בפרק האחרון בעונה של "ענקי ווידאו" חוזרים לילך ויונתן לסרט ששינה את עולם הקולנוע ללא היכר, ועשה את זה בסטייל – "ספרות זולה". אז איך נראה המוח של קוונטין טרנטינו מבפנים, למה יש אצלו כל כך הרבה רפרנסים, ובמה באמת עוסק הסרט שלכאורה עוסק בכלום ובהכל? ספיישל סיום עונה עם גרוב מיוחד ומסז' רגליים.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 30/10/2024.
[חסות]
קריינית: שומעים שזה "הארץ".
[הקלטה מתוך הסרט "ספרות זולה"]
Honey Bunny: “I love you, Pumpkin.”
Pumpkin: “I love you, Honey Bunny.”
[shuffling of chairs]
Pumpkin: “Everybody be cool this is a robbery!”
Honey Bunny: “Any of you fuckin‘ pricks move and I’ll execute every mother fucking last one of you!”
[ברקע מתנגן "Misirlou" בביצוע Dick Dale מתוך פסקול הסרט]
יונתן: שלום וברוכים הבאים ל"ענקי הווידאו", פודקאסט של "הארץ" על סרטים ועל האנשים שאוהבים סרטים. לצידי בקמפוס "ענקי הווידאו" לילך וולך.
לילך: ואיתי יונתן אנגלנדר.
יונתן: לילך, פרק אחרון לעונה.
לילך: אני יודעת, זה כל כך מרגש!
לילך: זה הגיע נורא מהר, אבל… יהיו עוד.
לילך: הלוואי.
יונתן: אנחנו מסיימים בענק עם "ספרות זולה".
[השיר "Misirlou" מתגבר]
מאיפה להתחיל עם הסרט העצום הזה? אני לחוץ כבר שבועיים.
לילך: נכון.
יונתן: לא מתקלח.
לילך: לא.
יונתן: לא… לא יודע מה לעשות.
לילך: רציתי להגיד על זה משהו. [צוחקים]
יונתן: לא יודע מה לעשות עם עצמי. אה… אני חושב שצריך להתחיל מטרנטינו.
לילך: אוקיי.
יונתן: והסיפור סינדרלה שלו. קצת.
לילך: בבקשה!
יונתן: קוונטין טרנטינו, נולד בנוקסוויל, טנסי. White trash. ממש. [לילך מהמהמת בהסכמה] אבא שלו נטש אותו, אמא שלו נטשה אותו באיזשהו שלב, סבתא שלו גידלה אותו, הם עברו ל-L.A, חזרו לנוקסוויל, הוא חזר ל-L.A, לא סיים תיכון. באמת, אדם שראוי היה לסיים את דרכו בחנות דונאטס כמנהל משמרת, מקסימום.
לילך: לא יודעת אם ראוי, אבל בהחלט היה עשוי.
יונתן: צפוי.
לילך: כן.
יונתן: נכון, ראוי זה לא יפה. זה סתם התנשאות לא יפה. אבל, האיש מצא עבודות בבתי קולנוע מקומיים, בתי קולנוע כחולים מקומיים.
לילך: [צוחקת] כחולים.
יונתן: ובאופן… כן, כן, כן.
לילך: כן, כן.
יונתן: ובאופן הכי משמעותי, בחנות וידאו.
לילך: נכון.
יונתן: ב"ענקי הווידאו"!
לילך: נכון!
יונתן: של L.A. ועשה לעצמו בעצם חינוך קולנועי רחב הרבה יותר, ושלא היה לו את כל ההתנשאות ואת כל ה… קאנוניזציה של הקולנוע הממסדי. אז הוא לקח מהכל. כלומר, כן, הוא ראה "ורטיגו", והוא ראה פליני, אבל הוא גם ראה את הסרט הכחול שבדיוק הקרין, והוא ראה קולנוע אסייתי. ראה הכל מהכל. והוא אנציקלופדיה מהלכת לקולנוע.
לילך: ממש. בכל ראיון שלו זה נורא בולט.
יונתן: הוא אוהב לדבר על זה, ורואים שזה טבעי, ורואים שהוא שולף את זה בלי שום בעיה. אז…
[ברקע מתנגן Little Green Bag" by George Baker" מתוך פסקול הסרט "כלבי אשמורת"]
כאילו משום מקום, ב-1992 הוא פרץ עם סרט עצמאי בשם "כלבי אשמורת", שהתקבל בסנדנס בביקורות נלהבות, במין תפיסה של "אוקיי, יש פה מישהו".
לילך: "יש פה קול".
יונתן: "יש פה קול", "יש פה חזון", "בוא נשים לב לבחור הצעיר הזה, ולאן הוא הולך". שנתיים אחרי זה, במין… כולם ציפו למין "משבר האלבום השני", הוא הביא את "ספרות זולה". 1994. שהסרט התקבל בקאן, וזכה ב"דקל הזהב" בקאן. זה לא רק חשוב, זה אולי הרגע הכי חשוב בקולנוע מאז. בשלושים שנה האחרונות, אני חושב שלא היה סרט חשוב כמו "ספרות זולה", ושלא היה רגע חשוב כמו ההופעה שלו בפסטיבל קאן, וההתקבלות שלו על ידי הממסד הקולנועי בצורה כזאת, הפרס הגדול של קאן.
לילך: כן.
יונתן: הסרט היחיד שאולי התקרב או ניסה להיות חשוב באותה רמה, זה "אווטאר". [לילך מהמהמת בהסכמה] שהיה איזה רגע שכולם חשבו "טוב, הקולנוע הולך להשתנות".
לילך: העולם הולך להשתנות, כן.
יונתן: אבל זה… "ספרות זולה", טרנטינו, זה מקביל לסטיבן ספילברג, "מלתעות". המילון הקולנועי השתנה. ועשיתי רשימה ארוכה…
לילך: בטח שעשית רשימה ארוכה.
יונתן: של כל הדברים שאפשר להגיד על טרנטינו ולמה זה חשוב, ועל "ספרות זולה" ולמה הוא חשוב, אבל כפי שחונכתי בצבא, תמצתתי את זה לשלושה דברים.
לילך: וואו.
יונתן: עם תתי-סעיפים, שכמובן… שוברים את השלושה. אבל אני לא רוצה שנעשה שיעור היסטוריה.
לילך: לא, אנחנו לא נעשה שיעור היסטוריה.
יונתן: אבל כן יש חשיבות לבסיס הזה, כדי שנוכל לחזור אליו ולדבר עליו במהלך הפרק. אז כל מי שמרגיש שהוא בשיעור היסטוריה - חכו! אנחנו עוד נדבר על דברים, על סמים ועל גופות.
לילך: בטח.
יונתן: ועל ראשים מתפוצצים.
לילך: Bear with us.
יונתן: המתינו.
לילך: תהיו טובים אלינו.
יונתן: אז קודם כל, טרנטינו הוא פנומן. ויש הרבה במאים טובים. אירחנו אותם פה, ב… בסרטים שדיברנו עליהם.
לילך: נכון.
יונתן: שהם טובים בצילום, או טובים במיזנסצנה, או טובים בסאונד, או טובים בעריכה. טרנטינו טוב בהכל.
לילך: ככה זה נראה, נכון?
יונתן: הוא פנומן, ורואים את זה מיד, וגם אם אתה לא יודע שום דבר על קולנוע, אתה מרגיש את זה מיד. זה קצת כמו, אתה שומע את מיילס דיוויס מנגן בחצוצרה ואתה אומר "וואלה!"…
לילך: "יש לו הכל".
יונתן: "יש לו את זה".
לילך: כן.
יונתן: אז זה דבר ראשון, ואי אפשר לזלזל בזה. אנחנו ננסה קצת לעצור בנקודות ולהגיד "שימו לב לזה. במאי אחר לא היה עושה את זה ככה". דבר שני, הקולנוע של טרנטינו. 1994. זה היה קולנוע של שבירת מוסכמות. הדפסתי פה את עשרת הסרטים הכי מכניסים ב-1994: "מלך האריות", "פורסט גאמפ", "שקרים אמיתיים", "הפלינסטונס", "טיפשים בלי הפסקה", "ספיד", "המסכה". זה סרטים טובים יותר או פחות. אני אמרתי פה בעצמי ש"מלך האריות" זו יצירת מופת, ואני עומד מאחורי הקביעה הזאת, אבל אלה סרטים נורא שבלונים, מהוגנים בדרכם. [לילך מהמהמת בהסכמה] אתה יודע מה הולך לקרות. יש גיבור, קורה לו משהו, הוא משתנה, סוף.
לילך: כן.
יונתן: ובא טרנטינו, ואומר "בואו נזרוק את הכל מהחלון".
לילך: כן. הוא בא מהחלל. הוא בא, באמת, כוכב אחר.
יונתן: למה שהסרט יסופר לפי הסדר? למה שלא נגיד "nigger"? למה שלא נעשה גם קומדיה, גם אקשן, גם אימה, וגם אונס אנאלי באותו סרט? למה לא?
לילך: כן.
יונתן: אפשר. ולמה שנהיה מחויבים לריאליזם? בעצם שבירת מוסכמות זה היישר מ… סליחה, שיעור היסטוריה, הגל החדש הצרפתי, שעשה בדיוק את אותו דבר בזמנו. הוא אמר "אפשר לעשות קולנוע אחר", ואולי הדבר הכי מכריע מהבחינה הזאת - סרט רווחי. "ספרות זולה" היה סנסציה. זה היה סרט רווחי, כיפי, זה לא היה ארבע שעות של גודאר מסתכל על פסל והפסל מסמל משהו. פשוט סרט, במרכאות אני אגיד, "אקשן". כיפי, מצחיק, וכלכלי. שזה משמעותי מאוד. הוא התקבל על ידי קאן, הממסד הקולנועי, והוא התקבל על ידי הקהל. דבר שלישי ואחרון, והכי מורכב - הקולנוע של טרנטינו מנכיח את הקולנוע.
לילך: כן.
יונתן: בתיאטרון קוראים לזה הרי לפעמים שבירת הקיר הרביעי, והוא עושה את זה. כלומר, הסרטים שלו מתקיימים ביקום שהוא הקולנוע של טרנטינו. אני אתן דוגמה גסה - "ממזרים חסרי כבוד" לא מתרחש במלחמת העולם השנייה. הוא מתרחש במלחמת העולם השנייה כפי שהיא מוצגת והוצגה בקולנוע. אז כשיש לו שני גנגסטרים, זה לא מעניין אותו איך מדברים גנגסטרים ב-L.A ב-1994. מעניין אותו איך מדברים גנגסטרים בסרטים. וזה מאוד מאוד מאוד חשוב. מעבר לרפרנסים, יש אין סוף רפרנסים, אוקיי? טוקבקיסטים, אתם מוזמנים להגיד לנו את כל עשרות הרפרנסים שפספסנו. יש אין ספור. אבל זה בעצם אומר "אני חי בתוך הקולנוע, הדמויות שלי חיו בתוך הקולנוע, ומה שאני מציג לכם זה בסופו של דבר סרט, ואני רוצה שאתם, הקהל, תדעו את זה".
לילך: וזה ספציפית נורא משמעותי ב-1994, כי אין אינטרנט. זאת אומרת, כל חוויית הצפייה כמו שאנחנו מכירים אותה היום, של שנייה אחרי זה אתה יכול ללכת להיכנס לפורומים ולדבר עם אנשים אחרים על "מאיפה הציטוט הזה?" ו"מאיפה…?" - אין את הדבר הזה. זאת אומרת, אתה יוצא משם, ואני זוכרת את חוויית הצפייה, אתה יוצא מהקולנוע, ואתה אומר "מה ראיתי עכשיו בכלל?" זאת אומרת, "ומה שייך למה? ועם מי אני מדברת על זה?". אני חושבת שזה חלק מאוד משמעותי. אני גם חושבת שהדבר שהוא עשה זה לימד את עצמו הכל, ואז אמר "ועכשיו נשכח הכל. ונתחיל מהתחלה. פשוט ניצור את זה מכלום".
יונתן: סוף שיעור ההיסטוריה. אנחנו גם נגיד אבל, שזה סרט עם המון דמויות, מאוד ארוך, אפשר לעצור כמעט בכל פריים ולדבר עליו, כמעט בכל שורה ולדבר עליה, ולהגיד, "כן, השורה הזאת לקוחה מפה, והיא מסמלת את זה", ו…
לילך: יש שימוש במוזיקה וזה, למעשה אמרנו הרי שהיינו יכולים לעשות עונה שלמה.
יונתן: נכון.
לילך: רק על "ספרות זולה", וזה היה נכון.
יונתן: נכון. ואנחנו לא הולכים לשכנע אתכם או לדבר איתכם על למה הסרט הזה חשוב. עשיתי את זה. זה נגמר. מעכשיו אנחנו הולכים לדבר, כרגיל, על מה שמעניין אותנו.
לילך: ואנחנו לא נתעכב על הרבה מאוד דברים, משמעותיים, חשובים לסרט, פשוט כי אי אפשר.
יונתן: כתבו לנו טוקבק! [לילך צוחקת] כועס. אז לילך…
לילך: כן?
יונתן: מתי ואיפה ראית "ספרות זולה"?
לילך: אז ראיתי "ספרות זולה" בקולנוע, בקולנוע רב-חן, שעלה פה מספר פעמים. אולי הם צריכים לתת לנו חסות. [יונתן צוחק] ו… הלכתי לשם עם חברות. ראיתי "כלבי אשמורת", ואהבתי את "כלבי אשמורת". אני הייתי היחידה ממי שהלכנו לראות את זה. ו… זו באמת הייתה חוויה ש… שהמוח מתפוצץ. וגם לא הצלחנו, אני מרגישה, אני לא הצלחתי לספר אחר כך לאף אחד על מה הסרט. רק אמרתי "לא, לא, פשוט תלכו לראות את זה. פשוט תלכו לראות את זה. אי אפשר להסביר". לנסות לתאר את זה בצורה כזאת או אחרת, זה הרגיש כל הזמן חסר. והדבר שאני הכי זוכרת, נכון יש את התור הזה כשיוצאים מהקולנוע?
יונתן: כן.
לילך: והמסדרון עמוס באנשים שאומרים את המחשבות הראשונות שלהם? [יונתן מהמהם בהסכמה] והדבר ששמענו הכי הרבה זה היה, "יו, איזה דפוק זה", "איזה דפוק זה", "איזה חוויה זה". [צוחקת] וזה נשאר איתי. זה נשאר איתי כאיזה מין דבר כזה, של חוויה שדופקת לך את השכל. ממש. מה לגביך?
יונתן: אני הייתי צעיר מדי כשזה יצא בקולנוע. לא ראיתי את זה בקולנוע. היה לי מנוי ל"אוזן השלישית".
לילך: בטח.
יונתן: כפי שאמרתי פה בעבר, היה לי חינוך קולנועי בבית, כאילו, די יסודי. אבל הוא היה של אמא שלי. אמא שלי לא ידעה מה זה "ספרות זולה".
לילך: כן.
יונתן: כלומר, היא ידעה מה זה פליני, אז את זה ראינו. אז שמעתי שנים על "ספרות זולה" בלי לראות את הסרט.
לילך: אוקיי.
יונתן: ידעתי שזה סרט חשוב. אבל כאילו… לא יודע, איכשהו זלזלתי בזה. ואז פשוט לקחתי את זה יום אחד.
לילך: באיזה גיל?
יונתן: 15.
לילך: אוקיי.
יונתן: משהו כזה. ישבתי בטלוויזיה הקטנה, בחדר שלי. שמתי. ראיתי "ספרות זולה". הייתי בהלם. אמא שלי חזרה הביתה, "איך היה הסרט שהוצאת? אתה ממליץ לי?" ומה עונים ל… ראיתי עכשיו אונס אנאלי [לילך צוחקת] של בחור שחור גדול, אני אמליץ על זה לאמא שלי? ומצד שני, ראיתי סרט מדהים.
לילך: כן.
יונתן: המלצתי לה.
לילך: כן.
יונתן: [צוחק] היא ראתה, ואמרה שהיא לא הבינה כלום. [לילך צוחקת] אבל "הלם" זה המילה שהכי מתארת את החווית צפייה שלי.
לילך: כן, זה באמת באמת הלם. אני חושבת, אני אגיד משהו כאילו מוקדם לדיון שלנו, אבל הרבה פעמים אנחנו מדברים על סרט ש"שינה את עולם הקולנוע", בצורה כזאת או אחרת. זה ברור ש"ספרות זולה" שינה את עולם הקולנוע, אבל אני חושבת שעוד הרבה יותר מזה, הוא שינה אותנו כצופים. אני ממש ממש מאמינה בזה שהוא יצר חיווטים במוח שלנו שלא היו שם קודם, והוא שינה אותנו לתמיד. וזה אי אפשר להגיד על הרבה סרטים, שהם שינו אותך כאדם.
יונתן: זה באמת מוקדם, אבל כשאמרתי שהוא וירטואוז, אחד הדברים שרציתי להגיד ולא אמרתי, זה שהוא וירטואוז ענק של הינדוס חוויית הצפייה. בזה אני חושב שאין לו מתחרים. הוא יודע לגורם לצופים להרגיש או לחשוב מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה, ואיך להפתיע אותנו ואיך לשגע אותנו ואיך לשבש לנו…
לילך: כן, כן.
יונתן: או ליצור קֶצֶר בחוויה הזאת.
לילך: הקצרים האלה. בדיוק.
יונתן: בואי נדבר על הסרט.
לילך: בוא נדבר כבר על הפאקינג סרט.
[הקלטה מתוך הסרט]
Pumpkin: “No, forget it, it’s too risky. I’m through doin‘ that shit.”
Honey Bunny: “You always say that, the same thing every time: I’m through. Never again. Too dangerous.”
Pumpkin: “I know that’s what I always say. I’m always right too.”
Honey Bunny: “but you forget about it in a day or two.”
Pumpkin: “Yeah, well, the days of me forgettin‘ are over, and the days of me rememberin‘ have just begun.”
יונתן: דיינר. זוג חמוד. פאמפקין והאני באני יושבים. שני עבריינים קטנים יושבים ומדברים על איך נמאס להם לשדוד חנויות קטנות, חנויות משקאות. זה לא שווה. עדיף לשדוד בנק. אפשר לשדוד היום בנק עם טלפון.
לילך: אתה רוצה להגיד מי השחקנים?
יונתן: טים רות' ואמנדה פאלמר. זו לא שיחה חשובה, היא לא אומרת שום דבר יוצא דופן. אבל לדיאלוג הזה יש מוזיקה. כתיבה היא כמו כל כתיבה אחרת, יש לה ניגון, יש לה קצב, יש לה אוצר מילים, ואתה פשוט לא יכול להפסיק להקשיב להם. למרות שאתה לא יודע מי אלה, או מה הולך לקרות, אין לך מושג. והכתיבה שזיכתה את טרנטינו ואת השותף שלו, רוג'ר אייברי, באוסקר, כבר פה אתה שואל… "מה זה?"
לילך: מה הולך פה?
יונתן: לא ככה נראית שיחה בין שני עבריינים בסרט.
לילך: זהו, ספציפית זוג שמנסה… [מגחכת] שמדבר על… על שוד. וגם… בזה נזכרתי כשצפיתי בזה, בפעם הראשונה אתה חושב שאלו הגיבורים של הסרט.
יונתן: ככה מתחיל הסרט. אלה הגיבורים שלנו.
לילך: כן, אתה איתם.
יונתן: הם לא מסכימים, כמובן, על כלום. כמעט אין שיחות בסרט שבהן הדמויות מסכימות על מה שמדברים. זה אחד הדברים שמאוד מאפיינים את הדיאלוגים של טרנטינו.
לילך: כמונו.
יונתן: אה, זה תמיד ויכוח. [לילך מהמהמת בהסכמה] ואז הם שודדים.
[הקלטה מתוך הסרט]
Pumpkin: “Everybody be cool this is a robbery!”
Honey Bunny: “Any of you fuckin‘ pricks move and I’ll execute every mother fucking last one of you!”
יונתן: אנחנו מבינים שרק עכשיו מתחיל הסרט. היה איזשהו מבוא, ואז מתחיל הסרט באמת. והסרט מתחיל עם וינסנט וג'ולס. ג'ון טרבולטה וסמואל ל. ג'קסון. הם נוהגים באוטו, הם נראים כמו חבר'ה קשוחים, ועל מה הם מדברים?
[הקלטה מתוך הסרט]
Vincent: “And you know what they call a Quarter Pounder with Cheese in Paris?”
Jules: “They don’t call it a Quarter Pounder with Cheese?”
Vincent: “No man, they got the metric system there, they wouldn’t know the fuck a Quarter Pounder is.”
Jules: “What do they call it?”
Vincent: “They call it Royale with Cheese.”
Jules: “Royale with Cheese.”
Vincent: “That’s right.”
Jules: “What do they call a Big Mac?”
Vincent: “Big Mac’s a Big Mac, but they call it Le Big Mac.”
Jules: [French accent] “Le Big Mac. [laughs] What do they call a Whopper?”
Vincent: “I dunno, I didn’t go to Burger King”.
לילך: אנחנו מאוד מאוד רגילים, בסרטים, שכל דיאלוג בעצם נועד לקדם את העלילה. ואז אתה מקבל כל מיני דברים כאלה, שדמויות מדברות נגיד על מה התוכנית שלהם, ואיפה הם נמצאים עכשיו, ולמה הם עושים את הדבר שהם עושים. המסירת מידע היא כזאת שכאילו, היא אמורה להיות נורא נורא יעילה. בעצם ככל שהתסריט יותר גרוע, אז המסירת מידע היא יותר על פני השטח. והם? הם לא מוסרים כלום. אתה לא יודע מי הם, אתה לא יודע מאיפה הם באו, אתה לא יודע שהם הולכים לבצע כאילו עכשיו פשע.
יונתן: מה שמלמדים אותך בבית ספר לתסריטאות זה שכל שורה או כל מילה אמורה לקדם את העלילה.
לילך: כן.
יונתן: ואתה תוהה לעצמך בראש "איך לעזאזל Royale with cheese מקדם את העלילה? איך זה יכול להיות?"
לילך: זה לא.
יונתן: זה לא אמור להיות ככה.
לילך: זה לא רק לא אמור, זה לא מקדם את העלילה. זה עושה משהו אחר.
יונתן: על זה אני אולי אתווכח איתך בהמשך.
לילך: יאללה.
יונתן: השיחה שלהם נסובה סביב שלושה דברים. אחד, זה אמסטרדם. וינסנט וגה היה באמסטרדם, ומדברים על ההבדלים הקטנים בין ארצות הברית לאירופה. שתיים, מיה וואלאס, אשתו של הבוס, שאנחנו למדים שהיא הייתה בפיילוט, שנכשל.
לילך: כן.
יונתן: רצתה להיות בטלוויזיה, לא הצליחה, ועכשיו היא אשתו של הבוס, וזהו. ושיחה ארוכה מאוד, שמבוצעת בשוט אחד, רפרנס ל"אלפאוויל", למי שרוצה, על מסאז' ברגליים, ומה המשמעות של מסאז' ברגליים.
[הקלטה מתוך הסרט]
Vincent: “Have you ever given a foot massage?”
Jules: “Don’t be tellin‘ me about foot massages. I’m the foot fuckin‘ master.”
Vincent: “Given a lot of them?”
Jules: “Shit yeah. I got my technique down and everything. I don’t be tickling or nothin‘.”
Vincent: “Have you ever given a guy a foot massage?”
Jules: “Fuck you.”
יונתן: ג'ולס טוען שמישהו, טוני רוקי הורור, עוד רפרנס, עשה מסאז' ברגליים למיה וואלאס, ולכן מרסלוס וואלאס, הבוס, זרק אותו מהקומה ה… רביעית?
לילך: לא זוכרת איזה.
יונתן: שלישית או רביעית, מהחלון.
לילך: זרק אותו מהחלון.
יונתן: [מגחך] וגרם לו לשיבוש שפתי. ואז יש דיון ביניהם על המשמעות של מסאז' ברגליים. אני מדגיש את זה פה גם כי הסדר הזה חשוב לי, [לילך מהמהמת בהסכמה] וגם כי אנחנו נראה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם בסרט, דיונים על המשמעות של דברים. האם למסאז' ברגליים יש משמעות או אין משמעות? באיזה… אגב, מה את חושבת?
לילך: אתה שואל אותי?
יונתן: כן.
לילך: שאף אחד לא ייגע לי ברגליים אף פעם. [צוחקים]
יונתן: והסיבה שכל השיחה הזאת מתנהלת היא שווינסנט קיבל משימה מהבוס להוציא את מיה וואלאס לדייט.
