"היי, אולי נשב לקפה?" זאת הייתה המטרה של ליאת כשפתחה בפעם הראשונה את קהילת "השוות של פרדס חנה-כרכור והאזור" אי שם ב-2011, כשתחושת בדידות הקיפה אותה לאחר המעבר לאזור, ליאת מצאה את עצמה מחפשת חברות חדשות - ופתחה קבוצה קטנה. 13 שנים אחרי, כשקיימות 27 קהילות שוות בארץ ובעולם, ליאת הגיע לפודקאסט כדי לספר על החוויה הפרדסחנאית שלה. דיברנו על מחאת העגלות, תחושת הבדידות במעבר לאזור חדש, קבבים ולמה חשוב להציב גבולות. ליאת גם שיתפה על המאבק שלה במחלת הסרטן, על תחושת הריקנות שאפפה אותה כשהיא לא הרגישה שהיא מקבלת בחזרה את התמורה שמגיעה לה על העשייה המרובה, ועל איך מתוך הכאב היא הצליחה להביא לעולם עסק חדש ביחד עם בן הזוג שלה - איתי. באופן אישי - זה מדהים אותי כמה אפשר ללמוד עוד על המושג קהילה. כמה הדבר הזה נתפס בצורה אחרת בעיניי כל אחד ומה המאפיינים שכל קהילה מוצלחת באמת צריכה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 14/02/2024.
(נשמעת מנגינה)
(קולות של אנשים)
גבר: "ואיך שנכנסתי בדלת אמרתי, אוקיי, אני בבית".
אישה: "פה ארוחת ערב אצלם, פה ארוחת ערב אצלנו, הילדות משחקות ביחד".
גבר: "גם במעגלי גברים, כמו בפרדס חנה, יש איזה מיקס שלא מתאפשר במקומות אחרים".
קריין: מה הדיבור בפרדס חנה כרכור, עם אור אלון.
ליאת: אפשר לדבר על… א… זה שאני לא מגדירה את עצמי, בתור התחלה.
אור: בכלל, יאללה, אהבתי.
ליאת: אני ליאת ורדי-בר. עבדתי ממש ממש קשה כדי להשיל מעצמי כל טייטל והגדרה, אז אין לי וואן ליינר, אני עושה מלא דברים, אני מלא דברים פשוט.
אור: מגניב.
ליאת: ואין לי, אני יודעת שאנשים ממש זקוקים לזה, כאילו.
אור: כן, קל לאנשים להכניס לתבניות.
ליאת: אני יודעת.
אור: ולקטלג.
ליאת: סורי. (מתפוצצת מצחוק)
אור: לא נורא, בסדר, אני בעד, אני בעד. רגע, אז נגיד, כבר טוב, התחלנו, תמיד צללנו, אז אני אגיד ברוכים הבאים למי שמצטרף אלינו, מה הדיבור בפרדס-חנה כרכור?
ליאת: וברוכות הבאות גם.
אור: וברוכות הבאות גם, כמובן. ליאת כבר אמרה, עם מי אנחנו היום, ליאת ורדי-בר.
ליאת: נכון, שהיא הרבה דברים.
אור: אבל מה כרגע, ככה, משהו שבוער בך כרגע?
ליאת: מה בוער בי כרגע? אז האמת...
אור: נכון, זה מה שאמרים, כשאין הרבה דברים, מה כרגע?
ליאת: מה עכשיו, מה עכשיו.
אור: (מגחך) מה עכשיו, בדיוק.
ליאת: כמו שדורון ליבשטיין, שאני מאוד מאוד מאוד אוהבת, יש לו שאלה כזאת בפודקאסט שלו, שהוא שואל, (לוחשת) מה עכשיו?
אור: מה עכשיו?
ליאת: אז האמת שאנחנו נפגשים בטיימינג, ממש כאילו, מוזר, אך עם זאת פרדס-חנה, הכל...
אור: הכל קארמתי והכל...
ליאת: הכל קארמתי ומדויק. מדויק, מדויק. אז בדיוק לראשונה מזה… אני לא יודעת כמה זמן, הוצאתי מוצר חדש.
אור: וואו.
ליאת: סדנה ל'איך לעבוד נכון עם קהילות'. אז נראה לי שאפשר להגיד שקהילות זה אחד מהדברים שאני עושה, אוהבת, מאמינה בו מאוד.
אור: כן.
ליאת: ולמרות שעבדתי מאוד מאוד מאוד קשה, כאמור, כדי להוריד מעצמי את הטייטל, שזה מה שהגדיר אותי.
אור: כן, כי בעצם את… אפשר להגיד, לא?
ליאת: בטח, בטח.
אור: את ייסדת את… את רוצה להגיד בעצמך?
ליאת: אני ייסדתי את קהילת 'השוות' בקיץ 2011.
אור: שהתחילה אגב, בתוך פרדס-חנה?
ליאת: כן.
אור: התחילה רק של פרדס-חנה, קהילת "השוות של פרדס-חנה"?
ליאת: כן. קהילת 'השוות' הראשונה נוצרה פה. אני חייתי הרבה שנים בתל אביב, הכרתי את איתי, שהוא יליד בנימינה, שהוא מתעב את תל אביב ברמה באמת מעוררת השראה.
אור: הוא גר בתל אביב כשהכרת אותו? (צוחק)
ליאת: כן.
אור: אוקיי. (צוחק)
ליאת: והוא אמר לי, נותן לעיר הזאת גג עוד חמש שנים. גג.
אור: יפה.
ליאת: וכאילו אמרתי, יאללה, מה פתאום? הוא יזרום וזה… לא! לא, אני סיימתי לעשות את מחאת העגלות בקיץ 2011, והוא ניצל את העייפות וחוסר הערנות שלי, וחתם על חוזה באיזה בית בגבעת עדה, והדבר הבא שקרה, זה שמצאתי את עצמי בגבעת עדה אחרי איזה 16 שנה בתל אביב.
אור: וואו.
ליאת: אחרי מחאת העגלות.
אור: רגע, איפה גדלת?
ליאת: גדלתי בכוכב יאיר, כפר סבא.
אור: אה, אזור השרון כזה.
ליאת: אזור השרון.
אור: ואחרי צבא כאילו...
ליאת: ממש יום אחרי השחרור עזבתי. גרתי בתל אביב המון המון המון שנים. מבחינתי אגב, אני תל אביבית.
אור: (צוחק) עד היום?
ליאת: עד היום.
אור: את נוסעת לתל אביב היום?
ליאת: בטח, מלא.
אור: כן?
ליאת: בטח. אני מגיעה לתל אביב, אני כמו נהגת מונית. אני כאילו, אני מתחברת לפיח של האוטובוסים. אני כאילו...
אור: את נוסעת ברכבת לשם?
ליאת: אני משתדלת לנהוג.
אור: כן? קשה לנהוג בעיר.
ליאת: אני אוהבת כל כך. אני גם פיית חנייה, אז כאילו תמיד יש לי חנייה. ואני שומעת פודקאסטים בדרך, ויש לי… car-talks, מכיר? שיחות שאתה עושה רק כשאתה באוטו?
אור: אה, בטח שאני מכיר.
ליאת: (מתפוצצת מצחוק)
אור: בטח. חברים ששנים לא דיברתי איתם.
ליאת: ברור, ברור, היי! אני קוראות לזה שיחת טלפון מפתיעה. היה פעם כזה קטע ב'שי ודרור' לפני שנים. כאילו תגובות של אנשים כשאתה פתאום מתקשר אליהם, זה פרייסלס. אז אני מאוד אוהבת, אז כן, אני תל אביבית. אך אני גם פרדס חנאית. לגמרי.
אור: וואו…
ליאת: אז עברנו… אז עברנו, והייתי גם בדיכאון אחרי לידה, גם אחרי מחאת העגלות, גם בדיוק סיימתי שלילה, אז לא היה לי רישיון. ואיתי התחיל לעבוד באיזה מקום בבנימינה. הייתי לבד.
אור: וואו.
ליאת: ו… זה היה נורא. זה פשוט היה נורא. אין לי מילים. הייתי בודדה כאילו במח העצמות שלי.
אור: וואו.
ליאת: כאילו, גרתם שם ואת לא מכירה אף אחד בעצם?
ליאת: כאילו, אף אחד. לא הכרתי אף אחד. אף אחת. אף אחד. לא היה… לא… כלום. שום דבר. גם לא יכולתי לברוח, כי לא היה לי אוטו.
אור: כן.
ליאת: לא יכולתי...
אור: זה עם ילד או ילדה קטנה?
ליאת: עם זואי שהייתה אז בת שנה. גם לא היו לי לקוחות, כי אחרי מחאת העגלות כולם הפסיקו לעבוד איתי.
אור: וואו. תכף תספרי לנו רגע מה… אז תגידי לי אולי מה עשית אז בתל אביב? במה עבדת?
ליאת: עבדתי כיועצת ומלווה לחברות ומותגים שרצו להגיע לקהל יעד של נשים ואמהות, אז...
אור: כאילו תחום השיווק כזה?
ליאת: אה, שיווק, קונספט, קריאיטיב, כן. סטוריטיילינג, תוכן.
אור: ובעצם, מחאת העגלות גרמה לך לא לעבוד יותר?
ליאת: מחאת העגלות הייתה סטייטמנט מאוד מאוד מאוד יוצא דופן, של, תכלס, ציבור ההורים בישראל מול המותגים הגדולים על יוקר המחיה.
אור: הבנתי.
ליאת: ו… והם היו הלקוחות שלי.
אור: כן, הבנתי. ואת הובלת את המחאה.
ליאת: והם אמרו לי, את מתוקה, מתים עלייך, אבל...
אור: לא מתאים.
ליאת: בואי נחכה איזה שנה.
אור: ניגוד אינטרסים…
ליאת: קל…
ליאת: אז זאת הייתה, זה היה המצע שעליו אמרתי לעצמי: "מה אני עושה?"
אמרתי: "טוב, מה אני יודעת לעשות? אני יודעת לעשות פייסבוק וכל מיני כאלה דברים. אני אפתח קבוצה קטנה". קראתי לה 'הבנות השוות באזור' מתוך באמת איזה… שאיפה שיהיו איזה חמש שאני אוכל לשתות איתם קפה ושיגאלו אותי מייסוריי ו...
אור: באמת, בשביל כאילו להכיר? מה, עוד אמהות כזה, עוד...
ליאת: עוד מישהו, שאני לא הייתי כל כך בודדה, אני פשוט הייתי בודדה כל כך.
אור: עברנו לפה עם עוד המון המון חברים, עברנו עשר זוגות חברים מתל אביב. כן.
ליאת: וואו.
אור: אבל חכי. אני ישר חשבתי שכאילו אוקיי, סבבה, אז יהיה לנו פה נחיתה רכה, אבל היה לי ממש תחושות דומות למה שאת...
ליאת: למרות שעברתם...
אור: למרות שעברנו חברים, הרגשתי מאוד מאוד בודד. הרגשתי שחסר לי, חסר לי התרבות התל אביב… כאילו חסר לי, אני לא יוצא, אני לא רואה אנשים, הרחוב מת בערב, זה מפחיד אותי, כאילו באמת זה… הרגשה מפחידה קצת שאין כלום.
ליאת: הרבה, קצת הרבה.
אור: כן, שבת, הרחובות, כאילו אין מה לדבר בכלל, אין איש בחוץ.
ליאת: ווהו.
אור: נלחצתי מזה. מלחיץ.
ליאת: אני מאוד מבינה. כן. והיום?
אור: היום זה קצת אחרת. היום… כאילו היום אני גם על הקו הזה, של תל אביב פרדס חנה, וגם אני מצליח למצוא את המקומות, כאילו, שאני נהנה מזה גם, מהשקט הזה. אבל אני לא בן אדם של שקט. אני לא מתחבר לקונספט. יש אנשים שכאילו זה הקטע שלהם ש...
ליאת: אז למה פה? יש מלא מקומות יותר קרובים.
אור: אז אנחנו עברנו, כאילו חשבנו, רצינו לעבור כזה חברים.
אמרנו איפה… יש אפשרות כאילו שנמשיך לגור… גרנו באותה שכונה, כזה איכשהו יצא, בתל אביב. ואמרנו אולי יש איזושהי אפשרות שנמשיך לגור קרוב אחד לשני איכשהו וזה?
וסיפרו לנו כמה פרדס חנה היא בול בשביל זה, היא קהילתית ותרבותית וזה, והדבר הבא כזה, ועברנו. ויש חלק שממש כאילו ברגע… נגיד סהר, שאת מכירה אותה אולי מהפרק ראשון של הפודקאסט הזה, היא ישר התאהבה במקום, כאילו היא כזה ישר...
ליאת: נטמעה.
אור: כן, התמנגלה פה עם כולם, הכירה פה את כל הזה, ממש זה, ואני לא הבנתי מה אני עושה פה, כאילו ממש היה לי כזה… מה עושים? זהו, זה רק, כאילו רציתי להגיד שאני מזדהה עם התחושה הזאת של ה"לבד", למרות שעברתי עם חברים.
ליאת: אני חושבת שזה משהו שמאוד מאוד חשוב לדבר עליו, אבל לא חושבת שמספיק אנשים מדברים עליו.
אור: כן, הרבה שאירחתי גם אמרו שהם התאהבו במקום ישר.
ליאת: זה אגב לא, אני לא חושבת שזה ייחודי לפרדס חנה, אבל כמו זה, זה נכון לגבי כל תחושת הגירה, כאילו אנשים עוברים ממקום למקום, למרות שהם עשו סיורי לוקיישן, ולמרות שיש להם חברים, ולמרות שאולי יש להם משפחה, ועדיין מרגישים מאוד בודדים, ולא מחוברים, ולא נטמעים.
אור: כן, זה נכון.
ליאת: זה דבר, זה חוויה מורכבת, והיא לא מספיק מדוברת. אז שווה לדבר עליה.
אור: לגמרי, לגמרי. ובגלל זה זה טוב שאת אומרת, את כאילו… כיף לי להרגיש שאני לא לבד בתחושה הזאת.
ליאת: לא, ממש לא. אני באמת עם השנים, ונפתחו עוד המון המון המון קהילות, של… גם בארץ וגם בעולם, ותמיד אני… אני... מאוד רגישה לדבר הזה. כן, להתחלות, ולהצטרף גם לתוך משהו קיים, זה עוד יותר קשה.
אור: כי מה? כי חשוב לך כאילו שאנשים ירגישו בנוח?
ליאת: כן, חשוב לי שאנשים ירגישו בבית.
אור: אבל זה מאוד מאוד קשה, זה קבוצות ענקיות. זה קבוצות ענקיות, לא?
ליאת: ועדיין אני חושבת שאם יש משהו שאנחנו מצליחות לשמר בצורות כאלה ואחרות, זה את תחושת השייכות והביחד, למרות המספרים הגדולים.
אור: וואו.
ליאת: אני מקווה, כן.
אור: אז רגע, אז בואי נחזור לסיפור. אז את מגיעה לפה, פותחת קבוצת 'השוות' בפייסבוק.
ליאת: כן, סתם, קוראת לה 'הבנות השוות באזור', מי חשב על זה בכלל כאילו, לא יודעת מה, תוך כדי כלים או משהו, צירפתי, היה לי אז בלוג שקראו לו בלינג בלינג, וכתבתי על כל מיני יוצרות, אז צירפתי את הכמה שידעתי שהיה מפה, וכזה צירפתי אותן, ולא נראה לי שהם הבינו לאן צירפתי אותן, וכתבתי להן, תקשיבו, אני כאילו, אני לא מכירה פה אף אחת, אולי כאילו נשתה קפה, נלך לאנשהו, וזה תפס תאוצה.
אור: מה, תוך כמה זמן?
ליאת: ממש מהר. ממש ממש מהר הצטרפו עוד ועוד נשים, נשים צירפו, הצטרפו, זה הלך ותפס תאוצה, ו...
אור: את חושבת שזה על בסיס התחושה הזאת? כלומר, של לא להיות לבד?
ליאת: אני חושבת שהיו שם כמה אלמנטים. אחד זה הראשוניות. לא היה, אנחנו מדברים על 2011, לא היו כמעט קהילות. היה מאמאזון, אז זה היה מאוד ראשוני. זה דבר אחד.
דבר שני, כן, תחושת בדידות היא דבר שאין אדם בעולם שלא חווה, חווה, הוא יחווה אותו.
אור: וואו.
ליאת: אוקיי? זה תחושה של בדידות וחוסר שייכות, היא גורם המוות מספר שלוש היום בארצות הברית.
אור: וואו, מטורף.
ליאת: זה לא נעלם, זה רק גדל.
אור: בתל אביב, אבל, הרגשת את התחושת בדידות?
ליאת: יש הבדל בין תחושת בדידות ל'לבדות'.
אור: לבדות.
ליאת: כן. אוקיי, אני אדם שזקוק להמון לבדות, אבל לקח לי המון זמן להבין שזו לא בדידות. אוקיי? אז לא, בתל אביב, לא הרגשתי בדידות. כאילו, הייתה לי תמיד חברה או חבורה או חבורות, אני אדם של חבורות, אני כאילו אחת. לא חושבת שהרגשתי בדידות בתל אביב.
אור: כן, אני יכול להבין.
ליאת: כאילו, גם הייתי רוב הזמן רווקה, וכאילו, מסיבות ועבודה, והייתי בטלוויזיה. אני מניחה שזה אחרת כשיש משפחה. תחושת הבדידות אצלי היא כמו קעקוע. אוקיי? אני כאילו מגיל אפס מרגישה אדם אחר, כאילו מחוץ ללהקה, פחות מובן, פחות ברור, פחות ביחד.
א… אני לא יודעת אולי זה מאיזה גלגול, אבל זה כאילו משהו שבאמת הולך איתי שנים. ממש רק בשנים האחרונות אני כזה מרגישה שהוא קצת התחיל להטשטש לי, הקעקוע. וזה משהו שהוא מאוד מאוד מאוד מפעיל אותי.
אור: מה הכוונה? שונה בנוף, כאילו?
ליאת: תמיד הרגשתי שונה. תמיד הרגשתי...
אור: ב... גם בילדות כזה?
ליאת: מגיל אפס.
אור: וואו.
ליאת: אחרת, תמיד הייתי מאוד מקובלת ומרגישה לבד. כאילו שאף אחד לא מבין אותי, שאין לי חברות נפש, שאני לא ברורה ואני מוזרה ואני...
אור: למרות שהיית מקובלת?
ליאת: תמיד.
אור: וואו.
ליאת: זה משהו פנימי בנימים ובוורידים. כאילו... זה משהו באמת… קמאי כזה… שהולך איתי שנים.
אור: וואו.
ליאת: ולא משנה כמה הצלחות וכמה דברים, וזה, זה תמיד תמיד תמיד שם. אני באמת חושבת שרק אולי בשנה שנתיים האחרונות זה קצת התחיל להטשטש.
הרצון הזה או הצורך הזה בלעזור גם לאנשים להרגיש חלק, הוא ב-DNA שלי. כאילו 'השוות'... זה ה-DNA של 'השוות'. הוא לא השתנה והוא לא ישתנה. לעולם. זה היה ה-aching point שלי. לחבר בין נשים בינן לבין עצמן, להפיג בדידות, לחבר בין נשים למקום שבו הן גרות, ולעזור לכלכלה מקומית לשגשג. זהו.
אור: זה הבסיס.
ליאת: זה הדבר.
אור: רגע, ובאמת את אומרת שזה התחיל מצורך שלך. כאילו, זה מה שאת הרגשת. את הרגשת שאין לך עבודה, ואין לך חברות פה, וכאילו זה, ורצית… וואו, זה מדהים. ועכשיו כאילו בכל הארץ והעולם...
ליאת: עכשיו זרוק אותי איפשהו…
אור: כן, את יודעת. (צוחק)
ליאת: נוסעת לזה, יש שוות פה. נוסעת לזה, מישהי עברה לשם.
אור: הפכת את העולם לבית שלך. (צוחק)
ליאת: זה כל כך נוח. וה-life mission שלי זה שזה באמת יהיה בכל מקום, כי אני באמת חושבת שזה באמת משנה חיים.
אור: וואו, מטורף.
ליאת: כשאדם יודע שיש לו קהילה, ושיש לו משמעות, ושיש לו תחושת שייכות, מחקרים מוכיחים שהוא/היא חולה פחות, היא… היא כמובן לא בודדה. מערכת החיסון שלה מפותחת יותר, כל התהליכים של אפי-גנטיקה, ותאי גזע וכל הדבר הזה הוא...
אור: הוא קשור...
ליאת: מוכח מחקרית, בוודאי, מספר אחת בספר. ממש.
אור: אז כל מה שפרדס חנה אומרים, נכון. כל הגוף-נפש, כל הדברים האלה. (צוחק)
ליאת: תראה, תראה, אני חושבת שמה שקרה לפרדס חנה הוא קייס סטאדי, מאוד מעניין.
אור: אוקיי.
ליאת: בגלל ש...
אור: (צוחק) אף אחד לא הגדיר את זה קייס סטאדי, מעניין.
ליאת: תחשוב על זה רגע, כי מדובר במקום שהוא היה… די שכוח אל, אוקיי? כאילו, מי… מה היה פה? היה פה אולי שווארמה וחנות סדקית.
אור: כן, זה היה מקום...
ליאת: אני מגזימה עכשיו, לא לכעוס עליי, אני פה מקצינה רגע.
אור: לא, אבל אני מדבר רגע, תכלס, זה היה מקום, מושבה פריפריאלית, כאילו...
ליאת: לא, לפני 12 שנה. כן, אנחנו הגענו לפה, היינו שנה בגבעת עדה, עברנו לפרדס חנה, לא היה פה יותר מדי. ו...
אור: אתם עברתם לפני 12 שנה לפרדס חנה?
ליאת: כן, כן. ואז באמת… התחילו גלי הגירה, א… יחסית מינימליים, אני חושבת שהקורונה עשתה פה את הטוויסט הגדול מאוד, כי באמת ערימות של אנשים התחילו להגיע.
אור: הרגשנו (צוחק) את זה בשכר דירה של כולנו.
ליאת: זה באמת, למשל, צורת ביטוי אחת, ג'נטריפיקציה מביאה לעלייה בשכר דירה, יוקר מחייה, עומס על תשתיות. זאת אומרת, יש לדבר הזה המון המון המון השלכות והיבטים. ועוד דבר שהיא גורמת, זה דברים שקורים לקהילה. או קיי?
אור: כן.
ליאת: אז אי אפשר להתעלם מזה, זאת אומרת, נשים שהגיעו לפה, נגיד החברות שלי, שעברו לפה מכל מיני מקומות, אמרו לי, אלק שוות שוות, כאילו… כותבת, לא עונים לי, אני מבקשת, אף אחת לא רואה אותי, ואני כזה… מה קורה?
את צריכה רגע להבין מה קורה, ובאמת, אני אדם חוקר, אין לי 12 שנות לימוד, אין לי תואר, אין לי שום דבר, אני אוטודידקטית משוגעת, וכשמשהו מעניין אותי, אני חופרת בו, והתובנות שלי, הסוציולוגיות, אנתרופולוגיות, פסיכולוגיות, על קהילה, הן מרתקות בעיניי, זה באמת, האקו-סיסטם, שבו אני הקמתי את השוות, הוא לא האקו-סיסטם שבו את מגיעה לקהילה שיש בה 20 אלף נשים.
אור: לא, ברור, זה משהו אחר.
ליאת: ומכל הבחינות, אגב, לרע ולטוב, יש המון המון המון דברים שקרו, נגיד, עד הקורונה, ב'שוות' פעם בחודש היה אירוע offline.
אור: מה זה אירוע offline?
ליאת: מפגש, סדנה, פיקניק.
אור: באמת? מה, זה היה עדיין 20 אלף איש בקהילה?
ליאת: לא, זה היה, נגיד, היינו אולי 15?
אור: וואו. הייתם עושים ארועים?
ליאת: זה היה כל הזמן. כל הזמן, אירועים לבעלות עסקים, אירועים לאמהות, אירועים לקשישות, לחד הוריות, לא משנה.
אור: וואו, לא ידעתי את זה.
ליאת: כל הזמן. ואני לא מאמינה שיש קהילה ערה ומשמעותית בלי offline. זאת אומרת, זה חייב להיות ביחד. אז היו עד הקורונה המון המון אופליין.
אור: רגע, אני אומר, אופליין למי שלא מכיר…
ליאת: פיזי, מפגשים פיזיים שמסתכלים כמו שאתה ואני עכשיו, מסתכלים בעיניים, נוגעים בכתפיים, מתחבקים.
אור: (צוחק)
ליאת: יש בזה, גם בזה מופרשים הורמונים שלא מופרשים בצורות אחרות. וגם הם תורמים מאוד לחוסן ותחושת השייכות והמשמעות שלנו.
אור: זה בטח נורא שונה, כי ברשת כביכול מותר להגיד הכל... קצת…
כאילו, זו הרגשה, לא?
ליאת: גם מותר להגיד הכל, גם...
אור: לא צריך להתבייש, כאילו, ופתאום מפגש... וכזה….
ליאת: אז אני חושבת שבשוות הספציפי, זה נכון מה שאתה אומר, אולי בקבוצות אחרות, אבל בשוות אנחנו מאוד מקפידות על שפה ועל קבלת האחרת, כבוד לאחרת, אז יש המון הקפדה על זה, אז אני לא חושבת ש...
אבל יש משהו ב-offline שהוא מאוד מאוד מאוד מחבר. הוא באמת מייצר המון המון המון טוב.
ואז נהייתה הקורונה, וזה הלך לאיבוד, ואני חושבת ש...
אור: רגע, כמה זמן עובר בעצם מהרגע שאת מקימה את השוות עד שהיא מגיעה… עד הקורונה, בוא נגיד, עד 15 אלף איש?
ליאת: א... בוא נחשב, מתי הייתה קורונה? אני פתחתי את השוות ב-2011.
אור: ב-2020. כאילו, תשע שנים זה צבר 20 אלף, זה מטורף.
ליאת: רק בפרדס חנה.
אור: רק בפרדס חנה, זהו, זה הפך להיות...
ליאת: בזמן הזה נפתחו עשרות קהילות, בארץ וגם בחו"ל, בדיוק חגגנו אתמול תשע שנים לשוות של ניו יורק, שזו קהילה מדהימה, ומרגשת.
אור: יש לנו חברים טובים שבניו יורק שהם חזק בקהילה הזאת.
ליאת: כאילו, זה הכי מרגש, באמת.
אור: זה מטורף, זה… רגע, וכאילו, כמה קהילות יש? את יודעת להגיד?
ליאת: היום יש 27.
אור: ומה התנאים להיכנס לקהילת השוות?
ליאת: את חייבת, אני… אקספשן, זה השביעי לאוקטובר, בשביעי שינינו. אבל את חייבת לגור במקום שאליו את רוצה להצטרף, לשנות את מקום המגורים, להיות מעל גיל 18.
אור: כאילו, לשנות בפייסבוק.
ליאת: כן. לא להיות פרופיל זוגי, לא פרופיל עסקי.
אור: לא פרופיל של בן. (צוחק)
ליאת: לא פרופיל של גבר. וזהו, תכלס, and you're in. כמובן, אם תעשי אביוז, אם תקללי, אם תעליבי ותשפילי וזה, אז אנחנו ניפרד לשלום באופן...
אור: אבל, בגדול, כל אישה מעל גיל 18 שגרה איפה שהיא רשומה.
ליאת: במרחב שאליו קשורה הקהילה, כן.
אור: ובעצם, מה גורם לך לפתוח עוד קהילות כאלה? כי יש לך כבר את הקהילה שלך בשלב הזה, נכון? את גרה בגבעת עדה.
ליאת: כן.
אור: עוברת לפרדס חנה.
ליאת: נכון.
אור: למה עברת, אגב, לפרדס חנה?
ליאת: לא יכולתי יותר.
אור: (מתפוצץ מצחוק) מאיזה בחינה?
ליאת: וואו. סליחה כל הגבעת-עדיות, כן, זה כמובן… אין, גבעת עדה היום היא שונה לגמרי, עיר האורות… שוב, אחרי 16 שנה בתל אביב, כאילו, די.
אור: כן.
ליאת: די, הייתי חייבת קצת דופק. לא יכולתי יותר.
אור: והקהילה עזרה בזה?
ליאת: (בהדגשה בקול רם) מאוד. מאוד.
אור: איך, מה, ארגנתם כזה אירועים או כאילו, מה היה?
ליאת: היה כל הזמן, כל הזמן. גם הלקוחות הראשונים שלי הגיעו מהקהילה, זאת אומרת, התחלתי לעבוד עם עם רמת הנדיב, עם כל מיני עסקים, כאילו, פה. זה היה מדהים. חיבורים והמלצות, וזה היה מאוד מאוד מאוד מרגש ומשמעותי.
אור: ואז אתם מחליטים לעבור לפרדס חנה?
ליאת: כן, עברנו לפרדס חנה.
אור: כי פה העיר תוססת… (צוחק)
ליאת: מה זה… סוהו.
אור: כן, חיי חברה.
ליאת: כבר היה לי ברור, שאיתי, לתל אביב או למשהו כזה לא יעבור. ואם אני רוצה לשמור על הזוגיות, אז אני צריכה...
אור: להתפשר איכשהו.
ליאת: כן.
אור: איזה מילה קשה זאת 'להתפשר'.
ליאת: זה מה שהרגשתי. הרגשתי שכן, שאני בשביל הזוגיות שלנו אני מוכנה לעבור לפרדס חנה. 'השוות' הן לא דומות בכלום ושום דבר לשום דבר מוכר. זאת חיה מאוד מאוד מאוד מוזרה. היא לא מתנהגת כמו שום דבר נורמלי, קצת כמוני.
אין שם, לא הייתה שם איזה תוכנית או איזה יעדים, מטרות, הכל קרה מאוד bottom-up. התחלתי בעצם לקבל פניות מנשים שעברו לגור בכל מיני מקומות ורצו גם.
זה בעצם הקריטריון היחיד שלי. בזמנו היה דופק ותעודת זהות, כאילו אחלה, בהצלחה. לא חשבתי שהמצאתי משהו, לא חשבתי שעשיתי משהו שהוא… יש לי איזושהי זכות לקחת עליו בעלות או להציב סביבו תנאים, אבל אז קרו שני דברים.
אחד, באמת נפתחו עוד ועוד קהילות, והדבר השני…
אור: שמי פתח אותם? את פתחת אותם?
ליאת: לא, נשים שעברו לגור בכל מיני מקומות.
אור: וואלה.
ליאת: עמק חפר, עמק המעיינות.
אור: כאילו אמרו, אה, הכירו את השוות של פרדס חנה.
ליאת: כן, כן.
אור: וואו, מדהים
ליאת: ורצו גם. אז אני אומרת, קרו שני דברים. אחד, היו את האלה שפנו אליי ואמרו לי: "את שומעת, עברנו לגור ב… זה וזה, אנחנו רוצות לפתוח קהילה". וכאמור, בגלל שלא חשבתי שהמצאתי שום דבר, אז אמרתי, אחלה, כאילו.
אור: תעשו את זה, מה אתם רוצים ממני? (מגחך)
ליאת: בהצלחה. והדבר השני שקרה זה שהתחלתי לשים לב שלא מעט מהקהילות שביקשו את רשותי להיפתח, עשו עבודה ממש לא טובה. שהיא לא ב-DNA של מה שאני כיוונתי אליו. שהיא לא... לא השפה.
אור: איך זה משנה?
ליאת: כי התנאי שלי היה… לא מההתחלה, אוקיי? אבל באיזשהו שלב ביקשתי שיצרפו אותי כדי לראות כאילו מה קורה. שוב, זה הכל קרה בשלבים ולקח לי המון המון זמן to own it.
אור: כן.
ליאת: ממש המון זמן.
אור: בהתחלה הרגשת באמת שזה לא שלך, כאילו, שלא המצאת כלום.
ליאת: מה, המצאתי גלגל? המצאתי תרופה? לא המצאתי כלום, פתחתי קבוצת ונתתי לה שם. כאילו, מה המצאתי פה? זה נראה לי שיא החוצפה גם.
אור: אבל מה גרם לשינוי הזה?
ליאת: כי עם הזמן הבנתי שכן יצרתי משהו מובחן. אני גם מגיעה ממיתוג וזה... שמתי לב שיש איזה… יש DNA. אוקיי?
אור: אהה.
ליאת: יש משהו ב'שוות' שהוא לא קורה בקהילות אחרות.
אור: כן.
ליאת: ואז גם התחלתי לשים לב שיש קהילות שעושות עבודה ממש ממש לא טובה ועושות לי נזק בסוף. כי בסוף, איך שאני לא אהפוך את זה, יצרתי מותג.
אור: לגמרי.
ליאת: ואז אמרו לי...
אור: ואז זה כאילו חיקוי בעצם. אם עושים קהילה שהיא לא קשורה אלייך זה קצת כאילו...
ליאת: אבל משתמשת בשם.
אור: משתמשת בשם, כן.
ליאת: ובאמנה...
אור: זה החיקוי הסיני של קהילת השוות.
ליאת: וכאילו, ב-look and feel, ואני מסתכלת על זה, ויש לי 'צמירמורים', אני כאילו אומרת: "את לא יכולה לדבר אליה ככה, למה את עונה לה ככה? זה מעליב אותה, את לא רואה אותה".
אבל… אבל אישרתי לך לפתוח, כאילו, גם, מי אני בכלל? זה כאילו יצר איזה מין דיסוננס מאוד מאוד מאוד גדול בתוכי. גם עם הצמיחה של הקהילה המטאורית התחילה גם צמיחה של כל התחום הזה בארץ.
אור: של קהילה.
ליאת: נהיו המון המון קהילות, המון קהילות מותג, המון קהילות עסקיות, המון קהילות שעשו כסף או עושות עד היום.
אור: את חושבת שזה בזכות השוות? אני חושב שממש יש חלק כאילו, את יודעת, פתאום הבינו את הכוח של זה.
ליאת: יכול להיות, האמת שאף פעם לא... לא חשבתי על זה.
אור: די בטוח.
ליאת: אבל מה שקרה זה שאני, גם אני בן אדם כזה, אני קודם עושה, אחר כך אני חושבת על המודל העסקי או על מה יוצא לי מזה, אם בכלל.
אור: כן. (צוחק)
ליאת: ואז כאילו אמרתי, אוקיי, יש פה כאילו עשרות מובילות קהילה, עשרות קהילות, look and feel, יש פה מותג, חלק מהן כאילו מתנהגות אליי כאילו אני זבוב שמטריד אותן, משהו פה לא עובד. בעצם לקחתי ייעוץ משפטי, כאילו ניסיתי רגע להבין מה קורה.
האם אני יכולה בכלל להגיד שזה קניין רוחני? האם אני יכולה בכלל להגיד, בואו, אין שם גנרי יותר מ"קהילת השוות", כאילו מה?
אור: אבל מצד שני זה באמת חדש, כאילו כן.
ליאת: רציתי לדעת בכלל, האם יש לך משהו בכלל? האם אני יכולה בכלל, כאילו, יש פה משהו?
אור: האם יצרת משהו?
ליאת: כן.
אור: היית צריכה את האישור החיצוני, כאילו.
ליאת: כי גם אני לא... אני לא חברה בע"מ, אני לא עוסק מורשה, אין כסף, אני לא מרשה לשום גורם מסחרי להיכנס לזה. והתייעצתי משפטית, יש לנו עורכת דין מדהימה בשם ענת מלינבאום שמלווה אותנו עד היום ואמרה לי: (בקול רם ומודגש) "ברור שכן!"
אור: וואו.
ליאת: "זאת גנבת דעת לעשות את זה, כאילו משפטית, בלעדייך", ובעצם שם התחיל להשתנות משהו, כאילו, גם אצלי.
אור: אגב, בשלב הזה, אם אפשר לשאול, יש לך הכנסה שאת מייצרת מהדבר הזה?
ליאת: כן, בשלב הזה אני כבר… אני מלווה חברות מאוד מאוד גדולות.
אור: כאילו, בעקבות זה שניהלת קהילות, הם כזה פנו אלייך?
ליאת: כן, ממש כאילו, פיצוח אסטרטגית קהילה. עבדתי עם מותגים גדולים וארגונים ולימדתי והרציתי וגם עפתי על זה. כאילו הרגשתי שהגעתי הביתה, שכאילו זה הזון שלי, שגם אני עוזרת לאנשים לא להיות לבד, גם אני עושה אימפקט…
אור : מדהים. זה קצת מה שקורה לי עם הפודקאסט, את יודעת?
ליאת: שזה… איזה מהמם זה?
אור: זה מדהים, כן. בכלל לא תכננתי שזה ייצר לי הכנסה ופתאום זה הכנסה העיקרית שלי.
ליאת: ככה הדברים הכי טובים.
אור: כן.
ליאת: מהמם. אז פחות או יותר זה מה שקרה, למרות שאני אומרת שכבר התחילה בתוכי חוסר הלימה מאוד גדולה בין התשומות והמשאבים שהשקעתי ב'שוות' לבין ה... אפס הכנסות כסף וזה שנכנס אליי באופן ישיר.
אור: זהו, מהמוצר עצמו כביכול, לא היו הכנסות.
ליאת: לא.
אור: בצדק... כי לא רצית...
ליאת: כי בהתחלה בכלל לא רציתי, ואז באמת לא ידעתי כבר איך. זה נהיה מין ביצה ותרנגולת כזו, וגם הקהילה רק הלכה והתעצמה והפרויקטים שהגיעו אליי היו מטורללים מבחינת האחריות שנהייתה עליי, א… רגשית, נפשית, חברתית, הרגשתי בעצם כל עוולה או כל משהו חברתי שדרש תיקון, פשוט היו מתייגים אותי.
אור: די…
ליאת: כן, זה לא רק פה. בכלל, כאילו כל מיני עוולות...
אור: כאילו הצינור ליד... וואו…
ליאת: כן, משהו כזה ובתוכי היה משהו שאמר, כאילו, איך אני לא אעזור? ברור שאני אעזור. ובאיזשהו שלב…
אור: מפריע לך חוסר צדק, כאילו, גם באופן כללי... כן.
ליאת: זה... זה... אז זה הפעיל אותי ברמה של קונפטי, כאילו, (משמיעה קולות פיצוץ) באמת מצאתי את עצמי עושה… מובילה מאבקים מאוד מאוד מאוד גדולים, מפחידים מאוד, מול גורמים גדולים, בלי שום גב, תכלס, ובתוכי הרגשתי שמתחילה לזלוג לי האנרגיה ממש לפני ש… ב-2018 אובחנתי עם סרטן שד. ממש לפני, אני זוכרת ש...
אור: וואו...
ליאת: התקשרה אלי חברה שהיא ממנכלת עמותה מאוד מאוד ייחודית, אם אני יכולה ללוות מישהי שבדיוק עברה לפה. וזה הייתה פעם ראשונה שהתעסקתי עם העולם הזה, ואני זוכרת שהגעתי הביתה ואמרתי לאיתי: "אני ריקה. אין לי יותר מאיפה. אני כאילו בתוכי, בלמטה של הבאר".
אור: ומה שלקח לך בעצם את המשאבים, זה המאבקים. וכאילו זה לא משהו שאפילו הכניס כסף, זה משהו שפשוט…
ליאת: זה לא… אני חושבת שחוסר ההלימה היה בין תעצומות, האנרגיות, הזמן וה… א…
אור: המשאבים.
ליאת: כן, שהשקעתי בדבר, לבין היעדר מה שנכנס. זאת אומרת, לא כסף, לא...
אור: הגמול כאילו.
ליאת: כן, ומשהו שהוא לא ססטיינבל, סופו למות. נקודה. כאילו, בוא נגיד שעברתי מהפך שם, אוקיי? ואז חליתי ובעצם אמרתי אוקיי, יש לי פה הזדמנות פז לעצור הכל ולעשות חישוב מסלול מחדש כי משהו, obviously, לא עובד.
אור: וואו, באותו זמן שהרגשת כאילו ריקה, פתאום גילו לך סרטן?
ליאת: כן.
אור: וואו.
ליאת: כן, זה היה ממש... אין את זה ביותר פרדס חנה, אוקיי? (שניהם צוחקים) כן, אה, כי גם באמת אחר כך גיליתי שהסרטן שד בצד ימין, בכל מיני אסכולות, קשור להענקת יתר. ט-ד-הה!! היי! התחלתי באמת איזשהו מסע, החלמה וריפוי, שכאילו כתבתי ותיעדתי אותו.
אור: זה לא הרגיש לך כאילו שלוקח ממך אנרגיות? לתעד אותו כל הזמן?
ליאת: לא, אני כותבת מגיל מאוד מאוד מאוד צעיר, תיעדתי בכתיבה, קראתי לזה דו"ח סרטן השד, ובעצם כתבתי כל הזמן מה קורה לי, הטיפולים, נשות המקצוע, כתבתי בפייסבוק וקרה עם זה טירוף. זה הגיע למקומות מטורפים, זה תורגם, זה הגיע... חלק מהתכנים נכנסו לתוכניות לימודים של אוניברסיטאות, הייתי בכנסת, קורים לזה דברים מאוד מאוד מאוד גדולים.
אור: מדהים.
ליאת: אבל משהו שעוד קרה, זה שהחלטתי שאני לוקחת אחורה מ'השוות'. כאילו אמרתי "גם אם זה ייסגר, שייסגר, אני ככה…"
אור: לא יכולה להמשיך.
ליאת: אסור לי!!! ולמזלי הרב, באמת בורכתי בנשים מדהימות שנכנסות לחיי, ממש. אני חושבת ששנתיים-שלוש קודם פגשתי את דותן, שהיא גם מובילת 'השוות של תל אביב יפו', גם מובילת 'סטארטאפ פור סטארטאפ', 'זה לא יושב בול', 'לצדם', רשימה בלתי נגמרת של קהילות שהאישה המשובצת הזו הקימה, מובילה.
אור: משובצת? מה הכוונה?
ליאת: כי היא, כרגע, אנחנו מדברים עליה פה והיא בעוד שמונים מקומות בו זמנית. והיא מהממת ואני חולה עליה והיא הובילה את 'השוות של תל אביב יפו', ואמרתי לה: "בייבי…", כאילו… אני חושבת... שאפילו היא הציעה את... היא לקחה... היא פשוט מנכלה את 'השוות' באופן מעורר הערצה, ונתנה לי להתמסר לתהליך החלמה והריפוי שלי.
אור: איך הכרת אותה בעצם?
ליאת: הכרתי אותה כי חיפשנו ב'שוות של תל אביב יפו' מי שתצטרף לצוות הניהול. עשיתי אז פגישות עם נשים שמילאו את הטופס ורצו להצטרף, היא הגיעה, and the rest is history. פשוט התאהבנו ברמה.
אור: כן, נשמעת אישה מאוד מרשימה.
ליאת: כאן, בתוך הלב שלי, יש כאילו את הילדים שלי, חברות שלי, ודותן היא חלק מה... באמת, היא חלק מהלב שלי. אז באמת דותן לקחה קדימה ועשתה עבודה מופלאה. צריך להבין שלפתוח קהילה של שוות זאת חתיכת עבודה. חפיפה והתלמדות וליווי ועזרה וזה באמת… אנחנו משקיעות בזה מאוד, ואז גם החלטתי שאני לא פותחת יותר קהילות.
אור: אה, באמת? אי אפשר עכשיו לפתוח עוד קהילה?
ליאת: לא.
אור: ויש מספיק? יש מלא?
ליאת: לא, לא, אין מספיק. בכלל, ממש אין מספיק.
אור: מה, לא כיסיתם את כל הארץ?
ליאת: אפילו לא… פרומיל!
אור: באמת? וואו חשבתי ש...
ליאת: הלוואי! אבל זה כבר... הרבה. החלום שלי היה שמשרד הרווחה ייקח אותנו ככלי חברתי לאומי. תהיה קהילה בכל מקום. כן, זה משנה חיים. כאילו, זה בסופו של דבר… אחד ה… הערכים המוספים של השוות זה שהם כלי עוקף בירוקרטיה הכי טוב שאני מכירה. זאת אומרת, ככה נראית חברה מתוקנת, אוקיי?
כשיש כאב או צורך, ואת מעלה אותו בקהילה, ופשוט תוך עשר דקות הכל קורה.
ליאת: זה מדהים, זה שימושי בטירוף. זה עזר לנו ממש עכשיו בלידה, עם התינוקת וזה כאילו זה...
ליאת: איזה כיף. מדהים.
אור: כן אני אוהב את זה שיש יום אחד לפרסום. נכון יש יום אחד או יומיים?
ליאת: כן, אז בשביעי לאוקטובר, הוספנו עוד יום לפרסום עסקים ובשביעי לאוקטובר אפשרנו לכל מפונה באשר היא להיות בכמה קהילות שהיא רוצה, לאן שהיא לא עוברת, כי תכלס עד השביעי יכולת להיות רק בקהילה במקום שבו את גרה.
אור: ועכשיו קצת השתנה.
ליאת: הכל פלואידי, מה שאת רוצה, מה שיעזור לך, just name it.
אור: רגע, אז אוקיי, אז את נכנסת לאיזשהו תהליך של ריפוי והחלמה.
ליאת: כן, 16 טיפולי כימו, כריתה מלאה ושחזור, תקופה... חתיכת… חתיכת תקופה עם המון וואו. גם טוב בתוכה. עברנו בית, פתחנו עסק, כאילו קרו גם מלא דברים טובים.
אור: נכון, 'קבב ואחיו', לא?
ליאת: כן. 'קבב ואחיו' תוך כדי הכימו…
אור: אני לצערי צמחוני.
ליאת: לשמחתך...
אור: לשמחתי באמת, אבל הבנתי שספציפית על קבב ואחיו... זה לצערי... כן.
ליאת: למרות שנדאג לך גם בצמחוני.
אור: שם דבר, שם דבר. כן? יאללה, תעשו איזה קבב צמחוני.
ליאת: ברור, אני חופרת לאיתי על... בטח, זה 'מאסט'.
אור: בפרדס חנה במיוחד. זה כאילו...
ליאת: בכלל, אני חושבת שבכלל היום...
אור: אפרופו לגרום להרגיש בנוח, כן.
ליאת: יש פה ציבור. זאת אחת הסיבות שעלינו... נורא חשוב להשיג תעודה, למרות ששנינו לא אנשים מאמינים, אבל יש פה ציבור מאוד גדול שרצה מאוד לצרוך את האוכל שלנו, והקשינו עליו, אז כן, עשינו את זה בשבילו.
אור: 'קבב ואחיו' נפתח מתי?
ליאת: באמצע הכימו. לפני חמש שנים.
אור: לפני חמש שנים פתחתם את 'קבב ואחיו', מאז הצלחה מסחררת. בכל הארץ, כאילו, שומעים על 'קבב ואחיו'.
ליאת: נכון, ואני אגיד ש... זה עסק מבוסס קהילה, נקודה.
אור: מעניין, איך? באיזה מובן?
ליאת: שום דבר מהעסק הזה לא היה מתהווה בלי הקהילה.
אור: בלי קהילת ה'שוות'?
ליאת: כן.
אור: וואו.
ליאת: כן, חד משמעית. לא היינו עוברים את הקורונה, לא היינו מקבלים כזאת אהבה, אהדה גיבוי, תמיכה בלי הקהילה.
אור: מדהים!
ליאת: חד משמעית.
אור: מדהים. איזה כוח יש לדבר הזה, אה? יש לזה כוח פסיכי, כאילו, הרבה פעמים יוצא שאנשים באים לפה ואומרים לי, כאילו, כן, שמענו על קהילה וזה, אבל בסוף זה מסתכם בקבוצת וואטסאפ או קבוצת פייסבוק. אבל הנה, את באה ומוכיחה לנו אחרת, כאילו שיש פה כוח, כאילו, בקבוצות האלה…
ליאת: אז אני אגיד לך שהסיבה שפתחתי את הסדנה עכשיו, שהיא פעם ראשונה שאני עושה סדנה מזה המון המון המון זמן…
אור: איזה סדנה?
ליאת: אז קוראים לה 'איך לעבוד עם קהילות?' והיא בדיוק על זה. היא לא איך להקים קהילה, היא איך לעבוד עם קהילה. כי רובנו, חברים וחברות בלפחות, אני ממזערת פה, אוקיי? בין שתיים למאתיים, אוקיי? קבוצות וקהילות, שהם חלק סופר משמעותי מהחיים שלנו. אבל רובנו לא יודעות למקסם את הדבר הזה, לא ברמה העסקית לא ברמה המיצובית, לא ברמת השיתופי פעולה. זאת אומרת, יש איזושהי הפרדה או חוסר פיצוח בין החיים הקהילתיים שלי לעסק שלי.
לא, בואי נלמד איך לעשות את זה. יש באמת כלים סופר פשוטים וקריאטיביים. 'קבב ואחיו' זה לא כי אני איזו גאונה גדולה, מהיום הראשון היה לי ברור שזה עסק קהילתי. שאני צריכה את הקהילה איתי ואני רוצה אותה. פתחתי את העסק הזה בשביל שהקהילה יהיה לה מקום לבוא ולאכול.
ברגע שיש הלימה בין ה-DNA המותגי לאופן שבו את או אתה באים לידי ביטוי בתוך קהילה, אין, זה תמיד יהיה win-win. אין שם בכלל מה…
אור: תסבירי את זה קצת יותר, כי אני אנסה להבין איך בדיוק קבב ואחיו מסתדר עם הקהילה, איך זה עובד ביחד?
ליאת: אז קודם כל, בתור התחלה, זה היה בהתחלה, אז בהתחלה פתחנו את העסק בחצר.
אור: אה, באמת?
ליאת: כן, איתי הגיע עם ההזיה הזאת של העסק של קבב, אמרתי לו שבחיים לא יעבוד. מי אוכל קבב?
אור: מי באמת, חוץ מסבים בולגרים? (צוחקים שניהם)
ליאת: על מה אתה מדבר? והוא היה נעול על זה, וכאילו אמרתי לו "טוב, טוב". אמרתי טוב, תפתח יום אחד בחצר, גרנו אז ברחוב יהלום בפרדס חנה, הייתי בטוחה שאף אחד לא יבוא, הוא כאילו יבין את הקטע והוא יתקדם. כתבתי ב'שוות' שאנחנו פותחים פופ-אפ.
אור: מה איתי עשה לפני, אגב?
ליאת: איתי הוא הוא שף, סו-שף, איש מטבח. כאילו מגיל 20 מבשל וואו. אז כתבתי ב'שוות' שאנחנו פותחים פופ-אפ ביום רביעי בחצר ואיתי מבשל, נשבעת ביקר לי, לא חשבתי שיבוא כלב, ואני מגיעה הביתה מאיסופי ילדים והרחוב מפורק.
אור: יואו.
ליאת: מפורק.
אור: את מגיעה, כאילו, יום רגיל.
ליאת: (צועקת) סתם, הביתה! מה זה? כאילו מה?
אור: לא חושבת ש... אני צריך לעשות הכנות עכשיו.
ליאת: כלום! אני כזה לא… או מיי גאד, מה קורה? אמרתי טוב, זה בטעות, שבוע הבא בטוח לא יהיה אף אחד. ובשבוע הבא היו עוד יותר אנשים.
אור: יואו.
ליאת: ואני אומרת לו אוקיי, אז נוסיף עוד יום, הוספנו את שישי, ואז נשב, נדבר. והייתי בטוחה שיום שישי זה יום חומוס כזה, וזה, אף אחד לא יבוא. הוא היה מפורק.
אור: וואו.
ליאת: ושכנים כבר התחילו להתעצבן, חנייה וזה, אמרתי טוב, מה... ישיבה דחוף... לקח קצת זמן... כי תוך כדי חליתי וכאילו הייתי חוזרת מהכימו לתוך בית… הכל… חצילים… עגבניות…
אור: יואו.
ליאת: כאילו רציתי, באמת, להרוג אותו.
אור: וואו וואו וואו.
ליאת: וריח של ה"על האש" וכאילו… יואו.
אור: איזה... איזה מטורף שכאילו בתוך המחלה הצלחתם להוליד משהו חדש, ככה… וכאילו, זה מדהים.
ליאת: ככה נולדים הדברים הכי טובים.
אור: כן. מתוך ה…
ליאת: להיות בתנועה. זה הכי חשוב. ואז עשינו שיחה. אמרתי לו "טוב, ממי, אתה חייב למצוא מקום. כאילו, אני לא יכולה. כאילו אני חוזרת מהכימו וזה… אין מצב".
אור: כן.
ליאת: הלך, חיפש, חיפש. מצא איזה חור ברחוב המייסדים, זה היה בדיוק לפני פסח.
לקח את פסח, שיפץ, בנה, פתח. פתח עסק. שלושים מטר מרובע, כתבתי פוסט ב'שוות' שאנחנו עושים השקה וזה… היה מפוצץ, באמת שכל דבר טוב שקרה לנו קרה בזכות הקהילה, ממש.
אור: אני חושב שמה שאמרת בהתחלה גם על האופליין זה… זה יכולת להביא את הקהילה מהאונליין לאופליין. כאילו זה ממש ממש לא קל.
ליאת: נכון. לא זה לא קל ואסור להתייאש.
אור: כן. והעסק, אני חושב שהוא דוגמה טובה לזה.
ליאת: לגמרי.
אור: הוא ממש עשה את זה גם.
ליאת: כן, כי בהתחלה מגיעים חמישה אנשים, ואז חמישה עשר, ואז חמישים, ואז חמש מאות, ואז חמשת אלפים, ונחישות והתמדה זה הקיי-פקטור פה. כי הרבה מאוד אנשים עושים איזשהו אירוע, לא מגיעים כמעט אנשים, בקושי נרשמים וזה. (בהדגשה) זה לוקח זמן.
אור: כן.
ליאת: מה שרציתי להגיד קודם, על הקורונה, זה שאני מרגישה שהקורונה החלישה עד שיתקה את שריר החיברות של החברה באופן כללי.
אור: אהה... חיזקה את שריר החרדות... (צוחק)
ליאת: החרדות והפסיביות. ובעצם כל מה שקשור לפרואקטיביות ויוזמה ו… מעבר מרעיון להגשמה הפך להיות מאוד נדיר, אז גם את זה צריך לזכור, כי באמת זה משהו שאני רואה אותו חוצה קהילות. כאילו, אם פעם מישהי הייתה כותבת איזה משהו, ונגיד הצעתי לה להפוך את זה לפרויקט, וזה היה קורה, אז היום כמעט ולא.
אור: זה לא קורה היום? כאילו…
ליאת: הרבה פחות.
אור: את חושבת ש'השוות' יכלה לצמוח במקום אחר? כאילו שהוא לא פרדס חנה? או שיש משהו, כאילו, בפרדס חנה שגרם לזה לעבוד טוב יותר?
ליאת: אני לא יודעת לענות על זה כי, שוב, כי הסטינג היה מאוד מסוים.
אור: כן.
ליאת: אני באתי, באנו לכאן ופתחתי את 'השוות', ואחרי איזה כמה זמן ציפור קטנה לחשה לי שיש פה נשים ותיקות שמאוד מאוד כועסות עליי.
אור: באמת? מה? למה?
ליאת: זה בדיוק מה ששאלתי, מה? למה? ויזמתי פגישה. והם אמרו לי: תקשיבי, מתוקה, את באת לפה, הקמת את 'השוות'...
אור: עם כל התל אביביות שלך...
ליאת: חשבת שאין פה כלום, אבל היו פה חיים לפנייך ואת דרסת אותם, ולא נתת לנו כבוד ולא נתת לנו מקום.
אור: מי זה, ותיקים כאלה? אנשים שגרו פה משנים?
ליאת: כן, נשים ותיקות שהיו חלק מתוך כל מיני דברים אחרים, מאוד מאוד משמעותיים שקרו פה, והם הרגישו שדרסתי אותם.
אור: וואו, איזה קשה לשמוע את זה, איזה אומץ בשבילך שיזמת שיחה כזאת... כאילו...
ליאת: אבל זכיתי, כי אני למדתי מזה מלא. היום חברות והכל טוב, אבל זאת הייתה אחת השיחות הכי משמעותיות בחיים שלי, כי למדתי מזה גם שבמקומות חדשים שאנחנו פתחנו בהם קהילות, קודם כל מכירים את השטח, וקודם כל יוצרים קשר עם הוותיקות, ובודקים על איזה מצב ואיזה קרקע ומה כבר יש, ומה כבר פועל ועם מי אפשר לשתף פעולה. לא מגיעים עם D9, משטחים את השטח ובונים משהו חדש כאילו לא היה כלום.
אור: כן, זה מעניין, זה באמת כאילו עניין, כי הרבה אנשים עוברים לפה ומרגישים באמת שיש איזה בלאנק, כאילו דף ריק כזה שאפשר ליצור עליו עכשיו, וזה נכון באיזשהו מובן, אבל זה גם לא נכון באיזשהו מובן...
ליאת: וואי, לגמרי, תמיד יש עוד דברים. תמיד, גם אם זה… לא יודעת, איזשהו מקום מאוד בתולי, מישהו תמיד היה לפנינו. ואני לא אומרת שצריך לא לעשות, אני רק אומרת שצריך, צריך לראות את זה, צריך לתת לזה מקום.
אור: הייתה פה רונית בר-אילן שגם עשתה כאילו משהו דומה.
ליאת: רונית המהממת, ברור.
אור: אז היא עשתה משהו, בואי נגיד פודקאסט של שנות ה-2000, היא עשתה כאילו, בלוג מקומי על פרדס חנה והיה לי חשוב לשמוע כזה... איך זה התנהל אז. מה היה פה? היא עשתה את 'מושבה חופשית', אבל כן, אני ממש מסכים, וואי אני מרגיש שאת... לא מפחדת מכאב, את כאילו מסתכלת לכאב בעיניים ויוצרת ממנו דברים חדשים. מסתכלת על הבדידות ועושה כאילו, ועכשיו אמרת גם, שבזמן המחלה פתחת עוד משהו, כאילו גם א... וגם מה בעצם, את לקחת צעד אחורה מ'השוות' ו...
ליאת: אז מה שקרה זה שאני התחלתי להיות מטופלת בתל השומר ואז עברתי לאסותא וישבתי באסותא והתבוננתי והיה לי רעיון לסטארט-אפ. (צוחקת בקול רם)
אור: ממה? את לא רוצה לפרט?
אור: סטארט-אפ, לא, לא, בטח. הסטארט-אפ היה פיצוח של שני דברים, אחד לא הצלחתי להבין איך בחלל הזה שבו מתקיימים טיפולי הכימו, הוא לא הופך לקהילות פופ-אפ, כאילו...
אור: מה הכוונה?
ליאת: קהילת פופ-אפ זה קהילה שמתכנסת לכדי קהילתיות סביב נושא מסוים לזמן מסוים.
אור: זהו, נגיד אם אני... סתם, אני זורק לך איזה, אני עכשיו בקבוצת וואטסאפ של 'קח-תן יד שנייה' כזה, זה נחשב קהילה או לא?
ליאת: זה מאוד מאוד תלוי אם מתקיימים בה יחסי גומלין מעבר לאסנס שלשמו הוקמה הקבוצה. יש הבדל, קהילה היא אבולוציה של, זאת אומרת יש קבוצה והאבולוציה ה-next step שלה זאת קהילה, לא כל קבוצה תהפוך לקהילה.
אור: כן.
ליאת: אבל כן... כל קהילה היא בסכנה לחזור אחורה ולהיות קבוצה.
אור: כל קהילה הייתה פעם קבוצה והיא בסכנה כאילו לחזור.
ליאת: כן.
אור: אז אם היה עכשיו... נגיד סתם... אני לוקח את זה צעד קדימה, אני חושב על היד שנייה. נגיד היה ימי חמישי גראז' סייל, כולם היו יוצאים עם הדברים שלהם החוצה, והיית עובר כזה בין המקומות, ואז זה כן היה הופך למשהו יותר קהילתי.
ליאת: לא, אם אף אחד לא היה אוסף את זה, אם אין אנשים שהם engaged, להרים את מה שמיוצר על ידי חבר וחברות הקהילה, זה לא יתרקם. אני לא מכירה קהילה שמנהלת את עצמה. אין דבר כזה.
אור: חייב להיות ניהול.
ליאת: מישהו חייב להחזיק את הדבר הזה. זה דורש הובלה. מישהו חייב להיות הפסיליטייטור. מעורר אינגייג'מנט, אוסף החלקים ורצוי צוות.
אור: כן, זה עובד יותר טוב בצוות.
ליאת: אין מה לעשות, זה באמת המון עבודה.
אור: וואו, אני לומד פה מלא על קהילות אני פתאום כאילו מקבל השראה.
ליאת: בוא נפתח קורס...
אור: רגע, אוקיי, אז סטארט-אפ…
ליאת: אז לא הצלחתי להבין איך החלל הזה שהוא, נגיד, באסותא היו בו, לא יודעת מה, 20 נשים, בתל השומר היו אולי איזה 200 נשים שנמצאים בחלל מסוים, בזמן מסוים, משותף. כל יום רביעי הייתי רואה את אותם נשים, אני לא יודעת איך קוראים לה, אני לא יודעת מאיפה היא, אולי יש משהו שעברתי ואני אוכל לתרום לה? אולי יש משהו שהיא יודעת ויכולה לתרום לי? איך אנחנו לא בקשר? לא הצלחתי להבין את זה. והדבר השני שהטריד אותי זה, בגלל שכבר הייתי עמוק בתוך חיפוש של עוד עולמות תומכי הבראה והחלמה ולא הצלחתי להבין איך הטכנולוגיה לא נכנסת לחלל הזה, בעיקר VR. לא הצלחתי להבין איך אין שימוש ב-virtual reality, במשקפיים ובכל מיני דברים לזירוז תהליכי החלמה וריפוי. לא הצלחתי להבין את זה.
אור: אהה.
ליאת: אז כתבתי סטארט-אפ, כתבתי רעיון, ושבוע אחר כך דיברתי, להיפגש עם האחות הראשית של האונקולוגית של אסותא והיא עף לה המוח, וככה יצא שכל שבוע, כל שבועיים בכימו ישבה איתי דמות אחרת מאסותא, כאילו זה עלה ועלה ועלה בדרגות עד שבאמת התבקשתי לבוא ולהציג את זה לבורד ובאמת עשיתי ריסרצ' והמון המון המון עבודת מחקר.
אור: כאילו לעשות פיץ' עכשיו על מוצר...
ליאת: כן, ממש... כאילו לא הצלחתי להבין... זה היה נראה לי כל כך הגיוני, אבל... אז מה שקרה זה שהחלמתי ולא יכולתי לראות את זה יותר, כאילו אמרתי להם, קחו את זה, עשו עם זה... שאתם רוצים... באהבה, אבל אני אין מצב שאני מתקרבת לאונקולוגית, קומה מינוס אחת שוב מרצון. אבל זה מה שעשיתי במהלך התקופה, יחד עם באמת המון המון המון מחקר וקריאה ולמידה של דברים כמו חשיבות של חברה, ותחושת שייכות, ובילונגינג לתהליכי החלמה וריפוי ושפה ודברים שמצאתי בדרך...
אור: היו שם דברים שבאמת הרגשת שאת לא ידעת לפני? כי את יודעת המון על קהילות.
ליאת: מלא דברים, מלא, ממש...
אור: לגלות כאילו את הדבר שאת עושה, מחדש כזה...
ליאת: קודם כל כי באמת בגלל שעבדתי על הסטארט-אפ, אז קראתי המון דברים מהעולם. וזה נותן פרספקטיבות מאוד מאוד מאוד רחבות לדברים. אוקיי, נדמה לנו שפה כל העולם נוהג כמונו, אבל לא, בארצות הברית אין כמעט וואטסאפ.
אור: כן, נכון.
ליאת: קהילות, זה בכלל לא זה לא הפלטפורמות, אוקיי? זה קורה במקומות אחרים, זה מתנהג אחרת, שלא לדבר באמת על אירופה, על דרום אמריקה.
אור: וואו, מדהים. אז אוקיי, אז מה שאני מבין ממך, זה קהילות קודם כל הן מייצרות תחושת שייכות מדהימה, והן מייצרות גם הזדמניות עסקיות.
ליאת : מלא.
אור: אבל כן יש תנאים לקהילה, כלומר, קהילה היא לא קבוצה, היא הייתה אולי פעם קבוצה, אבל היא לא רק... היא לא כל קבוצה.
ליאת: נכון, אני חושבת שזאת טעות, אגב, מאוד רווחת, אוקיי, אנשים מאוד מבלבלים בין קבוצות לקהילות. לא כל אוסף של אנשים סביב יוזמה, מטרה, פרויקט א... אפילו רצון משותף, הוא אוטומטית קהילה, ממש ממש לא. וזה בסדר, לא אומרת את זה בשיפוטיות, חלילה.
אור: כן, לא, לא כל דבר גם צריך להפוך לקהילה.
ליאת: נכון, זה בטרמינולוגיה. יש קבוצה ויש קהילה. בתוך קהילה חייבת להתרקם מערכת יחסים ויחסי גומלין. אם הדבר הזה לא קורה, זה נשאר שטוח.
אור: שהם לא בהכרח סביב הנושא של הקהילה, או שכן?
ליאת: כן.
אור: הם לא חייבים להיות.
ליאת: לא, ממש לא, זאת אומרת, אני חושבת שאחד הדברים הכי משמעותיים בכלל שקורים ב'שוות', זה שהיא הפכה להיות, נגיד, הגוגל המקומי. אוקיי? מישהי חברה בשוות…
אור: מכיר, ממש מכיר.
ליאת: אין שום שום סיכוי שהיא תפתח גוגל. למה? כאילו יש לה פה את הגוגל המקומי הכי יעיל שהיא יכולה לבקש. המלצות, למה?
אור: כאילו הכל שם.
ליאת: יד שנייה, העסק שלי. אני אומרת את זה בזהירות ובבקשה לזכור שתמיד יש שני צדדים. אז אני אתן דוגמה לשימוש לרעה. זה כתוב גם באמנה של השוות.
אור: אמנה זה גם משהו שצריך להיות קצר. וניהול אמרנו.
ליאת: כן, יש אמנה, היא לא השתנתה אגב מ-2011, ואחד הדברים שכתובים באמנה של ה'שוות', זה שאנחנו כוח מאוד מאוד מאוד גדול ואנחנו חייבות לזכור את זה כשאנחנו מביאות דעה על עסק מסוים או שירות.
ולפני כמה שנים מישהי כתבה פוסט מאוד מאוד מאוד אמוציונלי וכועס, שהיא גילתה, או אמרו לה שבבית קפה שהבת שלה ממלצרת בו, הבעלים לוקחים את הטיפים. אין לי מושג איך זה חמק מתחת לרדאר. בדרך כלל פוסטים כאלה אנחנו מנטרות מיד…
אור: ומה? ומעיפות? היא כתבה שם, אני מניח, את השם של הבית קפה...
ליאת: מיד, כאילו, נועלות לתגובות... עד שמורידים את השם של המקום ובלי פרטים מזהים, זה איכשהו חמק וזה היה אש בשדה קוצים. ואני חושבת שיום או יומיים אחר כך אני מקבל את הטלפון מהבעלים והוא אומר לי: "תקשיבי, יש ירידה של 70% בהכנסות אני לא יודע מה לעשות, זה גם לא נכון".
אור: וואו, אמר לך שזה לא נכון?
ליאת: זה לא נכון. הוא אמר לי: "בבקשה, אנחנו מבקשים שתבואי לדבר איתנו". ובאתי, כי אין מה לעשות, כי יש לי אחריות. אני לא יכולה להתנער ממנה.
אור: זה היה בקהילה של פרדס חנה?
ליאת: כן, זה היה פה.
אור: כמה את מתערבת בקהילות אחרות בדבר הזה?
ליאת: אם קורה… שוב… היום מגיעים אליי רק הדברים החמורים ביותר. אני כאילו...
אור: את בדרגה גבוהה.
ליאת: אני... קודם כל באמת עשיתי עבודת הפרדה, כי באמת, שוב... אני שומרת על הבריאות שלי וגם אני חושבת שזה כבר... זאת אומרת... צוותי המובילות הם כבר... יש להם מספיק ידע וניסיון כדי להתמודד עם הרוב בעצמן.
אז באמת הלכתי לשבת איתם והם סיפרו לי כאילו באמת מה קורה ושהם לא לוקחים את הטיפים, וסיפרו לי שזה קולקטיב, והם אמרו לי כאילו... מה עושים? איזה פחד…
אור: איזה פחד.
ליאת: אפשר למחוק עסק.
אור: ממש.
ליאת: אז אמרתי להם: "אוקיי. שבו תכתבו, תשלחו לי, אני אעלה את זה מכם, עם הסיפא שלי, ותזמינו בבקשה את האימא הזאת ואת הבת שלה לשיחת…"
אור: הבהרה.
ליאת: כן, כאילו תתנצלו, תעשו מה שצריך. וזה מה שקרה. אני לא אגיד את השם של העסק, אבל אני רק יגיד שהוא עדיין חי ונושם והקהילה קונה שם והכל בסדר.
אור: מדהים.
ליאת: אני אומרת את זה כי... כי לקהילה יש אחריות על המרחב שבו היא פועלת.
אור: את חושבת שפרדס חנה ככלל, כמקום, היא קהילה בפני עצמה?
ליאת: אני לא חושבת שיש דבר כזה. כאילו זה לא איזה טי-שירט שקונים ויש לך או אין לך. זה דורש רצון, מוטיבציה, פרואקטיביות. יש הרבה אנשים שאומרים לי... מה, עברנו לכאן, זה בכלל לא קהילה... אני שואלת את עצמי...
אור: אהה, באמת? זה תחושה של עוד אנשים?
ליאת: בטח. ואני אומרת, אבל מה את עושה בשביל להיות חלק? מה את עושה בשביל לתת לקהילה? זאת אומרת, זה… it's a relationship. זה דורש גם נתינה וגם קבלה. אין מה לעשות, זה לא איזה משהו… אוקיי, עברת בשער וכאילו, זהו, יש לך את זה. וגם יש אנשים שנורא חושבים שהם זקוקים או רוצים קהילה אבל הם לא...
אור: הם חושבים כאילו... כי הם שמעו את הטייטל הזה וזה נשמע להם מגניב...
ליאת: ואז הם באים, וזה לא נעים להם זה לוחץ להם, זה מעקצץ להם, זה גם בסדר...
אור: גם רכילות וקהילה, שזה גם... צריך למצוא את האיזון וזה…
ליאת: קורה, כן, וזה לא מתאים לכל אחד או שזה מתאים במינונים מסוימים. זה בסדר.
אור: טוב, מדהים. אז רגע, אם יש לך איזה מסר לסיום… אני אתן לך את שתי השאלות ואז אתה תחליטי על איזה סיום.
ליאת: יאללה.
אור: אז אחת זה מסר לסיום שבא לך להגיד, והשנייה זה המלצה פרדס חנאית, משהו אחד שבא לך להמליץ עליו.
ליאת: וואו. אז ברור שאני אמליץ על הקבב.
אור: כמובן.
ליאת: אני גם משוחדת, אבל גם באמת חושבת ש...
אור: גם אובייקטיבית וגם לא, טעים שם… (צוחק)
ליאת: מסר, אני אגיד שצריך לחיות בהלימה. בכל דבר שעושים בין אם זה בתוך קהילה או בתוך החיים עצמם, חייבת להיות הלימה בין מה שאנחנו נותנים, מה שאנחנו רוצים לקבל, בין מה שאנחנו עושים, לציפיות שלנו, גם נדיבות צריכה להיות בהלימה. זאת אומרת, לא צריך להיות נדיבות בקיצוניות, צריך להיות גם קשובות לצד השני, אני רוצה להגיד שכאילו, אין גיל להמציא את עצמך, לעשות דברים חדשים, לצאת מאזורי הנוחות, להשיל וללבוש, כאילו פאק דה סיסטם...
אור: מדהים... כן, להמציא את עצמך מחדש זה...
ליאת: כן, חשוב.
אור: איזה כיף. ממש תודה!
ליאת: היה מהמם.
אור: תודה. אני מרגיש שהרחבת לי את הידע לגבי קהילות וגם נתת לי השראה איכשהו.
ליאת: (צוחקת) איזה כיף.
אור: ממש שמחתי. ממש כיף ותודה לכם ולכן שהאזנתם ל'מה הדיבור בפרדס חנה כרכור', נתראה בפרק הבא.
ליאת: ביי…
אור: יאללה ביי.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה