למרות האליבי החזק, החוקרים מתבייתים על החשוד החדש-ישן. החשד הזה מוביל אותנו לאמסטרדם, לוס אנג'לס, ופריז, במרדף אחר עשרות שעונים שטרם הושבו. מה תטען נילי שומרת? איך נשבר האליבי? והאם יש עוד פריצות שנעמן עומד מאחוריהן?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 26/06/2023.
ב-1986, שלוש שנים אחרי שוד השעונים. נעמן מתחת לרדאר, נכנס ויוצא מהארץ לעיתים תכופות. אנחנו מוצאים אותו בחנות שסוחרת בשעונים בעיר שפהאוזן בשוויץ. שפהאוזן היא עיר ידועה לחובבי שענות בזכות אחת מחברות השעונים החזקות בעולם, IWC שפהאוזן. נעמן מנסה כבר כמה דקות לשכנע את בעל החנות לרכוש שישה שעונים עתיקים מרשימים מאוד וקטנים יחסית, אבל בעל החנות לא ממהר להשתכנע. הוא צריך זמן לחשוב על זה ומציע לזר המסתורי שיחזור מחר. פרט אחד דרך לשוויצרי המעונב את הקפיץ: האיש עם המבטא הזר, רצה שהעסקה תתבצע בשחור.
למחרת נעמן מגיע שוב לחנות, בתקווה להשלים את העסקה, הוא מרגיש שמשהו לא בסדר. הוא יוצא משם במהירות ומתקדם לעבר תחנת הרכבת. המשטרה השוויצרית בעקבותיו. הוא עולה לרכבת, השוטרים אחריו. הוא ממשיך להתקדם בתוך הרכבת, עובר כמה קרונות, ויורד בקרון אחר בניסיון לנער מעליו את השוטרים. זה מצליח. הוא מחכה בתחנה לרכבת אחרת, ולוקח אחת שתעביר אותו את הגבול. אבל כשהוא מגיע למעבר - שוב עולים שוטרים, והוא מתחיל שוב בבריחה. הפעם זה לא מצליח לו: הוא נורה ונלקח לחקירה.
ומוצאים עליו ספר שמדבר איך לשכפל מפתחות לפרוץ מנעולים, עוד ספר על פרטי שעונים, ומוצאים אצלו שישה שעונים. וכמובן את ה…
דרכון מזויף. כן. החוליה החסרה באליבי של אפריל 83. דרכון מזויף - כמה פשוט - לצד ספר על פריצה ושישה שעונים. אין יותר חשוד מזה. המשטרה השוויצרית שולחת לאינטרפול ולכל מיני משטרות בעולם את פרטי המעצר. נעמן בינתיים יושב במעצר במשך חודש, אבל במהלך החודש הזה השוויצרים לא מגלים כלום. לא חוזרת שום הודעה מאף משטרה של מדינה כלשהי. העולם שלפני האינטרנט היה מקום מדהים לפושעים בינלאומיים.
הם משחררים אותו. הוא מגורש משוויץ, אבל בלי השעונים.
ואומרים לו שתרצה לפדות אותם, אז תפדה אותם.
ובאמת שנה אחר-כך הוא נפגש איתם במעבר הגבול בין צרפת לשוויץ, ופודה שלושה מהשעונים. היתר יצאו למכירה פומבית בשוויץ, ונמכרו.
אני שפרה קורנפלד, ואתם על שוד השעונים הגדול.
נשמע שנעמן היה אמור לעלות על הרדאר של משטרת ישראל עוד באמצע שנות השמונים, אבל למרות שלטענתם הם היו עם אצבע על הדופק בחו"ל בכלל וספציפית בקשר עם האינטרפול, מסיבה לא ברורה כל האירוע הזה לא מגיע לארץ בזמן אמת. חוקרת אחת הציעה את ההסבר הכי משכנע ששמענו - חוסר מזל. מבחינתם - בהחלט. מצידו של נעמן הייתי אומרת בעיקר מזל.
אבל אנחנו ב2008, ובאיחור ניכר של רבע מאה, המזל מתחיל להאיר פנים אל הצוות הקטן שהופקד על פיענוח תעלומת השעונים האבודים, שהשבתם הייתה אפופה בלא פחות מסתורין מהעלמותן. אל ערימת הראיות ההולכת ומתגבהת שהצביעה לעברו של נעמן, מתווסף קצה חוט נוסף. הוא מגיע מתיבת הדואר שלו.
משם קיבלנו את הרמז הראשון.
דרישת תשלום מכספת בהולנד.
אני יכולה להגיד לך, שברגע שידענו שיש את הנזירה וברגע שיש את הכספת, יום למחרת כבר היה כרטיס טיסה להולנד. כאילו הולכים לשים את היד לפני שמישהו אחר ישים את היד, כי ידענו שהזמן שלנו הוא קצר והוא מוגבל. כי יש את העורכת דין, ויש את נילי שמרת שכבר יודעת שאנחנו נמצאים שמה בתמונה ופחדנו שמישהו פשוט יעלים את זה.
התחנה הראשונה של רויטל כשהיא נוחתת בהולנד היא יוליה וילדה, הנזירה שנעמן פגש בתקופת המאסר שלו בהולנד.
ואולי הייתה לקחה חלק חלק בכל הפעילות שלו. כל הפעילות הפלילית. כי בסוף, הוא היה צריך להחביא איפשהו את השעונים, והיה צריך למכור אותם, אז גם רצינו לשלול את זה שהיא לא לקחה חלק איתו, באותה פעילות כמקומית.
רויטל מתרשמת שיוליה לא ידעה על השעונים, וככל הנראה גם לא ידעה על קיומה של הכספת - וזאת התחנה הבאה של רויטל יחד עם נציג של המשטרה ההולנדית.
הכספת נפתחת והאליבי המוצק של נעמן מתנפץ לרסיסים.
כן, סייטאטון קלמיינס, דרכון הולנדי, עוד דרכון הולנדי על שם ואן באך יעקובוב, וקאפלוס אנטוניוס פראנס. כל מיני שמות.
בכספת היו דרכונים וציוד לזיוף מסמכים.
הכל התבהר לחוקרים בבת אחת. נעמן דילר אכן יצא מהארץ לפני שוד השעונים, נחת בחו"ל ומיד עלה על מטוס חזרה באחת הזהויות הבדויות שלו. האליבי המושלם.
ומה שחיכה לצד הדרכונים בכספת ההולנדית לא הותיר מקום לספק.
הגעתי עם הנציג לבנק בהולנד, פתחנו ואז ראינו שמה כמה שעונים שהיה ברור לנו שזה של המוזיאון,
זיהיתי אותם שזה השעונים של מוזיאון האיסלם גם, איך שהם היו נראים ואיך שהם היו, חלקם היו עטופים, הם נשמרו. הוא מאוד מאוד שמר עליהם ראינו, היה ברור שהוא שמר על השעונים. הם היו חשובים לו. כאילו גם בחלוף השנים, לדעתנו פשוט לא הצליח למכור אותם אבל עדיין הוא שמר עליהם בתוך כספת. הוא שמר עליהם שהם לא יחלידו ולא ישברו, וישמרו.
רויטל והעודדים ידעו שהרגע הגיע.
צריך לבקר את נילי שומרת.
אחרי הביקור המוצלח של רויטל בהולנד, שני העודדים פוצחים במהלך מקביל: אחד יטפל בעורכת הדין, הילה עפרון גבאי, והשני בנילי שומרת בלוס אנג'לס. כדי למנוע מהן לתאם גרסאות, היה הכרחי לייצר מצב ששתיהן נלקחות לחקירה באותו זמן.
הבנו וידענו שהיא מודעת למעשים שלה שהיא מודעת לזה שמדובר ברכוש גנוב, שהיא הנחתה את הלקוחה שלה לבצע עבירה,
וכבר הגבולות נמתחים, כבר לא מדבר רק על זה בראייה כללית, של שיבושים שיבושי חקירה שזועקים בתיקים פליליים ולא בתיקים פליליים,
ובמקביל לחקירה של הילה - שלא הסכימה להתראיין לפודקאסט, כמו שבטח ניחשתם - פושטים על הבית של נילי שומרת. עודד יניב בשטח בלוס אנג'לס, ומצלמת הראש שלו משדרת לרויטל בארץ את האירוע בלייב.
זה נראה טוב. כמובן זה תדריך לפני יציאה, הגעה לשטח הכוחות נערכים,
זה מערך גדול של כוחות, כוחות מיוחדים שמגבים ששומרים כוחות הפריצה אם משהו ישתבש, ואנחנו באמת ממתינים בעצם לאוקיי להיכנס ואחרי שהם נכנסים ואומרים אול קליר, והכל בסדר, אנחנו מיד נכנסים,
אני ממש זוכר שכשנכנסו לתוך הבית, אחותה של נילי ישנה אצלה התארחה אצלה, והיא אמרה לה בעברית, אני חושבת שהם באו בגלל נעמן.
ואז ישרתי אליה מבט ואמרתי לה: 'הו כמה את צודקת'.
מתי ישראלים בחו"ל יפנימו שעברית היא לא שפה סודית?
הם מוצאים בפשיטה ספרים ממצרים העתיקה, ציור שמן, פרטי יודאיקה, מכתבים בין נילי לנעמן, כתבות מקוריות על שוד השעונים - וגם כמה שעונים מהאוסף.
במהלך החיפוש היא לא שיתפה יותר מידי פעולה, היא לא ידעה- היא טענה שהיא לא ידעה במה מדובר ומה זה הדברים האלה, החיפוש היה מאוד נקודתי, אנחנו ביצענו את החיפוש אספנו את הדברים, ואחר כך היא הובאה לחקירה בתחנת המשטרה, ושם גם שיתוף הפעולה שלה היה חלקי מאוד על הרבה דברים היא אמרה שהיא לא יודעת שהיא לא זוכרת שאין לה קשר,
נילי משוחררת בתנאים מגבילים וממהרת להתקשר להילה. אבל הילה לא עונה לטלפון. מי שעונה הוא בעלה, שמספר לה שעורכת הדין שלה נעצרה.
ואיך אומרים דילמת האסיר היא לא ידעה לומר מי יגיד קודם את האמת והיא יצרה איתנו קשר ובחרה לספר את שוב את מה שהיא יודעת, ובחקירה השנייה היא כבר שיתפה פעולה באופן מלא.
נילי מספרת שנעמן התוודה בפניה לפני מותו מסרטן העור ב2004 שהוא פרץ למוזיאון האיסלאם ב-1983. היא מספרת שהוא אמר לה שאת השעונים שיושבים בארץ אי-אפשר למכור בחוץ, ולכן צריך למכור אותם חזרה למוזיאון. היא גם מספרת שהוא הנחה אותה לפנות לעורך-דין פלילי כדי לנהל דרכו את ההחזרה של אותם שעונים למוזיאון.
לא כל השעונים חוזרים. בהולנד נמצאו בודדים, גם אצל נילי בבית. סך הכל - כולל השעונים שחזרו דרך עורכת-הדין – מושב חצי ממה שנגנב.
עדיין חסרים עשרות.
התקווה מגיעה, שוב, מתיבת הדואר בסוקולוב 20 בתל-אביב - שם גר נעמן. כששתי דרישות תשלום מגיעות משתי כספות נוספות, צוות החקירה יודע לאן כרטיס הטיסה הבא שמזמנת להם החקירה המסועפת.
פריז!
אחרי שרויטל זכתה לראות את התעלות של אמסטרדם, ועודד יניב הצטלם עם הכוכבים בלוס אנג'לס, מגיע תורו של עודד שמעא להמריא לעיר האורות.
הוא נפגש שם עם אנשי היחידה המיוחדת שמתעסקת בין היתר בגניבת אמנות - Brigade de Répression du Banditisme. שמתי בחוזה שאני לא מקריאה שום דבר בצרפתית. אנשי ה Brigade de Répression du Banditisme היו חשדניים כלפי הבחור הישראלי,
אנחנו מגיעים כמו חוחוים כאלה,
יורדים את השלוש קומות למטה עם הסורגים האלה הגדולים, והפורץ שמה מתחיל לקדוח לפרוץ את המנעול ואז הוא פותח, ואז רואה מלא כאלו שקיות עקומות מגעילות כמו של איזה הומלס כל מיני דברים כאלה קטנים. עכשיו הם (יורד לאנדר)
הצרפתים מרימים גבה - בשביל זה הבאת אותנו לכאן? בשביל לפרוץ כספת מלאה בג'יפה?
ורק אני מחייך כי רק אני יודע ש כי ככה זה היה בדיוק בכל המקומות האחרים.
גם הפריטים שהמוזיאון קיבל מהמחסן ברמלה הגיעו ארוזים, מקווצ'צ'ים בעטיפות נייר וקרטונים.
אז אני לקחתי את הקטלוג איתי, סימנתי את כל הפריטים שהם גנובים, שאנחנו יודעים שהם נעלמו ואז אחד אחד אחד אני מסתכל, ואני מזהה. מסתכל ומזהה מסתכל ומזהה.
אותו דבר קורה גם בכספת השנייה. בסך הכל נמצאים בפריז כמעט חמישים פריטים, וכשהם חוזרים לארץ ומתווספים לכל מה שכבר חזר מרמלה, הולנד ולוס אנג'לס - כמעט כל האוסף נמצא. בין ניירות העיתון הישנים נמצאים גם פריטים מפתיעים: ארבע קבלות מבית המכירות היוקרתי סות'ביז עבור מכירת – שעונים.
קבלות? מסותביז? הם לא האלה שהתקשרו לרחל כל פעם לפני מכירה כדי להצליב ולוודא שהם לא סוחרים בטעות ברכוש גנוב?
אז איך בכל זאת נעמן הצליח למכור פריטים שגנב?
בתחילת הפרק שמענו על ניסיון כושל של נעמן למכור שעונים בשוק השחור. התקרית הזאת שופכת אור על שיטות הפעולה שלו, אבל היא לא מספרת את כל התמונה. הרי אנחנו יודעים שחוץ מניסיון המכירה בשווייץ, נעמן גם ניסה - והצליח - למכור בלבן. יש לו קבלות מסותביס. איך הוא הצליח למכור אמנות גנובה באופן חוקי? בשביל להבין את זה צריך להתמקד בשעונים שחזרו למוזיאון. או באופן יותר ספציפי, במצבם של השעונים שחזרו.
תשמע, אני, בקהילה של המשמרים, ציפור די מוזרה
זה מיכאל מגן, שמתמחה בשימור נייר. הוא עמד בראש המעבדה לשימור נייר וקלף במוזיאון ישראל.
הייתי אומר, אפילו [אצל] חלק מהחברים שלי, קיימת איזה קנאה מקצועית, כן? בפרויקטים שאני עשיתי במהלך הקריירה שלי. היום בגמלאות כבר, כן? אבל אני שימרתי את המגילות הגנוזות,
ואת התנ"ך הכי עתיק בעברית, מהמאה התשיעית, ואת היומן של אילן רמון מהמעבורת שנשרפה. מעורר קנאה בהחלט.
אלה היו סוגים של התנסויות שאין לך פתרון בית-ספר, תפתח ספר שימור שנה ד' איך עושים שימור לדיו שנושר מכתב יד מהמאה העשירית. אין ספר כזה. איך משמרים יומן מסע של אסטרונאוט, הדוקומנט היחידי שהגיע אי פעם מהחלל ונשר והגיע לידנו מחוץ לאטמוספרה.
בכל אופן, מיכאל משתלב בסיפור של שוד השעונים בדרך מפתיעה.
רוב השעונים הרי עשויים ממתכות יקרות, זהב, ואבני חן - שום דבר שקשור לתחום ההתמחות של מיכאל. אבל יש פריט אחד, רק אחד, שצריך רק את מיכאל בשבילו.
מה שמביא את רחל, אוצרת המוזיאון, להתקשר אליו.
והיא אומרת לי, "תשמע, מיכאל, זה עדיין לא פורסם אבל אוסף השעונים שהיה לנו שנגנב לפני 26 שנה, משהו כזה, נמצא ויש לנו פריט מהאוסף שזקוק לשימור כיוון שהוא… כיוון שהשודד פירק אותו לגורמים".
היא אומרת לי, "אני פניתי לכמה משמרים ואף אחד לא רוצה להתקרב לזה" וזה עוד יותר… תראה, כמו שאולי שמת לב…
אני אוהב מאוד אתגרים ובמיוחד כאלה שאתה מסתכל עליהם ואין לך מושג איך זה הולך להיגמר.
הפריט המדובר הוא מניפה. על המניפה עצמה, על הקלף, יש ציור של קרב מהמאה ה-19. פרשים חמושים בחרבות בעיצומה של מלחמה על חייהם. אבל לא הציור על הקלף הוא מה שמייחד את המניפה הזאת. הקסם האמיתי טמון בידית האחיזה של המניפה: עם מפתח קטן שמחובר בשרשרת, ניתן למתוח תיבת נגינה שחבויה בידית האחיזה. ולא רק זה - בהרמת מכסה קטן, שמעוטר בציורי פרחים, נחשפים שני שעונים - אחד שעון שניות, והשני מורה על השעות.
זה כמו למבורגיני או פורשה, כן? שזו לא רק מכונית שאתה נוסע בה, אלא זה פריט יוקרתי עם עיצוב מיוחד, עם תוכן מיוחד.
נוצרו ארבעה כמוהו בעולם. לא ידועים על יותר מארבעה
והמניפה המדהימה הזאת מגיעה במצב על הפנים. נעמן ניסה להפריד את הקלף מהשלד של המניפה ובדרך פגע גם בשלד עצמו, וגם בקלף, שנקרע.
הוא פירק את זה כי הוא יכל למכור את הזהב כזהב. הוא יכל למכור את החלקים מהמניפה הזאת.
בוא נחזור למניפה עצמה, למרכיבים שלה. הוא יכול לקחת חלק כזה, לדוגמה ולחתוך אותו ולמכור אותו כתליון. אף אחד לא ידע שזה היה שייך למניפה, אוקיי?
שעונים היסטוריים יחודיים? קשה מאוד למכור. זהב ויהלומים? פיס אוב קייק. אמנם בשעונים של ברגה הוא כמעט ולא נגע, ורובם המוחלט חזרו לתקתק עם מתיחת הקפיצים. אבל הרבה פריטים אחרים שחזרו בקופסאות קרטון, עטופים בעיתונים ומרשמי תרופות - הגיעו מפורקים. נעמן לא פירק אותם באימפולסיביות, ממש לא. כל צעד שלו תועד בכתב. על כל פריט שחזר מאירופה נמצאו פתקים קטנים, עליהם כתב היד הצפוף של נעמן שמתאר איך הוא פירק, מה עשה קודם, ואיך אפשר להרכיב הכל חזרה. ואם לא להרכיב חזרה, אז למכור בחלקים.
יש גם איזה שרטוט שהוא ממש מתאר איך נראה המקום - חדר פנימי, חדר חיצוני, גרם מדרגות, דברים כאלה.
עודד שמעא קרא ותייק את כל הניירות שהתלוו לאוצר השעונים האבוד
זה גם כל מיני פתקים, גזרי עיתון, שהוא רשם על זה כל מיני תרשומות. זה דברים אחרי מוזיאון האיסלאם, בין 85 ל-95, בעשור הזה.
רגע, מה? האם שמענו הרגע את חוקר המשטרה מציין בשיחת טלפון אגבית שנעמן המשיך לפרוץ בעשור שאחרי שוד השעונים?
מה בדיוק היה כתוב בתרשומות שעודד מצא?
זה בעיקר דברים שהוא רשם לעצמו.
אני מניח שאם הוא הלך לאיזשהו מקום הוא היה מספיק מתוחכם - הוא לא הלך עם דפדפת והתחיל לעשות תרשומות, הוא הסתובב עם עיתון ועל זה הוא רשם כדי שזה לא ייראה חשוד או משהו כזה.
כנראה הוא הסתובב עם הדברים האלה כדי לא ליצור איזשהו חשד - נראה לי ככה לפחות, אני לא בוחן כליות ולב, אבל זה ככה נראה על פניו."
בואו נקפוץ בזמן רגע לאנגליה, 1992.
יוטון הול, האחוזה של המרקיז של צ'ולמונדלי - אחד האנשים העשירים בממלכה. הוא לא שוהה באחוזה באופן קבוע, אלא מגיע אליה רק במסגרת אירועים חברתיים ומסיבות ציד שאירגן. כן, אנחנו מדברים על שנות התשעים של המאה העשרים, לא השבע עשרה. ומסיבות ציד הן עדיין לגמרי אירוע לג'יט. מי ידע?
היה ערפל כבד באותו לילה של ה22 במאי כשהאזעקות באחוזת הענק החלו לפעול. איש לא ישן באחוזה באותם רגעים, וגם לא הסתובב בשטח העצום שמקיף אותה.
כשהמשטרה הגיעה למקום הם גילו שהחדר הלבן, שהיה עמוס ביצירות אמנות, נפרץ. הפורצים נכנסו אליו באמצעות טיפוס על פיגומים בגובה ארבעה מטר, שהביאו אותם עד חלון החדר. בלטו בהיעדרם: ציור של יוהאן זופאני, צייר גרמני מהמאה ה-18; ציור של ז'אן בטיסט אודרי, צייר צרפתי מהמאה ה-19; ו - שימו לב - שלושה שעונים.
שווי השלל - למעלה מעשרה מיליון פאונד.
הראיות היחידות שנמצאו בזירה היו עקבות צמיגים של משאית, שלא הובילו לשום מקום.
המשטרה פנתה לבתי מכירה, בטענה שיהיה בלתי אפשרי להיפטר מהפריטים הגנובים בלי לעלות על הרדאר שלהם. איזה תמימים. הסקוטלנד יארד מעולם לא איתרו אף פריט שנגנב באותו לילה ערפילי. בלית ברירה, פנה המרקיז מצ'למונדלי לחוקר פרטי. מקבילו מקיימברידג' של סמי נחמיאס: צ'ארלס היל.
היל, בן לאמא בריטית ואבא אמריקאי, שירת כצנחן במלחמת ויטנאם ומאוחר יותר התגייס למשטרה הבריטית. בסקוטלנד יארד הוא מעביר שני עשורים במחלקה לגניבות עתיקות ויצירות אמנות. במהלך השנים עזר למצוא מספר יצירות של אמנים גדולים מאוד, כמו פול סזאן, שנחשב לאחד מגדולי הציירים הצרפתיים, וגם של יאן ורמיר - שאם תחפשו בגוגל תמצאו לפחות ציור אחד שלו שאתם מכירים.
אחרי שפרש מהסקוטלנד יארד, היל פתח משרד חקירות עצמאי, שהתמחה בייעוץ ושירות בעולמות של גניבת אמנות.
כעשור אחרי הפריצה, אחרי שהתייאש סופית מהמשטרה, פנה אליו המרקיז והפקיד בידיו את המשימה לאתר את האוסף האבוד שלו. והיל התחיל לעבוד. גם הוא, כמו סמי נחמיאס, הפעיל את קשריו בעולם התחתון ופנה לאסיר משוחרר שיעזור לו למצוא קצה חוט.
גם הוא, כמו סמי נחמיאס לא הצליח לעלות על עקבותיהם של הציורים או השעונים שנגנבו מיוטון הול.
הם לא נמצאו עד היום.
האם זה נעמן? לעולם לא נדע.
אני כן יודע שהוא בדק בספריית הותיקן כמה פעמים,
אבל אני לא יודע מה הוא רצה לעשות שם שיהיה בריא, אבל כנראה שהיה לו הרבה תכנונים."
"יכול להיות שבאירופה באמת היו עוד מקומות שהוא פרץ אליהם, אם זה גלריות, אם זה עוד מקומות. התחושה זה שהוא לא נתפס על כל האירועים שהוא היה מעורב בהם."
אני בטוח שהוא ניסה, תכנן, כמה וכמה מקומות. אנחנו מצאנו שהוא רשם לו על פתקאות, השומרים מסתובבים ככה וככה, החדר מימין נכנסים… אנחנו לא יודעים בדיוק איזה מקומות, אנחנו יכולים רק לשער או לנסות."
את המידע על הפריצות הנוספות שביצע ולא נתפס עליהן, לקח איתו נעמן לקבר. אם הוא הצליח למכור את השלל מפריצות כאלה, או הוריש את זה למאהבת יותר דיסקרטית מנילי - ספק אם נדע אי-פעם.
בגדול, אני, ככה, פריק של בתי עלמין. זה אחרת לגמרי לדבר על אדם ליד קברו מאשר באיזשהו מקום מנותק או בכיתה.
אנחנו מצטרפים לסיור בבית הקברות של עין החורש. בית הקברות מקסים - עד כמה שניתן לתאר ככה לוקיישן שכולו מצבות. הרבה עצים וצמחייה. ברקע מוזיקה שמגיעה מחגיגות פורים בקיבוץ.
זה יום יפה, מסוג הימים שמורה הדרך שלנו יואב אבניאון מברך עליהם.
חבר'ה, תעמדו פה עם הגב לשמש. מי שיכול לשבת, לשבת. טוב, חבר'ה, חבר'ה, שוב, אני אחכה שכולם יגיעו.
אנחנו אחרי סיור מקיף בין מצבותיהן של מתי הקיבוץ המפורסמים. אבא קובנר, הסופר אלישע פורת וחנוך ברטוב. אבל כולם מחכים בציפיה דרוכה לתחנה האחרונה.
אני לא חושב שזה במקרה ששלושת הקברים האלה הם בפינה של בית העלמין.
אבל אני מדבר על האבא, צבי לידור שהוא היה חבר הקיבוץ מתחילת הדרך, הוא היה פה אחראי על הגינון, כל הנושא של גינון בקיבוץ, כמובן מאוד מאוד חשוב. תשימו לב, (יורד לאנדר)
ובקבר ליד, אשתו, ארנה לידור.
ארנה הגיעה לכאן והכירה אותו והם התחתנו כאן וב-1939, ב-7 בינואר, נולד להם הבן, נעמן. בסדר?
בפינה, במותו כמו בחייו.
שהוא נפטר, אני חושב שבהלוויה היו,
אני זוכר שאני הייתי,
רמי קנטור, בן כיתה של נעמן.
אני זוכר עוד שני חברים שלי היו, ואולי עוד מישהו.
נילי הייתה, אני לא ידעתי מי זאת.
ההורים, האחים האח והאחות היו גם כן, אולי עוד כמה חברי קיבוץ אנחנו היינו מעטים נורא שזה היה נורא לא אופייני, ודווקא היינו אני לא מתבייש להג… אני למשל אמרתי חברה הוא בן קיבוץ, אני מוכרח ללכת. זה ההרגשה שלי.
הוא לא היה מקובל בעין החורש, זרקו אותו בעין החורש, אחרי כל התהליך של הפריצה,
הכוונה כמובן לפריצה בזמן הלוויה של בן הקיבוץ, שבגללה העיפו את נעמן מעין החורש.
והייתי אומר אולי משפט קצת קשה, אבל הייתי אומר ברוך שפטרנו. עד כדי כך. אז בכל אופן אתה יכול לשאול אותי אז למה באת להלוויה? ואני מודה המון המון אני חושב, בדיעבד, המון כבוד להורים שלו, לאח והאחות שלו, והמון המון סקרנות.
ברוך שפטרנו.
מילים שאומרים בדרך כלל בבר מצווה. האבא עומד ומברך על הפטור שקיבל מעונשו של זה. הבן, שאמור לשאת באחריות על מעשיו מעתה ואילך.
בודד בחייו, בודד במותו. בבית העלמין הפסטורלי של עין החורש התקבצו בקושי עשרה אנשים
להיפרד מאדם שהיחסים שלהם איתו נעו בין שנאה, רחמים, כעס, וחמלה.
אהבה, חשו כלפיו מעטים, או יותר נכון מעטות ממשתתפות ההלוויה. שתיים בדיוק.
אמא שלו, נילי. אולי גם אחותו.
הטקס לא התארך. בן שישים וחמש הוא נקבר באדמת הקיבוץ ששנא, וששנא אותו חזרה. בית שהוא לא הרגיש בו בבית. בקול חנוק, דמעות על לחייה, שרה לו אחותו שיר פרידה.
"כמו צמח בר", כן? "אני חייתי ביניכם כמו צמח בר". באמת, דמות וסיפור הוליוודי. אין בכלל ספק. הרבה פעמים ואני מכיר טוב פה חברים מהקיבוץ, כשהם רואים שאני מגיע לכאן עם קבוצה, הם עושים לי ככה עם היד. כמו נו-נו.
לא יפה שאתה ככה מוציא את שמנו… קיבוץ עין החורש זה לא רק נעמן דילר, יש פה רבים וטובים - אלישע פורת, אבא קובנר, חנוך בר טוב, מלר המוזיקאי, כן? המנצח ובהחלט… אבל זה חלק מהחיים, חבר'ה. זה חלק מהסיפורים. אז אנחנו נעזוב את בני משפחת לידור-דילר ונלך לנו הלאה.
עשרים וחמש שנה חלפו וחקירת שוד השעונים במוזיאון האיסלאם בירושלים שאירע בשנת 1983 קרובה לסיום
בסך הכל נמצאו עד כה תשעים ושישה פריטים מתוך מאה ושישה שנגנבו. שווי האוצר נאמד ברבע מיליארד דולר. בפרקליטות שוקלים עתה
נילי שומרת יצאה בזול, וקיבלה רק עבודות שירות. אחרי מותו של נעמן היא המשיכה לשלם על חלק מהכספות שהוריש לה באירופה, למרות שלדבריה לא ידעה מה תכולתן. אם היתה יודעת, היא טוענת, היתה מחזירה הכל למוזיאון.
בכל אופן, לעבודתה בבית-הספר בלוס אנג'לס כבר לא חזרה. עורכת הדין שלה, הילה, יצאה גם היא בזול אחרי שהפרקליטות החליטה לא להגיש נגדה כתב אישום. החנות של ציון יעקובוב, נכון להקלטת שורות אלו, עדיין חיה ובועטת ברחוב בן יהודה בתל-אביב.
נעמן יכול היה לקחת את סוד שוד השעונים הגדול לקבר.
אבל הוא בחר לספר, ולו לאדם אחד
ונדמה לי שאני יודעת למה.
נעמן דילר היה שודד אמנות,
אבל פריצות היו האמנות שלו.
ומה שפואטי בעיניי, זה שגם נעמן ממשיך לחיות באיזשהו אופן. אני לא יודעת אם כך תכנן, אבל במותו הוא קשר את עצמו לאוסף השעונים. הפריצה המרשימה שלו, המתוכננת היטב - יחד עם ההוראות שהשאיר לנילי לגבי החזרת השעונים למוזיאון - גרמו לכך שנעמן הוא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של האוסף הזה. אם תלכו לסיור הקבוע של המוזיאון לאמנות האיסלאם, תראו שהסיור מתמקד בסיפור השוד הרבה יותר מאשר באוסף עצמו. לא מארי אנטואנט בפוקוס, ולא לואי ברגה. נעמן דילר.
השוד השפיע על נעמן ועל האוסף באותה דרך: השעונים, שלא ממש עניינו מישהו חוץ מחובבי שענות מושבעים, קיבלו חיים חדשים בעקבות הפרשה. פתאום הם מעניינים את הציבור הרחב. כמו נעמן.
והוא זוכה סוף סוף לדבר שכמה לו כל חייו - להתפעלות.
סיימנו. תודה גדולה לכל מי שלקח חלק בפודקאסט הזה - מתחילתו ועד סופו: לגיא בן נון על הכתיבה והראיונות, בן-אור הברי על העריכה והמוזיקה המקורית, ושניהם יחד על ההפקה של כל הדבר הזה. תודה גם למפיק בפועל אודי הורוביץ, שרדף אחרי מרואיינים, מרואיינות, אקו"ם, וקטעי ארכיון; תודה למעצבת הגרפית שלנו, אביטל רחאייב, שעיצבה את הקאבר של הפודקאסט וגם את כל העניינים הנלווים שלנו שאתם רואים בסושיאל. תודה לרון קליין, שעזר המון עם המוזיקה ודייק אותנו לפסקול המושקע; וליותם מיכאל יוגב, שמתפעל את הסושיאל שלנו. תודה גם לנינו אבדלדזה, שהפכה את האינטרנט כדי למצוא לנו מידע יקר על פריצות באירופה בשנות השמונים והתשעים. קטעי הארכיון לאורך הפודקאסט הם מארכיון תאגיד השידור. תודה גדולה גם לגופים שתמכו בנו: המועצה לתרבות ולאמנות של מפעל הפיס, וכמובן לרשת עושים היסטוריה, שאירחו אותנו באולפן שלהם ועזרו עם עצות זהב כמו שרק הם יודעים.
תודה גדולה גם למרואיינים ולמרואיינות שלנו: רחל חסון, דני רובינשטיין, חיים ריבלין, איגור ברש, אילן בכר, מיכאל מגן, דויד ביגלאייזן, עודד שמעא, עודד יניב, רמי קנטור, רויטל צרף, וגארו ופחרי מהרובע הארמני. אני הייתי שפרה קורנפלד. תודה רבה לכם שהאזנתם! נשתמע בשמחות.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments