top of page

מה שלימד הבודהה | ערוץ הבודהיזם של מהות החיים - מה שלימד הבודהה | בית

ד"ר נעמה אושרי ודליק ווליניץ במחשבות על בית – על עקורים ממנו ועל אחיזה בו.

 

[מוזיקה]

מה שלימד הבודהה עם דליק ווליניץ וד"ר נעמה אושרי.

דליק: שלום לכם.

ד"ר אושרי: שלום לך.

דליק: שלום לד"ר נעמה אושרי, ואנחנו היום בתוכנית שמכוונת גם גבוה, אבל בעיקר עמוק בלב, בית, נדבר היום על בית.

ד"ר אושרי: ואנחנו בבית של דרור.

דליק: נכון.

ד"ר אושרי: נכון, נכון.

דליק: האולפן הביתי של דרור. אם אתם שומעים היטב או אם אתם לא שומעים, דרור אשם.

ד"ר אושרי: אני חושבת שהביתיות שאנחנו מרגישים כאן היא לא רק בשל הפרחים והעיטוף הזה של דרור, אלא יש משהו מאוד מאוד ביתי, כבר אפשר לפתוח את התוכנית הבית עם התחושה של הבית. יש לנו כאן תחושה של בית, אז תודה רבה דרור. תודה רבה.

דליק: טוב, תראי, כשאני חושב על בית, אני נזכר בתלות שלי, בעניין הזה של בית כמו של כל אחד, אבל אז אני אזכר בביקור שלי לפני הרבה שנים בנאות סמדר. בנאות סמדר, יישוב אי שם בערבה, שיש להם איזשהו מנהג, אני לא יודע אם הוא עדיין קיים, אבל יש להם מנהג שאחת לשנתיים, כל אחד משפץ את ביתו, צובע אותו, מכין אותו, מסדר אותו היטב, אורז את כל מטלטליו, ועובר לבית אחר שמישהו הכין עבורו. והרעיון הוא לא להיצמד, לא להיצמד לחומר, לא להיצמד לבית, זה שלך היום, זה לא שלך מחר, זה שלך, זה לא שלך, והרעיון הוא מאוד יפה, ותמיד שאלתי עצמי אם אני הייתי מסוגל לעשות את זה, ולא בטוח. לא בטוח. אלף, יש משהו, אני לא יודע כמה פעמים נעמה את ארזת את ביתך, אני לא חושב שהרבה פעמים.

ד"ר אושרי: פחות מדי.

דליק: פחות מדי. (צוחק) כי אני ארזתי המון המון פעמים את ביתי, בעיקר כגבר צעיר, ואני זוכר שכל פעם, כל מעבר כזה הוא חנית בלב, הוא לא... הוא אף פעם לא פשוט, וזה לא משנה אם מדובר בדירת סטודנטים מְעֻפּשת, או שמדובר בבית מרווח, כל מעבר כזה הוא לא פשוט.

ד"ר אושרי: כן. אז הסיבה שבחרנו לעסוק בנושא הזה של הבית, שאנחנו יושבים פה מוגנים ובטוחים בביתנו, זה משום שאנחנו משדרים בעת הזאת שהיא עת של מלחמה, ויש לא רק אנשים שעסוקים בקו הראשון.

דליק: מלחמה על הבית.

ד"ר אושרי: כן, מלחמה על הבית, תכף נדבר גם על זה. אבל, אני חושבת שחלק גדול מהאנשים שנמצאים בסביבה שבה קורים הדברים בצפון ובדרום, בקצוות של המדינה, אני חושבת שסדר גודל של 150 אלף איש נמצאים ממש כעת מחוץ לביתם. חלקם משום שביתם נהרס, נשרף או הושמד כליל, חלקם משום שהם בחרו להתפנות מרצונם, או כתוצאה מציווי מבחוץ, ורצינו להקדיש את התוכנית הזאת על המחשבה על מה זה בית, ואיפה בית, ואיפה בית כשאני עקור או עקורה מביתי, וקצת על החוויה הזאת של להיות נטול ועם בית. אז זאת אולי ההקדשה.

דליק: לגמרי. אני חושב שבאחת התוכניות...

ד"ר אושרי: גם תפילה כזאת, שאולי מישהו ששומע אותנו יוכל למצוא בית באשר הוא. אולי כבר נתחיל מזה.

דליק: אני חושב שסיפרתי באחת התוכניות הראשונות שלנו על מי שהיה פעם חניך שלי בקריית שמונה, היום הוא כבר בעל… והם עברו… הוא פונה מקריית שמונה, עזב את ביתו בקריית שמונה, ועבר למלון האופרה בתל אביב. עכשיו, מלון האופרה זה מקום שאני הייתי מאוד שמח לצאת לשם לנופש. יש קו ישיר לים וכל הסביבה שם, יפו במרחק הליכה, וכרם התימנים, ומרח…, קיצור, מקום נהדר לגור בו, והוא סובל כל דקה שהוא שם, בגלל שהוא מרגיש עקור, בגלל שזה בעל כורחו, בגלל שזה נוטל אותו מהרגליו.

ד"ר אושרי: כן.

דליק: ועוד סיפור שקשור בבית, סיפור על...

ד"ר אושרי: אתה רוצה רגע שנגיד משהו על נאות סמדר קודם?

דליק: את תדברי על הכול, אני רק אומר, כי את יודעת, חלק מהבעיה שהבית שלי, שהוא נמצא אי שם בתוך המוח שלי, הוא רעוע, ולכן עוד שנייה אני לא אזכור מה רציתי לספר..

ד"ר אושרי: (צוחקת) יש לך יתרון בזה..

דליק: אז אני אספר את הסיפור הזה, ואז את תתייחסי, וכמו שאת יודעת, עם המוח האנליטי שלך, לכל מה שאמרתי. אז סיפור על שני בנים, שהחליטו להפתיע את הוריהם, וכשהם היו בחו"ל, אחד מהם היה קבלן בניין, ולשני היה כסף, כשהם היו בחו"ל, הם החריבו את ביתם של הוריהם, הוריהם נסעו לחודשיים, ובחודשיים, הם הצליחו להרים בית חדש, מטופח, מעוצב, עם מיטב האדריכלות העכשווית, וההורים חזרו, והם היו בטוחים שיהפכו את ההורים שלהם עם הבית הישן, והמצ'וקמק שלהם, יהפכו אותם למאושרים באדם. עד היום ההורים שלהם לא סלחו להם. פשוט היה...

ד"ר אושרי: זה טלטלה.

דליק: מי נוגע בבית, ובאיזה זכות זה אתה נוגע בבית שלי.

ד"ר אושרי: כן. אז, אז שני הסיפורים האלה, אני חושבת, קשורים אחד לשני, גם קשורים לתרגול שלנו, וגם קשורים לימים האלה שאנחנו שואלים, אם יש לי בית, האם זה הבית שלי, האם אני בבית, אם אין לי בית, איפה הבית, איפה יכול להיות לי בית בהיעדר בית, אז ככה נפתח את זה בעדינות. ראשית לגבי נאות סמדר, כדאי להזכיר ככה על הדרך שזאת קהילה מיוחדת, קטנה, שהיא עושה עבודה רוחנית לא רק כל אחד עם עצמו, אלא גם בתוך הקהילה.

גם בצד של חקלאות ורפואה, וחגים, זאת אומרת, באמת קהילה שמנסה לחיות חיים רוחניים בעלי משמעות, והמוזיקה גם, יש דברים שקשורים לאומנות. וההתנסות הזאת, שהיא באמת מאוד מאוד מאתגרת, כמו הרבה דברים מאתגרים שהם מתרחשים שם, שעליהם רק שמעתי או קראתי, לא הייתי וראיתי במו עיניי, אבל אפשר לחוש את התעוזה הזאת, אפילו במעשה הזה. הזכיר לי משהו שכן חווית, אולי הוא, שאנחנו עושים הרבה פעמים ברטריטים. אתה יודע שהריטריט הוא זמן שאנחנו עוזבים את הבית שלנו, בעיקר עוזבים את המכשיר מצפצף, ומזכיר לנו שיש לנו קשרים בבית, את הטלפון, שזה גם עוד הצמדות, לא רק לבית. ואנחנו נכנסים למרחב שהוא מרחב אחר, מרחב לימינלי מרחב, שהוא לא הבית שלנו, ואנחנו עושים את הדבר הזה כדי למצוא את הבית. וזה כולל את כל מה שאנחנו עושים שם, ובכלל זה גם את הארוחות. אנחנו שומעים על שתיקה, ואנחנו קוראים לעצמנו להתבונן ולהיות ערים, ולהיות רגישים בסביבה וכו' וכו'. ואחד התרגילים שאנחנו עושים, אני לא זוכרת אם זה היה משהו שעשינו ביחד או לא, אבל זה מה שנקרא תרגיל נאות סמדר בקטן על בטן ריקה.

אז אנחנו מבקשים מכל אחד באמת לקחת דברים על הצלחת, כמו לכונן את ביתו, את קיבתו, על הצלחת, וכל אחד שם את הדברים המאוד יפים וטעימים שיש שם, ואז אנחנו מבקשים מהאנשים להחליף צלחות. עכשיו, זה אותו אוכל שכולם לקחו מאותו שולחן. אבל גם זה, אפילו המעשה הזה, שיש בו איזו התכוונות, אתה יכול לראות את זה קורה, אה? אתה אומר, מה, לקחתי שלוש כפות אורז, והוא לקח שתיים, צריך להחליף, בטח זה הולך בכיוון הזה, או שפתאום אני צריך לאכול את התפוחי האדמה שאני לא אוכל וכו'. ואתה מקבל איזו קונסטרוקציה קולינרית, שהיא עכשיו הבית שלך, זאת אומרת, היא עכשיו, מה זה בית? זה גם הזנה, כן? זה הקירות של הנפש.

דליק: לגמרי, לגמרי.

ד"ר אושרי: ועכשיו זה שלך. ועכשיו אתה עם זה. ויש שמה משהו שאפילו התרגיל הקטן הזה, שהוא הינוקה של לעבור בית, מה שדיברת, ואחרי השיר אנחנו נפתח את זה עוד, אבל הדבר הזה אפילו, רק לתת את התחושה, איך זה מרגיש.

דליק: אז אני רוצה לספר לך על אוכל ובית, בתקופה שהייתי מאוד קיצוני בנושא האורגני והטבעוני שלי, אבל באמת קיצוני, הייתי באמסטרדם עם יעלי, בת הזוג שלי, והלכנו שם למסעדה אורגנית טבעונית, היה שם שולחן ארוך, כולם ישבו סביב השולחן, והם היו מאוד סביבתיים. אז הרעיון היה..

ד"ר אושרי: סביב השולחן, זה סביבתיים.

דליק: סביב השולחן, בדיוק. הרעיון היה שאסור שישאר אוכל על השולחן. צריך לסיים את כל האוכל. אז הגיע למצב, יעלי לא השתתפה בזה אבל אני כן, שמישהו, שנשאר למישהו, הוא אומר, תביא, תביא, תביא, תביא, ומחליפים את הצלחות, והם מסיימים את כל האוכל של כולם, ואז באמת יש שם איזה, סביב השולחן, איזה בית של נתינת אמון, שאף אחד לא חולה בדיזנטריה, ושאתה תגמור את זה בשלום, ויהיה שם אחווה ונעימה, ובשם שלום היקום, אנחנו נצא משם שבעים וטובי לב.

ד"ר אושרי: וגם בלתי קשובים לקיבה של עצמנו, זה מה שקורה כשאנחנו קיצוניים, אה?

(קולות צחוק)

דליק: מתוך שלא לשמו בא לא לשמו.

[מוסיקה]

ד"ר אושרי: מה שלומך?

דליק: אני בסדר.

ד"ר אושרי: בבית?

דליק: לא לגמרי, לא לגמרי.

ד"ר אושרי: לא. מה קורה?

דליק: יש, בלהיות בבית, כשאני חושב על להיות בבית, יש משהו, כשאני שומע אותך אומרת את המילה בית, זה מזכיר לי שבמדיטציה, לקראת סוף המדיטציה, היית אומרת, או אחרים, חוזרים הביתה. חוזרים הביתה זה חוזרים מכל המחשבות שעכשיו התמודדנו איתן, וניסינו להרחיק אותן ולהתבונן בהן באופן הנכון, אנחנו חוזרים למשהו שקט ובטוח יותר אפילו במדיטציה שעברנו שם, זו השאיפה, חזרה לחיים, חזרה לביתה. זהו אז אני לא ממש בבית עכשיו, גם במתח של שידור, יש משהו מאוד נעים לי איתך, אבל עדיין יש כל הזמן משהו מרחף לקראת השטות הבאה שאני אגיד, אז זה משהו מפחיד.

(קולות צחוק)

ד"ר אושרי: לא יאומן, אה?

דליק: איום. איום ונורא.

ד"ר אושרי: איום ונורא. אני רוצה, אפרופו איום ונורא, לחזור על המעשה הזה של שני האחים, אני עוד מהרהרת בו, מה ש...

דליק: נזכיר למי שהצטרפו אלינו עכשיו, סיפור על שני אחים, ההורים נוסעים לחו"ל והם מפתיעים אותם, הורסים את ביתם הישן והעלוב, ובונים להם בית חדש, ההורים חוזרים, אבוי, אבוי, אבוי.

ד"ר אושרי: כן. אז באמת אפשר לחבר את זה להרבה דברים שקשורים גם בבית, אני חושבת על ההמנון שלנו, התקווה, לבנות בית, ואנחנו כעם, יש לנו איזה חלום לחזור למקום שהיה פעם בית, פעם, פעם, פעם, שאף אחד לא זוכר, כי לא חיינו לפני 2000 שנה, הבית הראשון, והיה לנו הבית השני, הכמיהה הזאת לעשות בית, שהוא גם בית שלום או בית משכן, אתה יודע, בית המקדש, במקור הוא לא בית שבו אנחנו נלחמים של מי זה, אלא בית שבו שוכן האלוהים, שהוא האב של כל בני האדם, וגר זאב עם כבש שם, זאת אומרת, יש לנו איזשהו דימוי בית כמקום של משכן שלום. ואם אנחנו לוקחים את זה לשני האחים, הם רצו לעשות טוב, הם רצו לבנות עבור הוריהם, בית שהוא יהיה, בית שכולו טוב, כלומר, כוונה טובה. וכמו שאנחנו יודעים, הרבה פעמים בפעולות שלנו שאנחנו עושים, כוונות טובות יכולות לא רק להוביל לגן עדן, אלא גם לגיהנום. ובעצם למה ההורים היו כל כך מזועזעים? א', כי התמונה המנטלית של הילדים היא לא התמונה המנטלית של ההורים, מה יפה ומה לא יפה, החדש לעומת הישן, המתקדם לעומת הפחות מתקדם. נגיד, אם אנחנו חושבים על בית שהם הרסו, גם על הדבר הזה שמישהו הורס לי את הבית, מחרב לי, מחריב לי את הבית, בלא רשותי. זאת אומרת, משהו שאנחנו לוקחים, הבית הוא לפעמים הגוף שלנו. זאת אומרת, יש איזושהי היצמדות בתפיסה, כן? החודרנות הזאת אל הבית, זה כמו חודרנות אל הגוף, וההרס של הבית הוא ההרס של הגוף, שהוא נעשה בכלל בלי ההסכמה שלי. זה מצד ההרס. ומצד הבנייה, שבונים לך משהו שאתה אמור לשכון בו, זאת מציאות שאתה אמור להתמקם ולשכון בה, שהיא לא בהכרח נאה למידותיך. זה לא שאתה יכול להרגיש כמו מלך אם יש לך ארמון, או זה לא שאתה בהכרח יכול להרגיש במצוקה שאתה בתא מעצר. יש איזו קורלציה שבין בחוץ ובפנים, שלפעמים אדם שיש לו הוויה או נשמה או רוח או מרחב מדיטטיבי, או איזשהו קשר לעצמו שהוא מרגיש בבית, הוא יכול… הבית שלו יכול להיות גם נייד, ויכול להיות גם אוהל. ובעצם יש קורלציה, אבל אין הכרח. כלומר, מלך מבפנים לא חייב להיות בארמון מבחוץ. וזה לוקח אותי לאחד ההגדרות שבעולם הסיני הדאואיסטי העתיק, שמדובר על אדם שהוא מואר, או אדם שהוא התעורר, או אדם שהוא חכם; הוא איש בלי בית. הוא איש בלי בית, הוא איש בלי תואר, הוא בלי אחיזה. הוא יכול לנוע בחופשיות כמו הרוח. הוא לא נדרש להיות אחוז בדברים. לא בפנטזיה של בית, ולא ב… תחשוב רגע, דיברנו בתוכנית הקודמת על מלחמות. המלחמה על הבית, לא רק על הבית שלי ושלך, המלחמה על הבית שלנו, המדינה היא בית. זאת אומרת, כמה אחיזה יש בתוך המשאלה, שזה הדבר שיביא לי את מה שאני מבקשת.

דליק: המהות של.. ההתחלה של הבודהיזם זה איש עוזב את ביתו.

ד"ר אושרי: נכון, את ארמונו.

דליק: את ארמונו.

ד"ר אושרי: נכון.

דליק: את כל הטוּב שבעולם הוא עוזב כדי לנדוד. גם כל הבודהות אחרי זה, הבודהה הצוחק, והבודהה הזה, הם כולם הולכים עם תרמיל על הגב, ומדי פעם שומטים…

ד"ר אושרי: אתה יודע מה.. אין לו שמה כלום, יש לו שם, הוא כמו איזה איש אקולוגי, אוסף פח אשפה, וכל מיני דברים, ומציע צעצועים לילדים. עכשיו, אני לא אומרת על זה בימים האלה בקלות. אני אומרת, כשאני זוכרת את האנשים, שהחבר שלך, שגר מקרית שמונה, גר באיזה מגדל, או אנשים שמפונים ועכשיו גרים בבתי מלון, אנשים שרגילים לחיות בשבילים אחד עם השני, שזה השבילים הזה של הקיבוץ, ויורד עם האופניים, נוסע לשדות, והבית הוא יכול להיות קטן, אבל המרחב של הטבע נכנס לתוך הבית, והבית לתוך הטבע. פתאום להיות נתון בתוך מבנה אחר, הפנג שואי שלו אחר, האנרגיה שלו אחרת, הדחיסות היא אחרת, האינטנסיביות אחרת, זה משנה את כל ההוויה. אבל אני חושבת שאם נסתכל על הסיטואציה הזאת כמקום שאנחנו… זה מעניין, פתאום עולה לי המחשבה שאנחנו בתור עם התכוננו, הפכנו להיות עם תוך כדי זה שלא היה לנו בית. העם היהודי או.., שהיה כל ה-40 שנה, לקח לנו 40 שנה של נדודים כדי לעבד את החוויה הזאת ולרקום, ואחר כך הגענו לארץ והתחלנו לכבוש. את התנועה הזאת שרוצה...

דליק: ואז אם את רוצה להמשיך, גורשנו מהבית, ואחרי 2000 שנה חזרנו, את יודעת בדקו עכשיו…

ד"ר אושרי: פעמיים גורשנו.

דליק: פעמיים גורשנו. בדקו עכשיו בהרווארד, מאיפה השטנה הזאת, למה לא אוהבים אותנו פתאום? מה קרה שם לשמאלנים, הדמוקרטים והאינטלקטואלים בהרווארד? ואז מסתבר שהם, וזו הסתכלות אחרת על בית, הם מתייחסים אלינו כמו אל הקולוניאליסטים הלבנים, שבאו, שהשתלטו פה, האדם הלבן הגיע לפה. יש מקומות שאנחנו לא נחשבים לאדם הלבן, על ידי גלוחי הראש וכן הלאה, אבל אדם הלבן שבא לפה, הוא אומר, אין בעיה, שתהיו פה ושיהיה פה שלטון ערבי. זה מה שהם אומרים עכשיו, זאת אומרת, לא מוכנים לקבל את הבית שלנו, אז יש מריבה פה בין בתים.

ד"ר אושרי: כן. כן. רק צריך להזכיר, מה אמרו להם האינדיאנים שבאו... הם, האדם הלבן. יש מכתב מאוד מאוד יפה, שהשאיר צ'יף אינדיאני, לאדם הלבן שבא לרכוש את האדמה, הוא אומר, אני לא יכול למכור לך את האדמה. זה צ'יף סיאטל. אתה מכיר את העיר סיאטל בוושינגטון?

יש מכתב מאוד מאוד יפה שהוא השאיר צ'יף סיאטל, והוא אומר, אתה רוצה את האדמה? אתה רוצה את האדמה? אני לא יכול למכור לך, אני גר בו עכשיו, אני מעבד את האדמה הזאת. אני מבין שאתה עכשיו תהיה בעל הבית של האדמה, אבל תדע לך שאני מבקש ממך, את הדבר היחידי הזה, לדאוג לזה שהאדמה תמשיך להיות הבית שלך ושל בניך, לעֹבדה ולשֹמרה ולהתייחס אליה כגן החיים. זאת אומרת, זה לא הבית הפיזי להיאחז בו, זה איזה מקום שאפשר להמשיך את הקיום בצורה הרמונית. וזאת אולי משאלה גדולה. אז אנחנו כאילו אומרים דבר סותר ודבר הפוך, כן? להיות בעל בית, נדבר על זה אחרי השיר, להיות בעל בית, להיות מסוגל לנדוד מהבית, להסכים לנדודים מכורח, להסכים לנדוד, לצאת מהארמון מ... לראות את רצף התנועות האלה של פנים וחוץ, הבית כגוף והבית כהיעדר גוף, וכל אלה אם אנחנו מתבוננים בהם, אנחנו מוצאים, ובזה אני רוצה להגיד משפט אחרון לפני השיר, כששאלו את המורה הזן, איפה הוא הבית שלך, או על מה אפשר להישען בהוויה הפנימית, והוא אמר, הנשימה. זאת אומרת, באשר אנחנו הולכים בכל המצבים המורכבים, ומערכת יחסים המורכבת בסופו של דבר, וזה נקרא לחזור הביתה.

[מוזיקה]

דליק: שוב שלום לכם, שלום ד"ר נעמה אושרי, אנחנו..

ד"ר אושרי: אנחנו בבית.

דליק: מדברים על בית, אנחנו בבית של דרור רדה שהיום מככב פה, כל פעם אנחנו מזכירים אותו ואני רוצה לספר לך נעמה אני כרגיל מגיע הרבה לפני הזמן ומגיע לבית…

ד"ר אושרי: צריך להגיד שזה במושב, בעמק חפר.

דליק: כן. מושב חוגלה. עד שלא הייתי פה בפעם הראשונה, הוא לא היה קיים, זו הרגשה שלי, חוגלה, אני אוכל לעשות משאל עם עכשיו איפה חוגלה אם יותר מפרומיל יודעים איפה זה אני מוכן לתת את ראשי. חוגלה, סתם סתם סתם דרור אל תיעלב לנו אז אני מגיע לפה ויש שם פועלים שעובדים והייתה פה איזה נזילה ואני איתם ואז אני דופק, מקיש בדלת ואין, הוא אמור להיות פה, דרור, כי אנחנו צריכים עוד מעט להתחיל הקלטה אז אני לוחץ על הידית ונכנס ותוך שנייה יש אנרגיה של הבית יש פה אנרגיה כזאת מחבקת. אני נכנס, 'דרור דרור', הוא לא עונה לי ואני הולך ועושה לי תה ונהנה נורא ובאמת תוך שנייה שוכח את העובדה שאני בעצם פולש שאני נכנס לבית בלי היתר, בלי שמישהו פתח את הדלת, חייך, אמר בוא תשב אתה רוצה תה? אני עשיתי לעצמי תה, השתמשתי בכלים שלו אפילו רחצתי כוס.

ד"ר אושרי: מישהו ישב על הכיסא שלי, אכל מהדייסה שלי…

דליק: (צוחק) בדיוק… מישהו ישב על הכיסא שלי.. וחשבתי על זה שפעם גרתי בבית שהוא דומה לבית הזה והיום אני גר בדירת גג. אמרתי, אם הייתי בא הביתה ומישהו היה נכנס לי לדירת הגג הייתי מזועזע עד עמקי נשמתי. מי זה הפולש, הזר הזה שעז להיכנס אליי פנימה. אז המושגים של בית משתנים גם בגלל המיקום שלו העובדה הוא שפה זה על הקרקע הוא בית קרקע, הבית הוא המשך של המדרכה, אתה נכנס פנימה הרבה יותר בקלות.

ד"ר אושרי: אנחנו יודעים גם שהאדם הוא תבנית נוף מולדתו גם בבית ההיסטורי אבל גם כל המלאכה הזאת שנקראת פנג שווי שזה הקשר שבין האדם לסביבה ולביתו ולבתוך ביתו איזה מין אנרגיה יש בבית וכו' ויחסים אם תסתכל על יחסים בין אנשים הם קשורים מאוד למרחב שמרגישים בו נוח ולאופן שבו הם יכולים להיות בתנועה או תנודה זה מזה. גרתי בצעירותי כמה שנים בבית משותף ואני זוכרת את החוויה הזאת של לעלות עם מישהו במעלית זה סוג של פולשנות כזאת, אתה לא מזמין מישהו, המעלית קטנה, איפה אתה שם את העיניים, יש מראה, זה קורה לי עכשיו כשאני צריכה להיות במקומות אחרים אתה ממש מרגיש שזה סוג אחר של מפגש, מפגש אנושי כשאני בא אליך לדירת הגג אני קודם כל עוברת בשער, יש שער אני מניחה, אני לא הייתי אצלך עדיין דרך אגב תרשום לך את זה...

דליק: בושה..

ד"ר אושרי: בושה, בסדר ואני מניחה שאני צריכה ללחוץ על איזה כפתורים וקודים, זאת אומרת הבית הוא יותר מבצר אבל לא במובן זה של ביתי הוא מבצרי כזה של מקום מוגן ובטוח, אלא, אנחנו צריכים לעבור תהליכים בירוקרטיים כאלה ואחרים של כמו שאתה נכנס לסיסמה במחשב או לבנק יש משהו שהטבעיות הזאת של מה שאתה קורא, ואולי בצדק או אולי לא, בתור פלישה זה יותר פורמליות בתוך קשר אנשים בעיר יותר פורמליים מאשר אנשים בכפר. גם היום בכפר קצת יותר עירוניים אבל אני יכולה לחשוב על השיר של אהוד מנור תכנסו בערב יש ריבה מתוּת גינה, אתה זוכר את... בימי בנימינה, יש משהו שהוא המרחב הזה מאפשר את ההסרה של המחיצות ולכן גם אני חושבת הרבה על אנשים שגדלים בחוויית קהילה שיש להם את המרחב המדויק כבר עם השנים בין השכנים וכולי זה גר בקצה השביל זה גר השכן שלי אנחנו תולים יחד כביסה, אני יחד איתה בתור לעמוד בחדר אוכל, אם יש כבר או אין, יש איזושהי התנהלות אפילו ברמה של קשר בין הבתים מתי נכנסים מתי יוצאים יש חצרות משותפות ופתאום כל זה נמצא במגדל או בבית מלון הכל נדחס כן? המרחב נדחס ואני חושבת, בלי להכיר, אבל אני מרגישה בלב שלי שהדבר הזה יביא איתו הרבה מצוקה גם בצד הנפשי, של דחיסות של פלישה פולשנות דברים שקורים כשמצופפים כמו, להבדיל אלף אלפי הבדלות, שלוקחים חיה מהטבע ושמים אותה בכלוב. זה להבדיל כן? אבל יש איזושהי אנרגיה כזאת. כי בית יש לו את האיכות גם שהוא שומר עלינו אבל גם הוא מצמצם אותנו הוא בעצם עושה לנו הבדלה מהטבע שלנו ומה היכולת שלנו לנוע בו בחופשיות.

דליק: אני רוצה להעלות עוד משהו שהוא... אנחנו כל הזמן נעים פה בין הבית, הבית, זאת אומרת, קירות טיח , צבע, עיצוב וכן הלאה לבין הבית הפנימי ואחד הדברים המחברים זה, הבית שלי. האם הבית הוא שלי? האם i own the..? האם…

ד"ר אושרי: האם הגוף שלך הוא שלך… כן כן כן.

דליק: לא, כי רוב האוכלוסייה בישראל או לפחות ארבעים אחוז, סליחה לא רוב, חיים בבית שכור. בבית שהוא בעצם הבעלים הוא מישהו אחר שיכול מדי פעם לבקר ולהעיר הערות והתחושה של שלי, של בעלות, היא שם בספק.

ד"ר אושרי: היא מאוד תרבותית התחושה הזאת, יש רוב, אני חושבת, לא בדקתי ולהסתכל בנתונים, אבל הרבה מאוד אנשים במקומות בעולם מאוד אוהבים את האפשרות לגור בבית שהם לא צריכים להיות בעליו. מרבה נכסים מרבה דאגה, הנה אנחנו באים לפה כי יש אנחנו פה ולא באולפן כי יש בעיה בצנרת, אם זה לא בית שלך אתה לא צריך לתקן את הדברים אלא יש מישהו אחר שאחראי. יש כאן עניין מאוד תרבותי, אנחנו כעם שגורש מביתו פעם אחת ועוד פעם אחת הכמיהה לבית והכמיהה להיות בעל הבית היא מאוד חזקה בהיבט של החומר גם, ואנחנו מכירים את זה גם בעניין של ההורשה והעברה של הדבר הזה המשק מדור לדור או את הדירה מאב לבן וכך הלאה. יש בהודו, המושג בעל הבית הוא אחד מארבע שלבים שהאדם חי, בהתחלה הוא חי לצד מורה, אחר כך הוא בעל בית אחר כך בשלבים מאוחרים יותר הוא עוזב את הבית והוא יוצא אל היערות לחפש את דרכו והשלב של להיות בעל בית הוא שלב של ילדים ופרנסה וכולי ואתה כמו אומר 'אוקיי זה הזמן שאני צריך שיהיה לי בית', אבל בשעה שאני יוצא אל המקום הזה, הסניאסי הזה, שאני נפרד מהעולם ועושה את מלאכתי הרוחנית העמוקה אני עוזב הכל מאחור. במילים אחרות בשפה שלנו בעברית: אני נפטר. ואדם שאנחנו קוראים לו נפטר הוא זה שעוזב את העולם ולא עוזב את הבית. כן? זה שעכשיו יש כזאת האופנה של לתת את הבית וללכת לנדוד, יש משהו מאוד עמוק שהוא לא בתרבות שלנו.

דליק: להחליף בתים.

ד"ר אושרי: להחליף בתים וגם אני רוצה אולי לקשור את זה באיזשהו אופן גם כרעיון או כמחשבה תרבות שיודעת לתת מקום לזה שנפטר ועודו בחיים והולך אל היער הוא נפטר מנכסיו הוא נפטר מהתחייבויותיו מהקשרים וכך הלאה, אולי גם זאת תרבות שיודעת לשרוף את הבשר את האיש אחרי שהוא הלך לעולמו ולא מקדש את בתים בדמות של בתי עלמין, שהם הרבה אבן והרבה אבן ועם כל הפרובלמטיקה האקולוגית וגם הפרובלמטיקה הרעיונית של אנחנו אחוזים, אחוזת קבר, יש לנו אחוזת קבר. יש איזשהו קו מחבר בין הדברים האלה בין להיות בתנועה חופשית בעולם לבין להיות מסוגל לצאת ולהיפרד לבין לתת לגוף להמשיך את דרכו כי זאת חלק בתרבות.

דליק: סדרי לי קבורת שמיים.

ד"ר אושרי: אני עובדת על זה…

דליק: טוב, לא נזעזע אתכם מאזיננו היקרים, להסביר מה זה קבורת שמיים אבל…

ד"ר אושרי: אבל זאת הדרך של תרבות מסוימת להחזיר משהו אל הטבע. כי באת מן האדמה ואתה חוזר אל האדמה. אנשים שנמצאים בהשתוקקות לבניית בתים מאוד גדולים, אני רואה את זה באזורים שבה אני גרה פה, לא רחוק מכאן, אתה עומד שם ואתה תוהה כמה זמן יתמלאו החדרים האלה הרי בסופו של דבר אנשים יפנו מהבית וילכו להקים את הבתים שלהם ובית העולם שלנו, שזה הבית שבו כנראה נחיה הכי הרבה הוא בית שהוא שווה לכולם, מטר על שניים, אולי מטר על מטר, לא יודעת כמה שם וזה יהיה הבית שלנו ויש משהו אם אני מתחברת את זה לנאות סמדר זה היכולת לתרגל את ההיפרדות מרצון. זה כמובן מאוד מאוד שונה ולא רוצה לומר שום דבר על המצב שבו נשרף לי הבית על ידי אנשים שרצו לעשות פעולת איבה, זה ממש לא אותו דבר ואנחנו לא רוצים להיות פה בשידור הזה באחד לאחד. זה כואב מאוד אני חושבת רק על אלבומי התמונות ועל הזכרונות ועל מעשי האמנות וכך הלאה…

דליק: את יודעת שבהרבה ריטריטים וגם בשיעורים אנחנו מברכים ואומרים - בוא נודה על מה שיש, בוא נודה על זה שיש אוכל לשולחננו, שיש גג לראשינו, שאין מלחמה בחוץ… אתה חושב על הברכות האלה ואומר לא לכולם עכשיו יש גג לראשם, חלק איבדו את ביתם ויש מלחמה בחוץ גם האוכל מאוים, אנחנו בימים שהבית מתערער…

ד"ר אושרי: ולכן הבית הוא, שוב, מה שאמרנו בסשן הקודם לפני השיר, זה לשוב. שוב אל ביתך אל נשימתך אל ליבך אל אנושיותך. זה בית שאנחנו יכולים לשוב אליו בכל... כל אימת שאנחנו בחיים וזה התרגול, הבית כמחסה.

דליק: אולי עוד משפט אחד, ההוכחות הגדולות שלי בתלות בבית, במעבר בית האחרון שלי, חלק מהבית זה חפציו. וחפצו זה הספרים שבו ואנחנו אוספים מאות מאות רבות של ספרים ובמעבר אתה מגייס את הפנג שואי כדי שיציל אותך כי אתה משנה חללים ולא תמיד יש מקום, ופתאום אתה מתפטר מחלק גדול מהדברים שסובבים אותך ולפתע הקלה, הקלה. אז מה זה היה הבית הזה שכל כך היית תלוי בו? פתאום הקלה.

ד"ר אושרי: וזה רגע של תרגול וממש אפשר לעשות אותו כל יום.

אז שלום לכם. אמרתי שאני אוהבת להגיד את המשפט הזה כי זה מרגיש לי ביתיות איתך, מזכיר לי איך אהבתי לשמוע ולראות אותך שהייתי נערה, יושב עם טוּליפ בצד זה היה הכי ביתי כורסא כזאת שאפשר ממש לראות.

דליק: אם רק היה לך זנב נעמה…

(צוחקים)

ד"ר אושרי: אני כל כך לא מושלמת. אתה יודע שהיינו בטיול בבוטאן, עכשיו, עם תלמידים במרץ והיה איזה שוק כזה שכל אחד קנה.. אנחנו עושים מדיטציה של תמיכה בכלכלה המקומית, ככה אנחנו קוראים למעשה הזה ש… והבאתי הביתה מהטיול זנב של יָק. אמרו לי מה את רוצה? אמרתי 'יש לי הכל חוץ מזנב של יָק'.

אבל אני כשאנחנו יושבים פה בבית בעצם במטבח, משולחן המטבח של דרור, אני, אפרופו בית, חשבתי פעם לעשות איזשהו מחקר אנתרופולוגי קטן שקשור במקרר. לאו דווקא מה שיש בתוך המקרר, אלא דברים שאנחנו שמים על המקרר שמהדהדים את פני הבית. וזה תמיד דברים שקשורים בפתקאות שנתנו לנו. או… אצלינו זה…

דליק: ציור של ילד בן שנתיים.

ד"ר אושרי: ציור של ילד, התמונות שהיו לנו. עכשיו יש כאלה סטיקרים של... מהחתונה. וזה נורא יפה שיש פינה בתוך הבית, שהיא פינת ההזנה, כמו פינת האדמה, כמו פינת הטבע, שיש שמה את האוכל, שהיא גם מזכירה בחיצוניות שלה את כל מה שהיינו רוצים לסמן אותו בטוב. אז ככה זה פינת המקרר. ובנימה אחרת, אולי נצא לטיול קטן.

דליק: כן. אז אנחנו נקרא מתוך הספר "טיול" של הנרי דייוויד תורו. דייוויד תורו הוא אביה.. בתורה האקולוגית שבעצם פרצה רק איזה מאה שנה אחרי מותו. אנחנו מדברים על המאה ה-19, באמצע המאה ה-19, והוא כתב ספר בעקבות שנתיים, על שפת אגם מסצ'וסטס?

ד"ר אושרי: מסצ'וסטס, אגם וולדון, כן.

דליק: "בימי חיי פגשתי רק אדם אחד או שניים שהבינו את מהות אומנות הטיול, כלומר, הטיול הרגלי, שניחנו, אם אפשר לומר כך, בכישורי שוטטות. סאונטרינג (sauntering) מילה שנגזרה יפה מהולכי בטל בני ימי הביניים שהתהלכו בארץ וקיבצו נדבות והיו בדרכם לארץ הקודש, עד שילדים קראו אחריהם, 'הנה מגיע סאנטרר (Sainte-Terrer), איש ארץ הקודש, משוטט'. אלה שבטיוליהם, לעולם אין פניהם אל ארץ הקודש כפי שמעמידים פנים. הם באמת סתם בטלנים ונוודים. אבל אלה שפניהם אכן לשם, הם משוטטים במובן הטוב של המילה שאליו כוונתי. עם זאת, יהיו שיגזרו את המילה מן המילים "סאנס-טר" ( sans terre) - חסר ארץ או בית שבמובניו הטוב משמעותן חסר בית משלו, אבל מרגיש בבית בכל מקום בה במידה. שכן, זה הסוד של שוטטות מוצלחת. מי שיושב כל הזמן בחיבוק ידיים בביתו, יכול להיות הנווד הגדול מכולם, אבל המשוטט, במובן הטוב של המילה, אינו נווד. ממש כמו הנהר המתפתל בחיפושיו השקדניים והרצופים, אחרי המסלול הקצר ביותר אל הים. אף על פי כן, אני מעדיף את האפשרות הראשונה. שהיא אכן הגזרה המתקבלת ביותר על הדעת, שכן כל טיול הוא מעין מסע צלב כזה, שהטיף לו פטר הנזיר שבתוכנו, לצאת ולכבוש מחדש את ארץ הקודש מידי הכופרים".

דליק: (מעיר) פטר הנזיר, נזיר ממנהיגי מסע הצלב הראשון, אלפי עיקרים בדרכם לארץ הקודש.

דליק: (ממשיך להקריא מהספר) "נכון, אנחנו, אפילו המטיילים שבינינו, איננו היום אלא צלבנים מוגי לב, שלא לוקחים על עצמם שום משימה שנדרשת להתמדה עד אין סוף. מסעותינו אינם אלא סיורים, שעם ערב חוזרים מהם אל האח המבוערת, אל הבית המוכר שיצאנו ממנו. מחצית הטיול, אינה אלא חזרה על עקבותינו".

דליק: איזה יופי.

ד"ר אושרי: כן.

דליק: (ממשיך להקריא מהספר) "מוטב שנצא לדרך הקצרה ביותר, אולי ברוח ההרפתקנות הנצחית, כדי לא לחזור לעולם, ונהיה נכונים לשלוח חזרה לממלכותינו הנטושות, את ליבנו המשומר, מזכרת בלבד".

דליק: זה גם מנהג מימי הביניים, כשלוחם אמיץ או הציל שנפל על אדמת נכר, הלב שלו שוּמר, ונשלח חזרה לביתו לקבורה.

דליק: (ממשיך להקריא מהספר) "אם אתה מוכן לעזוב את אביך, ואת אמך, ואת אחֶיך, ואת אחותך, ואת אשתך, ואת ילדיך, ואת חבריך, ולעולם לא לשוב לראותם. אם פרעת את חובותיך, והכנת צוואה, והסדרת את כל עניינך והינך אדם חופשי, הרי אתה מוכן לצאת לטיול רגלי".

ד"ר אושרי: יפה.

דליק: וואו.

ד"ר אושרי: יש כאן בעצם התייחסות הרבה מהמימדים, שאנחנו דיברנו עליהם בהקשר של בית. זה מתחיל מזה ש"סאונטרינג" זה שוטטות. זה הליכה לארץ הקודש. כלומר, תחשוב על ילדים שכמו שהוא מתאר כאן, רואים אנשים הולכים. הם הולכים לאנשהו, יש להם איזה יעד, הם רוצים ללכת במסעות הצלב, או בעליות לרגל, או בתנועות האלה שהם מגיעים לאיזשהו מקום שהוא מקום מקודש. יש בהליכה שלהם איזושהי מטרה, אבל הם נראים כמשוטטים. בליבם הם מחזיקים את הכמיהה להיות בארץ המקודשת, אבל הם מבינים שהחיים שלהם זה מסע. זה קצת כמו שיש לנו את המדינה שלנו, אבל עדיין אנחנו מייחלים בהמנון שיבנה בה הבית. זאת אומרת, איזושהי הליכה שהיא לקראת משהו שכבר קיים. אבל היבט אחר, מאוד יפה, אני חושבת, שהוא משחק שמה בצרפתית, שהוא אומר על זה סאנס-טר, סונטר, בעצם הוא בלי אדמה. הוא מוכן להיות חסר בית במובן הדאואיסטי. לא כזה שנאחז אלא יודע את השוטטות, הוא יודע את הארעיות, הוא יודע את התנועה, הוא מוכן לעזוב משהו.

דליק: הוא שומט את הכל.

ד"ר אושרי: הוא שומט את הכל, כן. הוא יודע לעזוב מאחור דברים, להניח ולצאת לדרך, ויודע שחצי מהטיול שלו זה גם אפשרות ללכת… לחזור הביתה.

דליק: אלה הטיולים המקולקלים. הוא יוצא לדרך בלי לדעת לאן הוא יחזור. זה המטייל, זה המטייל שהוא מפליג בשבחיו.

ד"ר אושרי: כן, והוא יוצא לשוטט, אבל הוא לא יוצא לחפש בית במקום אחר, זה כמו המשל של השור, או כמו כל מיני סיפורים אחרים, שהם חותרים למצוא את הבית, את הבית הרוחני שלך. אתה יוצא לדרך לחפש את הבית שהוא אתה. וגם מלכתחילה היית אתה, אבל בלי החיפוש הזה, לא תוכל לזהות בו את עצמך, ולכן הבית או המסע הזה הוא כל כך נחוץ. אנחנו יוצאים מהבית כדי לגלות את הבית בתוכנו. אנחנו יוצאים לבית לגלות שאין לנו בית אחר, חוץ מהבית הזה, שניקח, אנחנו בעצם צבי נינג'ה. יש לנו בית בכל מקום, אבל אנחנו לא מודעים לזה. והמסעות שאנחנו עושים בעולם בתוך התנועה הזו של לצאת מהבית, להיות נוודים ברצון או לא ברצון, לנדוד ממצרים לישראל, אז. לנדוד מבית שנלקח ממני, לנדוד בנאות סמדר, לעבור דירה, כל התנועות האלה הן בשביל בעצם לפגוש את עצמנו שוב ושוב, כמו שהיינו וכמו שלא נוכל להיות אם לא נעשה את המסע. זה הקסם הזה של התנועה, ולהיות... שוב, חסר בית זה מושג שהוא מעיד על איש רוח שלא זקוק לאחיזה בדברים, אלא יודע לנוע ולמצוא בכל דבר את היופי שלו.

דליק: ותראי כמה רחוק אנחנו הולכים, כי אפילו אלוהים אצלנו צריך בית. העניין, הרעיון הזה של בית המקדש, שצריך להיות בנוי לפי תוכנית אדריכלית מסוימת, וקודש הקודשים נמצא פה, והזבחים נמצאים שם וכן הלאה, ואנחנו כמהים כל הזמן לבנות את הבית, לבנות את הבית אלוהים ולנו.

ד"ר אושרי: כן, ובאמת יש תנועה, אפרופו בהיסטוריה של העם שלנו, המעבר בגלות מבית מקדש לבתי כנסיות, לבתי כנסת, הוא היה מעבר גם של הטקסטים והמעבר חברתי. מה זאת אומרת שיש לך בית מקדש קטן בקצה הכפר? מה זה הדבר הזה? הרי עולים לירושלים. מה המקום של ירושלים בתוך זה? זה שינה את כל התפיסה האמונית, את התפיסה החברתית. יש בדבר זה, אנרגיה של חיים, וביחסים של זה יש אפשרות להיות נצמד ותוקפני. תראה היום מה שנקרא "הר הבית", לא סתם בית, "ההר של הבית", ויש מריבה על איפה נמצא הספסל, שהתחילו את מאומות הכותל בשנות ה-20, על הספסל שהיה שם שלא בו, והיום אל - אקצה, כן? המסגד שנמצא בקצה של הר הבית, של אותו אלוהים שלפי מיטב ידיעתי, הוא האל של שלוש הדתות. איך בני אדם לא יכולים לחיות בתוך ביתם הזה, שבנו למען האלוהים בשלום עם עצמה, וכמה זאת חבית חומר הנפץ של האנושות. הכמיהה הזאת להיות בבית, ולא רק בבית, ב'הר של הבית', בקצה של הבית. ואם אתה חושב רגע אחד על הר, זה לא כל כך הר, אבל זה השם הזה, מי רוצה לגור בקצה הר? הכל זה שם סחוּף רוחות, אין לך שום קרקע, אין ים, זה מסוכן.

דליק: טוב, אולי… פתאום נתן לי מחשבה.

ד"ר אושרי: שלום קוסמי בפתח.

דליק: ברור, ברור. לא, אבל חשבתי שזה שהשרידות של… מדברים על הפלא של איך העם היהודי שרד. כל גלותינו לא נצמדנו לבית שלנו, אלא הייתה כמיהה לבית אחר שנמצא אי שם בציון. לכן גם היה קל ביום שבו ציווה הפריץ או השליט לקח את מטלטלנו ולעזוב את ספרד, את פורטוגל, את העיירה, ולנוע הלאה.

ד"ר אושרי: גם היום יש כאלה שהדרכון הפורטוגלי כאן.

דליק: חזרה.

ד"ר אושרי: חזרה.

דליק: (צוחק) זה המסע חזרה לבית שם.

ד"ר אושרי: כן.. אבל אולי נסיים, ככה נחזור אל הטקסטים העבריים, ונסיים בכמיהה של דליה רביקוביץ'. שכמו אדמיאל קוסמן בשיר שלו, מבוקש מקום לנפש. השאלה הזאת היא איך אפשר לחזור הביתה? מהי שם בחוץ ואיפה היא הדרך הביתה?

דליק: מקריא את שירה של דליה רביקוביץ' -

מה לך בחוץ, ילדה?

מנוח לא מצאה רגלך.

ציפור פצועה, חזרי אלי

ושובי לביתך.

האזיני לקולות,

הרעם על גגות בתים,

מקול סופה, שמרי נפשך.

שובי לביתך.

סהר חצות גבוה,

אור על ענפי אילן,

תני לנפשך לשמוע

זמר קטן.

שם צמח לענה,

שם נפש מרעידה מקור.

חלון אפל ותריס מוגף.

שובי לביתך.

סהר חצות גבוה,

אור על ענפי אילן,

תני לנפשך לשמוע

זמר קטן.

שאי עין למרום,

כבר סדק שחר מאפיר.

נעורה כבר ציפור אחת.

שובי לביתך.

ד"ר אושרי: אמן.

דליק: תודה רבה, נעמה.

ד"ר אושרי: תודה, דליק.

דליק: תודה לך.

ד"ר אושרי: תודה לדרור, ולביתיות.

[מוזיקה]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

Σχόλια


bottom of page