש לנו איזו קלטת או משהו בבית. וראיתי את זה שוב ושוב. וגם… בגלל זה אני אומר, זה סרט שנשאר איתך. כאילו, הרי בתור ילד אתה רואה עשרות, אם לא מאות, אם לא אלפי סרטים. הסרט הזה נשאר.

לילך: זה הצליח לעשות עליי את הדבר הזה שבו אתה לא יודע מה המציאות. כמו בתוך הסרט. זה הצליח לבלבל אותי עד כדי כך בתור ילדה־צופה.

יונתן: אז אולי נזכיר למי שבכל זאת או לא ראה או לא… או איכשהו שכח.

לילך: כן.

יונתן: אני לא רוצה לחשוף את כל העלילה עכשיו, כי בסוף אני רוצה לחשוף את זה כמו שהסרט חושף את זה, בהדרגה. אבל אפשר להגיד שזה סרט על ילד, בַּסְטִיָאן, שמוצא ספר שנקרא "הסיפור שאינו נגמר", על ממלכה, פנטזיה, שנמצאת בסכנה גדולה. ובאופן הדרגתי בסרט, הוא מגלה שהוא והממלכה הזאת קשורים יותר עם מה שנדמה. ושהוא, רק הוא, יכול להציל אותה. איך היה התיאור שלי?

לילך: זה תיאור לא רע. תיאור לא רע, יונתן.

יונתן: מתי תגידי "מצוין"?

לילך: "מצוין" עכשיו?

יונתן: פעם אחת.

לילך: בוא, אנחנו לא במצוין.

יונתן: אז אולי נגיד, גם, שצוות התחקרנים שלנו פישל, וראינו שתי גרסאות שונות של הסרט.

לילך: נכון. (צחוק).

יונתן: כמו שאמרתי, זה סרט גרמני. אז הוא יצא קודם כל בגרמניה בגרסה קצת יותר ארוכה, ואז בגרסה האמריקאית הוא קצת כּוּוַץ, השינויים מינוריים, ואני ראיתי אותה.

לילך: כי אמריקאים סתומים.

יונתן: כן, אבל הפתיח יותר טוב. כי בפתיח שאני ראיתי, הוא נפתח עם ה… ה-שיר.

לילך: ה-שיר!.

[מוזיקה מהסרט]

יונתן: שאולי הוא יותר מוכר אפילו מהסרט.

לילך: הוא בהחלט קיבל יותר הדהוד תרבותי מהסרט.

יונתן: עד היום אפשר לתפוס אותו ב… גל"צ? עדיין אפשר לתפוס אותו, מדי פעם.

לילך: יכול להיות שבגל"צ.

יונתן: אז הוא נפתח עם זה. הסרט נפתח עם זה, ועם תמונות מאוד משונות של עננים שחורים מבשרי רעות. אז בעצם הסרט נפתח עם דיסוננס בין שיר שהוא כיפי ואייטיזי ונחמד לבין תמונות מאוד מאוד אפלות, והדיסוננס הזה מלווה את כל הסרט. ואז אנחנו מכירים את הגיבור - בסטיאן.

לילך: ילד.

יונתן: חנון.

לילך: ודאי שהוא חנון, על מי עושים סרטים?

יונתן: אז תספרי לנו עליו. מי הוא?

לילך: בסטיאן, הדבר הראשון שאנחנו שומעים ממנו, זה את המשפט: "שוב חלמתי על אמא".

[מתוך הסרט]:

Bastian: I had another dream, dad. about mom.

לילך: מה עוד אנחנו צריכים לדעת, יונתן? אין שם אמא.

יונתן: מי לא חולם על אמא שלו?

לילך: מי לא, שוב, חולם על אמא? דבר שהוא אומר לאבא שלו, המנוכר למראה, ואנחנו מיד נמצאים בתוך ריאליה של ילד יתום.

יונתן: יתום מאִמו.

לילך: שזה דבר שתרבותית… כמו שיש יותר ג'ינג'ים בקולנוע בכמות משוגעת מאשר במציאות, יש יותר ילדים יתומים בקולנוע ובטלוויזיה, כנראה, מבכל החיים עצמם. כי זה פתח נרטיבי מדהים.

יונתן: מעורר הזדהות גם?

לילך: הוא מעורר הזדהות, אני מתארת לעצמי, כמובן, למי שיתום מאביו, אימו או שניהם. אבל הוא מעורר הזדהות לכל ילד במובן הזה של… היו לך פנטזיות 'אני מאומץ'?

יונתן: לא.

לילך: לא?

יונתן: אולי במגרש שלך, אבל לא, לא.

לילך: ברור שבמגרש… ברור שזה… אבל הדבר הזה, של לשחק עם הרעיון של אני כן לבד - אני לא לבד, אני כן שייך - אני לא שייך. הנרטיבים שעושים שימוש בילדים יתומים, שהם המון המון המון המון, המון סיפורים; על פיטר פן, וְאנִני, וְאַן, וְמוטל בן פייסי החזן. נלקח ממך משהו בתור ילד, כשאתה מאוד צעיר. אבל ניתן לך משהו אחר. ניתן לך כוח על, ניתן לך גישה לאזורים שלילדים אחרים אין או להרפתקאות. זה כמעט 'כוח על' להיות יתום בתור ילד, בסיפורים, כמובן.

יונתן: ובסטיאן הוא גם ילד חולמני, אבא שלו אומר לו…

[מתוך הסרט]:

Barney: Bastian, you are old enough to get your head down out of the clouds, and start keeping both feet on the ground. Right? Stop daydreaming, start facing your problems. OK?

לילך: כן. נסכם את זה ב - good talk.

יונתן: Good talk. שותה מיץ תפוזים ו good talk.

לילך: אנחנו צריכים לעשות את זה יותר, כן.

יונתן: בסטיאן יוצא מהבית, יש לו מפגש קטן עם בריונים שמכסחים אותו, זורקים אותו לפח זבל, והוא הולך למקום שהוא מפלט עבורו, שזה חנות ספרים.

לילך: הוא נמלט פנימה. אבל כן, אנחנו רואים… בגרסה הטיפשית שלך רואים בהתחלה שהחדר שלו הוא מין מלא ספרים.

יונתן: לא.

לילך: לא?

יונתן: הסרט שלי מתחיל עם האבא שלו, שנראה בדיוק כמו אבא שלי, עם שפם.

לילך: ובכן, בגרסה לילדים גרמנים, בסטיאן מתעורר בחדרו שם יש הרבה יותר מידי פוסטרים של סוסים, רמזים מטרימים עבים מאוד, והמון המון ספרים. אז מיד אתה יודע שהוא "הילד הקורא". הילד הקורא, הוא אולי יהיה משהו בהמשך החיים שלו, אבל עכשיו, בגיל ילדות, הוא אוכל חרא גדול מאוד.

Carl: Are you still here? Did you hear what I said boy?

Bastian: no, I'm…

Carl: you're hiding, aren't you?

Bastian: No, I was just…

Carl: A video arcade is down the street. Here we just sell small rectangular objects they're called books. require a little effort on your part and make no ‘b b b beeps’. on your way please!

Bastian: I know books! I have 186 of them at home.

יונתן: ובחנות ספרים המוכר, הסופר קריפי, אומר לו, "תשמע, הספר הזה…", מצביע על איזשהו ספר גדול שהוא בדיוק קורא, "...זה ספר מסוכן יותר".

[מתוך הסרט]:

Carl: Your books are “safe”. while reading them you get to become Tarzan or Robinson Crusoe.

Bastian: But that's what I like about them.

Carl: Aha! But afterwards you get to be a little boy again.

יונתן: וכמובן שהילד שלנו גנב, בנוסף להיותו חנון, והוא גונב את הספר. ובעצם פה מתחיל הסרט שבתוך הסרט. הסיפור שבתוך הסרט, הסיפור של… "הסיפור שאינו נגמר".

לילך: נכון. בוא נדבר אבל שנייה על הסימן הזה, הקמע, היא המילה שאני מחפשת, שנמצא על הכריכה. שזה מין שני נחשים שנושכים אחד את זנבו של זה, אוֹרְובוֹרוֹס הזה, אבל הם גם עושים בתוך עצמם את הסמל של infinity, ה-neverending.

יונתן: כן.

לילך: וזה ממשיך איתנו כתֵּמָה לאורך כל הסרט - הקשר בין המציאויות.

יונתן: נכון, וגם הבחירה בנחש היא מעניינת, וזה מה שאני רוצה להגיד את זה לכל אורך הפרק הזה, קשה מאוד למצוא מקורות קודמים ליצורים ולמפלצות שאנחנו פוגשים בסרט הזה. כלומר, אין פה כל כך הַשְׁאָלָה של דברים קודמים, אלא יש פה משהו מקורי נורא. עשיתי חיפוש על השמות, עשיתי חיפוש על יצורים, נורא קשה למצוא דוגמאות קודמות לשימוש.

לילך: זה לא נגיד דומה לדברים נוֹרדים? כאילו...

יונתן: אני לא מצאתי כמעט כלום. זה לא הארי פוטר שאתה יכול להגיד, "טוב, את זה היא גנבה מפה","את זה היא השאילה מפה", "זה מצאתי פה"... מאוד מאוד קשה.

לילך: נכון. טוב, גרמנים אוהבים, אוהבים ויכולים להקְרִיפ את עצמם בעצמם.

יונתן: ואז ההיכרות הראשונה שלנו עם העולם של פנטזיה.

[מוזיקה מהסרט]

יונתן: אנחנו פוגשים שלושה יצורים. מן מפלצת אבן ענקית, שבלול מרוץ ועליו גמד, ועטלף עם איזשהו יצור אפל שעליו. עכשיו, זה מוזר. הדבר הראשון שבלט לי עכשיו, בצפייה עכשיו, זה כמה זה מוזר, כמה זה לא כל כך לילדים. יש איזו אווירה אירופאית של "האחים גרים" כזה, משהו שהוא קצת אפל, כלומר, זה לא יצורים חמודים, זה לא יצורים מתוקים, זה יצורים בעיקר זרים. זו הייתה התחושה שלי.

לילך: לא, זה לא חמוד בכלל. כאילו, בוא, גם הסופר וגם הבמאי הם גרמנים, כאילו… באגדות השמחות שלהם זה נגמר בזה שעוקרים לכולם את הציפורניים בסוף, ואז יש איזה פסטיבל בירה. כאילו, הם לא עושים שום מאמץ בכיוון הזה של להחמיד.

יונתן: אבל זה מצוין.

לילך: כן.

יונתן: כלומר, זה יוצר איזו תחושה של… "אני לא מכיר את זה, אני נכנס לעולם שהוא זר לי לחלוטין". וזה מאוד נדיר, בסרטים, התחושה הזאת שאתה יוצא למסע למקום שאתה לא יודע מה הוא, אתה לא יודע מה יקרה. כלומר, זה משהו מאוד לא שבלוֹני. וזה במיוחד בולט כשאנחנו מכירים את הרע, את הכוח הרע של הסרט, שזה הלא־כלום, "the nothing" באנגלית. הם מסבירים, היצורים האלה, שפנטזיה מתפרקת לאט לאט, כי דברים שהיו שם נעלמים.

[מתוך הסרט]:

Rockbiter: Near my home there used to be a beautiful Lake but then it was gone.

Deep Roy: Did the lake dry up?

Rockbiter: No. it just wasn't there anymore. Nothing was there anymore. Not even a dried-up Lake.

Deep Roy: A hole?

Rockbiter: A hole would be something. No! it was nothing.

יונתן: שאני אגיד שזה דימוי די ברור למוות?

לילך: מוות זו אופציה אחת. אני חושבת שנמצאת כל הזמן בתוך הסרט, אולי נדבר אחר כך עוד קצת על האבל, שהסרט עוסק בו במופגן, אני חושבת. אבל בוא נזכור רגע שגם מיכאל אנדה וגם וולפגנג פטרסן, הם שניהם גרמנים ש… מיכאל אנדה היה ממש נער כשהנאצים עלו לשלטון, וְוולפגנג פטרסן נולד ב-1941, זמן קצר על התפר המסוים הזה. הייאוש או החידלון, אני חושבת, שהם מתעסקים בו בתוך ה… שניהם, ביצירות הנפרדות אבל גם המשותפת הזו, זה כאילו הכוח העוד יותר נורא ממוות. זה ממש היאוש.

יונתן: כן, זה… כלומר, ה"לא־כלום" זה סמל.

לילך: כן.

יונתן: כלומר, זה סמל, אבל כילד, אני חושב על זה… תראי זה סרט לילדים בסופו של דבר, כביכול, סרט לילדים. אז המחשבה שאני צריך להסביר לילד בגיל 8, 10, 12, מה זה "כלום", כלומר, הוא לא יכול לראות את זה, הוא לא יכול לתפוס את זה, זה רק משהו שאפשר לדמיין אותו, ולפחות אותי, בתור ילד, זה היה מאוד מפחיד.

לילך: מאוד מפחיד!

יונתן: כאילו, ההפך מכל "יש" שאי פעם ראיתי או אי פעם פגשתי, זה נורא קשה לתפוס את זה.

לילך: שכל דבר יכול להיעלם, וכל דבר יכול להילקח.

יונתן: למות.

לילך: כל דבר יכול למות. זה לא דבר שאתה תופס - תופס כילד, ולאו דווקא בהכרח כמבוגר.

יונתן: זה האתגר. זה הקושי. ואז אנחנו פוגשים את הפתרון, כביכול: השלושה היצורים האלה הולכים למגדל השן, ככה זה נקרא, זה הבית של הקיסרית, ומבשרים לנו שהקיסרית חולה. והבן אדם היחיד שיכול להציל אותה הוא גיבור בשם אַטְרֶיוּ.

לילך: Hold it!

יונתן: מה?!

לילך: הם מגיעים כולם למגדל השן שהקיסרית גרה בו, שנראית, יונתן, כמו וָגִינָה עצומה משנהב.

יונתן: לילך, למה כל פרק את חייבת לדחוף את האג'נדה הפמיניסטית שלה?

לילך: זה לא קשור לפמיניזם בכלל, להפך. עכשיו, אני ידעתי שאתה תתנגד, ולכן אני עשיתי צילום מסך. אהלן!

יונתן: זה אכן וגינלי.

לילך: תודה רבה.

יונתן: נספר למאזינים שלנו.

לילך: זה וָגִינָה עצומה משנהב.

יונתן: אוקיי. ופרשנות?

לילך: יש לי פרשנות.

יונתן: אוקיי.

לילך: אבל! הנקודה היא כזאת. אמא של בסטיאן מתה. נכון?

יונתן: כן.

לילך: אין אמא. בכלל יש נורא מעט נוכחות נשית בתוך כל הדבר הזה. בסטיאן לא יכול להציל את אמא שלו, אבל אפשר להציל את הקיסרית. וכמובן את הוָגִינָה העצומה שלה משנהב. אפשר להציל את הקיסרית! והכוח המסוים הזה, הנשי, היוצר־כל, נגיד, זה הדבר שיש לשמר. זה קצת סרט על פרח לב הזהב.

יונתן: זה קצת סרט על התמודדות עם אבל.

לילך: גם. זה לא סותר, ההתמודדות של בסטיאן היא עם האבל, וזה לגמרי סרט על אבל, מהתחלה ועד הסוף הילד מדוכא. אבל המשימה של אטריו, שהוא הילד שמגיע להיות המציל של העולם הזה, הוא אמור להביא את הפתרון. הוא אמור להציל את הדמות הנשית הזאת.

יונתן: אז עכשיו אני אעשה hold it.

לילך: בבקשה.

[מתוך הסרט]:

Cairon: We wanted Atreyu!

Atreyu: I am Atreyu!

Cairon: [laughing] Not Atreyu the child. Atreyu the warrior!

יונתן: דילגנו על זה שאטריו הוא ילד, אבל זה מאוד משמעותי. גם האורחים שם בוגינה העצומה, שהם כולם, אגב, יצורי בלהות, שכאילו בחיים לא היו עוברים בסרט אמריקאי.

לילך: מה פתאום?! פחד אלוהים.

יונתן: כמה פרצופים… דברים מעוותים לחלוטין, הם גם מופתעים כשהם רואים את אטריו.

לילך: כן, נציגי כל "פנטזיה" מגיעים לשם.

יונתן: הסרט אומר לנו "כן, זה מוזר שהגיבור שלנו הוא ילד, אבל הגיבור שלנו הוא ילד". ובעצם מהבחינה הזאת הוא הופך להיות מקביל ושגריר של בסטיאן בעולם הזה. ילד וילד.

לילך: ושלנו כצופים, שאנחנו הילדים.

יונתן: קיבלתי.

לילך: וזה היה מדהים. לא? זה לא היה מדהים לראות את זה פעם ראשונה ולהבין שזה סרט שבו המציל הוא לא מישהו שבא מבחוץ, אלא הוא ילד, כמוך?

יונתן: אז חשבתי על זה, כי דיברנו על זה קצת לפני, וכאילו, ילדים גיבורים בסרטים, זה לא משהו, אני חושב, חדש או לא היה אז, משהו חדש או נדיר. כלומר, הוא לא הגיבור הראשון שהוא ילד. אבל כן, אולי, הסיפורים של ילדים צומצמו לאיזה משהו מאוד קטן. כלומר, הילד מציל את הבית שלו, או נגיד יותר מאוחר, ב"שכחו אותי בבית", או מציל איזה סיפור קטן שכונתי כזה. אפילו אני והחבר'ה שדיברנו עליו, משהו מאוד קטן, מצומצם. פה הממלכה כולה, לצורך העניין, או העולם כולו תלוי בילד.

אז אטריו יוצא לדרך ומיד אנחנו פוגשים את האויב שלו. דיברנו על הלא־כלום, אבל הסרט מציג לנו עוד אויב יותר קונקרטי, כי הלא־כלום, כמו שאמרנו, זה דבר מופשט לחלוטין. והאויב הזה הוא זאב בשם "הַגֶמוֹרְק".

[סאונד מהסרט]: הקול של הזאב.

יונתן: אנחנו רואים אותו לרגע, זאב מבעית, עיניים ירוקות. אנחנו צריכים לדבר קצת על האפקטים של הסרט הזה.

לילך: בוא נדבר.

יונתן: עכשיו?

לילך: כן.

יונתן: אוקיי. אז אני שוב אשלוף את הבוּמר שבי ואגיד שהבובות המכניות נראות טוב יותר מכל אפקט תלת מימד שאפשר לעשות היום. כלומר, הגמורק מפחיד, כי הוא נראה כמו דבר אמיתי שאפשר לפגוש בג'ונגל.

לילך: קודם כל, הגמורק הוא באמת דבר שמפחיד בטירוף. וכל הדמויות שם עוברות ממש באופן חי מאוד.

יונתן: אולי לא ציינו, אני אציין שזה הסרט… בזמנו זה היה הסרט הלא־אמריקאי, לא־סובייטי, הכי יקר שאי פעם נוצר.

לילך: כן. 27 מיליון דולר.

יונתן: כלומר, זה סרט… הפקה עצומה בשביל הקולנוע הגרמני. הקולנוע הגרמני פעם היה אימפריה, אבל אז… נאצים.

לילך: well….

יונתן: זה קרס לחלוטין, וגם מאז אין הפקות כאלה, זה לא קיים. יש היום הפקות כאלה בטורקיה, בסין, במדינות כאילו עצומות. זה מאוד מאוד נדיר וזה נראה מעולה. אז אנחנו… בחלק הזה, אנחנו יוצאים עם אטריו אל הדרך, ומהר מאוד אנחנו מגיעים לביצת… איך זה נקרא?

לילך: "ביצות העצב הקטלניות".

יונתן: ושם הסצנה…

[מתוך הסרט]:

Atreyu (to his horse): you're sinking! Come on! turn around, you have to! now!! Come on, Artex!!! fight against the sadness, Artex! Please!!!

יונתן: יש לי בת בת שנתיים אז אני מדמיין את האבא, שהולך עם הבת שלו בת השמונה, לראות סרט חמוד על הרפתקה הנחמדה בעולם פנטזיה, ואז בעצם עושה לה טראומה לכל החיים.

לילך: כל החיים.

יונתן: עם סוס ששוקע בביצה, ואטריו מנסה להציל אותו, בוכה, זועק, והסוס פשוט טובע.

לילך: בלוד, בלוּ. הסוס הוא החבר היחיד של אטריו בעולם. כי אנחנו… דיברנו על זה שזה קצת סרט על יתמות, נכון? או על אבל. עכשיו, אטריו, אנחנו לא יודעים שום דבר עליו, אבל כמו בכל דבר בתחום האומנותי - מה שלא נמצא שם, לא נמצא. נכון? אז אין לו משפחה. אנחנו לא יודעים שיש לו משפחה. אנחנו לא יודעים מי יש לו בעולם. יש לו את הסוס הזה. את הסוס האחד הזה, שעליו הוא רוכב, והוא חברו הטוב במין איזה פנטזיה אינדיאנית, אני מתארת לעצמי, על אינדיאנים. והנשמה היחידה שמלווה אותו בכל המסע הזה, שהוא איתו הוא לא יכול לקחת אף אחד, הוא טובע בתוך ביצות עצב אינסופיות.

יונתן: עכשיו, השם הזה מהותי. כלומר, הפרשנות שלי, כיוון ששאלת… הסוס נופל לדיכאון. אנחנו לא יודעים ממה מתה האמא של בסטיאן.

לילך: לא.

יונתן: זה לא נאמר. אבל אם יש רמז, אני טוען שהוא פה. כלומר, הסוס בעצם טובע בדיכאון.

לילך: כמו האמא?

יונתן: כמו האמא. ואת… ואטריו לא מצליח להציל אותו. ואנחנו רואים בסצנה הקטנה הזאת גם את… כמה שלבים של אבל. אטריו בוכה, הוא מנסה להציל אותו והוא גם כועס עליו באיזשהו רגע.

לילך: הוא מבקש ממנו להיאבק.

יונתן: הוא אומר לו כאילו, "סוס מטומטם, תיאבק!", ושום דבר לא עוזר. זה בעצם, אני חושב, איזשהו ייצוג של התהליך שעבר אמא של בסטיאן.

לילך: זו בהחלט אופציה, לא חשבתי עליה בכלל, היא מקְרִיפּה מאוד, ככה או ככה, בגלל שאנחנו יודעים שהמסע כולו הוא, זה הרי לא רק ביצות העצב הקטלניות. יש בהמשך, הם צריכים לעבור, שנייה, אני אגיד לך בדיוק, "מדבר התקוות המנופצות", "בקטנה…", מה עוד יש שם? יש שם כל מיני מקומות איומים, שהם ייצוגים של שלבי אבל. זאת אומרת, אנחנו אפילו לא צריכים לשבת על הסיפור הזה של חמשת שלבי האבל.

אנחנו יכולים פשוט להתייחס לכל המסע הזה כפשוט התמודדות עם צער נורא גדול, עם אובדן נורא גדול, עם עצב נורא גדול, ועם איך בכלל אפשר לצאת מזה. שהסרט בסופו של דבר כן מציע אופציה של איך לצאת הלאה, או איך להמשיך מאבל. אבל הילד, כמו שאנחנו פוגשים, הילד שהולך ומתחבא בבית ספר שלו, ובעצם אין לו לחזור הביתה. היום… יותר מאוחר בסרט, יום הלימודים נגמר, והוא לא חזר הביתה כי אף אחד לא באמת מחכה שם והוא פשוט… הוא אומר, "whatever, אני פשוט אמשיך לקרוא את הספר". בסוף, זה סרט על אבל.

יונתן: והתחנה הבאה שלו, של אטריו, פגישה עם מוֹרְלַה, צב עצום. זו סצנה מאוד טובה בעיניי. הוא איבד את הסוס שלו, הוא צועד, כולו מלא בבוץ, מיואש, ואז הוא מגיע לאיזשהו הר. מורלה היא כביכול היחידה שיודעת איך אפשר להציל את הקיסרית. הוא מטפס על ההר, ואז רעש גדול.

[סאונד מהסרט]

יונתן: ואנחנו מגלים שההר הוא-הוא מורלה הצבה הענקית.

[מתוך הסרט]:

Atreyu: Are you Morla? the ancient one?

Morla: Not that it matters, but yes.

יונתן: שאגב, אם אנחנו מדברים על מקורות, אז פה… יש סיפורים על צב עולם. מוכר מ"עולם הדיסק", מוכר באיזשהו… זה לא מקור-מקור, סיפורים הינדים... אז מורלה הצבה, בעיניי, היא ניהיליסטית.

לילך: היא לגמרי ניהיליסטית.

יונתן: מורלה הצבה אומרת, "לא אכפת לי מכלום"...

לילך: "ראיתי הכל"...

יונתן: "לא מעניין אותי, אני חיה פה כבר מיליון שנה... ההרס של פנטזיה לפחות תהיה משהו".

[מתוך הסרט]:

Atreyu: If you don't tell me, and “The Nothing” keeps coming, you'll die too.

Morla: Die?? that at least would be something.

לילך: כן, כאילו, על זין שלה, באמת, כל מה שקורה, הכל.

יונתן: היא גם אומרת שכבר לא אכפת לי אם אכפת לי או לא אכפת לי.

לילך: והיא התחילה לדבר על עצמה ברבים. שזה תמיד סימן טוב… נכון? (צוחקת). כמו שאנחנו יודעים. והיא גם אומרת לו… כיוון שהיא היסוד הכאילו הכי קבוע, אבל גם הכי פחות אכפתי, והכי זקן שנפגוש בסרט הזה, היא אומרת, "אנחנו אלרגיים לנעורים?"'. שזה דבר מעניין, בתוך בסרט ילדים.

יונתן: ושוב, ההתמודדות עם מוות, ניהיליזם, שום דבר לא חשוב, זו התמודדות נראה לי מאוד טבעית עם אבל, עם מוות של מישהו קרוב אליך.

לילך: כן, פשוט מה שבני האדם תמיד מפספסים, זה ששום דבר לא חשוב, חוץ מזה ששום דבר לא חשוב, וזה תוקע אותך.

יונתן: אני רוצה שנעשה עצירה רגע. נדבר על שני החלקים האלה ביחד. המוות של הסוס ומורלה. זה סרט ילדים? זה סרט שראוי להראות לילדים?

לילך: שוב, מדובר גרמנים, הדברים שהם יראו לילדים כאילו… (צוחקת) מי יודע איפה מייצרו… אני לא חושבת שזה סרט שהיה יוצא במין אופן הסופר קשוח הזה היום. אבל אלו היו האייטיז, באמת.

יונתן: אז אולי זה עבר מעל הראש של הילדים? כלומר, הילדים עדיין יכולים לקבל פה… הם לא מבינים מה זה אומר ניהיליזם, הם לא מבינים מה זה "לא אכפת לי שלא אכפת לי" יכול להיות שזה עבר מעליהם, והם פשוט ראו הרפתקאה? סוס, צבה גדולה, כיף.

לילך: אם זה היה ככה, אולי הייתי יוצאת פחות שרוטה מהסיפור הזה, אני מתארת לעצמי.

לא, אני חושבת שזה באמת סרט שמתייחס לילדים, קצת במין אופן כזה שאתה נופל וחוטף מכה ואומרים לך: "walk it off", "walk it off". פשוט כאילו… תמשיך ללכת, זה יסתדר מעצמו. כן, משהו ש… ילדים מסוגלים להתמודד עם זה. ילדים מסוגלים להתמודד עם דיכאון, ילדים מסוגלים… מה זה ילדים מסוגלים להתמודד עם דיכאון ועם מוות? ילדים חווים...

יונתן: נדרשים לעשות את זה.

לילך: נדרשים. אז אם כבר, לפחות, בואו לא נמכור להם בולשיט.

יונתן: אז אולי זה להתייחס לילדים בכבוד?

לילך: אתה יודע, קצת בכבוד של כזה… בסיס טירונות, אבל כן.

יונתן: אולי הגרסה האמריקאית של הדבר הזה, של סרטים שהם כאילו הכל צמר גפן ואין מוות, ואין קושי, וגם אם יש קושי הוא קושי שנפתר תוך רגע, אולי זה הדבר הבעייתי יותר.

לילך: זה מאוד לא ממותק, ומצד שני, אתה חייב לשאול את עצמך, היום, האם היית מראה את הסרט הזה לילד בן השמונה שהיית?

יונתן: זו שאלה מעולה ומדויקת, כי אם היית שואלת אותי לפני שהייתה לי בת, הייתי אומר: "בטח, כן, אני יראה איתה את כל הסרטים הכי טובים, לא מעניין אותי שום דבר". עכשיו הבת שלי מפחדת מהאריה שאהב תות, כי זה אריה, ואני לא מקריא לה את זה, כי אני לא רוצה שהיא תפחד. אני לא רוצה שהיא תבכה.

לילך: נכון, בשביל מה?

יונתן: אז בשביל מה? בדיוק. אז אולי הם אומרים, יש סיבה, יש בשביל מה.

לילך: אז אני עוד פעם אחזיר אותנו לדבר הזה, שהיוצרים הנפרדים, אני אגיד, כי מיכאל אנדה שכתב את הספר שנא את הסרט.

יונתן: נכון, אבל בואו נתייחס לסרט כסרט.

לילך: תראה, זה סרט מאוד יוצא דופן בשביל היוצר, בשביל וולפגנג פטרסון…?

יונתן: פטרסון.

לילך: שעסק גם לפני וגם אחרי בסרטים צבאיים, אלימים, קרביים, על כזה… הסרטים הכי כזה מאצ'ו מן

יונתן: "אייר פורס 1", "טרויה"....

לילך: כן, "Poseidon". אבל בעצם הוא כל הזמן התעסק באפשרות שהעולם כולו יחרב או כמעט יחרב. העולם כמו שאתה מכיר אותו, עשוי להיגמר בכל רגע. יש שם טראומה, בוא, כי אני מדבר בטראומה. לא, אני אמרת את זה באופן אמפתי לגמרי. יש כאן טראומה, וגרמניה הייתה מדינה בטראומה. גם אם אנחנו רוצים להפוך את זה… "about ourselves" בלבד, השואה הייתה אירוע גרמני עבור הגרמנים לא פחות... והוא מתעסק בדברים הגדולים האלו, שהכל יכול להתהפך, הכל יכול להילקח. ואז מה אתה עושה? ואז מה יש לך? ואז איך אתה נלחם על האנושיות בתוך מקום שבו רוע גדול קורה?

יונתן: זו זווית מעניינת.

לילך: ורלוונטית לחיינו.

יונתן: ככה מפרגנים. לימדי.

לילך: (צוחקת) רשמתי.

יונתן: אטריו ממשיך במסע שלו. יש רגע חשוב שאסור שנדלג עליו. בזמן השיחה שלו עם מורלה, אנחנו פתאום שומעים צעקה.

לילך: נכון.

[מהסרט: סאונד של צעקה]

יונתן: בסטיאן צועק בעליית הגג של הבית ספר שלו, ומורלה ואטריו שומעים אותו. הם לא יודעים מה זה, הם לא מבינים מה זה, ופה יש לנו קשר מאוד ראשון ומאוד מוחשי, זה נרמז קודם, זה ממש מוחשי, שהעולמות שלהם קשורים.

לילך: העולמות שלהם קשורים, זה קצת כזה מועדון קרב לילדים.

לילך: אטריו הוא קצת האיד של בסטיאן, נכון? כל מה שבסטיאן לא יכול לעשות בחיים שלו, כמו: להגן על עצמו או להילחם בבריונים או להגיד לאבא שלו את האמת. בכלל, להיות מחובר למין תשוקות ורצונות שלו, עושה אטריו בשמו. ואנחנו מקבלים איזה רגע של הממברנה הפתוחה הזאת בין העולמות, בין הפנטזיה לבין המציאות.

יונתן: בהחלט. אז נמשיך. אטריו ממשיך במסע שלו, כמעט טובע בעצמו, בביצות הייאוש הנורא, או איך שזה לא היה… (צוחק).

לילך: "העצב הקטלניות".

יונתן: ואז ברגע האחרון מציל אותו פאלקור. דרקון מזל.

Falkor: I like children

Atreyu: For breakfast?

Falkor: (laughing) Never, I am a luck dragon. My name is Falkor.

לילך: וואו, איזה רגע זה! איזה רגע זה! אתה זוכר אותו? סליחה, אני ממש כאילו, אני ממש, אני זוכרת את… קודם כל הייתי בחרדה עצומה שם, בקולנוע, בתוך הדבר הזה. זה לא היה רגע מפוצץ ראש?

יונתן: אני תמיד חשבתי שפאלקור, דרקון עצום, לבן, עם מעין קשקשים בצבע פנינה כזה על גבו, קצת מפחיד. קראתי מבקר שכתב שהוא נראה כמו שטיח אמבטיה.

לילך: אוי ואבוי, מי זה, האיש הנורא הזה?

יונתן: אז הוא מציל אותו, דרקון מזל, והוא מסביר שלפעמים מה שאתה צריך בחיים זה קצת מזל.

לילך: סוף סוף!

יונתן: זה כאילו כוח נגדי לייאוש שראינו עד עכשיו.

[מוזיקה מהסרט]

יונתן: פאלקור גם הביא את אטריו כמעט את כל המסע שהוא היה צריך לעשות. לא אמרנו, אבל מורלה סיפרה לאטריו שאם הוא רוצה את התשובה, היא לא יודעת מה התשובה, היא לא יודעת איך להציל את הקיסרית, אם הוא רוצה להציל אותה, הוא צריך ללכת לאורקל הדרומי ולשאול אותו.

לילך: שזה עשרת אלפים מייל.

יונתן: כן. אז פאלקור עושה איתו ג'סטה, הוא לוקח אותו כמעט כל הדרך, את הצעדים האחרונים הוא יצטרך לעשות בעצמו.

[מוזיקה מהסרט]

עוד שתי דמויות שאנחנו פוגשים שם, זוג זקנים. הוא זקן מדען, הוא מדען, כאילו, טוען שהוא מדען, ואשתו היא… זו סוג של witch כזאת.

לילך: מטפלת.

יונתן: מטפלת.

[מתוך הסרט]:

Urgl: Well little man, still in pain?

Atreyu: A little. but it's alright.

Urgl: I like that! The patient telling the doctor it's alright. it has to hurt, if it's to heal.

לילך: היא אומרת שם דבר מאוד משמעותי, "צריך לכאוב כדי שזה יחלים". כי הוא גם מגיע פצוע. הוא מגיע פצוע וחסר הכרה, והיא מטפלת בו, היא חובשת אותו, שמה יותר מזה הוכחה שזה סרט על אבל. זאת אומרת, זה באמת צריך לכאוב כדי להכניע. i mean it, כי אין איך לעקוף את זה. זאת אומרת, אין איך לייצר מעקפים לדברים כאלו בחיים, אתה חייב לעבור דרך זה. אתה לא יכול להתעלם מזה, אתה לא יכול לנהל שיחה מנומסת כמו שהוא ניהל עם אבא שלו בהתחלה, מין כזה… "כן, כן, אנחנו נהיה בסדר." לא! אתה חייב לתת לזה… כמעט לרסק אותך.

יונתן: כן. זה מין קטלוג של התמודדויות. יש לנו ייאוש, ניהיליזם, מזל, ועכשיו גישה אחרת מדעית מהצד של הזקן, וממש עניין של 'גישת סבתא" כזה, מהצד של הזקנה.

ואז בעצם השלב האחרון במסע שלו זה לפגוש את האורקל הדרומי. בדרך: שני מבחנים. הראשון, הספינקס. הוא צריך לעבור את הספינקס, אבל רק אם הוא באמת יאמין בעצמו, הוא יוכל לעבור. מי שלא מאמין בעצמו, יש לייזר כזה, והוא מת. זה היה חלק שהפחיד אותי מאוד כשהייתי ילד. הספינקס שפותח את עיניו לאט לאט, אם אתה לא מאמין בעצמך, הוא רואה את האמת שבך, והורג אותך.

לילך: זה היה מפחיד מאוד. גם התחושה שמבוגרים בכלל, החוּץ, יודע עליך דברים שאתה לא יודע על עצמך.

יונתן: ושאי אפשר לזייף את זה.

לילך: אי אפשר לזייף את זה, אי אפשר לשקר את זה, אי אפשר להעמיד תפנים.

יונתן: כן. וזה בדיוק הבעיה של בסטיאן. כלומר, האם הוא מאמין בעצמו? האם הוא יודע לעמוד מול אבא שלו? כל הדברים האלה מתנקזים לרגע הזה.

לילך: אם זה לא הבעיה של כולנו תמיד.

יונתן: המבחן השני, מבחן המראה. שזה וריאציה על אותו דבר. הוא צריך לראות את עצמו כפי שהוא באמת, ואחד ה… הזקן שם אומר שרוב האנשים בורחים באימה.

לילך: כשהם רואים את ה-true self שלהם.

יונתן: כן, מין דוריאן גריי כזה. לראות את עצמך כפי שאתה באמת.

מה היית רואה, לילך?

לילך: שאלה טובה.

יונתן: איזה גרסה של עצמך הכי הייתה מפחידה אותך?

לילך: אני מתארת לעצמי שמשהו בתחום ה… כזה, סינדרום המתחזה.

יונתן: זה אני די דומה, האמת. הייתי אומר… שאני בלוף. שאני בלוף כבן זוג, שאני בלוף כאבא. זה מה שהיה מפחיד אותי.

לילך: כן.

יונתן: אבל אטריו, כשהוא עומד מול המראה, הוא לא רואה את עצמו. הוא רואה את בסטיאן. ופה זה כבר, זה לא מרומז, ולא שום דבר. אנחנו מביני...

לילך: זה ה-דבר עצמו.

יונתן: זה הדבר עצמו, בסטיאן הוא אטריו ואטריו הוא בסטיאן. אין לנו הסבר מילולי למ.. לסיבה, אבל זה מובן מאליו.

לילך: זה מובן מאליו, וגם בסטיאן חווה את זה. הרי אם אטריו מסתכל על הראי ורואה את בסטיאן, אז כשבסטיאן מסתכל בראי, הוא רואה את אטריו. שזה גם דבר. זאת אומרת, יש בו יותר כוחות ממה שהוא מדמיין.

יונתן: מעניין.

לילך: ובאטריו… יותר פגיעות אולי, או...

כי אטריו הוא מין ילד כזה שמתנהל, כאילו, לא יודעת מה, אין גרביטציה בעולם, או שום דבר לא יכול לפגוע בו.

יונתן: אז הוא מגיע לאורקל הדרומי. האורקל הדרומי אומר דבר פשוט, לכאורה. אם אתה רוצה להציל את הקיסרית, ילד אנושי צריך לתת לה שם חדש. עכשיו, מכל הדברים שיש בסרט, בעיניי זה הכי מעניין, הכי מסקרן, הכי סימן שאלה. למה זה? למה זה? הוא יכול לעשות הרבה דברים, אפשר לפתור את העניין הזה בהרבה דברים. למה שם חדש זה הדבר שבסטיאן נדרש לעשות?

לילך: תראה, הסרט מסתיים בערך איפה שהספר הוא באמצע שלו. זאת אומרת, זה בכלל לא מגיע לאותה רזולוציה. אני חושבת שזה אחד הדברים שמאוד הכעיסו את מיכאל אנדה, והוא תבע את ההפקה של הסרט, כי הספר באמת מדבר על העניין הזה של "ניימינג", כאילו קריאה בשם, שִיוּם של משהו, כמתן חיים. הכוח של מילה.

יונתן: זה מתן חיים… יש פה שני דברים. כלומר, אלוהים הוא זה שנותן שמות לדברים...

לילך: ובני אדם נותנים שמות.

יונתן: הוא בורא אותם. ואמהות ואבות נותנים שמות לילדים שלהם. אז בסטיאן נדרש בעצם גם לתפקיד היוצר של פנטזיה, היוצר החדש, וגם הוא נדרש להיות אימא של עצמו, או אימא של מישהו.

לילך: מעניין.

יונתן: הוא נדרש לתת שם.

לילך: הוא גם אומר, "לאימא שלי היה שם נהדר". האם לאימא שלו היה שם נהדר, יונתן?

יונתן: איזה שקר, שקר מוחלט.

לילך: לא, זה שקר, תודה לנו מאוד.

יונתן: מיד נגלה אותו.

לילך: נכון.

יונתן: אז אטריו בורח מהאורקל הדרומי, הוא טס עם פאלקור לקצוות פנטזיה, אנחנו רואים שהיא כבר מתחילה להיהרס, כמעט לא נשאר שום דבר, ובסערה גדולה הוא נופל. נופל אובד. ולפני שהוא יודע מה קרה, הוא מוצא את עצמו פנים מול פנים עם האויב שרדף אחריו כל הסרט, הגמורק. הוא לא יודע שזה הגמורק, הגמורק לא יודע שזה אטריו. הם פנים מול פנים, והגמורק מסביר בעצם מה זה פנטזיה.

[מתוך הסרט]:

Gmork: Don't you know anything about “Fantasia”?

It's the world of human fantasy. every part, every creature of it, is a piece of the dreams and hopes of mankind

יונתן: הוא אומר, פנטזיה היא מורכבת מהתקוות והחלומות של כל בני אדם, וככל שהם פחות מקווים ופחות חולמים, היא נהרסת. והוא רוצה את זה, הוא רוצה שהדבר הזה יקרה, כי אז יותר קל לשלוט בהם.

לילך: שזה ממש המניפסט הנאצי.

יונתן: (מגחך)

לילך: אבל באמת זה מניפסט הנאצי.

יונתן: דברי אליי.

לילך: כי אנשים...

יונתן: דברי אליי נאציזם.

לילך: הוא אומר דבר… מאוד נכון לגבי… מי האנשים שאתה יכול לשלוט עליהם? כעל קבוצות, אוקיי? לא כעל אנשים נפרדים. מי הן קבוצות שאנשים שאתה יכול לשלוט עליהן? אנשים שהם מדוכאים, אכולי רגשי נחיתות, מיואשים, שהם כבר לא מעזים לקוות, נכון? זה כל העניין. אם פנטזיה היא המשאלות והתקוות של בני האדם, ברגע שאין את זה, אז כל האספקט האנושי שלהם הולך לאיבוד. והם חלשים יותר, ואז קל לשלוט בהם.

יונתן: אבל נאציזם גם מורכב מתקוות. תקוות לגרמניה הגדולה, תקוות לרייך השלישי.

לילך: אבל זה לא יכול לבוא בלי לעשות את הסיבוב השלם הזה שבעצם אין לך כלום. זאת אומרת, בשביל מה אתה מת או מוכן למות בהמשך? אם אתה כזה, "טוב, אין לי מה להפסיד. אין לי מה להפסיד". ואז כל דבר הוא גבעה להיהרג עליה.

יונתן: אוקיי. ראי אותי חכם יותר.

לילך: בבקשה.

יונתן: בסופו של דבר, אטריו לא בורח, אלא חושף את עצמו בתור מי שהוא, ואחרי קרב קצר להפליא…

לילך: מול הגמורק.

יונתן: כן. הוא גומר על הגמורק.

לילך: כן, כי גם הוא מרגיש שאין לו מה להפסיד. כי מסביב פנטזיה נהרסת, אז הוא אומר, "אם כבר למות, בסדר, אז תהרוג אותי, אני..." הוא כזה, "I will die standing".

יונתן: ואז אנחנו מגיעים לסוף. לשיא ולסוף. אטריו מגיע חזרה למגדל השן.

לילך: (צוחקת) האם רצית להגיד "ואגינה משנהב"?

יונתן: לא, לא רציתי, רציתי להגיד...

לילך: אבל קצת רצית.

יונתן: מגדל השן, ופוגש את הקיסרית. שגם היא, אנחנו מגלים - ילדה.

לילך: אני יודעת. תקשיב, זה הדהים אותי. מאלף סיבות.

א. היא הייתה הילדה היפה ביותר שראיתי בחיים שלי.

יונתן: "ארית" נורא.

לילך: עכשיו, אתה אומר ארית, אבל, יונתן, אבל! אמא שלה הייתה ישראלית, וזה דבר שאני יודעת כיון שבעיתון "כולנו", אשר הגיע לביתי בגיל שמונה, היא הייתה על השער ותמי סטרונבך התראיינה לעיתון "כולנו". אבל היא באמת הייתה שחקנית מדהימה.

יונתן: כן, היא מצוינת.

לילך: שלא כמו אטריו. שבוא, אני, שקראתי, שבחנו אלף ילדים ובסוף בחרו את Noah Hathaway… הייתם צריכים לבחון אלף ושניים.

לילך: הוא ילד משחק 'לא טוב'.

יונתן: הוא משחק לא טוב. אבל בואי נחזור.

לילך: בבקשה.

יונתן: לשיא של הסרט.

לילך: (צוחקת) נכון, נכון, נכון, סליחה.

יונתן: עם כל הכבוד לעיתון "כולנו", הוא מגיע לקיסרית, והוא שבור. הוא שבר כלי. "נכשלתי, לא הצלחתי להציל אותך, "לא הצלחתי להביא תרופה". היא אומרת...

[מתוך הסרט]:

The Childlike Empress: No, you haven't. you brought him with you.

Atreyu: who?

The Childlike Empress: The Earthling Child. The one. Who can save us all.

יונתן: הצלחת! ניצחת! הבאת את בסטיאן איתך.

לילך: הבאת את בן האנוש.

יונתן: הבאת את בן האנוש איתך, הוא עקב אחריך כל הזמן הזה, הוא היה איתך. וגם היא מוסיפה ומסתכלת עלינו הצופים, "הצופים עקבו אחריו והיו איתו, בסיפור שלו".

לילך: היא אומרת "הצופים"?

יונתן: לא, היא לא אומרת הצופים. היא אומרת, "אנשים עקבו איתו".

לילך: (צוחקת).

יונתן: זה הרגע הכי "Meta". כשאנחנו מבינים בעצם, שגם אנחנו - סוג של בסטיאן.

[מתוך הסרט]:

The Childlike Empress: Why don't you do what you dreamed, Bastian?

Bastian: But, I can't! I have to keep my feet on the ground!

The Childlike Empress: Call my name! please.

לילך: תשמע, זה היה אולם, מלא בילדים כשהיא אומרת: "call my name", הם צעקו דברים, וואטאבר. כי אתה מרגיש שיש לך את הכוח הזה בסרט הזה ובספר הזה, שמשחק לך בראש מאוד.

יונתן: ברגע השיא הזה, את אומרת שהם צעקו, אבל בסטיאן מתקשה לצעוק. כי דורשת ממנו, "תצעק את השם שלי, רק כך אתה יכול להציל אותנו. הממלכה… נהרסת… הארמון קורס…", והוא- קשה לו. קשה לו מה? קשה לו להאמין שיש בו את הכוח הזה?

לילך: קשה לו להאמין… שזה אמיתי?

יונתן: שזה אמיתי?

לילך: כן.

יונתן: השאלה שלי, שדיברנו עליה לפני, זה האם זה בסטיאן, או זה "קול קורא" בספר, באשר הוא, נותן חיים לספר שהוא קורא? זה מה שאני חושב שהסרט מנסה להגיד, הספר והסרט מנסים להגיד.

לילך: ש"קול קורא", כמו הטענה שאתה משנה את הניסוי בעצם, זה שאתה מסתכל עליו?

יונתן: לא, כמו של"אי המטמון" אין קיום, אלא כשאני פותח את הספר של "אי המטמון" וקורא בו. במעשה הקריאה, אני נותן חיים לספר ולמסופר.

לילך: זה כמובן נכון, אבל זה ספציפית. גם ספר וגם סרט שעושים מניפולציה הרבה יותר משמעותית. כל הצגת ילדים, שיש שם את הפנייה לקהל, ואומרים, "תצעקו חזק, ואז אני לא אמות", וכל מיני דברים מנג'סים. אחת הפעמים הראשונות, שאני זוכרת לפחות, שהמניפולציה היא כזו שמערבת אותך, שאתה לא מצליח להבחין מה אמיתי ומה לא. אתה לא מצליח להבחין עם הכוח הזה הבאמת בידיים שלך, ובתור קוראת שכבר הייתי כאילו… 'לא פעוטה'. זה שיחק לי במוח מאוד.

יונתן: אוקיי, אז אנחנו לא מסכימים.

לילך: כי אתה חושב שכל יצירה.

יונתן: כן, אני חושב שכל יצירה, אבל אנחנו לא חייבים להסכים לילך, כפי שאנחנו לא מסכימים על אלף דברים אחרים.

לילך: אנחנו לא חייבים. זה לא אלף, אני לא הייתי הולכת עד ההגזמה הזאת.

יונתן: הוא צועק.

[מתוך הסרט]:

צעקה של בסטיאן.

יונתן: והשם של האימא...

לילך: for fuck sake.

יונתן: לילך?

לילך: "Moon child". כי אימא שלו נולדה בפרדס חנה.

יונתן: (צוחק).

לילך: לאימא שלי היה שם יפה מאוד. אני אגיד שהשם של אימא שלו לא מוזכר בספר, אוקיי? אז הוא צועק "Moon child".

יונתן: "Moon child".

יונתן: שיש גם שיר של "King Crimson".

לילך: כמובן. (בטון ציני) "פאצ'ולי". זה שם לא טוב לאימא שלך, בסטיאן.

יונתן: (צוחק).

לילך: וואטאבר. זה מה שהוא צועק, זה השם החדש של הקיסרית, והוא נותן לה "פרח לב זהב". הוא נותן לה את החיים האלו בחזרה.

[מוזיקה מהסרט]

יונתן: וברגעים האחרונים של הסרט, מסך שחור, הוא והקיסרית מופיעים ביחד. לא אטריו, בסטיאן עצמו סוף סוף נכנס לפנטזיה, והיא מעניקה לו גרגר חול בודד, והיא אומרת, "מהגרגר חול הבודד הזה, תצמח פנטזיה כולה. ככל שתחלום יותר, ככל שתקווה יותר, היא תהיה מפוארת וגדולה יותר".

לילך: "ככל שתביע יותר משאלות".

יונתן: כן. אפשר להיות חנון, כאילו, רגע?

לילך: מה השאלה בכלל?

יונתן: זה רפרנס ברור לשיר של William Blake, "לראות את העולם בגרגר חול".

לילך: Say more…

יונתן: הוא משורר בריטי, דתי מאוד, אבל לא דתי נוצרי-קתולי בדיוק. היה לו מין מערכת מאוד מורכבת משלו. אבל יש אלוהות בשירה שלו, ואחד השירים הכי מפורסמים שלו כך מתחילים. כלומר, לראות את העולם כולו בגרגר חול, שבעצם הבריאה נמצאת בכל מקום, אפילו בגרגר חול הכי קטן.

לילך: זה מהמם.

יונתן: אני יודע, תודה.

לילך: (צוחקת).

יונתן: והסוף?

לילך: אז היא מעודדת אותו לדבר הלא גרמני, וכן אמריקאי, להביע משאלות. ככל שתביע יותר משאלות, כך פנטזיה תגדל. זה אגב לא קורה בספר, כיוון שאנחנו גרמנים במקור. ושם הוא מדבר על הדמיון ועל השיום, באמת, שככל שתקרא לדברים בשם, כך הם ייווצרו. וככל שתוכל לדמיין אותם… זה הרבה פחות מטריאליסטי איכשהו. והוא מבקש את מה שכולנו היינו מבקשים.

יונתן: אני לא הייתי מבקש את זה.

לילך: איך יכול להיות? ממה אתה עשוי?

יונתן: מה הוא מבקש?

לילך: הוא מבקש לרכוב על פאלקור.

יונתן: כבר אמרתי שפאלקור, כאילו, הוא קצת קרינג'.

לילך: מה היית מבקש? בגיל שמונה!

יונתן: (בציניות) להחיות את הסוס שלו, אולי?

לילך: בסדר, גם זה קורה, גם זה קורה.

יונתן: הוא לא מבקש את זה.

לילך: בקיצור, אין לך לב, והיית ילד מקולקל. נמשיך.

[מוזיקה מהסרט]

יונתן: בסצנה האחרונה בסרט הוא רוכב על פאלקור, והוא רואה את פנטזיה נבנית מחדש, כל הדמויות שאיבדנו בדרך, כולל, אטריו והסוס שלו.

לילך: כולם חוזרים לחיים, חוץ מאמא שלו.

יונתן: וברגע האחרון, אחרון, אחרון, אחרון, הוא רוכב עם פאלקור ברחובות ניו יורק, אני מניח, זה אמור להיות ניו יורק.

לילך: כך נראה.

יונתן: דבר מאוד משונה, כי זה לא מבוסס בשום מקום בסרט, שזה דו-כיווני, המסע הזה.

לילך: וגם…

יונתן: איך הייתה הצפייה השנייה, שלישית, רביעית, חמישית, עשירית? כמה שזה לא היה הצפייה הזאת?

לילך: אני לא זוכרת איזו צפייה זאת הייתה, אבל לא חרשתי על הסרט עצמו המון. אני ממש נהניתי ממנו, ואני לא יכולתי לראות אותו כשום דבר אחר, חוץ מסרט שעוסק באובדן והתגברות. באמת. יכול להיות שזו הנקודה שאני נמצאת בה בחיים, אבל כאילו נדמה לי כרגע שהסרט בכלל לא משאיר לך אופציה אחרת, אלא לראות אותו כסיפור על איך אתה קם ממשבר.

יונתן: אני גם ראיתי את הסרט הזה, אבל זה לא הסרט שראיתי כשהייתי ילד. כלומר, ראיתי עכשיו סרט שונה בתכלית.

לילך: בתכלית, כן, כן. מרחק גדול מאוד.

יונתן: למרות שההטבעה של הסרט הראשון הייתה חזקה, ועדיין חוויתי חלק מהדברים שחוויתי אז. פתאום היה לי ברור שזה סרט אחר לגמרי. כלומר, ילדים לא רואים את הסרט הזה, הם רואים סרט אחר.

לילך: (מהמהמת בהסכמה).

יונתן: נגיד תודה?

לילך: כן!

יונתן: לאסף פרידמן, עורך מחלקת הפודקאסטים. לאמיר פקטור, המפיק שלנו. לדן ברומר, העורך הנפלא שלנו.

לילך: חד משמעית. ובשבוע הבא אנחנו נדבר על "ביג לבובסקי" שבו תוכלו לצפות ב"הוט" או ב"יס". ואם עדיין לא צפיתם ב"הסיפור שאינו נגמר", אז ניתן לצפות גם בו בסלקום T.V".

יונתן: ובניגוד ל"הסיפור שאינו נגמר".

לילך: כן.

יונתן: הפרק הזה...

לילך: בום.

יונתן: נגמר.

לילך: נגמר.

[מוזיקה מהספר]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

6 views0 comments

Comments


bottom of page