חן זאוסמר במסע דוקומנטרי להקפאת ביציות: באמצע שנות השלושים שלה חן מחליטה לעשות "שימור פריון". היא מגיעה ליחידה להפריה חוץ גופית בבי''ח מאיר כדי לבדוק מה זה אומר, בזמן ששאלות על זוגיות נדחפות לה לתמונה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 07/08/2022.
לפני כמה ימים, מישהי שאני מכירה אותה הרבה שנים, היא התחילה לשאול אותי שאלות על החיים שלי ומה אני עושה עכשיו. סיפרה לי על הבנות שלה, שיש להן משפחות וילדים וזה.
והיא שאלה אותי, "את לא רוצה ילדים? נו, למה את מחכה? למה את מחכה?" [אומרת בבכי]
כל כך לא ידעתי מה לענות לה. [אומרת בבכי]
שפשוט רק חייכתי.
"שלא תתחרטי, שלא תתחרטי"
[מוזיקה]
היי, אל תדאגו, אני כבר בסדר. אבל מה ששמעתם פה היה אחד מתוך כמה רגעים קשים שעברתי בדרך.
אז מי זו בכלל האישה הבוכה הזאת, אם שאלתם את עצמכם, זאת אני.
שלום, נעים מאוד, אני חן. אני עושה רדיו ופודקאסטים, מרצה וסטנדאפיסטית. אני בת 37 ולפני שנתיים הקפאתי ביציות.
כשהחלטתי לעשות את זה, התחלתי להקליט שיחות שעשיתי על זה עם חברות, עם המשפחה שלי, עם מומחים, ולפעמים גם עם אנשים זרים לגמרי.
כי בתוך התהליך הקליני הזה, שנקרא גם שימור פריון מסתתר תהליך הרבה יותר עמוק, שאני לא באמת הייתי מודעת אליו עד הסוף. תהליך שהכריח אותי להסתכל פנימה. במקביל לכל הבדיקות, מילוי הטפסים, ההזרקות של ההורמונים, התבלגנו ועלו אצלי המון רגשות, בלבול, אפילו בהלה.
וההחלטה הזאת לשמר את הפוטנציאל שלי להביא ילדים חייב אותי להתייצב רגע על נקודה בזמן, ולהסיט וילון לעבר הלא נודע, לעבר העתיד.
הסיפור הזה אצלי התחיל אולי עשור שלם לפני זה, הייתי בת 26 אחרי פרידה מבן זוג. זה מהתקופות האלה שאת מרגישה שאת עומדת מול שביל שבחיים לא ראית אותו ואת צריכה לחפש מחדש את הדרך שלך הביתה.
לא ממש הבנתי מה אני עושה עם זה, אבל מה שכן ידעתי כבר בשלב הזה, זה שיש לי, פתח מרכאות, שעון ביולוגי.
הבטחתי לעצמי שבגיל 35 אני אדע מה אני עושה בכל משהו קשור לילדים, למשפחה, לא משנה איפה אני אהיה, אם יהיה לי בן זוג או לא. ואז לקחתי את המידע הזה, הכנסתי אותו לקופסה, והעליתי לבוידעם של התודעה שלי.
וככה עבר עשור.
המעבר מאמצע שנות ה-20 שלי לאמצע שנות ה-30 שלי היה מלא מקצה לקצה. בחיי חברה ועבודה,
["השעה 11:00 באולפן עם חן זאוסמר"]
פגישות, החלטות, רגשות, אכזבות, הרפתקאות, הופעות, ערבים אפופי עשן וחוסר אחריות כללית,
עוד יום הולדת, חיוכים נפתחו, נשימות ננשמו, לבבות נשברו, טעיתי, צדקתי, בכיתי, רקדתי, ועוד יום הולדת.
ועוד שנה. ועוד אחת. ["עד מאה ועשרים שנה"]
מדי פעם הסתכלתי על חברות שלי שכבר היו אימהות והתרחקו משכונות הרווקים ומסגנון חיים נזיל כמו שלי,
ולא ממש קינאתי. פחדתי לאבד את החופש לעשות מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה ובלי שארגיש שיש עין פקוחה ברקע או לב קטן שתלוי בי ומושפע מכל צעד שלי.
אבל, משום מה, הרעיון הנאיבי שהתרוצץ לי בראש היה שבגיל 35 אני בטח ארצה ילד או ילדה, ומקסימום כשאני אגיע לשם, אם לא תהיה לי זוגיות, פשוט, יאללה, אני אקח תרומת זרע, אני אעשה ילד לבד, מה יש?
אבל כשהגיע הגיל הזה, זה ממש לא היה רלוונטי [מצחקקת] ילד? עכשיו להיכנס להריון ולהביא ילד? מה הקשר?
פתאום הקופסה הזאת שהנחתי בבוידעם פוגשת את המציאות, והן לא ממש מתחברות.
הלוז שלי לא מאפשר כרגע פנאי או מקום לתינוק ואין לי מרחב להתמסרות, לעוצמה הרגשית ולחוסר שעות השינה שהאירוע הגדול הזה דורש.
הבנתי שאני אצטרך למצוא פתרון אחר, כי מתישהו אני רוצה משפחה.
אבל לא עכשיו.
כשהחלטתי להתחיל בתהליך הזה, היה לי ברור שלא רק שאני אצטרך את התמיכה של המשפחה והחברות שלי,
אני אצטרך לעבד איתם לא מעט. השיחות שעלו פתאום בעקבות ההחלטה הזאת הביאו אותי באופן אינטואיטיבי,
לפתוח הקלטה ועוד הקלטה, מודה שלפעמים גם בסתר.
כי לאט לאט התברר שיש פה נושא לא מספיק מדובר שמעורר אי נוחות ומביא איתו לא מעט שאלות. וגם כי ניסיתי להבין איפה אני עומדת כאישה בפער שבין העולם הישן, של אישה, בעל, ילדים, בית לבין העולם החדש של קידמה, שוויון, טכנולוגיה ופריזרים שבתוכם אפשר ליטרלי להקפיא את המשפחה העתידית שלך.
אני אגע פה גם בתהליך עצמו, מבדיקות ועד שאיבות וגם בדברים שמעבר למערכות הרבייה שלנו. מחשבות על הורות, יחסים בין גברים ונשים, על מה שהחברה אומרת, כמה זה עולה ואיפה עומד החוק כשזה נוגע לפוריות שלנו.
אני משתפת פה את הסיפור שלי בתקווה שאולי עוד נשים וגם גברים ייקחו חלק בשיח, יעודדו אותו, או אולי ייחשפו אליו בפעם הראשונה.
[מוזיקה]
["מספר 602, לחדר מספר 5"]
חן: "לאן הלך וייזר? שמאלה? הוא נעלם לי. הוא נעלם לי מהרדאר."
אחות: "הנה הוא פה".
חן: "אה, אוקיי. שלום, מה שלומך? מעולה."
המפגש הראשון שלי עם איש מקצוע היה עם פרופסור אמיר וייזר. אני נכנסת למשרד שלו, הימים הם ימי קורונה,
ועל השולחן שלו יש מחיצה שקופה שדרכה אנחנו מדברים עם מסכות.
חן: "אתה צריך כרטיס ממני?"
רופא: -"לא."
חן: "זה אתה צריך."
רופא: -"רגע, היא אמרה לי בינתיים מה השם חן?"
חן: "חן".
אני כמובן לא יכולה בלי להביך את עצמי קצת מרוב לחץ.
רופא: -"אוקיי, ואת היום בת?"
חן: "נכון."
רופא: -"בת כמה את?"
חן: "בת כמה אני? 35"
רופא: -"ובאת לפה, להקפאת ביציות?"
חן: "שימור פריון, כן"
פרופסור אמיר וייזר הוא מנהל המחלקה להפריה חוץ גופית, IVF, בבית חולים מאיר, בכפר סבא.
מה זה IVF?
האמת? סוג של כמעט קסם.
במחלקה הזאת נמצאות רופאות ורופאים, אחיות ואנשי מעבדה, שחלק גדול מהמקצוע שלהם הוא לייצר הפריות
בתנאי מעבדה. זו המחלקה שבה עוזרים לנשים וגברים שלא מצליחים להביא ילדים או רוצים להביא ילד בלי החלק שבו הם צריכים להיות זוג בשביל זה, כמו למשל במקרים של הורות משותפת או אימהות יחידניות.
והמחלקה הזאת היא גם המקום אליו יגיעו נשים כמוני, להקפיא ביציות.
ונכון שעמוק בלב קיוויתי שהוא ירים לי על זה שבאתי אליו בדיוק בזמן וישבח את האומץ הבלתי רגיל שלי,
אבל וייזר קופץ ישר לעניין. ובישר לעניין אני מתכוונת לדבר המציק הזה שנקרא המציאות.
רופא: "שום דבר לא פותר את בעיית הגיל וזה אחד הדברים המתסכלים כי כולנו היום בגיל 40 מרגישים שרק התחלנו את החיים. פעם אנשים התחתנו בגיל 20 וילדו את הילדים עד גיל 30. היום העולם השתנה וטוב שכך. נשים בוחרות בקריירה, נשים בוחרות בדברים שמפתחים אותן וזה דבר משמח, אבל צריך לזכור שהטכנולוגיה של הפוריות לא התקדמה עם שחרור האישה כמו שהיינו רוצים שהיא תתקדם".
אז החשדות שלי התבררו כנכונים. מסתבר שבעוד שאני מרגישה האישה הכי משוחררת שיש ושאיכות החיים שלי רק עולה, איכות הביציות שלי מעזה לרדת וזה באמת לא פייר כמה הן לא עומדות בקצב.
רופא: "הרבה פעמים אנחנו רואים נשים שכולן היום נראות צעירות לגילן. עושות ספורט, תזונה נכונה. עדיין כל זה לא עוצר את השעון הביולוגי. עכשיו, מה זה השעון הביולוגי? צריך להבין, תמיד אנחנו אומרים לאישה, 'את נראית בת X, הרבה יותר צעירה', וזה נכון, לא סתם כאיזושהי קלישאה, אבל השחלות הן בגיל הביולוגי, לפעמים אפילו מקדימות את הגיל הביולוגי במספר שנים."
אז בזמן שאני חיה את החיים שלי ועובדת על 20 משימות במקביל, כמו עבודה, פגישות, חברים, טסט לרכב,
סדרת דוקו חדשה, מיילים, ווצאפים, שיעור באוניברסיטה, מבשלת, משקה את הגינה, משלמת חשבונות, הביציות שלי נרשמות לדיור מוגן ומכינות צוואה.
ובניגוד לשיער לבן, שאפשר לצבוע, וקמטים שאפשר לשפץ, את הבוטוקס למערכת הרבייה שלנו עדיין לא המציאו.
נקודה למחשבה, פרופסור וייזר.
אז כרגע זאת המציאות. היכולת שלי להביא ילדים מצטמקת משמעותית בשנים הקרובות.
מעצבן.בלתי נסבל. מרתיח אפילו. ו…מפחיד.
מה אין פה?
זקנה. בדידות.
[לוחשת: מוות.]
אז אני יכולה לעשות את הדבר הכי מתבקש כשמפחדים ממשהו - לארוז אותו ולאפסן אותו בפינה הכי חשוכה במקלט ההדחקות ופשוט להמשיך בחיים שלי.
או...
להסתכל איזה רגע עמוק בעיניים ולזהות שם הזדמנות. להקל על עצמי מעט. לשחרר את התסריטים שעוברים לי בראש לפני השינה,
ואפילו...
להיות קצת גאה בעצמי, שאני עושה את מה שנראה לי כרגע הכי נכון. את הדבר הלא מובן מאליו. אולי אפילו האמיץ.
ואני שואלת את וייזר איך הקפאת ביציות עוזרת לי פה?
רופא: "אוקיי, אז שימור פוריות הוא בעצם לעצור את השעון הביולוגי על הגיל בו נמצאת האישה. אם אישה מגיעה בגיל 32, 34, 36…"
אה כן, פה יש פרט חשוב שצריך לציין. לפי החוק בישראל מותר להקפיא ביציות רק בטווח הגילאים 30 עד 41. לא לפני, לא אחרי.
רופא: "אנחנו יודעים, ויש עבודות שהולכות ומצטברות מכל העולם שהשימור פוריות האפקטיבי הוא כנראה עד גיל 37-38, למרות שהחוק מאפשר עד 41, עדיף להגיע מוקדם."
ובשלב הזה של השיחה עם וייזר הייתי בת 35. כלומר שהגעתי די בזמן, אם יש דבר כזה?
אז איך זה בעצם עובד?
איך מגיעים לביציות האלה?
רופא: "אנחנו שואבים ביציות בטכנולוגיה מאוד פשוטה של גירוי שחלתי עם הורמונים שתמיד זה נשמע מפחיד, אבל צריך לזכור שמדובר על טיפול ל-8-10 ימים. בסך הכל זריקות יומיות שלא משבשות כמעט את שגרת החיים."
אוקיי, אז בואו נעשה סדר רגע.
מה זה גירוי שחלתי עם הורמונים? ומה זה ההזרקות האלה שווייזר מדבר עליהן?
כדי להבין מה זה גירוי שחלתי, תרשו לי רגע לחזור לשיעור ביולוגיה בחטיבת ביניים ולהכניס אתכם רגע לרחם.
[שיר הנושא של הסרט "טיטניק"]
ואם כבר נכנסים, בניגוד לדימוי הרגוע והמלטף, הרחם יכול להיות מקום סוער עם לא מעט אקשן. המחזור של האישה הוא מיני שעון חודשי שמכוון על יחידת זמן של ייצור צאצאים. כל חודש ניסיון חדש. תאי הרבייה של האישה, הביציות, מתפתחות כל אחת בנפרד בתוך בית קטן משלה שנקרא זקיק. כל הזקיקים האלו נמצאים בשחלות ופעם בחודש נודדת ביצית אחת ויחידה אל מחוץ לשחלות והולכת לנסות להגשים את עצמה. או כמו שהטבע קורא לזה - להתרבות.
אז הלו"ז של המחזור החודשי יתחיל בלפתח ביצית בתוך השחלה, אחרי בערך שבועיים הביצית יוצאת מהבית שבו גדלה ומהשחלה ושם היא תחכה להפריה. אם יגיע תא זרע שעומד בסטנדרטים שלה, היא תקבל אותו לתוכה. ומשם ימשיכו השניים לרחם שמכין את עצמו מבעוד מועד לכבוד המאורע.
אבל,
בכל פעם שזה לא קורה, כלומר ברוב הפעמים, הרחם ייאלץ לבטל את המסיבה ולזרוק את הכל הפח בעצבים, או ככה לפחות זה מרגיש אצלי.
זו הווסת.
חמישה ימים של טירוף חושי מדמם, וגם מילה שאנחנו חייבות למצוא לה מילה נרדפת קצת יותר ידידותית. בווסת למעשה מסתיים החודש הקודם והתהליך הזה מתחיל שוב מחדש.
אז מה קורה בתהליך של שימור פוריות?
הגירוי השחלתי שפרופ' וייזר מדבר עליו הוא תהליך שהמטרה שלו היא לגדל יותר מביצית אחת כדי שנוכל לשאוב ולהקפיא כמה שיותר. כמו שאם תשתלו עגבניות בגינה למשל, לא תכניסו רק זרע אחד לאדמה ותקוו לטוב, אלא
תנסו לייצר כמה שיותר שתילים פוטנציאליים, כי בטבע מה לעשות? לא כולם שורדים.
עם הווסת מתחילים את הטיפול ההורמונלי למשך 8 עד 14 יום, וכשהביציות מבשילות, בתקווה כמה שיותר מהן, שואבים אותן ומקפיאים אותן כדי שנוכל להשתמש בהן מתי ואיך שבא לנו.
רופא: "בעצם אנחנו עוצרים את השעון על הגיל שבו שאבנו. אם שאבנו בגיל 32 או 36, האישה חוזרת בגיל מבוגר יותר. היא בעצם נהנית בגיל 43 מביציות שלה של גיל 32, וזה היתרון. חלק מהנשים לא יזדקקו לזה בכלל, הן יהרו באופן ספונטני ברגע שהן ירצו, וחלק מהנשים כמו שאנחנו תמיד אומרים, יוכלו להיות עם שלושה ילדים, ובגיל 44 כשירצו את הילד השלישי או הרביעי, יגידו 'אוי מזל שהקפאנו ביציות ועכשיו אנחנו יכולות לעשות את זה עם סיכויים הרבה יותר טובים, או סיכויים לא קיימים בכלל אם האישה עברה את גיל 44-45.'
[מוזיקה]
נהג: "לא יודע למה, מה יותר טוב להיות לבד?"
חן: "אה…לא יודעת, נראה לי יש נורא הבדל בין גברים לנשים במובן הזה. לא אני אומרת, אם נשים היו יכולות להביא ילדים גם בגיל 40 ו50, אז זה היה נראה אחרת לגמרי".
נהג: "עד איזה גיל אפשר היום?"
חן: "35, 40"
נהג: "ומה עושה בחורה שמעל 35?"
חן: "מקפיאה ביציות" [צחוק]
נהג: "זה מה שעושים היום?"
חן: "כן"
באיזה יום גשום הייתי צריכה להגיע לרדיו תל אביב במונית ובדרך לשם מצאתי את עצמי מנהלת עם הנהג שיחה קז'ואלית על מצב הפוריות והרווקות שלי. הוא שאל ואני איכשהו תמיד פותחת בלי הרבה היסוס, מניחה שזה יותר כיף מלדבר על פוליטיקה.
שלמה הוא גבר דתי בגיל העמידה. במהלך השיחה הוא מספר לי שלמרות הרקע שלו, דווקא לקח לו הרבה זמן להתחתן והוא העדיף לבלות את שנות הרווקות שלו בניו יורק.
אבל הרגשתי שיש סיכוי שעליי הוא קצת מרחם, אפילו דואג לי. וזה דבר שאני שמה לב שקורה לי יותר ויותר, בעיקר עם אנשים זרים. נדמה לי שחלקם מסתכלים עליי כמו על איזו פיטר פנית שמסרבת להשלים עם הטבע
ודחוף להם מאוד למצוא לי פתרון.
חן: "כן, לגברים אין את הלחץ הזה, אתה מבין? אז אם אין להם את הלחץ הזה"
נהג: "למה אין להם?"
חן: "נשים הרבה יותר מסתכלות קדימה כי אצלן השעון הביולוגי באמת הוא אקוטי, הוא מאוד נוכח. אצל גברים הם יכולים לעשות את זה עקרונית"
נהג: "פיזית"
חן: "גם הם יכולים פיזית וגם הם אומרים בסדר, אוקיי, אז גיל 40, אז גיל 42, אז גיל 45"
נהג: "אז תתחתני עם בחור בן 42, מה הבעיה?"
חן: [צוחקת]
נהג: "אין בכל תל אביב?"
חן: [צוחקת] "עוד לא חיפשתי בכל תל אביב"
נהג: "את צריכה אחד"
חן: "נכון".
נהג: "אחד".
את מכניסה את העולם לרחם שלך כבר והעולם רוצה בכלל את הלב.
"למה את רווקה?"
"עד מתי תהיי רווקה?"
"תמצאי בחור!"
"את חייבת קצת להתפשר"
"את לא צריכה כזה"
"אם באמת תרצי, תמצאי"
"הכל זה מלמעלה"
"אם הוא טוב במיטה, זה מה שאת צריכה"
"כמה אחים יש לך?"
"תיזמי את, הם לא יודעים מה שטוב להם"
[שיר: "אז אל תבכי ילדה, הכל זה מלמעלה"]
חן: "כל פעם כשאני אפילו אומרת לך את המילה 'זוגיות' או 'למצוא בן זוג' או כל מיני דברים כאלה, אני מתכווצת. זה פשוט…"
יגאל: "אבל את יודעת שזה לא משהו שחייב להיכנס לפודקאסט, זה משהו שצריכה לפתור עם עצמך"
זה יגאל. אנחנו חברים מהצבא. אני מתארחת אצלו בדירה שבה הוא גר פעם לבד והיום היא כבר מלאה במשפחה שלו. אביהו, בן הזוג שלו, ניטשה הכלבה ועל השטיח משחק אבשלום שהוא התינוק של בן הזוג של יגאל שבא לעולם במסגרת של הורות משותפת. אביהו התחיל את התהליך הזה יחד עם מישהי לפני שהוא ויגאל הכירו, אבל מהרגע שאבשלום נולד, יגאל כבר לגמרי הורה בתוך המשפחה החדשה הזאת.
שיתפתי את יגאל בזה שאני מרגישה שהרווקות שלי היא נושא שמעסיק אותי ומצד שני אני כל כך לא רוצה שיעסיק אותי. ודיברתי איתו גם על הצירוף מילים המייאש עד מביך שאני שומעת לפעמים
'רווקות מאוחרת'
כאילו זו בעיה התפתחותית, שלא לומר טרגדיה.
חן: "אני מנסה לפרום את הפלונטר הזה ולהפריד את כל החוטים שהם הנושאים השונים. להכניס כל אחד מהנושאים האלה לשקע הנכון לתקע שלו. את אף אחד זה לא יעניין בפודקאסט שלי לשמוע על הרווקות המאוחרת שלי. AND YET אני לא מצליחה לנתק את הכבל הזה מהפלונטר ואני כל כך רוצה. ואני רואה שאני לא מצליחה. ואם אני לא מצליחה זה אומר שיש שם משהו. וזה מעצבן אותי נורא."
כמה התנגדות הייתה לי להיכנס לזה בכלל. אישה בת 37 והרווקות שלה. זו לא הקלישאה הכי משעממת?
ובגלל שהעובדה שהקפאת ביציות היא בעצם תהליך רפואי זה היה יכול להמשיך להיות קל מאוד להדחיק את מה שהוביל אותי אליו מלכתחילה. אנחנו רגילים לזה שהורות באה בשניים, לרוב זוג. בעוד שאני לבד פה
אני חושבת שבמקרה רחב של כאילו שימור פריון, הקפאת ביציות, יש either way את ההתמודדות הזאת
עם היחידנות כי את, ברוב המקרים את עושה את זה כי את יודעת מצד אחד שאת רוצה להיות אמא, זה את יודעת. ומצד שני, אין לך כרגע זוגיות. זה פשוט כברירת מחדל מביא איתו טונות של שאלות. באמת, שצף, שצף בלתי נגמר של התמודדויות.
ולא רק זה, אלא שעוד לפני שחשבתי על הקפאת ביציות, הייתי פתוחה והתעניינתי בכל הדרכים השונות להביא
ילדים שלא עם בן זוג, בעיקר לאפשרות להיות "אם יחידנית" קוראים לזה.
הצבתי את המחשבות שלי על העתיד
בתוך הקטגוריה הזאת על כל הקשיים שבה. דיברתי על האופציה הזאת עם רותם חברה, נפש תאומה, שכנה ומה לא והיא לא ממש עקבה אחרי קו המחשבה שלי.
רותם: "אבל את חושבת עכשיו באמת למצוא תורם?"
חן: "אה, כן."
רותם: "כי אני חושבת ש...כאילו, זה המון דברים, כאילו, זה לא רק למצוא תורם"
ופה אני קצת גורמת למשפחה שלי שמדברת בבליל של עברית ואנגלית לדמיין איך לשלב לתוכה גנטיקה של אדם זר לחלוטין.
אמא: "AGE, HEIGHT, מקצוע, מוצא, התעניינויות. "
ורק אחי הקטן, תמיר, מתעקש לשאול…
תמיר: "איפה בדיוק נכנס הגבר המושלם? איפה הוא נכנס? או שהוא בהקפאה או שהפשרה?"
רגע, רגע, רגע, רגע,
אני מתכננת להיות אמא יחידנית עכשיו?
מה זה קשור?
אם כן, איך?
מתי? איפה?
ובעיקר, למה?
ואיזה מין בן אדם אני אהיה אז?
ומה המחיר שזה הולך לגבות ממני?
ועוד כל מיני שאלות. ופתאום אני קולטת שהתעסקתי רק בברירת המחדל ובתסריטים הנלווים לברירה הזו
ולא עצרתי לרגע לחשוב לעומק על החיבור שלי לבחירות האלה. ופה אולי התחילה איזו הצפה. התחלה של
הבנה של משהו שלא קלטתי אותו עד אותו רגע
ואני אחזור לזה בפרק הבא.
[מוזיקה]
עד כאן, הפרק הראשון בסדרה "למה את מחכה" על הקפאת ביציות וכל מה שמסביב לזה.
בפרק הבא אני אמשיך לתהות על החיבור שלי לבחירות האלה שעשיתי, אגיע לנקודת שבירה, כן, יהיה פה שוב בכי, הפעם עם משהו אחר וגם, אתחיל את הטיפול אחרי שאלמד להזריק לעצמי הורמונים בפעם הראשונה.
תודה לאלון מגדל שערך ועיצב את הסאונד, אני חן זאוסמר. בואו תקפצו איתי לפרק הבא.
[שיר: "אקו - זוזי"
זוזי עם כל הגוף,
הראש זקוף, מרחפת מלמעלה משקיפה על הטירוף
זוזי עם כל הגוף,
הראש זקוף, מרחפת מלמעלה משקיפה על הטירוף
קלפי אותך מתוך עצמך
תתני אותך את כל כולך תשירי לא להתבלט
את פרח בר רקדנית בלט
את רוח החופש אל תפחדי מסערה
את סמל היופי את תוכן את צורה
זוזי זה לא חושך בעינייך זהו צבע הכישוף
זוזי עם הראש ועם הלב ועם הגוף
זוזי אל האור ובאמת את שוב נוגעת
תיראי איך את יודעת לצאת מהדעת
לצאת מהדעת
זוזי עם כל הגוף הראש זקוף,
מרחפת מלמעלה משקיפה על הטירוף
גוף ועוד גוף ועוד גוף...
זוזי עם כל הגוף הראש זקוף,
מרחפת מלמעלה משקיפה על הטירוף
גוף ועוד גוף ועוד גוף…
לא בא לך לדבר
אז את יכולה לשיר
באת עם כל הלב את באת
הדלקת את כל העיר
גוף מזיז גוף הופך מאפר לאבק
הגשם הוא ששוטף וינקה אותך לאט
ממני וממך ליבי כמו ליבך שלי
את זה אני, שותקת
את האור מלטפת עוד מעט זה יתחלף
ויתקלף וירגע- ואם אינני
זה חזק ממני
זה חזק ממני
זוזי עם כל הגוף
הראש זקוף , מסתכלת מלמעלה משקיפה על הטירוף
גוף ועוד גוף ועוד גוף…
זה חזק ממני
זה חזק ממני
זה חזק
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments