קולות של רוח - האמת והשלום אהבו

בפרק ננסה לברר מהי אמת, נדון בהבדל בין אמת של ידיעה לאמת של דעה לפי א.ד.גורדון, נבחן איזה גורמים מגבירים רמאות בעזרת דן אריאלי ונדון בשאלה מתי ראוי לשקר ומה קורה בשעת התנגשות בין אמת לשלום

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 04/12/2019.

קריינות: קולות של רוח - הפודקאסט שמחבר את עולמות הרוח עם אתגרי החיים והחברה בישראל. עורך ומגיש: ליאור טל שדה.

ליאור: שלום לכם ולכן, אנחנו ב"קולות של רוח", הפרק השלושים ושבעה - "האמת והשלום אהבו". אבל לפני שנתחיל לדבר על אמת ושלום, כמה פרסומות: נתחיל בפרסומת לחטיף! לא, סתם, לא פרסומת לחטיף. אה… וכשאני אומר פרסומות אני מתכוון, אני רוצה לספר לכם על כמה אפשרויות לימוד נפלאות ונהדרות שאפשר ללכת אליהן בתקופה הקרובה. אז, ב"קולות", במשרדי "קולות" שבלוד יתחיל קורס בשם "הרצל, ברנר, ברל והחילוניות הישראלית", מי שינחה אותו זה ידידי, רגב בן דוד, שהוא בעצם מנחה חדש ב"קולות" ובחור מלא עומק, כריזמה וחן שהולך לעשות ארבעה מפגשים על "מהי חילוניות יהודית היום?" דרך הדמויות של יוסף חיים ברנר ובנימין זאב הרצל וברל כצנלסון. אני חושב שזה הולך להיות מרתק, זה יהיה בימי שני בערב בשעה 19:45-22:00 כל אחד מהמפגשים וזה מתחיל ב-30.12. אז תחפשו באתר "קולות" או תכתבו לי או תסתכלו בניוזלטר של "קולות" או בפייסבוק של "קולות", תמצאו את כל הפרטים, אתם מוזמנים להירשם ולהבטיח את מקומכם.

הדבר השני זה קורס שלי, פרטי, לא במסגרת "קולות" אבל במסגרת "בית דניאל" בתל אביב, אז למי שמתחשק לו ללמוד על אקזיסטנציאליזם יהודי במאה ה-20, שבעה מפגשים, שישה מהם אני אנחה, ואת האחרון מרצה אורח, שהוא בעצם האיש מהמקום, הרב של "בית דניאל", מאיר אזרי. אז אקזיסטנציאליזם יהודי במאה ה-20, ונדבר על ברנר ועל פרנקל ועל הרב סולובייצ'יק ועל לייבוביץ' ועוד כל מיני. מאוד מוזמנים, פרטים אצלי, אתם מוזמנים לכתוב לי, או פשוט תיכנסו לאתר של "בית דניאל", או שתכתבו בגוגל "כשהפילוסופיה פוגשת את החיים" ותגיעו לקורס הזה, צריך להירשם אליו והרישום כבר ממש לקראת סופו. אז, זה מתחיל שבוע הבא, ימי שלישי בערב, 20:00 בערב, "בית דניאל", תל אביב. הגיע, זה עכשיו הזמן, בקיצור, להירשם לדבר הזה.

אז עד כאן הפרסומות, ועכשיו אפשר להתחיל את הפרק שבו נעסוק בעצם במתח שבין אמת לשקר ובמתח שהציבו חכמים בין אמת ושלום, נבקר קצת במקורות, קצת בפילוספיה כללית בדגש על עמנואל קנט, קצת במחקרים של דן אריאלי, וננסה במהלך הפרק הזה לראות האם האמת חשובה, למה היא חשובה, באיזה מקרים מן הראוי שלא לדבר אמת, מה הם הרוב של המקרים שבהם ראוי שכן לדבר אמת, איך זה קשור לפוליטיקה שלנו, ובקיצור, מושג האמת הוא המושג שיעמוד במרכז. ובעצם בזה אנחנו גם מוסיפים משהו לסדרה על אהבה, בגלל הפסוק "האמת והשלום אהבו" של הנביא זכריה, ואנחנו ננסה להבין למה האמת והשלום דווקא, איזה מתח ואיזה השלמה יש בין המושגים האלה "אמת" ו"שלום".

אז, בשביל לצאת לדרך צריך קודם כל לדבר על מה זה "אמת", המילה הזאתי, אנחנו אומרים אותה כל כך הרבה ואני חושב שחלקנו מתכוונים לדברים שונים. אז בוא ננסה, ככה, לנסות להגדיר אמת, נגיד על סוגים שונים של אמת ומתוך זה, נגיד, כשאנחנו אומרים "אמת" בפרק הזה, למה אנחנו מתכוונים. אז ההגדרה הפשוטה ביותר של "אמת" היא כזו: האמת היא ההתאמה בין מה שאני רואה במציאות, או בין מה שאני, או איך שאני תופס את המציאות, לבין מה שאני אומר אותו. זאת אומרת, האמת היא ההתאמה בין מה שבפנים, מה שבלב, לבין מה שבחוץ.

הרמב"ם כותב: "לא תהיה אחת בפה ואחת בלב, אלא תוכו כברו והעניין שבלב הוא הדבר שבפה", זה בהלכות דעות פרק ו'. הנה זאת ההגדרה הראשונית הבסיסית ביותר לאמת: מה שבלב הוא מה שבפה. אבל יש הגדרה רדיקלית יותר, נקרא לזה, לאמת, בגלל ש"מה שבלב הוא מה שבפה" זה אומר שמה שבאמת אני תופס בתור אמת זה גם מה שאני אומר אותו. אבל אולי אני טועה במה שאני תופש כאמת? ולכן ההגדרה היותר רדיקלית של אמת אומרת שהאמת היא המציאות כפי שהיא. יכול להיות שאני לא תופס אותה נכון, אז האמת היא המציאות כפי שהיא ולאו דווקא המציאות כפי שאני תופש אותה.

בעניין הזה יש אבחנה יפה של אהרון דוד גורדון, שמבחין בין אמת של ידיעה לאמת של דעה. זה נמצא בתוך מאמר שהוא כתב בשנת 1920, וההבחנה הזאת היא הבחנה בין האמת האובייקטיבית לבין האמת הסובייקטיבית. אני מקריא רגע: "כשם שהאמת שבידיעה נמדדת במידת האובייקטיביות של הידיעה, באותה המידה שהשגת החזיונות על ידי ההכרה מתאימה לחזיונות כפי שהם באים לידי גילוי במציאות הגלויה והממשית, כך, חושבים, צריכה גם דעה, בשביל שתהיה אמת, להיות אובייקטיבית בהחלט. ובמידה שהדעה אמת, יש לחייבה בכוח ההיגיון, לבררה, ולהרוויח לכל את אמיתה הכללית, עד שהכל, כל מבקש אמת ויודע לבקשה, יוכרח להודות בה ולקבלה בתור אמיתו שלו. ואם אנחנו רואים דעות שונות על עניין אחד, הרי זה אומר כי רק אחת מהן נכונה, כלומר אמת אובייקטיבית, וכל השאר מוטעות, אם לא שכולן מוטעות".

גורדון מתאר לנו פה מצב שבו בני אדם בעצם לא מבחינים בין אמת של דעה לבין אמת של ידיעה. הם אומרים: כשם שבידיעה, האמיתות שלה נבחנת במידת האובייקטיביות שלה, אז אותו דבר בדעה. ולכן אנחנו צריכים להצליח להוכיח את דעתנו, והדעה היא אמיתית יותר ככל שהיא מוכחת יותר, ככל שהיא אובייקטיבית יותר, וממילא אנחנו צריכים גם לשכנע את הזולת ולהגיד הנה, אם יש פה 4 דעות, רק אחת מהן היא דעה נכונה, היא אמת אובייקטיבית, כל השאר הן דעות מוטעות. אבל, לתפישתו של גורדון זאת טעות. הטעות הזאתי נובעת מאי-ההבחנה בין מה היא ידיעה למה היא דעה.

והנה עוד קטע הקראה קצר: "מידת האמת שבחשבון החיים והעולם היא דווקא סויבייקטיביותו של חשבון זה, ודווקא בזה כוחו החיוני וערכו האנושי הכללי. צריך רק לעמוד על מהותה של סובייקטיביות זו. דווקא במידה שהחשבון עצמו יותר סובייקטיבי, עצמי, במידה ששורשיו יותר מרובים ויותר עמוקים בנפשו המיוחדת של בעל החשבון, במידה שהוא משמש ביטוי לכל עולמו הפנימי המיוחד, בכל ספירותיו, העליונות והתחתונות יחד, בכל כלליותו ואחדותו, בה-במידה הוא יותר אמיתי, ומבחינה זו הוא באותה המידה גם יותר אמת אובייקטיבית בתור דעה. דעה כוזבת או מוטעה היא לא שאינה אובייקטיבית בהחלט, כי אם זו שאינה סובייקטיבית בהחלט".

מה אומר לנו פה גורדון בניסוח היפהפה שלו? גורדון אומר לנו: תראו, הדעה של האדם משקפת את מי הוא. הדעה של האדם, היא משקפת את מה שאנחנו מכנים באקזיסטנציאליזם, את האותנטיות של האדם. אני אמור לבטא את מלוא עומק נפשי דרך דבריי. כשאני מביע דעה, היא תהיה דעה שקרית לא אם היא לא תואמת למציאות, לא אם היא לא מוכחת בצורה אובייקטיבית, אלא אם היא לא באמת מבטאת את האותנטיות שלי, אם היא לא באמת מבטאת את העצמי שלי עד סופו. אז זה שקר. אבל יש דבר שנקרא דעה אמיתית, זה דווקא שיא הסובייקטיביות, שיא העצמיות שלי שבאה לידי ביטוי.

זאת אומרת, לפי גורדון, כשאנחנו אומרים את המילה "אמת" ואנחנו מדברים על איזשהו נתון במציאות, על ידיעה שיש לי, אז זה חייב להיות אובייקטיבי כדי להיות אמיתי. וככל שזה יותר תואם את המציאות, כך זה אמיתי יותר. אבל כשאנחנו אומרים את המילה אמת לגבי הדעות שלנו, לגבי המחשבות שלנו, לגבי הרגשות שלנו, לגבי מי שאנחנו, אז האמת היא הביטוי העמוק ביותר לסובייקטיביות בשיאה, למי שאני, לעצמי שלי, והשקר הוא לזייף את מי שאני, הוא להציג מצג שווא לגבי האותנטיות הפנימית שלי. אבל זה שזה מי שאני לא אומר שזה מי שאתה, ולכן בהכרח יהיה לנו מגוון רחב של דעות שבמידה רבה, עד קצוות מסוימים, בתוך גבולות מסוימים, זה דבר שהוא דבר נפלא. ואז אני יכול ללמוד מהסובייקטיביות שלך ולהחליט איזה מתוכה אני רוצה להכניס פנימה לתוך נפשי שלי ואתה ואת יכולים ללמוד מהסובייקטיביות שלי.

זה הרעיון של גורדון, שהוא מביע אותו במאמר שנקרא "מלחמת הדעות" שהוא כתב בשנת 1920, ואז זה אומר שיש לנו פה עכשיו אפשרות להגדרה מחודשת של מושג האמת: האמת בשני מישורי חיים - האמת בעולם הידיעה היא אמת אובייקטיבית והאמת בעולם הדעה היא אמת סובייקטיבית. ההיפך ממושג האמת הוא, כמובן, מושג השקר. זאת אומרת, יש… אולי אני אבחין בין שלושה מושגים: יש אמת, שהרגע ראינו שני סוגים שלה; יש טעות, שטעות זה אומר "אני באמת ניסיתי"… הנה - באמת, "אני ניסיתי לבטא את המציאות כפי שהיא", או "אני ניסיתי לבטא את עצמי כפי שאני, וטעיתי. נפלה בידי טעות, אוקיי?". הטעות הזו יכולה להיות טעות רשלנית, זאת אומרת, היה מצופה ממני לבדוק טוב יותר לפני שאני מדבר, והטעות הזאת יכולה להיות טעות תמימה שאינה רשלנית - אני בדקתי בכל כוחותיי, אני הייתי משוכנע שהגעתי לאמת וטעיתי; ויש מושג קצה שנקרא שקר. במושג השקר, אני יודע שמה שאני אומר עכשיו, אם זה בעולם הידיעה - איננו תואם את המציאות, אם זה בעולם הדעה - איננו תואם את עצמי. אני, אני יודע שתוכי לא כברי. אני יודע שמה שאני אומר עכשיו אלו דברים שאינם תואמים את מה שאני חושב בתוכי, ובכל זאת אני אומר אותם. זאת אומרת, עולם השקר הוא העולם ההופכי לאמת, ובין האמת לשקר יש לנו את מושג הטעות, שאותה אנחנו מחלקים לטעות רשלנית ולטעות רגילה. שקר נחשב למעשה לא מוסרי. האם תמיד הוא מעשה לא מוסרי? עוד מעט נדון בזה, זה חלק מרכזי מהפרק.

אבל במהות שלו, שקר נחשב למעשה לא מוסרי, ומעניין, הוא גם נחשב למעשה שאסור מבחינת היהדות, כן? "מדבר שקר תרחק, לא תטה משפט אביונך בריבו, מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרוג", מתוך ספר שמות כ"ג. יש עוד מקום שבו, בספר ויקרא, כתוב: "לא תגנובו ולא תכחושו ולא תשקרו איש בעמיתו". כבר התורה אומרת לנו: יש איזו בעיה בשקר. זה נראה כאילו גם מבחינה תועלתנית וגם מבחינה מהותית, יש משהו בכל התקשורת הזאת בעולם, בכל היחסים, בכל הכבוד שאנחנו מעניקים אחד לשני, הכל מבוסס על זה שאנחנו יכולים להאמין זה לזו, זו לזה, אנחנו נמצאים בתוך סיטואציה שבה כשאדם מוציא משהו מפיו אנחנו לא צריכים כל רגע לבדוק האם בכלל המשהו הזה שהוא מוציא נכון או לא. האמת מאפשרת איזשהם חיים שיש בהם אמון, שיש בהם זרימה.  יש גם משהו מאוד לא מכבד בזה שמישהו משקר לי, יש בזה משהו לא הגון, בזה שמישהו משקר לי, זאת אומרת השקר מהווה עוול מוסרי. מי שמדבר על זה הרבה ולקח את זה עד הקצה זה הפילוסוף אולי החשוב ביותר בעת החדשה בתחום המוסר, שזה הפילוסוף עמנואל קנט. עמנואל קנט, יש לו את החוק המוסרי שהזכרנו כבר בכמה מהפרקים שלנו, ושכל פעם אמרתי ואני אגיד גם עכשיו, שכדי להבין אותו לעומק אנחנו צריכים להקדיש פרק שלם לסיפור הזה ואולי יום אחד נעשה סדרה על פילוסופיה של המוסר ואז נקדיש, כמובן, פרק לקאנט.

אבל לקאנט יש חוק מוסרי שאחד הנוסחים שלו זה: "לעולם אין לי להתנהג אלא כך שאוכל לרצות גם כן כי הכלל המעשי שבידי יהיה לחוק כללי". מה זה אומר, על רגל אחת? זה אומר, כשאני עכשיו עושה מעשה, אני צריך, אני עושה אותו לפי איזשהו כלל מעשי, כלל שלמשל אומר: אם אני רוצה לצאת ממצב מביך מול אדם מסוים, עליי לרצוח אותו. הנה כלל מעשי, אוקיי? "אם, אז" כזה. ואז אם אני אהפוך את הכלל המעשי שבידי לחוק כללי, אז אני אגיד: כשאדם רוצה לצאת ממצב לא נוח, עליו לרצוח את זולתו. זה החוק הכללי. האם אני יכול לרצות בחוק הכללי הזה? כמובן שאני לא יכול לרצות, כי הוא סותר את עצמו, הוא מפיל את עצמו, לוגית הוא מפיל את עצמו כי אז ירצחו אותי, ואז מלכתחילה גם אדם לא יוכל בכלל לצאת ממצבים כי מיד יחשבו על זה שהוא רוצה לרצוח ואז יעשו… הדבר הזה לא יכול להתקיים כחוק כללי. אם הדבר הזה לא יכול להתקיים כחוק כללי, הוא כנראה לא מוסרי, כן? אז יש פה, אצל קאנט זו החוקיות שמשמשת ערובה למוסר.

אני לא יכול להתחיל להיכנס לכל הדברים האלה, אבל לפי זה הוא גם בוחן את מושג השקר. הנה אני רגע אקריא לנו קטע קצר מהספר המאוד מסובך "הנחת יסוד למטפיזיקה של המידות": "ניקח לדוגמא את השאלה אם מותר לי בשעת הדחק להבטיח הבטחה מתוך כוונה תחילה שלא לקיימה. מבחין אני בקלות בין שתי המשמעויות האפשריות של שאלה זו: ראשית, אם פיקחותי זאת להבטיח הבטחת שווא, ושנית, אם אפשר לצאת בזה ידי חובה". הוא מתכוון ידי חובה מוסרית. לגבי האופציה הראשונה, האם זה פיקח או לא פיקח, אז הוא אומר אוקיי, בוא… עכשיו אפשר להתחיל, אל מול סיטואציה ספציפית, להתחיל לחשוב: זה יותר יזיק לי, זה יותר יועיל לי, יעלו עליי, לא יעלו עליי, כדאי לי, לא כדאי לי, בקיצור - אני בוחן את הדבר הזה מבחינת פיקחות. אבל אם מה שמעניין אותי זה לא התוצאות שיסייעו לי או לא יסייעו לי, אלא אני שואל את עצמי האם לשקר זה מוסרי. אז אני אשאל את עצמי לא "האם זה פיקח ומה ייצא לי מזה?", אלא אני אשאל את עצמי "האם רציתי ככללי המעשי להימלט ממבוכה על ידי הבטחה כוזבת יהא שולט כחוק כללי הן עליי הן על אחרים. האם יכולתי לומר לעצמי כי כל אחד רשאי להבטיח הבטחה כוזבת בשעה שהוא נתון במצוקה ואינו יכול להימלט ממנה בדרך אחרת? אני רואה מיד כי יכול אני אמנם לרצות בשקר, אבל אין אני יכול לרצות כל יקר כי השקר יהיה לחוק כללי. מפני שעם קיום חוק זה, לא תהיה עוד בעצם שום הבטחה בעולם. שהרי לחינם הייתי מתראה לאחרים כמגלה לפניהם את רצוני על פעולותיי העתידות. הם לא יאמינו לגילוי מדומה זה. ואם יעשו זאת מתוך פחזנות יתרה, סופם שישלמו לי מידה כנגד מידה. יוצא מזה כי כללי המעשי, לו נעשה לחוק כללי, מיד היה מבטל את עצמו בהכרח".

הקראתי לכם מעמודים 38-39 ב"הנחת יסוד למטפיזיקה של המידות". ומה זה אומר בעברית פשוטה? קאנט חושב שהשקר סותר את הצו הקטגורי, אגב, הוא סותר גם את הנוסח השני של הצו הקטגורי, שלפיו אסור לי להשתמש באף אדם כאמצעי בלבד, ובשקר אני משתמש בך כאמצעי בלבד ולא אכפת לי מרגשותיך ומתובנותיך. אז לפי קאנט, אסור לשקר, עם סימן קריאה חזק מאוד אחרי. שאלו את קאנט כל מיני שאלות קצה לגבי האיסור לשקר, למשל: אם הגיע אדם שהוא ככל הנראה רוצח אליי הביתה, ואצלי בבית מסתתר האדם שהוא רוצה לרצוח, והוא שואל אותי "תגיד, הוא מסתתר אצלך בבית?", גם שם היה, קאנט כתב באיזה מכתב: אסור לי לשקר, אני צריך למצוא דרך אחרת להגן על אותו אדם, כי שקר במהות שלו הוא דבר לא מוסרי. או לכל הפחות, אם אני משקר, אני לא יכול להגיד לעצמי שעשיתי דבר מוסרי, לפי קאנט.

יש על זה קטעון קצרצר נורא מעניין בגמרא במסכת "סוכה", שרבי זעירא אומר, אני מתרגם: "לא יאמר אדם לתינוק 'אתן לך דבר' ואינו נותן לו", אתה לא יכול להגיד לילד קטן, להבטיח לו הבטחה ולא לתת לו, "שעשוי על ידי כך ללמדו שקר. שנאמר, ואיש ברעהו יהתלו ואמת לא ידברו, לימדו לשונם דבר שקר". זאת אומרת, רבי זעירא אומר לנו: אם אפילו בתוך התהליך החינוכי, אתה צריך לשים לב היטב שאתה לא מבטיח משהו, מה שאנחנו מבינים, כן? הוא לקח משהו שכולם עושים, אתה לא מבטיח משהו לילד קטן ובסוף לא מקיים, כי אתה מלמד את הילד הקטן הזה עכשיו, דרך ההתנהלות שלך, ואנחנו יודעים שבחינוך דוגמא אישית זה 90%, השאר זה 10%, כן? אתה מלמד את הילד הקטן דרך ההתנהלות שלך ששקר זה אמצעי לגיטימי. ואמירת העומק פה היא ששקר הוא לא אמצעי לגיטימי.

אבל כולנו משקרים. אנחנו יודעים את זה, אין אדם בעולם שמעולם לא שיקר, כולנו משתמשים בדבר הזה שנקרא שקר, וזה נכון שלא אותו דבר, מי יותר, מי פחות, הנה הרמח"ל, רבי משה חיים לוצאטו ב"מסילת ישרים", אנחנו מדברים על ספר שיצא ב-1740, אומר ככה: "השקר, גם הוא חולי רע, נתפשט מאוד בבני האדם, ואולם מדרגות מדרגות יש בו, יש בני אדם שאומנותם ממש הוא השקרנות. הם הולכים ובודים מלבם כזבים גמורים למען הרבות שיחה בין הבריות או להיחשב מן החכמים ויודעי דברים הרבה", וכו', "ויש אחרים קרובים להם במדרגה, אף על פי שאינם כמוהם ממש והם המכזבים בסיפוריהם ודבריהם, והיינו שאין אמנותם בכך, ללכת ולבדות סיפורים ומעשים אשר לא נבראו ולא היו, אבל בבואם לספר דבר מה, ירבו בהם מן השקרים כמו שיעלה על רוחם. ויתרגלו בזה עד ששב להם כמו טבע, והם הם הבדיים אשר אי אפשר להאמין לדבריהם", ושוב דילוג, "ויש עוד אחרים שחוליים קל מחולי הראשונים, והם אותם שאינם קבועים כל כך בשקר, אלא, שלא יחושו להתרחק ממנו ואם יזדמן להם, יאמרוהו. ופעמים רבות יאמרוהו דרך שחוק או כיוצא בזה בלא כוונה רעה".

אז מה אומר לנו פה רמח"ל? הוא אומר לנו: כולם משקרים, החולי הזה התפשט בקרב בני אדם מאוד. אבל אני לא שופט את כולם אותו דבר, אני רואה איזושהי הדרגתיות בתוך הדבר הזה. אנחנו חיים, אבל, בתוך עולם שבו אנחנו לא יודעים עד הסוף ממש מה ממה שאומרים לנו הוא אמת, ואנחנו יודעים על עצמנו שלא כל מה שהוצאנו החוצה הוא אמת.

השקר הוא חלק מהעולם הזה. יש את הספר המקסים של דוד גרוסמן, "שתהיי לי הסכין", ששמה יש איזה כמה שורות שבהן הוא מביע את התשוקה הזאת לאמת, מדובר בזר שכותב לזרה מכתב והוא כותב בתוך זה ככה: "הלוואי ששני זרים ינצחו את הזרות עצמה, את העיקרון האדיר והמחוקק של הזרות, ושנהיה כמו שניים שהזריקו לעצם זריקת אמת והם מוכרחים לומר אותה סוף סוף, את האמת. רוצה שאוכל לומר לעצמי 'איתה אני זבתי אמת'. כן, זה מה שאני רוצה, שתהיי לי הסכין. וגם אני לך, מבטיח, סכין חדה, אבל בחמלה".

הנה, הסכין הזאת, הוא לקח את הסכין מקפקא, שאמר משהו על זה ש"אהבה היא הסכין שבה אני נובר בקרבי", או משהו כזה. אני משתוקק לאמת, אני חי בתוך עולם שיש בו כל כך הרבה זיופים, כל כך הרבה כיסויים, כל כך הרבה שקרים, אני מת לאמת. אני נורא נורא רוצה להיות במקום שבו אני אוכל סוף סוף לדבר אמת. אז יש את המתח העצום הזה שכולנו חיים בתוכו, אם אנחנו מודעים, בין היופי הזה של האמת לבין העובדה שכולנו כל הזמן משקרים, וכשאנחנו לא משקרים ממש, אז אנחנו הרבה פעמים מסתירים, נכון? אז באמת זו שאלה מעניינת, מה בין הסתרה לבין שקר?

למשל, הגמרא אומרת: "מנין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחוב לעשיר מנין שלא ישתוק תלמוד לומר מדבר שקר תרחק". זאת אומרת, הנה, אני ראיתי עכשיו שהולך להיעשות עיוות הדין - הם נותנים שם, אגב, 13 דוגמאות כאלה - אני רואה שהולך להיעשות עיוות הדין, אבל אני לא עשיתי שום דבר רע ואני לא אמרתי שום דבר - השתיקה שלי נחשבת לדבר שקר. לפעמים לא לדבר, אני לא באמת שיקרתי, אבל זה נחשב מבחינה ערכית כאילו אני משקר.

דן אריאלי הלך לבדוק באיזה סיטואציות אנחנו משקרים, כמה אנחנו משקרים, מה משפיע על השקרים שלנו לשקר יותר ולשקר פחות, והוא כתב על זה ספר מרתק שנקרא "האמת על באמת", וגם יש על זה, תקציר הספר נמצא במעין הרצאת TED של דן אריאלי, ואני רוצה, ואני אשתף אתכם בכמה מהשורות התחתונות של הספר הזה. בניסויים השונים שעשה אריאלי ושעשו שותפיו, הם גילו שהרבה מאוד אנשים מרמים. הרוב הגדול של האנשים ירמו כשתינתן להם הזדמנות לרמות ולהרוויח מזה, אבל הם ירמו קצת. והגורמים שישפיעו על השאלה כמה הם ירמו, באיזו עוצמה, מי ירמה וכן הלאה, הגורמים המשפיעים המרכזיים, הם חשבו, יהיו: כמה אני יכול להרוויח מזה, מהשקר, ומה הסיכוי שאני אתפס.

ואז, הדבר המטלטל שהם גילו בניסויים שלהם ששני הגורמים האלה: כמה אני יכול להרוויח ומה הסיכוי שאני אתפס, כמעט לא משפיעים בכלל על השאלה "האם נרמה וכמה נרמה?". אז דברים אחרים משפיעים על השאלה הזאתי. אולי הדבר המרכזי ביותר שמשפיע זה שאנחנו רוצים להרגיש טוב עם עצמנו. אנחנו רוצים להסתכל במראה ולהרגיש בסדר. עכשיו, כשאנחנו מרמים קצת - אלא אם כן אנחנו חיים בתוך חברה או תרבות שבעצם לא קיימת היום, שבה ממש הסיפור של האמת הוא קדוש - כשאנחנו מרמים קצת, זה לא גורם לנו לא להרגיש טוב עם עצמנו. כשאנחנו מרמים הרבה זה יגרום לנו.

והם עשו מלא ניסויים, אני אתן לכם כמה דוגמאות. למשל: נתנו לאנשים סוג של מבחן כזה, הם היו צריכים לענות על שאלות ואז לאחר מכן על כל תשובה נכונה מקבלים דולר. ואז הם ניסו כל מיני ניסויים, הם אמרו: אוקיי, בואו ניתן, נאסוף את הדפים וניתן דולר על כל תשובה נכונה, במצב הזה אי אפשר לרמות - בממוצע היו 4 תשובות נכונות. לאחר מכן הם אמרו: בוא לא נאסוף את הדפים, נגיד לאנשים לקרוע את הדפים ולזרוק אותם לפח או להכניס אותם לכיס או לשים אותם בתיק שלהם, אבל לקרוע את הדפים ואנחנו סומכים עליכם ותגידו לנו כמה תשובות נכונות היו לכם. מקריאים את התשובות, תסמנו, תגידו לנו כמה תשובות נכונות היו לכם - פתאום הממוצע עלה מ-4 ל-7. כאשר רגע לפני שעשו את הניסוי נתנו להם לקרוא את עשרת הדברות, או כאשר המבחן היה מי מצליח לזכור את כל עשרת הדברות ואז התשובות הן כל דיבר שזכרת אתה מקבל דולר - אף אחד לא רימה בכלל.

זאת אומרת, ברגע שהיה, הפעילו את החלק האתי בתוכנו בתוך המבחן הזה, ברגע שאותתו לנו, כן? נתנו לאנשים למשל בהתחלה של מבחן, עשו בתוך MIT מין כזה ניסוי ונתנו להם בהתחלה לחתום שהם התנהלו בהתאם לקוד האתי של MIT. כשהם עשו את זה, אנשים לא רימו. בגלל שהם חתמו בהתחלה. אגב, אומר דן אריאלי, זה מצחיק במיוחד כי אין קוד אתי ל-MIT. אבל ברגע ששותלים להם בהתחלה את סיפור האתיקה, אז עכשיו כבר אדם ירגיש לא טוב עם עצמו אם הוא ירמה, אז באמת הרמאות קטנה עד נעלמת לחלוטין.

יש גם עניין של כמה אני ארגיש רע עם עצמי בשאלה מה אני לוקח, וזה עניין מאוד לא רציונאלי, למשל: הוא הסתובב לו במעונות ופיזר במקררים פחיות קולה. עכשיו, אתה לא אמור לקחת פחית קולה שאינה שלך, והוא בא אחרי כמה ימים לבדוק האם פחיות הקולה נשארו, ואכן חלק גדול מפחיות הקולה נעלמו כלא היו כי מישהו לקח אותן.

עכשיו, ברור לכם שלקחת פחית קולה שאינה שלי ממקרר משותף זו רמאות. עכשיו הוא עשה ניסוי נוסף, הוא הלך באותם מעונות ופיזר במקררים דולרים. דולר אחד שווה אפילו פחות מפחית קולה. זאת אומרת, לגנוב את הדולר זה פחות רמאות מלגנוב את פחית הקולה. הוא חזר אחרי כמה ימים ואף דולר לא נעלם אף פעם. כשאדם לוקח פחית קולה ממקרר ששייך לכל הקומה, הוא לא מרגיש כזה רע עם עצמו. אבל לקחת דולר… הוא עשה, אגב, את הניסוי המעניין שאמרתי לכם קודם עם המבחן הזה שאתה קורע את הדפים וכו', אז הוא עשה את הניסוי הזה בצורה כזאת: חלק היו צריכים לבדוק את עצמם ואז להגיד כמה תשובות הם ענו נכון ולקבל על כל תשובה נכונה דולר, וחלק היו צריכים לבדוק את עצמם ולקבל על כל תשובה נכונה אסימון, משחק כזה, ועם האסימון הם הולכים 4 מטר הצידה, לדוכן, וממירים כל אסימון בדולר.

מה ההבדל? רציונלית, אין שום הבדל כמובן, נכון? בשני המקרים אני מקבל על כל תשובה נכונה דולר. אלא שבמקרה של האסימונים, משהו מתרחק אצלי בכמה אני מרגיש רע עם עצמי. אני כבר לא מרגיש שלקחתי כסף שלא מגיע לי, אני מרגיש משהו אחר. אנשים רימו הרבה יותר - כפול. כפול רמאויות במקרה של האסימונים. עכשיו תחשבו מה זה אומר, למשל, על איך אנשים מרמים עם מניות.

תחשבו מה זה אומר, למשל, לגבי פוליטיקאים שלוקחים טובות הנאה שאינן מעטפות עם מזומנים. זה הרבה יותר קל להתפתות. אנחנו בחיים עצמם מרמים, ומרמים הרבה, אבל מרמים בצורה כזו שלא נרגיש ממש רע עם עצמנו. אז, עד עכשיו מה שבעצם ראינו זה פחות או יותר את הדבר הבא: מבחינה אתית, מבחינה מוסרית, מבחינת יחסים בין אדם לחברו, עקרונית, ראוי לדבר אמת ולא ראוי לשקר. מעשית, כולם משקרים. וכל אחד יחליט, כל אחת תחליט, כמה אנחנו רוצים לעבוד על המתח הזה, שנמצא בילט-אין בחיים שלנו, בין האתיקה לבין ההתנהלות כפי שהיא מתרחשת, ובאיזו מידה אנחנו עושים מאמץ כדי לדבר רק אמת. וטוב להיות מודעים לגורמים שגורמים לנו לדבר אמת ולדבר שקר, ומי שרוצה להרחיב על זה, יקרא את הספר של דן אריאלי. זה, שוב פעם, זה לבדוק את המציאות, לא לבדוק את מה ראוי, לבדוק את המציאות. מה גורם לנו, וברגע שאני מודע למה גורם לי לשקר, אולי אני יכול לשלוט בזה יותר.

אבל יש שאלה אחרת שעוד לא עסקנו בה, והיא השאלה: מתי מן הראוי לשקר? זאת אומרת, אם בדרך כלל, הראוי הוא להגיד אמת והלא ראוי הוא לשקר, מתי יש חריגות שבהן אני אומר: בסיטואציה הזאת כדאי ונכון, לא רק כדאי, נכון וראוי לשקר, לא לבטא את עצמי בצורה אותנטית, להגיד משהו לא נכון על המציאות, כן? מתי נכון להתנהג הפוך למושג האמת? וחז"ל, יש איזה אזור כזה שקשור לכותרת של הפרק, "האמת והשלום אהבו", שבו הם מוכנים לשקול את דברי השקר, וזה האזור של השלום.

רבן שלום גמליאל אומר: "על שלושה דברים העולם עומד; על הדין ועל האמת ועל השלום". אז מה קורה כשיש איזה מתח בין אמת ושלום? אני אתן לכם דוגמא מסוגיה הלכתית יבשה לכאורה שנקראת "מריש הגזול". "מריש" זה סוג של קרש, ועוד מילה שתופיע לנו עוד רגע זה "בירה", "בירה" זה סוג של מבנה, אוקיי? עכשיו יש דילמה כזאת: "גזל מריש ובנהו בבירה". זהו, זה סוף הדילמה, זה התקציר הזה שחז"ל כותבים בו ארבע מילים: "גזל מריש ובנהו בבירה". מישהו גוזל קרש עץ שכזה, והוא בונה בניין, והוא משתמש בקרש העץ בתוך הבניין.

עכשיו הסיטואציה שיש כאן היא כזו: עלינו עליו, אנחנו יודעים שהוא גזל והנה קרש העץ הזה שייך לשמוליק. שמוליק אומר: אני רוצה לקבל את קרש העץ. אומרים לשמוליק: אתה מוכן לקבל פיצוי? שמוליק אומר: לא, אני רוצה את קרש העץ שלי. בודקים; הדרך היחידה להביא לו את קרש העץ שלו זה להרוס את כל המבנה.

עכשיו, מבחינת האמת, מבחינת הצדק בעולם, מבחינת ה… זה שלו! לכאורה, בית המשפט לא יכול להגיד לו: אני כופה עליך לא לקבל את מה שנגזל ממך. מי שקו המחשבה שלו הוא קו מחשבה של אמת צריך להגיד: תהרוס את הבניין. ואכן, בית שמאי אומרים: "מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו". אבל מי שקו המחשבה שלו הוא שלום, קו מחשבה שגם רוצה לייצר אפשרות לחיים משותפים ביחד וגם רוצה לאפשר לאדם להשתנות, לחזור בו, לשנות את דרכיו, בית הלל אומרים: "אין לו אלא דמי מריש בלבד משום תקנת השווין".

"תקנת השווין" זה היכולת לאפשר לאדם את תהליך ההשתנות, השיבה, כן? - יכולים לחזור לפרקים על תשובה - את תהליך השיבה הזה. אומרים, בית הלל, זה נורא מאפיין אותם, וגם, המחלוקות בין בית שמאי לבית הלל, רבים חושבים שהמחלוקות בין בית שמאי לבית הלל מבוססות על מי מחמיר יותר ומי מקל יותר. יש בזה פן של אמת, אבל בעומק, אני חושב, בית שמאי הם אנשי אמת וצדק. בית הלל מעריכים את האמת והצדק, אבל בעומק של האישיות שלהם, הם אנשי שלום. הם אנשי: לייצר משפחה, לייצר קהילה, לייצר חברה, והרבה פעמים הסיפור של האמת מתנגש עם הסיפור של השלום, ובמקרים האלה שהסיפור של האמת מתנגש עם סיפור השלום, יהיו הרבה מקרים, לא תמיד, שהלל ילכו לכיוון של השלום.

הדוגמא הידועה ביותר היא הדוגמא של "הכלה נאה וחסודה". מה זאת הדוגמא הזאת שלקוחה מהבבלי במסכת "כתובות" י"ז, עמוד א'? שואלים שם: "כיצד מרקדין לפני הכלה?", זה מין שאלה ששואלת: איך אני משמח את הכלה, איך אני מתראה בפניה, מה אני אומר לה, מה אני לא אומר לה? עכשיו, בואו ניכנס לדילמה שהעסיקה אותם, מה קורה אם הכלה שואלת אותי "איך אני נראית?" ואני חושב שהיא נראית לא משהו בכלל? נכון? "כל כלה יפה, את מה זה חריג. את נראית… לא מאמין שככה את נראית בתור כלה. ולפחות היית לובשת שמלה נורמלית, אבל השמלה עוד יותר עושה…", כן? נגיד שזה, נגיד שאלו המחשבות שעוברות לגברבר שנשאל לגבי "איך אני נראית?". בית שמאי אומרים: "כלה כמות שהיא". זה לאו דווקא אומר שאתה צריך עכשיו להגיד לה, זה אומר שאתה גם יכול לשתוק ואתה יכול להתחמק, אבל אסור לך לשקר. ובית הלל אומרים: "כלה נאה וחסודה". עכשיו, מיד אמרו להם, בית שמאי לבית הלל: "הרי שהייתה חיגרת או סומא אומרים לה 'כלה נאה וחסודה'? והתורה אמרה 'מדבר שקר תרחק'". הם מזהים "חיגרת" ו"סומא" עם מי שנראית לא טוב, שהיא לא "נאה וחסודה", זה היום גם מאוד לא פוליטיקלי קורקט להגיד וגם הרבה פעמים פשוט לא נכון, אבל אנחנו עכשיו עם הזיהוי שלהם, אוקיי? עם האמת שלהם, אומרים: אתה מסתכל עליה ואתה לא חושב שהיא נאה וחסודה.

התורה אמרה "מדבר שקר תרחק", איך אתם יכולים להגיד כזה דבר? בית הלל עונים להם בצורה מוזרה. בית הלל אומרים להם ככה: תגידו, "מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו?". הם עכשיו באים להם בשיח גברי, כן? כל השיח פה עד עכשיו הוא ודאי בעייתי מבחינה מגדרית, הם הולכים עם זה. הם באים אליהם בשיח גברי ואומרים: תגיד אחי, אתה חסכת מלא כסף ועכשיו קנית משהו, וכל החסכונות שלך הלכו על המשהו הזה ועכשיו אתה בא לחבר שלך ואומר לו "תגיד, נו? מה אתה אומר על מה שקניתי?". מה אתה אומר, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? את הדוגמא הזאת בית שמאי יכולים להבין. ואז הוא אומר: "ישבחנו בעיניו". זאת אומרת, יש סיטואציות שבהם צריך טאקט, וצריך לא להעליב אדם, וצריך לא לבאס אדם עד עמקי נשמתו.

הקטע מסתיים ב: "מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות". אולי זה אומר לי עוד משהו; "דעתו של אדם מעורבת עם הבריות" זה גם: תבין רגע מה שאלו אותך.  כשכלה תוך כדי, כשאתה הולך עם כלה לבחור את שמלת הכלה והיא שואלת אותך "איך השמלה נראית עליי?", היא מצפה שתגיד לה בדיוק, היא רוצה לבחור את השמלה הכי יפה. כשאתה נמצא כבר בחתונה והיא שואלת "איך השמלה נראית עליי?", היא רוצה לשמוע רק דבר אחד. במילים אחרות, אפשר להגיד אפילו, היא לא באמת שאלה אותך. למרות שפיה שאל, היא לא באמת שאלה אותך "איך השמלה נראית עליי?", היא בעצם אמרה לך "תגיד לי שאני נראית הכי יפה שאפשר". "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות", הרבה פעמים הדבקות הזאת באמת היא דבקות שמייצרת איזה פגע רע בעולם ומבטלת את השלום.

זה המתח הזה עוד פעם בין האמת לבין המושג הרחב והעמוק של שלום. את המתח הזה מביעים חז"ל ממש במילים האלה, של אמת ושלום, בסוגיה שנמצאת בתלמוד הבבלי במסכת "יבמות", ושמה אומר רבי עילא משום רבי אלעזר ברבי שמעון את המשפט הבא: "מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום". "לשנות", הכוונה היא להגיד דבר שאינו נכון, כן? אני משנה את האמת. ומותר לי לעשות את זה כשהמטרה האמיתית שלי זה שלום. הוא נותן שם דוגמא שבה האחים של יוסף אומרים לו שאבא שלו ציווה כך וכך, למרות שאבא שלו לא ציווה כך וכך, והם עושים את זה מתוך ניסיון לייצר מחדש את היחסים המשפחתיים אל מול השבר הגדול שבו הם היו. רבי נתן אומר שם שלא רק שלאדם מותר לשנות בדבר שלום, אלא מצווה. והוא לוקח את זה מהסיפור של שמואל, שכששמואל אמר לאלוהים "איך אני אלך", הוא אומר לנביא, כן? "איך אני אלך ושמע שאול והרגני", ואז הנביא אומר לו: תגיד שאתה הולך להקריב קורבן, וככה תוכל ללכת. בעצם הוא הולך, כן, למשוח את המלך הבא. מה זאת אומרת? הוא ממש אמר לו לשקר. ולכן אומר: יש ציווי לשקר בסיטואציות מסוימות.

עכשיו, הסיטואציה הזאת מעניינת במיוחד, כי היא אמנם מייצרת שלום במובן שלא יהרגו אותו, אבל יש פה אינטרס לאומי-פוליטי עמוק, ויש פה אמירה שכדי לממש את האינטרס הפוליטי הלאומי הגדול הזה, מותר לשקר. כן? אולי חלק מהאנשים עכשיו נזכרים בכמה מהשקרים הלא קטנוניים של פוליטיקאים. פוליטיקאים משקרים כל הזמן, חלק מהפוליטיקאים, שקרים קטנים בגלל אינטרסים, אבל יש שקרים גדולים למען האומה, כן? כשפוליטיקאי מכחיש פעולה מסוימת של המוסד. יש שקרים גדולים למען האומה.

ואז מגיע רבי ישמעאל ואומר את המשפט המטלטל הבא: "גדול השלום שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו". זאת אומרת, יש לו טענה שניתן למצוא מקומות בתורה שבהם אלוהים משקר כדי שיהיה שלום. והוא מתכוון למקום ספציפי של שלום בית, מעניין, ככה, כל אחד עכשיו ינסה לחשוב למה הוא מתכוון. מי שלא מכיר את זה, זאת אחלה חידה, כן? איפה בספר בראשית אלוהים משקר כדי להביא שלום? אגב, כשאני שואל את החידה הזאתי בשיעורים, הרבה פעמים עונים לי תשובה מאוד מעניינת שהיא התשובה: עוד בסיפור גן עדן, מאחר ואלוהים אומר להם "ביום אכלך ממנו מות תמותון" - אם תאכלו מעץ הדעת, אתם באותו יום תמותו, וכולנו יודעים שבסוף הוא לא הורג אותם.

מי שמדבר שם אמת זה הנחש, שאומר להם: "לא מות תמותון", כן? אז נכון, יש כל מיני עכשיו, התחכמויות ופרשנים ודרשנים, "אה, הוא לא, אין הכוונה ממש למוות באותו יום, הכוונה היא שבאותו יום הם יהפכו בני מוות, כל מיני כאלה, בתכלס, בטקסט שם אלוהים אומר להם: אתם תקבלו עונש - א', ולא נותן להם את העונש. אבל לא לזה התכוון רבי ישמעאל, אלא למקום אחר בספר בראשית, שבו, מקום מאוד עדין, מאוד יפה, שבו המלאכים אומרים לשרה שיהיה לה ילד והיא אומרת: איך יהיה לי ילד? ואדוני זקן. זאת אומרת, היא מדברת על אברהם ואומרת: אברהם זקן, הוא כבר לא מסוגל. זה מצחיק אותה, היא צוחקת, מה, איך אתם אומרים שיהיה לי ילד כשבן זוגי כנראה אפילו לא מסוגל לקיים איתי יחסי מין או… כן? משהו מהאזור הזה. עכשיו, זה מאוד מעליב. ואחרי זה אלוהים הולך לאברהם ואומר לו: "למה צחקה שרה?". אבל שמה הוא אומר לו ש"צחקה שרה ואמרה: ואני זקנתי". זאת אומרת, הוא כאילו שם את זה עליה. כדי שאברהם לא ייעלב, כדי שהסיטואציה הנוכחית לא תפגע בשלום הבית.

זאת אומרת, אומרים לנו חז"ל: "מותר לשנות מפני השלום". עכשיו, זה כמובן לא אמור להיות שכל דבר עכשיו נקרא לו "שלום" ונשקר בלי הפסקה וכאלה, אבל זה הבסיס שחז"ל נותנים לנו, שכשזה באמת תמורת שלום, יש סיטואציות שבהם מותר לשקר ויש סיטואציות שבהם חובה לשקר. והבעיה הגדולה היא להצליח בצורה עדינה להבחין בין הסיטואציות ולקבל הכרעה מתי ככה ומתי ככה. אגב, מעניין, במקום אחר בגמרא, אומרים שתלמידי חכמים, ספציפית, לא כל הציבור, אלא תלמידי חכמים, יש עוד שלושה דברים שבהם מותר להם לשקר, כן? או מותר להם "לשנות במילותיהם", ככה כתוב שם. שלושת הדברים זה מסכת, פוריה - שזה מיטה, ואושפיזה - שזה אורחים.

מה הכוונה? אז רש"י מסביר ככה: מסכת - אם שואלים אותו: תגיד לי, אתה יודע את המסכת הזו והזו? הוא צריך להגיד "לא" למרות שהוא יודע. למה? ענווה. זאת אומרת, אם אנחנו מנסים להוציא מזה כלל ולא לוקחים את זה רק כמקרה, אומרים שתלמידי חכמים, כדי לשמור על ענווה, מותר להם לשקר. הדבר השני זה מיטה - אם שואלים אותו על כל מיני דברים שבצנעה, למשל: תגיד, זאת המיטה שלך? ובמיטה הזאת נעשו כמה מעשים, לא יודע, אם שואלים אותו על דברים שבצנעה, מותר לו לשקר. למה? גם, כנראה, מתוך המקום של פרטיות האדם, אבל גם מתוך המקום של לא להכפיש את התורה. אם זה תלמיד חכם. ואם יחשדו בתלמיד חכם בכל מיני דברים יתחילו להגיד: אה, אתם רואים איך מתנהגים תלמידי חכמים? אתם רואים איזה מין תורה זאת? ואם, והמקרה השלישי זה המקרה של אורחים, שזה בכלל מקרה חמוד.

רש"י אומר ככה: שואלים אותי על המארח שאירח אותי. עכשיו, הוא אירח אותי נורא יפה ונתן לי מלא אוכל בחינם ונתן לי לישון בחינם ושואלים אותי איך היה ואני אומר: אה, לא, לא משהו. למה? למה לשקר? למה לא להגיד "המארח הזה מדהים"? כי חוששים לשלום המארח, שלא עכשיו יתחילו לבוא אליו מלא מלא אנשים לאכול אצלו, לשתות אצלו, לישון אצלו, ויהפכו אותו לאדם עני, כן? תראו את קו המחשבה שלהם, כן? מותר לי, לתלמיד חכם, שמישהו אירח אותי כי אני תלמיד חכם, ודאג לי והכל, מותר לי לשקר על איך היה האירוח מתוך דאגה למי שכרגע אירח אותי. מתוך דאגה לזולת ולממונו, מותר לי לשקר.

עכשיו, יש מחלוקת בפרשנים, האם בעצם שלושת הדברים האלה שבגללם כרגע היה שקר, שזה ענווה, צנעה פרטית כזאתי, ודאגה לזולת, האם אלה כללים שבהם מותר לשקר, או שזה כללים שבהם מותר רק לתלמידי חכמים לשקר, או שזה בכלל לא כללים, אלא שלושת המקרים האלה וזהו? אז כמובן, כל אחד ואחד מכם ומאיתנו יכול להחליט מה דעתו בסוגיה הזאתי, אבל זה מעניין שבעצם המקום שבו כרגע הם מאותגרים בו והם חולקים לגביו זה האם אני יכול לשקר בשביל ענווה, האם אני יכול לשקר מתוך דאגה עמוקה לזולת, האם אני יכול לשקר מתוך מקום שדואג לעומק הפרטיות והצניעות? אבל אלה השאלות שמעסיקות אותם. ולא, כמובן, האם הממצאים שראינו קודם של דן אריאלי, זאת אומרת, הסיטואציות של לשקר בשביל אינטרסים.

וזה בעצם מוביל אותי למילות הסיכום: כולנו יודעים שהשקרים הם חלק מהחיים שלנו. וכל אחד מאיתנו בתהליכים הפנימיים שלה ושלו מחליט כמה זה חלק מהחיים שלו וכמה זה לא חלק מהחיים שלו וכו', וכל מה שאפשר לעשות בלימוד או בפודקאסט מהסוג הזה זה לעורר את המודעות. בתוך המודעות לעובדה שיש חשיבות עצומה גם כדי שיתנהלו פה חיי חברה תקינים וגם מבחינת כבוד האדם והגינות ויחס בין אדם לרעהו, יש חשיבות עצומה לאמת.

אנחנו גם מבינים שיש סיטואציות שבהן דווקא להגיד את האמת זה להיות חתיכת חמור שלא מבין עניין ושפוגע באנשים. ואז יש ריקוד עדין מאוד, שעמנואל קאנט לא היה מקבל אותו, אבל חז"ל קוראים לנו לריקוד עדין מאוד בין המקום של האמת בתוך ההתנהלות שלנו ובתוך החיים שלנו לבין המקום של השלום, המחשבה על הרגשות, המחשבה על איך ממשיכים לחיות יחד, המחשבה על הקהילתיות, המחשבה על איך לא פוגעים ברגשות הזולת רק בשביל שאני ארגיש שלא שיקרתי, וזה ריקוד עדין מאוד. והריקוד הזה הוא בדרך כלל לא המקום שבתוכו אנחנו נמצאים וזאת הקריאה של חז"ל אלינו: "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות". לנסות להיות בית הלל זה אומר ככה: אני מצד אחד מבין לעומק את החשיבות של הדין, את החשיבות של הצדק, את החשיבות של האמת, את החשיבות של… ואני משתדל, ככל שניתן, לחיות על פי זה.

"מדבר שקר תרחק" - ככל שאפשר, מדבר שקר תרחק. ובאותו זמן ממש, אני רוצה להיות מעורב עם הבריות, להבין את הסיטואציה, להיות בעל טאקט, להיות רגיש, לראות מי יכול להיפגע, לראות, ולנסות בצורה עדינה, במקומות מאוד מסוימים ככה טיפה לשנות ולא להגיד שאשתך אמרה "ואדני זקן", אלא להגיד "היא אמרה שהיא זקנה". ומהשינוי הקטנטן הזה, לאפשר לזה שלא ייווצר פה איזה משבר בגלל פליטת פה מעליבה. אז זו בעצם ההצעה של "האמת והשלום אהבו". כשאני אוהב גם את האמת וגם את השלום - ואני מזכיר בכל הסדרה על אהבה, כן? לאהוב משהו זה להתנהג כלפיו בדאגה, באחריות, מתוך כבוד, מתוך הבנה שלו - כשאני אוהב באמת, אני פועל מתוך אהבה כלפי האמת ואני פועל מתוך אהבה כלפי השלום, אז כבר יש סיכוי לא רע שאני פועל טוב בעולם.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה