ב"ענקי הווידאו" לילך וולך ויונתן אנגלנדר, שגדלו בין מדפי הקלטות בספריות, חוזרים אל הסרטים הגדולים של דור הווידאו, ואל הצעירים שהם היו כשצפו בהם. כל פרק הוא מסע בין סיפורים אישיים, סצינות בלתי נשכחות, פנינים נשכחות ופינות חשוכות שמסתתרות בסרטים שעיצבו את התרבות שלנו.
בפרק הראשון אנחנו חוזרים אחורה בזמן עם מרטי מקפליי ודוק בראון כדי להבין איך הפך "בחזרה לעתיד" לאחד הסרטים האהובים ביותר בכל הזמנים. זה כמובן בזכות הכתיבה המהודקת, הליהוק המושלם, ה"דלוריאן" שהפכה את המסע בזמן לבדיחה מוצלחת וגם בגלל היותו של מייקל ג'יי פוקס הנער שכולם רוצים להיות.
אבל הסרט הזה מעניין גם בגלל התקופה בה הוא הגיע וגם בגלל שיש בו משולש אדיפוס שנגמר בנשיקה (בפה!) בין אמא ובן, אמונה עיוורת ברגעים קטנים שמשנים את החיים לתמיד, וסוף שהוא חלום בלהות הרבה יותר מאשר סוף טוב.
יונתן: שלום לילך.
לילך: שלום יונתן.
יונתן: מה שלומך?
לילך: מחריד, תודה רבה. מה שלומך?
יונתן: די זוועה. הכל יותר גרוע בהרבה מובנים. וזו דרכנו הכיפית, הקלילה והאופטימית להתחיל פודקאסט חדש של "הארץ". לילך.
לילך: כן, יונתן.
יונתן: למה עכשיו? איך עכשיו?
לילך: למה עכשיו?
יונתן: דווקא עכשיו?
לילך: עכשיו אולי כי בכלל אפשר עוד כבר להצליח לדבר על עוד משהו ולא רק על זה, וגם מאיזושהי החלטה ערכית שלנו, נכון? ערכית מוסרית. אנחנו אנשי תרבות, עוסקים בתרבות. אנחנו לא רואים בתרבות לוקסוס, ואם להיות צ'רצ'יליאנים לגבי זה, אז הסיבה היחידה, אם כבר לצאת למלחמות, זה בשביל שתהיה תרבות. וגם כי קרה דבר גדול, ולדבר רק על זה זה קצת כמו לדבר עם אדם חולה רק על המחלה שלו, יש בזה משהו לא הוגן. היינו אנשים גם לפני זה.
יונתן: אני לגמרי מסכים. בלי שום יומרה חוץ מלהיות צ'רצ'יליאנים, אני חושב שאנחנו יכולים להתחיל.
לילך: בוא נתחיל.
יונתן: יאללה, שים את המוזיקה.
[מוזיקה מתוך הסרט - The power of love]
יונתן: שלום לילך.
לילך: שלום יונתן.
יונתן: שלום למאזינים וברוכים הבאים לענקי הווידאו, פודקאסט חדש של "הארץ" על קולנוע ועל האנשים שאוהבים קולנוע. לצידי באולפן לילך וולך, סופרת ופובליציסטית ב"הארץ".
לילך: לצידי באולפן יונתן אנגלנדר, ראש תחום קולנוע, ״גלריה״ יומי.
יונתן: לילך, אני ממש נרגש להיות פה איתך.
לילך: גם אני!
יונתן: הפודקאסט הזה נולד בעצם משיחות שלנו.
לילך: כן.
יונתן: על קולנוע, על הסרטים שאנחנו הכי אוהבים, שגדלנו איתם, שגידלו אותנו איכשהו
לילך: שהפכו אותנו למי שאנחנו
יונתן: ותמיד איכשהו השיחות האלה הגיעו למתי ראינו את הסרטים, ואיך ראינו, ועם מי ראינו. כאילו, הבנו תוך כדי השיחות שלנו שמה שמעניין אותנו זה לא רק הסרטים.
לילך: כמובן, אנחנו רוצים לדבר קצת על עצמנו.
יונתן: בעיקר על עצמנו, חוויית הצפייה של סרטים.
לילך: כן, כן. ואני חושבת שננסה לעשות את זה גם בפודקאסט שלנו, את התנועה הזאת, בין האנשים שהיינו אז כשצפינו בסרטים, ואיך הם פגשו אותנו אז, ומה אנחנו היום, ואיך הסרטים היו מחזיקים היום, זאת גם שאלה.
יונתן: ואיזה סרט טוב יותר להתחיל איתו בשביל לדבר על העבר והקשר שלו להווה מבחזרה לעתיד?
לילך: כן.
[מוזיקה מתוך הסרט - the power of love]
יונתן: אני לא מכיר סרט שהוא יותר קונצנזוס מבחזרה לעתיד, כולם אוהבים אותו.
לילך: לא פגשתי בחיים שלי אף אחד שלא אוהב אותו.
יונתן: אמא שלי אוהבת אותו.
לילך: זה הרבה?
יונתן: זה הרבה כי זה כאילו, אתה תגיד לה מדע בדיוני, תגיד לה חזרה בזמן, והיא נרתעת, כאילו, לוקחת שני צעדים אחורה. יש משהו שכולם אוהבים לגביו.
לילך: זה באמת הצליח, במובן הזה שכל אחד יכול למצוא בו משהו. סרט באמת לכל המשפחה, ואין הרבה סרטים שמצליחים לעשות את זה בלי לרמות אחד מהקהלים.
יונתן: אוקיי. אז בוא נדבר אולי על איפה ומתי ואיך הוא נוצר.
[מוזיקה מתוך הסרט]
יונתן: זה סרט מ-1985 של רוברט זמקיס. אם יש מישהו שלא ראה אותו, אולי אנשים צעירים מאיתנו,
לילך: וואו, לא חשבתי על זה אפילו.
יונתן: אז נגיד, יש דבר כזה.
לילך: אנשים צעירים מאיתנו, כן, זה אני יודעת, אבל אדם שלא ראה את זה, כן.
יונתן: נגיד שבשורה, שזה עלילותיו של תלמיד תיכון, מרטי מקפליי שחוזר לעבר, והורס לא בכוונה את פגישת ההיכרות בין הוריו, ומסכן את היחסים העתידיים שלהם, ובכך מסכן את עצמו, כי אולי הוא לא יוולד. זה בגדול.
לילך: כן.
יונתן: אז הוא חייב לתקן את זה לפני שיהיה מאוחר מדי. ואני רוצה שנייה שנדבר על הרגע הקולנועי הזה, 1985. זה עשור אחרי המפץ הגדול של הוליווד, שני מפצים, שזה מלתעות ומלחמת הכוכבים. ביניהם בנו את עולם שוברי הקופות, שאנחנו עדיין חיים בו.
לילך: כן.
יונתן: אז לא עוד סרטים אמנותיים כל כך, פחות קופולה וסקורסזה וכאלה, ויותר סרטים קצביים, מהירים, לכל המשפחה.
לילך: פאן, פאן סופסוף.
יונתן: פאן, מילת המפתח היא בדיוק זה - פאן. אז בשנים שלפני, אז יש לנו סרטים כמו אי.טי., ושודדי התיבה האבודה, ומכסחי השדים, וגרמלינס, וסיוט ברחוב אלם, שזה לא כולם לכל המשפחה, אבל זה כולם מכוונים לקהל צעיר, כולם כיפים.
לילך: כולם זכורים. אין, אין, אין כל כך הרבה סרטים זכורים שעושים בכלל בשנים האחרונות, שאתה יכול להגיד, 30 שנה אחר כך יצפו בזה אנשים, ויהנו.
יונתן: אז חזרה לעתיד נוחת ברגע מאוד מסוים, שגם הקהל הצעיר רוצה כיף, רוצה סרט פאן, וגם חזרה בזמן זה דבר שהקהל יכול לקבל אותו בזרועות פתוחות, כי הוא כבר ראה שדים, ורוחות, וחייזרים, וזה הכול הפך להיות מאוד מאוד מנורמל.
לילך: זה באמת הסרט שהכי הרבה הביא לפרונט את הרעיון של מסע בזמן, שהאם יש רעיון מדהים מזה, יונתן? כל דבר נהיה טוב יותר עם מסע בזמן. זה לא הנושא הכי מדהים בקולנוע, או בכלל?
יונתן: אולי אהבה, לילך?
לילך: לא, אבל זה לא… אהבה היא לא נושא, אהבה היא לא נושא, אהבה היא דבר כזה שקורה, זה… אהבה, כמו מוות, כמו לידה, בסדר גמור, הכול בסדר. מסע בזמן!
יונתן: אתם לא ראיתם, אבל לילך עשתה אגרוף באוויר!
לילך: כי פאקינג מסע בזמן! זה מיינד בלואינג, וזה הצליח לחצות כאילו… אני אומרת מהמדע, כאילו זה מדע, כאילו זה דבר שאפשרי היום, אבל זה כן הצליח. אנחנו כולנו מבינים by now, אנחנו מכירים איזה זמן, יונתן, אתה ואני, שאני לא הרחבתי פיזיקה בתיכון, נכון?
יונתן: לא.
לילך: אנחנו מבינים את זה. אבל ההסבר של time traveling, של מסע בזמן, שנותן בחזרה לעתיד הוא הסבר מקובל עלי לחלוטין, אני חושבת שאפשר לעשות את זה בדיוק ככה.
יונתן: אוקיי, אבל אנחנו ״קופצים קדימה״.
לילך: נכון, נכון, נכון
יונתן: במרכאות. אז השעונים.
[תקתוק שעונים מתוך הסרט]
יונתן: הסרט מתחיל במלאכת מחשבת של מבוא, לתפיסתי. כל מה שאנחנו רואים ברבע שעה, 20 דקות הראשונות, כמעט ברמת הפריים, חוזר יותר מאוחר. אז אנחנו מתחילים במעבדה של דוק בראון. שעונים, על גבי שעונים, על גבי שעונים. ולתוך החלל הזה, שיש בו המצאות מטורפות, כמו מין ידית כזאת שפותחת שימורים של כלב ומאכילה את הכלב, כלומר אנחנו רואים שזה חדר של מדען, נכנס מרטי מקפליי.
[מתוך הסרט]:
Marty: Doc! Hello, anybody home?
יונתן: בחור צעיר, מייקל ג'יי פוקס.
לילך: התלמיד תיכון הכי מגניב אי פעם.
יונתן: מייקל ג'יי פוקס, שהיה מוכר כבר יחסית מהסדרה "קשרי משפחה", מחבר את הגיטרה שלו לתוך רמקול עצום בגודלו, שלא ברור מה תכליתו במעבדה הזאת, מגביר עד הסוף
[זמזום חשמלי מתגבר]
יונתן: ומפוצץ את המעבדה.
[פיצוץ, מרטי אומר rock n' roll! ]
יונתן: עכשיו, זה כאילו סצנה כלום, ההתחלה, אבל משני הדברים האלה אנחנו כבר מכירים את הדמויות. מרטי מקפליי הוא שובב, נועז, מגניב, ודוק בראון הוא מדען, והוא קצת משוגע. כל ההמצאות שאנחנו רואים הן קצת משובשות.
לילך: הטרופ הזה של מדען מטורף, זה אולי הדימוי הכי טוב שיש לנו, שלו בכלל, מבחזרה לעתיד.
יונתן: כן, אנחנו עוד לא רואים אותו בסצנה הזאת.
לילך: עוד לא ראינו אותו.
יונתן: אנחנו רק רואים ש… אוקיי, יש לו איזה אובססיה לזמן. ואז, הדקות הבאות, מרטי מקפליי מבין שהוא מאחר לבית ספר, כי כל השעונים כוונו קדימה מדי. הם בעתיד. ואנחנו רואים את העיירה שבה הוא גר, הוא מסתובב עם הסקייטבורד, וכל הדברים האלה שאני אומר פה כאילו כדרך אגב, הם חוזרים. כלומר, אותם שוטים של העירה, אותו שימוש בסקייטבורד. והוא בלהקה, והוא מתחרה עם הלהקה שלו, ב"באטל אוף דה בנדס", איזשהו אירוע בית ספרי, והוא יותר מדי רועש.
[מתוך הסרט]:
Hold it, Hold it fellas, I'm afraid you're just too darn loud.
יונתן: הנקודה היא שהוא לא מצליח.
לילך: את זה ספציפית, כן, הוא לא מצליח. אבל חוץ מזה הוא מאוד מגניב.
יונתן: איש מאוד מגניב, בחור מאוד מגניב.
לילך: כן.
יונתן: אבל הלב של הסרט מתחיל כשאנחנו פוגשים את המשפחה שלו.
לילך: האבא הוא לוזר.
יונתן: מגה לוזר.
לילך: הוא מגה לוזר. אני ממש… העיקרון הזה של איך אתה לוזר בארצות הברית, כי זה קצת נראה אחרת בכל חברה. הוא pushover, והבוס שלו, ביף, מנצל אותו, והוא לא מסוגל לעמוד על שלו, והוא קצת באמת גבר ילד.
יונתן: הוא ממש מעורר סלידה.
לילך: הוא מעורר סלידה, נכון
יונתן: כאילו, בי הוא מעורר סלידה, משהו בצחוק המגוחך שלו.
[צחוק מתוך הסרט]
יונתן: בשיער שלו, שכל הזמן צריך להעיף אותו אחורה והוא לא מסורק נכון.
לילך: כן. וגם בבן שלו הוא מעורר סלידה, וזה חתיכת דבר, כי גם ככה, בזמן הזה, שאתה נער, שאת נערה, אנחנו צריכים רגע לסלוד מההורים שלנו, כחלק מתהליך אולי, כזה קפיצת גדילה, אנחנו צריכים קצת לבוז להם. כל הילדות חשבנו שהם הכי מדהימים בהכול, והנה עכשיו, כשאנחנו על ההצצה של איזה מין מבוגרים נהיה, אנחנו קודם כל אומרים לא זה. עדיף לא זה.
יונתן: לצערי, אני צריך… זה אומר שאני צריך להציג את האמא.
לילך: בבקשה, לך על המיזוגניה.
יונתן: אני אציג אותה בצורה לא נעימה, אבל כי הסרט מציג אותה בצורה לא נעימה.
לילך: זה נכון, זה נכון. זה לא אתה, זה לא אתה. הפעם.
יונתן: זה לא, זה לא אני שאומר "אלכוהוליסטית שמנה".
לילך: נכון.
יונתן: הסרט אומר "יש לפנינו אלכוהוליסטית שמנה".
לילך: ומובסת, יש בה משהו כבוי נורא.
יונתן: ומצטדקת.
לילך: צדקנית מאוד.
יונתן: צדקנית מאוד. היא אומרת לבת שלה, אחות של מרטי:
אמא של מרטי, מתוך הסרט:
I think it's terrible, girls chasing boys. When I was your age I never chased a boy or called a boy or sat in a parked car with a boy.
יונתן: ויש לנו פה רמז ראשון לאיך הייתה הפגישה שלהם, של ההורים. ההורים נפגשו כאשר אבא של האמא, לוריין, פגע בטעות בג'ורג', האבא, והיא נאלצה לטפל בו כמה ימים. סיפור ההתאהבות הוא ״אני האחות הרחמניה שלך״, ומאז היא מטפלת בו. בעצם זה מה שקורה בסרט, היא מטפלת בו לאורך כל חייו. ואז מגיע המסע בזמן. הם קבעו בלילה, הוא ודוק בראון.
לילך: אוקיי, בוא נתעכב שנייה על דוק בראון, אדם מבוגר. הוא נראה כל כך זקן שם. אני מבינה עכשיו שהוא כאילו, לא יודעת, למד שנתיים מתחתיי בתיכון באותו שלב. בכל מקרה, הוא אדם מבוגר מאוד שמתקשר לטינאייג'ר, ואומר לו ״פגוש אותי באחת ורבע בלילה״, ו-it was the 80's, אז כאילו, סבבה.
יונתן: הסרט לא מתעכב באף שלב, גם לא בסרטים הבאים, על טיב החברות ביניהם, טיב ההיכרות ביניהם.
לילך: כן.
יונתן: זה לא דבר שקיים בסרט, אנחנו רק יכולים להמציא מה שמתחשק לנו להמציא. אני חושב שאם אתה רוצה להיות לא ציני לגבי זה, אז הייתי אומר שעבור מרטי זה דמות אב אלטרנטיבית.
לילך: בהחלט.
יונתן: כאילו, מישהו שהוא, הוא גם קצת ליצן מאיזושהי בחינה, אבל לפחות הוא לא נלעג כמו אבא שלו.
לילך: נכון.
יונתן: ואנחנו יודעים שלדוק בראון אין ילדים, אז כאילו זה מין בן.
לילך: כאילו, אין לו משפחה בכלל.
יונתן: כן.
לילך: כן, זה סוג של בן סרוגייט, כן.
יונתן: אם אני רוצה להיות ציני לגבי זה, ואני רוצה להיות ציני לגבי זה
לילך: כן, בבקשה
יונתן: דוק בראון בסרט הזה הוא משמש כפונקציה עלילתית. כלומר, אנחנו צריכים דרך להביא את מרטי בחזרה לעבר, איך עושים את זה? מדען מטורף שיהיה מצחיק.
[מתוך הסרט]:
Doc: if my calculations are correct, when this baby hits 88 miles per hour, you're gonna see some serious shit.
יונתן: ובמקרה הזה, בוא נדבר שנייה על הליהוק. כריסטופר לויד הוא מדהים בתפקיד, הוא כמעט טוב יותר מכולם, למרות שהדמות שלו היא בסופו של דבר קצת קריקטורה.
לילך: בוודאי, הוא רק מדען מטורף.
יונתן: וגם דיברת מקודם על הליהוק של מרטי, אז זה לא הליהוק המקורי.
לילך: לא, זה לא!
יונתן: כפי שאת יודעת, כי דיברנו על זה בתחקיר המקיף שערכנו.
לילך: בהחלט.
יונתן: אריק סטולץ היה אמור להיות מקפליי המקורי, ואף צילמו איתו חודש ויותר.
לילך: כן.
יונתן: והבינו שהוא לא האיש הנכון לתפקיד, הוא היה רציני מדי.
לילך: הם יכלו לשאול, הייתי מספרת! אריק סטולץ, השחקן ששיחק במסיכה, הוא לא מתאים לזה.
יונתן: את זוכרת מהמסיכה? אני זוכר אותו בתור המסומם בספרות זולה. הסוחר סמים של… של וינסנט.
לילך: כן, זה הרבה שנים אחר כך, אבל נגיד אז, אותה תקופה בערך, מה חשבתם? שזה הולך להיות קומדיה? כי זה אריק סטולץ, הוא לא בא להרים.
יונתן: בדיוק, ומייקל ג'י פוקס כן בא להרים.
לילך: הוא מה בא להרים, ממש.
יונתן: אז כאילו, הכימיה ביניהם, בין מרטי ודוק, עובדת מצוין, למרות שבעיניי היא פשוט משמשת פונקציה עלילתית.
לילך: לגמרי, ועדיין הוא גונב את ההצגה.
יונתן: ועוד מי שגונבת את ההצגה זו המכונית. דוק מביא את מרטי באמצע הלילה לחניון באיזה קניון, ל-Two Pine Mall, ומספר לו שהוא המציא מכונת זמן. והמכונת זמן היא מכונית דלוריאן, שאני לא ידעתי שזו פשוט מכונית אמיתית שהייתה קיימת.
[מתוך הסרט]:
Marty: Wait a minute, Doc, are you telling me that you built a time machine out of a DeLorean? !
Doc: The way I see it, if you’re gonna build a time machine into a car why not do it with some style?
יונתן: ובשביל להפעיל אותה צריך פלוטוניום, שאותו הוא גנב מטרוריסטים לובים שגנבו אותו, את הפלוטוניום, מאיזשהו מפעל.
לילך: בשביל לבנות פצצה.
יונתן: הלובים מגיעים, יורים בדוק בראון, מרטי חייב לברוח, אז הוא כמובן נכנס לאוטו היחיד הזמין, שזה המכונת זמן.
לילך: והמכונת זמן כבר הייתה מכוונת, במקרה, על 1955.
יונתן: החמישי בנובמבר, והוא מגיע למהירות של 88 מיילים.
[מתוך הסרט]:
Marty: Let’s see if you bastards can do ninety.
יונתן: ו…
[מתוך הסרט: פיצוץ]
יונתן: חוזר לעבר. ואז…
[מוזיקה מתוך הסרט - Mr. Sandman]
יונתן: לאיפה הוא נוחת?
לילך: הוא נוחת בדיוק באותו מקום, אבל הכול שונה.
יונתן: הכול שונה. הוא מסתובב קצת בעיירה, מבין שהשכונה שבה הוא גר בכלל עוד לא הוקמה. ואנחנו שוב רואים את אותם, כמו שדיברתי בהתחלה, אותם שוטים, כדי לזהות שזו אותה עיירה, אותם מקומות, אותם מוסדות, פשוט 30 שנה אחורה. והרגע המכריע הוא כשהוא נכנס לדיינר המקומי ופוגש את ג'ורג' מקפליי.
לילך: את אבא שלו.
יונתן: אבא שלו כשהוא היה נער.
לילך: בגילו בערך.
יונתן: בגילו.
לילך: בוא נשים בצד את החוסר הסתברות הגמור של זה. סבבה, התיישבת ליד אבא שלך בדיוק. אבל יכול להיות שכאן, כי זו שאלה שדיברנו עליה בינינו, על מה הסרט, על מה הוא הסרט הזה בכלל, חוץ מעל מסע בזמן, מה הלב שלו? וכאן אולי מתחיל הלב שלו. זאת אומרת, האם אתה מכיר את ההורים שלך? האם אתה רוצה להכיר את ההורים שלך? האם היית מסתדר איתם כשהיית נער?
יונתן: זו הייתה נקודת המוצא לכתיבת התסריט, בדיוק השאלה הזאת.
לילך: וזו הייתה נקודת המוצא, כן. שאל את עצמו בוב גייל, שכתב את התסריט, האם הייתי יכול להיות חבר של אבא שלי? ואני רוצה להרחיב רגע את השאלה, האם אנחנו מכירים את ההורים שלנו?
יונתן: אז אני גם חשבתי על זה הרבה, והתשובה שלי היא שמצד אחד אנחנו מכירים אותם הכי טוב בעולם, כי אנחנו איתם כל הזמן, הקשר הוא הכי אינטימי שיש, בטח בילדות. ומצד שני, ממש לא.
לילך: ממש לא.
יונתן: כי כל מה שקרה לפני שנולדת, אם אתה בכלל מקבל אותו, אתה מקבל אותו בגרסאות נוסטלגיות, פולקלוריסטיות, של סיפור פה, סיפור פה, ובסוף אין לך מושג.
לילך: קודם כל אנחנו מקבלים אותם דרך התפקיד שלהם. זאת אומרת, הם אבא שלנו, הם אמא שלנו, הן אמא שלנו, כשבעצם הגרעין הבלתי ננגע, זה הדברים שהם רצו להיות לפני שאנחנו הגענו והפכנו את עולמם על פיו, היו דברים אחרים. למשל, כשאני נולדתי, ההורים שלי היו כמעט טינאייג'רים. זאת אומרת, ממש, אמא שלי עוד לא הייתה בת 20. אז יש לי איזשהי הכרות עם הגרעין הצעיר שלהם. אבל גם, אני אגיד, הדברים מאוד משתנים בעצם זה שאתה נהיה הורה, והתפקיד שלך נהיה חלק נורא גדול. ואני אגיד, לא, אנחנו לא באמת מכירים את ההורים. אני אשאל אותך הפוך, האם ההורים שלך מכירים אותך? את הגרעין הפנימי?
יונתן: מעולה, אני לא יודע. אני לא רוצה להעליב את ההורים שלי.
לילך: אנחנו נעליב אותם הרבה פעמים בפודקאסט הזה, אני חוששת.
יונתן: אני חושב שמכירים את המהות, אבל כל הפרטים הם לא מבינים. כלומר, זה מין, עקפתי אותם, סוג של. ודיברת לגבי השתנות, אבל מה שאנחנו רואים בסרט, נחזור לסרט, שג'ורג' מקפליי הצעיר, הוא עדיין אפס. כלומר, הוא תמיד היה אפס.
לילך: הוא… מה זה? הוא ההתחלה של… זה עוד הרבה יותר מרוכז, כי זה ממש השלב של ההבנות של אפסיותו.
יונתן: אנחנו פוגשים בחור צעיר, לא בטוח בעצמו, יושב רכון כזה למטה, וכבר אז ביף, אותו ביף שהפך להיות אחרי זה קולגה ובוס שלו, בחור מהתיכון, שפשוט מתעלל בו.
לילך: ומנצל.
יונתן: bullying him.
לילך: כן.
[מתוך הסרט]:
Biff: Hey McFly, what do you think you’re doing? Hey, I’m talking to you McFly, you Irish bug!
George McFly: Oh, hey, Biff. Hey guys, how are you doing?
Guy: You got my homework finished McFly?
George: Ah… well, actually I figured since it wasn’t due till Monday…
Guy: Hello! Hello! Anybody home? Hey! Think McFly, think! I got to have time to recopy it.
יונתן: זה נראה לי רגע מאוד לא נעים עבור, כאילו, אני חושב על זה מנקודת המבט של מרטי, שכאילו כשאתה רואה את אבא שלך אתה אומר, טוב, אבא שלי זה אבא שלי, וגם כשהוא אפס הוא אבא שלי.
לילך: כן.
יונתן: ופה אתה רואה בחור צעיר ונלעג, ואיך זה לחוות את זה מנקודת המבט שלו. וואי, אבא שלי אפס.
לילך: כן, בחור בגילו שהוא בחיים לא היה חבר שלו, שזה גם הבנה צורבת. האם היית חבר של ההורים שלך? והוא יודע שלא.
יונתן: אז הוא עוקב אחריו, ואז אנחנו רואים שג'ורג' טיפס על עץ, והוא מציץ אל עבר מי שתהיה אימא של מרטי, לוריין.
לילך: כן, הוא מציצן.
יונתן: הוא מציצן.
לילך: למרבה המזל הסרט מספיק מודע לעצמו בשביל שהוא יגעל מזה, מרטי.
יונתן: מרטי נגעל מזה.
לילך: והוא אומר איכס, מציצן.
יונתן: הוא נופל מהעץ, ואז מגיע הרגע ששמענו עליו כבר, שאבא של לוריין אמור לפגוע בו עם האוטו, אלא שמרטי שם, והוא מזיז אותו.
לילך: באינסטינקט.
יונתן: באינסטינקט אנושי, שאני כמובן הייתי גם עושה אותו דבר.
לילך: אני בשום פנים באופן לא.
יונתן: והאוטו פוגע במרטי. כלומר, ברגע הזה מתבצע חילוף. מרטי מחליף את אבא שלו.
לילך: כן. וכאן, אם ההפרות החמורות של חוקי המסע בזמן לא היו חמורות מספיק, אנחנו ממש ממש מבינים שנוצר שיבוש. נוצר שיבוש גדול באיך שההיסטוריה הייתה אמורה להתארגן.
יונתן: אנחנו עוד לא מבינים את זה פה. אנחנו מבינים...
לילך: איך לא?
יונתן: אנחנו מבינים שהאירועים הולכים להשתנות, כי עובדה, משהו קרה. אנחנו עוד לא יודעים מה ההשלכות בהווה של מרטי.
לילך: לא, לא מה השלכות. אבל הדבר הגד-, רגע המפגש האפשרי של ההורים שלו נהרס.
יונתן: כן.
לילך: זאת אומרת, עד עכשיו הוא דיבר עם אבא שלו, הוא לא היה אמור לעשות את זה, בסדר. אנחנו יודעים את זה כי אנחנו בוגרי סרטי מסע בזמן. אבל שום דבר נורא עוד לא קרה, עכשיו אנחנו שומעים את החריקת תקליט הזו.
יונתן: ואם חשבנו שהסצנה שבה מרטי פוגש את אבא שלו היא מוזרה וקצת לא נעימה...
לילך: well well well.
יונתן: אז הסרט…
לילך: חכו שהוא יפגוש את אמא שלו.
יונתן: הסרט מכין לנו הפתעה בדמות הפגישה שלו עם אמא שלו.
[מתוך הסרט]:
Marty: Mom, is that you?
Lorraine: There there now, just relax. You’ve been asleep for almost nine hours now.
Marty: I had a horrible nightmare. I dreamed that I went back in time, it was terrible.
Lorraine: Well, you’re safe and sound now, back in good old 1955.
Marty: 1955? ! You’re my mo.. you’re my mo…
Lorraine: My name is Lorraine.
יונתן: זו אמא שלו בגרסת הבחורה הצעירה.
לילך: והחרמנית, יונתן!
יונתן: והנאה!
לילך: והיא בהחלט נאה.
יונתן: והיא דלוקה עליו, חבל על הזמן.
לילך: והיא מיד דלוקה עליו. ובאופן כללי, הדימוי… הבנייה של הדמות של לוריין היא… היא מין כזה… כמעט מוטרפת מהורמונים. כל הסרט היא כמעט מוטרפת מהורמונים ואנחנו יוצאים לדרך לאיזה מסע אדיפלי פה, וואו.
יונתן: אוקיי, יש פה משולש אדיפלי מובהק אבל משובש קצת. כלומר, בדרך כלל הקלאסי זה אני שונא את אבא שלי ונמשך לאמא שלי ופה אנחנו יודעים שהאמא נמשכת לבן חד משמעית, אני חושב שיש גם רמיזה לזה שמרטי, כלומר, הוא יודע שזה אסור…
לילך: גם מרטי מבולבל במובן הזה, זאת אומרת זה לא רק היא מוטרפת אחריו וההפך הגמור מכל מה שהיא מציגה את עצמה בהווה, שמרטי מכיר אותה בתור אמא שלו, היא לחלוטין דלוקה עליו.
יונתן: והוא בתחתונים.
[מתוך הסרט]:
Marty: Where are my pants?
Lorraine: Over there, on my hope chest. I’ve never seen purple underwear before, Calvin.
Marty: Calvin… Why, why do you keep calling me Calvin?
Lorraine: That is your name, isn’t it? Calvin Klein? It’s written all over your underwear. Oh, I guess they call you Cal.
לילך: והוא בתחתונים והיא הסתכלה עליו בתחתונים, היא קוראת לו קלווין בגלל שהיא הסתכלה על התחתוני קל… הכל מאוד הולך רחוק.
יונתן: מפתיע בשביל סרט מיינסטרימי.
לילך: ממש!
יונתן: כלומר, זה מפלרטט פה עם… תכל'ס, בוא נגיד את זה, זה מפלרטט פה עם איזה משהו גילוי עריות כזה.
לילך: מה זה זה מפלרטט? בהמשך היא עוד תנשק אותו, זה ממש ממש ממש על זה. וזה גם דו-כיווני, זאת אומרת הוא מסתכל עליה, הוא נמשך אל האישה הזו, שהיא אמא שלו. אני אגיד… אני חושבת שאנחנו היינו יותר כאילו, מרגישים קרינג' אם היינו יודעים שזה…
יונתן: היום.
לילך: לא, גם אנחנו במסע בזמן שלנו, יונתן, היינו מרגישים קרינג' אם היינו פוגשים את ההורים שלנו. זאת אומרת, זה לא היה מין כזה Oh my god, that's an option! It is not. אבל המסע האדיפלי אם אנחנו הולכים רגע לבייסיקס זה לרצוח את אבא שלך ולשכב עם אמא שלך, נכון? במובנים מסוימים, אנחנו נראה בהמשך, כיוון שמרטי כבר התערב להם בחיים הוא רוצח את אבא שלו, הוא רוצח את אבא שלו כפי שהוא במציאות שהוא מכיר, הוא רוצח את האישיות הלוזרית ומשהו אחר נוצר. והוא לא שוכב שוכב עם אמא שלו אבל הוא בהחלט מתנשק איתה.
יונתן: מעניין לציין שג'ורג' בעצם הוא אותו דבר רק בקטן, כלומר זה… האבא שפגשנו בעתיד, בהווה יותר נכון, זה האבא שפגשנו בעבר. האמא היא הפוכה.
לילך: כן, נכון
יונתן: כלומר, היא לא אלכוהוליסטית שמנה וצעירה ומתחסדת אלא היא בדיוק ההפך, היא בחורה נאה, חרמנית.
לילך: שותה, מעשנת.
יונתן: מתחילה לשתות כמו שכל נער תיכון בתקופה, או לפחות בקולנוע מעשן ו...
לילך: בטח. היא אומרת ״כל מי שהוא מישהו שותה״.
יונתן: כן. אז מרטי מבין בסופו של דבר שכל זה, זה מאוד מוזר ולא אמור לקרות, והוא בוודאי לא ייתן לאמא שלו לגעת לו ברגל מתחת לשולחן ארוחת הערב, והוא בורח.
לילך: הוא בורח והוא הולך לחפש את הפתרון לכל הדבר הזה, שזה את המדען.
יונתן: כן, המדען שאנחנו יודעים שהחמישי בנובמבר 1955 זה היום שבו הוא הגה את הרעיון של מסע בזמן, כי זה… כשדוק בראון בהווה מכוון את המחוגים הוא אומר באופן אקראי ״כן, זה היום שבו המצאתי את זה״. הוא פוגש את דוק בראון ואז קורה הדבר הדרמטי, אולי הכי דרמטי בסרט, כלומר שהוא בעצם מפעיל שעון, עוד פעם שעון, שעון חול, וזה שהוא שולף תמונה, מרטי שולף תמונה מהארנק שלו.
לילך: למי מאיתנו אין צילום שלנו עם האחים שלנו בארנק?
יונתן: לא חשבתי על זה. לך אין?
לילך: לא, אני אדם סביר. חוץ מזה יש לי פלאפון.
יונתן: וזו תמונה של הוא ושני… אחיו ואחותו. ודוק בראון שם לב שהאח מתחיל לדהות.
לילך: האח המבוגר ממנו.
יונתן: האח של העתיד. ומזה אנחנו מבינים שהמעשים של מרטי עד עכשיו גרמו לשיבוש במה שהיום היו קוראים לו Space-Time Continuum ויכול להיות שהוא לא, הוא עצמו בעתיד לא יתקיים כי ההורים שלו לא יהיו ביחד.
מתוך הסרט:
Doc: Now remember, according to my theory you interfered with your parents’ first meeting. If they don’t meet they won’t fall in love, they won’t get married and they won’t have kids. That’s why your older brother is disappearing from that photograph. Your sister will follow and unless you repair the damage, you’ll be next!
יונתן: אוקיי. אני חייב... אני התחלתי להגיד שהמבוא הוא מלאכת מחשבת ואני חושב שכל התסריט הוא כמעט מושלם, כאילו מבחינת תסריט נטו, חוץ מהתמונה. התמונה הזאת מציקה לי כי או שהעתיד יתרחש או שהוא לא יתרחש, הוא לא משתבש בהדרגה. אז זה שהם דוהים מהתמונה באופן הדרגתי, זה… אני מבין את האפקט הקולנועי הדרוש, זה מעצבן אותי.
לילך: אז זה לא כזה מעצבן אותי בגלל ש… כאמור אני לא הרחבתי פיזיקה בתיכון, כי אני חושבת שמה שנסגר זה חלון ההזדמנויות. ההסבר הוא לא פיזיקלי, ההסבר הוא פואטי. יש למרטי איזה זמן לתקן את השיבוש שהוא עשה והחלון הזדמנות הזה הולך ונסגר, הולך ונסגר, הולך ונסגר ואנחנו רואים את זה בעצם.
יונתן: והבעיה שלו היא שנורא קשה להשיג פלוטוניום ב-1955.
לילך: אבל זה לא… הבעיה שלו היא לא רק לחזור אל הזמן שלו, הבעיה שלו היא גם לתקן את השיבוש שהוא עשה.
יונתן: נכון. אז הפתרון לעניין הפלוטוניום נהגה כבר בסצנה הזאת, כי אנחנו יודעים, כי ביססו את זה בהתחלה, שביום מסוים בשעה מסוימת בשנה הזאת ברק הולך להכות בשעון של העירייה, בשעון הגדול של העירייה, ומאז השעון תקוע, ודוק בראון המדען מבין שזה ההזדמנות, כלומר…
לילך: אפשר לנצל את הכוח.
יונתן: לנצל את הכוח של הברק, ושוב אני לא מבין בזה כלום אז אני לא הולך להמציא מספרים וכאלה, אבל הברק אפשר להניע אותו לתוך האוטו וזה יהיה תחליף לפלוטוניום והוא יוכל לעשות מסע אחד קדימה.
לילך: אני רוצה להגיד - גם זה בעיניי הסבר סבבה.
יונתן: זורם, למה לא. אם ברק יכול להחיות את פרנקנשטיין…
לילך: בדיוק!
יונתן: אז הוא יכול גם להניע אוטו.
לילך: יכול להחזיר אותו לזה. האם הוא יצלה אותך? כנראה שכן, אבל גם…
יונתן: ועכשיו אנחנו צריכים לפתור את הבעיה השנייה - איך מחברים בין ג'ורג' ללוריין שוב?
לילך: שני האנשים הלא סבירים להשתדך האלו. בוא, היא מין כזה רוצה את ההכי קרוב לאלפא מייל שאפשר להשיג שם וג'ורג' הוא מין תולעת.
יונתן: החלקים הבאים של הסרט זה בעצם הפעולות שמרטי עושה בשביל לנסות ליצור איזושהי סיטואציה חדשה שבה שני האנשים האלה יתחברו. הוא יתחיל איתה, הוא לא יתחיל איתה, הוא יזמין אותה לנשף, הנשף הדרמטי שבו הם אמורים להתנשק בפעם הראשונה, גם את זה אנחנו יודעים מהמבוא, ובדרך הוא מפר את כל ה״חוקים״ במרכאות של מסע בזמן.
לילך: הכל.
יונתן: של מה מותר או אסור לעשות. ופה אולי נעצור לדבר שוב על מסע בזמן.
לילך: כן.
יונתן: בגדול מסע בזמן בקולנוע או בספרות, יש לנו שני סוגים, בגדול. אחד - הלולאה. כלומר, לא משנה מה תעשה בעבר אתה תגיע לאותה תוצאה ואפילו המסע שלך בזמן הוא חלק מאותה תוצאה, כמו נגיד שרואים בשליחות קטלנית, שעוד נדבר עליו, שזה בעצם, זה בדיוק זה. והסוג השני זה אפשר לשנות את העתיד.
לילך: כל דבר הכי קטן.
יונתן: כל פעולה הכי קטנה שתעשה, ודוק בראון אומר את זה בעצמו, הוא לא רוצה לדעת שום דבר על העתיד שלו.
לילך: כן.
יונתן: אפילו לא שהולכים לירות בו טרוריסטים לובים, כי זה עלול לעשות תוצאות הרות גורל. ומרטי מפר את הכל.
לילך: הכל, אין לו בושה בפרצוף.
יונתן: כלומר, הוא מנסה לתקן כביכול, אבל הוא חושף את היותו דמות מהעתיד, הוא עושה את זה במסווה. יש סצנה שבה הוא מתלבש בחליפת אנטי קרינה, מופיע בלילה בביתו של ג'ורג', משמיע לו מוזיקה שוב של ואן היילן ואומר לו שהוא דארת׳ ויידר מהכוכב וולקן, מבינה את הבדיחה?
לילך: בהחלט, כן, אני מספיק חנונית לצערי בשביל זה.
יונתן: ושהוא חייב, חייב חייב חייב להיות עם לוריין ולהזמין אותה לנשף, או שהוא ימיס לו את המוח. ובעצם זה הכל מסתכם בזה שמרטי מביים סצינת התאהבות שונה בתכלית מסצינת ההתאהבות המקורית. סצינת ההתאהבות המקורית זה לוריין מטפלת באיש מסכן שנפגע, ילד מסכן שנפגע. הסצנה שמביים מרטי, או שהוא מנסה לביים, היא כזו: הוא ייצא עם לוריין, עם אמא שלו-
לילך: שהלא היא דלוקה עליו.
יונתן: כן, לנשף. ינסה למשש אותה, לגעת בה באוטו, היא תתנגד כמובן, כי זה מה שמצופה מאמו החסודה ואז ג'ורג' יבוא.
לילך: יציל אותה.
יונתן: ייתן לו אגרוף, יציל אותה, הוא יהיה האביר על הסוס הלבן והיא תתאהב בו. עכשיו גם אם… התוכנית משתבשת, אבל גם אם היא לא הייתה משתבשת, זה סיפור היכרות כאילו הפוך ממה שאמור לקרות!
לילך: זה גם סיפור היכרות הפוך, זה גם, אם יורשה לי רגע להיות יותר הארץ מהארץ, הטריוויאליות שבה מתעסקים עם תקיפות מיניות של האישה האומללה הזאת היא כאילו וואו. זה כמובן לא דבר שבצפייה ראשונה או שנייה או שלישית לדעתי הבחנתי בו עד כמה, אני מדברת על הילדות-נערות שלי, עד כמה זה קיצוני. קודם כל אם אנחנו דווקא במסע האדיפלי הרעיון הכי טוב שיש למרטי זה שהוא ינסה to get handsy עם אמא שלו ואז אבא שלו יציל אותה מידיו. כבר שימוש מאוד אינסטרומנטלי באמא שלו.
יונתן: אבל זה הפנ… כלומר, זה מתלבש בדיוק על איך שהוא מכיר את ההורים שלו, כלומר הוא… או איך שהוא היה רוצה להכיר את ההורים שלו יותר נכון. כלומר, הוא היה רוצה אמא חסודה שלא מרשה לגברים זרים לגעת בה.
לילך: נכון, נכון.
יונתן: והוא היה רוצה אבא גיבור.
לילך: אבא אלפא מייל, נכון. אז הוא מייצר עבורם את המין פנטזיה הזאת, תוך כדי זה שהוא לוקח חלק פעיל מדי בסיפור הזה.
[מתוך הסרט]:
Marty: Do you mind if we park for a while?
Lorraine: That’s a great idea, I’d love to park.
Marty: Huh? !
Lorraine: Marty, I’m almost 18 years old, it’s not like I’ve never parked before
Marty: What? !
יונתן: התכנית משתבשת. למה היא משתבשת? כי כשהם באוטו מחוץ לנשף, מרטי ולוריין, והוא מתחיל כאילו להז… להניע עניינים… אני כל כך גרוע ב… ב…
לילך: התכוונת להגיד להזרים?
יונתן: אני לא יודע! אני לא יודע. הוא מתחיל לנסות לגעת בה, נהיה יבשים. היא הכי בקטע!
לילך: וואי, היא מה זה בקטע, מדי.
יונתן: היא מעשנת, היא מוציאה בקבוק אלכוהול.
לילך: היא גם אומרת לו מין כזה ״אני כמעט בת 18, זה לא פעם ראשונה שאני חונה, אם אתה יודע למה אני מתכוונת״ קריץ קריצה.
יונתן: אבל מי שמוציא אותו מהאוטו הוא ביף.
[מתוך הסרט]:
Biff: You caused 300 bucks damage to my car, you son of a bitch! I’m gonna take it outta your ass.
לילך: עכשיו, ביף לא משחק משחקים. ביף לא בא להעמיד פנים שהוא תוקף אותה כמו מרטי.
יונתן: עכשיו ביף שונא את מרטי כי מרטי השפיל אותו באחת הסצנות והיה מרדף מכוניות מסעיר.
לילך: הוא באמת היה מסעיר.
יונתן: לא, באמת, אחלה. והוא בא להתנקם. אז אחרי שהוא מעיף את מרטי ואז יש לנו פה הטרדה מינית מספר 2 או 3, אני כבר לא עוקב
לילך: וואו! לא, זה כבר תקיפה מינית, אני מצטערת, אני אצטרך להתעקש על זה. הוא ממש הולך על זה הרבה יותר מדי. כשמוציאים את לוריין מהסיפור, היד שלו בתוך השמלה שלה.
יונתן: ואז כשג'ורג' בא להציל את לוריין מידיו של מרטי הוא פוגש פתאום את אויבו המושבע והמשפיל שלו.
לילך: ביף.
יונתן: ביף.
[מתוך הסרט]:
George: Hey you, get your damn hands off… Oh.
Biff: I think you got the wrong car McFly.
Lorraine: George, help me, please!
Biff: Just turn around McFly and walk away.
יונתן: זה הרגע שמשנה את עתידו של ג'ורג'.
לילך: של כולם מסתבר.
יונתן: וזה שאלה האם… כלומר זה משהו מאוד קולנועי הרעיון הזה של יש רגע אחד בעבר, בהיסטוריה שלך, שבו אתה צריך לעשות משהו ואז כל החיים שלך…
לילך: משתנים בעקבות.
יונתן: משתנים.
לילך: נגיד רק מה הרגע - הוא נותן אגרוף לביף, זה גדול מאוד.
יונתן: נכון.
לילך: האם יש רגע כזה בחיים שלך, יונתן? שקרה משהו ושינה לדעתך את המשך החיים שלך?
יונתן: כאילו אני העליתי את הנושא והיית מצפה שתהיה לי תשובה מוכנה אבל לא חשבתי, לא חשבתי לענות על זה. אני חושב שיש רגעים כאלה אבל הם נורא יומיומיים. כלומר נגיד עבורי זה יכול להיות רגע שבחרתי לא ללכת ליחידת מחשבים בצבא ולהפוך להיות מתכנת, שכנראה היה משנה את כל החיים שלי אחר כך, אלא להתגייס לאן שיקחו אותי, ונהייתי מ״כ בבסיס זיקים. ידעתי באותו, בזמן אמת שזה רגע מכריע אבל היום אני מבין שזה יותר מרגע מכריע, כלומר זה כל החיים שלי היו משתנים. הייתי הופך להיות מתכנת, לא הייתי פוגש את אשתי כי לא הייתי לומד במקום הזה באוניברסיטה. אז יש רגעים כאלה.
לילך: שאתה רואה את הפעולת שרשרת בעקבות…
יונתן: אבל הם נורא מצהירים על עצמם כאלה. תיקח את העבודה או לא תיקח את העבודה הזאת. תעבור לחו"ל או לא תעבור לחו"ל. זה לא נתתי סטירה למישהו.
לילך: למרות שלתת סטירה בשביל ג'ורג׳, זה אגרוף, זה אחד גדול.
יונתן: אז חוץ מהרגע שבו פגשת אותי…
לילך: שחיי השתנו לנצח.
יונתן: יש לך עוד רגעים כאלה?
לילך: אני חושבת שכן, הייתי בת 12 ורציתי להתקבל לבית ספר, לבית ספר לאומנויות שהיה כזה מבחנים, והגיע מכתב שלא התקבלתי.
יונתן: כמובן.
לילך: אל תגיד כמובן.
יונתן: אני לא מופתע.
לילך: כיוון שאחרי שבוע הגיע מכתב, אה, בעצם כן התקבלת. כמובן מסלול חיי השתנה, אבל יותר מהכל שינה אותי הרעיון הזה שמאחורי כל מכתב של לא יש מכתב של כן. ואם אני רק ארצה מספיק, אז תשובות גדולות חד משמעיות ישתנו. זה כמובן לא נכון וחבל שזה הלקח המעוות שלקחתי מהסיפור הזה.
יונתן: אבל זה כן מה שהסרט בעצם מראה לנו. שהרגע הזה זה הרגע של ג'ורג', הוא משתנה. כלומר, אנחנו עוד לא יודעים שהעתיד השתנה, אבל… כי בעצם התמונה שיש למרטי ממשיכה לדהות. כלומר, כי כן, היה אגרוף, כן, לוריין איתו בנשף, אבל עדיין הרגע… עוד רגע כזה מכריע, שזה הנשיקה ביניהם, הרגע הזה עוד לא התרחש. ובשביל להניע שוב ולהציל את המצב שוב מה שמרטי צריך לעשות זה לשנות את המוזיקה.
[מוזיקה מתוך הסרט - earth angel]
לילך: זה אפילו לא לשנות, זה להמשיך את המוזיקה כי הנגן נפצע, לא חשוב. צריכה להיות מוזיקה.
יונתן: הנגן נפצע. להקה שחורה בתיכון לבן, בסדר?
לילך: כן.
יונתן: ממש. אבל המוזיקה מפסיקה והם מפסיקים לרקוד וצריך שמישהו ינגן ומי אם לא מרטי מקפליי שאנחנו יודעים מהרגע הראשון של הסרט בעצם שהוא נגן גיטרה.
לילך: הוא רק רוצה את הבמה.
יונתן: אז הוא מנגן. אז הוא מנגן את השיר שאמור להיות מנוגן, "Earth Angel", שזה הרגע שבו הם מתנשקים, אבל אז גם לו יש רגע. כלומר, זה היה הרגע של לוריין וג'ורג', זה נפתר, אבל גם למרטי מגיע רגע. והרגע… הרי אנחנו זוכרים שהוא נגן גיטרה, אנחנו זוכרים שהוא לא התקבל ל״דה באטל או דה בנדס״ cause he was too damn loud והוא נסחף ברגע וגם לו יש את הרגע שלו שהוא מנגן מוזיקה שהוא אוהב מול התיכון.
[מוזיקה מתוך הסרט - Johnny B. Goode]
אז הוא מנגן את צ'אק ברי, ג'וני בי גוד. יש שם איזה קריצה לזה שהוא המציא או הקדים את הרוק כי אחד הנגנים בלהקה הוא בן דוד של צ'אק ברי והוא מתקשר ו״תשמע, צ'אק, זה הקול של העתיד! ״
לילך: ״זה הסאונד שחיפשת.״
יונתן: ובעצם הכל נפתר, כל מה שנשאר זה לחזור.
לילך: הוא בחיים, ההורים שלו ביחד, האחים הטיפשים שלו חזרו לתמונה, הכל בסדר. הוא רק צריך לחזור בחיים.
יונתן: אז יש סיקוונס של כאילו, כמובן שהכל משתבש והרוח ונקרע הכבל ו… אני לא יודע אם כדאי לנו להתעכב על כל הדברים האלה.
לילך: לא, תצפו בסרט אם לא צפיתם.
יונתן: נגיד שיש רגע נחמד שדוק בראון תלוי מהמחוגים של השעון, שזה גם מאוד סמלי לסרט. זה גם רפרנס לשעון שאנחנו רואים בתחילת הסרט, וזה גם רפרנס לסרט "Safety Last! " של הרולד לויד. אבל בסוף הכל הכל בסדר. ו...
[מתוך הסרט: צליל של מכונית חולפת במהירות]
לילך: אני אוהבת את הסאונד הזה!
יונתן: הוא חוזר לעתיד שהוא ההווה. זה, אני חושב שזה הרגע הכי מעניין בסרט. כלומר…
לילך: מאוד מאוד מגניב.
יונתן: החזרה הזאת להווה והתוצאה של המעשים שלו, זה… חיפשנו את לב הסרט, אני חושב שפה הלב הלא מודע של הסרט. כי מה שאנחנו רואים כשאנחנו חוזרים, הוא חוזר אל משפחה אחרת.
לילך: כן, הוא לא חוזר, מחליק בחזרה אל החיים שלו כמו שהם, הכל השתנה.
יונתן: כן, הוא לא מין כזה ״לקום אתמול בבוקר״, הוא קם לאותו יום ש… הוא חוזר לבית שנראה אחרת מהבית שלו.
[מתוך הסרט]:
Marty: What the hell is this?
Linda (Marty’s sister): Breakfast.
Marty: Yeah, what are… What are you wearing, Dave?
Dave (Marty’s brother): Marty, I always wear a suit to the office.
יונתן: אח שלו, שהיה כזה מין בטלן, הוא עכשיו עם חליפה, הוא מתכונן ליום במשרד, ואחותו נראית טוב יותר וההורים שלו חזרו ממשחק טניס, נדמה לי.
לילך: מפלרטטים!
יונתן: והם מחובקים, ואבא שלו מלא ביטחון עצמי, ואמא שלו כאילו כולה… כאילו משפחה גם אמידה יותר מבחינה כלכלית.
לילך: הכל שונה, הם אמידים יותר, הם בטוחים יותר, אבא שלו הוציא ספר, אמא שלו רזה ומטופחת, שזה כמובן…
יונתן: ביף נמצא בחוץ, מחוץ לבית, מנקה ועושה פוליש לאוטו של ג'ורג', כלומר גם העתיד שלו…
לילך: הוא עובד אצלו.
יונתן: הוא השתנה לחלוטין.
George: Ah, now Biff, I wanna make sure we get two coats of wax this time, not just one.
Biff: Just finishing up the second coat now!
George: Now Biff, don’t con me!
Biff: I’m sorry Mr. McFly, I meant I was just starting on the second coat.
יונתן: אז האם אנחנו רואים פה משהו שהוא מאוד מאוד חיובי? כלומר, הוא שיפר את המשפחה שלו? או שאנחנו רואים משהו שהוא כמעט באזור "The twilight zone"? כלומר, הוא הרג את המשפחה שהוא גדל בה, הוא שינה לחלוטין את המשפחה שהוא גדל בה, ויצאה משפחה אחרת שהוא בע… היא לא מוכרת לו. הוא לא מכיר את ההורים האלה, הוא לא מכיר את האחים האלה.
לילך: הוא לא מכיר את האנשים האלו, הסרט מנסה לומר שהכל השתנה לטובה, אבל כיוון שמראש יצאנו למסע האדיפלי הזה, אנחנו יודעים שהוא רצח את אבא שלו. האמירה המעניינת פה היא על המין הדבר הזה של מעגלי השפעה, או אדוות השפעה, וגם קצת על סביבה, לתוך מה אנחנו נולדים. כי נגיד, יכולנו ״להסתפק״, אני אגיד במרכאות, בזה שג'ורג' מקפליי יהיה פשוט בטוח יותר בעצמו. אבל לא, אנחנו רואים שאח שלו, שעבד בחיים האמיתיים שהוא הכיר בפאסט פוד, הוא עכשיו אדם שהולך למשרד. זאת אומרת, מה זה בא להגיד? כשאבא שלך בטוח בעצמו יותר, ומחנך אותך באיזה מין אופן מסוים ומתווה לך את הדרך, הוא גם, יש לו יותר כסף ויותר אמצעים, וגם אתה הולך להיות מצליחן יותר. האמירה מאוד אמריקאית, מהוגנת כזאת.
יונתן: זה סופר אמריקאי מבחינה של אתה בונה את עתידך ומרטי מקפליי בנה את עתידו של אביו, ואתה יכול לשנות את העתיד, אתה יכול לשנות הכל, עם קצת כוח רצון.
לילך: והצלחה היא קריירה וכסף.
יונתן: כמובן שעל פי אותו היגיון גם מרטי מקפליי אמור להיות אדם שונה ממי שהוא.
לילך: אנחנו לא מבינים אם הוא באמת אדם שונה, הוא לבוש אחרת.
יונתן: כן, אבל כאילו, זה כבר מהקטעים האלה של - טוב, תמיד אפשר למצוא את החריקות בסרטי מסע בזמן, כי זה אף פעם לא מתלבש מאה אחוז, אבל זה פחות מעניין.
לילך: לא, החריקה הכי גדולה פה זה האם לא שמתם לב שפגשתם את הבן שלכם לשבוע ארוך מאוד בחייכם, כשהייתם בני נוער?
יונתן: לא חשבתי על זה.
לילך: באמת?
יונתן: לא חשבתי.
לילך: זה הטריף אותי. איך אתם לא מזהים אותו?
יונתן: סבבה, לא חשבתי על זה בכלל.
לילך: מדהים!
יונתן: אני חשבתי על זה שמרטי אמור להיות אדם שונה, שאולי...
לילך: הוא אמור להיות.
יונתן: אדם שונה שלא היה הופך להיות חבר של דוק בראון, והוא בעצמו לא היה חוזר לעבר מלכתחילה.
לילך: הוא עם שלייקס בשם אלוהים.
יונתן: אבל לא משנה. הוא מקבל את האוטו שהוא רוצה. כלומר, הייתה ביקורת בזמן אמת על הסרט שכל התוצאה החיובית היא מאוד חומרית. הם יותר עשירים, הוא מקבל את האוטו שגם אותו, גם עליו שמענו בהתחלה, הטויוטה שלו, ואין שום הישג רגשי, בוא נגיד. אבל אני חושב שיש הישג רגשי, הוא פשוט… הוא מזעזע מהרבה בחינות.
לילך: למה הוא מזעזע?
יונתן: הוא בעצם חוזר לבית שהוא לא מכיר, ומעכשיו ועד המשך חייו יגדל, לא עם ההורים שהוא גדל איתם, לא עם האחים, הוא כאילו הופך להיות ילד מאומץ על ידי משפחה זרה.
לילך: כן, כן, זה קצת "The valley of uncanny".
יונתן: וזה בעצם סוף הסרט, יש לנו טיזר לסרט הבא.
לילך: בכלל לא מתעכבים על זה, זאת אומרת, על המין זעזוע…
יונתן: כן, כן. הסרט, אני חושב שהסרט לא שם לב לזה, או היצירה לא שמה לב לזה. דוק בראון חוזר.
[מתוך הסרט]:
Doc: Marty, you’ve got to come back with me!
Marty: Where?
Doc: Back to the future!
הפעם הוא חוזר מהעתיד, והוא אומר, הוא נותן לו טיזר לסרט ב', בגלל שהפעם מרטי צריך להציל את הילדים שלו. אנחנו לא יודעים למה, אבל זה הטיזר, ואנחנו אולי יום אחד נדבר על בחזרה לעתיד 2. וזה סוף המסע.
[מוזיקה מתוך הסרט]
יונתן: כיפי נורא. כלומר, אני בצפייה הזאת, שראיתי את הסרט כבר כמה פעמים כמובן, זה עדיין עובד. זה עדיין כיפי נורא.
לילך: זה סופר עובד. זה נראה מצוין. אני רוצה להגיד, ה-80s פה נראים כמו ארצות הברית היום, בכל מיני אזורים. זאת אומרת, גם באופנה, גם בהתנהלות, זה לא נראה כל כך שונה. אבל בכלל, זה סרט כל כך כיפי ומהודק, זה עבד לי מאוד.
יונתן: כל כך טוב שאתה מחליק את האדיפליות.
לילך: כן.
יונתן: ואתה מחליק את ההטרדות.
לילך: כן.
יונתן: ואתה מחליק את הסוף שדיברנו עליו, כי פשוט זה מסע שאתה רוצה להצטרף אליו. כלומר, אני רוצה. הרי כולנו רוצים להיכנס לדלוריאן ולנסוע לאי-שם.
לילך: כן. וזו דמות הטינאייג'ר הכי חביבה בכל גיל, אני חושבת, שהייתה אולי אי פעם בקולנוע האמריקאי. כי בני נוער, בעיקר בנים, כמו שהם עוצבו בקולנוע, נוטים ליפול לאיזה מין משבצת של… או שהם המרדן, או שהם החנון, או שהם איזה פושע. מייקל ג'יי פוקס הוא כל כך likeable.
יונתן: קיבלתי. אז אולי נסיים עם לאן היית חוזרת אחורה בזמן אם היית יכולה?
לילך: או וואו, לא חשבתי על זה בכלל! לאן הייתי חוזרת אחורה בזמן? תשמע, לא היתה תקופה טובה להיות בת.
יונתן: יו, לילך!
לילך: אבל יונתן, תחשוב על זה רגע.
יונתן: תהיי אופטימית, סוף… סוף אופטימי לפרק הראשון.
לילך: אבל תחשוב על זה רגע. ה-60's, במובנים הלא… אני מצטערת, אני הולכת להיות קלישאה לגבי זה. עיניו מזדגגות. אני חושבת שה-60's היו יכולים להיות מגניבים ומעניינים ו… פורצי קווי האישיות המגבילים של עצמי.
יונתן: אני גם, אני כמובן...
לילך: האימפריה הרומית!
יונתן: ידעתי שאשאל אותך, אז לכן ידעתי, הכנתי תשובה.
לילך: אה, אוקיי, אוקיי.
יונתן: אני גם הייתי חוזר ל-60's
לילך: מה אתה אומר?
יונתן: אבל בעיקר כדי ללכת לכאילו, הופעות של להקות שאני אוהב, אולי ל-70's, להקות בלייב, שזה דבר שאני כבר לא יכול לחוות.
לילך: ושאר החיים?
יונתן: אין לי איזה, כאילו...
לילך: איך היית מתנהל בשאר החיים ב-60's כשלא היית בהופעה?
יונתן: לא יודע, אותו דבר.
לילך: אותו דבר.
יונתן: הייתי הולך לבית קפה ו… קורא הארץ.
לילך: ב-60's.
יונתן: זה היה או זה או הייתי חוזר אחורה בזמן ויורה בהיטלר. זה התשובה הקבועה.
לילך: כן, מאוד מאוד בן. מאוד בן. בסדר גמור.
יונתן: אז עם זה, עם הנימה האופטימית והנפלאה הזאת, נסיים ונחזור… בעתיד!
לילך: בזמן?
יונתן: מה? לא, לילך.
לילך: אוך, מבלבל. טוב, בוא נעשה את זה שוב.
יונתן: ועם הנימה האופטימית הזאת נסיים ונחזור...
לילך: בשבוע הבא.
יונתן: בעתיד!
לילך: אוך, שוב כשלתי בזה. אבל אנחנו יודעים מה הסרט הבא, בוא נגיד את זה.
יונתן: אני והחבר'ה.
לילך: כן. אני והחבר'ה ונצפה בו מחדש, תצפו בו גם אתם מחדש לקראת, נראה לי יהיה כיף. תודה רבה, יונתן אנגלנדר.
יונתן: תודה רבה, לילך וולך.
לילך: תודה רבה לדן ברומר, העורך שלנו. תודה רבה לאמיר פקטור המפיק, תודה רבה לאסף פרידמן. נתראה בשבוע הבא.
יונתן: לאיפה שאנחנו נוסעים, כן צריכים כבישים.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments