top of page

WAKO הפודקאסט - איפה וודי אלן המוסלמי?

Updated: Jan 8

תקציר: אריאל, בוקסי ורחלי מדברים על הפיקציה של החצב, הג'וב החדש של הצל והקרבה עצמית.


 

אריאל: הבהרה: בפרק הקודם נאמרו דברים שהוצאו מהקשרם. מערכת ״wako הפודקאסט״ מבקשת להבהיר, אנחנו לא אמרנו שאם נשים בצד את ההרוגים והחטופים אז זה החודש הכי שמח שהיה לנו בחיים. בסך הכל רמזנו שזו תקופה טובה אם אתם במקרה מסוג האנשים שאוהבים לראות את השכנות שלכם יורדות למקלט בלי חזייה. ועכשיו - ״wako הפודקאסט״

[פתיח]

רחלי: ברוכים הבאים לפודקאסט של wako, פודקאסט החדשות שעדיין עומד על תילו. אמנם תילו הוא בסלון שלנו עם ציוד שגנבנו מקשת, אבל תילו זה תילו.

אריאל: ואתם יכולים לשמוע את הטרקטורים בחוץ עומדים לפרק אותו

רחלי: כן, יש פה בחוץ מלא מלא רעש, אין לנו איך להוריד את זה מהסאונד פה, אז תיהנו!

אריאל: חבר'ה, אתם רציתם פודקאסט? זה המחיר. ביפ ביפ ביפ. 

רחלי: זה התילו שעליו הוא עומד.

אריאל: כן.

רחלי: לא מפשפשים בשיניים של תילו כשמקבלים מתנה.

אריאל: אנחנו עכשיו משדרים ממרכז עזה, יש פה דחפורים של צה"ל, משטחים את עזה, הם בדרך אלינו, אז יאללה בואו נקליט את זה מהר, לפני ש…

רחלי: כן, לפני שמגיעים אלינו.

אריאל: כן, בדיוק.

רחלי: איתנו באולפן, חברי מערכת wako, אני - רחלי רוטנר - שולחן שבת שנשאר שלם אחרי שכל הבית נפגע מטיל שבחבורה!

[דממה]

רחלי: אריאל ויסמן, תמונה של הבבא סאלי שנשארה שלמה אחרי שכל הבית נפגע מטיל שבחבורה.

[מחיאות כפיים]

אריאל: יפה, אהבתי.

רחלי: ואמיר בוקסבאום המכונה בוקסי, בית שנשאר שלם כי לא נפלו על הלב טיל בזכות השם!

[מחיאות כפיים]

בוקסי: יש.

רחלי: שלום לכם.

אריאל: איזה נס בשקל, מה זה?

רחלי: האמת היא זה הנס האמיתי, אבל...

בוקסי: הנס של כולנו.

אריאל: אם הטיל בכלל לא הגיע לשם, אז זה כבר לא נס, זה סתם יום רגיל. אם אתה חי חיים שלמים בלי שום פגע וזה, אין אלוהים. אבל...

רחלי: אבל אם כל המשפחה שלך מתה חוץ מהציצית…

אריאל: כן, זה סימן!

רחלי: כן. אז מה שלומכם?

בוקסי: בסדר.

אריאל: כן.

רחלי: רציתי לספר קודם, לפני שמתחילים, שכמה גולשים כתבו לנו שבספיישל חגים, שהעלינו מחדש לפני חודשיים, שהוקלט כבר לפני שנה, יש קטע שאנחנו חוזים את המלחמה הזאת!

[אריאל נדהם]

רחלי: יש קטע בספיישל חגים שאנחנו מדברים שם על זה שמסכנים הערבים, יש לנו ביהדות כל כך הרבה חגים כל שנייה, שהם לא יכולים לפתוח איתנו במלחמה, בלי שנתעצבן שזה בדיוק נופל על חג. כי כזה, מה, לא ידעתם שהיום שמיני עצרת? דווקא בשמיני עצרת אתם תוקפים. ואז אתה אריאל אומר, למה באמת אין מלחמת שמיני עצרת? שתהיה מלחמת שמיני עצרת.

אריאל: פשש…

רחלי: והנה, אריאל, חלומך התגשם!

אריאל: יצאנו הסימפסונס, חזינו את העתיד. איזה כבוד.

בוקסי: [צוחק] כל הכבוד. 

רחלי: אתה כמו כלה ביום חתונתה, שכל מה שהיא אומרת מתגשם. או כמו הבחור בדת' נואוט.

אריאל: אני חושב שזה ״הסנדק״, שכל דבר שמבקשים ממנו ביום החתונה של בתו הוא חייב למלא.

בוקסי: אה…

רחלי: אז בוא, אולי תגיד עכשיו עוד משהו שיתגשם. ננצל אותך.

אריאל: אמ… קודם כל, אני אגיד את מה שבאמת כולנו חושבים עליו ומטריד אותנו כל השנ.. כל הזמן הזה. אברה מנגיסטו.

בוקסי: נכון.

אריאל: מחכים שתחזור הביתה.

רחלי: לא חשבתי שתגיד משהו אמיתי, כל הכבוד.

אריאל: רוצה שהמדינה תפעל לשחרורו.

בוקסי: נכון.

אריאל: כאילו, כי לא, התווספו עכשיו עוד איזה 200 ומשהו לתור.

רחלי: כן, דחפו אותו לסוף התור.

אריאל: לא, אני חושב שהוא עדיין בראש התור, עד שהוא לא יחזור, הם לא ישחררו את האחרים, לא? זה לא עובד ככה?

בוקסי: אה… כן. אה…

רחלי: אני לא חושבת.

אריאל: זה לא הראשון נכנס, הראשון לצאת? איך זה עובד?

אריאל: כן, יש קדימות, יש קדימות.

אריאל: כן, בדיוק.

רחלי: אני לא חושבת, אני חושבת שהוא יותר...

אריאל: הוא תוקע עכשיו את כל שאר החטופים, את מבינה? יושב שם עכשיו רגל על רגל.

רחלי: הוא יותר כמו הזה שיושב בתור לקופת חולים, וכל שנייה מגיע מישהו עם רק שאלה.

אריאל: אהה אוקיי…

רחלי: וכאילו, בסוף הוא נכנס לרופא שעתיים אחרי, וחבר'ה, הוא יושב פה מארבע, התור שלו בכלל בשלוש, ונכנסו כל מיני אנשים שאמרו, אבל אני רק צריך מרשם, האחות אמרה לי להיכנס דקה.

אריאל: עזבי, מילא זה. מילא זה שהוא נדחק אחרי כל היהודים, ואז… הרי כולנו יודעים שגם לא נעים, נחטפו גם 

הרבה עובדים זרים.

רחלי: כן.

אריאל: שתופסים לו את המשבצת הזאת גם.

רחלי: כן.

אריאל: של האנשים הלא לבנים.

בוקסי: אוי ואבוי. 

אריאל: שאין לנו כזה חשק לשחרר, אבל אולי נעשה ג'סטה מתישהו ביום מן הימים.

בוקסי: איי, איי, איי. 

אריאל: קשה.

רחלי: זה גם עצוב, בגלל שאתה יודע, יש את ביידן שמשחרר את אלה עם האזרחות האמריקאית, ופוטין פועל לשחרר חטופים עם אזרחות רוסית, וכאילו, איפה נשיא אתיופיה?

[צוחקים]

אריאל: אני לא יודע אם הוא אתיופי, כן?

בוקסי: הוא אתיופי ישראלי, כן. אתיופי ישראלי.

רחלי: בסדר, הרעיון הוא המקור, כאילו, מאיפה אתה מגיע, אז לך לנשיא של המקור שלך, הוא ידאג לך, לא הנשיא הנוכחי. ביבי לא הולך לעשות שום חיבור.

אריאל: אף אחד לא בונה על ביבי.

רחלי: אתה צריך לשאול את ההורים שלך מאיפה הם עלו, וללכת למקור כמה שיותר, ללכת לנשיא מונגוליה המזרחית של המאה ה-12, אולי הוא יפעל לשחרורך, לא יודעת.

רחלי: תחשבו, אבל הם עושים לנו קטע, הם אומרים, אנחנו משחררים חטוף, מביאים את רון ארד. איך אנחנו מגיבים? אנחנו שמחים או שאנחנו כזה… אוקיי, תודה, לא בדיוק מה שציפינו.

רחלי: כזה בומרי.

אריאל: כן. חבר'ה, אם יש לכם את רון ארד שם, תפאדל, יאללה, מספיק זמן אצלכם כמו שלכם, יאללה, לא נשבור על זה את הראש.

[צוחקים]

רחלי: טוב, אז בינתיים אנחנו ממשיכים עם ההתמודדות של המלחמה הזאת. דיברנו שבוע שעבר על זה שאנחנו מתאמצים להסתיר מרפרף את מה שקורה, שאנחנו אומרים לו שהאזעקות זה רק תרגול, ושלרדת למקלט זה רק משחק, אבל כאילו נהיה יותר ויותר קשה, כי הוא באמת, הוא שומע דברים בגן, הוא שומע דברים בשיחות של מבוגרים. כבר אי אפשר לדעת מה הוא יודע ומה לא. כאילו לפני כמה ימים, הוא שאל אותנו, אותי ואת אריאל, הוא שאל אותנו ככה, משום מקום, הוא אומר כזה, תגידו, אחרי שאנשים גומרים להיות זקנים, הם הופכים בחזרה לתינוקות?

בוקסי: אוי.

רחלי: אז כאילו, לא ידעתי מה לענות לו. אז אמרתי כזה, אה… זה יכול להיות.

אריאל: זאת תאוריה אחת.

רחלי: זאת תאוריה אחת, אמרתי, כן. אמרתי לו, אף אחד לא יודע באמת, אז כל אחד יש לו תאוריה אחרת. אז יש כאלה שחושבים שזקנים אחר כך חוזרים להיות תינוקות באמת, יש כאלה שחושבים שהם עולים לשמיים, יש כאלה שחושבים שהם נעלמים או הופכים לחיה. אז הוא מסתכל עליי וכזה אומר, מה, הם לא פשוט מתים?

[צוחקים] 

אריאל: כן…

רחלי: ואני שעה מנסה לחשוב על כל התרחישים האפשריים שאפשר לחרטש לו.

אריאל: תראי, אני חושב שבגלל שאני משחק איתו באקסבוקס הרבה, שם המושג של המוות הוא מאוד מוחשי.

רחלי: כן.

אריאל: אתה חי, יש לך את המד חיים שלך. לאט לאט חוצבים לך במד החיים עד שהוא נגמר, ואז אתה מת.

רחלי: מצד שני, הוא לא מאוד מאיים, כי מחר תשחק שוב.אין באמת את הסופיות שלו.

בוקסי: או שאתה חוזר בזמן המשחק עצמו… הרי אתה מת וחוזר.

רחלי: הוא לא מבין מה זה כשדברים באמת נגמרים, אז זה הגיוני שהוא יחשוב גם שאחר כך הופכים לתינוקות, או אחר כך הופכים למשהו אחר, או שעכשיו שואלים לגן עדן, זה גם מחשבה שמתאימה לקונספט. קשה לנו לתפוס את זה שיש דברים שפשוט תמים ונשלמים, נגמרים לחלוטין, אין מחר, אין אחר כך נעשה אתחול מחדש.

בוקסי: נכון.

רחלי: זהו, נגמר!

אריאל: זה, זה, אני, גורם לי לחשוב על שני דברים, מה שאמרת עכשיו. קודם כל, שמעצבן אותי שאנחנו עושים כזה מאמץ לגונן על התודעה העדינה של רפי, שחס וחלילה לא יחלחלו פנימה הזוועות, ואף אחד לא מגן עלינו! למה אין אף אחד שהתפקיד שלו זה לוודא שאני לא אראה את הסרטונים האלה, ואשמע את כל הדברים האלה?

רחלי: אני אומרת לך כל הזמן, תפסיק לפתוח את הסרטונים האלה.

אריאל: אני בעצמי גולל בטוויטר וצריך… הופ! כאילו אני בשדה מוקשים. כל שנייה יש איזה משהו מזעזע.

רחלי: ואז אני באה אליך, ואני אומרת, אל תדאג, הם כולם הופכים חזרה לתינוקות.

אריאל: כן. [צוחק]

בוקסי: אוי לא.

אריאל: ודבר שני, כבר בפודקאסט הקודם דיברנו על ההשפעה האדירה של יצירת המופת של רוברטו בניני, היפים חיים.

בוקסי: היפים חיים.

רחלי: היפים ואמיצים.

בוקסי: כן.

אריאל: כן, החיים יפים על חיינו בתקופה הזאת. ואני חושב שבשלב הזה כבר אני חושב אפשר לשלוף את היקום המורחב של החיים יפים. נטפליקס, אני אומר, קחו את הכדור…

בוקסי: אה, וואו.

אריאל: הגיע הזמן לעשות עכשיו סדרה על כל דבר מזעזע שקרה בהיסטוריה. אני רוצה לראות את החיים יפים שם! אני רוצה לראות את האבא שנתקע עם הילד, והיה צריך להמציא לו כל מיני קשקושים כדי להסביר לו.

רחלי: וכל מיני תקופות בהיסטוריה!

אריאל: למה יש ערימות של גופות בכל חור.

רחלי: כן.

בוקסי: כן. אתה פשוט רוצה מלא תירוצים, זה מה שאתה רוצה.

אריאל: כן, אני רוצה, כן, אני מרגיש שראיתי את הסרט, הסרט הוא כמה, שעתיים? מיציתי את כל התירוצים שהוא נתן שם, את כל ההמצאות וההפלצות שהוא עושה שם.

בוקסי: [צוחק] כן.

אריאל: צריך בלופים חדשים. משהו שמתאים לימינו גם, לעולם הרשתות החברתיות, לעולם הזה… חבר'ה, תנו לי כלים! איך לשקר לבן שלי, ואולי גם לעצמי קצת. אני אשמח.

רחלי: אנחנו צריכים עוד שקרים, חבר'ה.

אריאל: כן, עוד שקרים.

רחלי: מה שלומך, בוקסי?

בוקסי: אני בסדר. מה אפשר לספר?

רחלי: אוקיי, כן.

אריאל: איך קרמשו החתולה שלך מתמודדת?

בוקסי: אוי, מסכנה.

אריאל: כבר הסברת לה על המוות הקרב?

בוקסי: כן, היא שאלה אותי אם כשהיא מתה, הופכת לתגור חתולים או לא, ואמרתי לה...

רחלי: את הופכת לכלבים עכשיו. כל פעם את עוברת עוד חיה.

בוקסי: כן. לא, היא מסכנה, היא מאוד מפחדת מהטילים, מהאזעקות. יש לנו פשוט בית ספר, איפה שיש את האזעקה של השכונה, ממש קרוב אליי הביתה, אז כשיש אזעקה זה ממש ממש חזק, אז כאילו היא פשוט ישר בורחת, מסכנה.

אריאל: בוקסי, כשיש אזעקה, אתה אין לך כמובן, כמו לכל אחד בתל אביב, אין לך ממ"ד בדירה.

בוקסי: נכון.

אריאל: אני מניח. ויש לך מקלט בבניין שאתה צריך לרדת למטה.

בוקסי: לא, אין לנו מקלט גם.

אריאל: מה?! אין לך מקלט בכלל?

בוקסי: לא, אנשים אצלי עומדים בבניין בחדר מדרגות.

רחלי: יש מה להדירות כאלה בתל אביב.

בוקסי: כן, ברור.

אריאל: באמת?!

בוקסי: לפחות הבניין שלי לא מתפרק, יש בניינים במצב מזעזע.

רחלי: אתה כבר שכחת, פוגי, אנחנו כבר בבניין הקודם שלנו היינו יורדים מהמדרגות, מחכים במדרגות.

אריאל: אבל אני זכרתי שזה כאילו היה מתוך עצלנות, שזה בדיוק לשם השאלה שלי הובילה אותי. כי כשאני הייתי רווק, 

בוקסי: כן.

אריאל: שמע, הייתה שאני גרתי שנה ומשהו בשדרות, כן?

בוקסי: כן, כן.

אריאל: שלמדתי בספיר. בשלב מסוים, אתה יודע, בהתחלה אתה עוד משחק את המשחק. ואז בשלב מסוים יש אזעקות ואתה כבר לא יוצא. אתה אומר, כאילו, הסיכוי כל כך נמוך שיפגע בי.

רחלי: זה נכון.

אריאל: יאללה, לא שווה לי בשביל זה לקום מהכיסא, להפסיק לראות סרטון ביוטיוב.

בוקסי: תראה, כש…

אריאל: עכשיו שיש לנו ילד אז זה שונה. אנחנו אנשים עם ילדים, אומרים, אנחנו לא… עלינו ניקח את הסיכון, על ילד לא ניקח. אבל טוב, אם אתה עוד על עצמך…

בוקסי: תראה, אני לא יוצא למדרגות, אני נשאר בדירה, אני עומד בתוך הדירה בין המטבח לבין…

רחלי: אה, אתה כאילו, אתה חושב שזה צפירה.

אריאל: אתה עושה את זה לזכר אלה שאין להם מקלט.

רחלי: אני עומד, חבר'ה, חבר'ה, הכל בסדר, אני עומד.

בוקסי: אני עומד במקום בטוח בדירה, אני פשוט מרגיש יותר בטוח מאשר לעמוד במדרגות, כי יש לי פיר מעלית באמצע המדרגות. אז אני לא יודע להגיד, אם פוגע לי טיל בבניין, מה יותר בטוח. אני מבחינתי מעדיף לעמוד במרכז הדירה, אצלי…

רחלי: זה באמת קצת כמו צפירה, כמו שאת האנשים האלה שאומרים, כשאני לבד בבית, יש צפירה ביום השואה או ביום הזיכרון, אני לא אקום, אני במיטה שלי, אבל אני אחשוב, אני אחשוב על האלה שמתו בשואה, אבל במיטה, בשכיבה. אז זה ככה, זה יהיה, אני אשאר לשכב במיטה, אבל אני אחשוב על הטילים. אני אפחד.

בוקסי: כן

רחלי: טוב, אז נעבור קצת לחדשות.

אריאל: מה חדש השבוע באמת? תתחילי עם משהו מעודד, משהו כיפי! משהו משמח קצת.

רחלי: הסתיו הגיע.

אריאל: יש!

בוקסי: הגיע הזמן.

רחלי: אני אוהבת שבגן, זה מה שהם מלמדים עכשיו הרי בגנים, שהסתיו הגיע, וכי כזה, הילדים, נטרף להם המוח, הורים, הייתם מאמינים? הסתיו הגיע יש נחליאלי!

אריאל: שמעתם על החילזון?!

[צוחקים]

רחלי: וזה כאילו, הניוז שלהם, כאילו, על זה הם מקבלים פושים, אתה מבין? שיש עלה! עלה חום נפל על המדרכה, הם כולם עוצרים את כל מה שיש להם, רצים החוצה.

בוקסי: חשוב!

אריאל: ואני כל הזמן מסביר לו, עזוב את החילזון, הוא תומך בחמאס, לא ראית?! אתה לא עוקב אחריו בטוויטר? הוא עשה לייק להינקל.

רחלי: אז בחיים שלנו, בכל אופן, זה חדשה אחת, הגיע הסתיו, יש חילזון, יש חצב גם, כך שמעתי. אני תמיד שומעת את זה בגנים, אף פעם לא ראיתי את זה במו עיניי.

אריאל: אני גם לא. זה בלוף. כן, זה… זה פרופוגנדה ציונית.

רחלי: אז רץ עכשיו בטוויטר סרטון של איזה רב צבאי, שאומר בנאום לחיילים שלו, יש לי חלום, הוא אומר להם, וזה מתחיל מרגש, כן? "יש לי חלום. אני אוהב לשבת על הספה בבית ולדמיין שאין את ההרוגים ואין את החטופים והשבויים וזה, וברגע שאני מזיז אותם הצידה, אני נשאר עם החודש הכי משמח בחיים שלי, מאז שנולדתי!" כאילו זה כמו שביבי אמר בזמנו, שבניקוי הערבים והחרדים מצבנו מצוין!

[צוחקים]

אריאל: כן…

רחלי: כאילו הוא ממש אומר… עכשיו למה הוא כל כך שמח? הוא אומר כי הגענו לנקודה שעם ישראל מגלה מי אנחנו. אנחנו מגלים את הדבר הכי חשוב, שזה - כל הארץ שלנו! כולל עזה, כולל לבנון.

בוקסי: כן.

רחלי: אנחנו נחזור ובענק! וכולם מריעים לו כמו באינדיפנטז דיי.

אריאל: כן…

רחלי: אז אני כאילו רואה את הסרטון הזה וכאילו שאני אבין, החיילים נהנים מזה? כיף להם להילחם? כאילו אז מה אני מרחמת עליהם כמו פוסטמה? מה אני תורמת להם אוכל וגרביים כל הזמן? שהם יתרמו לי אוכל וגרביים! עליי לא עובר החודש הכי משמח בחיים! שהם ישלחו לי ציורים וברכות! אני צריכה את החיזוק הזה מהאנשים הכי שמחים במדינה.

אריאל: תראי, אני אגיד לך, יש לי שני דברים להגיד על זה. דבר אחד זה מסוג הדברים שאני חלוק בדעתי, כי כמוך אני אדם לכאורה שמאלני, רציונלי.

רחלי: אוי התחלנו.

בוקסי: לכאורה, לכאורה, כן.

אריאל: לא, אני אומר לך, כשאני רואה את הסצנות האלה זה נראה כמו סצנה מהסרט 300. נכון? זה ככה החיילים שם מתנהגים.

רחלי: כן.

אריאל: ואתה אומר, הסרט שלוש מאות, מצד אחד, לא...

רחלי: לא אנימציה משהו.

אריאל: לא, לא תפיסת העולם הכי מודרנית, הכי פרוגרסיבית, בוא נגיד.

בוקסי: או בכלל מציאותית, אבל כן.

אריאל: מצד שני, האם בשלב הזה אתה לא רוצה שהצבא מ-300 יהיה לצידך. מצד שלישי, חשוב לזכור שהצבא ב-300 בסוף כולם מתו. סליחה על הספוילר.

בוקסי: נכון, כן, כן.

אריאל: אולי צריך משהו מעבר לרוח קרב.

רחלי: אבל הם מתו מאושרים ושמחים!

אריאל: והדבר השני שרציתי להגיד זה בנוגע לעניין ההדחקה של ה"בניקוי האלה והאלה והאלה זה החודש הכי שמח בחיים שלי". ואני אספר שנגיד אתמול או שלשום, גלשתי לי בטוויטר ונתקלתי בשרשור של מישהו ישראלי, כותב בעברית, והוא כותב ככה בצורה מאוד מבהילה, הוא אומר לי, "חבר'ה, אני לא יודע איך עוד להגיד לכם את זה, אתם חיים בסרט. מה שמראים לכם בערוצים הישראלים זה לא נכון. אתם בתיבת תהודה, אתם לא מבינים בכלל מה אנשים מדברים בעולם. אתם לא מחוברים למציאות, הם מוכרים לכם שקרים". ואני אומר, וואי וואי… זה מלחיץ, אבל מה לעשות? אני חייב לדעת האמת. נכון? אני לא רוצה להיות באשליה.

רחלי: אתה כמו ניאו, אתה חייב לדעת את האמת!

אריאל: כן. ואני קורא, ואני קורא. ואז, ולאט לאט, אתה יודע, יש שם רמזים. פתאום הוא אומר, "זה לא כמו עם הקורונה. עם הקורונה, כל העולם היה באותו צד של השקרים". 

רחלי: זה היה הרמז הראשון.

אריאל: אוקיי, מעניין לאן זה הולך. ואז הוא התחיל להגיד, "תקשיבו, בשביעי לעשירי בכלל לא היו נרצחים ולא היה זה. היו 400 אנשים שנהרגו בלחימה, ולא היו חטיפות ולא היו זה, וזה הכל תירוצים של צה"ל כדי להשמיד את עזה". ואני קראתי את זה. ומצד אחד, אני אומר, אני לא יודע, אני מרגיש שלא בכוונה, אבל חמקו לי לתודעה יותר מדי סרטונים ותמונות של זוועות מאוד ספציפיות, בכדי שאני אוכל להגיד, זה לא קרה.

בוקסי: כן.

אריאל: מצד שני, הייתי רוצה להאמין בעלילת דם. אה, רק 400 מתו. אה, תוך כדי… אה, הם לא רצחו תינוקות ואנסו נשים ודברים כאלה, הם עושים עכשיו רצח עם בעזה… אוקיי, לא יודע, הייתי קונה את זה בשמחה.

בוקסי: ברור, זה כמו ש...

אריאל: הייתי מחליק את האנטישמיות, והייתי רוצה להאמין בזה.

רחלי: אז זוכרים את שייטת הפיצריה הזאת שצה"ל הרס כי הם צחקו על חטופה בפייסבוק?

בוקסי: כן.

רחלי: אז זה שוב קרה. צה"ל עכשיו הרס חנות הלבשה תחתונה בקלקיליה. 

בוקסי: נו באמת. 

רחלי: כי היא צחקה בפוסט על אחת החטופות. כאילו זה ממש נהיה נוהל קבוע, חדש, של צה"ל. כאילו עכשיו הקטע החדש של צה"ל מהיום והלאה, זה להחריב בתי עסק כי הם צחקו עלינו בפייסבוק.

אריאל: לא, אני כמובן בעד.

בוקסי: ברור.

רחלי: כמובן.

אריאל: צריך להפגין יד חזקה עכשיו, מה לעשות?

רחלי: אבל יש יד חזקה ויש יד חזקה. זה כמו שאתה עכשיו תכתוב פוסט מעליב, אז במקום שיבואו, יתנו לך קנס או יתבעו אותך, פשוט ישברו לך את כל הבית.

אריאל: אתם בעולם של פעם. אנחנו בעולם של היום עכשיו. לא משנה מוסר… אתם חושבים שבסרט הוליוודי, שהמטרה בסוף זה לצאת הכי מוסריים בעולם. 

בוקסי: אוקיי…

אריאל: אני אצל לוק סקייווקר, ואף אחד לא יוכל לבוא אליי בטענות, וילדים יקנו את צעצועים שלי ויגידו וואי, איזה איש טוב הוא. לא, חבר'ה, זה לא המשחק. המשחק עכשיו הוא איך לשרוד, לא איך להיות הכי טובים ושבסוף יגידו, אה, הוא ברגע האחרון, זוכרים שהפושע תלוי על הצוק, והגיבור מתלבט אם לעזור לו, ובסוף הוא עוזר לו כי הוא לא רוצה לרדת לרמה שלו…חבר'ה, זה לא במציאות. במציאות, כשהרשע תלוי על הצוק, אתה לא נותן לו יד. אתה דוחף אותו למטה כדי להיפטר מהרשע. לא נותנים לו עוד צ'אנס.

בוקסי: זו הייתה הגישה של הממשלה 15 שנה, די כבר.

אריאל: לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא. הגישה של הממשלה 15 שנה הייתה, הנה, בוא ניתן לרשע כסף. אולי הוא בעצם לא כזה רשע. אולי הוא סתם אומר דברים מרושעים כדי לפנות לקהל המרושע שלו.

רחלי: כי הוא אח של אבא שלך, מופאסה!

[צוחקים]

אריאל: תקשיב, המטרה פה היא לא לצאת הכי מוסרי. המטרה היא להעביר את המסר שאין יותר תמיכה בחמאס.

בוקסי: די, די, די, אריאל, די, די.

אריאל: אין יותר כזה דבר כזה תמיכה בחמאס.

בוקסי: אני לא יכול לשמוע את זה, אני מצטער, אני לא עונה על זה אפילו. אני ממשיך.

רחלי: בוקסי קם זורק את האוזניות ויוצא, כמו ינון מגל ובן כספית.

בוקסי: כי די, מה זה האמירה הזאת באמת? אני לא אוכל עם האמירות האלה.

אריאל: מה, אז להיות נגד חמאס זה לא טוב עכשיו?

בוקסי: זה לא קשור להיות נגד חמאס. להרוס למישהו את הבית זה לא להיות נגד חמאס, זה לשחק לאג'נדה של האויב שלך. זה מה שזה עושה.

אריאל: אני קודם כל רוצה להגיד כמה אנחנו משחקים פה בקקה, כשאנחנו מדברים, הרסו את הפיצרייה, לא הרסו את… כל עזה הרוסה עכשיו.

בוקסי: נכון.

אריאל: פיצרייה יותר, פיצרייה פחות, זה לא האישו, אוקיי? גם לא בשביל העזתים. מה אתה חושב שהעזתי אומר, "כל העיר נחרבה, לפחות הפיצרייה שלי עוד עומדת".

[צוחקים]

אריאל: ברור שהמשמעות פה היא יותר סימבולית, לטוב ולרע.

בוקסי: אם אתה עכשיו נמצא בויכוח מול ילדים, כי זה הרמה, ילדים, סבבה? אתה אומר, אני ברמה יותר גבוהה מהם, כי אם אנשים כרגע שלא שומעים את זה...

אריאל: אבל זה לא ויכוח, זה מלחמה, זה לא ילדים, זה אנשים עם רובים… זה אנשים, זה אנסים!

בוקסי: הבחור, הפיצרייה, אין לו רובים.

אריאל: בסדר, הוא עומד ביציאה, והוא אומר, "יאללה, בהצלחה, תפאדל, תהנו!״

בוקסי: הוא לא אומר את זה גם, הוא אומר, "אוי, מצחיק לי".

רחלי: הוא אוהב הומור שחור כפרה, הוא כמוך, הוא אתה.

בוקסי: בדיוק, הוא טרול.

רחלי: הוא מסתכל בראי ורואה את עצמך.

בוקסי: אז תגיד, "אווי, הטרול הזה, בוא נשמיד לו את הבית".

אריאל: זה כמו האמרה הידועה על הומור שחור. זה מצחיק, אבל אתה לא תבוא מול ניצול שואה ותספר לו בדיחת שואה, נכון? אז כרגע הם צריכים להבין שאנחנו הניצול שואה הזה.

רחלי: הם לא סיפרו את זה לך, הם כתבו את זה בפייסבוק שלהם.

אריאל: בסדר, הפייסבוק משותף לכולנו.

בוקסי: נו, באמת. אוי, נו, די, כל דבר יהיה תירוץ.

אריאל: הפייסבוק, קודם כול, נוצר על ידי יהודי.

בוקסי: טוב, בסדר. נכון, זה נכון.

אריאל: אז בכלל הם צריכים לחשוב אלף פעם...

בוקסי: אתה יודע מה?

אריאל: לפני שהם מפרסמים דברים כאלה בפייסבוק.

בוקסי: קיבלתי, קיבלתי.

רחלי: אוקיי, אז יש כאלה שנהנים מהמלחמה בניקוי החטופים ועל זה, יש חיילים שנהנים להרוס פיצריות, ועוד מישהו שאובייסלי נהנה מהמצב שלנו כרגע זה שר ה-עמו, מיכאל אליהו. בראיון, בקול ברמה, שאלו אותו מה אפשר לעשות, לזרוע פצצת אטום על עזה, והוא ענה, זאת אפשרות אחת. אז שאלו, ומה עם החטופים שיש שם? אז הוא ענה, במלחמה משלמים מחירים. אתה מבין? כאילו, גם לו, החטופים מפריעים לחודש השמח שלו. הוא מבחינתו זה אחלה חודש, יש לגיטימציה להרוג ערבים. יאללה, בוא נוריד עליהם פצצת אטום! אה אוי, החטופים האלה תקועים לי שם עכשיו. או-הו, אתם כמו אשתי! אני רוצה לבלות עם החבר'ה, והיא ישר מבאסת - אבל הבטחת לשטוף כלים ני-ני-ני-ני, למה את מבאסת לי את הבילוי? הוא מסכן, מת כבר להוריד אטום על עזה, יש ארבעות לו זקנות חטופות, ואנחנו לא רוצות שתהרוג אותנו גם, ני-ני-ני-ני. יאללה! אז תבואו.

בוקסי: נכון, קצת כוח, קצת להראות עוצמה יהודית, מה קרה.

רחלי: כן, היה יכול להיות אחלה כיף בחודש הזה, אם לא כל הנודניקים האלה.

בוקסי: נכון.

רחלי: גם אתם מודעים לזה שפצצת אטום, זה לא הכי אפקטיבי במדינה של אשכרה, כאילו, מסביב לעזה? טנדר עם 30 מחבלים לא הצלחתם לעצור בגבול העוטף, אז נשורת גרעינית, כן? הנשורת הגרעינית, היא כן תקראת השלט, אין כניסה שתליתם על הדלת של ניר עוז.

בוקסי: כן.

רחלי: כאילו, הנשורת תגיעה לגדר ההפרדה ותגיד, שתי מטר גובה? אני לא מטפסת את זה.

אריאל: אבל השאלה היא, האם יש לנו, שוב, לאור אירועי השביעי באוקטובר, האם יש לנו את המנדט והזכות לעשות כל שביכולתנו כדי להשמיד את האיום הזה, כי תראה מה הוא עושה.

בוקסי: לא כל בשביל יכולתנו. לא. לצערי לא.

אריאל: אוקיי.

בוקסי: הלוואי והייתי אומר לך כן. הלוואי והייתי אומר לך וואלה, יודעים שכל הפלסטינים, כולם חמאסניקים, יודעים שכולם הם טרוריסטים, וזה ברור, ועכשיו העולם אומר...

אריאל: אבל שוב, אני אתן את הדוגמה הקלישאתית.

בוקסי: אבל אנחנו יודעים את זה, לא עולם.

אריאל: מלחמת העולם השנייה, כשהפציצו את דרזדן, והפציצו את וואטאבר. ופגעו באזרחים, זה לא היה מוצדק לחסל את הנאצים? האם האיום שהנאצים הציבו...

בוקסי: עשית את זה כבר, זהו, היה כבר, אריאל, עשית את זה. נגמר, כבר הפצצת, הייתה פצצות, נגמר. זה לא היה יעזור. אתה צריך להכניס כוחות פנימה, מתחת לאדמה.

אריאל: עכשיו אנחנו מכניסים את הכניסה הקרקעית.

בוקסי: והם בכלל לא שם המנהיגים שלהם.

רחלי: אבל זה כמו שאימא שלי אמרה.

בוקסי: כן.

רחלי: למה לא פשוט מכניסים לתוך המנהרה… אה… גז מרדים כזה.

אריאל: [צוחק] יופי.

רחלי: וכולם ירדמו, ואז יקחו איתם ישנים.

אריאל: למה שלא נעשה פתרון מסרט מצוייר?

בוקסי: זה רעיון לא רע בכלל.

רחלי: למה צריך עכשיו פיזית להיכנס לתוך המנהרה ולעבור מחבל מחבל ולהירצח על ידו, כשאפשר פשוט לשפוך גז מרדים לתוך המנהרות...

בוקסי: שאלה טובה, רחלי.

רחלי: ולקחת אותם ישנים לתוך הכלא! 

בוקסי: פלוס חטופים שיהיו שם.

אריאל: כי הבעיה היא שהם ישנים עם המצנפת הזאת, עם הפעמון בקצה, וכשאתה מזיז אותם, הפעמון מצלצל, וזה מעיר ת'אחרים.

[צוחקים]

רחלי: נכון.

אריאל: הם חשבו על הכל החמאס, מה את חושבת? שזה הפעם הראשונה שלהם?

רחלי: אבל זה כזה חמוד, זה יקראו לזה מבצע היפיפייה נרדמת.

בוקסי: אהבתי מאוד. ביבי, אם אתה שומע את הפודקאסט, הגיע הזמן שזאת תהיה תוכנית.

רחלי: ובסוף הם מגיעים לסינוואר ומנשקים אותו.

בוקסי: הלוואי. חמוד מאוד.

אריאל: כן.

רחלי: אז האמירה על פצצת האטום של עמיחי אליהו זיעזעה את כל העולם.

בוקסי: מעניין.

רחלי: וכל העולם כותבים ששר בישראל קורא להטיל פצצת אטום על עזה. וכאילו, פדיחה, כי איך להסביר להם שזה לא באמת שר? כאילו, הם אומרים, הו, שר בישראל? זה כאילו, בסך הכל, החפץ מעבר של בן גביר, שהרשנו לו להיכנס איתו רק עד שהוא יפסיק לבכות. כאילו, הם אומרים שר… שר מורשת, זה לא שר.זה ילד שמביאים לעבודה ונותנים לו דף וטושים שיצייר בצד, שנסיים לעבוד. כאילו, אם הוא נושך את המזכירה בינתיים, זה לא באחריות המנכ"ל.

בוקסי: נכון.

רחלי: לא צריך לסגור את החברה. וגם לא ברור הכעס עליו, כי יש עוד פוליטיקאים שאומרים שצריך למחוק את עזה. אז כאילו, איך זה שונה?

בוקסי: שצריך לשטח את עזה וכאלה.

רחלי: לשטח את עזה, למחוק את עזה.

אריאל: הם התכוונו עם מערוך.

רחלי: זהו, אז למה? בדיוק. הם התכוונו כזה עם פסנתר, כמו בסרט מצויר, הם יפילו עליהם כספת.

בוקסי: כן.

רחלי: אז כאילו, זה שונה בגלל ש...אה, נהרוג את כל העזתים, אבל לא עם פצצת אטום אחת, אלא עם מיליון פצצות רגילות. אוקיי, חוץ מזה שזה פחות חסכוני, מה ההבדל?

בוקסי: כן, פשוט...

רחלי: למה הוא הושעה מכל הישיבות?

בוקסי: עלק, הושעה.

רחלי: כי הדיבור על למחוק את עזה זה כאילו דיבור לגיטימי, כולם כותבים את זה עכשיו, אני רואה אפילו שמאלנים שאומרים למחוק את עזה, אני רואה אפילו את בעלי, הוא אומר למחוק את עזה. אני לא משעה אותו מהפודקאסט.

בוקסי: נכון, עדיין.

רחלי: הוא ישן על הספה כל פעם שהוא אומר את זה. אומרת לו, אדוני, אתה רוצה להרוג שני מיליון איש? אין סקס הערב.

אריאל: לא, קודם כול, כמו שאני אומר את זה, היא באה, הורסת לי את הפיצרייה.

[צוחקים]

רחלי: כן, הוא חימם אתמול פיצה מעדנות, פשוט העפתי לו אל הרצפה.

אריאל: כן, שברה את הטוסטר. גברת, זאת הארוחת הערב שלי להיום.

בוקסי: אני פשוט חושב שכל התבטאות עכשיו של מישהו, במיוחד שהוא בקואליציה, הכול מפוקס עכשיו לפוליטיקה הישראלית. בטח כאילו שזה ישמע כמו רעיון פרקטי לאיך לפתור את הבעיה.

אריאל: אנחנו פשוט עושים את ההצגה הכי עלובה בעולם של כולנו ביחד, ושמים את המחלוקות בצד, כשאף אחד לא שם שום מחלוקת בצד, כולם רק אומרים, אמרתי לכם? אמרתי לכם? רואים? אני אמרתי לכם. וכאלה.

בוקסי: דרך אגב, אחר כך כשהוא חזר בו על מה שהוא אמר, הוא התכוון, הוא אמר שהוא התכוון לזה שזה מטאפורה לפצצת אטום, זה לא באמת פצצת אטום.

רחלי: כן… כל פעם שאנשי ציבור אומרים שם משהו נוראי, מיד אומרים, לא, זה מטאפורה. כן, רק אתם ימנים מתלהמים, כל כך אוהבים להשתמש בכלים ספרותיים מתוחכמים ביום-יום 'לא אמרתי שההומואים יותר גרועים עם החמאס, זאת הייתה סינקדוכה! לא רצחתי את רבין, זו הייתה מטונימיה, הוא פשוט לא הבין אותה'.

אריאל: לא, תראי, אני חושב שזה די ברור בתור מישהו שהוא מה, הוא שר המורשת? הוא לא שר הביטחון.

בוקסי: כן, שר המורשת.

אריאל: אני לא חושב שהוא מתיימר, ואני לא חושב מישהו מצפה ממנו להפגין איזושהי בקיאות אסטרטגית או מה שלא יהיה… כאילו, ברור שהוא אומר באופן כללי, צריך להשמיד את עזה, צריך לעשות לה כאילו...

רחלי: אז זה מה שאני אומרת, מה ההבדל? להשמיד את עזה, אוקיי. אה, הוא אמר להשמיד את עזה, אבל הוא לא נכנס לדקויות של איך בדיוק נבצע את זה.

אריאל: הפרנויה המטומטמת הזאת של אוי ואבוי, איך זה יראה בעולם. כאילו, שוב, הספינה הזאת לא הפליגה כל כך מזמן, נתקעה בקרחון, טבעה, זה מה שישנה דעת העולם. הם נגדנו כבר, זה לא משנה. 

בוקסי: זה משנה בגלל הלגיטימציה הבינלאומית שאתה מקבל כדי להמשיך לשטח את עזה.

אריאל: אני לא באמת חושב שיושב, לא יודע, שייח הסעודי או וואטאבר, ואומר, אני אתמוך בישראל, אתמוך בישראל, אתמוך בישראל, אהה - ציטוט מראיון של שר שבחיים לא שמעתי עליו?! עכשיו אני… לא! הם יושבים כל החיים שניהם מול כל מיני סקרי דעת קהל ואלגוריתמים וזה, ובודקים מה יצא להם הכי טוב, לתמוך בישראל או לא לתמוך בישראל. ואם הם צריכים עכשיו לרדת מהעץ של תמיכה בישראל, כי בהתחלה הם חשבו שזה יועיל להם, ועכשיו הם פתאום מבינים שזה לא יועיל, אז הם מחפשו איזה משהו להיתפס עליו. וזה, כמו שהם נתפסים למשהו שהוא אמר, הם באותה מידה יכלו להיתפס בעצם לזה שאנחנו בכלל נלחמים בעזה. שזה מה שרוב השמאל נגדנו אומר, למה בכלל אנחנו שם, למה בכלל אנחנו נלחמים. הרי נגד זה הם יוצאים.

בוקסי: זה להוסיף עוד שמן למדורה

אריאל: בסדר, ואני אומר שכל כך הרבה שמן, ואתה אומר, אוי, הוספנו טיפה.

בוקסי: תקשיב…

אריאל: כשהצד השני שופך כל כך הרבה שמן, ואף אחד לא אומר על זה כלום!

אריאל: נסכים שלא להסכים.

רחלי: אוו...

בוקסי: טוב, ובסופו של דבר אריאל...

אריאל: נסכים שכן להסכים!

בוקסי: והכול, ובסופו של דבר, אני מאוד אוהב אותך, וזה לא משנה, הריב הזה לא משנה, את היחסים בינינו, וזה מה שצריך לזכור בזה לכל מי שמקשיב.

רחלי: אוי אני לא מאמינה שזה… שככה נגמר הוויכוח הזה.

בוקסי: כן.

אריאל: רחלי, תחתכי את זה, תדביקי את זה בסוף כל ויכוח מעכשיו.

[צוחקים]

בוקסי: אהבתי מאוד.

אריאל: כן.

רחלי: יחד ננצח.

בוקסי: נכון.

אריאל: בדיוק, זה התרומה שלנו לאחדות.

רחלי: עוד מהרפתקאות חברי הכנסת החודש: חברת הכנסת לימור סון הר מלך, בעקבות האירועים של החודש האחרון, הלכה לבקש סליחה… מכהנא!

בוקסי: וואו, כל הכבוד לך.

רחלי: היא הייתה באזכרה שלו שהייתה בסימן "מבקשים סליחה מכהנא", כי הוא צדק. באמת מאז שהכהאניסטים במבשלה, מצבנו הביטחוני רק משתפר.

בוקסי: וגם חשוב לציין שאם את מסתכלת על הטוויטר שלה בחודש האחרון, היא לא צייצה שום דבר שקשור לאירוע שהיה בשביעי באוקטובר, לא...

רחלי: לא, היא הכינה את הנאום לאזכרה.

בוקסי: כן, יש הרבה זמן עבודה לנאום.

רחלי: זה קשה.

אריאל: מה שמדהים זה שבאמת כל השנים האחרונות, לכל אורך שלטון ביבי, כל פעם שהפסדנו לו, כל פעם שניצחנו ואז הפסדנו לו שוב, כל פעם כזאת, אתה אומר לזה, הנה, זה הכי גרוע שיהיה, מפה אנחנו נעלה. והקטע הוא שאפילו עכשיו, אחרי כל מה שקרה, לדעתי אנחנו עדיין לא לפני הגרוע ביותר! כי עכשיו יהיה לך את גל הכהאניזם הכי קיצוני שהיה פה.

בוקסי: כן. עכשיו ספציפית.

אריאל: כן, כן, עם ההצדקות הכי מוצקות. ברמות ששוב, גם אני באיזשהו מקום חושב, אולי כהנא לא צדק, אבל…

רחלי: הייתה לו נקודה.

אריאל: בואו, הוא זיהה משהו.

בוקסי: אומיגאד.

אריאל: הוא לא לגמרי טעה.

בוקסי: אוקיי, די כבר.

רחלי: אני לא אתלה תמונה שלו על הקיר, אבל אני בהחלט אשים תמונה שלו בשומר מסך בטלפון.

בוקסי: בארנק.

רחלי: כן.

אריאל: כן. אז אני אומר, הרע עוד לפני...כאילו, מה שאני הכי אוהב בתקופה הזאת, זה שאפילו חנן בן ארי, כאילו בן אדם שבאמת הוא, לא יודע, לא התעמקתי מאוד בקריירה שלו, אבל זה…

רחלי: הוא שיא הקונצנזוס, אפשר להגיד.

אריאל: כן, לא, אבל הוא גם, הוא נורא ניסה להיות חמוד. החיים שלנו תותים, יש לו שיר שלם על זה ש… אל תשימו אותי בוויקיפדיה, אומנם אני דתי, אבל אני לא דתי גנרי! אני בן אדם...

רחלי: לא. הוא הכי דתי גנרי.

אריאל: כן. מה הוא אמר?

בוקסי: אני רק רוצה להגיד ש...

אריאל: צריך לחזור לגוש קטיף, צריך לשטח את עזה, מה… בית מקדש שלישי.

בוקסי: הוא אמר שיחזרו לגוש קטיף?

אריאל: גוש קטיף, כן.

בוקסי: אני כן אגיד שדוד שלו… זה מיכאל בן ארי… שהוא מהתומכים הגדולים...

אריאל: אה באמת?

רחלי: הוא אשם על דוד שלו, מיכאל בן ארי?

בוקסי: לא, אני לא מאשים אותו על דוד שלו, אני פשוט אומר, יש שם איזושהי אג'נדה.

אריאל: וואו, איש דתי מפורסם שלא קשור איכשהו ל...

בוקסי: לכהנא?

רחלי: לאיש דתי מפורסם אחר?

בוקסי: אז כן, לא, מסתבר שדוד שלו הוא ממקימי ״כך״

אריאל: אז אתה אומר, חנן בן ארי היה חפרפרת כל הזמן הזה.

בוקסי: לא הייתי אומר חפרפרת, הייתי אומר, יש שם אג'נדה שחלחלה…

רחלי: בוא נגיד שיש סיבה שהוא לא רצה שתסתכל בוויקיפדיה שלו.

[צוחקים]

רחלי: אז כן, הכהאניזם משתלט, והנה בן גביר עכשיו עושה סוף סוף מה שהיה צריך לעשות כבר שנים - נתן ל״הצל״ נשק, ושלח אותו להסתובב בתל אביב לחפש אנשים שנראים לו חשודים.

בוקסי: תנה ניי נייי, תניי נייניי...

רחלי: כן, זה בדיוק מה שהיינו צריכים כל הזמן הזה, את הצל מסתובב חמוש בתל אביב מחפש אנשים שנראים לו חשודים.

בוקסי: כן.

רחלי: היי, האיש הזה אוכל את הגלידה שלו בצורה חשודה במקצת..טוב, נשארו לי שני כדורים במחסנית, חבל לא להשתמש! הוא יהיה כמו הפקח חנייה שתמיד נתקעה עם השני דפים האחרונים בפנקס, אז הוא נותן דו"ח על כל שטות. חבר'ה, חבל על הפנקס, פתחתי את העט, זה סיוט להבריג בחזר את הפקק… יאללה, 500 שקל, כי עמדת על עלה.

בוקסי: כן.

אריאל: תראי, אני… קודם כול, אני חושב שזה יפה שעם כל הכיתות תכוננות, אז גם עשו כיתת כוננות טיפולית אחת.

[צוחקים] ודבר שני, שוב, אני גם חושב שזה היופי של התקופה הזאת, שאני כל הזמן חשבתי, שוב, אם אמרתי קודם שכל השנים חשבנו, המצב גרוע, גרוע, נהיה יותר גרוע, זה הכי גרוע שיהיה, אני כל פעם חשבתי שהשינוי יהיה כשהימין ייפול. ולא הבנתי שהשינוי יגיע כשאני אגיד, אה, יופי, על דברים כמו "הצל מקבל רובה ומפטרל ברחובות".

רחלי: אה, כן? אתה מרגיש בטוח יותר?

אריאל: כאילו...

בוקסי: מה?!

אריאל: כאילו המציאות לא השתנתה, אבל פתאום אני יכול להצדיק אותה.

בוקסי: אבל לתת לו לצל נשק?!? תראה, א' יש לך כיתת כוננות בתל אביב, אתה לא צריך עוד כיתת כוננות של בן גביר.

אריאל: אני אשאל אותך אבל שאלה קשה.

בוקסי: כן, שאל.

אריאל: האם אתה חושב שהצל באמת הרבה יותר מפגר מנגיד 90% מהשוטרים בישראל?

בוקסי: כן.

אריאל: אני לא חושב, אני חושב שזה די אותה רמת פיגור.

בוקסי: לא, לא.

אריאל: הצל אולי אפילו טיפה פחות מפגר, כי אנחנו יודעים שהוא יודע לשלוח במחשב.

בוקסי: לא, לא.

אריאל: לא, תראו, יש לו חשבון פייסבוק. והשם שלו כתוב שם באנגלית, "דה שאדו", זה כבר רמה יותר גבוה מרוב משטרת ישראל.

בוקסי: הצל היה מקבל נשק מבן גביר, לא משנה מה היה קורה, גם אם הוא היה עיוור, פיסח.

רחלי: גם אם לא היה בכלל תקיפה של חמאס.

אריאל: אתה חושב שעיוורים לא צריכים לקבל רישיון נשק? וואו. לא פי. סי. בכלל!

בוקסי: נכון, אתה צודק. צודק.

רחלי: אני מעדיפה שעיוורים יקבלו נשק מאשר שהצל יקבל נשק. מה שמדאיג אותי זה שהצל יכול לראות לאן הוא מכוון. אני, אם אני הולכת ברחוב ואני רואה את הצל עם רובה, אני מאוד אקווה שהוא לא רואה טוב באותו רגע, אבל לא רואה אותי.

בוקסי: פחד אלוהים.

רחלי: אבל מי היה מאמין שיום אחד הסממנים המובהקים של רחובות תל אביב יהיו טרנטינו יושב בקפה, והצל מפטרל עם רובה?

בוקסי: כן.

רחלי: איפה הימים של אלתרמן בכסית?

בוקסי: ממש! וואו.

אריאל: כן, אבל שוב, מצד שני, אני… אני אוהב את זה שלאנשים האלה שעכשיו יש… איזושהי פונקציה בעולם.

[בוקסי נאנח] 

רחלי: אתה מסתכל עליו בתור, נכון, בבית ספר, המורה לפעמים הייתה מוציאה את הילדים שהפריעו מהכיתה, אז הם היו הולכים ועוזרים לשרת. אתה אומר, אם הם לא יכולים לשבת בכיתה בשקט, שיעזרו לשרת.

אריאל: אני פשוט אומר, כולנו יודעים שבעולם מתוקן, הצל היה מאבטח. והנה העולם תיקן את עצמו בדרכו הקסומה.

בוקסי: כן, אני פשוט לא רוצה שהוא יאבטח אותי! אין בעיה, שיאבטח, שיאבטח קניון. אני לא רוצה שיאבטח אותי ברחוב. לא רוצה! הוא יעצור אותי.

אריאל: החיים לא מושלמים, בוקסי.

בוקסי: נכון.

אריאל: צריך להגיד תודה על מה שיש. להסתכל על חצי הכוס המלאה, ולא על חצי התינוק הערוף.

רחלי: אוקיי. אוקיי, אז אתה מפרגן לצל. אתה אומר לו, מזל טוב על קבלת הרישיון.

אריאל: כן, אני מפרגן לו. 

רחלי: אז נתנו לצל תעסוקה, שזה חשוב. אז יש כל מיני פוליטיקאים שהשבוע משכו את תשומת ליבנו השבוע. כמו היית שגריר ישראל באו"ם, גלעד ארדן, שהגיע לדיון במועצת הביטחון של האו"ם עם טלאי צהוב. אריאל, אתה אהבת את זה?

אריאל: אני… כן.

רחלי: אני הבנתי ש… אריאל אמר לי.

אריאל: אני זורם עם הכל עכשיו.

בוקסי: אוי ואבוי מה קורה?!

רחלי: אריאל אמר לי, אני לא מבין מה הבעיה עם זה.

בוקסי: מה?? 

רחלי: לא, אז לא הצלחתי להסביר לו מה הבעיה, אז נאור ציון עשה את זה במקומי.

בוקסי: נו, כן.

רחלי: הוא העלה סרטון שלו עם טלאי צהוב, ואריאל אמר, אוקיי, הבנתי. זה באמת מטומטם.

אריאל: לא, כשנאור ציון עושה את זה...

בוקסי: גם גלעד ארדן.

רחלי: כשקומיקאי עושה את זה, זה מביך, אבל כששגריר ישראל באו"ם עושה את זה, זה… מכובד מאוד!

אריאל: לא, חשוב לי להבהיר. קודם כל, יש פה הבדל מאוד משמעותי. גלעד ארדן שם טלאי, קטן, אלגנטי. נאור ציון שם את כל הפיג'מה. כל פיג'מת השואה.

רחלי: אה, יש לך בעיה עם הגרדרובה.

אריאל: כן, זה כבר... זה לא אלגנטי, זה לא בסטייל, זה...

רחלי: אז אתה מאלה שבפורים לא רוצים את התחפושת השלמה, הם אומרים, אני אשים רק את האוזניים של הארנב.

אריאל: כן. 

רחלי: אני, אין צורך בחליפה עם פונפון.

אריאל: אנחנו לא ילדים כבר, שמים לי משהו סמלי.

רחלי: כן. כמו בתיכון, אתה שם כובע שו...

אריאל: קשת עם קרניים של שטן, משהו, כן.

רחלי: מחר, לולי, אני מדביקה לך טלאי צהוב על כל הבגדים שלך. על החולצה של ריק ומורטי, החולצה של צבי הנינג'ה.

בוקסי: טוב מאוד.

רחלי: החולצה של פולאוט, החולצה של פילדלפיה. כל אחד יהיה טלאי צהוב.

אריאל: בסדר, אני חושב שגם אני אעשה רטרו… תיקון רטרואקטיבי לשואה. יחדיר קצת חוש אופנה.

[צוחקים]

רחלי: זה מה שהיה חסר בשואה לדעתך.

אריאל: אפשר להגיד הרבה דברים לזכות היהודים בשואה, אבל… 

רחלי: חוש אופנה זה לא אחד מהם.

בוקסי: כן, הכל חום.

רחלי: כן, אז חברי כנסת למכביר עשו פדיחות השבוע, אבל הכי הביכה, חברת הכנסת אימאן ח'טיב-יאסין ממפלגת רע"ם.

אריאל: לא אימאן ח'טיב-יאסין!

רחלי: כן. שבריאיון איתה היא אמרה שחמאס לא שחטו תינוקות ולא אנסו נשים, אם זה היה נכון, זה היה מביש, אבל זה לא נכון, כי לא ראו את זה בסרט, ואגב, את הסרט היא לא ראתה. יש פה כל כך הרבה רמות של הכחשה שצריך לגשת לכל מה שהיא אמרה בצורה מסודרת. ככה, קודם כל חמאס לא שחטו תינוקות ואנסו נשים, הם שחטו מבוגרים וסתם רצחו נשים. So there. הנה. דבר שני היא אומרת, אם זה היה נכון, זה היה מביש. עכשיו, המילה מביש, פירושה מעורר בושה. זאת אומרת שלדעת ח'טיב-יאסין, אם חמאס שחטו תינוקות ואנסו נשים, הם צריכים להתבייש, זה באמת פדיחה שצריך להתבייש בה! אם אני הייתי שוחטת תינוקות ואונסת נשים, תכלס הייתי מתביישת. שבוע לא הייתי יוצא מהבית מרוב בושה! דבר שלישי היא אומרת, הדברים האלה לא קרו, כי הם לא היו בסרט הספציפי שהקרינו לחברי הכנסת, בסרט היו סתם עינויים, רציחות, חטיפות, התעללויות, ספציפית את האונס הם עשו אחרי שכבר נגמר מקום בפלאפון. כאילו לא משנה שיש על זה עדויות, אם זה לא היה בסרט, זה לא קרה. כאילו, כפרה, תזכירי לי באיזה סרט צולמה הנכבה? אה, באף סרט?

בוקסי: כן.

רחלי: אז תסתמי. ודבר רביעי, זה שהיא בכלל לא צפתה בסרט! מה, את מירי רגב? חוסמת לי סרטים בלי שראית אותם אפילו?!

בוקסי: אני שמעתי שהיא דחפה אצבעות לאוזניים ועשתה "לה לה לה לה לה" וזה כאילו...

רחלי: "לע לע לע לע לע" [כביכול מבטא ערבי]

בוקסי: אוי, אוי, אוי [צוחקים]

אריאל: זה משהו שמעצבן. המוטיב הזה של להכחיש את הדברים שעושים לנו. שוב, כמו בשואה, גם בשואה עשו אנשים מזעזעים, ואנשים גם אז וגם היום מכחישים את זה. עכשיו, למה זה מעצבן? כי יש כל כך הרבה זוועות שקורות בעולם, אף אחד לא מכחיש אותן, פשוט מתעלמים מהן, כי זה לא מעניין. למה את שלנו ספציפית צריך להכחיש? למה גם עלינו, למה אי אפשר פשוט להגיד עלינו, זה קרה, אבל זה לא מעניין?

רחלי: כן.

אריאל: שזה אני מבין. אם מישהו בעולם שומע, היה טבח בישראל, משהו נוראי מזעזע, מרפרף על זה, אומר, לא מעניין, זה רחוק.

בוקסי: נכון.

אריאל: זה אני מבין!

בוקסי: כן, כן.

אריאל: זה גם אני ככה, אני קורא על משהו שקרה פה, שם, טימבקטו, בוואטאבר. מזעזע, אני מאמין שזה קרה, לא כזה מעניין אותי.

רחלי: אבל אף אחד לא אומר, לא היה שום טבח בבוסניה.

בוקסי: כן.

אריאל: כן, אני לא קורא על דברים מזעזעים ואומר, אה, זה לא קרה! מה זה?! זה קרה, זה פשוט לא מעניין! זה לא בושה להגיד, זה לא מעניין!

רחלי: תהיו אדישים אלינו, כמו כולם!

אריאל: כן, תהיו כנים. למה אתם צריכים להכחיש את זה כדי להתעלם מזה?

רחלי: גם מה כזה בלתי נתפס מזה שנרצחו… כאילו, זה לא פעם ראשונה. אתם חיים בעולם הזה בכלל?

אריאל: חבר'ה, נרצחים אנשים כל יום. העולם זה מזעזע.

רחלי: כן, בעזה!

בוקסי: כן, כן.

רחלי: אם אתם יכולים להאמין שאנחנו רוצחים אנשים בעזה, אתם צריכים גם להאמין שעזה רוצחים אנשים בנו.

אריאל: אני כן שוב אצטט מטוויטר!

בוקסי: אוקיי. הרב טוויטר.

אריאל: ראיתי ציטוט מאוד נחמד, שזה מסוג הדברים שעודדו אותי. הדברים, הסוג, ז'אנר ציוצים הכי מעודד בימים אלו זה מוסלמי שכותב באנגלית ואומר, "אני אומנם מוסלמי, אבל אני בצד של ישראל".

בוקסי: יופי. [צוחק]

אריאל: זה אין דבר שאתה אומר, וואו.

בוקסי: אחד מתוך שמונה מיליון.

אריאל: כן, אפס השפעה לחלוטין. אבל אתה אומר, אוקיי, this guy gets it. מישהו הבין את הבדיחה!

[צוחקים]

אריאל: זה לא שהבדיחה הייתה גרועה, היא פשוט הייתה כל כך מתוחכמת, שרק יחידי סגולה הבינו אותה.

רחלי: כן, זה בדיוק מה שאתה היית אומר כשהיית עושה מופעי סטנדאפ.

אריאל: כן, כן, בדיוק. אם אף אחד לא צוחק, זה קטסטרופה. אם בן אדם אחד צוחק, אתה אומר, הופה, עליתי על משהו.

בוקסי: כן, כן.

אריאל: אז ראיתי ציטוט, ציוץ אחד כזה, של מוסלמי, שסיפר על ויכוח עם אבא שלו. וכל הוויכוח ביניהם זה על איך אבא שלו אומר שזה מזעזע מה שאנחנו עושים בעזה, וכמות ההרוגים שם, והבחור שכותב את הציוץ אומר לו, אה, כן? אבל לא אמרת כלום כשלא יודע, ערב הסעודית רצחה כך וכך וכך וכך וכך מוסלמים, ולא אמרת כלום כשבמדינה מוסלמית אחרת רצחו כך וכך וכך וכך מוסלמים, לא אכפת לך בכלל שמוסלמים רוצחים מיליון מוסלמים, אכפת לך רק שישראל רוצחת מוסלמים, כי בעצם לא אכפת לך מרצח של מוסלמים, אלא אתה רק מחפש תירוצים לרדת על ישראל.

רחלי: אז מה הוא ענה?

אריאל: אני לא יודע, שם נגמר הציוץ פחות או יותר.

רחלי: מה??

אריאל: זה נגמר כאילו בנימה, אתה מרגיש שאבא שלו הולך לחשוב על זה שוב, על כל הסיפור הזה.

רחלי: אבא שלו הביא לו פאקינג סטירה!

אריאל: כן, בואו, אם נהיה כנים, כן, זה מה שקרה שם.

רחלי: ממש, אבא שלו אמר, צדקת בני.

אריאל: כן, סתום את הפה, רד מהטוויטר כבר. משוגע.

רחלי: אבל כמו שאתה שמח שיש ערבים שאומרים, אני בעד ישראל, יש גם יהודים שאומרים, אנחנו בעד החמאס.

אריאל: גועל נפש.

רחלי: אז מה, זה מתקזז ביחד, אז מה? והם לא ראו את האור? והם לא gets it?

אריאל: הם אוטו-אנטישמיים, אני לא שמעתי על אוטו-איסלמופובים.

רחלי: זה האנשים האלה.

אריאל: יש אוטו-איסלמופוביה?

רחלי: כן, הבחור שעכשיו אמרת.

אריאל: איפה וודי אלן המוסלמי? שיבוא וישנא את זה שהוא מוסלמי, ויראה כמו קריקטורה איסלמופובית. יגיד אוף, אני כל כך שונא להיות קריקטורה איסלמופובית!

רחלי: יגיד, אוי לא, שוב אני אוכל חומוס? מה, איך הכבשה הזאת הגיעה לפין שלי?

בוקסי: דברים שהתעוררתי עם חגורת נפץ.

אריאל: בוקסי, זה כבר מוגזם.

בוקסי: סליחה.

אריאל: עכשיו אתה איסלמופוב.

רחלי: אז גם הקרינו לחברי הכנסת, כמו שאמרנו, את סרטי הזוועות של החמאס, עשו להם הקרנה מסודרת.

הם מתארים שם את כל הפרוצדורה, שאיך נתנו להם כדורי הרגעה לפני, כדי שהם לא ישתגעו, ואחר כך החברי הכנסת יצאו מההקרנה בבכי, חלק התעלפו, קיבלו טיפול רפואי, הביאו לפסיכולוגים תמיכה, מלחי הרחה, איש שינופף עליהם במניפה… כל מה שאנשים שאשכרה שרדו את הטבח, עדיין לא קיבלו!

בוקסי: לגמרי, לגמרי.

רחלי: אבל אני עדיין לא מבינה, למה כל הזמן מארגנים הקרנות של הסרטים האלה? למה לא פשוט משחררים אותם לכולם? למה זה בהקרנות מסודרות? אני מרגישה כאילו זה מוריד מהאותנטיות של זה. אתה שומע שהממשלה הכניסה באופן ממשלתי, אנשים לאולם קטן כדי להקרין להם סרט, זה נשמע כמו 1984, כאילו אנחנו מנסים לשטוף להם את המוח או משהו כזה! אולי גם תשימו להם מכשיר כזה שפותח את העיניים בכוח, כמו תפוז מכני, פשוט שימו את זה באינטרנט!

אריאל: לא, לא, לא, את מפספסת לגמרי את הנקודה הזאת, דווקא מאוד חכמה שהם עושים, כי אם היה עולה סתם סרטון של מלא זוועות לאינטרנט, והייתי אומר לך, רוצה לראות? היית אומרת לי, לא, מה פתאום, למה שאני רוצה לראות סרטון של זוועות באינטרנט? 

רחלי: אה, אבל אם תזמין אותי לארץ אחרת לראות את זה…

אריאל: אם הייתי אומר לך, יש הקרנה מיוחדת, שרק האנשים הכי חשובים והכי מיוחדים והכי מדהימים… 

רחלי: אההה… אז תגיד לי, זה כאילו מועדון אקסקלוסיבי.

אריאל: כן, כמו שגל גדות עכשיו עושה הקרנה כזאת לכל, אתה יודע, אם סתם היו שולחים עכשיו לבראד פיט, רוצה לראות סרטון מגעיל של מישהי נרצחת ונאנסת? הוא אומר, לא, למה שאני ארצה לראות זה? אבל הוא אומר, היי, בראד פיט, יש עכשיו אירוע של כל הסלבס הכי קולים והכי מגניבים, ואם אתה רוצה שימשיכו לחשוב שאתה קול ומגניב, אתה צריך לבוא לאירוע הזה.

בוקסי: נכון.

רחלי: אתה אומר זה כמו קאנטרי קלאב כזה.

בוקסי: הם עושים להם פומו, לא, זה פומו.

 רחלי: כן, זה פומו. אתה יודע שאתה רוצה לראות הסרטונים האלה…לא, לא, אמא שלי לא מרשה לי… אבל כל הילדים הקולים רואים את הסרטונים האלה.

בוקסי: אתה לא רוצה לעמוד ליד הברזייה יום למחרת בעבודה, וכולם ידברו על הדברים המזעזעים שהם רואים אותנו בסרטון, ואתה לא יודע על מה מדברים! מה לעשות.

רחלי: אבל בגלל זה אני חושבת שזה הגיוני שישימו את זה באיזשהו אתר, ושכל המפגרים שאומרים שהמצאנו את זה יוכלו פשוט, ישימו להם לינק, והם יגידו אה, אוקיי, צודקים, זהו. אני צריכה לחכות שיעשו כל שבועיים הקרנה ל-18 איש? כאילו בקצב הזה בחיים לא יגיעו לגרטה.

בוקסי: אין ספק שזו הסברה הכי טובה שיש, כאילו דווקא.

אריאל: קודם כל אני מחכה שהם יעשו הקרנה בקולנוע כאן, לכל קהילת הסטנדאפ האלטרנטיבי.

בוקסי: אוי לא.

אריאל: ויוצרי הפודקאסטים כמובן.

בוקסי: אוי, ואבוי.

רחלי: אבל זה לא אפקטיבי, ככה לא כולם יראו את זה.

בוקסי: הם לא מקרינים את זה בגלל שהם צריכים… אין אישור של כל המשפחות להקרין את זה. זה כרגע הבעיה הטכנית שמונעת מזה שישדרו את זה.

אריאל: אם אתה אומר, צריך לשחרר את זה, כדי שאנשים יאמינו… תאמיני לי, ראיתי כל כך הרבה סרטונים בטוויטר, שאם יש, כאילו, זה לא הבעיה, הבעיה היא לא שחסרים סרטונים של דברים מזעזעים.

בוקסי: לא, אבל אנשים לא נכנסים באופן אקטיבי.

אריאל: הבעיה היא שהם חושבים שזה פייק, או שהם לא נכנסים, או שזה לא מעניין אותם, או שהם פשוט תעמולנים של חמאס, ואובייסלי הם יגידו, זה לא נכון, כי זה האינטרס שלהם.

רחלי: אני חושבת שעכשיו צריך, כמו בפרק האחרון בסיינפלד, ששודר בטיימס סקוור על הזה…

בוקסי: כן.

רחלי: ככה צריך לשדר את זה עכשיו.

אריאל: על כל סרטון, הרי, הם אומרים, אה, זה בכלל לא סרטון משם, זה סרטון של משהו שהישראלים עשו לחמאס. מה, יש להם בעיה להמציא שקרים, לעשות ספינים, להגיד, זה AI עשה את זה?

רחלי: אגב, אני אף פעם לא מבינה למה, הרי יש את כל הסרטונים האלה של החמאס והעזתים כאילו מזייפים פצועים…

בוקסי: כן.

רחלי: אני לא מבינה, הרי באמת יש להם פצועים. כאילו, באמת הרגנו להם על האנשים. למה הם לא לוקחים מצלמה ומצלמים את זה? למה הם לוקחים את החברים שלהם, מתחפשים, שמים איפור של דם וזה, שעה מכינים את הסט, כשפאקינג, מטר לידכם, יש גופה אמיתית, צלמו אותה!

בוקסי: מה זאת אומרת, רחל, זה מצטלם יותר טוב כשאתה מפברק את זה.

אריאל: מניח שהרוב קבור מתחת להריסות.

רחלי: תחפור קצת, מה קרה?

בוקסי: אוי ואבוי.

אריאל: מה לעשות? יותר כן לזייף. ושוב, זה גם מראה לך כמה הערכים שלהם כל כך רחוקים! אצלנו אני כל הזמן רואה, חבר'ה, תזהרו לא להפיץ פייק ניוז, כי אז הם אומרים שזה… זה אגב, זה מטריף אותי, אוקיי? מצד אחד אנחנו אומרים, וואו, תראו כמה פייק ניוז הם מפיצים, ובזכות זה הם מצליחים להפיץ את המסר שלהם. ומצד שני אנחנו אומרים, חבר'ה, תזהרו לא להפיץ פייק ניוז בצד שלנו, כי אז מוכיחים שזה פייק וזה פוגע בנו.

אז או שפייק ניוז עוזר להפיץ את המטרה שלו, או שזה לא עוזר. אם זה לא עוזר

בוקסי: לכל אחד יש מטרה הפוכה!

אריאל: לא, זה הערכים הפוכים. אנחנו, שוב, מאמינים בערכי ה…

רחלי: אמת.

אריאל: אמת והעיתונאות.

בוקסי: נכון.

אריאל: וחופש הביטוי, מאוד חשוב. הם, זה באמת, זה לא בלקסיקון שלהם בכלל, הם לא מבינים בכלל על מה אנחנו מדברים, מה זה אמור להיות. הם מבחינתם, הערכים שלהם זה לנצח או להפסיד, ואם הם ינצחו בלזייף תמונות, אז יזייפו תמונות, אין פה קונפליקט בכלל. שוב, כמו שאם הם חושבים שכדי לנצח, הם צריכים לרצוח תינוקות יהודים ולערוף להם את הראש, אז הם יעשו את זה, אין פה בכלל דילמה של כן, לא, טוב, רע, הגזמנו, לא הגזמנו, האם זה מוצדק להקריב חפים מפשע כדי להגיע… זה לא, זה לא השפה שלהם בכלל!

בוקסי: אני מסכים.

רחלי: כמו שאמרת, גל גדות בהוליווד ארגנה הקרנה לכל מיני אנשים חשובים מהוליווד כדי לראות את הסרט.

הם יצאו ממנו ממש מזועזעים. אמרו, וואו, זה היה ממש נורא. את! בתור סוכנת ביון! באה להגן על מערכת בינה מלאכותית מסתורית שמכונה הלב? מה זה החרא הזה? ולסרט קוראים ״לב של אבן״? אלוהים ישמור! היא אמרה, זה עוד כלום, חכו את שתראו את הסרט של הזוועות של החמאס. אני לא יודעת אם הקרנה כבר הייתה, אבל היא ארגנה את זה, היא שלחה הזמנות כבר.

בוקסי: חשוב, חשוב. טוב מאוד.

רחלי: כן, היה נראה קצת מיותר, כי אני מניחה שמי שיגיעו להקרנה, זה לא ג'יג'י חדיד וסוזן סרנדון. יגיעו המשוכנעים. אתם רואים את ג'יג'י, עושה לגל גדות טובה, באה לראות תעמולה ציונית בסלון שלה.

אריאל: כל היהודונים של הוליווד יגיעו.

רחלי: כן, יגיעו כל מי שהיה בסרטון שלה של אימאג'ן. שזה הכי מפדח…

בוקסי: וכל החבר'ה מ"ג'אסטיס ליג", סרטים שלה מהסרטי סופר-הירו'ס יגיעו.

רחלי: כן.

אריאל: אני כן אגיד שאם אני הייתי מארגן את ההקרנה הזאת, אני כנראה לא הייתי מתאפק, והייתי מכניס בהתחלה טריילרים לרציחות עם במקומות אחרים בעולם.

[צוחקים]

רחלי: חשבתי שתגידי...

אריאל: כמו רואנדה, אני לא יודע מה.

רחלי: חשבתי שתגידי טריילרים לסרטים של גל גדות. שהיא רוצה לנצל את זה כבר. היא שמה את הרילס שלה בהתחלה, כי היא יודעת שיש מפיקים בקהל.

אריאל: אה, כן, כן.

רחלי: [בתור גל] דרך אגב, אני מתחילה בסרטון שמראה את כל הפרצופים שאני יודעת לעשות בתור שחקנית: שמחה, עצובה.

בוקסי: וזהו.

רחלי: כן.

אריאל: אתם גם חושבים שיהיה כזה סצנה באמצע הקרדיטים, כמו ברוב הסרטים של מארוול?

בוקסי: כן.

אריאל: שחושפים את הנבל הבא, את איראן, הם שמים בה אחרי הקרדיטים.

בוקסי: כן, כן.

אריאל: עוד שבעה סרטים נגיע לנבל המרכזי.

רחלי: כן, טיורי בא לגייס את הצל.

אריאל: כן.

רחלי: אז כן, גם הוליווד כבר לא מקום בטוח לישראלים. משרד החוץ פרסם אזהרת מסע לכל העולם!

בוקסי: כן…

רחלי: בדרך כלל הם אומרים, אל תסעו לשם ולשם. עכשיו הם אמרו, פאק איט, פשוט אל תיסעו!

בוקסי: תשארו בבית. תשארו בארץ במלחמה.

רחלי: כאילו, זה כמו… נכון עכשיו בגלל המלחמה, אז יש מתנחלים שבינתיים מרביצים כל מיני ערבים בשטחים, כי גם ככה לאף אחד לא אכפת עכשיו, ואף אחד לא מדווח על זה, ואף אחד לא נבהל מזה, כי יאללה, מלחמה, גם ככה כולם שונאים ערבים, אז עכשיו יאללה, בית זונות.

אריאל: זה כמו שחורים שבזזו ב״Black Lives Matters". גם ככה יש פה מהומות וזה, יאללה, נגנוב.

רחלי: כן, אז ככה זה כאילו בעולם. כאילו, הם אומרים, אה, יש מלחמה בישראל, והעולם לא אוהב יהודים, אז יאללה, בואו נכפכף את היהודים עכשיו, אף אחד לא יכעס, אף אחד לא ישים לב.

בוקסי: כן.

רחלי: אז יש עכשיו גל של אנטישמיות בכל העולם בגלל זה, וגם תקיפות של ממש, וגם סתם אנטישמיות של לתלוש פוסטרים של ילדים חטופים. מה, יש את הסרטון הזה שראינו, אריאל, אתה רוצה לספר עליו?

אריאל: יושבות שם שתי בחורות שנראות בדיוק כמו שאתה מדמיין, והן בדיוק תלשו פוסטר, תלשו מודעה כזאת. יש, מישהו תלה הודעות על עצרת למען החטופים. אני לא יודע איפה זה קרה, בניו יורק, בוואטאבר. והן תלשו, יש עכשיו מיליון סרטונים כאלה, אז אין תלשו גם את הכרזה, והוא בא אליהם, וישבות שם ואוכלות בייגל באיזה בית קפה, והוא בא ותוקע להם את המצלמה בפרצוף, והוא אומר להן, למה הורדת את השלט? והיא קודם אומרת, אדוני, אתה יכול בבקשה לעזוב אותנו? זה מפריע לנו, אנחנו לא יכולים לענות לך, בבקשה תעזוב. והוא כזה, לא, לא, תסבירי, למה הורדת את השלט? אם הורדת את השלט, כנראה חושב שזה בסדר, לא הוריד את השלט, אז תסבירי, למה הורדת את השלט? ואז עובר שם איזה בחור כזה, איזה, אתה יודע, אביר על סוס לבן בא להציל אותן, הוא לא יודע בכלל מה קרה, וזה, הוא ניגש לבחור, ואומר לו, סליחה, למה אתה מטריד אותן, אדוני? זה ממש לא בסדר. והוא אומר להם, והוא אומר לו, תקשיב, אני תליתי פה מודעה לעצרת למען החטופים, הילדים החטופים בישראל. והיא תלשה את זה, אז אני בסך הכל שואל אותה, למה היא תלשה את זה? והוא, ברור לו שהבחור הזה, שהוא, אוקיי, נתקעתי פה ממשהו באמצע שלא, לא מה שחשבתי, אבל, ובכל זאת, הוא תומך בבחורות, הוא אומר להם, תקשיבו, אני מתנצל. מה אתה מתנצל?! אתה מתנצל בשם מישהו אחר? אתה לא יכול להתנצל בשם מישהו אחר! והוא אומר להם, הוא אומר לו, אני חושב שמה שאתה עושה זה לא בסדר. ואז הוא הולך משם, ואז הוא חוזר להטריד אותה למה הורדתן, עד שבסוף אחת אומרת, תשמע, חבוב, אני גם יהודיה, ואין דבר יותר אנטישמי מהציונות!

רחלי: חוץ מלרצוח תינוקים ציונים, אבל זה מקום שני.

בוקסי: כן, כן.

רחלי: אבל זה מדהים, הסיפור הזה שאתה מספר, כי זה בדיוק מטפורה לכל, איך שאנחנו נתפסים בעולם, זאת אומרת, הבחור הזה הציק לבחורות האלה, כי הן תלשו לו את הזה, אבל בסוף הוא יוצא התוקפן שצריך לגנות, לא הבחורות.

אריאל: כן. הבנת בוקסי?

בוקסי: הבנתי, הבנתי.

רחלי: אתה הבחורות, בוקסי.

בוקסי: אני ימני מהיום, בסדר.

רחלי: חה, חה, אתה הבחורה.

אריאל: הוא לא הבחורה, הוא הבחור המעצבן שבא באמצע.

רחלי: כן, יותר גרוע.

אריאל: אוי, לא מבין… סליחה.

רחלי: הוא הבחור המעצבן שמקווה לשכב עם הבחורות אחר כך, בזכות זה שהוא הציל אותן מהאיש הרע.

בוקסי: ובסוף הוא סתם הלך.

רחלי: תראה, אריאל, אני לא יודעת אם לקרוא לכל התופעות האלה של המילניאלים...

בוקסי: אנטישמיות.

רחלי: אני לא יודעת אם זה אנטישמיות.

בוקסי: אני מסכים איתך.

רחלי: זה מרגיש לי יותר טיפשות מילניאלית. כי כמו ששמענו פעם שעברה, זה יותר מין אי-הבנה של תרבות ה-woke. כאילו זה כאילו, הם חושבים שאם אתה כועס על מישהו שחום יותר ממך, אז אתה הבעיה. ואז מתוך זה משתרשרות עוד כל מיני פעולות שהופכות לאסורות. נגיד אם אנחנו נלחמים הפלסטינים, אז אנחנו הרעים, ולכן גם לתלות תמונות של החטופים שלנו היא רעה. כאילו יש מין שרשור כזה של איסורים שמאבד את ההיגיון שלו ככל שהוא ממשיך. כאילו אם J.K רולינג היא טרנספובית, אז מזה יוצא שגם לקרוא את הארי פוטר זה אסור. כאילו זה me2 שמשרשר את עצמו. זה לא אנטישמי.

אריאל: אז אני אסביר לך את זה. אתם כמו נגיד צאן, שהוא… לאן הוא הולך? לטבח. אוקיי? עכשיו, זה שהוא הולך לטבח, אז כן, יש את האנשים שאתה טובחים, את הקצבים, שהם הבעיה העיקרית, אני מסכים. אבל מעבר לזה, יש את הילדים שאוכלים את ההמבורגר בסוף. גם הם יש להם חלק בדבר הזה! אתם אומרים לו, הילדים שאוכלים את ההמבורגר לא קשורים, לא צריך להיות קשוחים איתם.

בוקסי: נכון. אני בתור צמחוני…

אריאל: עכשיו, כאן אדם, אני אומר כן, ילדים שאוכלים המבורגר זה מקסים. כצאן… הייתי אומר, אולי גם הילדים שאוכלים את ההמבורגר הם בעיה.

רחלי: אבל הם לא יודעים.

בוקסי: הם לא יודעים, הם אוכלים המבורגר.

אריאל: בסדר, זה לא הבעיה שלי כצאן.

רחלי: הם נולדו אבל לחינוך הזה.

אריאל: אבל אני צאן, אני לא יכול להסביר להם, אני רק יכול להגיד מהמה.

רחלי: כן, כי אתה צאן, אתה מפגר, אבל אנחנו יהודים, אנחנו הגזע החכם בעול!, בוא נתקדם מעבר למהה מהה, ובוא נגיד משהו עם טעם.

אריאל: אבל אנחנו לא יודעים לדבר קווירית.

רחלי: אגב, הסימון של J.K רולינג שאמרתי מקודם, ראיתי שבוע דבר מדהים, הייתה את הילדה האוטיסטית הזאת שנרצחה, שהייתה מעריצה של הארי פוטר, ו-J.K רולינג שיתפה את התמונה שלה ואת המודעות וזה, אז ראיתי שאיזו מיליונרית מחו"ל שיתפה את הידיעה על זה שהילדה נרצחה, וכתבה מעל זה, "הם לא רק עושים אפרטהייד, הם גם אוהבים טרנספוביה". [צוחקים] זה היה הטייק שלה מזה! מזה שהילדה נרצחה מול סבתא שלה, היא לדעתה בנושא, זה שזה בושה שהילדה האוטיסטית הזאת, לפני שהיא נרצחה באכזריות, עודדה טרנספוביה על זה, על ידי זה שהיא קרה ספר של מישהי שאמרה שרק לנשים יש מחזור. זה הסדר עדיפויות של הזעזוע שלה. למה הילדה הזאת לא הייתה קצת יותר סובלנית לשונה? כמו החמאס. החמאס בחיים לא היו קוראים תועבה של J.K. רולינג, הם קוראים רק מוחמד, שלו, אגב, יש מחזור.

אריאל: כן, ואתה רוצה לנצח עם הסברה בוקסי?

בוקסי: כן. קשה, אבל כן. כן.

רחלי: אז כולם באמת משתדלים בישראל לעזור ולתרום ולהקריב. אפילו אסירים בכלא ראיתי שפנו לנציבת שב״ס, ביקשו שיאפשרו להם לצאת לעזור בקטיף, בעוטף, כדי שגם הם יוכלו לתרום… לא מעורר חשד בכלל.

[צוחקים]

רחלי: וכולם תורמים ומקריבים, ובכל מקום אני גם רואה עכשיו סיפורי גבורה והקרבה. ואני חייבת להגיד שאני אישית כאילו… אני משתגעת מזה. אני לא מצליחה להבין את הקונספט הזה, שאיך יש כל כך הרבה אנשים בעולם שמוכנים להקריב את עצמם. אני מעריצה את זה, כן? אני לא, אבל אני גם מבולבלת, כי זה כאילו קונספט שהוא לחלוטין לא נתפס בעיניי. לי אין פירור אחד בגוף שלי שמוכן להקריב את עצמו למען האחר, אפילו לא בשביל אלה שאני אוהבת!

אני… סליחה, אריאל, אני לא אקריב את עצמי בשבילך, וגם לא בשביל רף רף. אני הייתי פה יותר זמן מרף רף.

אריאל: זה מנחם לשמוע.

רחלי: אני לא… תקפוץ אותה על הרימון. למה? אני לא… 

אריאל: אני לא אקפוץ, אני אזרוק אותך על הרימון, על מה שאת אמרת עכשיו. תודה שעשית את הבחירה קלה כל כך בשבילי.

רחלי: אני מצטערת להתוודות על זה. זה משהו שבאמת קשה לי איתו, כי אנחנו גם במדינה שכל כך בנויה סביב האתוס של הגבורה וההקרבה העצמית, וכולם מקריבים אחד את השני. כל מי שמתגייס חייב באיזשהו שלב לקפוץ על רימון למען חברים שלו. אני לא קולטת את זה באף...

בוקסי: אין לך את זה, אין לך את האינסטינקט הזה?

רחלי: אין לי שום דבר. אני מרגישה פגומה.

בוקסי: אם היית יושבת ליד רף והיו זורקים עליך רימון, לא היית קופצת על הרימון אינסטינקטיבית?

רחלי: להציל אותו?

בוקסי: כן.

רחלי: להציל אותי.

בוקסי: לא היית חושבת על… אומיגאד, הבן שלי פה, מה אני אעשה?

רחלי: תראה, יכול להיות שברגע האמת זה ישתנה, כן? יכול להיות שפתאום אני אגלה בתוך עצמי תעצומות נפש שלא היו בי קודם.

אריאל: אז לא, אני אגיד לך…

רחלי: אבל כרגע אני אומרת, מה שמבאס אותי זה שכרגע אין בי שום תעצומות. וזה מבאס אותי, אני רוצה קצת תעצומות לפחות. חצי מהאנשים סביבי, ליטרלי, שמים שכפ״ץ עכשיו ורצים לתוך האש כדי להציל את המדינה שלהם. למה? אמורים לרוץ בכיוון ההפוך מאש! זה הדבר ההגיוני, אני לא מבינה את זה.

אריאל: אז אני אגיד לך, לדעתי את אומרת את זה, אבל ברגע האמת...

רחלי: זה מה שאמרתי.

אריאל: את כן תקפצי על הרימון, לא בגלל שאת כזאת גיבורה בסתר, אלא בגלל שאם יש דבר אחד שמפחיד אותך אפילו יותר מלמות, זה להיות חייבת משהו למישהו.

רחלי: זה נכון.

אריאל: את לא תוכלי לשאת במחשבה שמישהו אחר יקפוץ על הרימון, ואז כל הזמן אני אגיד לו, צריכה לבוא לשבעה שלו, את חייבת לו! הוא קפץ על הרימון בשבילך…

רחלי: אני רוצה לשתף אחר כך בבית חולים ולעשות לו רגשי על זה שאני הצלתי אותו.

אריאל: כן, את לא רוצה שמישהו אחר יעשה לך את הרגשי הזה.

רחלי: נכון, נכון.

אריאל: לא, אני צריכה עכשיו לעלות לקבר שלו כל שנה, רק אם הוא קפץ על הרימון והציל לי את החיים. לא. את תקפצי על הרימון בעצמך, 

רחלי: כן.

אריאל: ותהיה שמחה שאת לא חייבת כלום לאף אחד.

רחלי: כן.

אריאל: בגלל זה אני גם לא הרגיש רק שאני בעצמי אזרוק אותך על הרימון. כי אני יודע שזה מה שהיית רוצה בכל מקרה.

רחלי: אבל אתה מרגיש כרגע שיש בך את זה? היית הורג את עצמך למען… בסדר, רף רף, הבנתי שכן.

אריאל: למען רפי כן, למענך לא. יש גבול.

רחלי: לא למען אף אחר עאולם?

אריאל: תראי, את אפילו יותר מבוגרת ממני גם. אם כבר את צריכה למות בשבילי.

רחלי: זה לא הולך לפי פז״ם.

אריאל: אני חושב שכן, את כאילו כבר… את נהנית בחיים שלך, מה, עד גיל 40, 41? אני סך הכול תינוק בן 36.

עוד לא זכיתי,

בוקסי: נכון.

אריאל: לטעום מהמטעמים, מהתענוגות. שיש בגילאי 40 וה-41.

רחלי: רגע, אם כבר טענת הפז״ם, אז אני יכולה להגיד שרף-רף חי בקושי שלוש וחצי שנים. מה הוא הספיק לעשות? מה הוא טרח? מה הוא תרם? כלום. אני עבדתי יותר קשה עם ממנו. לי מגיע הפרס של למות בשקט מזקנה.

אריאל: לא, אני מסכים שאנשים בקצוות, שזה התינוקות הכי קטנים והזקנים הכי גדולים, הם הראשונים שאפשר לוותר עליהם בקלות. אבל כל האנשים שבאמצע, זה כן עניין של פז״ם, לדעתי.

בוקסי: עקומת פעמון. זה מה שזה אומר.

אריאל: אתה שם מישהו בן 20, מול מישהו בן 40. סורי, מר בן 40. לבן 20 מגיע יותר. למרות שבמציאות שלנו זה ההפך, כי דווקא בני 20 בצבא מתים.

רחלי: כן, לא ברור, איך עשינו את זה.

אריאל: והארבעים שבעים בבית, שמנים.

רחלי: זהו, אבל זה לא מטריף אותך עכשיו לדעת שיש אנשים, בזמן שאנחנו יושבים, מקליטים את הפודקאסט המטומטם הזה, יש אנשים בגילנו שעזבו הכל, עכשיו יושבים בבוץ או באמו, לא יודעת איפה, ומחר אולי, הם יודעים שאולי יהרגו אותם, ומושאים את זה בשבילך.

אריאל: אתם השמאלנים לא מבינים.

רחלי: כן.

אריאל: זה… הם חיים על שקרים, האנשים האלה.

בוקסי: אוי ואבוי.

אריאל: אבל שקרים טובים!

בוקסי: זה אתוס.

אריאל: צריך את השקרים. אה, אתוס, בדיוק.

בוקסי: יש אתוס.

אריאל: השקר הכי גדול.

רחלי: אתוס זו מילה אחרת לשקרים אבל.

אריאל: כן, בדיוק.

בוקסי: לא נכון, זה לא שקרים.

אריאל: אגדות, סיפורים, דברים נחמדים להאמין בהם שהקשר בינם לבין המציאות… לא קשור בשום צורה.

בוקסי: אין מה לעשות, כשאתה נמצא בצבא, אתה צריך מורל גבוה, אתה צריך להאמין בדברים שלאו דווקא הם נכונים, שיתנו לך תקווה שאתה לא מבזבז את הזמן שלך ואת החיים שלך.

רחלי: אז אתה אומר שבגלל שלי ולאריאל אין אתוס ואין אמונה,

בוקסי: כן.

רחלי: אז אנחנו אנשים שבעצם לא אכפת להם מאף אחד.

בוקסי: אולי.

רחלי: שאין לנו שום דבר למענו שווה להקריב את עצמנו.

בוקסי: אני גדלתי בבית עם הרבה אתוס צבאי, כי אבא שלי לחם הרבה מאוד שנים, הוא היה בהרבה מאוד מלחמות, ולחם.

רחלי: אז היית הורג את עצמך למעני.

בוקסי: למענך? תשמעי…

רחלי: למעני, כן, אני העם שלך. אתה הולך להגן על העם שלך. אתה הולך להגן עליי. לך עכשיו, ותיהרג בעזה בשבילי.

בוקסי: אוקיי, אני הולך.

רחלי: עכשיו! ביי

בוקסי: אני הולך. ביי ביי.

רחלי: יופי.

בוקסי: הלכתי. ניפגש.

אריאל: זה היה עוד פרק של wako הפודקאסט, תודה על...

רחלי: זה אישו באמת, כי הוא מציף אותנו בחודש האחרון, כל הנושא הזה. גם אלה שהולכים למילואים, וגם אלה שכאילו נופלים בקרב, וגם אלה שכאילו… אני ממש מרגישה אשמה בזמן האחרון על זה שאני כל הזמן… אני, בגלל האשמה הזאת גם כל הזמן תורמת דברים במלחמה הזאת, אבל אני מרגישה מטומטמת, כי זה תרומות שאין כלום, לעומת מישהו שאשכרה הלך להציל אותי, ולהיהרג בעצמו, כשבבית יש לו משפחה. אני משחקת פה בקקה. אבל מה אני אעשה? אני לא יכולה לשנות את זה, נולדתי ככה, חינכו אותי אחרת, גידלו אותי אחרת, אבל אני יצאתי חרא! לא רוצה למות, מה תעשו לי? לא רוצה למות! תמותו אתם! בשבילי!

אריאל: אז תראי, אני אנחם אותך עם כמה שטויות, רוצה?

רחלי: כן.

אריאל: קודם כל, זה די ברור שכל הגיבורים האלה, שיוצאים להגן עלינו וזה, עם כל הכבוד, ואני מכבד אותם, זה ברור שהם לא כאלה מצחיקים.

[צוחקים]

אריאל: אנחנו לעומת זאת מצחיקים!

בוקסי: כן. מה?

אריאל: כל אחד תורם מה שיש לו!

בוקסי: דברו בשם עצמכם.

אריאל: אם מה שהיה לי לתרום זה את הגוף שלי למען המדינה, ברור שהייתי עושה את זה. לצערי קוללתי בחוש הומור מדהים.

בוקסי: כן, כן.

אריאל: שזה פשוט יהיה בזבוז.

בוקסי: נכון.

אריאל: בנוסף, אני גם אגיד שגם מה שאנחנו עושים זה גבורה. גם אותנו העם צריך.

בוקסי: אוקיי.

אריאל: בזמנים קשים כאלה, צריכים לצחוק!

רחלי: האמת שקיבלתי הודעות…

בוקסי: גם אני.

אריאל: בדיוק, זה בלוף מאוד יפה. אני מאוד אוהב את הבלוף הזה.

בוקסי: כן.

אריאל: חשוב מאוד לצחוק, אנחנו עושים עבודת קודש.

רחלי: אפילו יותר, הייתי אומרת, מאלה שנהרגים למען המדינה.

בוקסי: לא.. אוי ואבוי, רחלי.

רחלי: אנחנו, בוקסי, אל תפריע לבלוף.

אריאל: תן לבלף קצת.

רחלי: אנחנו בונים פה את האתוס של הפודקאסט.

בוקסי: לא מסכים. כן.

רחלי: איזה קארמה אם מחר כולנו נהרג.

בוקסי: אם יפול פה טיל, פה עכשיו ספציפית עלינו עכשיו.

אריאל: כן, אנחנו גם משאירים משהו לדורות הבאים. כשאנשים, אתה יודע, עוד מאה שנה ינהלו ויכוחים, מה, באמת היה אירועי טרור בשביעי לעשירי, או לא, אני לא מאמין. תשמיע לי פודקאסט!

בוקסי: כן.

אריאל: ואז הם ישמעו את הפודקאסט הזה, ויגידו, וואלה, איך שהם מדברים על זה, נשמע שזה קרה!

בוקסי: אהה... הבנתי מה אתה אומר.

אריאל: אנחנו בעצם מתעדי ההיסטוריה.

בוקסי: כן, כן. חשוב. זאת אומרת, המציאו את הפודקאסט שלנו מתחת לאדמה עוד מיליון שנה.

אריאל: ביד ושם שיפתחו על האירועים האלה, אני חושב, יהיה עמדה מעצבנת כזאת שצריך לשים אוזניות,

בוקסי: כן.

אריאל: אתה לוחץ על כפתור, 

רחלי: אני שונאת את זה.אתה שומע הפודקאסט מהתקופה, אחרי חמש שניות אתה אומר, טוב, הבנתי את הקטע. יכול להיות שבקרוב… אם אתם שומעים את ההקלטה הזאת, אנחנו כנראה מתים כבר. וזאת הצוואה שלנו, הפודקאסט הזה.

אריאל: כן, אם העלינו את הפרק, סימן שאנחנו מתים.

[צוחקים]

רחלי: איי, טוב. ועכשיו, הרגע לו חיכיתם! מי הגולשים שנקדיש להם שיר בתוכנית? והגולשים שזכו בתחרות של wako, הום...

[קולות תופים]

בוקסי: אריאל, למה אתה לא מתופף?

רחלי: אתה בחופשה היום, אריאל? מה קורה?

אריאל: אוקיי, בסדר.

רחלי: חיילינו בעזה! והנה השיר:

חיילינו בעזה, חיילינו בעזה, 

יפים ומקסימים כמו עפרה עזה.

בקרב הם צועקים, אתה ראשון יא קאזה.

חבל שדעת הקהל העולמית, להם בזה.

בוקסי: וואו.

אריאל: נקווה שהם ישרדו קצת יותר מעפרה עזה.

רחלי: זהו, סיימנו להיום. אם נהנתם להאזין, זרקו פצצת אטום על עזה, מה כבר יקרה. אז תודה רבה לאריאל וייסמן ולבוקסי. אנחנו לא יודעים מה יהיה איתנו בשבוע הבא, אז נחיה ונראה. אז בהצלחה לכולם, שהחיילים יחזרו בשלום, שהחטופים יחזרו בשלום, ושהכול יהיה שלום, שלום, שלום וביי.

בוקסי: ביי.

אריאל: אה, גם היה יום הזיכרון לרבין. טוב, זה לפודקאסט הבא. ביי.

בוקסי: ביי ביי.

17 views0 comments

Comments


bottom of page