מה שלימד הבודהה | ערוץ הבודהיזם של מהות החיים | מעברים

על האפשרות להחזיק מרחב שהוא גם וגם. אכזריות, כיעור  וגם חמלה, נדיבות ויופיו של כנף הפרפר

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 28/11/2023.

מה שלימד הבודהה, עם דליק ווליניץ וד"ר נעמה אושרי.

[מוזיקה]

דליק ווליניץ: שלום לך ד"ר נעמה אושרי.

ד"ר נעמה אושרי: שלום דליק, שלום למאזינים. איך אתה עם המילה "שלום"? ככה עוברים…

דליק: תכף, נגיע לזה אני מבטיח לך, אני דווקא רוצה להתחיל עם שני דברים מאוד אופטימיים שנתקלתי בהם. האחד, אופטימיים… מגזים. אחד, זה שמשהו מוזר קרה לפני הגשם העוצמתי האחרון, משהו מאוד מוזר קרה בעוטף, לפתע המוני פרפרים החלו לרחף בתוך החדרים החרוכים בתוך האין אדם. המוני פרפרים. ואת יודעת שבאמונה העממית לפרפר יש, אנשים קוראים לפרפר כנשמה, כשהם רואים פרפר הם חושבים שהם מוקפים, אבל זה לא משנה. פרפר יש, אני אגיד לך מה יש בפרפר. בפרפר יש את הגלגול, את העובדה שהוא יהפוך לזחל, לגולם וישוב מחדש במלוא תפארתו. זה פשוט, פשוט מדהים.

ד"ר אושרי: אני גם ראיתי את זה, נדמה לי שזה היה על חורבות הבתים בבארי, זה באמת כמות בלתי תיאמן, אני חושב שהם גם לא בעונתם כי לדעתי הם יותר בכיוון של האביב, אבל אם אתה כבר הולך לדבר הזה, של קודם כל לראות בתוך הכאב דיברנו בפעם שעברה על לאה גולדברג, אתה זוכר את הכתיבה שלה בתוך המלחמה, שהיא אומרת על העשב הקטן ושלפי שיבולים יזכירוך ואפילו תמתק דקירתם. המקום הזה שהדקירה מתוקה, המקום הזה שהמקום, המרחב שרוף והפרפר מגיע, זה קודם כל אנחנו יכולים לקבל תזכורת מהעוצמה הזאת של הטבע, מהאינסופיות שלנו, מהקיום הזה של היופי בתוך החורבות שזה לא משהו שהטבע יכול להגיד זה לא בזמן של הפרפרים להיות כאן. אנחנו מתרגלים או נוכחים או מזמינים את עצמנו ממקום של המון המון תקווה, לראות את המרחב נפתח לגם וגם. המציאות שאנחנו נמצאים בה ונימצא בה היא מציאות של גם וגם, של כיעור של אכזריות ושל יופי ושל נדיבות ושל חמלה, והכל נמצא בזה, והדבר הזה הוא מאוד יפה. עכשיו, לגבי הפרפרים הם לא רק עושים את הגלגול בחיים האלה, זאת אומרת זה לא העניין שלהם בלבד. בכל המסורות הרוחניות הפרפר מסמן את המימד הטרנספורמטיבי, כלומר, אם אתה רואה משהו שהוא כל כך, נקרא לו אפילו מכוער וחסר, לא היית מביט בו, הזחל וכולי… הוא מתכנס לתוכו, הוא עושה את התהליך של ההפנמה, של ההתכנסות של ההתבוננות פנימה, והוא מוציא את היופי שלו בכנפיים שאתה לא יכול לעמוד בפניהם, ולפעמים, וגם זה יפה, כל המאמץ הזה הוא בשביל כמה רגעים בלבד. כלומר, אם תחשוב על זה באופן רעיוני מטאפורי, אנחנו מתגלגלים אנחנו מתמירים את עצמנו, אנחנו מתכנסים, אנחנו מוציאים את הטוב שלנו, והטוב יכול להתקצר יותר מאשר כל המסע, אבל בלי כל מה שהיה קודם היופי הזה לא יכול היה להתגשם או להתממש.

דליק: את יודעת שהדימוי הזה הוא עכשיו יש איזה שיר אחד שרץ, הבן שלי כתב עכשיו שיר שזה דימוי מרכזי בו, שכתבה לו גם מוזיקה, אבל אסור, מוקדם לדבר על זה. ו… יש בדימוי הזה, את יודעת, בואי נדבר על עולמנו יש משהו בגולם ובגלגול הזה שהוא כמו בארדו, אולי אנחנו בעצם עכשיו נמצאים באיזשהו בארדו, באיזשהו מעבר, אולי נעביר למאזינים שלנו מהו בארדו. הבארדו הוא מעבר בין החיים האלה אל המוות לקראת הגלגול, אם יהיה, איזה יהיה, למה יהיה, ואתה נמצא בתוך מקום שבו מונחים הכאבים שלך, הפחדים שלך החששות שלך, ואתה צריך לחצות את כל השדים האלה כדי להגיע למקום החדש, לפרוש את הכנפיים הצבעוניות של הפרפר ולעוף לקראת חיים אחרים להתגלגל.

ד"ר אושרי: אפשר ללכת עם זה עוד צעד אחד, זאת אומרת, האם הזחל רוצה להיות פרפר או שבעצם זה שהוא זחל או גולם הוא פרפר לא פחות שלם מהפרפר האחר, כלומר, הכל נמצא שם, לא רק כפוטנציאל אלא כל שלם גם בתוך הכיעור, גם בתוך היופי, גם בתוך כאילו לא מוכן. יש אימרה טיבטית שאומרת "זה מקל של 6 ס"מ, זה מקל של 8 ס"מ", זה כל האמרה, ומה שמסתתר מאחורי זה, זה שאתה לא רוצה להאיץ ב-6 ס"מ לגדול להיות 8, כי זה מושלם כפי שהוא וזה מושלם כפי שהוא. ובתוך זה יש גם את מה שציינת כבארדו, הבארדו הוא תווך הביניים, א-לימינליו, א-לימינציה, זאת אומרת לאו דווקא בין החיים האלה לחיים הבאים, דרך אגב גם בין הערות לשינה, בין המדיטציה לראייה הרגילה, מצבי הביניים, מצבי המעבר, אם אנחנו חושבים על החיים כעונת מעבר, אתה יודע לנו הנשים יש עונות מעבר,

דליק: גם לנו הגברים.

ד"ר אושרי: יופי, אז אנחנו בעונות מעבר, בעיני החיים הם עונת מעבר וזה לא שאתה עובר מהיותך גולם להיותך פרפר. גם היותו של הפרפר חוזר והופך להיות גולם. ואנחנו אומרים את כל הדברים האלה כדי להישאל על משהו רחב יותר, אנחנו עלולים ליפול לתוך הנקודתיות של האני והכאב ולשכוח שיש תנועה גדולה לקוסמוס שאנחנו חלק ממנה, גם אנחנו נמשיך ונתגלגל, אנחנו עוד לא יודעים איך, יש הרבה שאלות פתוחות אבל יש תנועה כזאת שאפשר להרגיש אותה.

דליק: ואם מדברים על פרפרים, הם צריכים פרחים.

ד"ר אושרי: נכון.

דליק: ויש עכשיו פרויקט ענק שהולך לקרות בארץ, של אסיף עצום של זרעי פרחי בר שילדים מכל ארץ, מכל מקום הולכים לפזר אותם, החל מהגינות של גני הילדים ועבור בשדות הפתוחים זורעים פרחי בר וזה פרויקט כל כך אופטימי, כל כך נכון, כל כך מדויק לימים האלה.

ד"ר אושרי: אז כן יוצאים למה שאיננו מגלם את מה שישנו ואנחנו חלק מהאינסופיות. מוסיקה ונשוב?

דליק: כן, אחרי המוסיקה, אני חושב על מאזינינו שאומרים אנחנו חשים אנחנו באיזה גיהנום קטן-גדול איש איש והגיהנום שלו, והם שם מדברים על פרפרים ופרחים, אז אני אשתף אתכם בגיהנום קטן שעברתי ונעמה תעזור לי לצאת.

ד"ר אושרי: ואני רוצה להזכיר לעצמנו שזה הטבע להיות במגע איתו וזה חשוב מה שאתה אומר. יש לנו הרבה מאוד פעמים אנחנו חשים בזמן הזה ייסורי מצפון על זה שאנחנו מתפעלים מטבע יפה.

דליק: נכון, נכון.

ד"ר אושרי: ומשמיים יפים עם הגשם הראשון שהיה. בבקשה, בבקשה, הטבע הזה הוא משאב ואנחנו כשאנחנו מביטים בו אנחנו יכולים להיות חלק ממנו וזה בסדר גמור.

דליק: כל כך צודקת. מוסיקה.

[נשמע השיר "האמנם" (את תלכי בשדה) - לאה גולדברג, בביצועה של חווה אלבשטיין]

הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד,

וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם,

וּמַחֲשׂוֹף כַּף־רַגְלֵךְ ילִָּטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת,

אוֹ שִׁלְפֵי־שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם.

אוֹ מָטָר יַשִּׂיגֵךְ בַּעֲדַת טִפּוֹתָיו הַדּוֹפֶקֶת

עַל כְּתֵפַיִךְ, חָזֵךְ, צַוָּארֵךְ, וְרֹאשֵׁךְ רַעֲנָן.

וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה הָרָטֹב וְיִרְחַב בָּךְ הַשֶּׁקֶט

כָּאוֹר בְּשׁוּלֵי הֶעָנָן.

וְנָשַׁמְתְּ אֶת רֵיחוֹ שֶׁל הַתֶּלֶם נָשֹׁם וְרָגעַֹ,

וְרָאִית אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּרְאִי־הַשְּׁלוּלִית הַזָּהֹב,

וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים, וּמֻתָּר בָּם לנִגְעַֹּ,

וּמֻתָּר, וּמֻתָּר לֶאֱהֹב.

אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה. לְבַדֵּךְ. לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט

הַשְּׂרֵפוֹת, בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם.

וּבְיֹשֶר־לֵבָב שׁוּב תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת

כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים, כְּאַחַד הָאָדָם.

ד"ר אושרי: שלום לכם.

דליק: שוב שלום למצטרפים החדשים.

ד"ר אושרי: לא אמרת לי מה עם העניין של השלום, אני נשארתי עוד עם החידה הזאת.

דליק: תחזרי עליה כי זה היה מזמן.

ד"ר אושרי: נכון, שאלתי אותך מה שלומך ומה שלום המילה שלום בתוכך, בתוך הימים האלה שעברנו. אז הזכרת את הפרפרים.

דליק: אז ברחתי לפרפרים ורציתי להגיד לך שאני לא מונח בשלום, ורציתי לספר לך על טעות שעשיתי שאני כל הזמן מזהיר את עצמי, מזהיר אחרים לא לעשות את זה, ואני מתכוון להיכנס לרזולוציות של הזוועה שחווינו פה. ראיתי ברשת שיח עם איש זק"א, ואנשי זק"א עושים באמת במלחמה הזאת, הם עושים כל השנה, כל התפקיד שלהם הוא תפקיד מקודש, ואף אחד אחר לא מוכן לעשות אותו, זאת אומרת יש מתנדבים ספורים שמוכנים לעשות את הדבר הזה, ואמרתי, זה דווקא רעיון בוא נראה מי זה האיש הזה, כי אולי נראין אותו באחת התוכניות, ואז אני מקשיב לראיון והוא מתרחש בבארי, פעם שנייה שאנחנו מזכירים את המקום, והוא מתאר מה קרה שם באחד החדרים, ואני כמובן לא אחזור על זה שזה היה כל כך נורא שהתפללתי שזה פייק וזה לא יכול להיות, זה המילים בלבד, לא הייתה שום תמונה שמאיירת את הזוועות שהוא תיאר ולא ישנתי כל הלילה, ממש לא ישנתי כי התמונות צפו ועלו, לפעמים, אולי זה אצל כל אחד, או יש אנשים אולי זקוקים למראות שזה יחדור להם, אני, שוב, אולי בגלל שאני שחקן ומילים יש להם יכולת השפעה עלי מאוד, מאוד מאוד גדולה אני התפרקתי, הייתי בטוח שאני איש חזק, התפרקתי לחתיכות. ולא יכולתי… עכשיו, מה שנורא זה שמכף רגל ועד ראש התמלאתי זעם, וכל אותם דברים שאני לומד שנים איך לחיות לצידם, תכף את תגידי לי להתבונן בהם לא לברוח מהם, אבל אני מנסה ולא יכולת שום דבר לא עזר לי הייתי… תאוות רצח הייתה. זה שכך, אבל זה היה משהו שהוא לא מתאים, כאילו לא… לא בז'אנר שבו אנחנו מדברים כאן, לא במה שאני מצפה מעצמי, סוג האיבה אינסופית שכיסתה אותי.

ד"ר אושרי: אז אני רוצה להגיד כמה דברים, קודם כל, אני נורא מודה לך שאתה משתף, אני חושב שהשיתוף שלך הוא תמיד כן ומשמעותי וחשוב, גם בשבילי לשמוע ולהרגיש אותך, וגם למאזינים שלנו שחווים דברים כאלה, לאו דווקא עם שיחה עם איש זק"א, אלא בכלל. אנחנו נעים בין תשוקה פורנוגרפיה של האימה, שאנחנו נמשכים אליה, וההשתוקקות הזאת יש בפנים גם אימה, זאת אומרת, האיבה וההשתוקקות הן באים ביחד. אני משתוקק לצרוך דברים שמאיימים עליי וגורמים לי להיות כעסן, והכעס הזה גורם לי לראות זוועות עוד להשתוקק. זה מעגל איבה, מעגל סבל, שאנחנו מכירים אותו כמו האמת השניה עליה מדבר הבודהה. אני רוצה, רגע לפני שאני אגש לניתוח הבודהיסטי או להסתכלות, אני לא רוצה לכבות פה את האש, אני דווקא רוצה לחשוב על העובדה שתיארת את עצמך כשחקן ושמעת טקסט, ונדמה לי שהיכולת שלך לחדור לעובי הטקסט או לתת לטקסט לחדור לעובי הנשמה שלך בהיותך שחקן, היא עצומה ואפילו נזקקת, כשאתה שומע דברים ואתה צריך להיות חלק מהאירוע, ובעצם אתה מנכיח כאן משהו של איזושהי איכות שהיא לא יודעת להבדיל בין מציאות לדמיון, כי אם היית צריך לשחק, אם איש זק"א היה הבמאי שלך עשית בדיוק את אותו הדבר. מבחינת התודעה ההתמלאות בזעם ובאיזו תגובה שהטקסט מחייב אותו. עכשיו למה אני אומרת את זה, זה קצת רחוק מהמציאות היומיומית, אבל אני רוצה רגע אחת שנבין איך פועלת התודעה שלנו. כשאנחנו יושבים בהצגה או בסרט ויש מראות של אימה אנחנו בוכים, הדופק שלנו עולה, הזיעה מקיפה את הגוף וכולי, מתעורר בנו זעם, יש בנו רגשות שעולים, אבל יש משהו שיודע שהטקסט שאנחנו רואים אותו הוא טקסט אומנותי, כלומר, הוא לא אמת, הוא אומנות ואם יתקשרו אליי באמצע הצגה ויגידו לי איפה החנית את האוטו קיבלת דו"ח, אז אני לא אלך, ואסיים את מה שאני רוצה. יש משהו שאנחנו יודעים להבדיל אותו וזה עושה אותנו אנשים שיושבים כאן ולא באיזו מחלקה סגורה שלא יודעים בין מציאות לדמיון. מה שקורה כאן, מה שקרה לך כאן זה שהטקסט שקיבלת, ידעת שהוא אמיתי וזה פעל עליך באותו אופן, ולפעמים אנחנו לא ערוכים לקבל טקסטים כאלה כי מנגנוני ההגנה שלנו הם פרוצים מדי ופרומים מדי ומעודנים מדי, וטקסטים מהסוג הזה יכולים לעשות כמו שעושה סרט אימה אבל אי אפשר להיכנס מתחת לכיסא ומתחת לשמיכה ולהגיד אני רוצה להעביר תחנה. אז אני חושבת שכדאי לראות את האפקט הזה ובאמצעותך גם להגיד לאנשים אחרים, שאת התשוקה ואת הפורנוגרפיה הזאת, אני קוראת לה "פורנוגרפיה של אימה" לא צריך לצרוך, כי בכל מקרה זה לא עוזר לי להיות אדם טוב יותר. די לי לשמוע שאנשים נרצחו. אני חושבת שהחיטוט ולדעת איך זה נראה ואיך זה קרה ובדיוק מאיזה מקום ובאיזה אופן לא מוסיף, לעניות דעתי לא מוסיף ליכולת שלך לשאת את הדברים, גם ככה הם די קשים. ויש לנו זכות, ככה אני מרגישה, שוב, אני לא רוצה לייצג שום עמדה טיפולית או אפילו לא את העמדה הבודהיסטית, כי לא יהיו לנו דיונים על זה, אבל אני מרגישה שיש לנו את החירות לומר די לי בידיעה שהאיש הזה מת וכרגע אני לא יכולה להכיל את האופן שבו זה קרה. ואנחנו חייבים להיות, בעיניי לעניות דעתי, במקום עדין ורך עם עצמנו, ובטח שמדובר באנשים יותר צעירים עם עור יותר רך, ובטח כשמדובר עם אנשים שהם קרובים, הרבה פעמים קרובי המשפחה מבקשים לדעת בדיוק וזה לא תמיד מקל, זה לא תמיד מקל. אתה זוכר שדיברנו על דיבור נכון? שדיברנו על שלושה דברים האם זה אמיתי, האם זה מיטיב ומועיל, או האם זה בזמן? תסתכל רגע אחד על הדבר הזה של האינפורמציה. האם זה אמיתי? יכול להיות שכן למרות, שאתה אומר שזה אולי פייק.

דליק: לא, אני מקווה שזה פייק. שוב, יש לי את הטקסט הזה ואני אומר, אולי מדובר על…

ד"ר אושרי: הלוואי אבל האם זה מועיל? האם זה מועיל לך ששמעת את זה? לא, לא ישנת בלילה, והאם זה הזמן? יכול להיות שבעוד שנה אולי נוכל לשמוע את זה, יהיה לנו מרחק. דרך אגב, זה מה שעושה האומנות, כשהגילומים האלה שמתחילים לצוץ, השירים והמופעים והמייצגים יכולים לעמוד שם יותר, אולי נוכל לחזור. אנחנו לא נמצאים עדיין בעיניי בפרספקטיבה היסטורית, ראה ערך השואה, כמה אנחנו עוסקים בה, 80 שנה לאחר הזמן, ורק באמצעות גורמים עוקפים כמו אומנות אנחנו יכולים לפגוש את זה באמת. בקיצור, מה שאני רוצה להגיד שאנחנו צריכים בעיניי להזכיר לעצמנו להיות בקשב עם יכולת הקיבולת שלנו והמון המון חמלה ועיניים טובות. מותר להגיד, זה לא מתאים לי עכשיו, מותר להגיד. בצד האחר, וגם את זה צריך להזכיר כי השיחה הזאת עם אנשי זק"א, אני המון פעמים חושבת על העבודה שלהם, בלי קשר, החיפוש אחר אצבע והשערה שנשרה, והאיברים, המלאכה הזאת היא מלאכה כל כך, כל כך מלאה חסד. המילה חסד קטנה, הדברים האלה הם קטנים באשר לעבודה הזאת, ואני חושבת שאנשים האלה בתוך העולם שלנו שאנחנו אומרים דתיים חילונים וכולי, הם אנשים שראויים לכל הערכה והכבוד והתמיכה והעזרה והשיקום בגלל שהם היו נוכחו שם, ובמקרים אחרים, ואני רוצה להגיד את הדבר הזה משום שגם אם אנחנו אנשים חילוניים וטוב לנו עם החילוניות הזאת, יש מימד של מגע עם משהו שהוא מעבר, איזושהי חוויה דתית שרק זאת יכולה להביא את האדם או הרבה מזה יכול להביא את האדם לעשות מעשים שנוגדים בתכלית הניגוד את הטבע שלנו להסתלק משם. אני חושבת, איזה כוחות נפש עומדים שם, איזשהו קשר עם משהו שהוא גדול ממני, זה לא בכיף שלי לעשות את הדבר הזה ובכל אופן אני עושה את זה, אפילו הקברנים… אני בלוויות הרבה פעמים מסתכלת על הקברנים ואני אומרת לעצמי, וואו מי זה שם האיש הזה, איך הולך הביתה.

דליק: אנחנו לא נותנים פה טיפים, אבל אני אתן בכל זאת אחד.

ד"ר אושרי: חמלה עצמית.

דליק: לא, לא. אם נחשפתם, ואני אומר בעיקר אלה שנחשפו גם למראות, האפשרות שיש בידכם היא לדלל את המראות האלה במראות אחרים. נעמה דיברה קודם על טבע, התבוננות בטבע על פרפרים, על פרחים, אפשר גם סתם אפילו לדבר על סדרות מטופשות שהתמונות תתערבבנה ותדוללנה. זוהי הדרך היחידה.

ד"ר אושרי: כן, וגם לדבר על זה וגם לשתף על זה. זה לא מסוג הדברים שהטבע שלנו נועד לראות כנראה, והתגובה הזאת, סרטר קרא לזה "הבחילה" זה מעורר בנו בחילה, המערכת שלנו רוצה להוציא את זה החוצה כי אנחנו לא רגילים ולא צריכים להיות שם, ונקלענו לסיטואציה הזאת. אנחנו צריכים לאוורר את הדבר הזה. אז להיות בעדינות בעדינות.

[נשמע השיר "עוד יום" - מילים: רחל שפירא; לחן וביצוע: מתי כספי]

בחריפות הזאת

עוד יום, עוד יום

ובצפיפות הזאת

עוד יום, עוד יום.

החזאי מוסר את התחזית

משקעים, שינוי זרימה ורוחות תזזית

ויש כאן מקום לדמיון

עוד יום, עוד יום.

בהשתקפות הזאת

עוד יום, עוד יום

בהחשפות הזאת

עוד יום, עוד יום.

המלאכה מרובה והזמן קצר

ואנחנו כבר יודעים שהגשר צר.

אמצע הדרך

ויש גם בזה נסיון

עוד יום, עוד יום.

לא להתמעט וגם לא להימלט

ותמיד לשאוף ללכת הלאה

ללכת זה אומר: לא להסתלק

כן, כוונתי לומר: לא להסתלק

אמצע הדרך

ויש גם בזה נסיון

עוד יום, עוד יום.

בחריפות הזאת

עוד יום, עוד יום

בציפייה לטוב

עוד יום, עוד יום.

ד"ר אושרי: שלום לכם, תגיד אני צריכה לעשות את העבודה הקשה הזאת בשבילך?

דליק: שלום לכם, את יודעת מה, ברדיו תל אביב…

ד"ר אושרי: אבל אתה יותר בשלום

דליק: ברדיו, כן, כן, מאוד הסשן הקודם, למי שהקשיב, מאוד עזר לי.

ד"ר אושרי: אני שמחה לשמוע.

דליק: ואני נמצא אני חושב שבאזור חדש ואחר. מציץ מתוך הרדיו…

ד"ר אושרי: כאור בשולי ענן.

דליק: בדיוק.

ד"ר אושרי: אתה יודע… טוב, תכף אני אגיד לך משהו על הביטוי הזה.

דליק: "כאור בשולי ענן"?

ד"ר אושרי: כן. תגיד משהו על רדיו.

דליק: רק תגיד שזה… שמה של ספר של נעמה, לא לזה היא התכוונה להוביל אותי, אבל אני יכול שלא, אני עושה לה את זה כל פעם. "כאור בשולי ענן" מאוד מומלץ, מאוד מומלץ.

ד"ר אושרי: ברדיו תל אביב רציתי להגיד משהו…

דליק: ברדיו תל אביב אני תמיד גומר את התוכנית ב"שלום, שלום ושוב שלום", גם ברדיו מהות החיים מדי פעם הייתי עושה את זה. אגב, עשיתי משהו שהוא לא מקובל בתוכנית של רדיו תל אביב, יש לי טיפ אחד יומי, עצה אחת ביום.

ד"ר אושרי: כן שמעתי.

דליק: המלצתי להם לשמוע את רדיו מהות חיים. פשע…

ד"ר אושרי: אתה תשלם על זה ביוקר.

דליק: כנראה שלמנהלי הרדיו יש נטייה לישון בשעות שאני משדר, אז הכל בסדר.

ד"ר אושרי: רציתי להגיד לך, הזכרת את "כאור בשולי ענן", זה כמובן שורה משיר אלמותי של לאה גולדברג, וזה משהו שמאוד מאוד קשור לימים האלה, יש לזה אפילו תרגום לאנגלית, שחיפשתי תרגום לאנגלית לספר שלי שנקרא אור בשולי ענן, הסתבר לי שזה ביטוי שנקרא silver lining, כלומר, אם יש ענן שהוא כולו שחור מסמנים לו את הפס כסף, והביטוי של זה, המשמעות של זה silver lining כביטוי זה לראות את החצי הכוס המוארת או המלאה. כלומר, כאור בשולי ענן זה לראות את הטוב, וזה נורא יפה. ואפילו משתמשים בזה זה don't silver line it, כשרוצים להגיד אתה מטייח משהו.

דליק: כן, בוא תראה את הדברים כפי שהם.

ד"ר אושרי: בוא תראה את הדברים. ותראה איזה יופי, אפרופו מה שדיברנו קודם לכן, איך טבע יכול להיות כל כך פואטי מצד אחד, וכל כך עם עומק פילוסופי, ובסוף אתה יכול לשאול את עצמך do I silver line here? כאילו, האם אני עושה מעקף רוחני או שאני באמת רואה את האור ואת הענן ואת השוליים ואת המגע שביניהם. זה ריקוד שלם הדבר הזה.

דליק: אפרופו ענן. התמזלתי בבת זוג שיודעת להתבונן בטבע באהבה ובתשומת לב גדולה, בגשם הגדול שהיה עכשיו רצתי איתה, ורצנו בגשם, יצאנו לא בגשם אבל פתאום נקלענו לגשם ובאיזו התעקשות שלי מהצרכנים החלטתי שלא עומדים במשימה, היינו רטובים עד לשד עצמותינו ורועדים מקור, בפעם הראשונה כי עוד אין חורף, ורועדים מקור ופתאום היא אומרת עצור. תסתכל. קשת ענקית כיסתה את כל האופק, אבל ממש, יפהפייה. ושכחנו מהקור ושכחנו מה…

ד"ר אושרי: וואו. יצאתם מהתיבה.

דליק: יצאנו, בדיוק. הסתכלנו וידענו ש… אני רוצה לקרוא שיר של חנה ניסימוב.

ד"ר אושרי: חוה.

דליק: חוה. [דליק מדקלם] חוה ניסימוב

כְּשֶׁאֲנִי כְּבָר לֹא יְכוֹלָה,

אֲנִי מִתְנַחֶמֶת שֶׁכְּבָר יָלַדְתִּי,

אָהַבְתִּי,

הֵרַחְתִּי פְּרָחִים,

פָּעַלְתִּי,

כָּתַבְתִּי,

וַאֲנִי כְּבָר לֹא מֻכְרָחָה יוֹתֵר.

אֲנִי פּוֹרֶמֶת אוֹתִי

מִדַּעְתְּכֶם עָלַי,

מֵאַהֲבַתְכֶם אוֹתִי.

אֲנִי יוֹשֶׁבֶת בְּשֶׁקֶט

וּבוֹהָה.

ד"ר אושרי: איזה יופי של שיר, תראה לי, לא הכרתי אותו. אני שמחה, תמיד דליק מביא שירים ואומר אני מצאתי שיר, אני אמרת בוא תשיר אותו, תגיד אותו כבר לייב, לא לבזבז עליו את המחשבה הקודמת. הייתי אומרת שזה ממש טויו שיבטה כזאת, גם אני חושבת שחווה היא אישה לא צעירה, אני כמעט בטוחה ש… ויש משהו מאוד מנחם ב… הייתי אומרת, זה אפילו איזה שיר כזה שמזכיר איזה תרגול בחמלה עצמית, ב-good enoughness, אתה מכיר את הביטוי הזה? אנחנו שואלים אותו מוויניקוט שדיבר על good enough mother.

בימים האלה, אני אגיד משהו ואז נחזור לשיר, בימים האלה אנשים מלקים את עצמם, אנשים טובים מטפלים, קולגות, חברים מלקים את עצמם על כך שהם לא מספיק עושים - לא עשיתי די, לא טיפלתי מספיק, לא הייתי בכל המקומות, לא הייתי בכל ההתנדבויות… ואני חושבת שחלק מהשמירה גם על המאזן האנרגטי שלנו, וגם במיוחד, יותר מהמאזן האנרגטי, מהצניעות שלנו, מקוצר היד הזאת שהיא באמת… קוצר יד, המשימות הן עצומות ואיש מאיתנו לא יוכל להיות בודהיסטי ולהכיל את כולן, קוצר היד והעדינות הזאת זה המקום הזה שאני הולכת לוויניקוט ואני אומרת "היי, היי, ידעת להגיד על good enough mother אבל יש גם good enough father ו-good enough בכלל" ואני קוראת לזה "הgood enoughness שלי" כלומר, האם היום האזנתי לה good enoughness שלי, במקום שבו אומרת, כמו שהיא אומרת, כשאני כבר לא יכולה אז אני מתנחמת שכבר ילדתי כלומר, אני גם… מה זה מתנחמת? אני לא רוצה מזה יותר, אני כבר סיימתי את הדבר הזה, וגם אני מודה לזה. גם מודה, תודה לאל שאני לא צריכה לעשות את זה וגם בהודיה שעשיתי את זה.

ואז היא עושה כאן הרשימה של דברים של הכרת תודה או הכרה בטוב, וזה תרגול נורא נורא חשוב בימים האלה. כל האלה שמלקים את עצמנו לא עשיתי היום כלום… בישלתי, ראיתי, שמעתי, דיברתי עם מישהו, נסעתי עם מישהו, חשבתי על מישהו, יש המון דברים שאנחנו עושים ואנחנו לא ערים לזה. אז היא אומרת, אהבתי, חתיכת עניין, הרחתי פרח או פרחים אפילו, לא אחד. פעלתי, אנחנו לא יודעים מה היא פעלה, אבל היא עשתה, וכתבתי, כתבתי, זאת אומרת, שמרתי רישום מהדברים שעשיתי כלומר, הייתי במודעות על מה שעשיתי. ואז היא אומרת את מה, אני פוגשת שוב המון המון מטפלים בעת הזאת ואני אומרת להם, אתה כבר לא מוכרח יותר או לפחות היום, אתה כבר לא מוכרח יותר, את כבר לא מוכרחה יותר. תנוחי. אני פורמת אותי מדעתכם עליי, זה כל כך יפה, כי מה זה פורם אותי? אנחנו פקעת, פקעת של צמר בתודעה של מישהו אחר, ובפקעת הזאת יש גם פקעת של עצבים, פקעת של רגשות, פקעת של דברים.

דליק: הפקעת היא משותפת, הפקעת של הכימיה הפקעת של…

ד"ר אושרי: נכון, ואני יכולה לדמיין את זה. תחשוב רגע אחד על חוט שבא משני הכיוונים וכשאני פורמת אותי מדעתך…

דליק: אני רואה אותי מחזיק צמר מאיזו דודה שלי שהייתה סורגת עם שתי הידיים, מותח אותה ולאט לאט זה נפרם לתוך יצירה חדשה.

ד"ר אושרי: כן, וזה נפרם ואתה יודע מה נפרם את כל ה… אם אני אכניס לפה את המבט הבודהיסטי, את כל ההתמצקויות שלנו, את כל הידיעות, את כל ההתקבעויות את כל הדברים… אפשר ממש לפרום זה חוט, אתה יודע שחוט בסנסקריט, איך אומרים חוט? סוטרה. סוטרה זה חוט, כן, סוטרה זה חוט. ויש קשר בין חוט של טקסט, טקסט וטקסטיל. אתה יודע שיש קשר בין טקסט וטקסטיל, זה לא המצאה שלי, כי פעם היו מעבירים חוכמה על גבי חוטים שרקומים, שרקמו סוטרות ועשו מזה שטיחים ואריגים, כלומר, הרבה חוטים ביחד זה אינפורמציה. כשהיא אומרת אני פורמת אותי מדעתכם אני בעצם פורמת את הידיעות שלכם על אודותיי, מאהבתכם אותי, משחררת. כן, היא אהבה, היא אומרת שהיא אהבה בתחילת השיר, אבל היא גם משחררת את האהבה, ואז כל מה שיש לה לעשות זה לשבת בשקט ולבהות. הבהייה הזאת היא איזו מתנה גדולה. גם על זה פעם דיברנו, אתה זוכר? אני אזכיר לך המילה "בהייה" מופיעה בבראשית פרק א' זה לדעתי הפסוק הראשון, זוכר אותו?

דליק: בראשית? בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ, והארץ הייתה תוהו ובוהו…

ד"ר אושרי: בדיוק.

דליק: וואו. בוהו.

ד"ר אושרי: בוהו. זה הבהייה, זה מה שאלוהים אוהב לעשות, לבהות, לתהות ולבהות, זה התהייה והבהיה, יש שם איזושהי אווירה כזאת מאוד מאוד פתוחה, ככה זאת הייתה התחלה ומפה אפשר להתחיל לנוע. לזה. תודה חווה, ממש שיר מקסים.

דליק: אנחנו נשמע מוסיקה או שאנחנו… ?

ד"ר אושרי: נראה לי שזה זמן טוב, ממש טוב. אולי נפרום את עצמנו למוסיקה. מוסיקה ונשוב.

[נשמע השיר "מה עשית היום" - ביצוע, כתיבה והלחנה: אהרן רזאל]

מה עשית היום

מה רצית היום

את מי חיבקת בחום

שלא נתן לך ללכת

מה חיפשת היום

מה מצאת היום

מה הצליח לגרום לך

לעצור ושוב ללכת

האם שמעת את השיר

ששרה הציפור לך

האם שמרת בכיסך

את העלה שנח על ראשך

האם כבר שרת שיר היום

האם מצאת שביל היום

האם הקשבת בחלום

האם ברכת לשלום

אדם בודד הולך מולך

לעולם לא תדע

מה עובר לו בנשמה…

על מה דיברת היום

למי הקשבת היום

האם פינית מקום או זמן

לשפוך ליבך כמים, בן אדם

לאן מיהרת היום

על ספסל עצרת לנשום

כל אדם צריך מדי פעם

לעצור ולהביט לשמיים

האם שמעת את השיר…

את מה אספת היום

את מה השלכת במקום

שנים ניסית לבלום

לגזום, לפרום

אך לא באמת העזת לומר שלום

ענה לי לפני שיהיה מאוחר מדי

מלא ליבי כי לא אומר לך די…

והשביל שגילית פתאום

ואספת מאבני המקום,

וביקשו העיניים את עצמם לעצום

להביט פנימה בסולם שיופיע בחלום

דליק: שוב שלום לכם, אני מקווה שאתם עדיין איתנו. שלום גם למצטרפים החדשים, שלום לך נעמה.

ד"ר אושרי: שלום דליק, אנחנו נזכיר שאנחנו ב"מה שלימד הבודהה" במתכונת השבעה באוקטובר ואילך, לומדים את הבודהיזם מחדש, את עצמנו מחדש, אתכם מחדש. תודה שאתם איתנו, זה ממש לא מובן מאליו. אנחנו ממש גם נשמח לשמוע אתכם אם תרצו לכתוב לנו, לבקש שנקרא, אם תרצו לספר לנו דברים. אנחנו כאן איתכם ולמענכם.

דליק: אני רוצה לקרוא לך ציטוט של נערה מתבגרת, בתקופה שהיא, אנחנו משתמשים המון באנלוגיה לשואה והימים האלה. כמובן שמספרית… הכאב הוא כאב והזוועות הן זוועות. המספרים הופכים את ההשוואה הזאת לזניחה, אבל זה לא משנה. אנה פרנק נערה מתבגרת, נמצאת במסתור, לא יכולה כמעט לראות אור שמש, וכך היא כותבת:

"פלא שלא זנחתי את כל האידיאלים שלי, כי הם נראים לי אבסורדים ובלתי אפשרים ליישום. ובכל זאת אני שומרת עליהם, מפני שלמרות הכל אני עדיין מאמינה שבני אדם הם באמת טובים בליבם. אני לא יכולה לבנות את התקוות שלי על בסיס של בלבול, אומללות ומוות. אני רואה את העולם משתנה בהדרגה לפרעות, אני שומעת את הרע המקרב, אני יכולה להרגיש את הסבל של מיליונים. ועדיין, אם אני מסתכלת למעלה לרקיע, אני חושבת שביום מן הימים זה יסתיים על הצד הטוב ביותר, שהאכזריות הזאת תבוא אל סופה, וששלום ושקט ישובו".

ד"ר אושרי: אמן? אפשר להגיד?

דליק: בטח שאפשר להגיד אמן. אבל אני אשאל אותך בתור מורתי לבודהיזם, אני רוצה לשאול אותך שאלה על המקסימה הזאת, בעצם משתמשת פה במשהו שהוא אסור. יכול להיות שבשיעורים הייתי… טוב, בודהיסט טוב לא מדבר ככה.

ד"ר אושרי: אתה אמרת את זה ואנחנו, את הטרמינולוגיה של אסור, לא הצלחתי לעקור מהאסיר שאתה.

דליק: תקשיבי, אם היא נדבקת לתקווה, אז היא הפכה את האיסור החמור ביותר שאנחנו מדברים עליו בלי סוף. זו היצמדות. היא צריכה להיות עם מה שקורה עכשיו בחדרון העלוב שלה. היא, באיזה זכות היא נתפסת לתקווה? (צוחק)

ד"ר אושרי: אני מתפטרת בתור מורתך לבודהיזם (צוחקת)

דליק: תקווה! אבל תקווה זה… אגב, פמה צ'ודרון מדברת על הצירוף הזה של תקווה ופחד.

ד"ר אושרי: נכון.

דליק: וגם פמה מסכימה איתי שיש פה בעיה.

ד"ר אושרי: תראה, קודם כל, אני אגיד כמה וכמה דברים. נתחיל במילה אמן, שאמרנו בסוף, איכשהו בא לי בלב, ואז אמרתי רגע, אמן זה גם אמון ואימון ואמונה. לא אמונה בהכרח שיש לה פן דתי, אני מאמינה באלוהים, לא מאמינה באלוהים, אלא הדבר הזה שנקרא לו אמונה שקיים בתוך הבודהיזם, קיים בתוך המסורות האחרות. במסורות המונוטואיסטיות, ההכוונה היא כלפי האלוהים - באסלאם, בנצרות, ביהדות. אגב, הרבה מאוד מוסלמים עכשיו קשה להם מאוד עם המעשים האלה, כי הם לא תופסים ככה את האל, וכך הלאה, אני לא רוצה להיכנס לדברים האלה.

אצלנו, החילונים, או אצל החילונים שבתוכנו, שבנו, העניין של אמונה הוסט הצידה, והמחיר של ההסטה הזאת היא גם חוסר אמון בטוב לב של הבן אדם, בקשרים, הציניות, המטריאליסטיות, החומרניות. אחרי ניטשה שהרג את אלוהים, העולם הפך להיות מוקדי כוח שנאבקים זה בזה, ואין טוב ואין רע, והעולם הוא רלטיביסטי, וכך הלאה וכך הלאה, איזושהי הידרדרות שהיא בעיניי מסוכנת, בטח ובטח בצד המוסרי שלו.

אני חושבת, וזה תמיד היה, יש יחסים בין האדם לבין הקוסמוס. במה אני מאמין, גם איש מדען, גם דקארט, שהוא היה שיא הרציונליסט, שיא הרציונליזם ושיא המדעיות, ששאלו אותו, מניין אתה יודע ששכלך הוא טהור וטוב ונכון? אז הוא אומר, אלוהים הטוב נתן לי את השכל הזה. זאת אומרת, יש איזושהי נקודה ארכימדית שם, שאנחנו חייבים להיות בקשר איתה.

התפילה הזאת שאנחנו נושאים איתה, נושאים בתוכנו, הידיעה שאומרת… טוב, היא ילדה, היא אומרת, אולי הכל יהיה טוב, אולי בעתיד לבוא, כל העולם יהיה נפלא וכו', זאת משאלה אחת, אבל יש בתוכה את ההבנה, ואותה אנחנו פוגשים בימים האלה. האם טבע האדם מפנימיותו הוא טוב או רע מנעוריו? האם יש בי טבע טוב ואז מהלך חיי הוא של אמון, והטבע הזה יכול כבן אדם לעשות מהלכים שגויים, לקבל חינוך לא טוב, חינוך אלים?

שוב, העניין הזה שדיברנו עליו בפעמים קודמות, אם אני, הטבע הטוב שלי הייתי גדלה במקומות שיש בהם אלימות וחינוך לטרור וכו' וכו', אני לא יודעת אם יכולתי להיות אדם טוב, אני לא יודעת, כי לא חייתי כך. יש מתחת לזה איזושהי הנחת בסיס, שאני חושבת שהימים האלה מזמינים אותנו לבוא עם ההנחה הזאת ביחסים חדשים. זה לא אדם טוב או אדם רע, זה האם יש בסיס שיש בו מוסריות, שבתוכו יש גם את האפשרות למצוא בי עצמי זרעים של דבר רע.

וזה מורכב יותר, כי אני, יש בי בסיס טוב, אבל גם יש מזרעים שאם הייתי משקה אותם הייתי יכולה להיות במקום אחר. אז אי אפשר ללכת, להישען על הדברים שלה בצורה מוחלטת.

עכשיו, אם אני מדברת רגע אחד במובן הבודהיסטי, לשאלה שלך, ואני מתרחקת רגע אחד מהאירועים של שבעה באוקטובר, אני מכירה את השאלה הזאת כל הזמן, ואין מותר או אסור. יש בתוך הנוכחות שלנו, בתוך התרגול, שני מצבים וכדאי לראות מתי הם משוחחים ומזינים, או נמצאים בזיקה אחד עם השני.

ההנחיה הראשונה היא להיות במה שנמצא, בכף הרגל שפוגשת את האדמה, בנשימה וכו', במה שיש עכשיו.

במקום נוסף בתוך זה, במיוחד כשיש סבל מאוד גדול, כשאני נוכחת בתוך הסבל הזה, אני חלק גם מדבר יותר גדול ממני, ואני יודעת שכרגע יש סבל, זה כמו צירי לידה, לא עברת את זה, אבל אני יכולה להגיד לך, אתה חושב שזה הסיוט הכי גדול ברגע הזה, אבל יש בפנים משהו שהולך להיוולד, גם משהו משמח, הצירים האלה לא היו קודם וגם לא היו אחר כך. ציר של לידה, של כל דבר, של לידה, של עם, יש כאן כאב, והכאב הזה הוא עכשיו. אם אנחנו נוגעים בו, אם אנחנו מתמירים אותו, אם אנחנו לומדים אותו, אם אנחנו מתפתחים איתו, אז הוא ישתנה.

אז אני חושבת שבלי הדבר הזה אנחנו לא יכולים, ובלי התקווה כידיעת ההמשכיות של הדבר, לא נוכל להכיל את הרגע. העולם הוא לא רק הרגע הזה, הרגע הזה הוא נקודה ברצף הזמנים. העולם הוא לא רק העולם שהוא רצף הזמנים, אלא רצף הזמנים מתבטא ברגע הזה. ויש כאן את היחסי והמוחלט שנעים ומשחקים אחד עם השני.

עכשיו נגיד משפט אחרון, בהקשר הזה של פמה צ'ודון. נדמה לי שדיברנו על זה אפילו כמה פעמים בעבר, בתוכניות שלנו, העניין של תקווה כמקור של משען, או תקווה כמקור של החלשת הרוח. עשו פעם ניסוי באחד בתי הסוהר האכזריים ביותר בארה"ב, שלקחו אסירים שנידונו למאסר עולם, וחלקו אותם לשתי קבוצות בשביל המחקר, ולקבוצה אחת אמרו, אל תדאג דליק, יום יבוא ותשתחרר. ונתנו להם להיות עם הדבר הזה. וקבוצה שנייה אמרו להם, אף פעם לא תשתחרר, זהו, מפה אתה רק יוצא. וחקרו את הלוך הרוח שלהם, את הלוך הרוח שבפנים.

לכאורה, אלה שהייתה להם תקווה, היו בציפייה ומשהו החזיק אותם, וכו' וכו'. מה שגילה המחקר, וזה מתאים את התפיסה הבודהיסטית שאתה מחזיק בשם פמה צ'ודון, שהקבוצה שידעה שהיא לא תצא משם, הייתה בעמידה של קבלה של המציאות, כזאת שנתנה לה כמו להתרווח בתוך הרגע, ולהגיד, It is what it is, זהו, עכשיו זה ככה, והככה זה כי ככה של קבלה, הפך להיות מקום של שחרור.

עכשיו אני רוצה להיות מאוד מאוד מאוד זהירה, עם הדבר הזה בימים האלה. שמא יובן, שאני אומרת משהו כנגד אנשים שאומרים יש תקווה, שהוא יחזור, או שהם יחזרו וכו'. אני לא אומרת שום דבר. יש אנשים שעוזר להם להחזיק תקווה, ואם זה עוזר להחזיק תקווה, גם אם זה לא במרכאות בודהיסטית, זה מועיל וחשוב וטוב. ההבנה היא שההחזקה הזאת של התקווה, אפשר ללכת מעליה, אבל זה לא תמיד מתאים, ולא תמיד מתאים לאדם מסוים, או בזמן מסוים.

אז גם כאן, כל דבר שהוא בבחינת תרופה, יכול להיות גם רעל. אז אנחנו עושים את הדבר הזה בעדינות, ושוב, שווה מאוד מאוד, התקופה הזאת לא תוכל, לא נוכל לחמוק ממנה, ונצטרך לעמוד שם ולהרגיש מה נכון, להיות בקשב, מה נכון, מה המינון, ולעשות את זה לעומק. זה האתגר הגדול של התקופה ושל הימים האלה, בעיניי.

דליק: זהו, אנחנו ממש בסוף, ואנחנו מאוד מודים לכם שהייתם כאן איתנו. תודה לך, דוקטור נעמה אושרי.

ד"ר אושרי: תודה לך, דליק, ומותר להגיד עוד משהו קצר?

דליק: קצר, כי זמננו טעם כמו שזה בכל מקומות.

ד"ר אושרי: אנחנו עושים את התוכנית הזאת מתוך ניסיון, אני מקווה שהוא לא כל כך כושל להיות בעדינות הלב עם הדברים. מדי פעם, לתת איזושהי תמיכה או הזמנה. בבקשה, תהיו עדינים גם עם הדברים שאתם שומעים, אם משהו כרגע רחוק לכם, ואתם רוצים להשאיר אותו רחוק, או רחוק לכם, או אתם רוצים לקרב אותו, או ההפך. בבקשה, תהיו עדינים עם הדברים האלה, הם לא מרשמים מבחוץ, אלא רק נקודות משען עדינות לשים עליו את הרגל ואת הלב.

דליק: עדינות, ואם אפשר להוסיף עוד מילה - ברכות הלב.

ד"ר אושרי: ברכות הלב. תודה דליק.

דליק: תודה.

[נשמע השיר "בואי נחמה" - מילים ולחן: רן דרום. ביצוע: אלון עדר]

ימים, ימים של קיץ

ואין שלום בבית.

שמש קופחת.

ימים, ימים של קיץ

אל תעזבי אותי.

ימים, ימים של פרץ

ואין שלום בארץ.

שמש קופחת, האדמה רותחת.

ימים, ימים של קיץ

אל תעזבי (תעזוב) אותי.

בואי נחמה.

ايام ، ايام الصيف

مفيش سلام بالبيت

شمس حاميه

ايام ، ايام الصيف

لا تتركيني

اتركونا نرتاح. – בואי נחמה

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה