מה קורא? ספרים! - לכתוב פנטזיה יהודית אבל שיהיה כיף! פרק 22 עם יהודית קגן
- רותי מושקוביץ
- Jul 12
- 29 min read
אז איך הופכים להיות מומחים בתחום שקיים כבר 5,000 שנה? מה האני מאמין של יהודית קגן כשהיא כותבת ספר? ולמה אופיר כל כך בלתי? טוב, אני לא סגורה שהשתכנעתי בקשר לשאלה האחרונה, אבל הגעתי עד לספריה הלאומית כדי לראיין את יהודית קגן על חרשתא ועל הספר החדש שעכשיו יוצא: שגרירות השדים- הולכים לעזאזל אישית אני אהבתי אותו יותר מחרשתא, הוא כייפי כמו שספר טוב צריך להיות וזה כל מה שאנחנו מחפשים בחיים, במיוחד בימים כאלה
תאריך עליית הפרק לאוויר: 12/12/2024.
תהילהחיה: מי לא אוהב את אופיר? כולם. אין מישהו שאוהב את אופיר, אולי יהודית.
אז מה קורה? ברוכים הבאים ל"מה קורא? ספרים" המקום שבו אני, תהילהחיה, מדברת עם אנשים בתחום הסִפרות הסַפרות, על הדבר שבאמת מעניין אותנו בחיים, ספרים.
והיום איתי, יהודית קגן, זו שכתבה את חרשתא, והספר הבא, שעומד לצאת ממש עוד מעט, "שגרירות השדים - הולכים לעזאזל", מישהי פה עשתה שיעורי בית.
אז קודם כל, השאלה הראשונה, אני חושבת שהדעות על אופיר מחולקות לשתיים, או שיש אנשים ששונאים אותה, או שיש אנשים שלא יודעים לקרוא, אני שונאת אותה באופן אישי. כסופרת אני מניחה שאת מחבבת את הדמות שלך. למה כתבת אותה ככה?
יהודית: תראי, אני חושבת, קודם כל, שהרבה פעמים גיבורות של ספרים בכללי, וספרי פנטזיה ואקשן בעיקר, הן בעצם קצת pick me girl. הן בעצם קצת בנות בסגנון: 'יו, אני יורה בחץ וקשת, ואני ממש ממש חתיכה ומהממת, אבל אני בכאילו לא יודעת את זה, והנה אני רק אוריד את המשקפיים, והנה, וואו, איזה מהממת אני, ואף אחד לא ראה את זה בא. כמובן כל הבנים מתים עליי, וכמובן אני לא מתוסבכת, חוץ מכזה בלחץ, אולי איזה כזה טראומה קלילה, רק בשביל קצת פלפלים', והאמת המרה היא שרוב הנשים הן לא כאלה.
תהילהחיה: זה נכון.
יהודית: והאמת המרה היא שרוב הנשים כנראה יהיו דומות יותר לאופיר, מאשר ל-pick me girl, שבדרך כלל הן גיבורות של ספרי פנטזיה. עכשיו, אני מסכימה שהיא מעצבנת. אני חושבת שהיא אמורה להיות מעצבנת. אני חושבת שיש עניין גם או שפגשת אופיר, או שלא פגשת אופיר בחיים. עכשיו, השאלה היא איזה רגשות האופיריות האלה העלו בךָ או בךְ. נגיד, אני חושבת שאחד הדברים שהכי הצחיקו אותי זה כל פעם, כשזה היה עדיין בשלב הבטא, כל פעם שגבר קרא את הסיפור הזה, הוא אמר לי, בוא'נה, יצאתי פעם עם אופיר לדייט. וזה אף פעם לא המשיך מעבר לדייט שני. וכאילו, חשבתי על הבחורה הזאתי, ועל זה שכן, אני גם הכרתי אופיריות בשירות הלאומי שלי. ואני חושבת שיש בזה משהו שבאיזשהו שלב, כשאת מתבגרת, את לומדת שלא כל מה שנחמד הוא טוב, ולא כל מה שנחמד הוא יפה. ולפעמים, גם מה שמעצבן אותנו, זה בעצם… גם לאנשים מעצבנים יש סיפורים מעניינים. ובאיזשהו מובן, זה קצת להעביר אותנו איזשהו תהליך של לראות מבעד למחסום הטבעי שלנו, שרוצה את ה-pick me girls, יש סיבה שהן פופולריות כל כך, כן? נוח לנו, אנחנו מחבבים אותן. אבל הן לא באמת באמת תמיד אמיתיות. ואני חושבת שבאיזשהו מובן, למרות שזה ספר פנטזיה, רציתי לדבר על נשים אמיתיות. ועל בעיות אמיתיות של נשים מהסוג הזה. ובאמת איך זה לפגוש אנשים שהם לא נחמדים, אבל עדיין יש להם סיפור מעניין לספר.
תהילהחיה: אז כאילו, גם עיגנת את זה ממש גם בתקופה של השירות הלאומי.
יהודית: אני חושבת שזה התקופה שבה באמת, בעיקר מהחוויה שלי של יוצאת אולפנה, זו גם תקופה בחיים שכאילו כולם מאוד מאוד אידיאליסטים, כולם, כאילו, מאוד מאוד מחויבים לקונספט, וחלק מהתהליך של היציאה לשירות הלאומי זה באמת השבירה, או ההתנגשות, של כל האידיאלים הגדולים כשהם מתנגשים במציאות. וזה בדיוק איזשהו שלב שבו את נשברת ואת בונה את עצמך מחדש. גם, בדיוק במקום הזה, רציתי לדבר על דברים שהם באמת. כן, אז ההישברות שלה זה לפגוש שדים ולהילחם במפלצות, אבל בעומק זה דברים אמיתיים שאנחנו עוברות, שאנחנו עוברים, כשאנחנו יוצאים מתוך החממה שלנו.
תהילהחיה: אני חושבת שהדבר שהיה הכי מוזר בעיניי זה ששבוע שלם היא לא מגיעה לשירות, ויש לה עדיין מספיק ימי חופש.
יהודית: כן. לא, אבל זה הבעיה האמיתית ב… אפרופו ה… זה, ששירות לאומי באמת, באמת, היא תמיד קצת נופלת בין הכיסאות, ואת תמיד קצת בבלגן. הרכזת הזאת לא יודעת מימינה, והרכזת ההיא לא יודעת משמאלה, וזה בעצם סיפור על בת שירות שנפלה בין הכיסאות.
תהילהחיה: היה לך משפט כזה בפרק הראשון, ואני הייתי כזה, 'אוי, זה כל כך נכון!'.
יהודית: כי זה ככה, כי זה ממש ככה.
תהילהחיה: כאילו, בנות עושות לי כזה: 'מה, אני צריכה עכשיו ללכת לאורייתא', אני כזה, 'לא הייתה לי אורייתא אחת', הבטיחו, לא קיימו, אני כזה, 'לא יודעת מה זה אורייתא'.
יהודית: אני דווקא חיבבתי מאוד את האורייתות, כאילו, כנראה הייתי חידה בכל הבני… שירות לאומי, כנראה הייתי החנונית היחידה שהייתה מאוד בקטע.
תהילהחיה: אצלנו היינו כזה חבורה של חנוניות, ראינו ביחד "בשורות טובות", ראינו, כאילו, כשזה בדיוק יצא…
יהודית: אז גם לי הייתה את חבורת החנוניות שלי, אני חושבת שהן קריטיות, חבורות החנוניות האלה, כאילו, זה מה שמאפשר לנו לשרוד בתקופות כאלה.
יהודית: חד משמעית.
תהילהחיה: עכשיו, יש את "חרשתא", שלקח לו כמה? שבע שנים להיכתב. אז קודם כל, מה קרה בכל ה…
יהודית: עשיתי שלושה ילדים [צוחקת]. זה גם חלק מהתהליך, וחלק שמאוד חשוב ומאוד יקר לליבי, כן? אז היה חלק made me who I am. אבל כן, גם התהליך עצמו, אני חושבת שהיה לי מאוד מאוד ברור, והיה לי מאוד חשוב, שאני רוצה להוציא ספר טוב. וזה כאילו נשמע מובן מאליו, אבל אני מרגישה שהרבה בתרבות הספרות העצמאית בימינו, זה לא עד כדי כך מובן מאליו. וכאילו, יש הרבה, כאילו, עיגולי פינות, או איזשהו… לפעמים אני פוגשת את התפישה ש… 'אה, גיקים וחובבי פנטזיה יאכלו כל שטות שאני אתן להם', ואז 'אה, אם את הצלחת לעשות את זה ואת כזאתי בלונדינית, אני רק אקשקש משהו, ואני בטוח שיקראו את זה בטונות'. וזו הגישה שאני פוגשת בכל מיני מקומות, בין היתר אנשים, שכאילו זה ממש ניכר על הפנים שלהם, שהם מופתעים מזה שכאילו אני זאתי שכתבה את "חרשתא".
תהילהחיה: אנשים מופתעים מזה?
יהודית: כן.
תהילהחיה: אבל כאילו, לא יודעת, היית ממש מוכרת בקהילה.
יהודית: בקהילה, בקהילה של השש מאות איש שלי אני מוכרת.
תהילהחיה: לא, שש מאות, אייקון אנחנו לא שש מאות איש, סליחה, אני יותר לכיוון ה-10 אלף.
יהודית: כן, אבל לא כל מי שנכנס בשערי האייקון גם באמת יודע מי אני. זה לא… וזה בסדר, וזה מעולה, וזה טוב, כן? אבל אני אומרת, יש בזה משהו… הרי השיחה היא לא באמת על ההכרה בי, כן? אני לא האישיו פה. השיחה היא על איך אנשים חושבים שלהוציא ספר זה קל, או שהם יכולים להתפשר על מוצר לא איכותי, ואני חושבת שזה עוול, ושזה דבר שהוא לא ראוי. וכן, חלק מהסיבה שלקח לי שבע שנים להוציא את הספר הזה לאור, זה כי סירבתי להתפשר על הדבר הזה. על האיכות של היצירה, וגם איך אני מוציאה אותה, ועוד פעם העריכה, ועוד פעם לקטורה פרטית, ועוד פעם לשלוח להוצאות ספרים, וקיבלתי דחייה, אז עוד פעם לשבת ולערוך את זה. אני חושבת ש"חרשתא" במובן הזה יצאה לאור מאוד מאוד בשלה. כאילו, זה נכון שזה ספר ביכורים, אבל הוא מאוד מבושל, הוא כמעט over cooked.
תהילהחיה: והספר הזה עכשיו, של "שגרירות השדים"?
יהודית: אז "שגרירות השדים", לעולם לא הייתי מצליחה להוציא ספר, זמן כל כך קצר אחרי ספר אחר, לולא הוא נכתב קודם. הוא נכתב בערך לפני שנתיים, זה גם. אני חושבת שיש בו אלמנטים שכאילו מרגישים מאוד מאוד אקטואליים.
תהילהחיה: זהו, זה ממש אחת מהשאלות שלי, שכאילו, הספר מתחיל… כאילו, התקציר כבר בחוץ, אז אני לא מספיילרת…
יהודית: כן, כן.
תהילהחיה: אבל הוא מתחיל בזה שיש מלחמה בצפון, ואז שולחים את הילדים לירושלים, זה כאילו…
יהודית: שזה וייב נרניה קלאסי, כן?
תהילהחיה: גם וייב נרניה קלאסי, אבל גם כאילו, אתה רואה את פיקוד העורף כרגע…
יהודית: אבל הוא נכתב לפני שנתיים. בגדול, מבחינת הצורה שבה הסיפור הזה נכתב, זה… התחלתי את סדנה של כתיבה יוצרת אצל מאירה ברנע גולדברג, ומאוד מאוד רציתי ללמוד אצלה. היא אישה מאוד, היא מעוררת השראה בעיניי, בהמון מובנים, כן? ומאוד רציתי ללמוד אצלה, אבל כאילו, היה חסר לי פרויקט, שאני אלמד, וכאילו, איישם תוך כדי למידה. ואז סיפרתי את זה לדניאל פידלמן, שהוא חבר מאוד טוב שלי, באמת חבר יקר, והוא אמר: 'אה, אין בעיה, יש לי איזה רעיון, שאני לא מספיק להגיע, ואני לא יכול לכתוב אותו, ואין לי זמן אליו, קחי אותו, קחי במתנה רעיון'. ואני חושבת שזה אחת המתנות הכי יפות, שחברים יכולים לתת אחד לשני. 'קחי רעיון'. אז הוא נתן לי את הרעיון של "שגרירות השדים", וגם חלק העיקרי שקורה אחר כך עם הנסיך באז, ובעצם עשיתי את זה בתור הפרויקט לסדנת כתיבה, וגם ערכתי, ועבדתי עליו, וזה. יש אמירה מאוד מפורסמת שהדרך לכתוב ספר ילדים, היא לא לכתוב לאיזשהו ילד זר, אלא לכתוב לילד שאת היית, בעבר. ואני חושבת שיש בזה משהו מאוד נכון, כי כאילו, ברגע שאנחנו כותבים לילדים חיצוניים, אנחנו קצת מדמיינים ילדים כפי שאנחנו אוהבים לדמיין ילדים, ודווקא כשאתה כותב לילד שבתוכך, אתה כותב לזיכרונות שלך, כאיך זה להיות ילד, ואיך זה כשמבוגרים מעצבנים אותך, והם לא מבינים אותך. עכשיו, את יודעת, כאמא, אני חווה את זה מהצד השני. כזה 'ילדים, אתם חסרי היגיון. מה, מה זאת אומרת, לא, היום אני לא מתקלח? מה זאת אומרת, היום אני הולך למיטה בלי… עם נעליים? מה זאת אומרת?' אבל דווקא במובן הזה של, כאילו, לתת את החזרה לילד הפנימי שלך, זה תהליך מרתק, גם מבחינת הכתיבה, וגם מבחינת… יוצאת שם כנות שאין שם אחרת. ואז ניסיתי לחזור לילדות שלי. וחלק ניכר מהילדות שלי, כמו כל דבר בישראל, עבר במלחמות.
תהילהחיה: איזה משפט עצוב זה.
יהודית: זה ידוע שבישראל יש שלוש עונות, שביתה, חמסין ומלחמה. אז בעצם הספר נכתב בהשראת מלחמת לבנון השנייה.
תהילהחיה: זהו, כי בהקדשה גם יש שמה, ב-2006, ואז הייתי כזה, טוב. דבר אחד היה ב-2006 פחות או יותר, שזה לבנון השנייה.
יהודית: עכשיו, לא הרבה זוכרים, אבל מלחמת לבנון השנייה פרצה בשלושת השבועות. שזה makes complete sense. שכאילו, כל הזיכרונות ילדות שלי מהקיץ של 2006, זה שבעצם הכל היה במין כוננות כזאתי, ואז מה שעשינו, זה הלכנו לשחק בזבל. כי כל הקייטנות בוטלו, ולא היה שום דבר. במודיעין, יש מין בתי פחים נורא נורא גדולים, בקטע לא פרופורציונלי. כאילו, החדר של הפח זבל הוא כאילו בגודל חדר, בערך… כאילו פי שתיים מהחלל שאנחנו יושבות בו עכשיו. אז בנינו שם מחנה, בזבל. וכאילו, מה לא עשינו באותו הקיץ? עשינו הלוויות לחתולים, היינו עושים… כאילו, בסוף הכל התפרק בגלל שלא הצלחנו, כאילו, רבנו על השאלה האם מותר להדליק אש בתוך הבית זבל הזה או לא. ואני חושבת שזה היה אחד מהדברים של, כאילו, בחוויה הפרטית שלי, מן הסתם, אני מניחה שלהרבה אנשים היו חוויות הרבה יותר קשות, והרבה יותר מורכבות. איך כאילו, נכון, יש מלחמה, אבל ילדים יוצרים לעצמם מין גן עדן של ילדוּת. זה כן עזר לי קצת לחשוב גם על שאלה, איזו ילדות אני נותנת לבנות שלי, כרגע, כשיש מלחמה, וכאילו מרגיש שהכל נורא. אז לומר, כאילו, אוקיי, אני זוכרת את זה כי הכל נורא, כי אני מסתכלת על זה כמבוגרת, אבל ילדים מסתכלים על העולם אחרת.
תהילהחיה: כשהמלחמה בצפון, כאילו, עד כמה המציאות השפיעה גם על "חרשתא" וגם על "שגרירות השדים" כרגע?
יהודית: תראי, גם "חרשתא" וגם "שגרירות השדים" נכתבו לפני השביעי באוקטובר, וזה מאוד מובהק בעיניי. השביעי באוקטובר הוא לא המפץ הגדול של היצירה שלי. הוא במקרה הסתנכרן בזמנים, אבל הוא מעולם לא היה מחולל יצירה עבורי. לא כרגע. ואני חושבת שגם זו הסיבה ש"שגרירות השדים" הוא נחמד, סך הכול, והוא לא, כאילו, מגיב למלחמה. אפשר לומר שהתגובה שלי למלחמה נכתבה שנתיים לפני שהמלחמה פרצה.
תהילהחיה: זה את חוזת עתידות, בעצם.
יהודית: עמכם הסליחה, אם דפקתי את הזמן חלל [צוחקת], זה במובן מסויים, השביעי באוקטובר הפריע לי. וואלה, אני גם חושבת שאין דבר חכם לומר על השביעי באוקטובר כרגע. אני חושבת שספרות צריכה פרספקטיבה.
תהילהחיה: זה לא מהבחינה הזאת, השאלה היא יותר האם המציאות השפיעה, האם כתבת איזשהו משפט ואז היית כזה, 'לא מתאים בגלל מה שקרה'.
יהודית: אני חושבת שנגיד, כן, היו אולי טיפה יותר כיוונונים, בקטע של כזה, אם גם ככה ערכתי איזושהי דמות, אז כאילו, אז הייתי כן כזה, אוקיי, אולי קצת יותר ככה, קצת אחרת, אבל באמת שהמסה הקריטית של החומר נכתבה שנתיים לפני השביעי באוקטובר.
תהילהחיה: איך זה להוציא אח קטן ל"חרשתא"? ליטרלי אח קטן, כי זה אותו עולם, אבל גם קהל יעד שונה וגם יש פתאום את ההצלחה הגדולה של "חרשתא", אז זה כזה…
יהודית: אני חושבת שבמובן הזה זה דווקא הכיף שזה ילדים, שזה, אני לא בלחץ, אני לא בסטרס, זה צריך להיות כיף לילדים וזה צריך להיות כיף לי, ובמובן הזה אני חושבת שאולי זה דווקא הדרך הכי כיפית להוציא ספר שני, כי זה לא לעמוד בסטנדרטים הגבוהים של ההצלחה של "חרשתא", אלא בוא נעשה משהו כיף. זה קצת חלק מהאני מאמין הכללי שלי, שכיף הוא דבר חשוב, שכיף הוא דבר שצריך לכבד אותו וצריך לתת לו את המקום שלו, ולא להתייחס אליו בביטול. ואני חושבת שזה אחד הדברים שאני הכי רואה, כאילו איך אני חוטפת עצבים ממנו, זה כאילו שיח שמגנה כיף, וזה נורא מוזר לי.
תהילהחיה: כאילו איזה שיח?
יהודית: ש… ספרותי כאילו, שכאילו ספרות אמורה להיות מיוסרת, או ספרות אמורה להעביר אותנו תהליכים נפשיים עמוקים תמיד. עכשיו אני לא אומרת שזה לא, אבל כאילו סתם, היה לי מקרה שיחה שבה מישהי אמרה לי, 'אם אתה יוצא אותו דבר מספר כמו שנכנסת אליו, אז זה ספר שלא שווה לקרוא אותו'. עכשיו לא היה לי נעים לומר, אני גם ככה עסוקה, אני גם ככה מפרפרת, מה אני צריכה להמציא אישיות חדשה כל פעם שאני קוראת ספר? ומותר לומר, באתי להנות, ואני חושבת שלעשות ספרים שכיף בהם, זה גם דבר נורא חשוב, וזה דבר שהוא נצרך. אולי בייחוד בתקופה הזאת, אפרופו השביעי באוקטובר.
תהילהחיה: אנשים, אסקפיזם זו לא מילה גסה.
יהודית: אבל זה מצחיק, אבל בחלק מהמקומות שאני מסתובבת בהם, אני כאילו פוגשת את המקום שבו אסקפיזם כן נחשבת מילה גסה. ואז אני צריכה לומר, לא, זאת לא. יש פה איזשהו ספקטרום שמותר לנו, שלא כל קריאה של ספר היא בריחה מהמציאות, עד כדי אלכוהוליזם וסמים, כן? יש איזשהו מדרג שהוא טבעי והוא נורמלי, ורק בגלל שכאילו אנשים מקבצים את הכל תחת המילה אסקפיזם, הם כאילו מכניסים את "לקרוא ספר" שווה "אלכוהול וסמים ובריחה מהמציאות". כאילו, בואו, יש איזשהו מרווח בריא בין הדברים.
תהילהחיה: יש התמכרות לקריאה, יש התמכרות לאלכוהול, זה לא אותו דבר. למילים יש כוח, לפעמים אפילו יותר מהאלכוהול [צוחקת]. איך התחלת להתעסק בכל הנושא הזה בכלל של פנטזיה יהודית?
יהודית: אני חושבת שתמיד אהבתי פנטזיה.
תהילהחיה: אבל כאילו, את יודעת, יש פער בין שר הטבעות לבין…
יהודית: האומנם?
תהילהחיה: כן, הרבה פחות תיאורי עצים, חד-משמעית.
יהודית: הרבה פחות עצים. חד-משמעית יותר תיאורי מדבר [צוחקות]. אבל האומנם…?
תהילהחיה: באמת, אני נרדמתי על "שר הטבעות" בעמוד 106, אני לא הכתובת לשפוט.
יהודית: אוקיי, אני מבינה שלא נרדמת על "חרשתא", אז good enough. וגם לא נרדמת ב"שגרירות". [צוחקת]
תהילהחיה: על "שגרירות" אני חייבת לומר, אני כותבת ליהודית, אחרי שסיימתי את ה… זה, אני כזה, 'מותר לי לומר שאני אוהבת את זה יותר מ"חרשתא"?'
יהודית: מותר.
תהילהחיה: אז אני אהבתי זה הרבה יותר, זה הרגיש לי כמו פרסי ג'קסון כזה. היית כזה, 'אוי, כיף לי'.
יהודית: כן, כיף לי, זה ממש כך. אז תמיד אהבתי פנטזיה, אני חושבת שכן, אבל לאט לאט התהליך המחשבתי הלך יותר ויותר למקום של כאילו, וואו, איזה מגניב כל המיתולוגיה הזאתי והספרים האלה שעושים עיבוד למיתולוגיה בת 3,000 שנה, איזה אדיר זה. ואז זה כזה, רגע, אבל גם לי יש מיתולוגיה בת 3,000 שנה, איפה היא? מה עשו עם המיתולוגיה שלי? עכשיו, התשובה האמיתית היא שעשו, זה לא שאין, אני חושבת אבל, שחלק ממנו זה באמת העניין של לא מספיק כיפי.
אני חושבת שאולי במובן הזה בגלל שאני, I was born and raised בפאנדום, אז אני יודעת מה אני אוהבת לקרוא כשאני קוראת פנטזיה. והיה לי חשוב להביא את זה גם לכתיבה שלי, במובן הזה של, שמותר הרפתקאות ומותר אקשן ומותר בדיחות ומותר כיף. ואני חושבת שאחד המשפטים, אפרופו על המתח התמידי הזה של פנטזיה ויהדות, המשפט שאני מאוד עומדת מאחוריו הוא, שהיהדות שלי היא הבית שלי, וכשאני בבית שלי, אני לא שמה רגליים על הספה, אבל אני כן יכולה לצבוע קיר בוורוד. וככה אני רואה את זה.
תהילהחיה: למה לא לשים רגליים על הספה?
יהודית: אני לא שמה הרגליים על הספה, או על השולחן, אני לא מזלזלת.
תהילהחיה: השולחן, אנחנו לא סטודנטים.
יהודית: אני לא שמה רגליים על השולחן, אבל אני כן יכולה לצבוע קיר בוורוד, ואני כן יכולה לשים תמונה, ככה אני רואה את זה. במובן הזה של, אני לא באה לזלזל, אני מאוד מאוד לא מזלזלת. אבל אני כן חושבת שאני יכולה ליצור בשוליים משהו יפה, ואיזשהו, נקרא לזה סינתזה, של דברים שהם חשובים בחיים שלי.
תהילהחיה: אמרת שוליים, וב"חרשתא" בכלל רואים את זה, שכזה, המון המון דמויות משנה שמוזכרות באיזה פסוק אחד בתורה, או איזה משהו באיזה גמרא נידחת, ואז זה כזה, הופ, דמות.
יהודית: כן. אני חושבת שזה אחד הדברים המאוד כיפים, בסוג הדברים שאני עושה, זה שלקחת כל מיני דמויות שהן דרג ד', דרג ג' בלחץ, ולהפוך אותן למשהו הרבה יותר כיפי וחי, ושמה גם הרבה פעמים אין אישיו של קדושה, או איזשהו תחושה של כזה… את יודעת, אם הייתי כותבת על דוד המלך, לכל אחד מאיתנו יש דעה על דוד המלך, כל אחד מרגיש שהוא מכיר דוד המלך אישי, למד איתו בבית ספר, שהוא מכיר אותו. ולא משנה מה סופר יכתוב, זה ירגיש עוול כלפיי, כי אני מכירה את הדמות הזאתי. לאף אחד אין דעה על אשת לוט. אף אחד לא מכיר את הורמיז בן לילית, כן?
תהילהחיה: כולנו חושבים שאשת לוט קצת טיפשה, כאילו אומרים לך לא להסתכל על אחורה, מה את מסתובבת? כאילו…
יהודית: אבל אף אחד לא מרגיש נפגע שם.
תהילהחיה: נכון.
יהודית: וזה המקום שבו לסופר יש חירות יצירה מאוד גדולה, וזה מקום מאוד נחמד להיות בו ככותב.
תהילהחיה: את יודעת, הפנטזיה היהודית וההתגלגלות, כי בראיונות אחרים ראיתי שאמרו שם, או שאת ענית אפילו שהכרזת שאת לא תכתבי פנטזיה יהודית.
יהודית: נכון. אבל יש לי היסטוריה של להכריז שאני לא אעשה משהו, ואז לעשות אותו בכל זאת, ברמה שרגע לפני שהתחלתי לכתוב את "חרשתא", כתבתי מניפסט מאוד גדול וארוך, על למה לכתוב פנטזיה תלמודית, עם השראה מהגמרא, זה שטויות במיץ עגבניות, וכמה זה לא מתאים, וכמה זה לא רלוונטי לחיינו, בגלל שהמיתולוגיה שלנו היא בעצם התנ"ך, וראוי לחזור לכתוב פנטזיה מקראית. ואז כמובן הלכתי וכתבתי את "חרשתא". [צוחקות]
תהילהחיה: קאט ל…
יהודית: קאט ל… ממש. וגם אותו דבר, כאילו, אני מרגישה שבאיזשהו מקום, עמוק עמוק בפנים בבטן, ידעתי שאני אלך לכתוב פנטזיה יהודית, וזה לא היה נעים לי. וזה הרגיש לי כאילו, אני נכנסת לאיזשהו מקום, שהייתי באיזשהו משא ומתן עם הדבר הזה. אני כאילו מספרת את זה בדרך כלל הרבה יותר קליל, ויותר מהודק, אבל כן, זה איזשהו תהליך, אני חושבת שלקח לי זמן, לעשות עם זה שלום בתוכי, גם נקרא לזה עם הישראליות שלי, גם העובדה ש"חרשתא" הוא מאוד מאוד ישראלי, ולא מתנצל על זה, זה לא אופייני לי. זה גם היה איזשהו תהליך שהייתי צריכה לעבור, אז זה גם משא ומתן עם הישראליות שלי, וזה שאני דווקא חושבת שהיא מגניבה. אני חושבת שהרבה פעמים בתור גיקים או זה, אנחנו מאוד מאוד חיים באינטרנט, ואנחנו חיים בחו"ל. באיזשהו מרחב, שהוא חו"ל דמיוני כזה. ואז אנחנו מתנתקים מהאינטרנט, ואנחנו יוצאים לרחוב, והרחוב הוא נורא מבאס, הוא מאוד ישראלי מבאס, ואני חושבת שזה גם היה תהליך בתוכי להעניק חסד, וחן, למרחב הזה, הישראלי הזה, וגם ליהדות שלי, בתוך הדבר הזה. תמיד הייתי דתייה, זה לא שהייתי רגע של, 'אוי וואו, אבל אני בכלל לא דתייה, מה לי וזה?' תמיד הייתי דתייה, אבל כאילו לומר, זה לא רק הפרקטיקה שלי, אלא זה יכולה להיות התרבות שלי גם. זה יכול להיות משהו גדול יותר מסביבי, מאשר אך ורק קמתי, הלכתי לבית כנסת, חזרתי, אלא זה יכול להיות איזושהי צורה שבה אני מסתכלת על העולם.
תהילהחיה: אז כאילו בעצם העובדה שאת גם עושה חסד למקומות האלה, גם ב"חרשתא", וגם "שגרירות השדים", הם מתעסקים כזה בהרודיון, בסדום, שכאילו, לא יודעת מה איתכם, אני לא הייתי שם, כאילו במקומות שהם פריפריה, כאילו, זאת אומרת, יש את ירושלים, שזה אני מניחה כי כזה…
יהודית: כי קל לי, קרוב לבית, כמו שאומרים.
תהילהחיה: ואז יש את כל הערי שוליים, פחות או יותר, סליחה מצפת.
יהודית: עיר ואם בישראל.
תהילהחיה: עיר ואם בישראל, אחת מארבע ערי הקודש, איך את מדברת עליה? הלכת לשם? הסתכלת?
יהודית: בטח, בטח.
תהילהחיה: חרשת את הארץ?
יהודית: בטח, אני לא כתבתי על מקום שלא הייתי בו, באמת, ברמה שזה, כאילו, את יודעת, את מדברת איתי על צפת, שזה כאילו, פחחח, חמודה. כשכתבתי על יריחו, הלכתי ליריחו. כשהלכתי להרודיון, הלכתי להרודיון כמה וכמה פעמים.
תהילהחיה: נו, על ליפתא, זה ה…
יהודית: ליפתא? ברור. ברור ברור ברור.
תהילהחיה: זה כזה, הלכת, בדקת חורבות…
יהודית: כן, אני יודעת לומר לך בדיוק איפה נמצא כל דבר בליפתא.
תהילהחיה: וואו…
יהודית: תראי, האמת, זה מצחיק, אבל זה דווקא בגלל שאני מאותגרת גיאוגרפית, אני מאוד מאותגרת במרחב, אז אני חייבת לדעת איפה זה, כי אחרת כל הגיאוגרפיה מתברברת לי בסיפור. יש לי עדיין שרטוט סקיצה של הבית של חנוך ליד השולחן עבודה שלי, כי הייתי צריכה לדעת בדיוק מה נמצא איפה, כי אחרת הייתי מוסיפה חדרים שלא היו שמה במקור ודברים כאלה.
תהילהחיה: זה חדר נחיצות, אני צריך שם…
יהודית: כן, ודווקא בגלל שאני מאותגרת בזה, אז אני ממש ממש מקפידה על זה, ממש.
תהילהחיה: יש עוד דברים שכאילו הקפדת עליהם ממש כשבנית את הספרים שלך?
יהודית: אני קצת נקדנית, באמת באמת, באופי שלי אני בן אדם מאוד טרחן, בנוגע ל…
תהילהחיה: מנתפק, אוקיי.
יהודית: אני בן אדם מנתפק, ממש. אז כל הגיאוגרפיה הארמית, יש שם, זה… הארמית, נגיד, היא פרויקט של איתי, יש מִשלבים לשוניים לשדים שונים, יש שם למעשה שלוש ניבים שונים של ארמית, משפחת המלוכה מדברת ארמית ממלכתית, פשוטי העם מדברים ארמית בבלית, ואז יש גם את הארמית של קערות ההשבעה שהיא ארמית אחרת, היא שונה, יש שם המון דברים כמו התאמה על זה שהמשפטים יהיו נכונים, והמשלב יהיה דומה, וזה דברים שאני חושבת שבמובן הזה אני ואיתי קצת עובדים כצוות. גם התחקיר לרוב הדמויות, כאילו כל הדמויות, הוא מאוד רחב, הרבה בחירות, הם נכון שהן בחירות אומנותיות, אבל הן נוטות להיות מבוססות על משהו, כי אני מאוד אוהבת את התחושה שאני מדברת אמת, וגם בדברים האלה צריך לדבר אמת, גם אם אני מדברת על שדים ורוחות, אני לא יכולה לחרטט בביטחון, אני צריכה לומר משהו שהוא אמת.
תהילהחיה: כמה אינפורמציה יש לך על זה, אבל?
יהודית: לא הרבה, אבל האינפורמציה שישנה היא חשובה, זה חד משמעי בעיניי.
תהילהחיה: איך חשבת על מערכת הקסם של "חרשתא", כאילו כל הקטע הזה של קערות השבעה, אני לא חושבת שהרבה אנשים בכלל מכירים את זה.
יהודית: הרבה לא יודעים, כן.
תהילהחיה: זהו, אז איך הגעת לכל מערכת הקסם ששם?
יהודית: אני חושבת שקודם, לפני שהגעתי לקערות השבעה, עוד הייתי באיזשהו מקום קודם של העובדה שבמסורת היהודית, עברית היא שפת קסמים. ואם בעברית נברא העולם, אז השימוש בעברית הוא בעצם קסם. אנחנו בעצם מדברים בשפת הקסמים ביומיום שלנו, ואנחנו לא כל כך חושבים על זה. אבל זאת הייתה נקודת המוצא שלי בכלל, ללכת ולחפש את הדברים האלה, שמצד אחד, כן, אנחנו מדברים על מערכות קסם, אבל אני חושבת שיש בזה גם משהו מאוד נכון, על, מה שאמרתי, על זה שאנחנו גם עושים קצת, משתמשים בשפת קסמים ביומיום שלנו.
תהילהחיה: זהו, כאילו, כשמסבירים לכל מיני מה זה ברכה, זה קצת מרגיש כזה, 'אה, אתה מכשף תפוח'.
יהודית: sounds legit to me, העניין הוא שאני מרגישה את זה הרבה פעמים בסוג השיח הזה, שאנשים אומרים לי: 'אה, וואו, זה ממש פגאני'. ואני אומרת, 'אוקיי, זה לא באג, זה פיצ'ר'. זה נהדר. זה החלקים הכי טובים, מה זאת אומרת? אני חושבת על זה גם כשנגיד מסבירים דברים, אה, כמו הבדלה. שזה לגמרי נראה כמו טקס פגאני, כן?
תהילהחיה: אוי.
יהודית: הנה השבת, ועכשיו עשיתי מין קסם כזה, עם אש, ונופפתי בעלים מהגינה, ופתאום פך, פתאום מותר להשתמש בחשמל. כאילו, זה ממש טקס של האדם שולט בזמן. האדם החליט שעכשיו נגמר השבת. עכשיו נגמר היום, ועכשיו יתחיל יום חדש. את יודעת, אנחנו לא חושבים את זה, כי אנחנו עושים את זה כאילו כל ערב שבת, פעם בשבוע. אבל יש בזה משהו מאוד מאוד קסום. ובמובן הזה, זה סוג הקסם שרציתי ב"חרשתא". שהוא בעצם קסם מאוד מאוד יהודי, אבל יש בו… זה מערכת קסם מאוד רך, מן הסתם, כן? אבל יש בה משהו שהוא נוגע למנגנונים האלה של המסורת היהודית. שבעצם כולנו קצת מכשפים כל הזמן.
תהילהחיה: זה אשכרה שניים בשנה, זה כאילו, אני כזה, שנה עברית התחלפה, זהו, שנה חדשה, ספר חדש. אבל שניים בשנה, זה חתיכת פרויקט.
יהודית: זה חתיכת פרויקט, כן. זה מאוד אינטנסיבי, וכאמור, זה משהו שלא הייתי יכולה לעשות, לולא זה נכתב קודם. זה לא משהו שהיה ריאלי לכתוב במקביל אחרי היציאה של "חרשתא". פשוט בלתי אפשרי, עבורי לפחות, אני לא יודעת. אולי יש אנשים שמצליחים לעשות את זה, אני מפרגנת.
תהילהחיה: אז כאילו, אז לא להתרגל לקצב הוצאה כזה?
יהודית: לא. [צוחקות]
תהילהחיה: לא בדיוק?
יהודית: לא.
תהילהחיה: כאילו, אמרת שגדלת כזה בתוך הפאנדום.
יהודית: כן.
תהילהחיה: והפעם הראשונה שאני נתקלתי בחיי במיתופיה, כי עשית כזה הרצאה על שדים וכל זה, איך הגעת לכל ה… לקהילה בעצם?
יהודית: אני חושבת שכבר מגיל 14 הייתי הולכת לאייקון. אבל, את יודעת, הייתי נשארת בחוץ וכזה, ולאט לאט גיליתי שהעולם של ההרצאות, הוא מקביל לגמרי, והוא חוויה אחרת לגמרי. ואז גיליתי שהעולם של הכתיבה בתוך הפרויקטים של האגודה, הוא עוד עולם מקביל. ועכשיו אני בדיוק בשנה האחרונה מגלה שהעולם של הדוכנים של האייקון, הוא עוד עולם נוסף לגמרי. ואני חושבת שלפעמים יש מין תחושה כזאתי ש… 'אה, באתי לאייקון, ישבתי קצת על הברזלים, וכאילו, אוקיי, הבנתי את הקטע'. ולא, יש שם המון המון דברים שאפשר להיכנס ולהישאב אליהם, וזה מאוד כיף. זה ממש ממש כיף. בסופו של דבר אני מרגישה שזו גם הקהילה שלי, שאני מאוד מרגישה שהיא מעניקה לי המון, ושזה שיח, ובמובן הזה אני באמת מרגישה שזכיתי, כאילו, זה לא מובן מאליו בעיניי לזכות באמון של אנשים, וזה שיש אנשים שאומרים לי שהם מעוניינים לקרוא את השטויות האיזוטריות האלה שאני כותבת. אני באמת אסירת תודה על זה, מאוד.
תהילהחיה: אני חושבת כאילו, חלק, כאילו, "חרשתא" באמת, אני חושבת אחד מהספרים שזכו להכי הרבה הייפ שראיתי אי פעם, זה היה תקופה בפייסבוק, פותחים את הפייסבוק: "חרשתא", "חרשתא". כאילו, לא זה היה כזה. כולם פשוט כתבו סקירות על זה.
יהודית: זה היה מדהים. תקשיבי, אני באמת הרגשתי שקיבלתי מתנה. תראי, בסופו של דבר זו שיחה. וכשאני אמרתי וזכיתי לקבל תשובה, וזו חוויה. אני חושבת שעד היום אני לא מפסיקה להתרגש מזה שאנשים שולחים לי פאנפיקים, או אנשים שולחים לי פאנארט, או שהם מצלמים את עצמם לובשים קוספליי. כי זה הרגע בעיניי שבו ספר הופך ממונולוג לדיאלוג. ובגלל זה אני מאוד מאוד בן אדם של "מות המחבר", שמישהו בא אלי ואומר לי: 'אה, איך את מסבירה שיש סתירה בין זה וזה?' אני עונה לו: 'שאלה טובה, איך אתה מסביר את זה? למה שאני אסביר את זה? אני כתבתי את הספר שאני רציתי לקרוא. עכשיו זה שלך, עכשיו זה שלכם, עכשיו זה של הקהילה'.
ובאיזשהו מובן אני באמת מרגישה שזה רכוש ציבורי. נכון, יש לי זכויות יוצרים על הדבר הזה, וזכויות יוצרים שמאוד יקרות לליבי, כן? אבל ספר הוא בסופו של דבר מה שהקהילה עושה ממנו. ואם הקהילה בוחרת שלא לעשות ממנו, זה לא יהיה. וזה שהקהילה בחרה כן לעשות ממנו, זה דבר שהוא מדהים בעיניי. באמת, הוא מתנה.
תהילהחיה: אני חושבת שבאייקון האחרון היו משהו כמו שלושה אירועי חובבים על "חרשתא"?
יהודית: כן.
תהילהחיה: שאנשים הביאו את ההרצאות.
יהודית: אני הקפדתי מאוד ללכת לכולם. כי כמו שאמרתי, אם מישהו מכבד אותי ועושה משהו ב"חרשתא", אני מרגישה מחויבת לכבד אותו בחזרה. עכשיו אם מישהו היה אומר לי שהוא לא מעוניין שאני אבוא, אני כמובן לא אגיע. אני כמובן לא באה להביך אף אחד, כן? אבל אם מישהו מעוניין, אני אעשה כל מה שביכולתי כדי להגיע ולהעריך את זה. כי זו מתנה, ממש מתנה.
תהילהחיה: ואיך זה באמת היה? כאילו ההרצאות על…
יהודית: זה תענוג, זה ממש כיף, זה ממש ממש כיף. יש אנשים שאולי עשויים להיפגע וזה, אבל אני באמת באה מהמקום של: זה לא שלי יותר, זה שלכם, זה של כולכם, ולכן זה לא מפריע בי או פוגע בי. כי אני באמת חושבת שמאיזשהו שלב הסופר נותן את זה, וזו מתנה הדדית.
תהילהחיה: הזכרת את הפרויקטים של האגודה. שם, בעצם, התחלת לכתוב?
יהודית: שם התחלתי לכתוב סיפורים קצרים. אני חושבת שזו אומנות שבעצם השתייפתי עליה מאוד. אני חושבת שהיא made me who I am. אני חושבת שהרבה פעמים יש קטע כזה שדווקא סופרי פנטזיה מתחילים. כזה, 'אה, יאללה, שישים אלף מילה, בכיף שלי, תשעים אלף מילה, יאללה, בלאגן'. ודווקא הצורך לצמצם את עצמי לתוך טקסט של עד ארבעת אלפים מילה, עד חמשת אלפים מילה. זה ממש דורש חידוד של המיומנות כתיבה ושל ה… להביע רעיון בטקסט קצר זה הרבה יותר קשה מאשר להביע רעיון בטקסט ארוך. זה אחד תרגילי הכתיבה הכי טובים שאני מכירה. פשוט לכתוב קצר יותר. וברגע שתפסתי שליטה על הז'אנר של ארבעת אלפים מילה, לרדת לשבע מאות מילה, ולרדת לפסקה. וכאילו ככל שאנחנו בעצם מאלפים את עצמנו לכתוב קצר יותר, אנחנו לומדים להבדיל בין עיקר לטפל ואיך להביע הרבה יותר באמצעות פחות מילים. וזה תרגיל כתיבה שהוא כאילו, הוא עושה פלאים. הוא ממש פותח סוויץ' במוח כזה.
תהילהחיה: אז איך עשית את הסוויץ' מלכתוב קצר וארבעת אלפים מילים ושבע מאות מילה ופסקה, ל… אני לא יודעת כמה?
יהודית: "חרשתא" היא בערך…
תהילהחיה: 30 אלף, 40 אלף?
יהודית: שמונים אלף [צוחקות]. העיקר תמיד אנשים מתלוננים שהם מרגישים ש"חרשתא" קצרה להם מדי, וזה כאילו לא, חברים, זה הגבול העליון. אין יותר ארוך. [צוחקת]
תהילהחיה: רגע הוכחת את זה. בסדר, תשמעי.
יהודית: לא, אז "השגרירות" היא שלושים אלף מילה.
תהילהחיה: אה, אוקיי. באמת, זה כזה קצת? שלושים אלף מילה?
יהודית: כן.
תהילהחיה: וואו.
יהודית: נכון?
תהילהחיה: אנחנו, מה שנקרא, אנחנו בוגרי סנדרסון, זה כזה, חמש מאות עמודים, את באה אליי אחר כך בשלוש מאות, זה לא… איזה קטע! אז איך באמת היה סוויץ' מארבעת אלפים ל…
יהודית: אני חושבת שדווקא לכתוב שמונים אלף יותר קל לי, מאשר לכתוב ארבעת אלפים.
תהילהחיה: ואיך "חרשתא" התחילה?
יהודית: "חרשתא" התחילה מסדרת פוסטים בפייסבוק.
תהילהחיה: כמו כל בת שירות. [צוחקת]
יהודית: לגמרי, לגמרי. וואי, בדיוק היה לי מין קטע כזה ש… כזה, מעניין לי מה יהיה הפרויקט הבא שלי, ואז חבר טוב שלי, חיים גרובר, אמר לי, 'תקשיבי, יש את הסדרת פוסטים הזאת שכתבת בפייסבוק, אני חושב שהיא יכולה להיות ספר', וכאילו פתחתי את הסדרת פוסטים הזאתי כזה. Oh, shit, here I go again. [צוחקת] כי הוא צודק.
תהילהחיה: אז יש לנו הצצות לחיים.
יהודית: אני לא מאמינה בטבואים ולשמור את זה בסוד. זה הכל בפייסבוק שלי. [צוחקת]
תהילהחיה: זה נקרא מי שרוצה, ילך.
יהודית: מי שרוצה יודע איפה למצוא אותי.
תהילהחיה: עכשיו, קיבלת המון תגובות על "חרשתא". בין היתר, גם של שלי יחימוביץ'.
יהודית: נכון.
תהילהחיה: שזה כאילו, מגניב.
יהודית: היא גיקית, את יודעת?
תהילהחיה: כן.
יהודית: היא חובבת, היא פראצ'טאית, אבל לא רק. גם, כאילו, היא חובבת פנטזיה בכללי.
תהילהחיה: אז זה על אחת כמה וכמה, כי היא אמרה שזה אחד מהספרים הטובים בז'אנר.
יהודית: זה נכון.
תהילהחיה: והיא קראה את הספרים בז'אנר.
יהודית: היא… זה היה נורא מחמיא. זה היה מאוד מרגש.
תהילהחיה: אז איזו תגובות, כאילו, מפתיעות?
יהודית: אני חושבת שסוג מסוים של תגובות שהוא מאוד מאוד מרגש אותי, זה דווקא שהמון נשים חילוניות אפילו ניגשו אליי פנים אל פנים, ואמרו לי, 'תקשיבי, אני אופיר'. וזה נורא הפתיע אותי, כי כאילו אמרתי, 'אה, זה סיפור של דוסיות כזה'. ואני חושבת שזה קצת חוזר למה שדיברנו עליו בתחילת השיחה, שאופיר היא אמיתית. ושאני חושבת שזה בדיוק איזשהו פן של הרבה נשים שלא כל כך מדברים עליו, החרדתיות, התחושת החוסר ערך עצמי, ומי אני, ומה אני, ולפקפק בעצמי כל הזמן, שבאמת לא מדברים עליהם, כי זה לא סקסי. כי אני strong independent woman, אבל כאילו, אבל לפעמים אנחנו לא. ולפעמים אנחנו רוצים לדבר גם על זה שאנחנו לא תמיד. ואני חושבת שזה היו תגובות שדווקא כשהן באות מנשים חילוניות, הן מאוד ריגשו אותי, שכאילו הן היו יכולות לראות מבעד למעצבנוּת של אופיר, בדיוק אל המקום הזה של זו איזושהי חוויה נשית אוניברסלית. של להיות חדורת מטרה, ולדעת מה את רוצה, אבל כל הזמן לפקפק בעצמך, ואולי אני לא טובה מספיק, ואולי אני לא מספיק בסדר. זה משהו שמאוד, ככה, חימם את ליבי.
תהילהחיה: תסמונת המתחזה.
יהודית: זה לא בדיוק תסמונת המתחזה. אני חושבת שזה משהו מאוד מאוד נשי, באמת הקטע הזה של כל הזמן לפקפק בעצמי. שאפילו כשאני עושה משהו, אז כל הזמן לחשוב שאני לא טובה מספיק, ואני לא זה, ואיך אני מעיזה, ויאללה, אני חוזרת הביתה למטבח ולילדים, ואני חושבת שזה יותר המקום הזה. זה לא בדיוק תסמונת המתחזה. זה כמו הקטע הזה שנשים לא מגישות קורות חיים, למרות שיש להם כאילו את רוב הדרישות, אבל גבר יגיש קורות חיים אפילו אם יש לו רק דרישה אחת, אז זה יותר זה בעיניי.
תהילהחיה: אני נתקלתי בזה ועדיין הייתי כזה, יודעים מה? סבבה. שולחת קורות חיים לכולם.
יהודית: שלחי קורות חיים, שלחי קורות חיים.
תהילהחיה: כולם. אמרת ש"חרשתא" יצאה כמעט כאילו overcooked, וגם עכשיו בספר, אני מניחה שגם עבר עבודת עריכה מאוד… איך הייתה עבודת העריכה?
יהודית: אורנה לנדאו היא העורכת שלי, גם כשהיא הייתה קודם בהוצאת שתים, גם עכשיו כשיש לה את ההוצאה שלה שנקראת התחנה. מה שאני מאוד מחבבת באורנה, שהיא מאוד tough love. אל תבואו לבלבל לי בשכל, זה צריך להיות טוב, זה צריך להיות חד, זה צריך להיות מהודק. ואני חושבת שזה עובד לי טוב, כי אני בן אדם יותר כזה, עננים. ובמובן הזה אני חושבת שאנחנו שילוב טוב שעובד. שזה גם איזשהו, משהו שאני חושבת שאני שמחה שאורנה היא העורכת שלי בדבר הזה, זה שאני מאוד מאוד באה מתוך העולם הדתי, וההומור שלי הוא הומור די דתי, למרות ש"בשגרירות השדים" הוא דווקא הומור פחות דוסי.
תהילהחיה: זהו, הייתי כזה, הילדים שם, יש שם חלק שהם כזה נוגעים אחד בשני ואני כזה, 'פשש… שמירת נגיעה', ואני כזה, אה, רגע, בכלל לא משנה…
יהודית: הם לא דתיים.
תהילהחיה: זהו, אבל קלטתי את זה לקראת סוף.
יהודית: עמנואל, כן, כאילו, מסורתי, אבל הוא לא דוס, כן, הוא לא אופיר, אין אופיר ב"שגרירות השדים".
תהילהחיה: זה למה הספר יותר נחמד. נתקלתי באופירות בחיי, דברים לא נגמרו טוב בינינו. זו שאלה שאני ראיתי אותה, הרבה אנשים שואלים, האם היא הולכת להיות spinoff של קורל ורחמים?
יהודית: אוהה! אז יש לי סקיצה כבר בראש של מה אמור להיות שם. דברים כאלה אני לא מתיישבת לכתוב עד שכאילו, אני מרגישה שמשהו בלב של הסיפור הבשיל. והלב של הסיפור עוד לא הבשיל לי עד הסוף. כאילו, אני יודעת, אני יכולה אפילו לספר לך את ה… מה אני חושבת שצריך להיות, וזה, ופה ושם, והקווי עלילה, אבל כאילו, אני עדיין צריכה למצוא את ה… את הלב של הסיפור, ואת זה עוד לא מצאתי.
תהילהחיה: טוב, אז אנחנו מאחלים שתמצאי את הלב, כמו שירושלים היא הלב של… את מכירה את זה שאצל דתיים יש קטע, אפשר הכל לחבר לדבר תורה. כל מילה, מה שאת רוצה. איך חשבת על שמות לדמויות, לספרים?
יהודית: אני שונאת לתת שמות לספרים, הדבר שאני הכי שונאת בעולם, ממש. אני חושבת שבמובן הזה אורנה קצת סובלת ממני, כי אני אוכלת את הראש בנושא של לתת שמות לספרים. זה ממש אחד הדברים שנגיד "חרשתא", שבוע לפני ירידה לדפוס, גילינו את השם, בערך. ואני מאוד אוהבת אותו, אני מרגישה שהוא ממש כזה, נכון. לספר הזה, ברגע שהוא נאמר, זה היה נכון. וזה גם היה מין שיחה כזאתי, כשלא ידענו איך לקרוא לזה וזה, ואז אורנה אמרה, טוב, אז נקרא לזה "חרשתא". ואני אמרתי, מה זה חרשתא? אף אחד לא ידע מה זה. ואורנה אמרה, נו מה, וכש"ההוביט" יצא, מישהו ידע מה זה הוביט? אז זה ממש מצחיק, אבל כאילו גיליתי סוג של… שהחזרתי לחיים את המילה הזאת. שפתאום אני מוצאת אותה בהרבה… כשעשיתי חיפוש על המילה חרשתא, ערב היציאה לאור של "חרשתא", לא היה מילה כזאת באינטרנט בכלל. גוגל העלה אולי שלושה קישורים למילונים בארמית, כן? ומאז גיליתי שמשתמשים ביוזרניימים בכל מיני פורומים של חרדים, שזה כאילו, 'אה, אני רואה מה עשית שם'. או שגיליתי שיש סרט של מגמת קולנוע באיזושהי דיבייט שעשתה סרט וקראה לו חרשתא. באיזשהו בית ספר חילוני, זה היה די מצחיק. וכאילו גם, מאוד ברור מאיפה זה הגיע. וכאילו כל מיני אזכורים קטנים של המילה הזאתי בכלל, שפתאום אמרתי, 'אה, כאילו, באמת מילה שקצת חזרה לחיים בעקבות הספר'.
תהילהחיה: מה את יכולה לספר לנו על הספר החדש, על "שגרירות השדים"? הולכים לעזאזל.
יהודית: הולכים לעזאזל.
תהילהחיה: אני אוהבת את זה מאוד.
יהודית: אני גם, אני נורא… התלבטנו האם זה יהיה יותר מידי לא חינוכי. זה ספר נורא כיפי, ויש בו משהו מאוד לא מתנצל, אבל אני חושבת שהשם הולם אותו.
תהילהחיה: וגם הם ליטרלי הולכים…
יהודית: הם ליטרלי הולכים לעזאזל.
תהילהחיה: זה כתוב ב…
יהודית: זה על הכריכה.
תהילהחיה: בדיוק.
יהודית: בגדול, העלילה מספרת באמת על שתי ילדות שמגיעות לירושלים, ושמה הן פוגשות איזה ילד מוזר כזה, ולאט לאט הן מגלות שיש לו הרבה סודות, ובעצם הן מגלות שיש שדים ורוחות, וברגע שכמעט פורצת תקרית דיפלומטית בין-עולמית, הם חייבים לצאת למשימה כדי להציל את המצב, כי אחרת תפרוץ מלחמה בין עולם השדים לעולם בני האדם. והוא מאוד קליל, והוא מאוד הומוריסטי, אני חושבת שהוא באמת חלק מהחזון שלי של: אני רוצה ספרים שהם כיפים. ואני רוצה שזה מצד אחד, כן, יהיה עם פנטזיה, והיא תהיה פנטזיה מקומית, אבל היא גם תהיה כיפית, והיא תהיה הרפתקאות, ויהיה מלא הומור, ויהיה אקשן, ועניינים, ומצד שני, אני אסתכל על התמונות ואני אגיד, 'אה, אני מכירה אותו'. אחד הרגעים עבורי ככותבת, שאני באמת אני מרגישה שהצלחתי, זה כששמות של דמויות הופכות לתיאור של דברים. פגשתי אופירית, וכולנו יודעים מי זאת האופירית הזאתי, כן? שגם עם "שגרירות השדים" היה לי מין רגע כזה, כשהבת שלי אמרה איזה משהו, ואני ואיתי הסתכלנו אחד על השני ואמרנו, 'וואי, זה נילי'. וכאילו ברגע שזה קרה, אמרתי כזה, 'או!' אז אני מרוצה מהתוצר שלי.
תהילהחיה: איך הגעת באמת לשמות של נילי, מאיה ועמנואל?
יהודית: האמת שאני לא יודעת, סתם. הם פשוט הרגישו נכונים.
תהילהחיה: גם אופיר הרגיש את זה?
יהודית: כן, אבל אופיר, נגיד, הייתה… מהרגע הראשון היא הייתה אופיר. דניאל היה כזה, פעם רפאל, פעם זה, אבל…
תהילהחיה: משהו אל בסוף.
יהודית: משהו אל בסוף, אבל זה כאילו נסגר על דניאל בסופו של דבר, אבל אופיר תמיד הייתה מההתחלה אופיר.
תהילהחיה: זה נניח קטע, כי כאילו השם שלה הוא לא כזה דוס.
יהודית: נכון.
תהילהחיה: יש פה דיסוננס יפה.
יהודית: כן, אבל זה כי היא אמריקאית. כי ההורים שלה אמריקאים.
תהילהחיה: אופיר. [במבטא אמריקאי]
יהודית: אופיר. [במבטא אמריקאי]
תהילהחיה: אז "חרשתא", למי שלא יודע, מתחיל בזה שבת השירות של הספרייה הלאומית גונבת, או ליתר דיוק, סליחה, לוקחת בהשאלה את חותם שלמה, ומשם הכל מתחיל, או, והולך לעזאזל, פחות או יותר. עכשיו, אנחנו יושבות עכשיו בספרייה הלאומית, כי את עובדת פה.
יהודית: מה הוא אומץ של מוסד? אני ליטרלי מגיעה, 'היי, נעים להכיר, כתבתי ספר על גנבה של כתבי יד עתיקים מהספרייה הלאומית'. ואז אומרים לי, 'היי, יש לנו משרה פנויה, האם את מעוניינת להגיש קורות חיים?' [צוחקת] וכאילו, כשאני מספרת את זה, אני אומרת, ביום שבו ייעלם כתב יד מהספרייה הלאומית, אני הראשונה שמפרקים לה את העמדה.
תהילהחיה: זהו, כי זה כזה, זה באמת אומץ מהו.
יהודית: ממש, אומץ מהו של מוסד, כן.
תהילהחיה: איך זה לעבוד במקום שכתבת עליו?
יהודית: תראי, זה כן שונה, כי אני כתבתי על הספרייה הישנה, וזאת הספרייה החדשה, אז זה כן חוויה קצת אחרת. ועם זאת, יש בזה משהו קצת מצחיק, שפתאום אני פוגשת את בני או בנות השירות של הספרייה הלאומית במעלית, וזה כזה, אין לי מושג מי אתם בכלל, ואתם בכלל לא יודעים מי אני, ואנחנו נשאיר את זה כך. [צוחקות]
תהילהחיה: טקטיקה טובה. כרגע כשאנשים מסתכלים כזה על פנטזיה יהודית, אז די ברור שחבורת שעטנז היא אחת מהמובילות של זה בשוק, והם המומחים לזה. איך הופכים להיות מומחים למשהו שקיים 5,000 שנה?
יהודית: מתחילים לשוטט. אני חושבת שזו שיחה שאני מקיימת הרבה. אני חושבת שאין הרצאה שלי שיצאתי ממנה ולא פגשתי, באמת, אנשים מקסימים, שבאמת רוצים לדעת עוד, אבל זה בדרך כלל, כאילו, השאלה הראשונה ששואלים אותי, 'אוקיי, הייתי בהרצאה, אני נדלקתי ממש, אני רוצה לדעת עוד, איך אני לומד קבלה?'
תהילהחיה: ש"ס ופוסקים, גיל 40 תחזור שנית.
יהודית: אני אגיד יותר מזה, כאילו, בואו נתחיל בתנ"ך, ואז נתקדם קצת למדרשים, ואז… ובהקשר הזה, אני מרגישה שיש איזשהו חוסר או פער, נקרא לזה, באיך ניגשים לארון הספרים היהודי. אני באמת חושבת שיש בזה משהו שהוא קצת עצוב, במובן הזה של… כשלפעמים יש רצון, לא כולנו קיבלנו את הכלים להרגיש בני בית בתוך הארון ספרים הזה. זה תהליך שהוא מורכב, ויש בזה משהו שהוא… אני לא חושבת שאפשר באמת ללמוד בלי פשוט לשוטט ולטייל. וכזה קצת מאחלת לאנשים שגם יהיה להם את היכולת ללכת לאיבוד בספרייה הענקית הזאת שנקראת יהדות, כי זה מה שזה. יש אמירה שאיתי אמר לי פעם, על זה שאקדמאים אומרים שנורא חשוב ללכת לספרייה, לא בהכרח בגלל הספר שחיפשת, כי אותו אתה כנראה היית מוצא גם כקובץ דיגיטלי. אלא שתוך כדי שהושטת את היד לספר שחיפשת, גילית שלידו יש ספר ממש נחמד. וגילית במדף מתחת עוד כמה ספרים, שפתאום אתה מגלה שהם בעצם מאוד חשובים למה שאתה עושה. אז זה קצת ככה, איך מתחילים ליצור את הגוף ידע הזה.
תהילהחיה: בהמשך לזה, מה ההמלצות קריאה שלך באופן כללי לספרים בז'אנר, לספרים בכלליות?
יהודית: אני מאוד אוהבת את "ספר האגדה".
תהילהחיה: ספר שצריך לבוא עם זכוכית מגדלת אבל.
יהודית: נכון, אבל גם לקרוא אותו מכריכה לכריכה.
תהילהחיה: כן, עשיתי את זה. [מגחכת]
יהודית: אני חושבת שאין דתי שלא קרא את זה, כאילו, מכריכה לכריכה. כי זה באמת אחד מספרי הפנטזיה הכי כיפים שיש לנו ביהדות. והוא גם כל כך מאוגד, כל כך מסודר. "פרקי דרבי אליעזר", אחלה ספר שבעולם. וגם יש את "ספר הישר", שאני מחבבת. אני חושבת שדווקא באמת להתחיל מהקבצים האלה, יש בהם משהו מאוד כיפי ומאוד ידידותי. גם למי שנגיד לא שוחה בז'אנר.
תהילהחיה: "ספר האגדה", אמנם זה ספר מאוד גדול פיזית, וגם כאילו מבחינת מספר עמודים. לא זוכרת כמה, היה שם תת תת משהו.
יהודית: כן כן, זה מלאן תלפים.
תהילהחיה: זה מלאן תלפים ואותיות קטנות. אבל אחד הספרים הכי כיפים.
יהודית: הוא ממש… אני זוכרת את החוויה הזאתי של לקרוא אותו ולומר בואנה זה הדרגון בול Z של היהדות.
תהילהחיה: [צוחקת] זה מרשים, לא חשבתי על זה. והמלצות קריאה בכלליות לספרים.
יהודית: אז בכללי, תראי, אני גדלתי על טרי פראצ'ט וניל גיימן ודיאנה ווין ג'ונס. ואני באמת מאוד אוהבת ומעריכה גם דברים שקולגות שלי עושים בתוך שעטנז. "מסכת תהום" של איל חיות־מן, גם "גבירה וערפל" של אודליה. גם את יובל אטיאס עם "הרואה", מקסים, הוא נהדר, בדיוק יצא השני שלה, ואני יודעת שדניאל פידלמן עומד להוציא אסופה של סיפורים קצרים שאני מאוד מחכה לה, מאוד מאוד מאוד. אני חושבת שבמובן מסוים שעטנז ממלאים איזשהו חור, שאני מרגישה שחסר לי בעולם, ויש לי חשד שהיא לא רק לי.
תהילהחיה: עובדה.
יהודית: עובדה.
תהילהחיה: אנשים באים להרצאות.
יהודית: זה לא רק להרצאות, כן? זה העניין של גם הספרים, וגם הדוכן, וגם האירועים, וגם הכנס שעשינו בזמנו. יש חוסר, ויש רצון, ואני יודעת שתמיד מדברים על… 'כן, תפנה לקהל כמה שיותר רחב', וכששואלים אנשים, 'אוקיי, למי הספר שלך מיועד?' הם אומרים, 'לכולם!' אבל אני חושבת שזה לא העניין שלנו, אני חושבת שבסופו של דבר אנחנו מנסים לענות לאיזה שהם חוסרים שאנחנו מרגישים. ובמובן הזה, שעטנז ממלאת עבורי חוסר שאני מרגישה, ואז ממילא אתה מבין שאתה לא היחיד שאתה חש את החוסר הזה. יש ביטוי, אני חושבת שזה הרב קוק אמר, על זה שהדרך הכי טובה לכתוב משהו היא לכתוב אותו לעצמך, כי לעצמך לא היית מגיש קליפות של אגוזים. אז זה גם ככה באיך כותבים יצירה לכולם, באופן כללי. פשוט מדברים קודם כל על מה שכואב לך בעולם שלך.
תהילהחיה: איך באמת התגלגלת לשעטנז?
יהודית: זה היה שדניאל פונה אליי ואומר, 'תקשיבי, את פה כותבת בז'אנר הזה, אני כותב בז'אנר הזה, איל כותב בז'אנר הזה, יש עוד איזה חמישה חבר'ה שכותבים בז'אנר הזה, למה אנחנו לבד בזה? למה אנחנו לא מדברים על זה? למה אנחנו לא עושים חלופה של רעיונות?' ואני חושבת שבעצם ככה נוצר הפורום הזה, שאנחנו גם ככה נמצאים באותה סביבה רעיונית, בואו נדבר על זה. ויש הרבה, אני חושבת, אחד הרגעים הכי מקסימים בעיניי בשעטנז היה באמת שדווקא בחור חילוני כתב סיפור קצר נהדר, "זומבים בבית שני וטומאת מת". סיפור מדהים, באמת, סיפור גאוני.
תהילהחיה: אני חושבת שנתקלתי בו אפילו.
יהודית: הוא מבריק, ממש. והוא קצת הפך למומחה הלא רשמי לענייני טומאה וטהרה. ואז כאילו היינו באיזושהי שיחה נהדרת, שבה הבחור החילוני מסביר דיני טומאה וטהרה לחבורה של דוסים, כי היה איזושהי שאלה שנגעה למנגנון קסם מסוים. ואני מאוד מאוד רואה בדבר הזה איזשהו מרחב שהוא באמת שליחות, של ליצור תרבות ישראלית ויהודית שיש בה מקום לכולם. השיח הזה הוא, עבורי לפחות בימים האלה, הוא ממש מרפא. הידיעה שאנחנו יכולים ליצור מרחב כזה של גם ישראליות וגם יהדות שהיא מאוד מכילה ויש בה מרחב ליצירה לכולם.
תהילהחיה: מה החלום שלך, הלאה? בשביל הספר? בשביל עצמך?
יהודית: מצד אחד הייתי כזה רוצה קצת להירגע. מצד שני, כן, יש לי עוד חמש ספרים שהייתי רוצה לכתוב. אני סופרת שעובדת על פי תוכנית חומש. כולם מאוד מרגשים אותי, ובמידה מסוימת אני לא יודעת להחליט מה אני רוצה לעשות קודם, מה אני רוצה לכתוב קודם. ואני בן אדם שמאוד מאוד מתלהב מליצור, מזה, ויש ספרים שאני עוד רוצה לקרוא, ולכן אין לי מנוס חוץ מלכתוב אותם.
תהילהחיה: אין ברירה, את מסוגלת לקרוא את הספר שלך, אחרי, כאילו…
יהודית: אני כתבתי אותו כי רציתי לקרוא אותו. עכשיו, בדרך כלל, אחרי שהוא כבר יוצא, כבר אין לי כוח, כי קראתי אותו כל כך הרבה. אבל כן, במקור, כתבתי ספר כי לי הוא היה חסר, וכנראה לא רק לי.
תהילהחיה: והשאלה האחרונה, איפה אפשר למצוא אותך, את "חרשתא", את "שגרירות השדים הולכים לעזאזל"? אני נהנית.
יהודית: גם בפייסבוק, גם בטוויטר, גם באתר אינטרנט שלי, ששם גם אפשר ממש להזמין ספרים, את שניהם יהיה אפשר להזמין. המכירה המוקדמת של "שגרירות השדים" הולכת להתחיל בתחילת דצמבר. היא תהיה נורא כיפית, יהיו בה דברים וצ'ופרים, ואני מאוד אוהבת קיטשמוצ'ים. קיטשמוצ'ים זה מאוד כיף. זה קצת נובע מהחזון הכללי שלי, שספרות היא לא רק 'קראתי ספר'. ספרות זו חוויה, זה כל החושים צריכים להיות מעורבים בדבר הזה. אז באמת, המכירה המוקדמת תהיה בתחילת דצמבר, גם דרך האתר, יהיה כיף, יהיה ממש כיף.
תהילהחיה: כן, אז הלינקים להכל יהיו פה בתיאור למטה, תודה רבה ליהודית שהשתתפת.
יהודית: תודה רבה לך.
תהילהחיה: תודה רבה לכם שנשארתם עד לכאן, תשאירו לייק, תרשמו לערוץ, ספרו לי את מי עוד אני צריכה להביא לארח, כי אנשים אמרו לי כזה: 'תביאי את יהודית', ואז באתי אליה ב"עולמות", ואז לא היה לה קול.
יהודית: זה נכון.
תהילהחיה: זה נכון, וכן זה קרה, ואנחנו נתראה ב-come back הבא.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments