top of page

ענקי הווידאו - "לקום אתמול בבוקר": האם אפשר למצוא משמעות בחיים שלא הולכים לשום מקום? | עונה 2, פרק 10

עדי קלינטון

השבוע חוזרים יונתן ולילך אל "לקום אתמול בבוקר" מ-1993 ואל ביל מארי בתפקיד חזאי אנטיפת ויהיר שמוצא עצמו מתעורר שוב ושוב ושוב ב"יום המרמיטה", כלוא בלולאת זמן. איך יוצרים את היום המושלם? האם מדובר בקומדיה רומנטית? והאם זה התפקיד הכי ביל מארי של ביל מארי?


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 25/09/2024.

[חסות]

קריינית: שומעים שזה "הארץ".

יונתן: לילך.

לילך: יונתן.

יונתן: אם היית צריכה לחוות יום אחד, שוב ושוב ושוב, לנצח נצחים. איך הוא היה נראה?

לילך: יו, איזה סיוט. בטוח היה שם ארוחת בוקר של מלון, [יונתן צוחק] שזה דבר שאני מאוד מאוד רוצה בחיים שלי.

יונתן: נחמד.

לילך: אם אפשר כל יום. אם אפשר בלי… השלכות. זה מצחיק אותך?

יונתן: זהו, זהו? ארוחת בוקר?

לילך: זה מה שאני מוכנה לחלוק כרגע.

יונתן: טוב. Aiming low, מה שנקרא. [צוחקים]

לילך: אמרתי, זה מה שאני מוכנה לחלוק, ואתה, ואתה, ואתה?

יונתן: אה… ים.

לילך: ים.

יונתן: בוקר בים.

לילך: כל יום?

יונתן: לבד. עם ספר. אחר.

לילך: כדאי.

יונתן: ארוחת צהריים עם חבר. בירה. ארוחת ערב… אה, שנ"צ. שנ"צ ים.

לילך: שנ"צ ים.

יונתן: ארוחת ערב עם המשפחה. וכדי לשמור על כבודה של אישתי, הולך לישון עם אשתי.

לילך: בסדר גמור. בסדר גמור, סוליד לגמרי.

יונתן: אוקיי, שנראה מה ביל מארי היה עושה?

לילך: בוא נראה מה ביל מארי היה עושה.

[מוזיקה מהסרט "לקום אתמול בבוקר" ברקע]

יונתן: שלום וברוכים הבאים ל"ענקי הווידאו". פודקאסט של "הארץ" על סרטים ועל האנשים שאוהבים סרטים. לצידי בקמפוס "ענקי הווידאו", לילך וולך.

לילך: ולצידי יונתן אנגלנדר.

יונתן: בקמפוס "ענקי הווידאו".

לילך: כמובן, בקמפוס "ענקי הווידאו".

יונתן: היום אנחנו עם "לקום אתמול בבוקר". [לילך מהמהמת בהסכמה] או שאולי אתמול היינו עם "לקום אתמול בבוקר"?

לילך: אה, וואו, זה נורא. [יונתן צוחק] זה תרגום שם הרבה הרבה יותר טוב מהמקור.

יונתן: "Groundhog Day".

לילך: כן, זה לא היה מביא אנשים לקולנוע אף פעם בישראל.

יונתן: יום המרמיטה.

לילך: יום המרמיטה.

יונתן: לא.

לילך: לא.

יונתן: למעשה זה יום המרמיטה הצפון אמריקאית.

לילך: זה מאוד מדויק טקסונומית, כל הכבוד.

יונתן: סרט מ-1993 של… הארולד ראמיס, אני חושב שזו ההגיה הנכונה, ואם לא, לא נורא. שהוא מוּכּר, או הפרצוף שלו מוכר, מ"מכסחי השדים", [לילך מהמהמת בהסכמה] אבל הוא היה בעיקר מאחורי המצלמה, ברוב הקריירה שלו. הוא היה חלק מהקבוצה הזאת של ג'ון בלושי, צ'בי צ'ייס, "נשיונל למפון", והוא היה קולגה ושותף של ביל מארי בהרבה סרטים.

לילך: וחבר.

יונתן: וחבר.

לילך: שזה נגמר.

יונתן: זה נגמר מהר מאוד. אנחנו נדבר על זה. הוא כתב את התסריט, או עיבד תסריט של דני רובין, שגם על זה נדבר. ו… איך נתאר את העלילה?

[פתיח השיר I Got You Babe" by Sonny and Cher"]

אדם קם בבוקר.

[שוב פתיח השיר I Got you Babe" by Sonny and Cher"]

ואז קם למחרת באותו בוקר.

[שוב פתיח השיר I Got you Babe" by Sonny and Cher"]

וקם למחרת באותו בוקר.

לילך: כן, אדם תקוע באותו יום, במה שנראה כמו לנצח.

יונתן: כן, מן סרט לולאת זמן.

לילך: כן.

יונתן: היינו קצת במסע בזמן בפרק הראשון שלנו אי פעם, "בחזרה לעתיד", אבל זה מן תת תת תת-ז'אנר של סרטי מסע בזמן.

לילך: time loop, כן.

יונתן: כן, time loop, שאני נורא אוהב את זה.

לילך: אני גם, אני בכלל אוהבת התעסקויות עם זמן.

יונתן: כן, היה את "Edge of Tomorrow", יותר מאוחר, עם טום קרוז, סרט נהדר, ומי שאוהב אקשן, "טיימקוד", גם עשו סרט אימה. מישהי שנרצחת כל יום מחדש, שזה מקסים. את זוכרת מתי ראית אותו פעם ראשונה?

לילך: אני לא בדיוק זוכרת, אבל יש לי feel של ספריית וידאו ברקע. מה לגביך?

יונתן: לגמרי ערוץ הסרטים, 04, בכבלים, בתקופה שנורא אהבתי את ביל מארי, אולי עדיין אני בתקופה הזאת, אבל כאילו ראיתי, כאילו ראיתי אותו במסך, רציתי להישאר לראות. שחלק מהקאלט אני חושב שהסרט הזה הפך להיות, זה היה הצלחה מסחרית מכובדת, לא משהו יוצא דופן, אבל הפך לסרט קאלט, וביל מארי בתפקיד הזה, ובכלל הוא סוג של דמות קאלט, שאני מניח שנדבר גם על זה, אז בואו ניגש לסרט.

לילך: אוקיי.

[הקלטה מתוך הסרט]

Phil: “In California, they'll have warm weather tomorrow, gang wars and some very overpriced real estate. Up in the Pacific Northwest, as you can see, they'll have some very tall trees.”

יונתן: הסרט מתחיל עם מזג האוויר. תחזית מזג האוויר עם ביל מארי, לדמות שלו קוראים פיל, שאני לא יודע איך אני אקרא לו.

לילך: פיל, זה השם שלו, אז נראה לי נקרא לו פיל.

יונתן: אוקיי.

לילך: כדי לא לבלבל את העולם. [מגחכים]

יונתן: אז הוא חזאי בערוץ חדשות מקומי, והוא חוזה שסופת שלגים שמאיימת על האזור, תחלוף ולא תפגע בהם, ובאופן כללי הוא נראה די ממורמר מהרגע הראשון.

לילך: הוא לא מרוצה.

יונתן: הוא לא מרוצה מהתפקיד שלו, הוא חושב שהוא כוכב גדול.

לילך: טאלנט.

יונתן: טאלנט, למרות שהוא בערוץ חדשות מקומי, כזה קטן, והמשימה שלה הוא נשלח כפי שנשלח בשנה הקודמת, והלפני קודמת, ל-Punxsutawney.

[הקלטה מתוך הסרט]

Woman: “Sounds like a lot of fun. You must really enjoy it, this is your third year in a row, isn’t it Phil?”

Phil: “Four Nan… Four.”

יונתן: את אומרת שזה מקום אמיתי?

לילך: מקום אמיתי, אירוע אמיתי, גראונדהוג דיי, שמצויין עד היום, כי אמריקאים הם ווירד, ב-2.2 בכל שנה אנשי העיירה אכן מוציאים את המרמיטה פיל, שזה אכן השם שלה, מתוך המאורה, מחילה שלו, ואם היום הוא יום שמשי והוא יכול לראות את הצל שלו, החורף הולך להיות ארוך מן הרגיל. ואם להיפך, כי זה אמור לבלבל אותך [יונתן מגחך] והיום הוא מעונן והוא לא רואה, אז החורף אמור להיות קצר מן הרגיל, וזה אירוע שהם עושים עד היום, כי הם אנשים עם פנאי, ואני מקנאה בהם.

יונתן: זה מטופש.

לילך: מטופש מאוד.

יונתן: ומצד שני, אנחנו אוכלים מצות, כי מתישהו מישהו לא הספיק לאפות לחם.

לילך: אתה אוכל מצות.

יונתן: או דוחפים פתק בקיר אבנים, שפעם…

לילך: גם דבר שאני לא עושה.

יונתן: בסדר, אבל יש אנשים שעושים.

לילך: בהחלט כן.

יונתן: זו מסורת שנולדה בפנסילבניה, פונקסאטוני זה אכן בפנסילבניה ומצוין עד היום, ולא רק שם, זה קצת הופץ אחרי זה לעוד מקומות. [לילך מהמהמת בהסכמה] והדמות שלו, פיל, פיל לא המרמיטה, [מגחך] פיל…

לילך: שכמובן, לקרוא לו באותו שם, זה חתיכת בחירה מצחיקה.

יונתן: כן, הוא ממורמר מהמשימה, הוא לא רוצה לעשות את זה.

לילך: הוא מרגיש שזה קטן עליו, שזה מעליב אותו כמעט, זאת אומרת, המשימה הזאת משפילה אותו, הוא נועד לגדולות.

יונתן: כן, הוא נשלח לשם עם ריטה, המפיקה החדשה, אנדי מקדואל.

לילך: מקסימה.

יונתן: שמאירה את המסך פשוט.

לילך: וואו, כל כך.

יונתן: מה אפשר לעשות?

לילך: היא מהממת.

יונתן: ועם הצלם, לארי, כריס אליוט, שתמיד מגלם בחורים דוחים.

לילך: הוא באמת הולך ונהיה יותר ויותר דוחה עם הקריירה שלו, זה איכשהו מחמיר.

יונתן: אולי זה פשוט מצבו הטבעי.

לילך: יכול להיות, למרות שאנחנו לא שונאים אותו.

יונתן: והתפיסה שאנחנו מקבלים מפיל זה שזה… לא רק שזה קטן עליו, גם כל המקום הזה, עם העיירה הכל-אמריקאית הזאת, היא קטנה עליו. הם Hicks, מה שנקרא באנגלית.

לילך: כן.

[הקלטה מתוך הסרט]

Phil: “Rita, I can't stay here.”

Rita: “What’s the matter Phil?”

Phil: “I hate this place. I stayed here two years ago, I was miserable. It’s a fleabag, I’m not staying here.”

Rita: “You're not staying here. I booked you at a very nice bed and breakfast on Cherry Street.”

Phil: “Great. You know I think this is one of the traits of a really good producer. Keep the talent happy.”

יונתן: בוא נדבר רגע על הקסם של ביל מארי, הדמות הזאת.

לילך: אוקיי.

יונתן: הוא ידוע כאיש בעייתי, גם בחייו האישיים.

לילך: היום הוא ידוע כאיש בעייתי, אני חושבת שזה לא היה כזה ידוע פעם.

יונתן: הוא תמיד רב עם הבמאים שלו.

לילך: כן.

יונתן: תמיד היה איתו בעיות על הסט, מתלוננים עליו לא ברמה של תלונה של me too, אבל מתלוננים עליו שהוא…

לילך: אגב, גם.

יונתן: כן, יותר מאוחר, אבל באותה תקופה של…

לילך: קשה לעבוד איתו.

יונתן: כן, קשה לעבוד איתו, איש לא נעים, הוא לועג לי, אבל יש מסביבו גם סוג של קאלט, כמו שיש סביב, נגיד… ג'ף גולדבלום, מאותה תקופה.

לילך: כן, נכון, נכון מאוד.

יונתן: הוא נראה כמו איש לא מצחיק, והוא נורא מצחיק. ההומור שלו זה הומור יבש.

לילך: כן. Deadpan.

יונתן: flat לחלוטין, ואף פעם לא ברור אם הוא צוחק עם הדמות שמולו, על הדמות שמולו, אם הוא צוחק עלינו קצת, הצופים.

לילך: בעיקר לא רואים אותו צוחק. זאת אומרת, הוא אדם עם הומור, או ביצוע של הומור, אבל שום דבר, זאת אומרת, הפנים שלו כמעט כבויות רוב הזמן.

יונתן: אז הוא בחירה מעניינת לתפקיד הזה, כי הוא כאילו מצד אחד מתאים מאוד לדמות הסנוב התקשורתי…

לילך: כן, כן.

יונתן: הפרימדונה, כפי שלארי קורא לו. מצד שני, הוא לא מתאים לדמות הראשית שאנחנו אמורים לחבב ולאהוב, אבל…

לילך: מה שהוא בטוח לא מתאים זה לקומדיה רומנטית.

יונתן: אבל הוא איכשהו מעביר את זה. היופי בביל מארי זה שהוא מצליח להיות בו בזמן בלתי נסבל ומאוד מעורר אהדה.

לילך: אני חושבת שאם אתה אדם סרקסטי, אז ביל מארי הוא ייצוג טוב שלך בעולם, ואם אתה מהאנשים שחיים את החיים, כאילו, אתה בו זמנית טוב יותר מכולם וגרוע יותר מכולם, הוא מייצג את זה היטב. [צוחקים]

יונתן: אז הוא מתחיל בקצה הראשון שאמרת, שהוא טוב יותר מכולם.

לילך: כן.

יונתן: פחות רואים את הצד הביקורתי כלפי עצמו, זה אולי יצוץ יותר מאוחר.

לילך: למרות שאתה רואה שנאה עצמית.

יונתן: אולי את משקפת.

לילך: משליכה כלומר?

יונתן: כן.

לילך: בסדר גמור.

[מוזיקה מהסרט ברקע]

יונתן: הם מגיעים לעיירה הזאת, אני אגיד עיירה, כי פונקסאטוני זה לא כיף להגיד לי. לא, לא כיף לי להגיד.

לילך: תגיד עיירה. [צוחקת]

יונתן: אני אגיד עיירה.

לילך: אף אחד לא מצפה.

יונתן: הם עושים את העבודה שלהם, מצלמים את פיל יוצא, שפיל חוזה הפעם שהחורף הולך להתארך, [לילך מהמהמת בהסכמה] והוא כבר מת לצאת, והופ, סופת השלגים שהוא חזה שלא תגיע למקום, מגיעה למקום.

לילך: כן.

יונתן: וחוסמת אותו שם.

[הקלטה מתוך הסרט]

Man: “Don’t you listen to the weather?! We got a major storm here.”

Phil: “I make the weather! All this moisture coming up out of the Gulf will push off to the east and hit Altoona.”

Man: “Pal, you got that moisture on your head. Now you can go back to Punxsutawney, or you can go ahead and freeze to death.”

יונתן: ואז מתחילה סדרה של התרחשויות, שהצופים יתחילו לזהות, כי הן יקרו שוב ושוב ושוב ושוב ושוב, וזה חשוב הבנייה הזאת, זה מן מוטיב שאנחנו מכירים מסרטי לולאת זמן, ש-1, 2, 3, 4, 5, 6 צריך לקרות, אנחנו נזכור את זה, כי מחר, עוד פעם יקרה 1, 2, 3, 4, 5, 6, אבל הגיבור שלנו יגיב אחרת. אז פה זה מתחיל עם…

[פתיח השיר I Got you Babe" by Sonny and Cher"]

יונתן: שעון מעורר בשעה שש בבוקר, סאני אנד שר.

לילך: "I got you, babe".

יונתן: "I got you, babe". ואז הוא יוצא החוצה והוא פוגש איזה חבר מהתיכון, או מהבית ספר.

לילך: האדם הכי שנוא בעולם.

יונתן: נד הסוכן ביטוח, האיש הכי דביק ומגעיל שאפשר לדמיין.

[הקלטה מתוך הסרט]

Ned: “I sell insurance.”

Phil: “What a shock.”

Ned: “Do you have life insurance? Cause if you do, you could u s e more-Am I right? Am I right or am I right? right right right.”

יונתן: הוא דורך על שלולית.

[המשך ההקלטה]

Ned: “Watch out for that first step, it's a doozy.” [giggling]

יונתן: כאילו, הכל קורה, ויש איזה סדרה של התרחשויות שאנחנו נזכור גם לפעמים הבאות. ואנחנו מבינים שזה אותו יום. הוא מבין.

לילך: הוא מבין.

יונתן: ואנחנו מבינים.

לילך: מאוד מהר, אני אתן את זה לזכות הסרט. אין שם את המין מהלך משיכת הזמן הזה של, הו, מה קורה? אני כל כך מבולבל, אני לא אצליח… הוא אדם מהיר, הוא מבין מהר שזה לא דז'ה וו.

יונתן: זה עדיין יום המרמיטה.

[הקלטה מתוך הסרט]

Phil: “Excuse me. Excuse me! Where's everybody going?”

Woman: “To Gobbler's Knob. It's Groundhog Day!”

Phil: “It’s still just once a year, isn’t it?”

יונתן: אנחנו לא מבינים למה זה קורה, אנחנו גם לא נבין, באף שלב בסרט, בעצם, באופן רשמי, למה זה קורה.

לילך: לא, אנחנו יכולים לתת פרשנויות, אבל זה לא, זה לא מוסבר.

יונתן: אולי יותר מעניין לשאול למה זה קורה לו.

לילך: אני חושבת שדבר שלא שמתי לב אליו בצפיות קודמות, זה שבעצם, זה מתחיל בזה שהוא טועה בלחזות את מזג האוויר, וטועה בלחזות את העתיד. שזה כאילו אמור להיות אירוע מאוד יותר דופן בחייו של חזאי, בגדול, וזה ממש קורה בהתחלה, חוץ מזה שהוא לא חוזה את סופת השלגים שאמורה, כן או לא, להגיע, המנהלת…

יונתן: B&B.

לילך: B&B שואלת אותו, אתם עוזבים היום? והוא אומר…

[הקלטה מתוך הסרט]

Phil: “Chance of departure today - 100%!”

לילך: ביום למחרת הוא כבר מספיק מהיר…

יונתן: נכון.

לילך: בתור היותו החזאי שהוא, והוא מוריד את זה ל…

[המשך ההקלטה]

Phil: “I’d say the chance of departure is 80%…”

לילך: זאת אומרת, משהו משתבש בכוח שלו. הוא לא חוזה נכון את העתיד, וזה איזשהו הסבר, אם אתה מנסה להבין מה הכישוף, או הקללה, שמוטלים עליו ספציפית. אבל זה הסבר מבני. אני חושבת שיש הסבר פנימי לדבר הזה, או יכול להיות הסבר פנימי לדבר הזה, וזה כבר הולך לאיזה מקומות יותר… אתה הזכרת את "Christmas Carol"? את "מזמור חג המולד"?

יונתן: בפרק אחר אמנם, אבל כן, הזכרתי.

לילך: בפרק אחר, כן, כן. ואני חושבת שזה חלק מן העניין של פיל, הוא, נגיד, אם אנחנו הולכים למקום הזה, הוא אדם לא מספיק טוב, והנה הוא תקוע, אין רוח העבר או העתיד, כי העבר לא משנה, העתיד לא עומד להגיע, אבל פיל תקוע בהווה מתמשך.

יונתן: לא אמרת את המילה עונש, או לקח, כלומר…

לילך: כי אני לא מאמינה באלוהים, אבל תגיד אתה.

יונתן: [צוחק] יש עונשים בחיים שהם לא מאלוהים, זה יכול להיות עונש קרמתי, אם את רוצה.

לילך: נכון. יש עניין של קרמה שם.

יונתן: או עונש אקסיסטנציאליסטי.

לילך: נכון.

יונתן: את אומרת שהוא טועה, אפשר גם לפרש את זה כמין הוא צריך ללמוד איזשהו לקח, והוא כלוא עד שהוא ילמד אותו.

לילך: כן.

יונתן: או שזה יכול להיות משהו יותר… עונש סיזיפי שכזה.

לילך: לגמרי.

יונתן: של להעלות את האבן כל יום.

לילך: המיתוס של סיזיפוס הוא שם, בילט-אין לדבר הזה. אבל הוא… בגלל שהוא כל כך סקרוג' באופיו, אבנעזר סקרוג', אז זה מפתה כמעט לעשות את המהלך הזה של הדבר שהוא אמור ללמוד כדי להגיע ליום הבא, כמו סקרוג'.

יונתן: לאט לאט אנחנו מאבדים תפיסת הזמן, כי הסרט לא בדיוק אומר לנו אם עברו שבועיים, או יומיים, או חמישים שנה.

לילך: הוא לא, אבל יש כזה כל מיני השערות, הבמאי דיבר בהתחלה על עשר שנים שהוא תקוע שם.

יונתן: עשר שנים, כן.

לילך: ולפני כמה שנים היה איזשהו כתב באחד מאתרי התרבות, שעשה איזה חישוב של נגיד כמה זמן לוקח להיות מדהים בפסנתר, כמו שפיל נהיה מדהים בפסנתר.

יונתן: הרבה יותר מאוחר בסרט.

לילך: כן, כן, מאפס לרמה המדהימה שביל מארי אכן מנגן, כי הוא אדם סופר מוכשר, והדיבור היה על עשרת אלפים שנה.

יונתן: אה! אוקיי.

לילך: עשרת אלפים שנה תקוע בגראונדהוג דיי.

יונתן: ריספקט.

לילך: שווה בנפשך.

יונתן: בוא נשאר עם הסימן שאלה, כי אנחנו לא יודעים.

לילך: אנחנו לא יודעים, אבל זה הרבה זמן, וזה לא חודשים, זה לא ימים.

יונתן: התגובה הראשונית שלו היא ייאוש. הוא הולך להשתכר, לדוגמה, בבר, לא בבר אפילו, באולם באולינג המקומי.

לילך: כן.

יונתן: עם שני לוזרים מקומיים, והוא מספר איזה סיפור על איי הבתולה.

[הקלטה מתוך הסרט]

Phil: “I was in the Virgin Islands once. I met a girl. We ate lobster, drank pina coladas. At sunset, we made love like sea otters. Why couldn't I get that day over and over and over?”

יונתן: למה לא יכולתי להיתקע ביום הזה? למה נתקעתי בחור הזה? הוא עדיין באותה עמדה מתנשאת של אתם מתחת לכבודי, אבל הנה הוא איתם.

לילך: הוא גם מאוד מהר מבין ש… לא שמעניין אותו, אבל מאוד מהר מבין שאין השלכות. הוא יכול להגיד הכל לכולם, מחר זה נמחק.

יונתן: אבל לפני זה הוא שואל אותם, את השני אנשים הלוזרים המקומיים האלה, מה אתם הייתם עושים אם הייתם תקועים באותו מקום, ושום דבר שאתם עושים לא היה משנה. שזה בעצם החיים של כולנו…?

לילך: וזה מה שהם אומרים, זאת אומרת ההבנה האקזיסטנציאליסטית הרגעית שלהם נראית שהיא… הו פאק, זה פשוט האופן שבו אנחנו חיים.

יונתן: ככה את חווה את החיים שלך?

לילך: זה לא האופן שבו אני חווה את החיים שלי, אבל אני לא יודעת אם זה כי יש לי אשליית גדלות או אופטימיזם לא מבוסס. לא, אני לא חיה את החיים כאילו שום דבר שאני עושה לא משנה. מה לגביך?

יונתן: אני חושב שלא, בעיקר כי יש לי ילדים.

לילך: נכון.

יונתן: אז אני… כל דבר שאני עושה משליך עליהם, כאילו ברמת האיך אני מדבר.

לילך: כן.

יונתן: אבל כתפיסה פילוסופית רחבה, אני כן חושב שאם אתה מסתכל מספיק מרחוק, כן.

לילך: בוודאי, לא, מספיק מרחוק.

יונתן: אלה החיים.

לילך: אין משמעות לכלום, האדם הפרטי האחד, לא יודעת, חוץ מיוצאי דופן, היטלר, סבבה היטלר? [יונתן צוחק] לא משמעותיים מספיק בשביל לשנות את הגורל, ועדיין אנחנו צריכים לחיות, בעיניי, מה זה צריכים? הייתי רוצה לנהל איזה מן חשבון נפש, שבו גם אם אין לי ילדים נגיד, שזה שיקוף נורא מהיר…

יונתן: כן.

לילך: זה שיקוף נורא כאילו מיידי לאיך אתה מתנהל ומה הרווח בין הדברים שאתה אומר ועושה, עדיין לחיות באיזשהו ניסיון, כן, ללמוד משהו חדש אחד כל יום, להביא איזשהו טוב לעולם, לקרוא את החדר או את הקהילה ככה שתהיי אמפתית, כן.

יונתן: פיל רחוק משם כרגע, הוא עדיין…

לילך: פיל לא שם. [מגחכת]

יונתן: הוא לא שם. התסריטאים, ואני אגיד תסריטאים, כי הטיוטה של הסרט הזה עברה המון שכתובים, היה שאלות של… התסריטאי הראשי, ואז הבמאי הכניס שינויים, ואז ביל מארי הכניס שינויים, והאולפן הכניס שינויים, אז יש פה כל מיני שלבים, שאנחנו נגיע אליהם.

לילך: אגב, באיזשהו שלב זה באמת נראה כמו סרט שיותר מדי ידיים בחשו בקדרה שלו.

יונתן: לגמרי, לגמרי. אבל הרעיון המקורי היה לבנות את התסריט על פי שלבי האבל. [לילך מהמהמת בהסכמה] ונראה שכרגע הוא בהכחשה. ומהר מאוד הוא עובר להתמקחות. וההתמקחות… אצל ביל מארי, אצל פיל, סליחה, היא יציאה משליטה, או ניצול לרעה של הכוחות שלו. ברגע שהוא מבין שלכל, שום דבר שהוא עושה אין השלכות, אז אתה יכול לצורך העניין לשדוד בנק, או לאנוס מישהי, או…

לילך: הוא אגב לא אונס מישהי.

יונתן: הוא לא אונס מישהי.

לילך: [צוחקת] בוא נבהיר את זה!

יונתן: זה יצא ממוחי הקודח.

לילך: וואו.

יונתן: אני אומר דברים רעים, לרצוח מישהו, לחנוק ילד, מה שאתה רוצה.

לילך: כן, וואו, כל הכבוד יונתן.

יונתן: כי מחר זה ימחק.

לילך: תוציא את כל האיד. בטח, למה לא? גם זה ימחק. [צוחקת]

יונתן: אצלו זה בא לידי ביטוי באכילה קומפולסיבית, מלא מזון, מזמין את כל מה שיש בדיינר.

[מוזיקה מתוך הסרט]

לילך: כן.

יונתן: הוא פוגש את ננסי וולש, בחורה נאה, והוא שואל אותה איפה למדת, באיזה תיכון, מי הייתה המורה שלך לאנגלית, היא עונה לו, ואז יום למחרת הוא מעמיד פנים שהוא היה איתה בתיכון…

לילך: בהחלט.

יונתן: באותה כיתה, והיא קונה את זה, והוא שוכב איתה.

לילך: חתיכת חרא גדול מאד.

יונתן: [צוחק] כן. הוא לוקח כסף ממשאית איסוף כספים כזאת מהבנקים, והוא קונה לעצמו מרצדס. הוא בעצם נותן…

לילך: דרור.

יונתן: דרור. הוא נותן דרור

לילך: [מגחכת] אהבת 'דרור'.

יונתן: לכל התאוות שלו, לכל מה שהוא רוצה.

לילך: לשום דבר אין השלכה, הוא בודק את העניין של לחיות בחוסר משמעות גמור, דבר שאנחנו כמובן לא חיים באופן הזה, עד הסוף. כן.

יונתן: כלומר, משהו משתחרר בו. אז אני רוצה לשאול, יש איזה sequence מאוד יפה, של השוד בנק הזה, נקרא לזה שוד בנק, או זה שוד משאית כספים.

לילך: שוד ברינקס. [צוחקת]

יונתן: כן. הוא יושב והוא צופה במה שהולך לקרות, הוא כבר יודע ברמת השניות מתי הגברת הזאת תופיע, ומתי זה יפיל את המפתחות…

לילך: מתי המגש ייפול, כן.

יונתן: מה שרציתי לשאול אותך, זה מה הדבר ששומר עלינו מלעשות כל מה שאנחנו רוצים? זה כאילו נראה שפיל לא שפוי פה כבר.

לילך: לעשות כל מה שאנחנו רוצים או שפויים? כי זה שתי שאלות מאוד מאוד שונות. לעשות כל מה שאנחנו רוצים זה השלכות.

יונתן: אוקיי, אז מה הדבר שהוסר מהחיים של פיל שגורם לו להתנהג ככה? השלכות? זו התשובה?

לילך: לא, אני חושבת שזה יותר גדול מזה, כי הרעיון המעניין הוא שאנחנו מפחדים ממוות, ואנחנו מצטערים על זה שהזמן זולג לנו בין האצבעות, אבל אנחנו בעצם לא יכולים למשמע שום דבר בחיים שלנו אם אין מוות ואין אקומולציה, אם הדברים לא נצברים, שזה הכרח שהזמן יאבד לנו, וזה הדבר שהוא מאבד בסופו של דבר. שום דבר לא נצבר לו. מאוחר יותר הוא אגב מגלה מה כן נצבר לו, נגיד לימוד זה דבר שנצבר לו, להפוך להיות טוב יותר בתחביב זה דבר שנצבר לו, לקרוא ספר כל יום, גם אם הוא צריך ללכת כל יום מחדש לקחת אותו מן הספרייה, עדיין זה דבר שנצבר לו. אבל הוא מאבד את המשמעות הזאת. מהבחינה הזאת זה מעניין, כי זה מן אוטופיה שהיא דיסטופיה, או דיסטופיה שהיא אוטופיה.

יונתן: את אומרת, אתה מסיר את המוות מהחיים שלנו, אתה מאבד את המשמעות?

לילך: קודם כל בטוח, אבל ספציפית במקרה הזה, זה לא רק שהוא לא יכול למות, יש לנו סרטים, יש לנו סיפורים על דמויות שלא יכולות למות.

יונתן: ערפדים ו…

לילך: זה לא רק, נכון, אז זה לא רק זה, הוא מאבד את היכולת לצבור. זה המשחק הזה שכל יום הכל מתאפס. אה… זה ידפוק לך את השכל, אני מאמינה. מה אתה חושב?

יונתן: אני לא, אני חושב שדווקא הקישור מוות-זמן-משמעות הוא המפתח פה.

לילך: אז מה אתה אומר לא, על דבר שנאמר כן? [צוחקת] למה אתה פותח את המשפט ב'לא'?

יונתן: אני חושב שזה מעניין שהרבה מאוד יצירות שעוסקות בללמוד לקח, או לבחון את החיים שלך מחדש, הזכרת את "Christmas Carol", אבל יש עוד כאלה, תמיד הן קשורות איכשהו ברוח העבר, רוח העתיד, בוא תראה את העתיד שלך, ואז תבין את המשמעות.

לילך: כן, נכון.

יונתן: בוא תראה את העבר שלך ונבין מאיפה שם מגיעה המשמעות. אז ברגע שאתה מסיר את הדבר הזה, שכן, זה צבירה, אבל זה גם ההבנה ש… של מאיפה באת ולאן אתה הולך. ברגע שאין לך את המאיפה באתי, כי בעצם אין לזה שום משמעות כבר…

לילך: זה לא משנה.

יונתן: ואין לך משמעות של לאן אני הולך, אז מה נשאר?

לילך: לימבו, זה בדיוק הקללה המפחידה של הנצרות. אני שואלת מן הנצרות, היא לא חשובה לי פה. אבל הדבר הזה שהוא בין לבין, שזה הווה מתמשך, שבעצם היותו הווה מתמשך ולא משנה איזה, הוא-הוא העינוי. זאת אומרת בעצם שזה לא משנה ואתה רק צף ואתה לא מחובר אחורה ואתה לא מחובר קדימה, זה כבר העינוי. אבל אני רוצה לזרוק פנימה עוד משהו, שמצאתי… כי יש כל מיני התעסקויות לצורך העניין לנו, יש גם את קהלת, עם מה שהיה, הוא שיהיה, מה שנעשה, הוא שיעשה, אין חדש תחת השמש, וגם שום דבר לא משנה, כי הכל הבל הבלים. אבל הדבר הכי דומה לגרעין הרעיוני של "לקום אתמול בבוקר", אני חושבת, שהצלחתי למצוא, זה הרעיון של החזרה הנצחית, של ניטשה. שיש ספר שנקרא "המדע העליז", זה אחד מהספרים הראשונים שלו, ויש שם את הרעיון של… הניטשיאני מאוד, של דמון שמתגנב אליך, שד שמתגנב אליך כשאתה הכי בודד, ואומר לך, כסוג של ניסוי מחשבתי, "מה אם תצטרך לחיות את החיים האלו שאתה חי עכשיו שוב ושוב ושוב, שום דבר לא יתחדש, והכל יחזור על עצמו". זה ממש ניסוי מחשבתי, פילוסופי לגמרי, ניטשיאני. זה איזשהו קטע מדכדך באופן הניטשיאני, ומסתיים ב"שעון החול הנצחי של הקיום מוחזר אחורנית תמיד תמיד, ועמו יחד גם אתה פרודת עפר שכמוך". זה אפרופו, מאיפה באת ולאן אתה הולך. באמת, האפסיות הזאת. עכשיו, הגיהנום הוא בלחזור על אותו דבר שוב ושוב, הגיהנום הוא בחוסר האונים.

יונתן: אני רוצה אבל… להנגיד את זה…

לילך: כן?

יונתן: שמצד אחד, כן, זה יכול להיות סוג של גיהנום, כאילו, זה לימבו, אבל גיהנום במובן היומיומי שאנחנו מתכוונים אליו.

לילך: כן כן כן.

יונתן: אבל בפילוסופיות מזרחיות דווקא העניין הזה של לחיות בהווה, ולשכוח מהעתיד, ולשכוח מהעבר, ולחיות את הרגע, אוקיי? [לילך מהמהמת בהסכמה] במובן העמוק, אני לא מתכוון למאמנת יוגה שבאה עם פעמון ועושה דינג בתחילת כל שיעור, ותחשבו עכשיו שלוש שניות על הווה.

לילך: הרגע.

יונתן: אבל מי שמגיע לנירוונה, כביכול, הוא נמצא באיזשהו הווה נצחי…

לילך: נכון.

יונתן: שהוא גן עדן, במובן היומיומי המילולי שלנו. כלומר, זו ההארה.

לילך: זו ההארה. ואגב, אפרופו עשרת אלפים שנים, אם אני זוכרת נכון, לבודהה לקח עשרת אלפים שנה להגיע להארה. אז נגיד פיל יוצא מזה כשהוא מואר. אולי.

יונתן: אולי.

לילך: אולי.

יונתן: אז בוא נמשיך איתו.

לילך: כן.

יונתן: שכחנו ממנו.

לילך: לא.

יונתן: התחלנו לדבר על ניטשה.

לילך: בסדר.

יונתן: ובודהה.

לילך: הדמות הנוספת.

יונתן: וכאלה. בחלק הבא, אחרי שהוא סוג של ממצה את היציאה משליטה והניצול לרעה, או אולי כהמשך לזה, הוא מתחיל להתמקד בריטה, אנדי מקדואל.

לילך: איפה היית בתוך הפרשנות הזאת של שלבי האבל ממקם את זה?

יונתן: מממ… מעניין. עדיין בהתמקחות.

לילך: במיקוח.

יונתן: מה אני יכול להשיג… מה אני יכול להשיג מהדבר הזה שאני נמצא בו.

לילך: כן. אוקיי.

יונתן: הוא מתחיל להתמקד בריטה, וזה אולי הסיקוונסים מבחינת בימוי, שמדי פעם אנחנו גם אוהבים לדבר על זה, הם הכי מלוטשים והכי מעניינים. מה שאנחנו רואים בעצם זה את אותו דייט קורה שוב ושוב ושוב ושוב, רק שכל פעם פיל לומד משהו חדש על ריטה.

לילך: עליה.

יונתן: או לומד איזה, מאיזה טעות או מילה שהוא אמר שלא מצא חן בעיניה.

[הקלטה מתוך הסרט]

Phil: “Can I buy you a drink?”

Rita: “Ok.”

Phil: “Jim Beam, ice, water.”

Bartender: “For you, miss?”

Rita: “Sweet vermouth on the rocks with a twist, please.”

(Sound as if time went by)

Phil: “Can I buy you a drink?”

Rita: “Ok.”

Phil: “Sweet vermouth on the rocks with a twist, please.”

Bartender: “For you, miss?”

Rita: “The same.That's my favorite drink!”

Phil: “Mine too.”

יונתן: וכך הלאה וכך הלאה. הוא לומד איזה שיר בצרפתית, כי היא למדה ספרות… אה, שירה צרפתית.

לילך: אתה מתאר את זה, זה נשמע רומנטי, אבל זה בפועל סוציופתי לגמרי באופן שבו הוא עושה את זה. [צוחקת קלות]

יונתן: אז אני רוצה שתסבירי לי את זה רגע, אני רק אסביר את העניין הבימוי פה, שאתה בעצם רואה את אותו דבר קורה שוב ושוב ושוב ושוב, ברצף מאוד מאוד מאוד מהיר, רק שכל פעם זה נראה יותר טוב עד שאתה מגיע לדייט המושלם, כביכול.

לילך: כן.

יונתן: למה זה סוציופתי? כלומר, מובן מאליו, אבל בואי תגיד לי מה זה.

לילך: כי זה לא דייט מושלם, זה גיימיפיקציה של החיים, על חשבונה, שהיא אדם אמיתי. אתה שיחקת במשחקי המחשב, יש את העניין הזה של לאפס את הדברים ולעשות את השלב שאתה כבר מכיר יותר מהר.

יונתן: בטח!

לילך: לעשות את השלב שאתה מכיר יותר טוב, לעשות את זה בפחות מהלכים. עכשיו, הגיימיפיקציה של זה, זה שהיום יתאפס בשש בבוקר, כמה רחוק הוא יכול לקחת יממה אחת, עם אישה אחת, בשביל… אנחנו מבינים, כאילו, בסופו של דבר, שבשלב הזה, זה לא שהוא אוהב אותה, שהוא נגיד מנסה לבדוק האם הוא יכול לזיין אותה ביום אחד, עד שש בבוקר, כשדעתה מתחילה עליו מאוד גרוע.

יונתן: כן.

לילך: כי היא לא מחבבת אותו, כי אין מה לחבב בו בהתחלה, אז כן, האם עוד להסביר עוד למה זה סוציופתיה, או שאנחנו שם, נכון?

יונתן: לא, שוכנעתי.

לילך: כן, אתה יודע.

יונתן: אבל מה שמעניין, זה שהוא לא מצליח.

לילך: הוא לא מצליח, כי היא מזהה את המניפולציה.

יונתן: אז זה העניין, לפני שהיא מזהה את המניפולציה, היא פשוט, היא אומרת, אני לא מוכנה.

לילך: זה מהר מדי בשבילי.

יונתן: היא כן, יש איזושהי הידלקות, או היא מתחילה לחבב אותו…

לילך: כן.

יונתן: או היא רואה בו משהו, כי הוא אומר את כל הדברים הנכונים, אבל בכל זאת, היא לא מתמסרת. היא לא מתאהבת בו. אם נדבר עכשיו במונחים הוליוודיים, היא צריכה להתאהב בו, והיא לא מתאהבת בו.

לילך: כן.

יונתן: ואז עולה השאלה, האם למצוא את האדם המושלם שאתה חושב שהוא מושלם עבורך, זה מה שגורם לך להתאהב בו? לפי מה שהיא אומרת, אני רוצה מישהו עם ילדים, אני רוצה מישהו שאוהב לשתות כך וכך, או לאכול כך וכך, ומומחה בנושאים האלה והאלה, כל הדברים שפיל מצליח לעשות. הוא מצליח לזייף אהבה לילדים, הוא מצליח להגיד "אני רוצה משפחה", הוא מצליח לדבר איתה על נושאים שהיא אוהבת, כלומר, כל מה שאצלה בראש מקוטלג כ"האיש המושלם", הגבר המושלם? [לילך מהמהמת בהסכמה] אז הנה הוא. ובכל זאת היא לא מתמסרת.

לילך: אני חושבת שהיא מזהה שם איזה זיוף, והיא מזהה שם איזה השתדלות מוגזמת, זאת אומרת, הוא עושה לה מין love-bombing כזה. השאלה היא הרי, מה גורם לנו להתאהב במישהו?

יונתן: כן.

לילך: אז אני חושבת שזה הולך מהרעיון של איך הוא גורם לנו להרגיש, שזה… האדם השני, איך הוא גורם לנו להרגיש, שזה נגיד האופן שבו פיל מתכנן את הדברים, איך היא תגרום לו להרגיש, אל מי הוא ביחס אלינו, כלומר, איך הוא מתנהג אלינו, איך הוא מתנהג אליי. עכשיו, בגלל שריטה לא באמת דמות, זה לא ממשיך עד המקום הזה, אצלו זה כן ממשיך, ל… מה הוא מוציא מאיתנו, איך הוא גורם לי להיות לידו, האם הוא מביא בי את ה-best שלי, האם אני אוהבת את עצמי יותר כשאני איתו, בגלל שזה מה שהוא מושך ממני. זה נהיה דיבור מאוד אישי. אני לא יודעת אם הבנת, אבל זה התחיל ברבים, והסתיים בי. [צוחקת]

יונתן: אני מאוד אוהב את מה שאת אומרת, כי בעצם כל מה שפיל עושה, או לומד, אנחנו לא יודעים אם זה, שוב, יום, יומיים, חודש או שנה, שהוא עושה את הדייט הזה, כל מה שהוא לומד, הוא לומד רק על עצמו, ומשנה את עצמו, ומתאים את עצמו. אין שום עיסוק במה הוא מוציא ממנה? איך היא משתנה? איך הוא יכול להשפיע עליה?

לילך: נכון, אבל זה גם לא… אני חושבת שבאמת פיל רוצה כל מיני דברים בתקופות שונות בסרט, ובשלב הזה הוא בעיקר רוצה לזיין אותה. או בשלב הזה ההישג שבדבר יותר מעניין אותו. אבל הוא לא באמת רואה אותה כאדם. אם אתה רואה מישהו כסובייקט ולא כאובייקט, אתה לא תנסה להפיל אותו בפח.

יונתן: ואי אפשר לזייף את זה, בעצם. לפי הסרט, אני לא אומר שאת אומרת…

לילך: הייתי רוצה להאמין. [צוחקת]

יונתן: לפי הסרט. אז אחרי שהוא נכשל בזה, עוד כישלון של פיל, פיל ממשיך להיכשל, הוא נכשל ללא הרף. המצב שהוא נמצא בו הוא… מובנה בו כישלון.

לילך: וכמובן, מובנה בו כישלון כבר…

יונתן: אבל גם בזה, להשכיב את ריטה, גם בזה הוא נכשל, בשלב הזה.

לילך: כן, כי קצת כמו סקרוג', הוא לא לומד את זה עד שהוא לא לומד את זה. אי אפשר לזייף את הלמידה הזו.

יונתן: ואז הוא עובר בשרשרת מאוד מהירה, קודם כל, הרס עצמי. הוא מתחיל להתאבד. בפעם הראשונה, אנחנו רואים את זה מאוד מפורט, הוא חוטף את פיל המרמיטה, וחוטף רכב, ונוסע מצוק.

[הקלטה מתוך הסרט]

(Car blasts sound)

Rita: “Phil!”

Larry: “He might be ok…”

יונתן: ואז האוטו מתפוצץ.

[המשך ההקלטה]

(More blasts sounds)

Larry: “No, probably not now.”

יונתן: אני רואה שאת רוצה להגיד משהו.

לילך: רוצה לשאול אותך כמה זמן באותו יום היה עובר עד שהיית מנסה להתאבד.

יונתן: [צוחקים] כמה פעמים הייתי צריך להיות באותו יום עד שהייתי מתאבד?

לילך: עד שהיית, א', מאבד תקווה, שזו בעצם שאלת אושוויץ. סליחה.

יונתן: וואו!

לילך: אני יודעת, אני יודעת.

יונתן: לאן… היטלר, אושוויץ, למה לקחת אותנו?

לילך: אני אגיד לך מה, ישנו איזשהו מקום בראש שלי שבו אנחנו מקליטים, והיום הוא 306 באוקטובר 2023. משהו בטיימליין הזה גרם לי להתייאש או לאבד איזושהי אמונה לגבי האופן שבו זמן זז, האופן שבו זמן מרפא, זה קצת לקום כל יום, אגב, זה לא אתמול בבוקר, כי כל יום יותר גרוע. [יונתן צוחק קלות] ממש ממש סליחה על זה שזה נהיה סופר דארק, אבל… אני מבינה למה אני מתכוונת, זאת אומרת…

יונתן: אני מבין.

לילך: נגיד, גם כשהיינו בקורונה, היה לזה אספקטים כאלו של הזמן מתנהג אחרת, הזמן לא זז, הזמן לא עוזר, הזמן לא מרפא.

יונתן: אני מבין, אבל אני לא שם. התגובה הרגשית שלי למה שקורה היא ניתוק, או אפתיות.

לילך: אנחנו יודעים איפה אתה בחמשת שלבי האבל. באמת.

יונתן: יכול להיות, יכול להיות שאני בהכחשה עדיין, ולא התקדמתי.

לילך: כרגע סיפרת שכן. כן. [צוחקת קלות]

יונתן: אז אני לא יודע לענות על זה. אותי מעניין, למה הוא ממשיך להתאבד?

לילך: לנסות להתאבד.

יונתן: הוא מתאבד, ואז הוא קם שוב אתמול בבוקר. אבל זה מעניין שהוא… כאילו, יכול להיות שהתסריטאים לא חשבו על זה, והם פשוט חשבו, "אה, הנה סיקוונס מעניין, בוא נעשה אותו מתאבד בכל מיני צורות". אבל בוא, בוא נשאל את השאלה בכל זאת, למה מישהו שהתאבד וראה שזה כושל, וזה לא מוציא אותו, הוא ממשיך להתאבד?

לילך: כי הדבר הכי גרוע שיש לך זו תקווה, ובמקרה הזה זו תקווה שאם זה לא בחשמל, אז זה בתלייה, ואם זה לא בתלייה, אז זה בטביעה, והוא ימשיך לנסות עד שמשהו ישבור את הטיימליין הזה.

יונתן: או שזה מקצר את היום.

לילך: שיישאר במיטה ויראה נטפליקס, זה מה שאני הייתי עושה.

יונתן: אה, אם היה נטפליקס, הוא לא היה מתאבד.

לילך: אבל יש cables, כאילו, יש לנו… הוא היה יכול להישאר במיטה ו… אני יודעת מה. תנסה הרואין, dude, לא?

יונתן: אני לא יודע אם יש הרואין בפונקסאטוני, פנסילבניה.

לילך: נכון, אבל וויד, בטוח יש וויד. מסניפים דבק.

יונתן: אוקיי, שוב הלכנו למקומות אחרים.

לילך: כן.

יונתן: אחרי השלבי התאבדות, שהוא מתאבד ללא הרף, הוא עובר פתאום לסוויץ' מאוד מוזר, הוא מושיב את אנדי מקדואל, את ריטה, בדיינר, שוב, והוא אומר לה, אני אל.

[הקלטה מתוך הסרט]

Rita: “I'm sorry. What was that again?”

Phil: “I'm a god!”

Rita: “You're a god?”

Phil: “I'm a god. I'm not the God, I don't think.”

יונתן: זו קפיצה מאוד גדולה ממין ייאוש למין אשליית גדלות משוגעת, הוא אומר בעצם…

לילך: אבל זה בא אחרי שהוא לא מת.

יונתן: כן, הוא בעצם אומר, אני לא יכול למות, ואני יודע הכל, כי הוא מדגים לה איך הוא יודע, על כל האנשים שנמצאים בדיינר, הוא יודע עליהם הכל.

לילך: כן.

יונתן: כי הוא לכאורה היה שם כבר שנים, הוא דיבר כבר עם כולם, הוא כבר ניסה הכל.

לילך: הוא יודע הכל על כולם, כן.

יונתן: הוא יודע הכל על כולם, אז הוא סוג של אל במסגרת העיירה הזאת.

לילך: היקום המצומצם הזה, כן. לא יודעת מה אתה מסביר לעצמך על דבר כזה.

יונתן: אני לא יודע…

לילך: זה בא אבל באמת, הסיפור הזה שלא להצליח למות, אני חושבת שזה… מאוד סמוך לתחושת האלוהות. אגב, זה יכול להגיד לך שלהיות אלוהים זה דבר נורא.

יונתן: כן, כי זה משעמם. ארוך לבלתי נגמר.

לילך: נכון.

יונתן: אבל מה שרציתי כן להגיד ויותר מעניין אותי, ואין אדם מתאים יותר לענות חוץ ממך.

לילך: מרגישה שסרקזם מגיע לכיוון שלי, כן?

יונתן: כן. שימי לב, הוא אל, ואחרי שהוא אומר לה שהוא אל, זה היום, פתאום זה היום שהיא מתחילה לחבב אותו באמת. ושהוא מתחיל להרגיש כלפיה רגשות אמת. כי מהדיינר הם יוצאים לאיזה מן יום אמיתי, היא פתאום מאמינה לו. או היא מאמינה לו שקורה פה משהו.

לילך: כן.

יונתן: והם מבלים יום שהוא כמעט מושלם, ואז היא רוצה להישאר איתו עד שש בבוקר, והיא נרדמת באיזה שלוש נדמה לי, ואז הוא מתוודה בפני אנדי מקדואל הישנה, שאת נפלאה ומופלאה, ופתאום זה כבר לא "אני רוצה להשכיב אותך", זה "אני מרגיש כלפייך רגשות".

לילך: כי מהצד שלו יש מערכת יחסים מתמשכת.

יונתן: כן. אבל המעניין זה שהקפיצה מ"אני אלוהים", ל"אה הוא גבר מושך, אני רוצה להיות איתו".

לילך: זה לא על אלוהים, לא, לא, לא, לא, לא, זה ממש פרשנות גברית גרועה. [מגחכים]

יונתן: בגלל זה אני שואל אותך! נו, אמרתי.

לילך: זה לא על אלוהים, זה על זה שהיא… קודם כל היא מודאגת לגביו, כי מי אומר דבר כזה? זה בעצם… החולשה והערעור האמיתיים שהוא מציג בפניה. לא משהו שהוא מניפולטיבי, לא משהו שהוא חשב עליו, הוא באמת מפורק לרגע.

יונתן: זה אמיתי.

לילך: זה אמיתי.

יונתן: לעומת הזיוף שראינו קודם.

לילך: זה אמיתי, זה לא מזויף.

יונתן: באמת הייתה לי פרשנות גברית גרועה.

לילך: טיפולית… כן, אני יודעת, אתה גבר, וגרוע, כן [צוחקת] אתה חשבת שזה קשור לזה שכאילו כל הכוח בידיים שלו?

יונתן: לא, אני לא…

לילך: היא לא מאמינה לזה.

יונתן: אני לא בדיוק חשבתי על זה, פשוט… אמרתי, זה קישור מוזר בעיניי שלא ידעתי איך לפענח אותו.

לילך: זה לפגוש איזה קרקעית. אם גבר אומר לך שהוא אלוהים, אגב, תתרחקו, בנות. [מגחכים]

יונתן: כן, רק את אוהבת שאומרים לך, "if you want to live, come with me".

לילך: כן, זה מדליק.

יונתן: כן.

לילך: אין מה לעשות.

יונתן: הפרק שלנו על "שליחות קטלנית", זמין ב…

לילך: זה נכון, זה היה ב"שליחות קטלנית". [מגחכת]

יונתן: ובאתר "הארץ". השלב האחרון במסע של פיל, נקרא לו תיקון.

לילך: כן.

יונתן: פתאום.

לילך: אנחנו לא יודעים שזה פתאום. זה… כן.

יונתן: זה לא פתאום, זה עלילתית, או לא… לצורך העניין, בסרט זה אחרי הלילה הזה עם אנדי מקדואל, שפתאום יש רגשות אמיתיים משני הצדדים, הוא מתחיל תהליך שיפור עצמי, שכולל בין היתר ללמוד פסנתר.

[קלידי פסנתר נשמעים ברקע]

לילך: כן.

יונתן: כי אמנם המורה לא זוכרת, אבל הוא משתפר מיום ליום.

לילך: נכון. רעיון מבריק. ובאמת הדבר היחיד שאתה יכול זה… זה לצבור למידה.

[הקלטה מתוך הסרט]

Piano Teacher: “Not bad, Mr Connors. You say this is your first lesson?”

Phil: “Yes, but my father was a piano mover, so…”

יונתן: והוא לומד לפסל בקרח.

לילך: כן, תחביב מטופש.

יונתן: והוא לומד צרפתית. והוא מתחיל להשתפר, אבל השיפור היותר משמעותי מגיע כשהוא מתחיל לעשות מעשים טובים עבור אנשים אחרים. זה מתחיל מלתת כסף לקבצן.

לילך: כן, עד עכשיו הוא התעלם מן הקבצן, עכשיו הוא… מה אכפת לו, הרי יש לו את אותו סכום כסף כל יום.

יונתן: כן, ולחבק את הסוכן ביטוח הדוחה, במקום לנסות להתחמק ממנו.

לילך: אני כן אגיד שהוא מחבק אותו בשביל להקריפ אותו עד שהוא ילך מעצמו, אבל זה בהחלט עדיף מלתת לו אגרוף.

יונתן: והסיקוונס הכי חשוב בקטע הזה, הוא הצלה של הקבצן.

[מוזיקה מהסרט ברקע]

יש קבצן שחוזר כל יום, אנחנו רואים אותו כל יום, פיל מתעלם ממנו בהתחלה, מעמיד פנים שהוא מחפש כסף בכיסים, אחרי זה הוא נותן לו כסף, ואז באיזה לילה הוא רואה אותו ברחוב, לוקח אותו לבית חולים, ובבית חולים אומרים לו, הוא מת. לפעמים אנשים פשוט מתים. ואז פיל מתחיל מין מסע צלב כמעט של לנסות להציל אותו. הוא פוגש אותו כל יום יותר מוקדם, ומאכיל אותו, מנסה להנשים אותו כשהוא מת, נותן לו מחסה. ולא משנה מה הוא עושה, הקבצן הזה מת בסופו של דבר. אני חושב שזה הסיקוונס אולי הכי משמעותי מבחינת המסע של פיל לתיקון.

לילך: אתה בטוח הכי נוגע ללב?

יונתן: הכי נוגע ללב, כי יש פה אני חושב שני דברים, הראשון הוא שזה, מן הסתם מעשה, ניסיון אמיתי לעשות מעשה טוב. מצד שני, ניפוץ מוחלט של התפיסה הזאת שהייתה לו קודם, עד לפני רגע, של "אני אל". הנה משהו שאתה לא יכול לעשות. כלומר, הכוחות שלך מאוד מאוד מאוד מוגבלים.

לילך: כן.

יונתן: ולא משנה כמה טוב אתה תנסה לעשות, יש דברים שהם מחוץ לשליטה שלך.

לילך: נכון. הוא אגב קורא לקבצן הזה פאפא. שאני חושבת שזה לא מקרי.

יונתן: לא שמתי לב.

לילך: כן, אני חושבת שזה לא מקרי. זאת אומרת, בלי להלביש על זה יותר מדי עניינים, הוא מנסה להציל את הנוכחות ה… האבהית בתוך היום הזה שלו. ואם כבר בודהה, אז גם בודהה פגש מוות רק כשהוא יצא מארמונו.

יונתן: הוא עושה שורה של מעשים כאלה. הוא מציל ילד שמטפס על עץ והוא יודע בדיוק מתי הוא הולך ליפול.

לילך: כן.

יונתן: הוא מציל מישהו שנחנק במסעדה והוא יודע איך לעשות לו היימליך.

לילך: כן, הוא מנסה להפוך את היום הזה למושלם. אתה זוכר את הסדרה הזאת שהייתה של מישהו שהחתול שלו מביא לו את העיתון של מחר כל יום? והוא יוצא… אתה עושה פרצוף של absolutely not.

יונתן: כן, פרצוף של, "וואו, את יותר מבוגרת ממני". [מגחך]

לילך: אני אכן יותר. והוא היה מקבל, הדמות היה מקבלת את העיתון של מחר, והוא היה צריך בעצם להחליט איך הוא מבלה את היום שלו, באיזה דברים הוא מנסה למנוע שיקרו. כמובן הוא לא יכול הכל. פיל, גם כחלק מהגיימיפיקציה של היום שלו, מנסה שהיום הזה יהיה הכי מושלם שאפשר. זאת אומרת, אף אחד לא ימות, אף אחד לא יפצע, אף אחד לא יפגע, כולם יוכלו להמשיך בנסיעה שלהם, זו הופכת להיות משאת נפשו.

יונתן: אני חושב שיש ביטוי משמעותי במה שאת אומרת, יום מושלם זה לא היום המושלם, זה היום שבו הוא עושה הכי הרבה טוב שניתן.

לילך: יום מושלם לאחרים, זאת אומרת, ברמה הלא פרסונלית, a perfect day לעיירה.

יונתן: כן, זה בדיוק העניין.

לילך: כן, לגמרי.

יונתן: העניין שזה כבר לא מה היום המושלם בשבילי.

לילך: לגמרי, הוא מוותר על זה.

יונתן: אלא באיזו צורה אני יכול לעשות הכי הרבה טוב, למרות שמחר זה יתאפס. בכל זאת, אני יכול למנוע כאב, אבל, מצוקה, ביום הזה, וזה מה שאני עושה. [לילך מהמהמת בהסכמה] וזה בעצם מה שמשנה את כל הדינמיקה בינו ובין ריטה.

[מוזיקה חגיגית מהסרט ברקע]

הסרט נגמר בסיקוונס של המסיבה, יש מסיבה גדולה של כל העיירה.

לילך: שזה מאוד מפתיע שאנחנו מגלים את זה כל כך מאוחר.

יונתן: כן, כאילו איפה הייתם עד עכשיו?

לילך: איפה הייתם עד עכשיו??? זה הדבר הכיף היחיד שקורה בעיר שלכם, בעיירה.

יונתן: פיל על הקלידים, כי הוא מוצארט, פחות או יותר, ואז יש מכירה פומבית של רווקים, דבר שקורה לפעמים בסרטים אמריקאים.

לילך: כן, רק, נכון?

יונתן: רק.

לילך: מוזר מאוד, דבר מוזר מאוד, מה אני אמורה לעשות עם הגבר המשונה הזה שקניתי? אוקיי.

יונתן: וריטה, דווקא אחרי שהיא ראתה את כל המעשים הטובים, והיא שמעה מכל תושבי העיירה כמה פיל הוא איש טוב…

לילך: כן, הם כולם מתים עליו, במן יום האחד ש…

יונתן: היא מחליטה לקנות אותו.

[הקלטה מתוך הסרט]

Rita: “339 dollars and 88 cents!”

יונתן: הם יוצאים לאיזה מין דייט ערב, היא מתאהבת בו, הם מתנשקים, היא ישנה במיטה שלו, אנחנו לא יודעים אם הם שוכבים או לא, אנחנו לא רואים את זה לפחות, ואז היא קמה לצדו.

[הקלטה מתוך הסרט]

Rita: (Sound of waking up and stretching) “It’s too early.”

Phil: “Something is different.”

Rita: “Good or bad?”

Phil: “Anything different is good.”

יונתן: כשהיא קמה לצדו אנחנו מבינים כמובן שהקללה, או המצב שבו פיל היה נמצא, הוסר.

לילך: כן.

יונתן: עכשיו…

לילך: זה יום חדש. כן.

יונתן: עכשיו, יש פה בעיניי צרימה איומה. [לילך מגחכת] בסרט שהוא, כאילו, אולי לא אמרנו את זה מספיק, אבל זה סרט כיפי ונחמד, וביל מארי מעולה כמו שהוא תמיד עושה את הדבר שלו.

לילך: בטח.

יונתן: וזה עובד. והוא מעלה לנו סוגיות מאוד מעניינות תוך כדי. ואז פתאום, בסוף, יש צרימה איומה בין - מה קשור עשית מעשים טובים עבור אנשים אחרים, ל-ריטה התאהבה בך, ל-נגמרה הקללה. מה הקשר בין כל הרכיבים האלה? יש תחושה של… טוב, אנחנו צריכים גם לרצות את הקהל עם איזשהו סוף מספק, גם אנחנו צריכים להוציא אותו מהמצב הזה, וגם… אנחנו צריכים שהם יתאהבו, הרי כיוונו לזה, אז שיתאהבו כבר.

לילך: כן. יותר מדי ידיים בחשו באותה קלחת, והסרט הזה, שהיה יכול להיות, נגיד פנטזיה על גבול המדע הבדיוני, וואטאבר, תיאוריית מיתרים, הופך להיות למשהו שהוא פילוסופי ואקסיסטנציאליסטי, וחוזר להיות קומדיה רומנטית… לא יודעת, הטרופ הזה של קללה שמוסרת בגלל אהבת אמת, או נשיקה, זה כמובן דבר שקיים, אנחנו מכירים את זה, זה קורה ב"היפה והחיה", ו" היפהפיה הנרדמת", אנחנו מכירים את זה.

יונתן: ראינו דיסני.

לילך: אז… ראינו דיסני, שזה מוזר, כי זה לא סרט שאמור להיות מבוסס על דיסני, זאת אומרת, גם ניטשה וגם דיסני זה קצת יותר מדי בתוך אותו דבר. אז כן זה מאכזב, אבל אפילו ברמה התסריטאית, זה נורא מאכזב, כי, כי פתחתם עם הסיפור של הגראונדהוג דיי, ופתחתם עם המין תחזית הלא נכונה, למה זה לא נסגר בשום רמה? למה זה מסתיים בנשיקה על המרפסת ומן כזה, נישאר לגור פה לנצח נצחים? מה זה?? מי אתם?? ובסדר, נגיד עם זה, אז… תסגרו את הדבר הזה! הם פשוט שמטו את זה בעליזות, וזה מאוד מאוד דכדך אותי.

יונתן: נגיד בסוגריים שהקונפליקטים האלה בתסריט, הם היו גם קונפליקטים בין התסריטאים, והסרט הזה גרם לבמאי, ראמיס, ומארי, השחקן, לריב ולא לדבר בעצם עד מותו של ראמיס לפני כמה שנים.

לילך: כן.

יונתן: הם פשוט רבו, וביל מארי סירב לדבר עליו בראיונות…

לילך: כן.

יונתן: סירב לעבוד איתו, אז כנראה שהיה שם איזה קונפליקט אמיתי עמוק, כמובן, אגו וזה, יש את הדברים האלה.

לילך: כן, כן, אבל גם היה איזה עניין של הוא התנהג באופן בלתי אפשרי אל ביל מארי, והיה בדיוק בגירושים השניים שלו.

יונתן: כן.

לילך: גם קשור כנראה.

יונתן: אז נסגור את הסוגריים האלה. אז אני אגיד ככה, הסרט ברמה השטחית ההוליוודית אומר לנו, הוא שיפר את עצמו ולכן היא התאהבה בו, ובגלל שהוא למד את הלקח והיא התאהבה בו, הוא יצא מהקללה שלו. מה הלקח שאת היית עושה לסרט? או מה הסוף שאת היית עושה לסרט?

לילך: שאלה טובה, כי על זה לא חשבתי בכלל. אני בטוח לא הייתי מתנה את זה בסיפור אהבה או שיפור עצמי. זה נורא משעמם. לא? זה לא סיפור משעמם?

יונתן: כן, כן.

לילך: והייתי מכניסה את המרמיטה החמודה הזאת. זה היה הסוף. כאילו, היא הייתה איכשהו… עושה איזה מן דבר, לא יודעת. הוא היה מתעורר כשהיא יושבת לו על החזה. [יונתן צוחק] לא יודעת, כאילו, בגלל שכל המסגרת, היא גם ככה אבסורדית, אני לא מוכנה שזה יהיה כאילו שהוא למד להיות אדם יותר טוב. אני, זה נראה לי מטופש. זה פשוט נראה לי מטופש לחלוטין. איזה סיום אתה היית עושה, יוצר לסרט מחדש?

יונתן: אני הייתי… אני מודה שחשבתי על זה לפני ששאלתי.

לילך: כי שאלת אותי, כן.

יונתן: כן, אני שואל שאלות רק כשאני יודע לענות עליהן.

לילך: אובייסלי, כולנו.

יונתן: הייתי משאיר אותו.

לילך: שם, בלופ הזה נגמר.

יונתן: כן, אני יכול להכניס את הסיפור אהבה. הוא מצא את הדרך כאילו לגרום לה להתאהב בו באמת.

לילך: תוך יום.

יונתן: וזה היום המושלם שלו, ואותו הוא חי.

לילך: כל יום הוא צריך לגרום לאישה הזאת שהיא וירטואלי זרה, להתאהב בו עד…

יונתן: הוא הצליח. אנחנו רואים שהוא הצליח.

לילך: כן, אבל זה… האם זה דבר שאתה יכול כל יום? לא יודעת, לפעמים אתה קם וכאילו, יש לך מיגרנה. אוקיי.

יונתן: לא, אבל זה סוף הוליוודי שאני, שמוכן לקבל על… ויש בו איזשהו היגיון פנימי למה שהסרט מנסה לעשות, והוא לא מן שילוב של כל מיני אלמנטים זרים.

לילך: כן, אני חושבת שהייתה איזושהי מחשבה להשאיר אותו בלופ, והחליטו שזה דארק מדי. בכל מקרה, כיוון שזה באמת… אני אגב חושבת שזה סרט קרוב למושלם בכמה שהוא רענן, והיה יכול להיעשות היום, ולא היה צריך שום דבר מיוחד לעדכן אותו, והוא פילוסופי והוא עמוק והוא מעניין, חוץ מבאמת הסוף, הדבר היחיד שמבחינתי יכול היה למשמע את זה, ואני לא חושבת שהסרט מציע את זה כאינטרפרטציה, אבל אני אלך על זה בכל מקרה, אני חושבת שזה סרט על אדם שיוצא מדיכאון, אנחנו פוגשים את הדמות הזאת של החזאי הזה, שלא מצליח ליהנות משום דבר, וחושב שהוא טוב יותר מהכל, ובמקביל, כמו שהוא אומר בסרט, הוא שונא את עצמו, ורק כשהוא באמת מצליח להוציא את עצמו מן הדבר הזה, כי זה הרי לא קשור רק בלגרום לה להתאהב בו, חלק… היא כאילו התאהבה בו קודם, היא הייתה מוכנה ללכת לישון איתו עוד קודם, [יונתן מהמהם בהסכמה] אז למה אז זה לא קורה? למה אז לא נגמר הסרט? כי הדיאלוג שלנו הוא בדיכאון… שזה דבר שאני מבינה בו, [מגחכת] הדיאלוג שלנו בדיכאון זה לא רק מה חושבים עלינו, ומה החוץ משדר לנו, והאם הצלחנו לגרום למישהו להתאהב בנו, או לא הצלחנו, הדיאלוג הוא פנימי. ועד שהוא לא מצליח לסדר את הדיאלוג הפנימי הזה, ובעצמו לעבור את הדבר הזה, שזה קצת כמו שלבי האבל, אבל גם לא, עד אז הוא לא יכול לצאת משם. וזו באמת פרשנות מולבשת, אבל היא היחידה שאני מוכנה לקבל כדי שזה לא יסתיים כמן סרט שקרס לתוך הקומדיה הרומנטית. שזה לא מגיע לו, זה מגיע לו יותר טוב לסרט הזה.

יונתן: מגיע לו יותר. טוב מאזינים יקרים, אז רציתם לשמוע על סרט, וקיבלתם מלילך וולך ניטשה, היטלר, שביעי באוקטובר…

לילך: בהחלט. 306 באוקטובר.

יונתן: [מגחך] ולסיום…

לילך: וטיפונת דיכאון.

יונתן: ולסיום, דיכאון.

לילך: אני לא אתאבד לדעתי.

יונתן: תחשבי שהיית צריכה מחר, היינו צריכים מחר לעשות את זה עוד פעם.

לילך: אתה זוכר שהקלטנו את פרק הפיילוט הגנוז שלנו שוב ושוב ושוב עד שרצינו למות?

יונתן: כן.

לילך: אוקיי.

יונתן: אז מי שרוצה לצפות ב"לקום אתמול בבוקר", שוב, מוזמן לעשות את זה, הוא זמין בנטפליקס. ושבוע הבא אנחנו עם "אישה יפה", שזמין לצפייה בהוט וביס. נגיד תודה?

לילך: תודה לאסף פרידמן מנהל מחלקת הפודקאסטים, תודה לאמיר פקטור המפיק שלנו, תודה לאברי רוזנצוויג שהקליט אותנו היום, ותודה רבה לדן ברומר, העורך שלנו.

יונתן: ותודה לכם.

לילך: ותודה לכם.

יונתן: נתראה בשבוע הבא.

לילך: ביי ביי ביי.

[ברקע מתנגן השיר Weatherman" by Delbert McClinton"]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

25 views0 comments

Comments


אוהבים פודטקסטים? הישארו מעודכנים!

הרשמו וקבלו עדכונים לכל תמלולי הפודקאסטים

תודה שנרשמת

  • Whatsapp
  • Instagram
  • Facebook

כל הזכויות שמורות © 

bottom of page