מה קורה בטיפול שלי? - פרק 31 - נעם בירנבאום - על תפיסות של החלמה בטיפול בהתמכרויות
- הילית בירנבוים מדבדייב
- Aug 9, 2025
- 29 min read
פרק 31 - נעם בירנבאום - על תפיסות של החלמה בטיפול בהתמכרויות. לאורך ההיסטוריה הרפואית ההתיחסות להתמכרות רוויה מטאפורות ותפיסות משתנות - מבעיה ״מוסרית״ ל״מחלה״ ועד למטאפורות ״הנקיון״ הידועות לגבי מכורים. למעשה, מכורים הם הציבור היחיד בעולם הטיפול שנדרש לתנאי מקדים לפני קבלה לטיפול - להיות ״נקי״. בשיחה עם נעם בירנבאום, מטפל ומנחה קבוצות המתמחה בעבודה עם התמכרות, אשר בעצמו חווה היסטוריה של התמכרות וטיפול בהתמכרות - אנחנו מפרקים את תפיסות ההחלמה של מכורים ומנסים לעמוד על ההשפעות ולהציע אפשרויות נוספות, בינאריות פחות, כגישה לטיפול בהתמכרות.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 05/07/2025.
קריינית: הדעות המובאות בפרק הן של המשתתפים בלבד. אין לראות בדברים הנאמרים תחליף לייעוץ רפואי, פסיכולוגי או טיפולי מכל סוג.
[מוזיקת רקע]
שני: שלום, אני שני קדר. ברוכות הבאות וברוכים הבאים לפודקאסט "מה קורה בטיפול שלי?", הפודקאסט שמנסה להסיר את המסתורין מעולם הטיפול. הפודקאסט מנסה להכניס שיח חדש על אתיקה טיפולית, כזה שאינו מתפשר, רדיקלי ופתוח, במטרה למנוע או להפחית פגיעות, ולעזור למאזינים למצוא את המרחב הטיפולי המדויק ביותר עבורן ועבורם.
מדי שבוע אני אשוחח עם דמות מעולם הטיפול שיש לה תפיסה ייחודית על המתרחש בתוך חדר הטיפולים, או זווית שעשויה להאיר אור ולהעניק צורה חדשה של התבוננות על כל הדבר המוזר הזה שנקרא הטיפול נפשי, פיזי או רוחני.
היום בפרק אני מארחת את נעם בירנבאום. נעם הוא מנחה קבוצות ומטפל, העוסק בליווי תהליכים של שינוי, עם התמחות בעבודה עם התמכרויות בקהילה הגאה. דרכו של נעם לתחום מתחילה בתהליך אישי ומורכב שלו עם סוגיות אלו כמטופל. הוא מגיע עם ניסיון של כ-8 שנים בתחום, והיום הוא עובד בקליניקה פרטית בתל אביב ובזום, מלווה יחידים וקבוצות. שתהיה האזנה טובה.
היי נעם.
נעם: היי שני.
שני: איזה כיף שאתה פה. אני מרגישה…
נעם: כיף לי גם להיות פה, כבוד גדול.
שני: אני מרגישה שזה גם נושא, שעד שפגשתי אותך לא ידעתי איך להתייחס אליו ואיך לדבר עליו. באמת מקווה שהרבה מהמאזינות והמאזינים ילמדו מהפרספקטיבה המיוחדת שלך. אולי תתחיל ב-שתספר קצת עליך, ועל הקשר שלך לנושא הזה.
נעם: בטח, בשמחה.
שני: המקצועי, מה ש… האישי, מה שנוח לך לשתף אותם.
נעם: בטח. אז בעצם אני אתחיל כאילו מהסוף. אני אגיד שהיום אני עוסק ב… כמעט עשור האחרון, בתחום של טיפול בהתמכרויות. אני מתמחה בהיותי בעצמי להט"ב, אני מתמחה בטיפול בהתמכרויות בקהילה הגאה. אבל הגעתי לתחום דרך היותי בעצמי מכור, תלוי את מי שואלים, איך קוראים לזה, הטרמינולוגיה פה היא מורכבת לפעמים. מכור בהחלמה, מכור נקי, כלומר, אני מגיע אחרי שימוש ארוך של קצת יותר מ-17 שנים, כמעט, ככה, בכל החומרים הידועים לאדם, כשלפני כמעט תשע שנים הגעתי למקום מאוד מאוד קשה, שבעזרת אנשים וגורמים, ואולי גם אלמנטים רוחניים נכנסים לתוך זה, הצלחתי ככה להתארגן ולהגיע לבקש, לקבל עזרה. נכנסתי למרכז גמילה, ואחריו התחלתי תהליך טיפולי באחד מהמרכזים העירוניים שיש לכל עיר ולכל מועצה אזורית בישראל. יש תחום כזה, שקוראים לזה טיפול בנפגעי התמכרויות, התחלתי טיפול באחת מהיחידות האלה. וככה לא הרבה, כן, לצורך הטיפול התחלתי גם להבין שיש לי סקרנות ועניין וגם יכולות בתחום הזה של שיח רגשי, של אולי הדרכה, והתחלתי לעבוד במרכז שטופלתי בו, בתפקיד מאוד מאוד קטן, במשרה מאוד מאוד חלקית. זהו, לימים המשכתי לעבוד במקומות אחרים, במקביל לתפקיד הקטן הזה בעירייה, ובאיזשהו שלב נפתחה… נפתח מרכז, אחד מהמרכזים האלה הטיפוליים של עיריית תל אביב, לטיפול בהתמכרויות של הקהילה הגאה. ובעצם שם עבדתי את רוב שנותיי עד היום, כמדריך טיפולי, כמנחה קבוצות. ניהלתי כל מיני פרויקטים בתוך העירייה בתחום הזה. והיום, אני סיימתי לאחרונה לימודי הנחיית קבוצות במסלול להטב"ק ראשון שנפתח באוניברסיטת תל אביב. והיום אני ככה בתחילת דרכי העצמאית בתחום הזה.
שני: אז כאילו גם לפי מה שאתה אומר, יש לך התממשקות עמוקה ואישית עם עולם הטיפול בהתמכרויות. כאילו בעצם עברת מסלול…
נעם: כן, כן, כן.
שני: שאתה חושב שזה מסלול די סטנדרטי של מכורים, לעבור את מה שאתה עברת, או שאתה חושב שיש משהו ייחודי בדרך שלך?
נעם: יש דברים… כלומר, ידוע כמעט, טוב, אני חושב שמעל שלושים שנה, שהמערך הטיפולי, בטח הציבורי, מפעיל כמעט בכל מקום שמטפל בסוגיה הזאת של התמכרויות, מפעיל גם את התפקיד הזה של מדריך או מדריכה טיפולית. אז אני בטח לא הראשון שעושה את המסלול הזה. אבל לעומת האנשים ש… כמות האנשים שמגיעה לטיפול במרכזים טיפוליים, העירוניים האלה, אז כן, זה כן יוצא באופן, זה אחד מ… עובר כזה סוג של מסלול.
אני חייב להגיד שבמרכז הטיפולי שאני עבדתי בו, לא בטוח אם נרצה להרחיב בזה, אבל במרכז הטיפולי שאני עבדתי בו, זה מרכז שהוא… שמיועד לקהילה הגאה, הוא מטפל גם בכל מיני דרכים, הוא מטפל גם במזעור נזקים, בהפחתה של שימוש ובהתבוננות על שימוש, ובהבנה איך השימוש משרת או לא משרת אותי וכו', כלומר, טיפול תוך כדי שימוש, שזה משהו שלא קיים עד כה. זה מתחיל עכשיו להתרחב, אבל ממש ככה בשנים האחרונות זה לא היה קיים, כן? עד השנים האחרונות. כלומר, המגע של מכור נקי כמוני, עם אנשים בשימוש, בדרך כלל לא יפגש עם אנשים שהדריכו ביחידות טיפול עירוניות, זה לראשונה, זה פתאום קרה. הנחתי, לצורך העניין, הנחתי לא מעט קבוצות, גם ארוכות טווח, לאנשים שנמצאים ממש בשימוש פעיל, שהגיעו אחרי שימוש או יצאו מהקבוצה אל תוך שימוש. אז המסלול שאני, ככה, עברתי דרכו, גם כמטופל, ובהמשך גם כאיש טיפול בתחום הזה, הוא כן ייחודי, אבל גם לא פרצתי שום דרך.
שני: כן. אוקיי, אז אולי נלך שנייה ל-basics ונדבר טיפה על מה ההתמכרות, מההגדרה בספרות הרפואית, אולי טיפה על ההיסטוריה של האבחנה הזאת. זאת אומרת, שיש הרבה גם תפיסות לגבי התמכרות שהשתנו מאוד במהלך ה… נקרא לזה, 100 השנה האחרונים… האחרונות. אז תעשה לנו טיפה סדר.
נעם: קודם כל, כמו בהרבה נושאים, תלוי את מי את שואלת, תלוי באיזה גישה, תלוי באיזה הגדרה של…
שני: כן, אנחנו נדבר הרבה על גישות גם, בהתייחסות לאלה, אבל כאילו ב…
נעם: כן, אז המושג, בגדול, מוגדר בכל מיני דרכים, שהוא בהתאם למסגרת התיאורטית שבתחום שחוקר אותו. רפואה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה, קרימינולוגיה וכולי. ובגדול, ההגדרה היום, כמו שהיא כרגע, היום, נשענת על קריטריונים של ה-DSM האחרון, החמישי, שמתארת התמכרות כמצב כרוני, מחלה כרונית חוזרת, שמאופיינת בחיפוש כפייתי אחרי גירוי כלשהו. גירוי יכול להיות חומר ויכול להיות התנהגות, תוך כדי קושי מתמשך לשלוט בצריכה, למרות השלכות ניכרות על איכות החיים. זה, ככה, ההגדרה, מאוד כזה, כוללנית למה זה התמכרות.
שני: יש קריטריונים ברורים ב-DSM של…
נעם: אז יש, שוב, גם זה עבר המון שינוי לאורך השנים, וב-DSM החמישי האחרון, יש כעשרה קריטריונים של מה הופך אפילו משתמש להיות… אדם שמשתמש, להיות אדם שמכור. והוא, בגדול, נמדד לפי כמות הצריכה, ולא רק כמות הצריכה, אלא כמה, למשל, כמה תכננתי לצרוך לעומת כמה צרכתי בפועל, או לאורך איזה זמן צרכתי לעומת מה שתכננתי, ההשקעה של משאבי הזמן בהשגה של החומר, של ההתנהגות בשימוש עצמו ובהתאוששות ממנו, הפחתה של פעילויות חשובות כדי להשתמש או כדי לתכנן ולהתאושש מהשימוש, סבילות, tolerance, תוך שימוש, כישלונות בהפחתה ובשליטה, craving, כלומר תשוקה לשימוש, המשך שימוש למרות השלכות בתחומים וחיים משמעותיים, תסמיני גמילה, דיטוקס, כשאני מנסה להפסיק או להתנהל, או להשתמש בחומר, מה קורה לי בגוף, בנפש, כל מיני קריטריונים כאלה, שמתארים גם האם אתה מכור או לא, אבל לא רק. לראשונה ב-DSM האחרון, בעצם מציע איזשהו… את ה… מתבונן על התמכרות כעל תופעה שהיא רציפה, של רצף, לא רק מכור או לא מכור, אלא איזה חומרה ואיזה סוגים.
בגדול, בגדול, עולם הטיפול בהתמכרויות היום מדבר על, ככה, אבני יסוד של שלושה שלבים, שלראשון שקוראים לו "שימוש", "Use", שבעצם מתאר את האדם ה… בגדול, הנורמטיבי, שמדי פעם יכול לשתות משהו בערב חג, או בארוחת שישי, או לקחת שאכטה כשעובר בין חברים, כמו איזה משהו מאוד חברתי, שאפשר בלי ואפשר עם, והוא איזה תיבול מאוד מאוד עדין לחיים, הוא בטח לא המנה העיקרית. במקרה של שימוש אין שום מצוקה, לכן גם אין שום צורך בהתערבות.
לשלב השני נקרא "Abuse", "שימוש לרעה", שבו זה בעצם מתאר התחלה של יחסים, ביני ובין החומר או ההתנהגות כשאני צורך. כלומר, שימוש לרעה אפשר… הדרך הכי קלה לשים לב לאיך נראה שימוש לרעה, זה אם אני מתחיל, מתחילה, להצמיד פעולות שאני רוצה לעשות, לחומרים שעוזרים לי לעשות את הפעולה הזאת. אם אני רוצה למשל לצאת לבלות, אז אני צריך לשתות. אם אני רוצה להירדם, אז אני, לא יודע, מעשן ג'וינט, או להירגע, אז אני מעשן ג'וינט. אם אני רוצה להיות ער כל הלילה וכו' וכו', חומרים שעוזרים לי לקיים את הפעולות שאני רוצה לעשות.
בעצם, אם תשימי לב, אני בעצם תיארתי איזה מרווח שמצטמצם בין שימוש ששם אין שום רווח, כלומר, סליחה, שם יש את כל הרווח בעולם, אין… אפשר עם, אפשר בלי, לשימוש לרעה שהרווח מצטמצם. אני צריך את החומר בשביל לעשות, לקיים פעילויות אורח חיים מסוים.
שני: הרווח, אתה מתכוון חופש הבחירה, כאילו.
נעם: חופש הבחירה.
שני: האפשרות לעשות משהו אחר, כן.
נעם: ממש ככה. השלב השלישי והאחרון, "התמכרות", "Addiction", שזה בעצם מתאר העדר רווח. אני קם ואני משתמש, לא משנה מה אני רוצה לעשות, או אם אני רוצה לעשות, איך נראה היום שלי, אני קם ומשתמש, אני משתמש כל היום, אני הולך לישון משתמש, אין שום, אני והשימוש - חד הם. בחברותות של תמיכה, עזרת מכור למכור, אומרים: "אני חי בשביל להשתמש ומשתמש בשביל לחיות". שזה בעצם המצב… מצב הקצה האחרון, שמדבר על התמכרות פר-אקסלנס.
שני: אוקיי, אז אתה אומר שעל כל אחד מהשלבים האלה, יש היום בעולם הטיפול התייחסות אחרת.
נעם: נכון.
שני: אם אני מבינה אותך נכון.
נעם: כן, אז שוב, כמו שאמרתי, השלב הראשון, אלא אם כן הוא משתנה לאורך הזמן, אין איתו… אין צורך בהתערבות, כי אין מצוקה. כמובן שיש גם שלב אפס, שאין שימוש בכלל, כן?
שני: מה שנקרא "סאחי". [צוחקת]
נעם: השלב השני… כן, "סאחי", "סאחי בלטה". והשלב השני, זה שלב שעד לא מזמן, בטח במושגים של טיפול, של התבוננות, גם מערכתית וגם טיפולית על בעיה, עד לא מזמן בכלל לא הקדישו לו שיח, ולא, בטח לא משאבים. השלב השני של שימוש לרעה. ואולי כדאי להגיד רגע, להתחיל דווקא על זה מהשלב השלישי, שבעצם בעולם הטיפול בהתמכרויות, שזה מגיע מתוך תפיסות רבות ומורכבות, שאולי נדבר עליהן תכף, ההתחלה של תהליך טיפולי, גם עד היום, בימים אלו ממש, מתחילה כשאדם נדרש, ככה, להרים ידיים, להגיד, "אני לא יכול יותר, אני חייב עזרה, והעזרה הזאת כרוכה בזה שאני אסכים לסיים את השימוש שלי, להתנקות", בשפה של מרכזי גמילה, להתנקות מחומרים. כלומר, הטיפול, ההגעה לטיפול, הכניסה לטיפול, הקליטה, ההשפעה על הטיפולים, היא מותנית בהפסקה לחלוטין של שימוש. שזה משהו ש…
שני: כן.
נעם: ש…
שני: ואני רוצה להוסיף פה…
נעם: כן.
שני: שכשחושבים על זה… זה לא רק כאילו ה… זה עצם ההכרה, הדרישה, היא להכיר בזה שיש לי בעיה, ושאני ממשיג את הבעיה הזאת כמו שהמרכז הטיפולי, החברה/הממסד הרפואי, ממשיג את הבעיה הזאת, אני מתמסר לחלוטין, ממש יש פה שפה גם כזאת של התמסרות. אנחנו נדבר פה בפרק הרבה על השפה, של הטיפול בהתמכרויות…
נעם: כן. חשוב.
שני: שאני חושבת שזה מאוד ייחודי, מאוד ייחודי לעולם הזה.
נעם: נכון.
שני: שעד שלא דיברתי איתך לפני כן בשיחה, לא חשבתי על זה, זה היה לי שקוף, לא שמתי לב עד כמה שזה באמת שונה ואחר.
נעם: כן.
שני: שצריך לתת על זה את הדעת. ואני חושבת שבנקודה הזאת של… שבו… שבעצם קורית, אני חושבת עם כל טיימליין של כל בעיה שהיא טיפולית כלשהו, במחלת גוף או מחלת נפש, או בעיה, או הפרעה, או כל דבר אחר שאנחנו מגדירים אותו, שיש איזה מקום שבו, איזו נקודה שבה אנחנו נדרשים להגדיר ממה אנחנו סובלים, ויש אנשים שזה כל החיים אצלם, כאילו ההגדרה הזאת, והיא משתנה. ופה יש כאילו, מרגיש כמו איזשהו… משהו בינארי מאוד. אין תהליך עם זה, יש כאילו… או שאתה הולך בשערי… נכנס בשערי כל הדבר הזה שנקרא Intervention, אוקיי? אנחנו… אינטרוונשן זה כמו שער שצריך לצעוד בתוכו, לתוך שערי ההחלמה, הטיפול, הקבלה לטיפול, ה… ולפני כן זה כלום, או כן, או לא. זה ככה, זה פתאום נראה לי נורא מוזר כשאני חושבת על זה.
נעם: זה באמת נורא מוזר, בטח במושגים של טיפול. אני אומר את זה כי… כי בעצם כל הגוף מידע הזה, כל השפה הזאת, נשענת על… לא הכול, אבל חלקים גדולים ממנו נשענים, על חברות אותה התמיכה של עזרת מכור למכור, של… יש לא מעט כאלה, כל אחת מתמחה בתחום שלה, AA, MA וכולי, שבעצם השפה שם מדברת על תחתית בתור השלב הראשוני של התחלה של תהליך. אני חושב אבל שיש הבדל מהותי, משמעותי, בין עזרה שמציעה חברותא, שמציע ארגון של מכורים שהתכנסו ביחד, כדי לעזור אחד לשני להישאר נקיים, או לחיות את החיים בצורה אחרת, לבין אמירה ממסדית, אמירה אתית של גורמים טיפוליים, שאומרים - "את החולה הזה אנחנו לא מקבלים, אלא אם כן הוא גוסס. לא לפני". אין שום מקום אחר, טיפולי, בעולם, רפואי או כל דבר אחר, אין אמת כזאת, שאומרים, "אתה לא נכנס כאן בשערי בית החולים, אלא אם כן אתה עומד למות ואתה מוותר על הכול. לפני שתגיע למצב הזה, אנחנו לא נקבל אותך". זאת אמירה…
שני: מה אתה חושב על המטאפורה של התמכרות כמחלה, בכלל, באופן כללי?
נעם: תראי, גם זה טעון. אני יכול להגיד שעד… בגדול עד… ככה, באזור השנות ה-30 של המאה ה-19, הטרמינולוגיה הייתה התמכרות לא כמחלה, אלא כעבריינות, כפשע, כבעיה של מוסר. וגם הרבה מאוד שנים אחרי וגם עד היום. באיזשהו שלב נכנסה שפה אחרת, שהציעה את האפשרות לבחון את זה במושגים של מחלה. עכשיו, מחלה זה משהו… אנחנו נדבר עליו בהרחבה תיכף כנראה, אבל, זאת שפה שנותנת נופך שלם, אחר, שאפשר להתגייס אליו בצורה אחרת, שאפשר לבחון את התופעה בצורה אחרת ולתת לה מענים אחרים, אבל, לטרמינולוגיה הזאת גם יש מוקשים, וזה מעורר אסוציאציות מסוימות, מחלה. אני מכיר הרבה מאוד אנשים, שהשפה הזאת היא דווקא של - "אני חולה במחלת ההתמכרות", היא שפה שמאוד מאוד לא מקובלת עליהם ולא נוחה להם. מדברים על… אפילו להגיד "אני מכור", זה יותר קל מלהגיד "אני חולה במחלת ההתמכרות". אבל, אני חושב שלצורך… שוב, אם מדברים על זה לא מבחינה רגשית של המפגש שלי, האישי, או של כל אדם אחר שסובל מהתמכרות עם הטרמינולוגיה הזאת, אני חושב שדווקא השיח הזה על התמכרות כעל מחלה, הוא הרבה יותר נכון באפשרויות שהוא מציג לטיפול. שבאמת המון המון שנים, ההתייחסות להתמכרות, ממש, אני חושב שמראשית ההיסטוריה, ההתייחסות להתמכרות הייתה התייחסות מוסרית, הייתה התייחסות של… למכור כאדם חלש, כאדם עבריין, כאדם חסר שליטה, מופקר, שהפתרון, בעבריינים, זה אכיפה וענישה, ודברים מהסוג הזה. כלומר, כמובן, כל מה שהיה במשטר ניקסון בשנות ה-70 של "Just say no", של "תגידו לא לסמים", שנכשל כישלון חרוץ, אם ככה מסתכלים על ההיסטוריה. זה היה ממש…
שני: אז זה… זה כאילו שחרר גם אנשים מהאשמה ומהשיפוטיות החברתית סביב התמכרויות. אז כאילו, יש בזה את ה…
נעם: יש לזה את הפוטנציאל לשפר, ואני חייב להגיד שבשטח, דיברנו קצת לפני על מה ההבדלים בין העמדות המקצועיות היום בחוגים של טיפול בהתמכרויות, לבין התפיסות הציבוריות. יש הבדלים מהותיים. לפעמים גם בחוגים הטיפוליים עצמם יש את ההבדלים בין ה… אבל אם נסתכל רגע על גישות, אז זה מובהק. שבגישה הטיפולית, הרפואית, הפסיכוסוציאלית, מתייחסים להתמכרויות בתור מחלה כרונית, אז ההתייחסות הציבורית היא, כמו שאמרתי קודם, קצת כמו אז אצל ניקסון, שאנחנו… יש לו בעיה אישיותית, יש לו בעיה מוסרית. כן… וה…
שני: כן. שהוא לא רוצה מספיק. אבל גם יש פה איזה נקודה שיש שיתוף פעולה, בזה שהוא לא רוצה מספיק להתנקות. הוא לא רוצה מספיק כלים.
נעם: ממש ככה.
שני: הוא לא… ואז גם יש עדיין האשמה. זה כאילו השיפוטיות, ממקום שבו הגישות האלה נפגשות באיזשהו מקום.
נעם: בדיוק, ה-"Just say no" הזה, זה כאילו בעצם אומר, אם לא… האחריות היא בידיך, בידי המכור. המכור פשוט לא אמר לא. זאת הבעיה, הוא לא הצליח להגיד לא. כי הוא חלש, כי הוא טיפש, כי הוא חסר מוסר, כי הוא כל מיני דברים, כאילו.
שני: כן.
נעם: לא כי יש בעיה, לא כי יש כאב, לא כי יש סבל, לא כי יש מצוקה. לא כי יש מחלה.
שני: כן. וגם ש… זה גם מתחבר למה שאמרנו קודם, להתחיל טיפול כשמגיעים ל-rock bottom, אז אה… אני בעצמי, יצא לי להגיד משפט כזה, לא בהקשר להתמכרות, אבל בהקשר לדברים אחרים, על אנשים ש… עד שמישהו לא רוצה לעזור לעצמו אי אפשר לעזור לו. ואני חושבת שזה, כשאני חושבת על זה עכשיו רגע לעומק, אני אומרת, וואלה, כאילו, יש בזה משהו, יש בזה אמת. זאת אומרת, אנשים צריכים להיות באיזושהו הכרה, הבנה, תובנה.
נעם: נכון.
שני: אבל זה לא…
נעם: אני חושב…
שני: בהכרח נכון שאי אפשר לעזור להם. כאילו, גם ב…
נעם: בדיוק.
שני: נקודה שהם נמצאים.
נעם: אז אני חושב שאני מדבר היום על… אני ואחרים מדברים היום על ניצוץ של מוטיבציה, בכניסה לטיפול בכלל, וטיפול בטח בתהליכים של שינוי משמעותי. יש… כל הרעיון המוטיבציוני בנושא הזה, של - האם אני מצליח להגיד לעצמי, "יכול להיות שיש בעיה? יכול להיות שהדברים שקורים לי בחיים, משהו מאחד אותם סביב איזה התנהגות מסוימת שלי? יכול להיות שיש אפשרות לבחון את הדבר הזה ואת ההשפעה שלו על החיים שלי? האם אני מצליח להתגייס, להגיע ולדבר על זה?" זה אמור להיות good enough. לא צריכים לבקש מאדם יותר מזה. את האפשרות לבוא ולהגיד, "נראה לי שאולי יש בעיה, אני צריך עזרה, אתה יכול, אפשר לדבר על זה?"
אני אספר לך שנייה על סיפור אישי שלי, ממש ממקור ראשון. אני, כמו שסיפרתי קודם, 17 שנים של שימוש. והשימוש, מדי כמה שנים, הצלחתי להרים מתוכו את הראש, ולשלוח יד, לבקש עזרה. פניתי לכל מיני גורמים, כאילו, ב-17 שנים האלה. לא פעם אחת פניתי גם ליחידות הטיפוליות העירוניות, אלה שאני עבדתי בהם לימים. הלכתי למרכז, לאחד מהמרכזים האלה ואמרתי, "אני חייב עזרה, אני לא יודע מה לעשות". ומי שקיבל שם את פניי, אמר: "אתה נקי?", קודם כל, הטרמינולוגיה הזאת שאמרנו. אז זה כבר משפט מאוד מאוד קשה. השאלה הזאת, "אתה נקי?" היה בא לי מייד להסתובב וללכת. אבל אמרתי לו: "לא, אני לא נקי". אז הוא אמר לי: "אני מצטער, אין לנו איך לעזור לך. תלך לגמילה, תחזור אלינו כשאתה נקי". זה משהו ש… את יודעת, עד שהצלחתי לאזור את הכוח, לאזור את האומץ, לקחת את עצמי בידיים, לקום בבוקר אפילו, לקחת אוטובוס, ללכת לשם, עם כל ההתרגשות, עם כל הפחד. בכניסה לדלת, ישר, "אתה נקי?". ואז כשהתשובה היא "לא", התשובה כנגד היא "סורי, ביי". זה לקח עוד כמה שנים טובות, עד שהעזתי שוב לפנות.
ובאיזשהו שלב, אחרי 17 שנים כאלה של שימוש, באמת הגעתי לתחתית. התחתית הזאת קרתה. אני חושב, אבל, שיכול להיות, ואפילו יכול מאוד להיות, שאם אחת מהדלתות הראשונות שפניתי אליהן הייתה נפתחת אחרת, הייתה אולי רחבה יותר, מישהו היה יכול לשמוע אותי קצת, ולהיות איתי איפה שאני נמצא. לא פטרוני. לא להגיד, "אני יודע מה אתה צריך, ורק כשאתה תגיע לשם, אז נוכל לבחון את ההתאמה שלך למרכז שלנו", אלא לשאול אותי "מה אתה צריך? מה עובר עליך? איך נראה השילוב שלך?"
שני: כן.
נעם: "איך זה משפיע עליך, ולמה אתה ממשיך?" לשאול. להיות עם המטופל במקום שהוא נמצא לפחות.
שני: כן. זה זורק אותי כמובן לכל כך הרבה כיוונים, אבל אני רוצה רגע שבאמת נתמקד רגע במילה הזאת, "נקי", היא כל כך כל כך משמעותית בתוך הנושא הזה. היא מילה שיש לה קונוטציות מאוד מאוד משמעותיות. ומה זה עושה, מה המילה הזאת בשבילך? מה המילה הזאת בשביל מכורים? כאילו, מה היא, איך היא מרגישה?
נעם: אני חושב שזה מתחלק לכל מיני. אני אגיד, בשביל מכורים באופן כללי, כמו שאני מבין את זה, ואז אולי אני אעשה את זה יותר אישי, יותר נישתי. קודם כל, "אתה נקי", זה האם אתה אדם, האם ליבך ופיך שווים? לא יודע, האם אתה נקי? האם אתה בן אדם טוב? האם אתה בן אדם שאפשר לסמוך עליו, שאפשר לדבר איתו?
שני: כן, "Cleanliness is next to godliness"…
נעם: ממש, ממש.
שני: במציאות. כן.
נעם: כן. האם כוונותיך טהורות? חוץ מזה, האם אתה נקי? האם אתה פיזית נקי? כאילו, אתה מלוכלך. האם אתה הומלס? האם ישנת ברחוב? האם אתה סובל ממחלות? מחלות בריאותיות, מחלות מין. האם אתה נקי ממחלות מין? זה מגיע, כמו שאמרתי קודם, אני להט"ב, גיי, ובשביל להט"בים, עניין הטרמינולוגיה של "נקי", זה גם מאוד מאוד מתייחס ל… זאת שאלה ששואלים ב"אטרף", ב"גריינדר", באתרי הכרויות לפני מפגש מיני, נקי ממחלות. שאלה נוספת, זה שואלים אנשים סביב אקטים מיניים, "האם אתה נקי?" אז לעבור, לעבור ב… שזאת השאלה באמת, נראה לי שזה אפילו היה לפני ההיי, כאילו, השאלה כל כך ראשונה הזאתי, "האם אתה נקי?"
שני: שיש לה תשובה אחת - כן ולא, אי אפשר להגיד…
נעם: כן, כן.
שני: "אני רוֹצֶה להיות", "אני מתכנן להיות", "אני… זה חשוב לי", "אני לא, אבל זה חשוב לי", "אני…" זהו, זה רק כן ולא.
נעם: כן, כן. כשההפך מנקי זה מלוכלך.
שני: כן.
נעם: כלומר, אם אני לא נקי, אני מלוכלך. וזה מה ששואלים אותך, בכניסה. אתה נקי או מלוכלך?
שני: אני רק יכולה לדמיין את עצמי, בתור מישהי שלא התמודדה עם התמכרויות, באופן, כאילו, כולנו מכורים למשהו, כן? אבל אני לא רוצה להפחית מהתמודדות אמיתית של אנשים…
נעם: כן.
שני: כאילו, לא, לא עברה את החוויה הזאת, אני רק מנסה לדמיין את עצמי במצב כזה, וממש בא לי לבכות, ממש.
נעם: כן, כן.
שני: כאילו, זה ממש כואב.
נעם: זה ככה, כן.
שני: ממש כואב וזה… וזה שזה הסטנדרט הטיפולי, זה פשוט מטורף בעיניי. זה כאילו…
נעם: זה לא מתחיל ונגמר…
שני: אני יודעת שאנשים לא מתכוונים, אנשים לא מתכוונים להזיק בעצם השאלה הזאת, אני יודעת שזה נשען על…
נעם: בטח. בטח.
שני: נשען על הרבה, הרבה מחקר, היסטוריה, תפיסות וכו', אבל כשאני חושבת על זה רגע, ברגע, בחוויה הכי אנושית, בסיסית, כשאנשים גם ככה נמצאים במאבק עם משהו, שגם ככה גורם להם להרגיש הכי נורא בעולם.
נעם: כן.
שני: ולפגוש את השאלה הזאתי כשמבקשים עזרה, זה באמת, כאילו, אמרת את זה בעצמך, אבל…
נעם: כן.
שני: כן.
נעם: אם זה נגמר בשאלה הראשונה, כאילו, זה איזה משהו שמלווה, בטח את כל השנה הראשונה של התהליך, של התהליך הטיפולי, אבל בכלל, את כל ה… אני אתן את הדוגמה הכי טובה שאני יכול לתת: טיפול בהתמכרויות היום, אני לא פגשתי עדיין מרכז שלא עוסק בבדיקות שתן, כתנאי. ומלבד המרכז האחרון שאני עבדתי בו, כל מרכז שאדם שסובל מהתמכרות שנכנס אליו, הוא דורש מיד, גם אם התשובה לשאלה "אתה נקי?" היא "כן", עכשיו בדיקת שתן. שזה, שוב, זה… הכוונות הן טובות, זה משהו מערכתי שכנראה עוזר מאוד לתת טיפול, לא כנראה, עוזר לתת, לדייק את המערכת ולסמן בתוכה קריטריונים לתהליך, אבל זה אקט כל כך פולשני. זאת אומרת, ב… אני חושב שבחשיבה על זה, המטרה הייתה לפקח, המטרה הייתה לדרבן, לספור ימי ניקיון, זה משהו שעושים גם במסגרות של עזרת מכור למכור…
שני: כן.
נעם: יש גם לא מעט אנשים שעברו את ה… את בדיקות השתן האלה, ואומרים, מספרים שזה עזר להם, הפיקוח הזה. הלכה למעשה, זה נראה, בפרקטיקה של זה, התור של אנשים שעומדים לפני השירותים, אחד אחרי השני, ויוצאים עם כוסות שתן, ניגשים למוקד השתנים, עם הכוס החמה הזאת ביד, בצבעים, כל מיני צבעים של שתן. זה אקט כל כך פולשני, כל כך משפיל ואינטימי…
שני: כן.
נעם: שקורה פעמיים בשבוע, וקורה מיד כשאת נכנסת ומבקשת עזרה. "מיד תראי לי את ה…" באמת, אני לא יכנס כאן ל…
שני: כן.
נעם: זה… אלה רגעים מאוד קשים, ובעצם הגישה של המכור כעבריין, המכור כמישהו שצריך סמכות, שצריך פיקוח, שאי אפשר לסמוך עליו, שצריך לדרוש, שאפשר לדרוש ממנו לוותר על הכל, לוותר גם על הפרטיות שלו, וגם על הכבוד שלו. העיקר לקבל טיפול, ואם אתה לא עומד במשוכות האלה, אתה גם לא ראוי לטיפול, אי אפשר לתת טיפול. ואלה התשובות שאתה תקבל, טיפול כרוך בבדיקת שתן.
שני: זה גורם לי, גם בתור מאזינה אדוקה של הפודקאסט, "מכורים", shoutout ל…
נעם: כן, כן, כן, כן.
שני: ממש מומלץ, ממש ממש מומלץ.
נעם: ממש מומלץ.
שני: מתוך האזנה לסיפורים של מכורים מכל מיני סוגים, אני חושבת שהנקודה הזאתי, של החוויה הזאת, של הבדיקת שתן והשאלות האלה, השאלות הפולשניות האלה, יש משהו מאוד מאוד סביב אמון, אני חושבת, בחיים של מכור, מול… במפגש מול מערכות טיפוליות, אבל גם בחיים שלו, במערכות יחסים שלו. כי הרבה פעמים, באמת, הסיפורים הם של - מה עשיתי כדי להשיג את המנה הבאה, והרבה פעמים פגעתי באנשים, הרבה פעמים פגעתי באמון של… וכשאתה מדבר על זה עכשיו, אני ממש חושבת כמה שמשמעותי טיפול משפחתי, מערכתי, בהתמכרויות, כי זה כאילו כל כך שונה, בדיוק מהתפיסה הזאת שאנחנו מדברים, אנחנו באופן מסורתי מסתכלים על התמכרויות כמו הרבה דברים בבריאות הנפש, ש…
נעם: כן.
שני: כמו הסתכלות על טראומה, שפעם הייתה בעיה אישית של מישהו או מישהי ועכשיו זה…
נעם: כן, כן, כן.
שני: זה משהו שקרה, אז גם פה, כאילו, יש איזה משהו שברגע שמסתכלים על אמון שנפגע, גם האמון שלי מול עצמי, האמון שלי במסוגלות שלי, ביכולת שלי בעצמי, וגם באמון של אחרים בי, ובי באחרים, שכאילו ברגע שמכניסים את הדבר הזה לתוך השיחה הטיפולית, אז זה משתנה. כאילו ובדיוק מה שאולי המערכת הרפואית מנסה… הטיפולית מנסה לעשות בבדיקות שתן האלה, שגם, אני מבינה לגמרי את כל הסיבות, כמה שזה… זה כאילו ישר חשדנות, ישר כאילו "אנחנו לא סומכים עליך, אנחנו לא…", צריך להוכיח את עצמך שוב ושוב ושוב, וזה כן, כאילו… קשוח.
נעם: באמת קשוח. אני אספר לך, יש לי את החוויה הזאת גם, כאמור, כמטופל וגם, סיפרתי קודם על התפקיד הראשון שהיה לי ביחידה העירונית, זה היה התפקיד, התפקיד היה מוקד השתנים. ואני הסכמתי לתפקיד הזה כדי לעשות את המפגש הזה הכי רך והכי אמפטי והכי קרוב שאפשר ומותאם לכל אחד עם הצרכים שלו ברגע. והרגעים האלה, המפגשים האלה עם אנשים שמגיעים לעשות את הבדיקות פעמיים בשבוע, הרבה מאוד פעמים יש… הבדיקה נעשית על ידי קיטים כאלה, ערכות כאלה, שכמו שנראית קופסת בדיקת הריון כזה שטובלים בתוך הכוס. והרבה מאוד פעמים הקיטים מקולקלים, לא עובדים, לא טובים. כמות הפעמים שהבדיקה יצאה מלוכלכת, זה…
שני: כן.
נעם: מלשון ה…
שני: נעם עושה לי פה מרכאות למאזינים שלא… והמאזינות שלא רואות עם האצבעות, אז "מלוכלכת", הוא אמר עם מרכאות.
נעם: כן, כמות הפעמים שהיא יצאה מלוכלכת, כשבעצם האדם לא היה בשימוש, היא אינסופית. בכמות הפעמים, בשבוע אפילו, הייתי צריך להגיד למישהו "הבדיקה שלך מלוכלכת", ואז גם לראות את התגובה ולשאת ביחד איתו, זה שעכשיו הוא מרגיש שהמערכת, המערכת כולה, כולל אותי, אח שלו, מכור הנקי שהוא אח שלו, מאמינים שהוא ישתמש, למרות שהוא לא השתמש, היא… זה מפגש, זה רגע שובר לב, שובר לב, מרסק אמון, את המעט אמון, מרסק אמון. תעזבי את האמון של המערכת באדם, את האמון של האדם במערכת. כמות הפעמים שאנשים אחרי הרגע הזה הפסיקו להגיע, זה לא להאמין.
שני: וואו.
נעם: זה לא להאמין.
שני: [שואפת ונושפת] כן.
נעם: כן, את יודעת… וזה רק המסגרת, כן? זה רק התנאים לקיום הטיפול. עוד לא קרה כלום, כן?
שני: כן.
נעם: עוד לא התחיל תהליך.
שני: כן, וזה… עכשיו שאנחנו מדברים על זה ככה, אז אני גם מבינה למה באמת כל כך קשה להחלים מהתמכרות, כי גם הטיפול עצמו הוא נורא קשה, הוא פשוט…
נעם: נורא קשה.
שני: תהליך קשוח.
נעם: כן.
שני: וגם, קצת דיברנו על זה קודם, האחוזי היעילות של טיפולים קונבנציונליים בהתמכרויות, הוא לא מזהיר, תספר לנו על זה קצת.
נעם: הוא לא מזהיר, אבל אני חייב להגיד שבאמת, כאילו, המחקר האחרון שנעשה על זה, נעשה לפני 200 שנה, והאמת היא שאין דרך שנמצאה עדיין שהיא יעילה, לבדוק את האחוזים האלה בצורה נכונה, בצורה מדויקת. אני יכול להגיד את התחושות שלי, אני מכיר את העולם הזה, אני חי בתוכו ואני חי גם במסגרת, במסגרות שמטפלות בו, אבל זה כל כך מורכב. זה מתחיל בכלל בשאלה של - איך בוחנים החלמה? מה זה הצלחה של טיפול? מה זה הצלחה של גמילה, או של תהליך ניקיון כזה? איך מוכנים…
שני: אז כשאתה עונה על השאלה הזאת, תענה גם לפי עמדתך וגם לפי מה שמקובל, וכזה, נסתכל על זה גם וגם.
נעם: אני חושב שהדרך הכי… לא הכי מתקדמת, בעיניי הכי נכונה, נכונה בטווח הרחב, בחיים השלמים של אדם, של מערכת, לבחון החלמה בתור איכות חיים, בתור החוויה. איזו חוויה אתה מייצר בתוך החיים שלו, בתהליך הזה של טיפול, של החלמה, מבעיה של שימוש והתמכרות? אני אני חושב שבענווה גדולה, למרות שאני יכול להעיד על עצמי, שהחלמה מאוד מסוימת, שמשרתת אותי, ואני נאמן לה, והיא טובה לי, אישית. אני יכול לראות, בצורה מאוד מאוד ברורה, שהאמת שלי, שהמפגש שלי עם התמכרות ועם החלמה, שונה במהות מהמפגש של אנשים אחרים, רבים אחרים, עם ההתמכרות ועם ההחלמה שלהם. יש אנשים שההחלמה שלהם היא למזער נזקים, היא להפחית שימוש בחומרים מסוימים, אפילו, ולהשען על חומרים אחרים שהם פחות הרסניים בחיים שלהם. יש אנשים שההחלמה שלהם היא להפסיק לחלוטין שימוש, ולהשקיע את המשאבים שלהם בשיקום של חיים חברתיים וזוגיים, ושל קריירה, ושל לחזור לתפקוד נורמטיבי, כמו שה… כמו שהחברה מבקשת. יש אנשים שההחלמה שלהם היא מעבר לתחליף סם, למשל, מתדון, סובוקסון, מרפאות שקיימות גם בארץ כבר המון שנים, נמצאו מאוד יעילות לאנשים מסוימים.
אבל את האנשים האלה, אם תשימי במרכזים לטיפול בהתמכרויות קונבנציונליים, הם יקבלו את התשובה הזאתי של "אתה לא נקי". כן? אז אני חושב שנדרשת ענווה בהתבוננות על מה זה הצלחה, בסיפור הזה. אני חושב שההצלחה, צריך לבחון אותה ברוך, במבט בעיניים של האדם ששואלים אותו את השאלה הזאת. איך נראים החיים שלך עכשיו? כמה שבע, שבע רצון אתה, מהתפקוד שלך, ממערכות היחסים שלך, מההתקדמות שלך בעבודה, בקריירה, בזוגיות, במשפחתיות. שלמעשה, בהרבה מאוד… אני חוזר לשאלה שלך, בהרבה מאוד מקומות, ההצלחה נבחנת, ב"האם אתה נקי? כן או לא". סתם, אני מכיר לא מעט אנשים שנקיים, אפילו, כן? נקיים תקופות ארוכות, 5, 6, 7 שנים, ואז חווים מעידה של חצי שנה. מבחינת הרבה מאוד גופים שבוחנים האם מדובר בהצלחה או בכישלון, מדובר בכישלון. יש כאן חזרה לשימוש. אבל בהתבוננות רחבה, האם אדם בוגר, מגיל 20 עד גיל 60, מעד שלוש פעמים, לחצאי שנה, בסדר? יש כאן הצלחה פנומנלית. גם יכול… למד כבר להעזר במערכות, למד לבקש עזרה, למד לשאת את החיים שלו כמכור, ולהבין מה זה אומר, אפרופו המחלה הכרונית הזאת. באמת מחלה…
אני יכול לעמוד מאחורי זה גם מניסיון אישי וגם מניסיון מקצועי, להגיד שבאמת, כמו במחלות כרוניות אחרות, יש נסיגה, יש רמיסיה, ויש רילפס, יש הישנות של תופעות או של אלמנטים מסוימים, צריך אצבע על הדופק. צריך גם… האדם נדרש לשמור על עצמו ולבחון מה קורה לו, לאיזה מערכות יחסים אולי הוא נכנס, איזו מצוקה מביא היום-יום שלו, ולפעול בהתאם. להתרחק ממקומות, מדברים ומצבים שיכולים לסכן. ואם הוא לא, ואם הוא לא מצליח, הוא מועד בחזרה לשימוש, אז זה חלק, זה חלק מהמחלה, מחלה כרונית, זאת הבעיה.
כלומר… וגם המנגנונים של התמיכה בזה, צריכים להיות מותאמים. זה לא כישלון כי מעדת, זו הזדמנות והזמנה לבחון מה קרה, ולהתאים טיפול. עכשיו, בהרבה מאוד מהמרכזים הטיפוליים, גם בארץ וגם בעולם, יש איזשהו… כמובן הכל בנוי ככה, מכוונות טובות, על תקציבים ועל… ומתוך התקציבים גם גוזרים כמה זמן כל אדם יכול להיות בטיפול. אז בדרך כלל מקובל היום, על פי הקריטריונים של משרד הרווחה, משרד הבריאות, תלוי לאן את פונה, מדובר על שנתיים-שלוש של טיפול בממוצע, שזה מצד אחד, נדיב מאוד, שנתיים-שלוש זה הרבה זמן לקבל טיפול. יש לומר, גם בחינם, כמעט ללא תשלום בדרך כלל. ומצד שני, זה מתעלם, זה לא שם לב, זה לא מספיק שם לב לבעיה, הבעיה היא כרונית, כלומר, כמו שבן אדם שיש לו יתר לחץ דם נדרש כל חייו לפקח על לחץ דם, לקחת כדורים וכו', במצב הזה, בן אדם שסובל מבעיה של התמכרות, מוּעד, הוא מוּעד למעידה. משהו שצריך לקחת בחשבון. צריך להבין איך בונים מערכות תמיכה מותאמות. לא חייבים עכשיו לתת 40 שנה טיפול לכל מכור, כן? אבל כן צריך להבין שיש כאן משהו שצריך להיות הרבה יותר גמיש. הרבה יותר גמיש באפשרות לתת מענה. אני אולי אגיד על זה עוד מילה, ברשותך, שני.
שני: כן, תגיד, יש לי גם שאלה שממשיכה את זה, אבל תגיד את מה שרצית.
נעם: רק אגיד שעצם ה… הפרקטיקה שמיישמים ברוב המרכזים הטיפוליים, היא של עבודה סוציאלית, במשרד הרווחה עובדים כמעט ורק עובדים סוציאליים, ש… וזה גם המענה של טיפול פסיכוסוציאלי, דינמי, של שנתיים-שלוש, כמו שאמרתי, שהוא גם כן, נגזרת של איזושהי אמונה מערכתית, או איזשהו תקן של… נגזרת של… נו, של תקציבים, שאיכשהו ככה הסתדרו בתוך המערכת, והתקבעו בתור הפרקטיקה שאותה אנחנו מיישמים, שאותה אנחנו מציעים לאנשים שסובלים מהתמכרות ובאים לקבל עזרה. זה נכון מאוד בחלק מהמקרים, וזה לא נכון בשום צורה להרבה מקרים אחרים, הפרקטיקה הזאת, של טיפול מהסוג הזה. וזה הדבר כמעט היחיד, אמצעי טיפול הכמעט יחיד, שמציעים היום ברוב המרכזים.
אפרופו ניצול של משאבים, זה ניצול מאוד גס של משאב. לא מותאם, לא לכאן ולא לכאן, לא לאדם שצריך הרבה יותר מזה, כלומר, טיפול של 6 שנים ולא של שנתיים, ולא לאדם שצריך פחות או אחר.
שני: כן. אם כי אני רוצה להגיד, כי אני תמיד רוצה להגיד באופן כללי, כמסר, לאנשים לבדוק היטב את כל הפתרונות שהם מחפשים לעצמם בכל תחום. אז הרבה פעמים, נגיד בעולם האלטרנטיבי, מנצלים את העובדה שהעולם הקונבנציונלי כושל, כדי להציע דברים שהם לכאורה יותר טובים, וזה לא בהכרח ככה. גם בעולם האלטרנטיבי יש טיפולים מוצעים, טיפולים בהתמכרויות, בין אם זה לנסוע לעשות מסע של Bufo ב… זה…
נעם: כן.
שני: שגם, לא נעשו על זה מחקרים, אנחנו לא באמת יודעים, אנחנו כאילו, אני לא אומרת שזה טוב או רע, אני ממש לא פה בעמדה הזאת, אני רק אומרת שכשאנחנו, כשקשה לנו עם… כשמשהו נראה לנו לא יעיל או אנחנו יודעים שהוא לא יעיל או לא עובד בשבילנו, יש איזה הטעייה מחשבתית ללכת לקיצונות השנייה, להגיד: "אוקיי, זה בטח כנראה יעבוד בשבילי, זה בטח…" וכאילו, מה שאני מקבלת ממה שאתה אומר, זה שיש איזשהו בחינה אינסופית של מה עובד ומה לא עובד, שזה מאוד דומה באמת לכל התמודדות אחרת בבריאות הנפש או הגוף. מבחינה מתמדת של, כאילו, האם זה הדבר שכרגע נכון לי בחיים שלי, בהתאם למה שנכון לי כרגע, המשאבים שעומדים לרשותי, ל… למה שנמצא מסביבי, ואני חושבת ש… כאילו, מה שאני חושבת, אני הכי לוקחת מהשיחה שלנו, זה שבעולם ההתמכרויות, יותר אפילו מתחומים אחרים, כשאנשים באים לקבל עזרה, בין אם הם נותנים את העזרה הזאת, הם אלה שמעניקים את העזרה הזאת או אלה שמחפשים את העזרה הזאת, צריך לבדוק מאוד מאוד טוב את המטאפורות שאנחנו משתמשים בהם, ושהם… נעם פה מהנהן נמרצות.
שכאילו שבגלל ההיסטוריה המאוד… נקרא לזה פוגענית או מסוימת, של האופן שבו הומשגה ההתמכרות, אז כאילו, צריך לבדוק האם זה מתאים לי. האם אני מקבלת על עצמי את האמירה הזאת "נקי", "נקייה"? האם אני מקבלת על עצמי על האמירה הזאת שזאת מחלה? האם אני מקבלת על עצמי את האמירה הזאת שרק אם אני אהיה נקייה, אני אוכל לעשות איזשהו צעד להחלמה? האם אני מקבלת את זה שהם לא בוטחים עד שאני לא אהיה…? כל הדברים שדיברנו עליהם, אולי תוסיף פה, אם… אני אשמח אם כאילו תיתן פה כזה, את כל הסימני שאלה שיש לך שם. והתשובה יכולה להיות גם "כן". התשובה יכולה להיות "כן, זה מתאים לי", "זה נכון לי", "זה עובד לי", "זה טוב לי", אבל לא לקבל את זה כאקסיומה, וזה מה שכל הפודקאסט הזה מנסה לעשות, בגדול, לא לקבל את זה כמובן מאליו, שזה אני, וזה מה שאני יכול להגיע אליו בתוך העולם הזה. אז…
נעם: אני חושב ש… נחזור שנייה אחורה לפטרוניות של העמדות, גם של המרכזים, אבל אני מרגיש שזה גם של המטפלים והמטפלות בתחום הזה. שלא… פשוט זה… אני לא מפקפק בכוונות או בניסיון הנדיר, אני כן חושב שזה נשען על המון המון תפיסות מוגבלות, שלא לגמרי נגענו בכולם, על מה זה, באמת על מה זה התמכרות, ועל למה זה קורה, ועל איך זה נראה, ואיך זה משפיע על האדם והסביבה שלו, ועל איזה גישה צריך ליישם כדי לעזור, כדי לטפל בבעיה הזאת. אבל בסופו של דבר, זה מביא הרבה מאוד מהמקומות שמציעים טיפול בתחום הזה להציב המון המון מכשולים, בדרך שהיא גם ככה מורכבת במיוחד. כלומר, עצם ההבנה שהתמכרות זאת לא הבנה שהיא חד משמעית בכל האזור… בכל הזירה הטיפולית, אבל אני אגיד שנייה, שבעצם בשנים האחרונות יש איזה דור חדש, יחסית, של שיח שמדבר על התמכרות בדרכים אחרות. בשיח שהוא של… גם של טראומה, קודם כל, בניגוד לבעיות של מוסר, בעיות של אופי, ובניגוד להגדרה של מחלה, שיח שמדבר על התמכרות כעל ניסיון להתמודד, לשאת, בדרך הכי אדפטיבית שהאדם המכור מצליח לסגנן לעצמו, להתמודד עם כאב ומצוקה או עם טראומה.
דוקטור גאבור מאטה, הוא חכם, הוא לא היחיד והוא לא הראשון, אבל הוא בהחלט מפיץ את הבשורה הזאת בצורה מאוד מאוד רהוטה, והוא מדבר, יש סלוגן כזה, שהוא, לא בטוח שהוא התכוון, אבל הוא יצר, של "לא לשאול את המטופל, לא למה התמכרות, אלא למה כאב?" כלומר, איזה בעיה השימוש, שלימים הפך להיות התמכרות, בא לתקן. שזה אומר, זה שדיברתי על ההתמכרות כבעיה שהיא מורכבת ומסועפת, אז הוא עומד כאילו, לחשוב על בעיה, שאני מנסה לפתור אותה, ובניסיון שלי לפתור אותה אני יוצר בעיה פי 100 יותר מורכבת, כלומר, אני חווה מצוקה, אני חווה סבל, אני רוצה איכשהו, באמצעים שאני מצליח לגייס לעצמי, לפייס את המצוקה הזאת, לווסת את עצמי, והדרך שמצאתי לעשות את הדבר הזה גורמת להרס, לחורבן בחיים שלי. אז המפעל הופך להיות מפעל שעוסק בהתמודדות עם הדבר הזה שנוצר, עם ההתמכרות, אז המגע עם הטראומה, עם הכאב, הוא כאילו, עד שנגיע אליו, לוקח כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה משאבים. אז אני אומר, הבעיה היא כל כך מורכבת, והיא מורכבת עוד יותר כשמוסיפים לזה את מה קורה לאדם בחיים שלו, את ההסתבכויות שלו במערכות יחסים, הסתבכויות עם החוק, בעיות בריאותיות, כאילו, זה ככה חולש בכל תחומי החיים, הדבר הזה.
בהגיעו של האדם הזה לבקש סוף סוף עזרה, ולקבל עד היום, שוב באמת, עד היום, את הגישה הסמכותית הזאת, שמפקפקת, בהמון דרכים מפקפקת, שמציבה תנאים, ש… של… שוב, עם הרבה מאוד, כנראה, כוונות טובות והתכוונות מערכתית, הרבה מאוד פעמים מפספסת את האדם במקום שבו הוא נמצא. יש ברוב המרכזים שאני מכיר, מתקיימות כאלה ועדות תקופה, ועדות הערכה, של איך אני… איך המטופל מתקדם בתוך הטיפול שלי. האם הושגו המטרות? מה המטרות הבאות? כמה זמן עוד נשאר לטיפול וכולי. זה מעמד שהוא בטח לא טיפולי, במכרז שהוא כן טיפולי. שזאת ההתכוונות. במעמד הזה הרבה מאוד פעמים יושבים המטופל, המטפל או המטפלת שלו, המדריך או המדריכה הטיפולית, המנהל של המכרז, המנהלת, וגורם… גורם נוסף מהמטה, מישהו מהמנהלה. ששם, כמו אודישן, זה פעם בחצי שנה, איך מתקדם התהליך שלי? פחד אלוהים.
שני: כן.
נעם: במעמד הזה גם נשאלת השאלה, האם מגיע למטופל להמשיך בטיפול? האם ממשיכים טיפול לעוד חצי שנה?
שני: וזה משהו שייחודי לעולם ההתמכרויות, או קיים בעוד אה…
נעם: אני לא מכיר עוד מקומות שזה קיים בהם.
שני: אוקיי.
נעם: אני אגיד ש… זה… זה מורכב. כי מצד אחד באמת זאת מערכת, מערכת שמנסה לפזר את המשאבים שלה בצורה הכי נכונה, והכי קשובה, והכי מיטיבה שאפשר.
שני: אתה מאוד נחמד למערכת, אנחנו לא… אנחנו לא חייבים בפודקאסט הזה להיות נחמדים למערכת.
נעם: טוב, אז אני… אז אני ארד קצת עם ה… אני מוריד קצת את הרגל מהברקסים.
שני: לא, זה בסדר, איך שאתה… איך שאתה מרגיש.
נעם: אבל אני כן, אני כן, אני כן מאמין בזה, אני לא… אני כבר לא נמצא, אני כבר לא עובד בתוך המערכת, אבל אני כן מכיר בה בתור… גם את האנשים שעובדים בה, לפחות את אלה שאני נחשפתי אליהם, בתור אנשים שהכוונות שלהם הן טובות. אם כי, כמו כל מערכת גדולה, הסרבול יוצר כל כך הרבה נזק. אז אני אגיד ש… בניגוד, אני חושב, להרבה מאוד מקומות אחרים שמציעים טיפול, טיפול בהתמכרויות של הרווחה, הרבה מאוד פעמים מיועד לאנשים שלא יכולים ללכת לטיפול פרטי. את מדברת על בחירה, על בחירה טובה, של לבחון את האפשרויות שלך, לשאול את השאלות, להגיד האם זה נכון לך או לא נכון לך. בהרבה מקרים, האפשרויות שמוצגות לאדם שמגיע לבקש עזרה בהתמכרות, אין הרבה אפשרויות. ואם הוא מבקש אפשרויות, זה לא טוב. כלומר, זה… הוא ירגיש שהבקשה שלו היא חוצפנית, שהוא לא אסיר תודה על ההזדמנות שניתנה לו, על הטיפול שהוא מקבל בלי כסף. אה… היא מחייכת.
שני: אני מחייכת כי זה…
נעם: אם אפשר לקרוא לזה מחייכת, כן.
שני: זה… כן, זה חיוך מריר כזה של כאילו…
נעם: כן!
שני: איזה הזיה.
נעם: כן.
שני: כאילו איזה התייחסות… באמת לא מתייחסים לאף אחד בתחומים אחרים ככה. כאילו… [פאוזה] רציתי להגיד ש… שזה גם בכל זאת, אני חושבת שגם בתוך המערכת, שוב, אני חושבת שגם אם אין לי הרבה אפשרויות, עדיין, כשאני שואלת את עצמי את השאלה, מה אני מאמינה שהוא נכון, אז אפשר לנווט קצת יותר בקלות, אבל לא לקבל כמוסכמה, זה שאומרים לי שאני נקייה או לא נקייה או וואטאבר, יש פה כבר יותר חופש פנימי. בעצם זה ש… שאני יכולה לבדוק מה נכון לי. ואז אני יכולה להחליט מה אני לוקחת מכל טיפול, כאילו, גם אם זה מערכת נוקשה, גם בתוכה תמיד, אני מניחה, שאפשר לבחור מטפל או לבחור… לא יודעת, אני לא יודעת כמה מותר לבחור בתוכה, אבל כמו שיש אותך כאיש… אני מניחה שכשאנשים הגיעו וראו אותך בתוך מערכת הנוקשה הזאת ומישהו שהוא כן מדבר איתם בגובה העיניים, אז הם… זה כבר עשה…
נעם: כן.
שני: כאילו הבדל משמעותי בתוך…
נעם: כן. כן.
שני: אולי לסיום נדבר קצת על הגישה הזאת של מזעור נזקים…
נעם: יאללה.
שני: ותגיד מה היא, מתי היא התפתחה, איך היא התפתחה, ואיפה אפשר למצוא אותה.
נעם: בגדול, מזעור נזקים זו גישה שהיא יחסית… לאחרונה, בטח במושגים של טיפול, ככה עשור, אולי שני עשורים האחרונים, היא התחילה להתפתח, היא הגיעה לארץ גם, יחסית לאחרונה, והיא מיושמת בכל מיני דרכים. הגישה הזאת בעצם אומרת, יכול להיות מקרה, יכולים להיות מקרים, שבהם אנחנו לא נוכל לעזור לאנשים להפסיק לחלוטין את השימוש שלהם, אבל כדאי שנוכל להציע לאנשים האלה איזשהם אמצעים, כדי להפחית את הנזקים בתוך השימוש שלהם, כדי להיות במקומות, להגיע למקומות פחות סיכוניים, כדי להצליח גם להיות ברווחה מסוימת בתוך השימוש, וגם להישאר בחיים. בין השאר, כדי שאולי יום אחד נוכל לדבר על האפשרות לעשות טיפול שהוא כן מכוון הפסקה של שימוש. ומתוך זה מתקיימות כל מיני פרקטיקות בנושא הזה. יש פרקטיקות מאוד פיזיות כאלה, של חלוקה של מזרקים נקיים, למשל, או של חדרי הזרקה מפוקחים, שיש שם אנשי צוות, אנשי רפואה, שאפילו עוזרים לעשות את הפעולות של ההזרקה, כדי למנוע מחלות, כדי למנוע זיהומים, כדי למנוע התפשטות של נגיפים וכו'.
יש כאלה ערכות שמחלקים, בארץ אני פחות מכיר את זה, אבל אני מכיר את זה במקומות אחרים בעולם, ערכות שמחלקים לבדיקה עצמאית של טוהר החומר. כלומר, אם אני רוצה לקחת חומר מסוים, אז אני יכול לטפטף טיפה ממנו, או חלק קטן ממנו, ולבדוק האם זה חומר נקי או שהוא מעורבב עם כל מיני דברים אחרים, כך שהנזקים של השימוש יהיו פחות גדולים. ובמובן הפיזי, יש עוד כל מיני דוגמאות לזה. במובן הרגשי, הטיפולי, המשמעות של זה היא בעצם לפתוח את הדלת, לראשונה מזה עשורים ארוכים, להציע טיפול לאנשים שנמצאים בשימוש. כלומר, שזה לא יהיה הגורם שמחליט האם כן או לא להגיע לאדם בשימוש, וזה משהו שמתחיל להיות מיושם הרבה הרבה יותר בתקופה האחרונה. בתקופה האחרונה זה ממש בשנים הבודדות האחרונות. יש מרכז, זה המרכז שאני עבדתי בו, מרכז מטר"א להט"ב בתל אביב, שהוא נותן מענה מהסוג הזה לאנשים מהקהילה הגאה, והוא כבר לא היחיד, כבר נפתח עוד מרכז לטיפול בהתמכרויות למריחואנה, מזעור נזקים בתוך התחום הזה. ששוב, המטרה היא לאפשר שיח, לאפשר מגע שהוא טיפולי, שהוא מקצועי בתוך השימוש, ולשאול בתוכו שאלות, ולתת בתוכו תמיכה. אני רוצה רגע להגיד שהתמיכה היא לא ללטף את הראש של האדם תוך כדי שהוא משתמש, ולהגיד, "הכל יהיה בסדר". אלא זה לעזור לאדם להבין מה קורה לו, לאורך זמן, להבין איך נראה השימוש, איך הוא מרגיש לגביו, איך זה משפיע על החיים שלו, איך זה משפיע על הסביבה שלו, מה קשה לו? האם הוא רוצה, ואם הוא רוצה אז מה קשה לו? ובתוך זה לייצר את השימוש שהוא רוצה. כלומר, להציע טיפול.
שני: בעיניי זה תפקיד של מטפל, זה תפקיד של מטפל.
נעם: זה תפקיד של מטפל, כן.
שני: פשוט כך.
נעם: זהו טיפול. כן. וזה כל כך ברור, וכל כך פשוט, וכל כך בסיסי.
שני: כן.
נעם: אבל זה באמת חדשני, מבחינת התפיסה הטיפולית במרכזי הטיפול בהתמכרויות, חדשני. זה מתקיים בצורה חלקית במקומות מסוימים, ובמרכזים בעיקר פרטיים. יש את ICA של דוקטור שאולי לב-רן, שעוסק גם במזעור נזקים. אבל זה ממש כזה פורץ דרך. וכל כך מכעיס שזה פורץ דרך, מהמקום שאנחנו נמצאים בו.
שני: כן.
נעם: כי בעצם… אני אגיד עוד מילה על זה. אם הוא אדם שמבקש לשאול את השאלות האלה, מבקש להבין מה קורה לו ואיך אפשר לעזור לו, ונכנס למרכז שאפילו, הכי בפשט, כתוב על הדלת, "מרכז לטיפול בנפגעי התמכרויות", או במקרים מסוימים, "הרשות לשיקום האסיר", גם בזה נתקלתי. זאת אומרת, הנדרש היא לצאת מוואחד ארון, אם בכלל אתה שייך לארון הזה, כדי בכלל, לראות אם אולי אתה יכול לקבל שם עזרה. הסטיגמות שכרוכות בזה, התוויות שאתה צריך לקבל על עצמך, ולחשוש או להתמסר לזה שאנשים עלולים לראות אותך ככזה. והן כל כך גדולות והן כל כך מרחיקות. ושוב, יש המון דברים מהסוג הזה, שהם ממש ככה בשער. עוד לפני שקורה כלום.
שני: כן. אני חושבת… עכשיו אני שנייה עולה, זה כמו מטא, מטא של השיחה שלנו.
נעם: כן.
שני: אני יכולה ל… מאקרו. שאני אומרת, זה כמו שב… מדברים בגישה הזאת של טיפול משפחתי, אומרים שיש את מי שנקרא "החולה המזוהה", בתוך משפחה…
נעם: כן.
שני: שכאילו נראה שכולם בסדר, ואז פתאום יש איזה ילדה…
נעם: ממש!
שני: עם הפרעות אכילה. אז כאילו המכורים, אני מרגישה…
נעם: כן.
שני: שהם "החולה המזוהה" של החברה כולה.
נעם: זה ממש ככה, שני.
שני: ו… הם ממש, הם כאילו… הם אלה שגם זורקים עליהם, משליכים עליהם כאילו את כל ה… כאילו, מי לא מכור למשהו, מי לא עושה התנהגות הרסנית מאיזושהי צורה. וגם הם מקבלים כאילו את ה… כמו את התגובה הכי קשה לאחר… כל המקום הזה שדיברנו עליו בהתחלה, של התמכרות כביטוי של חולשה, וביטוי של…
נעם: כן.
שני: טוב, זה כל כך… התמכרות זה דבר כל כך נפוץ, וכל כך הרסני בתוך… שלא לדבר על זה שכאילו, החברה שלנו מעודדת התמכרות, מכל מיני סוגים.
נעם: ממש ככה, ממש ככה.
שני: מעודדת התמכרות ברמות על, חברה קפיטליסטית, חברה צרכנית, חברה כאילו…
נעם: כן.
שני: ואז כאילו לבוא לבן אדם, שבסך הכל מגיב למה שהחברה נותנת לו, שזה גם מציאות נורא נורא קשה, וגם… בטח אני מדברת על אנשים שהם גם במצבים סוציו-אקונומיים נמוכים יותר, שכאילו גם עוד יותר קשה להתמודד עם החיים, אז כאילו, אז… ואז כאילו גם אוכלים את הכאפה הזאת שהם באים לקבל טיפול, ואומרים להם שהם…
נעם: כן.
שני: את כל הדברים שדיברנו עליהם. ויש בזה משהו שאני חושבת שכזה, להסתכל על זה ככה מאוד… מאוד לא עושה othering לדבר הזה שנקרא התמכרות. וזה גם בניגוד ל… גם להרבה, האופן שבו התמכרות נראית לנו בסרטים, ביצירות, בספרים, במחזות, כאילו שנראה כמו איזה משהו שהוא מאוד מאוד מאוד כאילו קיצוני ואחר, והנה, זה ה…
נעם: זה עוד נקודה ש…
שני: בתוך המשפחה, בתוך החברה, בתוך ה… זה, זה כאילו…
נעם: זה עוד אחת מהקורות האלה שעוזרות לטפח ולהמשיג את מה זה ההתמכרות בחברה, בתפיסה הציבורית. התרבות זה משהו שבאמת מאוד מאוד, ככה מתאר את המכור כעבריין, כאדם אלים ומסוכן וכזה, ואת ההחלמה כנס שקורה, הולכים להתאשפז, חוזרים, סיפור, happy ending, כאילו, תהליך קצר ו… לכל זה יש סיבות, אבל ה… באמת, כאילו את ה… השיח שאיכשהו, מכל הגורמים האלה, גם ההיסטורי וגם הפוליטי וגם החברתי וגם התרבותי, השיח שנוצר סביב תפיסה של התמכרות מהי, ועזרה למכור או למכורה, מהי? כאילו, הפער בינו ובין השדה הטיפולי ובין האמת המקצועית הוא גדול כל כך, וגם בפער הזה, אני מרגיש שזאת הזכות והחובה של… של השדה הטיפולי, לעסוק, לעסוק בו, לטפל גם בו, לטפל גם בזה.
שני: כן, אני 100% מסכימה איתך, וזה גם באמת נקודה נראה לי מאוד יפה לסיים בה, כי האנשים, המטפלים והמטפלות שמאזינים ומאזינות לנו, המפגש, אני חושבת, עם מכורים, שהם מגיעים באמת בנקודה מאוד קשה ופגיעה בחיים שלהם, כשהם מבקשים עזרה, ויש את ההזדמנות הזאת להחליט מי אני עכשיו, כאילו אם אני נציג של כל המערכת הזאתי, שהיא… שהיא באה עם כל התפיסות האלה, או להיות האדם הזה שמביא את החמלה הזאת, מביא את ההבנה הזאת גם…
נעם: כן.
שני: בהבנה שכאילו, וואלה, זה גם באמת יכל להיות אני, באמת יכל להיות אני, לחלוטין, כאילו אין שום… אני חושבת שזה, אני בטוחה שכל האנשים שפגשת במרכז הטיפולי שעבדת בו, גם בתפקיד הקשה שעשית, אני בטוחה שזה היה סופר משמעותי בשבילם, אני מאוד שמחה שהם פגשו אותך.
נעם: תודה, שני.
שני: וממש תודה על זה שאתה בא להפיץ את הבשורה הזאת, שאני חושבת שהיא, אתה ורבים וטובים אחרים, אבל כאילו היא… אני למדתי המון מהשיחה שלנו, מהשיחות שלנו, אני חושבת שזה…
נעם: תודה רבה, שני, איזה כיף להיות פה, להתארח ולדבר איתך, תודה.
שני: בשמחה.
נעם: תענוג לדבר איתך.
[מוזיקת רקע]
קריינית: הפרק הוגש והופק על ידי שני קדר. המוזיקה היא של ההרכב We Are Ghosts.
אתם מוזמנים ומוזמנות להמשיך את הדיון בקבוצת הפייסבוק שלנו, "מה קורה בטיפול שלי?" ולתרום להמשך הפודקאסט באתר patreon.com.
נשתמע בפרק הבא.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments