החשוד המרכזי הראשון הוא השען הארמני, שעובד במוזיאון ומתחזק את האוסף היקר. לחוקרים יש את כל הסיבות לחשוד בו: יש לו גישה למוזיאון, הוא מכיר את המבנה ואת האוסף היטב, ובקיא ברזי המסחר בתחום. אבל האם יצליחו למצוא הוכחה חותכת למעורבות שלו? ומה מגלה החוקר הפרטי שמחליט להיכנס לחקירה ללא הזמנה?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 26/06/2023.
בפרק הקודם נקלענו לזירת הפשע הכי מרשימה ומקצועית שחוקרי משטרת ישראל נתקלו בה עד שנת 83, ולמען האמת - גם הרבה אחרי.
פתח האוורור שנפרץ נמצא במרחק שלושה מטרים מהשעונים שנגנבו. הפורצים השתמשו בכלי פריצה רבים וכלים מכניים שונים, ושהו במקום זמן ממושך. הם השאירו במקום שאריות של מזון ופחיות שתייה ריקות. בדיקות המחלקה לזיהוי פלילי שהחלו בשעות הבוקר עלו במשך היום על עקבות בד, המוכיחות שהפורצים נזהרו שלא להשאיר עקבות וטביעות אצבע. הכל בזירה הצביע על כך שהפריצה תוכננה היטב. הפורצים הרגישו בנוח עד כדי כך שהם הרשו לעצמם להשאיר מאחוריהם עטיפות של הסנדוויצ'ים שלהם. איך הם ידעו מתי לפרוץ, ואיזה אשנב יוביל אותם לחדר של האוסף? איך הם ידעו להתגבר על האבטחה?
התשובה המתבקשת היא שהם פשוט הכירו את המקום מעולה והרגישו בו בבית, ולגבי האבטחה – מי יודע, אולי הם שיתפו פעולה איתם, כי בכל זאת, הם עובדים יחד.
אני שפרה קורנפלד, וזה שוד השעונים הגדול.
אוהאנס מרקריאן היה מהראשונים לראות את השעונים כשהם הגיעו למוזיאון ב-1971, שלוש שנים לפני שהוצגו לקהל הרחב. לאורך השנים היה מגיע באופן קבוע לתחזק אותם ולטפל בהם. בשאר הזמן שלו הוא תיפעל חנות בעיר העתיקה בירושלים. ובאופן טבעי, הזרקור של המשטרה עבר אליו בשלב מוקדם של החקירה. דני רובינשטיין, ידידינו העיתונאי, מבין למה.
לא יכול להיות שמישהו לקח פה את הדברים ושאוהנס מרקריאן לא יודע. אם מישהו היה שעון ורצה למכור אותו או רצה לתת אותו לאוסף רצה לתת אותו למוזיאון - היה צריך לשאול את מרקריאן, זה שווה? איך מתקנים את זה? זה מקולקל?
לא רק ההיכרות העמוקה עם השעונים והגישה למוזיאון העלו אותו על הרדאר. הסתובבנו ברובע הארמני בירושלים – הקטן בין ארבעת הרבעים בעיר העתיקה. ולמעשה, כל הרובע הארמני הוא מנזר אחד גדול – מנזר יעקב הקדוש ששייך לכנסיה הארמנית. כל תושבי הרובע משלמים שכר דירה למנזר.
זה המקום אליו שמנו את פעמינו כדי לתהות קצת יותר על קנקנו של החשוד המיידי בפריצה למוזיאון האיסלאם.
הוא היה בחנות והיה במוזיאון. הוא היה אני חושב…
זה גארו, בעל חנות ברובע הארמני בירושלים. הוא הכיר את אוהנס.
היה מתקן כל מיני שעונים ותיקים, בדר"כ היה עובד עם כנסיות וזה - למה להם יש את השעונים הותיקים האלה - ורוב העבודה שלו היתה בחינם. אתה יודע, אנשי דת לא מוציאים כסף. אוהבים לקחת כסף לא לתת כסף.
אז מה יש לנו? אמן גאון, לא מספיק מוערך, שחי על משכורת חלקית מהמוזיאון לאמנות האיסלאם, וחוץ מזה מה עוד? קצת עבודה בחנות ומעל כל זה, עבודה פרו בונו במנזר - לא נשמע בדיוק כמו המסלול לחיים ברווחה כלכלית.
זה האיש שמגיע באופן קבוע לטפל באוסף היקר בארץ, זה גם האיש עם הידע הנדרש כדי לגנוב ולסחור בשעונים גנובים. מבחינת השוטרים זה היה מחדל לא לבדוק אותו. אז הם בדקו. ובדקו שוב. ושוב.
זה לא שהוא היה פעם אחת ועבר חקירה ואחרי זה… הם עקבו אחריו עוד ועוד ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם לראות אני לא יודע בדיוק. אני לא מכיר את התיק במשטרה, אבל עקבו אחריו לראות אם יש לו כסף, אם הוא קונה, אם הוא מוכר, מה שזה לראות אם הוא נוסע לחוץ לארץ, איפה נוסע, ניסו – הוא היה חשוד מאוד מרכזי
ועם כמה שהמשטרה ישבה לאוהנס על הזנב והיתה משוכנעת שהוא יוביל אותה לשעונים - ככה סביבתו היתה משוכנעת שאין לו שום קשר לגניבה. זה ישב על אוהנס.
כבר ראיתי שזה מציק - נורא הציק לו - ואני יכול להגיד לך גם שזה הציק לי. אני רואה את הדבר. האיש הזה. זה הציק לו נורא.
ולא נוכל להתעלם גם מהפן הגזעני של החשד. דווקא מכיוון שידע שהוא הפרופיל האידיאלי, אמר תמיד למשפחתו שאם משהו אי פעם ייגנב מהמוזיאון – הוא יהיה הראשון להיבדק.
תראה, הוא ארמני ותיק, הוא לא מהצעירים האלה שמחפשים הרפתקאות. או להתעשר. אם הוא היה רוצה להתעשר, היה מתעשר כבר בחנות שלו. לא מאמין. אני חושב שהוא היה בן אדם הגון.
המשטרה דיברה אותו, חקרו אותו, ואין עליו משהו. הוא היה איש ישר, אין עליו…
זה פחרי, שבמשך שנים היתה לו חנות שכנה לזו של אוהנס. בשורה התחתונה, כמו שפחרי אומר, אחרי שהמשטרה ישבה על אוהנס שבועות ארוכים ועקבה אחריו - זה לא הוביל אותה לשום מקום.
לא היה כלום.
אחרי שאוהנס מרקריאן החשוד המושלם נמחק מהרשימה, המשטרה נותרת עם לוח ריק. הם זורקים חכות באופן רנדומלי כמעט, מדברים עם עובדים נוספים של המוזיאון, אבל זה לא מוביל לשום דבר. הם גם יוצרים קשר עם האינטרפול למקרה שהאוסף כבר הספיק לחצות את הגבול - אבל גם מהגולה לא מגיעה הישועה.
המשטרה נקלעת נקלעת למבוי סתום, אין להם קצה חוט והם על סף ייאוש.
זה הזמן להביא את התותחים הכבדים.
תכירו - סמי נחמיאס.
סמי נחמיאס הוא אדם שלמען הסדר הטוב צריך למקם בתוך השרשרת הבאה הבאה –
אינדיאנה ג'ונס, קרוקודייל דאנדי, בר גרילס, סמי נחמיאס.
איש שמספיק לומר את שמו ומיד אנחנו שומעים סוסים דוהרים, לאסו מצליף וסכנה שאנשים רציונלים בורחים ממנה – אבל לא סמי.
הוא היה ממייסדי סיירת מטכ"ל, פיקד על המבצעים המיוחדים באמ"ן והיה קצין המודיעין הראשי במשטרת ישראל.
הוא גם בשלב מסוים לקח חבר שלו, שהוא גם חבר שלי, אמנון בן תור, ונסעו למזרח, נסעו ליפן. זה כמו היום אחד להגיד לך לקח חבר שלו וטס לירח או משהו כזה. לא נסענו אז לא היו טיולים כאלה של אחרי צבא, שזה לא היה שום דבר. נסענו - הכי הרבה נסעתי עד רמלה. (ממשיך באנדר)
דני רובינשטיין הכיר את סמי מהילדות שלהם בירושלים.
בראיון שנתן סמי למעריב, הרבה שנים אחרי אותו טיול ליפן, הוא הסביר שמאז ומתמיד לא הלך בתלם. "הדבר נבע ממבנה אישיותי ומהנסיבות אני אנטי פורמליסט ואני דוגמטי קיצוני. גדלתי בירושלים כפרחח קטן, שובב להרגיז, ולכן למדתי בשלושה בתי ספר."
הפרחחות הזאת עזרה לסמי מאוד - ולא רק לו. חבר הילדות של סמי, ג'קי לינד, רצה להגיע ליחידה 101, יחידת הקומנדו של צה"ל בשנות החמישים - עליה פיקד אריק שרון, אבל במקום זה נשלח לצנחנים. אריק גר לא רחוק מסמי בירושלים, וסמי - תלמיד כיתה י"ב - פשוט החליט ללכת אליו, לדפוק לו על הדלת ולשכנע את אריק לקבל את ג'קי ליחידה בפיקודו. זה עבד.
"התברר לי שאני מכיר גברים לאחר מבט ראשון, אני מזהה את מבנה אישיותם ויודע איך לשכנע אותם."
כשנשאל אם היכולת הזאת שלו תקפה גם לגבי נשים, ענה בכנות שהרבה פחות.
"הן מורכבות, חכמות ונבונות, יותר מגברים, שבהם אני כמעט לא טועה"
מוזיקה מתפיידת
כשהגיע תורו להתגייס, סמי היה נחוש להגיע לצנחנים - אבל לצבא היו תוכניות אחרות. הוא נשלח להנדסה קרבית. בהתחלה ניסה לצאת משם בזכות שיפור הכושר שלו, אבל זה לא עזר - אז הוא החליט שוב לנסות את שיטת הקש בדלת. הפעם - נסע עד שכונת צהלה בתל-אביב, שם התגורר אחד - משה דיין. הרמטכ"ל. שיחת טלפון קצרה בין הרמטכ"ל לאריק שרון סידרה לסמי העברה מחיל ההנדסה היישר לצנחנים.
השילוב של היכולת הנדירה שלו לקלוט אנשים ולהבין איך לדבר איתם - שלא לומר להפעיל אותם - הובילו את סמי להשתלב בהקמת יחידה חדשה: סיירת מטכ"ל, שם התקדם עד לתפקיד קצין המודיעין של היחידה, למרות שלא עבר קורס קצינים.
כשהשתחרר מצה"ל, סמי הצטרף למשטרת ישראל כקצין מודיעין ראשי, והתמקד שם בעיקר בפשע המאורגן. הוא זיהה שם צורך מבצעי וביקש להקים יחידה יעודית למאבק בפשע המאורגן – סיירת מטכ"ל של המשטרה אם תרצו. הוא לא הצליח לשכנע את המפכ"ל והחליט להתפטר, והקים משרד חקירות פרטי.
וכאן דרכנו מצטלבות, כי סמי הגיע לשוד השעונים הגדול בכובע הזה של החוקר הפרטי. למעשה, לא ברור איך הגיע בכלל לחקירה. אם תשאלו את המוזיאון – הם יאמרו שהפניקס, חברת הביטוח שלהם, היא זאת שהכניסה אותו לתמונה. אבל הפניקס מתעקשים שסמי בכלל היה זה שפנה אליהם, ולא הם אליו. מכל מה ששמענו, לא מופרך להניח שמדובר בעוד מבצע הקש בדלת של סמי נחמיאס שבא לחפש הרפתקה והצטרף על דעת עצמו לחקירה של שוד אמנות. בכל מקרה, כשסמי לוקח את החקירה לידיים, כולם נושמים לרווחה ומשוכנעים שכעת תיפתר התעלומה.
הוא מצידו, חוזר ממש להתחלה.
בין הבניין של המוזיאון ובין הבניין שלידו היה מעבר קטן כזה. במעבר הזה נכנסה משאית - זה מה שהם הסבירו. כי מישהו ראה את זה שיש שם משאית.
זאת המשאית ששימשה את הפורצים. בזמן אמת היא לא משכה תשומת לב מיוחדת כי הבניין הצמוד למוזיאון היה מעונות סטודנטים, וזה היה די שגרתי שמגיעות משאיות ופורקות או מעמיסות ליד המעונות. בדיעבד, כשתשאלו את השכנים, התברר שהיא חנתה שם מיום שישי בצהריים, כמה שעות לפני השוד. המשאית שימשה את הפורצים לא רק להעמסת הפריטים הגנובים, אלא גם הסתירה אותם מהרחוב.
הפורצים נכנסו דרך איזשהו שער צדדי. ג'ק סייע להם לעקם, זאת אומרת לפתוח את הסורגים ולהיכנס דרכם לחצר הפנימית. ואז הם נכנסו דרך איזה אשנב בחלון, חלון גבוה יחסית, השתחלו פנימה.
זה חיים ריבלין, עיתונאי "עובדה" שסיקר גם הוא את הפרשה. הוא ממשיך לשחזר את הפריצה: בעזרת סולם הם הגיעו לאותו אשנב גבוה, ונכנסו דרכו ישירות לחלל בו היה אוסף השעונים. מה שקורה בחלל הזה באותן שעות הוא לא פחות ממדהים: הפורצים שוהים שם שעות ארוכות, ומוציאים פריטים רבים שהיו סגורים מאחורי ויטרינות זכוכית. הם חותכים את הזכוכית מסביב למנעולים שסוגרים כל ויטרינה, וככה פשוט שולפים את השעונים החוצה. על רצפת החלל הם משאירים אחריהם שאריות סנדוויצ'ים, פחיות של שתייה קלה וגם כלי עבודה ששימשו אותם בפריצה.
על אף אחד מהם אין טביעות אצבע. הם משאירים בחלל גם כבל שפונה לדלת שמעברה השני עלולים היו להגיע השומרים לפטרול. הכבל הזה התברר בדיעבד כמיקרופון, שהיה אמור להתריע לפורצים אם השומרים מתקרבים. ומה שעוד יותר מדהים הוא – שהשומרים אפילו עשו את הפטרול ממנו חששו הפורצים, כפי שדווח בכתבה בערוץ הראשון למחרת השוד,
אמש בעשר ושלושים נערכה במסדרון הסמוך לאולם השעונים ביקורת שלא העלתה כל חשד.
הפורצים שהו בחלל שעות ארוכות, אולי אפילו שמעו את אותה ביקורת במסדרון. העדויות מספרות שהמשאית שחנתה ליד המוזיאון נסעה משם רק ביום שבת, ה-16 באפריל, כשבתוכה מאה ושישה פריטים.
ה-FAMILY ROOM, החלל במוזיאון בו ישב האוסף, נקרא בשפה המקצועית "זירה מלוכלכת". הפורצים השאירו מאחוריהם כלי עבודה, עטיפות סנדוויצ'ים, פחיות משקה - זה נשמע הכי רחוק שאפשר ממישהו שנכנס לפרוץ באלגנטיות ומשאיר אחריו חלל ריק משעונים, ריק מראיות, ריק מקצוות חוט פוטנציאליים.
אבל מעבר לזירה המלוכלכת, מה שבלט לסמי נחמיאס כשהוא ניגש לחקור את הפרשה זה כמות הפורצים. לא רק סמי חשב בכיוון הזה. פחות או יותר כל מי ששמע על הפרשה הסכימו על דבר אחד: לא יכול להיות שזה ONE MAN SHOW.
ההערכות שלנו… קודם כל, לא ידענו… הם לא פירסמו… (ממשיך באנדר מתחת לקריינות)
זה דויד ביגלאייזן, שכיהן במשך הרבה שנים כמנהל מעבדות השימור במוזיאון ישראל. ב-1983 הוא היה עדיין רסטורנט צעיר, עובד מן המניין. הידיעה על הפריצה למוזיאון האיסלאם הופכת לשיחת היום במוזיאון ישראל.
עולה חזרה ב-10:08: אז כמובן, התחלנו לשער השערות איפה ומה, איפה זה יכול היה להיות אז מכיוון שאנחנו בירושלים והגבול שלנו עם חוץ לארץ הוא חמש דקות מאיתנו אז היינו באיזשהן מחשבות שאולי זה המסלול, שזה נגנב, עבר, אני יודע, בגשר אלנבי ונעלם. מי, מו, מה ולמה, יכולנו רק לפנטז.
ההשערות האלה שעלו בהפסקות קפה במוזיאון ישראל לא היו תלושות. היה להן בסיס חזק על רקע פריצות היסטוריות ברחבי העולם שעירבו יצירות אמנות. האנשים שעבדו במוזיאונים הכירו את הסיפורים האלה היטב: אספן, או דמות מהעולם התחתון, חומד יצירת אמנות שלא עומדת למכירה. אותו אדם שוכר את שירותיהם של פורצים, או שירותיו של פורץ אחד שבונה סביבו צוות, משלם להם סכום יפה, והם משיגים לו את יצירת האמנות שהוא מפנטז עליה.
הרי אנחנו יודעים שבגניבות של יצירות אומנות או מוצגים מוזיאליים חשובים מאוד מסוג זה, יש מקרים שיש הזמנה של גניבה ואחר כך הדברים האלה נעלמים כי מי שהזמין את הגניבה הזאת מחזיק את זה אצלו ב… לא יודע איפה, בחדר סודי בבית, כן?
נניח שהזמנתי גניבה של יצירת אמנות בסדר גודל כזה של השעון של מארי אנטואנט, או באופן כללי משהו מהאוסף הזה, אני לא יכולה פשוט למכור את זה. זה שברת שילמת – גנבת - נתקעת עם סחורה בלתי עוברת לסוחר.
יש אספנים של מטבעות קוראים להם "אספנים פורנוגרפיים" זאת אומרת למה - כי אתה קונה, מה אתה עושה אם יש לך מטבע בגודל כזה, זה מטבע בגודל כזה
קטן יותר מציפורן של זרת.
עולה בערך ב: אתה שם אותם במגירה פה, ומבסוט - פותח את זה פה פעם וסוגר את המגירה. אתה לא תולה דבר כזה על הקיר מבין? אז קוראים לזה כאילו אחד שיש לו תמונות של פורנוגרפיות, הוא אוסף את התמונות ומציץ בהן כל פעם.
סמי נחמיאס, איש העולם הגדול, זה שהבין יותר טוב מכולם למה משתוקקת נפשו של גבר, ננעל על הכיוון הזה: פריצה פורנוגרפית מוזמנת, שבוצעה על-ידי מספר אנשים. הסתובבה שמועה בנוגע להיפותזה הזאת:
מישהו מהרשות הפלסטינית גנב את זה והעביר את זה לאחד מהעשירים של המפרץ.
אוקיי, בואו נעצור כאן רגע, וניזכר בשנות השמונים.
אש"ף, או הארגון לשחרור פלסטין, הוקם ב-1964 כדי להיות הישות הפוליטית שמייצגת את הפלסטינים. במשך רוב שנותיו עמד בראש הארגון מוחמד עבדל רחמן עבדל ראוף ערפאת אל-קודווה אל-חוסייני, הידוע יותר כיאסר ערפאת. בהחלט יותר קליט.
קטע מנאום באו"ם בדקה 27 , יורד לאנדר
הוא עמד מאחורי פעולות טרור רבות, ויזם בין היתר את הקמת ארגון "ספטמבר השחור", שביצע את רצח אחד-עשר הספורטאים באולימפיאדת מינכן. אבל מה הקשר בין זה לבין שוד שעונים בירושלים?
אסביר רגע למה אש"ף הם חשוד כל כך טוב בשוד:
טרור זה תחביב יקר והארגון לשחרור פלסטין מצא את עצמו בשנות השבעים עם קופה מדולדלת. מה עושה ארגון טרור כשהוא צריך כסף? נכון מאוד, לוקח אותו בכוח.
ביירות 1976, חולייה של שמונה אנשים נכנסת לאחת הכנסיות בעיר. הם לא באו להתפלל, אלא כדי להצמיד לקיר לקיר ה מ ו ן חומר נפץ, ולמרות שפגיעה בנוצרים לגמרי הייתה חלק מהאג'נדה שלהם, במקרה הזה הכנסיה לא הייתה היעד לפיצוץ, אלא האמצעי להיכנס לבנק שעמד מהעבר השני של הקיר.
הם הצליחו לפרוץ לכספות של הבנק ויצאו עם שלל של כמעט ארבעים מיליון דולר, סכום ששווה היום יותר ממאתיים מיליון. השודדים מעולם לא נתפסו וההנחה הרווחת עד היום היא שאש"ף עמד מאחורי השוד הזה.
סמי נחמיאס, התבונן בכל חלקי הפאזל של שוד השעונים והגיע למסקנה הבלתי נמנעת שהארוע הזה מתחיל אמנם בירושלים, אבל לא נגמר בגבולות ישראל.
הוא היה נחוש להוכיח את התיאוריה שלו והגיע עד שווייץ ומוסקבה, אבל מעולם לא הצליח לעלות על אף קצה חוט קונקרטי שיוכיח את המעורבות של ארגון הטרור בשוד.
אבל לא אדם כסמי נחמיאס יתייאש מהר כל כך. חוקר טוב יודע שמידע טוב יכול להגיע גם ממקומות מפוקפקים. לכן, כשאסיר משוחרר מספר לו שבין כתלי כלא באר שבע השמועות מדברות על שם אחד ספציפי שאחראי לשוד המפורסם בירושלים – הוא יוצא לבדוק את הכיוון. הפורץ, שבצירוף מקרים – או לא – גם הוא ירושלמי, היה ידוע בכינוי - המוח.
עד כאן "שוד השעונים הגדול". תודה לגיא בן נון על הכתיבה והראיונות, בן-אור הברי על העריכה והמוזיקה המקורית, ושניהם יחד על ההפקה של הפודקאסט. תודה לאלון נוימן על הקלטת הציטוטים של סמי נחמיאס, תודה גם מפיק בפועל אודי הורוביץ, רון קליין על הייעוץ המוזיקלי, אביטל רחאייב המעצבת הגרפית, ואסף רפפורט על המיקס. אני מזמינה אתכם בחום לעקוב אחרינו באינסטגרם, טיקטוק, ופייסבוק - תמצאו שם קטעי ארכיון ופינות הידעת ומאחורי הקלעים והרבה דברים שווים. ומעל הכל, והכי חשוב - אם אהבתם את מה ששמעתם, לחצו עקוב, פרגנו בחמישה כוכבים והמליצו לחבר או חברה להאזין לנו גם.
אני הייתי שפרה קורנפלד. נשתמע בפרק הבא.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Commenti