לילך: לא בדיוק לדייט. בסוף שבוע שמרסלס לא נמצא, ש… ש"ידאג לה". וזה שהדיאלוג הזה, כולל ה-foot massage, שממשיך, מתקיים בזמן שהפעולה שלהם לא מודבקת בשום צורה לדיאלוג. הם מוציאים את הנשקים שלהם, הם יורדים מהרכב, הם הולכים [צוחקת] לאיזה דירה, ואז הם מבינים שמוקדם מדי, גם מוזר, אז הם זזים הצידה וממשיכים את השיחה על ה-foot massage. זה שהמוח מנסה להדביק את הדברים, זה… ולייצר מזה משמעות, זה כזה דבר מדהים. הרי אנחנו משתמשים בתבניות בשביל לפענח את העולם כל הזמן. קצת כדי לקצר את הדרך, נכון? זאת אומרת "הייתי במקום הזה, אני יודעת שזה ככה וככה". אתה לא יכול להחיל על זה שום תבנית. בגלל זה אני… בגלל זה אני חוזרת למה שאמרתי קודם, הוא שינה אותנו כצופים, הוא שינה אותנו כבני אדם. אין שום תבנית שאתה יכול להחיל על החמש דקות דיאלוג האלו.
יונתן: כן. אז כצופים, אנחנו כבר בתוך עשר דקות פחות או יותר, אנחנו, מצד אחד גם אין לנו מושג מה קורה, פגשנו שתי דמויות שכבר שכחנו מהם ואנחנו לא יודעים מי הם היו.
לילך: מה איתם, כן.
יונתן: ושתי הדמויות האלה, אנחנו אין לנו מושג לאן הם הולכים או מה הם הולכים לעשות. ומצד שני, אנחנו מרותקים.
לילך: לגמרי.
יונתן: ואז הם דופקים על הדלת ואומרים "בוא ניכנס לדמות".
לילך: שזה גם קצת… מדהים.
יונתן: אפרופו העניין הזה של "אנחנו חיים בסרט", אז הוא מדגיש לנו, טרנטינו, מזכיר לנו, "תזכרו. דמויות. סרט". ג'ולס ווינסנט נכנסים לדירה, ובה כמה חבר'ה צעירים. אני אגיד כבר את הסוף, נראה שהם גנבו, או ניסו לגנוב, כסף למרסלוס.
לילך: אנחנו לא יודעים שכסף, זה מזוודה.
יונתן: נכון… משהו, מזוודה, למרסלוס וואלאס, וג'ולס ווינסנט נכנסו בשביל להחזיר אותה.
לילך: זה הרגע הראשון שמשהו make sense. זאת אומרת, האנשים האלו במשימה. האנשים האלה באו להחזיר מזוודה מאנשים אחרים שגנבו.
יונתן: אבל יש פה איזה מין מופע של ג'ולס.
לילך: זה לגמרי מופע.
[הקלטה מתוך הסרט]
Jules: “Looks like me and Vincent caught you at breakfast, sorry about that. What’cha havin‘?”
Brett: “Hamburgers.”
Jules: “Hamburgers! The cornerstone of any nutritious breakfast.”
יונתן: אה, עוד פעם המבורגר. הנה, חריזה.
[הקלטה מתוך הסרט]
Jules: “You know what they call a Quarter Pounder with Cheese in France?”
Brett: “No.”
Jules: “Tell ‘em, Vincent.”
Vincent: “Royale with Cheese.”
Jules: “Royale with Cheese. You know why they call it that?”
Brett: “Because of the metric system?”
Jules: “Check out the big brain on Brett! You’re a smart motherfucker! that’s right. The metric system.”
יונתן: ואז הוא שואל אותו "איפה המזוודה?", אנחנו רואים את המזוודה, אנחנו לא רואים מה יש בתוכה.
לילך: אנחנו לא נראה מה יש בתוכה. עד הסוף.
יונתן: יש בה משהו מוזהב. זה רפרנס מובהק לסרט "Kiss Me Deadly" מ-1955, שגם לא רואים מה יש במזוודה, וכשהיא נפתחת בסוף היא שורפת את הכל. ואז הוא מצטט את הציטוט שלו מ-"Ezekiel 25, 17". יש שם חלק קטן מיחזקאל באמת, כל השאר זה טרנטינו. אבל, מה אכפת לו? אני בטוח שעכשיו דן ישים את הציטוט הזה.
[הקלטה מתוך הסרט]
Jules: “The path of the righteous man is beset on all sides by the inequities of the selfish and the tyranny of evil men.”
יונתן: חשוב להגיד אותו, כי אנחנו נשמע אותו עוד פעמיים בסרט. ואם משהו נשמע שלוש פעמים בסרט, כדאי להקשיב לו. יש לי תרגום קלוקל.
לילך: בבקשה, תקלקלל.
יונתן: "דרכו של הצדיק מלאה בקשיים מכל הצדדים בשל אי השוויון שיוצרים האנוכיים ועריצות הרשעים. [ההקלטה מהסרט ממשיכה ברקע] ברוך הוא זה שבשם הצדקה ורצונו הטוב מוביל את החלשים דרך עמק החשיכה, כי הוא אכן שומר אחיו ומוצא ילדים אבודים". ועכשיו אני נכנס לחלק שבאמת מיחזקאל, אם כי משובש.
[ההקלטה מתחזקת]
Jules: “And I will strike down upon thee with great vengeance.”
[ההקלטה ממשיכה ברקע]
יונתן: "ועשיתי בם נקמות גדולות, בתוכחה חמה, אלה שמנסים להרעיל ולהרוס את אחיי. וידעו כי אני אדוניי, בתתי את נקמתי בך".
[ההקלטה מתחזקת]
Jules: “when I lay my vengeance upon thee.” [gunshots sound]
יונתן: בשביל מי כל המופע הזה?
לילך: אני חושבת שיש פה איזה עניין של שעשוע פנימי. זה הרי בשביל אף אחד. זה רק בשביל ג'ולס, נכון?
יונתן: אז אני חושב שפה, שוב, את פונה לכלים הפסיכולוגיסטיים שלך כדי לנסות לפענח את המוח של ג'ולס. אבל אנחנו לא צריכים לפענח את המוח של ג'ולס.
לילך: אי אפשר לפענח את המוח של ג'ולס.
יונתן: אנחנו צריכים לפענח את המוח של טרנטינו.
לילך: אוקיי.
יונתן: המופע הזה הוא אך ורק…
לילך: בשביל הקהל הצופה?
יונתן: בשביל הצופים.
לילך: [מהמהמת] אוקיי.
יונתן: זו המטרה שלו, הוא הרי יחזור הרי הציטוט הזה כמה פעמים.
לילך: כן.
יונתן: והוא רוצה להעביר דרכו אולי איזה מסר או מסרים, אנחנו נדבר על זה. אין שום היגיון בלנאום בפני אנשים שאתה הולך להרוג. זה קורה רק בקולנוע. זה קורה רק בסרטי בונד.
לילך: נכון.
יונתן: אז צריך להבין את הדמויות האלה לא כדמויות בשר ודם, אלא כדמויות קולנועיות. וכדמויות קולנועיות, יש בזה היגיון.
לילך: יש בזה היגיון כמעט כמו לשאת מונולוג ב"גלוב", לקהל. זאת אומרת, יש כל הזמן קריצה. יש כל הזמן איזה תחושה של… אנחנו גם בתוך זה, אבל אנחנו גם רואים אתכם כקהל. בקולנוע זה לא קורה הרבה, כי אין נוכחות של קהל.
יונתן: והנה עוד קריצה לקהל. החלק הזה נגמר, ואז פתאום, אנחנו כבר 20-25 דקות לתוך הסרט, כתובית. [ברקע מתחיל להתנגן Let’s Stay Together" by Al Green"] וינסנט וגה ואשתו של מרסלוס וואלאס.
[השיר ברקע מתגבר]
יש עכשיו חלק קטן שאנחנו מדלגים עליו, במודע. וינסנט וגה קונה סמים. קונה הרואין, ספציפית. מזריק הרואין.
לילך: זה חתיכת דבר.
יונתן: זה חתיכת דבר.
לילך: זה לא דבר שאתה עושה כאילו… מדליק ג'וינט קטן בסוף היום.
יונתן: [מגחך] והוא מגיע לבית של מיה, או מרסלוס, כשהוא מסומם. היא מכניסה אותו. אנחנו לא רואים את מיה, ואנחנו עכשיו נמצאים עם וינסנט. כלומר, אנחנו לא יודעים מה בדיוק מצופה מאיתנו, מווינסנט. אנחנו לא יודעים מה מרסלוס רוצה שנעשה עם מיה. אנחנו לא מכירים את מיה, לא ראינו את מיה, לא שמענו עליה שום דבר.
לילך: היא רק… אנחנו יודעים עליה שהיא אשתו של הבוס.
יונתן: כן. אז מבחינת גם עמדת כוח, היא בעמדת כוח עליו. היא מסתכלת עליו דרך המצלמות של הבית. היא עושה שורה בעצמה.
לילך: כן.
יונתן: שגם זה, כאילו כלום, אבל יהפוך להיות משמעותי. ואז היא מופיעה. ואיך היא מופיעה? דרך כפות הרגליים שלה.
לילך: בטח. איך הוא אוהב כפות רגליים. [צוחקת]
יונתן: כן, כן, אבל זה יותר מזה. זה הרגליים מהשיחה על ה-foot massage.
לילך: בוודאי, בוודאי.
יונתן: בעצם, בצפייה הזאת הבנתי שכל חלק הראשון היה מבוא, שמטרתו להגיד לווינסנט וגה "זה מה שקורה למי שדופק את מרסלוס וואלאס". הוא מת. ולא סתם ג'ולס צועק באחד הרגעים, "Marcelus Wallace don't like being fucked by anybody but Mrs. Wallace". לא סתם זה מוזכר. כל הדברים האקראיים האלה לכאורה, לדעתי, הם בכלל לא אקראיים.
לילך: לא כל הדברים, אבל בהחלט יש, והוא שותל אותם באופנים כאלו שפתאום יהיה לך איזה מין זץ כזה במוח כשהוא יצליח לקשר משהו למשהו.
יונתן: נכון. אז כשאנחנו רואים את הרגליים של מיה וואלאס, אז אנחנו חושבים על "אה, מי שנוגע ברגליים האלה…"
לילך: מת.
יונתן: מת. ווינסנט מבין את זה.
לילך: מיד. עוד משהו שאנחנו רואים מיד, זה שהכותרת "אשתו של מרסלוס וואלאס" היא לא נכונה. האישה הזו, נדמה שהיא הכל חוץ מהאישה הקטנה של מישהו. היא שולטת בחדר, היא שולטת בסצנות האלו. אנחנו מצפים, יש לנו בראש משהו כמו בוני, האישה הקטנה, trophy wife מ"ביג לבובסקי". לא, לא, לא, לא, לא. מיה וואלאס היא חתיכת דמות וחתיכת אישה בפני עצמה.
יונתן: כן. לא אמרתי, אומה תורמן.
לילך: בהחלט אומה תורמן.
יונתן: שכמובן היה להם יחסים… לו, לה וטרנטינו, יחסים ארוכים ב"קיל ביל" ואחרים.
לילך: הוא שינה את חייה.
לילך: והיא לוקחת את וינסנט ל"Jack Rabbit Slim's".
[מוזיקת רקע מהסרט]
יונתן: כן. היא מתעקשת על המקום.
לילך: כן. "An Elvis man would love it". אני חושב שהמקום הזה נראה כמו המוח של טרנטינו.
לילך: ממש! ממש ממש.
יונתן: זה חלל, מסעדה, בר, לא יודע איך לקרוא לזה בכלל, שמוקדש כולו לשנות החמישים. המלצרים הם מרלין מונרו וג'יימס דין וזורו, ויש על הקירות פוסטרים של סרטים, והמוזיקה משנות החמישים. אני חושב שככה באמת טרנטינו חושב, פשוט לא על שנות החמישים, אלא על כל הקולנוע כולו.
לילך: כן.
יונתן: מין בליל צבעוני, לא קוהרנטי בהכרח, של מציאות ודמיון ודברים שהוא ראה בטלוויזיה ודברים שהוא ראה בקולנוע, ודברים שהוא קרא עליהם, והפוסטרים, וזה הכל מתפוצץ במקום הזה.
[הקלטה מתוך הסרט]
Mia: “Whaddya think?”
Vincent: “I think It’s like a wax museum with a pulse.”
Buddy: “Hi, I’m Buddy, what can I get ya?”
יונתן: הם מתיישבים, ויש להם בעצם דייט. מיה וואלאס הובילה את וינסנט לדייט איתה. האם הוא ידע, לא ידע? האם הוא מבין, לא מבין? בסופו של דבר, הם יושבים בתוך מכונית, והם בדייט. והשיחה ביניהם, אף היא נסובה סביב שלושה דברים. הראשון, הם מזמינים אוכל. היא מזמינה, טם-טם-טם, המבורגר. הנה שוב ההמבורגר. דבר שני, הפיילוט. והחלק השלישי מדבר על מה שקרה לטוני רוקי הורור.
[ברקע מתנגן Rumble" by Link Wray"]
לילך: שהעז לעשות לה פוט מסאז'.
יונתן: כן, שהיא מכחישה. היא נגעה לו רק ביד, בפעם האחת שנפגשו ביניהם. ומה קרה בין מרסלוס לטוני רוקי הורור? רק שניהם יודעים. מה שחשוב לי, זה שזו הכפלה או חריזה של השיחה בין ג'ולס ווינסנט בהתחלה - אוכל, מיה וואלאס, טוני רוקי הורור. רגע כן חשוב זה שהיא מדברת על שתיקות מביכות.
[הקלטה מתוך הסרט]
Mia: “Don’t you hate that?”
Vincent: “Hate what?”
Mia: “Uncomfortable silences. Why do we feel it’s necessary to yak about bullshit in order to be comfortable?”
Vincent: “I don’t know. That’s a good question.”
Mia: “That’s when you know you found somebody really special. When you can just shut the fuck up for a minute, and comfortably share silence.”
Vincent: “Well, I don’t think we’re there yet. But don’t feel bad, we just met each other.”
לילך: עכשיו, זה שיחה כל כך מוקדמת. בכל היכרות עם בן אדם. בטח למין דבר הזה שהוא דייט, לא דייט… זאת אומרת, אפילו לא ברור לאיזה כיוון הם לוקחים את הדבר הזה, לאיזה כיוון היא לוקחת את הדבר הזה. כי היא כן מפלרטטת, אבל היא גם לא מפלרטטת, נכון?
יונתן: הם שניהם לדעתי כן מפלרטטים, ויותר מזה, וינסנט וגה הוא עכשיו עם אשתו של הבוס. הוא תיאר את זה קודם, כ"אני אקח…", כאילו, לקחת אשתו של חבר לסרט, להיות מנומס, אני אצחק מהבדיחות המטומטמות שלה וזה.
לילך: כן.
יונתן: ואז פתאום הוא שואל אותה, "כן, מה קרה בינך ובין טוני רוקי הורור?". הוא גם יודע שהוא חוצה איזשהו גבול שאסור לו לחצות, או שהוא דורך במקום שאסור לו לדרוך. הם שניהם עושים את זה. ואז היא רוצה לרקוד.
[ברקע מתנגן You Never Can Tell" by Chuck Berry"]
לילך: יש תחרות קטנה בתוך המקום הביזארי הזה, תחרות ריקודים.
יונתן: והשיר שמתנגן הוא שיר של צ'אק ברי, "You Never Can Tell, Teenage Wedding". ופה אנחנו צריכים לדבר רגע על הליהוק, ספציפית של טרבולטה, בעיניי. [לילך מהמהמת בהסכמה] כשהם עולים לרקוד, הקהל לא שואל את עצמו "האם וינסנט וגה יודע לרקוד?", הקהל שואל את עצמו "האם ג'ון טרבולטה יודע לרקוד?"
לילך: אבל אנחנו יודעים שג'ון טרבולטה יודע לרקוד.
יונתן: כן.
לילך: זה אולי הדבר היחיד שאנחנו יודעים עליו.
יונתן: אבל, נכון, הרגע הזה לוקח אותך החוצה מהסרט, הוא מדגיש את זה ש"תראו, זה סרט. וינסנט וגה הוא לא רק וינסנט וגה. אני, טרנטינו, יודע שוינסנט וגה הוא לא רק וינסנט וגה. אני יודע גם שהוא זה שרקד ב-'Saturday Night Fever' ב-1977".
לילך: וב"גריז", בטח.
יונתן: וב"גריז". "אז אני מוציא אתכם, ואני מזכיר לכם שהיקום הקולנועי הוא יקום אחד". ואפשר להשוות את זה בעיניי, בקלות, למה שעושים היום כל הזמן עם יקום מארוול. [לילך מהמהמת בהסכמה] עם כל מיני בדיחות. מי ש… בזבז את הזמן שלו והלך לראות "דדפול ו-וולברין". אין ספור! אין ספור בדיחות על היקום הקולנועי של מארוול, ואיך השחקן הזה הוא בעצם הדמות הזאת, אבל בסרט הזה הוא הדמות הזו, הוא הדמות הזאת. והא הא הא. יש לך משהו על ליהוקים?
לילך: כן. מי ב-1994 הסתכל על ג'ון טרבולטה…? באמת… באמת "שיגעון המוזיקה" ו"גריז", ואיזה החלקה מוזרה ל"תראו מי שמדבר", שהוא עשה שם עם הקריירה שלו. מי מסתכל עליו ומלהק אותו כגנגסטר? [מגחכת] זה החלטה נורא נורא מוזרה. והתשובה היא כמובן, קוונטין טרנטינו. זאת אומרת, יש בו משהו… היום אנחנו מדברים עליו כעל מין כזה, הפטרון של השחקנים האבודים, או מי ששולף מכל מיני מקומות מוזרים, באמת מהעולם הקולנועי הרחב, ומציב אותם באיזה כל מיני פוזיציות קצת יוצאות דופן.
יונתן: כמו כריסטוף ואלץ, נגיד.
לילך: למשל. אבל אפילו סמואל ל. ג'קסון. זאת אומרת, מי מסתכל על הבחור הזה, שהיה יכול להיות באמת אביר התפקידונים הקטנים, כשאתה צריך שחור עם קול מרשים, מ"משחקים דיפלומטיים" ו"פארק היורה", ומציב אותו בתור ג'ולס. והתשובה היא תמיד קוונטין טרנטינו. ואני חושבת שזה קשור לזה ש… אני אגיד רגע משהו גדול על זה, אבל כאילו, אני חושבת שיש בו, בטרנטינו, כאדם, לפני כיוצר, איזה מין מבט על העולם שהוא הרבה הרבה יותר נותן קרדיט והרבה יותר חומל, והרבה יותר מלא אהבת אדם, מהרבה מאוד אנשים אחרים. והוא ראה את האיש הזה ואמר "זה לא מפריע לי", על טרבולטה אני מדברת, והוא אמר "זה לא מפריע לי שהוא מין כזה רקדניקו, כמעט גיי-אייקון באיזשהם מובנים, ושהוא דירדר את הקריירה שלו לקומדיות מטופשות. הוא יכול להביא שם משהו מעניין, הוא יכול להביא משהו לווינסנט שאף אחד אחר לא היה מביא". הוא שינה את החיים של האנשים האלו בעצם זה שהוא ראה בהם משהו שלא יודעת אם הם ראו בעצמם.
יונתן: אוקיי. אני רק אגיד למען הצדק הקולנועי, שטרבולטה שיחק גם ב-"Blow Up" של בריאן דה פלמה.
לילך: הוא גם שיחק…
יונתן: שזה אחד הבמאים…
לילך: נכון.
יונתן: האהובים על טרנטינו, ואולי גם שלף אותו משם. בכל מקרה.
לילך: כן.
יונתן: הם רוקדים. הם זוכים. הם נהדרים.
לילך: וואי, זאת כזאת סצנה יפה! אגב, זה שהיא רוקדת פי אלף… כאילו, היא רוקדת מדהים לא פחות ממנו.
יונתן: כן, סצנה מאוד יפהפייה, שמבוימת יפהפה. הם מנצחים. הם חוזרים הביתה מהדייט, מה שהוא ללא ספק דייט, וזה עכשיו נראה כמו דייט שהולך להיות בו סקס.
לילך: הוא גם… הוא מכין את עצמו לאיך להתחמק מזה. הוא מדבר לעצמו במראה ואומר "אתה תהיה מנומס, אתה תגיד לה 'ערב טוב', ואתה תצא משם".
יונתן: הוא אומר, זה מבחן נאמנות. זה מה שזה.
לילך: נכון.
יונתן: והיא בוחרת בשיר [השיר Girl, You'll Be a Woman Soon" by Urge Overkill" מתחיל להתנגן]. כלומר, אין פה מקום לטעויות. אבל אנחנו יודעים יותר ממיה וואלאס. מיה וואלאס שעושה שורות, כבר ראינו אותה פעמיים עושה שורה, שולפת מהכיס של וינסנט, היא לובשת את המעיל של וינסנט, את ההרואין. ואנחנו בעמדה של עליונות עליה. אנחנו יודעים יותר ממנה.
לילך: נכון. אני אגיד כי זה ארוז כמו קוקאין. אנחנו יודעים מראש שזה ארוז לא נכון, כקוקאין. היא לא יודעת את זה. והיא אישה שמסניפה מה שהיא רואה. [צוחקת] שזה, אגב, אל תעשו, בנות! או בנים. אל תעשו!
יונתן: עצות לילך וולך.
לילך: בהחלט. אל תסניפו דברים שאתם לא מכירים.
יונתן: והיא עושה שורה. ומיד היא חוטפת מנת יתר.
[הקלטה מתוך הסרט]
Vincent: “Oh Jesus Christ! Oh fuck me! Fuck me! Oh, come on girl. We’re gettin outta here. You gotta walk now.”
יונתן: ואז יש פה rush, יש פה איזה 15 דקות של rush קולנועי, של ריגוש מטורף עבורנו בתור צופים, של "אם היא תמות, הוא ימות".
לילך: לגמרי "אם היא תמות, הוא ימות". והיא עכשיו העסק שלו. כן.
יונתן: הוא בפאניקה. הוא נוסע למי שהוא קנה ממנו את הסמים, שכבר פגשנו אותו. דילגנו על זה, אבל פגשנו אותו. הוא בלחץ, "מה אתה מביא אותה אליי הביתה?" [הסצנה מתנגנת ברקע] אישתו בלחץ. כולם בלחץ, כולם צועקים. יש טירוף. ובסוף זה מסתכם בזה שהוא צריך, הוא וינסנט, צריך להזריק לה, בדיוק ללב, מנת אדרנלין.
[הקלטה מתוך הסרט]
Vincent: “All right, count to three. All right.”
Lance: “Ready? One. Two. Three!”
[Mia gasps and screams]
לילך: אני רוצה להגיד משהו על הסצנה הזאת. יש איזשהו ראיון שבו המראיינת שאלה את טרנטינו: "ערב הפתיחה של הסרט שלך…" זה מוקרן באולם על מסך גדול, גם רואים מין קלוז-אפ כזה של, באמת, המחט הכי עצומה בעולם אמורה לבקוע את עצם החזה של מיה וואלאס, ורואים אותה נכנסת לתוך החזה שלה, ומישהו באולם מתעלף. כאילו, מאבד הכרה. והיא אומרת לו "מה… מה חשבת על זה?" והוא עונה "הסרט הזה פאקינג עובד!". [צוחקים] איזה תשובה מצחיקה. זה יותר מדי אקסטרימי לבני אדם. זה יכול לעצור לב של בן אדם. ואז הוא אומר, שזה דבר מדהים, הוא אומר "זה קולנוע", "that's cinema". זה כזאת תשובה טובה, כי זה בכלל… הוא לא הופך את זה about himself. הוא מדבר על הכוח של סינמה. סינמה יכול לעצור לב של בן אדם. אני מתתי על זה. זה באמת תשובה מדהימה.
יונתן: ואני רק אגיד שמדובר בסצנת חדירה.
לילך: אה… בסדר, אני מוכנה לקבל את זה.
יונתן: לא "בסדר", לא, לא, לא "בסדר".
לילך: אני אגיד לך מה. אני כל כך, כאילו, באמת אתה תמיד מאשים אותי, ובצדק אולי, שאני מחפשת סימבולים פסיכולוגיסטיים. כן, זאת תהיה החדירה היחידה של וינסנט וגה אל תוך מיה וואלאס.
יונתן: אנחנו ציפינו לסצנת חדירה, כצופים, וקיבלנו סצנת חדירה.
לילך: אחרת!
יונתן: אחרת.
לילך: שמחזירה אותה לחיים.
יונתן: אהמ… אז זה כן חשוב וזה כן מעניין.
לילך: זה כל הזמן מתעסק… זה כן. הכל בסדר. זה כן. [צוחקת]
יונתן: אל תקטיני אותי.
לילך: להיפך! אני מגדילה אותך. אתה לגמרי צודק. זה כל הזמן התעסק עם הציפיות שלנו, ועם הציפיות של הדמויות. הוא חושב שהאתגר הכי גדול שלו יהיה לצאת מהחדר בלי לזיין אותה, והנה הוא צריך להחיות את האישה הזו.
יונתן: והסוף של הפרק הזה, הוא מחזיר אותה הביתה. הם מסכימים ביניהם שאסור לדבר על זה, כי שניהם יהיו בצרות בסופו של דבר.
לילך: נכון.
יונתן: הסוף הוא זה שהוא עושה לה נשיקה באוויר.
לילך: נכון. הוא אומר לה "אם לא אכפת לך, אני אלך עכשיו הביתה ואקבל התקף לב". וזה תשובה מדהימה, כי הוא צודק לגמרי.
יונתן: הפרק השני, The Gold Watch. [לילך מהמהמת בהסכמה] נפתח עם סצנה נהדרת שאת רצית לדלג עליה. אני מזועזע. עד עכשיו.
לילך: אני לא רציתי לדלג עליה. כשדיברנו על מה אנחנו יכולים… [יונתן מגחך] ג'יזס, להזכיר במשפט, אמרתי "כולם מכירים את כריסטופר ווקן מדבר עם הילד בוץ' על השעון זהב". אפשר פשוט להזכיר אותה.
יונתן: לא.
לילך: להגיד "נכון שהיא הייתה מדהימה?" אפשר לעבור הלאה. אבל לא!
יונתן: לא, זו סצנה נהדרת.
לילך: נכון, היא באמת נהדרת, אגב.
יונתן: אנחנו בעמדה הפוכה מהעמדה שבה ראינו את בוץ' להתחלה. לא הזכרנו את זה.
לילך: נכון מאוד.
יונתן: אבל בסצנה הראשונה שבוץ' מופיע, ראינו מישהו מדבר אליו, גבר שחור וגדול שאנחנו יודעים לזהות אותו כמרסלוס וואלאס, כי גם זה נאמר בסצנת ההקדמה. והוא סוגר עם מרסלוס וואלאס להפסיד קרב, הוא מתאגרף, להפסיד קרב ולקבל תמורת זה הרבה כסף. פה אנחנו הפוכים. אנחנו לא רואים את בוץ', רוב הזמן אנחנו רואים את כריסטופר ווקן מדבר אליו.
לילך: את בוץ' הילד, כן.
יונתן: כן, את בוץ' הילד. זו עמדה הופכית לעמדה שהיינו בה קודם. וכריסטופר ווקן מגלם מישהו שלחם בוייטנאם לצד אביו של בוץ', והוא מעביר לבוץ' שעון זהב שעבר לאורך הדורות במשפחתו של בוץ'. אז זה מתחיל כאיזה משהו מין מלא פאתוס של מלחמה וגבריות ואחווה, אבל אז, פתאום בטוויסט אחד, איפה הם החביאו את השעון?
[הקלטה מתוך הסרט]
Captain Koons: “The way your Daddy looked at it, that watch was your birthright. And he’d be damned if and slopes were gonna put their greasy hands on his boy’s birthright. So he hid it in the one place he knew he could hide somethin‘. His ass. Five long years, he wore this watch up his ass. He died of dysentery, he gave me the watch. I hid this uncomfortable hunk of metal up my ass for two years.”
לילך: הוא ממשיך את זה באותה רצינות שבה הוא פתח את הנאום הזה של הווטרן המכובד הזה לילד בן 6.
יונתן: כן, אז מבחינת כתיבה וגם מבחינת בימוי, כי יש פתאום שינוי באופן שבו זה מצולם, אנחנו פתאום מבינים "אה, הוא לא רוצה לעשות כבוד לפאתוס הזה, הוא לועג לפאתוס הזה", שזה נהדר. ודבר אחרון, הליהוק של ווקן הוא רפרנס מובהק לסרט "צייד הצבאים", שבו הוא גילם את ניקי, שלא חזר מווייטנאם, אלא ירה לעצמו בראש.
לילך: כן.
יונתן: כלומר, לצופה שיודע משהו על קולנוע, אנחנו רואים סצנה שהיא לעג לפאתוס, ולא מחווה. ואז יש לנו צלצול פעמון. דינג! [הסצנה נשמעת ברקע] קרב עומד להתחיל. בוץ' המבוגר קם, וניגש לקרב שהוא אמור להפסיד בו.
לילך: כן.
יונתן: אממה, הוא לא מפסיד בו. הוא מנצח בו. ויתרה מזאת, הוא הורג את המתאגרף שהיה מולו.
לילך: בטעות, הוא לא מתכוון.
יונתן: ואז אנחנו מדלגים פה קצת על כמה סצנות, שבהן הוא נוסע במונית, יש איזה שיחה עם נהגת המונית. הדבר היחיד המעניין שם, אני חושב, סליחה כל מי שכועס על זה, היא שואלת אותו "מה אתה מרגיש עכשיו שהרגת משהו… הרגת מישהו?" הוא אומר "אני לא מתרגש מזה בכלל. זה לא עושה לי כלום". ואז יש סצנות, כמה סצנות ארוכות, על הקשר של בוץ' עם בת הזוג שלו, פביאן, שמציגות אותו באור קצת אחר. הוא פתאום יותר רך, הוא נחמד אליה, והתוכנית שלו היא לברוח איתה עם הכסף שהם הרוויחו, כמה שיותר מהר, כי הוא יודע שמרסלוס הולך לשלוח אליו את כל האנשים שלו. בבוקר שאחרי, הוא קם והוא מגלה שאין לו את שעון הזהב שלו.
[הקלטה מתוך הסרט]
Butch: “Where’s my watch? Did you get it?”
Fabian: “I believe so”
Butch: [screams] “You believe so?! What the fuck does that mean?! You either did, or you didn’t get it!”
יונתן: פביאן לא אספה מהבית כמו שצריך את שעון הזהב שלו. יש לו התקף זעם.
לילך: ממש התקף זעם.
יונתן: הוא איש אלים, אנחנו רואים שהוא איש אלים. והוא אומר "יכולת לשרוף את כל שאר הדברים, אבל את השעון הזה אני חייב. ואני חייב לחזור. אני חייב לחזור לדירה שלי, למרות שאני יודע שזה מסוכן. למרות שכנראה יש שם אנשים של מרסלוס, ולקחת את השעון הזה". וזה מה שהוא אכן ניגש לעשות. הוא ניגש לדירה. נראה שהכל עובר חלק. אין אף אחד בדירה. הוא אפילו מכין לעצמו צנימים.
לילך: פופ טארט. הוא נהיה גרידי, הוא היה צריך הרי, אנחנו יושבים בקהל, ואנחנו כזה "תיקח את השעון ותזדיין משם החוצה! תצא משם!" אבל לא. הוא נהיה גרידי, והוא מכין עצמו פופ טארט, והוא שורק כזה, ואז הוא רואה תת מקלע משוגע על השיש של המטבח שלו.
יונתן: ויש לנו ירידה של מים, מהאסלה. [הרעש מהסצנה ברקע] אז הוא מחזיק את התת מקלע, נפתחת הדלת, והנה וינסנט וגה. אוי ואבוי! ובשנייה שהפופ טארט יוצא מהטוסטר [יריות ברקע], הוא מחסל אותו.
לילך: זה היה רגע שמאוד התעצבתי, שוב. גם עכשיו. מי הדמות האהובה עליך?
יונתן: שאלה יפה שלא חשבתי עליה. אה… וואו, איזו התקלה.
לילך: סליחה, כבר פגשנו בשלב הזה הרי את כל הדמויות.
יונתן: אני חושב שמיה וואלאס.
לילך: מיה וואלאס אתה הכי אוהב?
יונתן: כן.
לילך: אז אני הכי אהבתי את וינסנט וגה. ממש ממש אהבתי את הדמות שלו, ואהבתי אותו, ורציתי לראות עוד ממנו. ובעצם מהלידים הגדולים, הוא היחיד ש… שמת.
יונתן: שמת.
לילך: שזה גם מפתיע, כי זה סרט כל כך אלים. זה נראה לך שכולם מתו באיזשהו שלב, אבל הוא היחיד שמת. וכן, זה קצת כיווץ לי את הלב, מין כזה רציתי יותר בשביל וינסנט וגה.
יונתן: בוץ' מרוצה מחייו כפי שלא היה מעולם. "הם לא מעריכים אותך מספיק, והנה, הצלחת". הוא עוצר ברמזור, ואז מי עובר, מולו, אם לא…
לילך: עם דונאטס, משום מה.
יונתן: אם לא מרסלוס וואלאס. שזה רפרנס ל"פסיכו", מ-1960. [לילך מהמהמת בהסכמה] רפרנס מובהק, שהדמות הראשית גנבה כסף, והיא בורחת, ולפני שהיא מגיעה ל"בייטס מוטל" היא נתקלת בבוס שלה, שרואה אותה.
לילך: כן.
יונתן: עם הכסף. אז זה רפרנס מתוחכם. גם כי הם עוד מעט יגיעו בעצמם ל"בייטס מוטל", במרכאות, שלהם.
לילך: לגמרי.
יונתן: וגם כי ב"פסיכו", הדמות הראשית מתה באמצע הסרט. ולפני רגע ראינו את וינסנט וגה מת באמצע הסרט.
לילך: נכון.
יונתן: זה רפרנס מתוחכם.
[השיר Flowers on The Wall" by The Statler Brothers" מתוך הסרט מתנגן ברקע, ואחריו המשך קולות התנגשות מכוניות]
בוץ' נכנס בו והם רודפים אחד אחרי השני. נכנסים לחנות, ונראה שבוץ', ידו של בוץ' על העליונה. הוא עומד לירות במרסלוס בראש, ואז…
[הקלטה מתוך הסרט]
Maynard: [cocks gun] “hold it right there, godammit!”
Butch: “This ain't none of your business, mister.”
Maynard: “I'm makin' it my business!”
יונתן: המוכר עוצר אותם, אוקיי? "אף אחד לא הורג פה אף אחד חוץ מזד וממני". זד. מי זה זד? אנחנו לא יודעים. הוא נותן לבוץ' מכה בראש, בוץ' מתעלף, ואז שניהם מתעוררים, כשיש להם…
לילך: גאג.
יונתן: גאג? איך אומרים? כזה אדום על…
לילך: יש להם מין כדור פינג פונג אדום בתוך הפה, כמו ש…
יונתן: משהו… משהו מעולמות הסאדו.
לילך: נכון.
יונתן: שקשור להם על שניהם. הם מדממים, הם ישובים, הם קשורים, הם לא יכולים לברוח. ואותו מוכר נמצא מולם. אנחנו לא יודעים מה קורה, איפה הם נמצאים, לאן הם הגיעו.
לילך: כן. אנחנו יודעים שזה לא טוב.
יונתן: [מגחך] ממש לא טוב.
לילך: מצאתם את עצמכם עם כדור פינג פונג אדום ולא ביקשתם את זה.
יונתן: שומעים אופנוע מגיע. That's Zed. זד יורד, והוא שוטר. ומהדינמיקה בין הדמויות, ובין הרמזים הקטנים של מה הולך לקרות, אנחנו מבינים שהולך לקרות פה אונס. אני חושב. לאט לאט. ההבנה הולכת ונבנית.
לילך: יש איזה עניין של התעללות. טוב, אני לא חשבתי בדיוק על אונס אז, אבל כאילו, איזושהי התעללות.
יונתן: אוקיי, אני מקבל. מקבל התעללות. זד מבקש מהמוכר להביא את הגימפ.
[הקלטה מתוך הסרט]
Zed: “Bring out the Gimp.”
Maynard: “The Gimp is sleeping.”
Zed: “Guess you’re gonna have to wake him up now, won’t you?”
לילך: [צוחקת] זה אחת הסצנות, וואו.
יונתן: אגב, את יודעת מה זה גימפ? אני למדתי את זה רק עכשיו, בעזרת מחלקת המחקר של "ענקי הווידאו".
לילך: זה מין נכה, לא? זה לא היה נכה?
יונתן: כן, בסלנג זה נכה. אולי ההפך. אולי זה היה קודם נכה. אבל זה ראשי תיבות, שזה Guy In Mask Permanently.
לילך: כן. פפף…
יונתן: אז הם מוציאים בחור שנמצא בחליפת עור שחורה, כולל הפרצוף, מכוסה. הם מתייחסים אליו כאיזה מין כלב.
לילך: כן, הוא קשור בשרשראות והוא ישן בתוך מה שנראה כמו ארון קבורה?
יונתן: ואז זד עושה אן דן דינו כדי לראות מי יהיה ראשון. [ברקע נשמעת הסצנה מהסרט עם Comanche" by the The Surf Band and The Revels"] ומרסלוס נבחר. והם לוקחים אותו לחדר האחורי, וממה שאנחנו שומעים, אנחנו מבינים שהוא נאנס. [הסצנה והשיר מתעצמים] שזה רפרנס ל"Deliverance" מ-1972. ש… סרט מעולה, אגב, אם לא צפית.
לילך: לא צפיתי.
יונתן: שבו קבוצה של גברים יוצאים לטבע לאיזה מין טיול רפטינג, ובחור שמנמן חלש, במקרה מאבד את הדרך, ושני גברים פשוט תופסים אותו, מוצאים אותו, ואונסים אותו.
לילך: נורא.
יונתן: זה רפרנס מובהק. בוץ' מצליח לברוח מה…
לילך: כיסא שהוא נקשר אליו.
יונתן: קשירה שלו.
לילך: כן.
יונתן: מרביץ לגימפ, ועומד לברוח מהחנות. אבל עוצר. למה הוא עוצר?
לילך: הוא חוזר בשביל מרסלוס.
יונתן: למה, לילך?
לילך: יש לו איזה קוד פנימי, אני חושבת. שזה לא לגמרי ברור, אבל יש איזה עניין של צדק. זאת אומרת, זה קצת חמור מדי, אפילו במובנים שלו, בשביל פשוט להשאיר את האיש הזה, שניסה לרצוח אותו, להיאנס ולהירצח במין אופן הזה. אני חושבת שהדבר שחשבתי שעובר לו בראש, זה כזה "לאף גבר לא מגיע למות ככה".
יונתן: אוקיי.
לילך: מה אתה חושב?
יונתן: אני חוזר לחריזה הזאת של טרנטינו, הפנימית.
לילך: כן?
יונתן: בשיחה הראשונה ביניהם, מרסלוס מזהיר את בוץ', "ביום של הקרב, אתה תרגיש צריבה קטנה בראש, That's Pride. תיזהר מזה, זה לא טוב". ואז אנחנו פוגשים את בוץ' בפעם השנייה, עם סצנת צבא כזאת, של השעון שעבר מדור לדור במשפחה.
לילך: כן, כן.
יונתן: ואם יש משהו שאומר… אם יש קוד לצבא, זה קוד של גאווה, והגאווה להיות חייל. והוא גאה בשעון של אבא שלו.
לילך: כן, הוא גאה בשעון.
יונתן: הוא גאה באבא שלו. [לילך מהמהמת בהסכמה] ואז אנחנו מגיעים לפעם השלישית, ואני חושב שמה שעוצר אותו זה אותו קוד של גאווה. כלומר, הגאווה שלו לא מאפשרת לו לעשות, להשאיר את מרסלוס ל… לדבר הנורא הזה שהוא עובר. יש בו רגע של "יש לי כבוד עצמי, אני רוצה להיות גאה בעצמי, עבורי, עבור פביאן. אני לא יכול להמשיך להיות, לחיות אחרי שעשיתי דבר כזה".
לילך: אני רוצה לתקן את התשובה הקודמת שלי.
יונתן: אוקיי.
לילך: אני חושבת שזה קוֹמֶרַדיטי. שזה הדבר. רעות כזה של קרב, של חיילים. שזה אולי הדבר שעבר אליו עם השעון. ובאותו רגע, מאיזשהי סיבה, בגלל איך שהחיים האקראיים האלו התארגנו, הוא נמצא באותו קרב עם מרסלוס, משום מה, נגד איזשהו אויב משותף. והוא לא משאיר את החבר שלו פצוע בקרב.
יונתן: ואז הוא בוחר כלי נשק. פטיש, אלת בייסבול, chainsaw, ובסוף קטאנה. מי שרוצה, יש רפרנס לכל דבר.
לילך: בטח שיש. [מגחכת] ההתלבטות הזאת עם הכלי נשק, זה וואו. איזה רגע.
יונתן: הוא בוחר את הקטאנה. שאגב, זה תרבות יפנית, כבוד, זה מתלבש יפה על התשובה שלי ולא על שלך, אבל בסדר.
לילך: [מהמהמת] נכון.
יונתן: הוא הורג את המוכר, ואז עוד פעם [קול טעינת רובה] ששמענו כבר מקודם, מרסלוס עומד מאחוריו עם ה-shotgun, ויורה לזד בפין.
לילך: כן.
יונתן: באיבר המין שלו. [קול ירייה וצרחות מתוך הסרט] ואז נשאלת השאלה - מה יקרה ביניהם?
לילך: הוא שואל!
יונתן: כן. ואז מרסלוס נותן תשובה נורא מפורטת על מה הולך לקרות לזד, דווקא.
לילך: כן.
יונתן: "I'm going to get medieval on your ass".
לילך: כן. איזה משפט!
יונתן: משפט נהדר.
לילך: גם שימושי. [צוחקת]
יונתן: אבל בוץ' התכוון למה קורה עכשיו בינינו? בינך וביני. ואז יש עוד משפט נהדר, שהוא: "You get gone, and you stay gone, or you'd be gone". תעוף מפה, ואם תחזור, אתה תמות.
לילך: כן, אבל הוא בעצם נותן לו חנינה. הוא הציל אותו, והוא מציל אותו בחזרה.
יונתן: הוא אומר לו "אנחנו פיטים".
לילך: אנחנו פיטים.
לילך: בוץ' יוצא. ואז הוא רואה אופנוע. והוא הולך לפביאן, הוא אומר לה "בואי". היא שואלת אותו:
[הקלטה מתוך הסרט]
Fabian: “Who’s motorcycle is this?”
Butch: “That’s a chopper baby”
Fabian: “Who’s chopper is this?”
Butch: “Zed’s”
Fabian: “Who’s Zed?”
Butch: “Zed’s dead baby. Zed’s dead”.
[motorcycle revs]
יונתן: Chopper זה רפרנס ל"Easy Rider" מ-1969, שהם לא נסעו על אופנועים, סתם אופנועים. הם נסעו על אופנועים מאוד מאוד מאוד ספציפיים.
לילך: כן.
יונתן: Choppers. הדגשתי והדגשתי והדגשתי באופן בלתי נסבל את כל הרפרנסים האלה.
לילך: כן.
יונתן: ועכשיו אני שואל, מה הפאקינג תועלת של כל הרפרנסים האלה? למה? מה זה?
לילך: אז אתה זוכר שאמרתי בפרק של "מציאות נושכת"…?
יונתן: לא.
לילך: שדיברנו שעות על דור ה-X, על זה שהתייחסתי לעצמי כאל נקניקייה של רפרנסים, ואני חושבת, כמובן, שגם קוונטין טרנטינו, אני לא משווה את עצמי פה לקוונטין טרנטינו, אני אומרת, הוא נקניקייה של רפרנסים, ואני חושבת שזה דרך של הדור הזה להכיר את עצמו לאחרים. להסביר את עצמו לעצמו. להסביר את עצמו לאחרים, היה דרך "איזה סרטים אתה אוהב?", כולנו כמובן גדלנו על טלוויזיה, וטלוויזיה לימדה אותנו הכל - מי אתה? מה אתה אוהב? היית מסביר את זה דרך רפרנסים. הרבה יותר מעכשיו. ואני חושבת שזה מה שהוא עושה. אני חושבת שהוא כל הזמן הזה… זה לא פלקס, הוא לא מנסה להתפאר. הוא לא כמוך, יונתן, שיודע את כל הרפרנסים ושולף אותם.
יונתן: אה, לא, זה הכל מחקר.
לילך: ברור שזה מחקר. אבל הוא לא עושה את זה כדי להשתחצן. הוא עושה את זה כדי להסביר את עצמו לעצמו קודם כל, ואז את עצמו לאחרים. הוא קצת מזמין אותנו לתוך הראש שלו. זאת אומרת, דיברנו קודם על זה שהדיינר הוא פנים הראש שלו. הראש שלו, המוח שלו, קירות המוח שלו מרוצפ… מטויחים בדימויים האלו. באמת. זאת אומרת, הוא משתמש בהם, והוא מדביק אותם במין כל מיני אופנים. ואני חושבת שזה מה שלימד אותו, אני רגע זזה מהסרט.
יונתן: כוכבית הסייד.
לילך: כוכבית הסייד. [יונתן מגחך] אנחנו חיקוי של חיקוי של חיקוי, כאילו, אני מרגישה שכל מה שלמדתי, למדתי בחיים על ידי חיקוי של משהו, ואני חושבת ש… שזה האופן שלמדנו קצת היה להיות בני אדם, ואני חושבת שזה מה שהוא מעביר לנו בסרטים שלו. אלה לא רפרנסים בשביל להשוויץ בהם.
יונתן: התשובה שלי דומה לשלך. אני השתגעתי בשבועיים האחרונים בשאלה הזאת, "למה?", ואני חושב שבסופו של דבר הבנתי שהרפרנסים זאת לא השאלה. הרפרנסים זאת התשובה. זה לא שהוא משתמש ברפרנסים למטרה מסוימת. זה שהדרך היחידה שהוא יודע לדבר בה…
לילך: בדיוק.
יונתן: היא רפרנסים.
לילך: לגמרי. לגמרי. זאת הייתה הכוונה שלי, בדיוק. זאת הדרך היחידה שהוא יודע לדבר.
יונתן: הוא צריך לביים סצנה שבה בוץ' נתקל בבוס שלו. הוא מביים את זה כמו שהוא יודע. כי הוא ראה את זה ב"פסיכו" או במשהו אחר. זה לא משנה. זה השפה שלו. אז נסיים בזה, הסכמה?
לילך: נסיים את זה בזה, כן.
יונתן: זה סוף פרק 2. Zed's dead, baby. Zed's dead. ואנחנו מגיעים לפרק האחרון, לכאורה, שנקרא The Bonnie Situation. אנחנו פתאום חזרה בתחילת הסרט. אנחנו באותה דירה של ברט והחברים שלו, אלא שהפעם אנחנו יודעים שיש פה מישהו שהתחבא בחדר אחר עם אקדח ושמע, ואנחנו שומעים עוד פעם את Ezekiel 25, 17.
לילך: הוא אחד מהבחורים שגרים בדירה האת.
יונתן: כן, פעם שנייה שאנחנו שומעים את הציטוט הזה. ואז הוא יוצא, הוא אומר:
[הקלטה מתוך הסרט]
Man: “Die you mother fuckers!” [fires gun]
יונתן: ולא קורה להם כלום, והם הורגים אותו. [קולות ירי מהסרט]
לילך: הם מסתכלים אחד על השני ועל עצמם ועל הגוף שלהם, לראות אם הם ספגו ירייה, ושום כדור לא נוגע בהם.
יונתן: מי שרוצה, מי שאוהב טריוויה, אפשר לראות כבר בסצנות הקודמות שהכדורים נמצאים שם.
לילך: שיש חורים בקיר.
יונתן: שיש חורים בקיר מאחוריהם.
לילך: נכון.
יונתן: עכשיו, מי שרוצה להבין את זה בתור איזה פרשנות, מוזמן. מי שרוצה להבין את זה בתור טעות בהפקה, מוזמן.
לילך: מה פתאום טעות בהפקה אבל?
יונתן: וואי, אני מה זה חושב שזה טעות בהפקה.
לילך: מה???
יונתן: לא משנה.
לילך: אני בהלם ממך.
יונתן: הכדורים כבר שם. בכל אופן, מה שקורה זה שג'ולס מיד מזהה נס גלוי. הוא אומר "מה שקרה עכשיו, ברגע הזה, זה נס. אלוהים ירד מהשמיים ועצר את הכדורים". ווינסנט אומר "Freaky accident". צירוף מקרים שכזה. יש דברים כאלה בחיים. אז הם יוצאים משם. עם המזוודה, ועם מרווין, שהוא כנראה המלשין שלהם, הבחור השחור שראינו בהתחלה. ואז וינסנט מסתובב לשאול אותו [הסצנה מושמעת ברקע] "ומה אתה חושב, מרווין? מה דעתך?" ואז מרווין אומר "אה, אין לי דעה". [קול ירייה מהסצנה שממשיכה ברקע] יורה בו, והפרצוף של מרווין מתפוצץ באוטו.
[הקלטה מתוך הסרט]
Vincent: “Oh, man! I shot Marvin in the face!”
Jules: [screaming] “Why the fuck did you do that?!”
Vincent: “Well I didn’t mean to do that. It was an accident.”
Jules: “Oh man, I’ve seen some crazy ass shit in my time, but this?”
Vincent: “Chill out man, I told you it was an accident, okay? You hit a bump or somethin' and the gun went off.
Jules: “The car didn't hit no motherfuckin' bump!”
Vincent: “Look! I didn't mean to…”
יונתן: ואז יש לנו פרק שלם, שאנחנו נדלג עליו, בבית של ג'ימי. ג'ימי הוא קוונטין טרנטינו. בגדול, הם נוסעים לשם, יש להם אוטו מלא במוח ודם ודברים מטונפים, והם לא יכולים להמשיך לנסוע ככה. אז הם קוראים למומחה. המומחה לפתירת בעיות, וולף, The Wolf.
לילך: מיסטר וולף.
יונתן: הארווי קייטל, בהופעה נהדרת, והם מנקים את האוטו.
לילך: כן, הוא מדריך אותם איך לנקות את האוטו. אני זוכרת שזה מאוד מאוד הרשים אותי בצפייה בקולנוע, וחשבתי כזה "וואו, אני רוצה שהאיש הזה יתקן בשבילי כל סיטואציה". ואז הסתכלתי עכשיו ואמרתי "הוא סתם זרק שמיכות". כאילו… [צוחקים] אני יכולתי לנקות את הרכב הזה ככה. אוקיי.
יונתן: מה שאולי מעניין בכל החלק הזה, זה הדיסוננס המדהים שטרנטינו מצליח להעמיד בלי שום בעיה, בין אלימות קיצונית לבין הומור קליל לחלוטין. [לילך מהמהמת בהסכמה] אנחנו לא מתרגשים לרגע מהמוות של מרווין. זה מצחיק.
לילך: לגמרי.
יונתן: וכל הסיטואציה בבית של בוני, של ג'ימי, היא מצחיקה. זה הכל שם בדיחות, הומור, קליל, וזה מה שדיברתי בהתחלה על שבירת מוסכמות. למה שסרט על גנגסטרים יהיה בהכרח רציני?
לילך: אני אשאל למה קוונטין טרנטינו מלהק את עצמו לדעתך?
יונתן: אני חושב שאפשר לעשות על זה דיון ענק.
לילך: זה לא דיון ענק. תענה שנייה. [יונתן מתנשף] טוב, בזמן שאתה מתנשף, אני אגיד מה אני חושבת.
יונתן: אין לי תשובה בשלוף, אז כן.
לילך: אין לי תשובה בשלוף, לא חשבתי על זה עד הרגע. לא חשבתי לשאול אפילו. אני חושבת שהוא לא היה יכול להתאפק. הרי המון מהסרט הזה, זה פשוט כמו להסתכל על ילד משחק בבובות. וההתלהבות הבלתי… כאילו, מופרעת שלו ממבט חיצוני. אני חושבת שהוא לא היה יכול להתאפק, שהוא כל כך נהנה, והוא כל כך אוהב קולנוע, והוא כל כך רצה להיות חלק מהדבר הזה. הוא הרי לא איזה שחקן דגול, כן? [יונתן מהמהם בהסכמה] כאילו, הוא באמת רוצה להיות חלק מזה. כמו שרואים, יש איזה… יש איזה סרט making of שרואים את סצנת הריקודים של…
יונתן: כן.
לילך: אומה תורמן. והוא רוקד איתם על הבמה, והוא כאילו, הוא כל כך בעניין! זה ממש הילד שנתנו לו להיכנס למה שהיה מועדון שהוא סגור, שהוא רק ראה מבחוץ, והנה נותנים לו איזה פתח. אני באמת חושבת שהוא פשוט לא היה יכול להתאפק, וזה חלק מה… אני לא יודעת, הילדיוּת המדהימה שהוא.
יונתן: אני… נהדר. חותם על התשובה.
לילך: בסדר גמור.
יונתן: זה מה שנקרא ב"ענקי הווידאו" מדלגים במהירות. [לילך צוחקת] ואז האפיזודה האחרונה באמת של הסרט, שהיא לא מקבלת שם. אנחנו חוזרים לדיינר. ג'ולס ו-ווינסנט בבגדים של ג'ימי, בגדי "אזרחי" בואי נקרא לזה.
[הקלטה מתוך הסרט]
Jimmy: “Dorks!” [the Wolf laughs] “They look like a couple of dorks!” [both laugh]
Jules: “Ha ha ha. They're your clothes, motherfucker.”
לילך: כן, הם היו צריכים להוריד את החליפות, להתנקות, ועכשיו הם לבושים כמו שני אהבלים.
יונתן: הם חוזרים לדיינר, ומנהלים דיון על מה שקרה להם. אותו ירי שלא פגע בהם. וג'ולס מתעקש, "מה שקרה לא רלוונטי. אני הרגשתי את היד של אלוהים. ואני עכשיו הולך לעזוב הכל, אני אפסיק להיות גנגסטר, ואני הולך to walk the Earth".
לילך: [צוחקת] כן.
יונתן: ווינסנט אומר "אוקיי, אז זה תהיה פשוט bum".
לילך: יש לך פתאום דיון דתי מול תפישה אתאיסטית.
יונתן: ואז ברקע…
[הקלטה מתוך הסרט]
Pumpkin: “Garcon! Coffee!”
יונתן: ואז אנחנו מבינים "אוקיי, עכשיו אני יודע איפה אני בסרט. אני בהתחלה של הסרט!"
לילך: כן.
יונתן: "אני יודע שאני בדיינר הזה, ואני יודע שהולך להתרחש פה שוד".
לילך: שלגמרי כצופה אתה שוכח.
יונתן: לחלוטין.
לילך: אני לא הצלחתי, כאילו, זה כל פעם מפתיע אותי מחדש.
יונתן: האני באני ופאמפקין מתחילים את השוד שלהם. וינסנט הולך לשירותים, עוד פעם.
לילך: הוא אוהב שירותים.
יונתן: הוא אוהב שירותים. [לילך צוחקת] יש הרבה סצנות שירותים בסרט.
לילך: יש הרבה מאוד סצנות שירותים, בכולן וינסנט וגה.
יונתן: הם מתחילים לקחת את הארנקים גם של הלקוחות, וג'ולס מרים את הארנק שלו, שכתוב עליו "Bad Motherfucker", ומניח אותו בשקית.
לילך: הארנק של קוונטין טרנטינו, אגב.
יונתן: וואלה?
לילך: הארנק האמיתי שהיה לו, כן.
יונתן: וואו. זה מוריד לי.
לילך: למה?
יונתן: מוריד לי. לא יודע… זה לא… זה ארנק מגוחך.
לילך: ברור שזה ארנק מגוחך, הוא איש מגוחך.
יונתן: ואז פאמפקין מבקש את המזוודה.
[הקלטה מתוך הסרט]
Pumpkin: “Open it” [lock clicks] “is that what I think it is?”
Jules: “Ah ha.”
Pumpkin: “It’s beautiful.”
Honey Bunny: “Goddammit, what is it?”
יונתן: דעתו של פאמפקין מוסחת לרגע, וג'ולס תופס אותו ומכוון עליו אקדח.
[הקלטה מתוך הסרט]
Honey Bunny: [screaming] “You let him go! Let him go!”
Jules: “Tell that bitch to be cool!”
Honey Bunny: [screaming] “I'll blow your fuckin' head off! I'm gonna kill ya!”
Jules: “Say ‘Bitch be cool!’”
Pumpkin: “Be cool!”
Honey Bunny: [screaming] “You're gonna die!”
Pumpkin: “Be cool Honey Bunny!”
Jules: “Say ‘Bitch be cool!’” [screaming] “Tell that fucking bitch to chill!”
לילך: מה יש בתוך המזוודה, לדעתך?
יונתן: כלום.
לילך: כלום?!
יונתן: כלום. לא כלום במובן המילולי, כלומר היא ריקה. כלום, כלומר זה חסר כל חשיבות או רלוונטיות.
לילך: לסרט?
יונתן: כן, ובכלל.
לילך: בסדר. המזוודה היא מקגאפין. המזוודה היא משהו של לרדוף אחריו במהלך הסרט, שצריך להחזיר, שצריך… שהיא… שהיא כמעט נאבדת, כל הסיפור הזה. זה שלא מראים לנו מה יש בתוך המזוודה, זה קצת הקונספט הזה של הדבר, לפגוש ב… נגיד ב-"It" יש את זה, לפגוש את הדבר שהכי מפחיד אותך, וכל אחד רואה משהו מפחיד אחר, כשהוא מסתכל על הדבר הכי מפחיד. כל אחד זה הפחד שיש לו בראש. אני חושבת שכל אחד מסתכל ורואה את הדבר שהכי קוסם לו.
יונתן: את אמרת פעם, כמה פעמים פה בפודקאסט, שאם זה לא קיים בסרט, זה לא קיים. אם זה לא מופיע על המסך בסרט, זה לא קיים.
לילך: אבל זה כן קיים.
יונתן: אבל זה לא קיים.
לילך: לא נכון, יש נוגה…
יונתן: המזוודה קיימת.
לילך: כן, ויש את… כשאתה פותח אותה, יש את המין נוגה הזהוב הזה.
יונתן: אני חושב שזה חסר כל חשיבות או רלוונטיות, או… ואין תשובה, ואני לא חושב שהם חשבו על תשובה.
לילך: אין תשובה.
יונתן: התשובה היא רפרנס לסרט ההוא שהזכרתי קודם. זאת התשובה. ויש כמובן תיאוריות אינסוף - יהלומים, הנשמה של מרסלוס וואלאס, אה…
לילך: [מגחכת] הנשמה של מרסלוס וואלאס.
יונתן: התשובה למשמעות החיים, זה חסר כל… בעיניי.
לילך: אוקיי, בסדר. בסדר.
יונתן: אז ג'ולס תופס אותו, ועכשיו הם במצב שג'ולס מכוון אקדח למי שהוא מתחיל לכנות "רינגו", והאני באני מכוונת אקדח לג'ולס.
לילך: כן. כי היא מתחרפנת שם.
יונתן: למרות שהוא יכל להרוג את שניהם בלי שום בעיה. הוא איש מקצוע.
לילך: בוודאי, אבל הוא זכה להתגלות אלוהית עכשיו.
יונתן: נכון.
לילך: והוא רוצה להיות טוב יותר ממה שהוא היה.
יונתן: כן. אז הוא מבקש מרינגו להוציא את הארנק, הוא מוציא שם איזה 1,300 דולר, נדמה לי, משהו כזה.
לילך: הארנק שלו.
יונתן: כן.
לילך: הוא אומר "תמצא את הארנק שלי", מוציא את הכסף שיש שם ונותן לו, כן.
יונתן: והוא אומר, "מה אני קונה בכסף הזה?" והתשובה היא "את החיים שלך, רינגו". ואז הוא אומר עוד פעם, בפעם האחרונה בסרט, את הציטוט שלו מ-Ezekiel 25, 17. אלא שעכשיו לראשונה, לדבריו, הוא מנסה לפרש אותו. [לילך מהמהמת בהסכמה] והוא מציע כל מיני פרשנויות. כאילו "אולי אתה הרשע, והאקדח הזה הוא מי ששומר עליי", ואפשר, כמו כל דבר, לנתח באלף דרכים. אבל הפרשנות שבה הוא מנסה לנחות, או שהוא שואף אליה, או שהוא רוצה לחיות אותה, היא שרינגו הוא החלש, והוא ג'ולס, הוא ה-tyranny of evil men, הוא הרשעים. אבל הוא מנסה, הוא ממש מנסה להיות הרועה, או המציל.
לילך: שזה, כמובן, דימוי לישו.
יונתן: כן. ובזה בעצם [ברקע מתנגן Surf Rider" by The Lively Ones" מתוך הסרט] הסרט נגמר. וינסנט וגה יוצא מהשירותים, יש איזה standoff, שמאוד מזכיר את ה-standoff ב"כלבי אשמורת", הוא נותן רפרנס לעצמו, אם תרצו. אבל פאמפקין והאני באני לוקחים את הכסף, לוקחים את מה שהם הצליחו להשיג.
לילך: אף אחד לא מת.
יונתן: הם יוצאים מהמסעדה, ואז וינסנט וג'ולס יוצאים גם הם מהמסעדה, ונגמר הסרט.
["Surf Rider" מתנגן]
אז ראינו בהרפתקה משוגעת. ראינו ראשים נערפים. ראינו מנות יתר. ראינו אנשים נרצחים. ראינו ריקודים. פשוט… קרקס. על מה הסרט הזה?
לילך: הרי הנושאים והמסרים של טרנטינו הם… הם לא מתנהגים כמו בסרטים אחרים, נכון? זה כמו ש… הסרט הזה בעצם העמיד אותי, כסוג הצופה שאני, בשלל בעיות, בגלל שבדרך כלל אתה יכול להסתכל על משהו, סתם ניקח אפילו רק את ה… לא יודעת מה, את, את הדמות של בוץ'. שיש לנו את הרקע שלו, שלא כמו שאר הדמויות. מה אפשר להבין מסיפור השעון? אבל בסוף רק שהשעון חשוב לו, וזה ש… זה לא מספיק בשביל לפענח אותו. הפסיכולוגיה של הדמויות, היא לא עובדת כמו במקומות אחרים, היא לא עובדת כמו בחיים. אתה לא יכול להבין למה מיה וואלאס היא כמו שהיא.
יונתן: אבל על מה הסרט לא חייב להתבסס על מה הדמויות רוצות או חושבות.
לילך: לא, לא, אני אומרת, גם שאלה כמו על מה הסרט באמת, שזה שאלה ששאלנו בעצם לגבי כל הסרטים שדיברנו בהם, בשתי העונות שאנחנו מנהלים כאן, זה לא בדיוק משהו ש-lands itself. אני חושבת שבסופו של דבר, הדבר היחיד שאני הצלחתי למצוא כאיזשהו קו מקשר, ומהבחינה הזאת, אני מייבאת פנימה לתוך "ספרות זולה" גם את הסרטים האחרים שלו, את [מגחכת] הספרים החיצוניים, זה הדבר הזה של התערבויות אלוהיות או ניסים. מה שג'ולס מדבר עליו. This was divine intervention. This was a miracle. יש כל כך הרבה דברים שזה נס שהם לא קורים בסרט - זה שמיה וואלאס לא מתה, וזה שמרסלוס וואלאס ניצל מהאנסים, זה שאף אחד לא מת במסעדה של האני באני ופאמפקין, מה שהיה יכול להיות מרחץ דמים.
יונתן: דיינר!
לילך: בדיינר, נכון. ווינסנט וג'ולס ניצלים מהיריות, לדעתם, כי סימוני הירי קיימים כבר קודם, אבל בעיניי זה לא טעות. עדיין, איפה הקליעים?! לאן הלכו הקליעים המזדיינים האלו? זאת אומרת, הם הרי נעלמו באוויר, זה לא יכול להיות. בוץ' מצליח לנצח בקרב, ואז הוא לא מת על ידי מרסלוס, ואז גם הוא ניצל מהאנסים. וגם בסרטים הנוספים שלו, ב"קיל ביל", איך שהכלה ניצלת, ו"בממזרים חסרי כבוד", איך מצילים את השואה, ואיך ג'אנגו מצליח להשתחרר, וב"חסין מוות". אפילו זה שהוא הציל, כאמור, את שרון טייט, במין היסטוריה האלטרנטיבית הזאת שהוא עשה ב"היו זמנים בהוליווד". יש איזו תחושה שהדמויות שלו, שתמיד עושות מין קפיצות סופר אמיצות… זה, זה אולי המכנה המשותף של הדמויות, שהן תמיד עושות מין איזה משהו לחלוטין outrageous ואמיץ, כל אחת מהן. יש להן איזה ציפוי שמגן עליהן. יש עליהן איזה מין, באמת סוג של התערבות. אני לא חושבת שהוא מאמין באלוהים, אני גם לא, אבל יש שם איזה נס כל הזמן. הדמויות שלו מוצלות. יש איזו תחושה ניסית ב… שזה אולי הדבר של הקולנוע, נכון? המקום שבו הכל יכול לקרות.
יונתן: זה מה שבאתי להגיד, זה הנס שהוא הקולנוע.
לילך: הנס שהוא הקולנוע, נכון. שבו איכשהו הכל יכול לקרות, ואיכשהו אתה יכול להתגלגל לאיזה מין סיטואציה שבה… ברור שהיא מסוכנת בטירוף וקורה איזה מין דבר כזה. זה המעין ספר תהילים [מגחכת] שעוצר את הקליע. אני חושבת שמכל הדברים, אולי, אולי, אולי, בזה עוסקים הסרטים שלו. אבל חוץ מזה, לא. נורא קשה להגיד "זה עוסק בלעשות את המעשה הטוב", זה עוסק בריס… ב-pride, או ב-respect באמת. לא יודעת. מה אתה חושב?
יונתן: אני הרבה שנים, התשובה, כאילו, התשובה בשלוף שהייתה שזה סרט שעוסק בגאולה. בנס. כאילו, ג'ולס גואל את עצמו דרך המעשה הנסי.
לילך: כן.
יונתן: בוץ' גואל את עצמו דרך החזרה שלו בשביל להציל את מרסלוס, ווינסנט לא גואל את עצמו, ולכן נורה למוות. אבל כשראיתי את זה עכשיו, בצפייה אחרי כמה שנים שלא ראיתי את הסרט…
לילך: כן, גם אני.
יונתן: אני חושב שזה סרט על יצירת משמעות. [לילך מהמהמת בהסכמה] ועל האופן שבו כל אחד, כל אדם, יוצר משמעות עבור עצמו. וזה נכון עבור הדמויות. ג'ולס מוצא משמעות דרך המעשה האלוהי, ובוץ' מוצא משמעות בכבוד המשפחתי שלו, או בכבוד של אבא שלו. ווינסנט אולי מוצא משמעות בנאמנות לבוס שלו. וכל אחת מהדמויות מנסה ליצור משמעות, ובגלל זה גם כל כך הרבה דיונים על "מה המשמעות של…?" כלומר, "איך קוראים לזה פה?" ו"מה המשמעות של השם שלך, בוץ'?" ו"מה המשמעות של זה?" ו"איך קוראים לזה?" המון דיונים על "איך אתה מוצא משמעות בעולם?", וזה הכי חשוב עבור הצופים. טרנטינו כמו מציב לנו את השאלה, "אוקיי, הנה זה, הדבר הזה שיצרתי. איך אתם יוצרים משמעות ממנו? דרך הסיפור? דרך הרפרנסים? דרך הרגשות של הדמויות? דרך הדיאלוג? אני מזמין אתכם ליצור משמעות". הצלחנו לשרוד את כל הפרק בלי להגיד פוסט-מודרניזם, אבל הנה, בוא נגיד רגע - זה סרט פוסט-מודרני מהבחינה שהוא לא בא עם pre-made משמעות. זה לא משמעות מהבית. הוא מזמין את ה… ממש באופן מודע, מזמין את הצופים ליצור משמעות.
לילך: אני חושבת שזה מה שאולי טרנטינו ניסה לעשות עבור עצמו. אם אני חוזרת שנייה להתחלת הפרק, לאיך שאתה הצגת את ההיסטוריה שלו. כל כך הרבה דברים ארביטרריים וחסרי משמעות, ולא הוגנים, קרו לאיש הזה. אותו ילד. אני כן חוזרת לפסיכולוגיזם שלי, אבל רגע, דווקא בשביל להגיד משהו עליו כאדם. שאתה חייב למצוא דרכים to make sense מכל הדבר הזה. ואם אתה יכול כנער צעיר להגיד "הנה הדבר הזה שאני יכול לצפות בו בקולנוע או בטלוויזיה, והוא גדול יותר מהחיים המפורקים שאני חי כרגע, וככה אני עוזב את הסיפור המשפחתי שלי, אני מסתכל על הדימויים האלו, וככה אני יוצר לעצמי משמעות, וככה אני מבין את העולם". זה אולי איזשהו הומאז' לדבר הזה, ללחפש משמעות וליצור אותה מהגזירות וההדבקות מחדש של כל הרפרנסים. כי הרי זה מה שהוא עושה. הוא מצטט מפה, והוא מצטט משם, והוא מדביק את המוזיקה במקום הלא נכון, או במקום ה-off, וזה לגמרי היה יכול להיות תרגיל בקולנוע. כאילו, זה לגמרי היה יכול להיות דבר שכלתני וקר וחסר נשמה, אבל… אבל זה לא. זה מצחיק וזה מבריק, וזה מלא אנושיות, וזה מלא רוח חיות אדירה שהוא מביא לדבר הזה, ואני באמת חושבת שזה קשור אולי לניסיון הזה לייצר לעצמו משמעות. גם אם היא מוזרה, off, unique לחלוטין.
יונתן: אז לסיום.
לילך: כן.
[מוזיקה מתוך הסרט]
יונתן: ניתחנו, דיברנו, גזרנו, הדבקנו, לא שרנו, אבל כן חשוב לי לסיים עם אהבה, לשם שינוי.
לילך: וואו, אני קצת מתרגשת.
יונתן: הוא לא הבמאי שאני הכי אוהב.
לילך: הוא לא.
יונתן: וזה לא הסרט שאני הכי אוהב.
לילך: אוקיי.
יונתן: אבל כשאני צופה ב"ספרות זולה" בפעם ה… לא יודע, בטח שמינית, תשיעית, משהו כזה, אני לא יכול שלא להתפעם כמה זו יצירת מופת מרגשת קולנועית. היא מרגשת בלי לנסות להיות מרגשת. היא מפעימה ביכולות שלה, ביכולות הטכניות שלה. והיא… היא סוג של מגיעה אליך מאחור ומדביקה לך נשיקה.
לילך: ממש!
יונתן: וזה מה שהרגשתי גם אחרי שידעתי מה הולך לקרות, גם אחרי שאני זכרתי חצי מהמשפטים, הכרתי את הרפרנסים. עדיין זה ריגש אותי.
לילך: כן, זה נורא יפה מה שאמרת, זה נורא יפה. אני באמת… אני גם חושבת שאני… יש הרבה בימאים שאני אוהבת, אבל אני אוהבת את הדברים שהם עשו, ואני לא מרגישה שאני אוהבת אותם באופן אישי. אין לי רגשות לטוד סולונדז. אין לי רגשות לווס אנדרסון. אני אוהבת את הדברים שהם עשו והם נגעו בי. אני חושבת… זה דבר גדול להגיד "אני חושבת שאני אוהבת את קוונטין טרנטינו" [צוחקת] אבל אני באמת באמת חושבת, אני חושבת שיש בו משהו של התלהבות מדבקת, ואני נורא מאמינה לו. אני נורא נורא מאמינה לו. אני מאמינה לכוונות הטובות שלו. אני מאמינה לזה שהוא איכשהו גם פטישיסט, אבל גם פמיניסט, והוא גם אומר ניגר ופאק אלף פעמים, אבל גם שהוא אדם לחלוטין נקי ונטול גזענות, וכן מלא אהבת אדם וסקרנות, ואני חושבת שזה עובר בדברים שהוא עושה, וזה… יצירה כל כך אלימה. כאילו, אלימות זה לא דבר שאני אוהבת, זה דבר שאני מוכנה לשלם את המחיר עליו בשביל משהו הרבה יותר גדול. ואני חושבת שהוא עושה את זה. שהוא נותן את הדבר היותר גדול. חוץ מהומור, שהוא כמובן איש קורע. אני חושבת שהוא נותן משהו שהוא באמת באמת חושב, כמו שאני חושבת, שוב דיברתי על עצמי ביחס לטרנטינו [מגחכים], אני חושבת שהוא חושב שאנשים זה הדבר הכי מעניין בעולם. זה אני חושבת, שאנשים זה הדבר הכי מעניין בעולם.
[השיר Jungle Boogie" by Kool and The Gang" מתוך הסרט מתנגן]
יונתן: מה עוד נותר לומר?
לילך: אני לא יודעת.
יונתן: נותר לומר תודה. לאסף פרידמן, עורך מחלקת הפודקאסטים של "הארץ". לאמיר פקטור, המפיק שלנו. לדן ברומר, העורך המדהים שלנו, שבלעדיו אנחנו נשמעים כמו שני אנשים שלא מבינים מהחיים שלהם.
לילך: קרובים לסתומים.
יונתן: כן. ולך, לילך וולך, שיש לי את המזל לשבת ולדבר איתך כל שבוע, ולהתפעם מכמה את מבריקה ומצחיקה.
לילך: וואו, וואו, וואו. ולך, יונתן אנגלנדר.
יונתן: תתעלי על זה!
לילך: אני לא אצליח להתעלות על זה. אני גם לא טובה ברגעים האלה, אבל אני קורסת לתוך עצמי. ש… מה? אי אפשר לבקש פרטנר יותר טוב. שלא הייתי עושה את זה בלעדיך, ולא הייתי עושה את זה עם אף אחד אחר.
יונתן: זה מה שאמרת בעונה הראשונה, ולכן… נעלבתי.
לילך: באמת אמרתי את זה?
יונתן: בדיוק. מילה… כמעט מילה במילה.
לילך: מה אתה אומר? אז זה רק אומר כמה זה אותנטי, לא?
יונתן: לא, לא, זה… כן.
לילך: באמת אבל זה אותנטי.
יונתן: ותודה לכם, מאזינים יקרים, שהקדשתם לנו חלק מהזמן שלכם. ואנחנו מקווים שנחזור אליכם במהרה, בעונה שלישית.
לילך: ביי, ביי, ביי.
[השיר Jungle Boogie" by Kool and The Gang" ממשיך להתנגן]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments