top of page

פרק 4 - השלב הבא באבולוציה



[מוזיקה]


היי, אני חן. אתם מאזינות ומאזינים לפרק האחרון מתוך ארבעה בסדרה "למה את מחכה?" על הקפאת ביציות וכל מה שמסביב לזה. אם זו פעם ראשונה שנחתתן פה, אתם מוזמנות להמשיך להקשיב או לחזור אחורה להתחלה כדי שתבינו איפה אתם נמצאים. הפודקאסט הזה פונה לכל המינים, גם לאלו שלא נולדו עם ביציות.


בפרק הזה אני אעקוב אחרי הכסף, אפרד ממה שסיפרו לנו באגדות ואבקש לחבק את כל הגברים הטובים בחיי.


[מוזיקה]


ועכשיו כשאני אחרי הכל והביציות נחות להן במקפיא, הגיע הזמן לדבר על כמה דברים חשובים.


למי בכלל יש את הגישה לשירות הזה של הקפאת ביציות?

LET’S FOLLOW THE MONEY


חן: "בתחילת התהליך הזה, את לא מסובסדת בכלל. זאת אומרת, את צריכה לעשות את הכל בעצמך. התהליך בישראל בשביל זוגות הוא הרבה יותר פשוט. אי.וי.אף נגיד בחינם".

"זואי: "מדינת ישראל מעודדת ילודה נורמטיבית

חן: "הם קוראים לזה שימור פריון. זה אומר אם את רוצה לשמר את הפריון שלך, למה שאני אתמוך בזה?"


אם לא כאב לי מספיק עד עכשיו בלב, ברחם ובראש, יש גם את הכאב שבכיס. ופה זה אולי הזמן לספר שכל ההתלבטויות שליוו אותי לפני התהליך הזה, היו קשורות גם לכסף.


[מוזיקה]


ככל שנשים מדברות על הקפאת ביציות וכל המסביב, עולה בין היתר הטענה שזה הליך פריבילגי כי הוא יקר.

החוק קורא לתהליך הזה הקפאת ביציות סוציאלית, חברתית. זו הטרמינולוגיה שמשתמשים בה גם בארץ וגם בחו"ל, שזו דרך יפה להגיד, את משלמת על זה אחותי.


בשיחה ששמעתם פה עכשיו בנושא עם זואי, סיפרתי לה שגיליתי שכל עוד את רוצה להביא עכשיו ילד או ילדה, ההליך הזה מסובסד לגמרי. אבל במקרה של הקפאת ביציות, לא.


מתי זה מסובסד בארץ?


אם חס וחלילה חלית במחלה קשה שתפגע לך באופן ישיר או עקיף בפוריות, אז המדינה תממן לך הקפאת ביציות. למשל לפני כימותרפיה.


אם את רוצה להיכנס להיריון ולא מצליחה, גם אם הסיבה היא שעברת את גיל הפריון, הסבסוד בארץ הוא מהמתירניים ביותר בעולם. אבל אם את פשוט אישה שרוצה ילדים קצת יותר מאוחר, את צריכה לשלם, וזה לא זול.


קודם כל יש לך טווח של 11 שנה לעשות את זה, בין גיל 30 ל-41. אבל גם החוק בישראל נותן לך לעשות רק 4 סבבי שאיבה או לשאוב עד 20 ביציות, מה שמגיע קודם.

כלומר, אם הוקפאו לך נגיד 3 ביציות כל שאיבה ואחרי 4 שאיבות יש לך רק 12 ביציות, זה מה יש.

אם אחרי שאיבה אחת למשל הקפיאו לך 25 ביציות, שזה נדיר מאוד שייצא מספר כל כך גבוה, אז זהו, את לא יכולה לעשות יותר סבבים, כי עברת את ה-20. רוב רובן של אנשים לא מתקרבות ל-20 ביציות אחרי שאיבה אחת וצריכות לפחות עוד סבב אחד או שניים.

וכל אחד מהם, יחד עם הורמונים, עולים עוד כסף.


ובישראל זה עדיין עולה הרבה פחות מבארצות הברית ובאירופה. בבריטניה למשל זה עולה בערך כפול,

ובארצות הברית פי שלושה.


אז הנה קצת מספרים.


הרפואה הפרטית בארץ לרוב תציע מין עסקת חבילה של שתי שאיבות בסכומים של סביב 13 עד 17 אלף שקלים. אבל אין לנו דרך לדעת מראש אם אחרי שאיבה אחת תרצי או תוכלי בכלל להמשיך. ולגבי המסגרת הפרטית, ממה שבדקתי והתעניינתי וליוויתי מקרוב גם חברה שעשתה את זה, לא מצאתי אצלם כזה יתרון משמעותי. לא בזמינות, לא בפרוטוקולי הטיפול, כי בסוף היום זה תהליך קצר ולא מאוד מסובך והם כולם כפופים לחוק, בדיוק כמו המערכת הציבורית. החוק הזה של עד 20 ביציות, או עד שאיבה רביעית.


במערכת הציבורית לעומת זאת, כלומר, בבתי החולים, לא מחייבים אותך לעסקה של שני סבבי שאיבה בהכרח, ובבית חולי "מאיר", גם הורידו לאחרונה את המחיר לתעריף הכי נמוך שקיים בארץ, 6,500 שקלים לסבב שאיבה אחד. כך שלעשות שני סבבים עדיין משתלם הרבה יותר מהתהליך הפרטי.


אבל, ויש פה מה זה אבל, גם אם יש לך אמצעים, אף אחת לא יודעת מראש כמה סבבים היא תצטרך,

וההוצאות גם לא מסתיימות שם. התרופות ההורמונליות שצריך לקחת יקרות להחריד וכל קופה מסבסדת אותם באופן שונה. ככה שההבדלים מגיעים לפי שישה ויותר לפעמים.


ושוב, בגלל שכל אישה שונה, יש מצב שבאמצע הטיפול ירשמו לך עוד הורמונים ותאלצי לשלם אפילו יותר.

ותקשיבו לזה. במקרה שלא ידעתן, ישראל היא מעצמה מטורפת בתחום טיפולי ההפריה. יש פה הכי הרבה ילדים שנולדים כתוצאה מטיפולי פוריות ומעל הכל, זה בחינם.


טיפולים ותרופות שאיבות, הזרעות, הפריות, והקפאת עוברים, תהליכים שלפעמים לוקחים שנים, מסובסדים כולם על ידי המדינה ועד שיהיה לך ילד שני. לא עד לעובר שני, ולא עד להיריון שני. עד ילד שני בידיים של ההורים שלו. כי בדרך לילד יש לפעמים לא מעט שיבושים ואכזבות.


ובזמן שהמדינה מפנה משאבים אדירים, ובצדק, לעזור לנשים להיכנס להיריון, לפעמים אחרי גיל הפריון,

היא לא מעודדת אותן מספיק לשמר את הביציות שלהן בגיל מוקדם יותר, שבו הפוטנציאל שלהן גדול בהרבה.

כמו שפרופסור וייזר אמר קודם, הגיל שלי פחות קריטי מהגיל של הביציות הקפואות שלי, בזמן שאני רוצה להיכנס להיריון. כלומר, אם אבוא בגיל 44, עם הביציות של גיל 34, הסיכויים שלי להיכנס להיריון די טובים.

זה לעומת הסיכוי שלי להיכנס להיריון עם הביציות שלי בגיל 44. סיכויים של אחוזים בודדים.


אז, אם לא מסבסדים הקפאת ביציות וכן מסבסדים כניסה להיריון, מה המסר שעובר פה?


עזבי, תשכחי שיש לך שעון ביולוגיה עד שתמצאי מישהו. או, אפילו אם את עדיין לא מוכנה, כן? יאללה, תתפשרי קצת, תמצאי איזה מישהו לעשות איתו ילדים ותתמודדי איכשהו עם ההשלכות בהמשך. שימי חיוך, הכל לטובה, ילדים זה שמחה.


וכל פעם שאני חושבת על זה, מזדחל לו צליל התזכורת המעיק הזה לתודעה שלי.


הרי, מה זה באמת אומר שהביציות שלי באות עם תאריך תפוגה? תאריך שלא מספיק רחוק ביחס לכמה שהייתי רוצה להרחיק אותו.


איך זה יכול להיות שאני ממש עוד כמה שנים מלא להיות פורייה? אז אני מזדקנת? זה מה שהחיים מנסים להגיד לי? שאני לא פתית שלג ייחודי שהמוות כל כך יוקסם ממנו שהוא פשוט ידלג עליו? ושבהתאם הגוף שלי מאבד מהטריות שלו?


וזה לא שלא רציתי לשים את התזכורת הזאת על סנוז, אבל היא פשוט לא אחת שמרפה. וכן, עשיתי לה טריק לבינתיים ושמתי את הביציות שלי על סנוז במקום את החרדות, אבל הן עדיין מציפות אותי מדי פעם.

החרדות האלה, לא רק שלא עוזרות, הן מזינות תעשיות שלמות שניזונות מלעורר בנו את התחושה שאנחנו לא ראויות או ראויים.


מי ירוויח מזה שתהיה בושה סביב מה שלא צריכה להיות סביבו בושה?


חן: "המון אנשים נורא נלחצים כשהם שומעים על הקפאת ביציות. 'למה צריכה את זה? אבל תמצאי מישהו, תלכי, תעשי דייטים, תמצאי איזה מישהו' זה מה שהם ייעצו לך. למה בכלל ללכת לכיוון הזה הרפואי?

'את יפה, את חכמה, את צעירה עדיין', להחזיר אותך למסגרות הישנות."


אמרתי מקודם שזה הליך סוציאלי. חברתי. כן, זה בהחלט כן כזה. כי החברה שחוקקה את החוק הזה,

הכתיבה שמי שרוצה לשמר את הפריון שלה, צריכה לשלם לא מעט כסף. ומי שכבר בשלה להביא ילדים,

לא צריכה לשלם בכלל.


ולמה זה?


אולי זה קשור לנורמות של החברה הישראלית ואולי למודעות נמוכה יותר לנושא של שימור פריון, ואולי כי אנחנו מטפלים בבעיה כשהיא קורית ולא מחפשים דרכים להימנע ממנה מראש.


ואם נחזור רגע לסמנטיקה, מה זה שימור פריון חברתי?


אני בחרתי להקפיא את הביציות שלי, אז איך החברה קשורה, והאם זה עניינה, ואם כן, איך היא קשורה?


כי אם כבר הבנו משהו בשנים האחרונות, זה שהחברה צריכה לצאת לי מהרחם ודחוף.


חן: "עד היום בהיסטוריה אישה הייתה צריכה לחכות שמישהו ייקח אותה, או שההורים שלה ישדכו אותה למישהו. או שוב, יותר קרוב לתרבות שבה אנחנו נמצאים, מישהו ירצה להיות איתי מספיק כדי לרצות לעשות איתי ילדים. זו החברה שבה גדלנו ושבה מיליוני מיליארדי בני אדם בעולם לפנינו גדלו עליה. מאז שחרור האישה, כלומר, אישה בכלל לא חייבת להתחתן והיא יכולה גם להביא ילדים לבד, אתה יודע, מדע הביא לזה מענה."


הטכנולוגיה של הפריה חוץ גופית קיימת כבר כמה עשורים. אבל בשנים האחרונות, התחום של הקפאת ביציות ממש מתפוצץ. נראה שעוד נשים מבקשות לעבור את הטיפולים האלה ומרגישות קצת יותר חופש

לבסס שליטה ביכולת ובתזמון להקים משפחה. ועדיין קיימת סביב זה אי נעימות או תחושת חמיצות, כאילו ויתרת על משהו.


חן: "יש לי איזה רצון שכנשים נעשה איזה ריקליימינג, כאילו, לגוף שלנו ולפוטנציאל הפריון שלו. נקרא לזה ככה.

יגאל: "זאת אומרת, ריקליימינג, זה אומר שזה בא ממני וזה לא בא לשרת."


זה שוב יגאל. בזמן השיחה איתו, אמרתי משהו על זה שאני באבל על הנורמטיביות. שלמרות שאף פעם לא הייתי כזאת נורמטיבית ולא לגמרי הלכתי בתלם וזה גם מעולם לא הטריד אותי, פתאום, כשעולות שאלות של משפחה עתידית, אני נורא נבהלת מלעמוד בשוליים ולא להיות כמו כולם. כשדיברנו והשתמשתי במילה הזאת, ריקליימינג, התכוונתי אולי לקחת בעלות מחודשת.


אמרנו שזה תהליך חברתי? אז לבוא ולהגיד:

'היי חברה, שומעת רגע? את כבר לא הבעלים של מה שאני עושה עם הרחם והביציות שלי. את לא עומדת לי יותר עם סטופר ושואלת מתי אמצא מישהו ומתי יהיו לי ילדים. זה שלי עכשיו. תודה.'


חן: "הפער בין הגיל של הגוף שלי לבין איך שאני מרגישה ואיפה שאני נמצאת בחיים שלי, שאני בשיאי,

בתקווה שאת בשיאך, זה פער שאני צריכה לקחת עליו אחריות. ובתוך האחריות הזאת נמצא הריקליימינג."


יש הרבה חוסר מודעות לגבי ההליך הזה. אני עדיין נתקלת באנשים שכששומעים על הקפאת ביציות, חושבים שזה בדיוק הזמן להציע לי חבר הומו שלהם, שמחפש מישהי לעשות איתה ילדים בהורות משותפת או מנסים להבין מתי אני נכנסת להריון כבר עם הביציות האלה. כלומר, לא לגמרי הבינו את הקטע של המילה "הקפאה" במושג "הקפאת ביציות".


הצד הקיצוני השני הוא להתרחק מהרחם כאילו הוא מילה גסה, ממבוכה או אולי מהרצון להשאיר את זה כנושא של נשים, כאילו שזה נושא נשי.


אבל נדמה לי שהקושי לגעת בשימור פוריות הוא שאנחנו עוד לא מבינים את הפוטנציאל שמביאה איתה הטכנולוגיה הזאת ואת השינויים החברתיים העצומים שיכולה לחולל. ושינויים כאלה, אפילו שלפעמים מרגישים לנו איטיים, הם עדיין מהירים הרבה יותר משינויים ביולוגיים. מערכת הרבייה שלנו עדיין בפיגור של אלפי שנים ולא נראה שהיא מתכוונת לצמצם את הפער הזה בקרוב.


אז אולי בזמן שהחברה, כמו שאמרתי, צריכה לצאת לנו מהרחם, אנחנו צריכות להיכנס אליו, לא לברוח מהמציאות הזאת, אלא להסתכל לביציות ישר בזקיקים, או איך שזה לא יהיה.


חן: "יש משהו שהוא מצד אחד נורא משחרר. משחרר באמת, במובן של שם נמצא הפמיניזם האמיתי.

ומצד שני, להיפרד מהרעיון הזה שמישהו יבוא והוא יאהב אותך וירצה לעשות איתך ילדים. ולהיפרד מהרעיון הזה, מהקונספט הזה, זה קשה."


ושלא תבינו, לא נכון. הפרידה היא לא מהתקווה לאהבה. הפרידה היא מהתבניות המיושנות של מה זה אומר להיות אישה, בת זוג, אימא. פרידה מכל האגדות, הקומדיות הרומנטיות, מהדמויות בפרסומות, בריאליטי, בפורנו. פרידה מהסיפור הזה של מה זה להיות אישה. וזה לוקח זמן, ודורש אחריות מחודשת מכולנו. ולא רק נשים צריכות להיפטר מהמשא הכבד הזה. גם גברים ראויים לשחרור משלהם.


[מוזיקה]


אלון: "את לא צריכה גבר. זה לא למה שהוא יתמוך, זה למה שהוא יצטרך לקבל מודעות אם את יכולה לעשות את זה לבד. כאילו, זה לא עוזר לו באיזשהו מצב."

חן: "אתה אומר, 'תעצימי את הנשים, עזבי את הגברים, תוותרי עליהם מראש."

אלון: "אני אומר, באמת, לא. כאילו, תחשבי על זה. את יכולה לעשות את זה לבד. למה צריכה את המודעות של הגברים אם זה לא נחוץ בכלל לגברים?"

חן: "אני לא מבקשת שגבר יבוא וילווה אותי בהקפאת ביציות. לא, לא. אבל אני מבקשת שלא ישימו את זה בצד, כאילו, זה לא קשור לעולם שבו אנחנו נמצאים. 'וזה לא קשור אליי, זה לא שלי.' זה פאקינג כן שלך.


זו שיחה שהייתה ביני לבין אלון, העורך ומעצב הסאונד של הפודקאסט הזה וגם צעיר ממני ב-11 שנה. בזמן שעבדנו, ועלתה השאלה מי בדיוק יאזינו למה שאנחנו מייצרים פה, אמרתי לו שהייתי רוצה שגברים יקשיבו לא פחות מנשים. כי על אף שהביציות הן העניין העיקרי פה, השאלות על גידול ילדים ועל משפחה נוגעות להם בדיוק באותה מידה.


חן: "אני כן אגיד לאבות שמגדלים ילדות או שהם אולי, אולי שהם אחים של נשים. תדעו שזה משהו שיכול מאוד להיות שחלק גדול מהנשים הקרובות בחיים שלכם עוברות או יצטרכו לעבור אותו. בקרוב, בעתיד הרחוק, אני מרגישה שיש פיל בחדר שאף אחד לא מדבר עליו. יש פה איזשהו נושא מודחק לגמרי, שגם נשים לא מספיק מדברות עליו, שזה שהביציות שלנו מזדקנות מהר. אם גברים הם גם חלק מהדבר הזה, והם גם חלק מהשיח והם רואים את הדבר הזה, ברגע שפותחים את הדיאלוג וברגע שיש שיח, אפשר להתחיל להגיע למקומות הרבה יותר עמוקים."

אלון: "זאת אומרת?"

חן: "זאת אומרת שאם את נמצאת במערכת יחסים עם מישהו ויש ביניכם איזושהי פתיחות, אתם צריכים לדבר על אם אתם רוצים ילדים, אם בכלל אתם רוצים ילדים ואם כן, מתי כל אחד מכם רוצה ילדים, ואם התשובה היא עכשיו, אז זה הכי פשוט שיש."


כמה פעמים שמעתי על יחסים שהסתיימו בגלל פחד ממחויבות, בגלל אי הבנות, לחץ והמשקולת הענקית של השעון הביולוגי.

ואני שואלת את עצמי, למה זו בכלל צריכה להיות משקולת? מי החליט?


אלון: "לא חשבתי על הנושא הזה בכלל. הוא לא עלה לי, כאילו, אתה שומע את זה כל הזמן ברקע."

חן: "וזה לא קשור אליך."

אלון: "לא."

חן: "יש הרבה מאוד גברים שהם יודעים עקרונית להגיד אני רוצה את זה מתישהו, אבל זה לא בא לידי ביטוי במציאות. רק ברעיון. אני חושבת שגברים מאיזשהו גיל מסוים, שהוא אחרי גיל 30, גם צריכים להיות מודעים לדבר הזה. כי אם אתה הולך לצאת עם בחורה באזור הגילאים האלה שעוד אין לה ילדים, זה משהו שאתה צריך לקחת אותו בחשבון איפשהו בטווח הזה. בטווח השנים האלה. ואתה לא יכול פשוט לצפות שכל אחד יהיה עם זה לבד. היא תתמודד עם זה לבד ואתה תתמודד עם זה לבד. אתם מנהלים מערכת יחסים מעל גיל 30, תדברו על הדבר הזה. אם אחד מכם רוצה ילדים והשני לא, אתם חייבים לדבר על הדבר הזה.

ואם שניכם רוצים ילדים ואתם מעל גיל 30, אתם צריכים לדבר על הדבר הזה. בא לי להגיד, כזה גם לגברים וגם לנשים, [צועקת:] תתעורררררררררוווווווו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"


ולקראת סיום, וידוי.


אני שונאת את הביטוי שעון ביולוגי. כמו שהבנתם כבר, זה לא פודקאסט, לא על הגשמה העצמית, אין פה טיפים למקפיאה המתחילה ובטוח שלא המלצות לפילינג.


הטבע יצר אותנו בדיוק כמו שאנחנו אמורות להיות. אין טעם לברוח מזה, בדיוק באותה מידה שאין טעם שנתפשר על מה שמרגיש לנו טבעי.


הדבר הכי טבעי שאנחנו יכולות לעשות, זה לשאול את עצמנו מה אנחנו רוצות, ומה בטוח לא, לשתף את מי שאנחנו יודעות שבידינו, לא להתחמק מהשאלות הקשות ולדעת מתי להתחמק ממי שלא קשוב בכלל לשאלות האלה.


[מוזיקה]


חן: "רק עכשיו כשאני מקשיבה לקטעים האלה, אני מתחילה לעכל כל מיני דברים. בגלל שהיה את הסיבוך, ובגלל שלקח לי כל כך הרבה זמן להתאפס על עצמי אחריו ואחר כך התחלתי לעבוד על הפודקאסט הזה ואת כל זה שמתי איזה רגע בצד עד שפתאום הגעתי לחומרים האלה, והתחלתי להקשיב להם."

מיקי: "מה שטוב זה שאת כאילו גם חקרת את זה בצד המקצועי ועכשיו את כאילו מין חוזרת לתקופה חצי מודחקת שלמזלך הקלטת, כאילו, של איך זה מרגיש."


אני פה בשיחה עם מיקי. מיקי היא במאית ותסריטאית, ובעיקר היא גם חברה אחות. דנה, רותם ומיקי, חברות שלי כבר מעל ל-20 שנה. ישבנו במרפסת, בבית שבו גרנו פעם יחד מיקי ואני והקשבנו לחלק מהקטעים שתיעדתי. ניסיתי להיעזר בה ולהבין איך מחברים את כל הבלגן שיש לי בראש ואם מבינים משהו מכל זה.


חן: "כל הדבר הזה מרגיש לי איזה...איזה...מטען נפץ של רגשות שממשיך להיטען כל הזמן ולהתפוצץ.

מיקי: "ומה שימשיך לנצח. כאילו את יודעת, גם אם בסוף תהיה לך ילדים מזוגיות, וזה לא משנה מה. כאילו הדברים האלה כל פעם יעלו. כל הבחירות שאת בוחרת או לא בוחרת, כל הדברים שהם בסופו של דבר החיים שלך, זה הכל כזה מן תיאור של רגע בזמן. הרי יכול להיות שעוד כמה שנים תקשיבי לפודקאסט ותחשבי על משהו אחר."

חן: "כן."

מיקי: "אבל זה מה שכול כך יפה בזה, כשמתארים מציאות ואיזושהי אמת שמשתנה כל הזמן."


ובדיוק כמו החברה הכי טובה שהיא, מיקי הזכירה לי שמה שניסיתי לעשות פה, הוא לא להגיע לתוצאה סופית, אלא לפתוח אפשרות לעתיד. לשאול שאלות שבכל פעם שיענו, יפתחו מקום לשאלות אחרות.

ואולי זה בדיוק מה שאנחנו צריכות וצריכים לעשות. להמשיך לדבר על זה, לשאול, לאוורר מזה את המבוכה או הבושה ולהפוך את זה לשיחה אמיתית. לא רק בין אימהות לבנות, או בין חברות, לשתף גם את האבות והאחים, את החברים, את בני או בנות הזוג. ואם אתם בצד השני, תנסו להקשיב גם אם זה לא תמיד קל.


רגע לפני שאני נפרדת, רציתי להגיד לכם שאם יש מישהי או מישהו שכדאי שישמעו את הפודקאסט הזה,

שתפו אותם. אתם יכולים גם להגיב ולדרג, אבל בעיקר הייתי רוצה להזמין אתכם, להשמיע קול ולהרגיש חופשיים באמת עכשיו, לדבר איתי, לחלוק, לשאול, להתלבט, אולי לשתף אותי בעוד נושאים שלא עלו פה.

תייגו, או שלחו הודעה פרטית באינסטגרם או בטוויטר. בשניהם אני חן זאוסמר, חן, C-H-E-N.


ועכשיו באמת לסיום, תודה רבה על ההקשבה. ותודה גם למי שהערך ועיצב את הסאונד ליצירה הזאת, אלון מגדל.

תודה לבית חולים "מאיר", לדוברות ולמחלקת ה-IVF, בראשות פרופסור אמיר וייזר.

תודה מיוחדת לכל מי שלקחה ולקח חלק, דנה חתרון, רותם וולק, מיקי טרייסט, יגאל צור, זואי קרמן, גל לוי, מור שוהם, שלמה, נהג המונית.

תודה גם לאייל רדושיצקי, אהרון גבע, אלי חביב, אינה אייזנברג, דנה אתגר, עודד דוידוב, אורי טולדנו ועידו טרם.

ברדיו תל אביב, לאבי משולם, רועי כץ, שלמה זוננפלד, עדי לרנר ואייר גולברשט.

ותודה גדולה למשפחה שלי שתמיד שם לצידי, בחיבוק ובצחוק.


תודה לכם שוב,

מחכה לשמוע מכן.


[שיר: אקו – מובן מאליו]


?כמה, עוד כמה יש אש בתוכי ?כמה, עוד כמה יש אש בתוכי לא צריך להגביר עד הסוף לא צריך להגדיר עד הסוף זה יגיע למי שיגיע, זה יגיע עד לאינסוף ?כמה, עוד כמה יש לגשש ?כמה, אפשר לא לממש לא מתגמשת בשביל להגיע עם זה לכולם לא סותר כמו לחזור על מילה כחרוז אם אשמח שיבואו כולם משאירה את הדלת פתוחה, מי אוהב ייכנס וישמע זה יגיע למי שיגיע, זה יגיע כמו גשמי ברכה לא הכול עכשיו, לא כל הנוצץ זהב הכול יגיע בזמנו לא הכול עכשיו, לא כל הנוצץ זהב הכול יגיע בזמנו שום דבר לא מובן מאליו, שום דבר לא מובן מאליו ?למה, אֶת זה לא לחייך ?למה, אֶת זה לא לברך על הקיים ועל הנשימה על מה שעכשיו ועל מה שהיה

17 views0 comments

Comments


bottom of page