שרה הקימה את "קרן בריאה", עמותה לקידום בריאות נשים, בפרק הזה אנחנו מדברות על הלידה השקטה שעברה, על אימוץ, על פונדקאות, על אמהות ועל אל-אמהות ועל הפעילויות החשובות של הקרן. הרי ברור שיש להתייחס שונה בטיפול רפואי בגוף של אשה וגוף של גבר. אה והיא גם גיסתי.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 03/02/2024.
רונה: אתם ואתן על לחישות ונשיכות. פודקאסט קצת אחר. אז בואו נדבר בשקט, אבל בווליום גבוה. בואו נעשה מהאישי פוליטי. נדבר על נכות, על מיניות, על קולנוע, על הכוח שבצבע, ועל התשוקה המטורף תסלחיים. אני רונה, קולנוענית, נכה, מנחה למיניות. ג'ינגית. ובפרפראזה על סימון דה בובואר, אני לא נולדתי רונה סופר, אני הפכתי לרונה סופר. וגם האורחים והאורחות שלי. אז יאללה, בואו נתחיל.
היום אני מדברת עם שרה טנקמן, שאחרי שעברה טראומה עם הממסד הרפואי, ייסדה והיא המנכ"לית של קרן בריאה, קרן שמקדמת בריאות נשים בישראל. כי כאב של אישה שונה מכאב של גבר. היי שרה, מה העניינים?
שרה: היי, כיף להיפגש.
רונה: ממש ממש. בא לך כזה לספר על עצמך.
שרה: אוקיי. הקמתי את קרן בריאה, אני מנהלת את קרן בריאה.
רונה: רגע, וואו, וואו, שנייה, וואו, וואו. אוקיי, לא. שנייה, היי, מה העניינים? מי את? מה את?
שרה: כווני אותי, אני שרה.
רונה: היי, שרה.
שרה: נשואה ללירן, אימא לשתי בנות, שי ורעות, שאת מכירה טוב.
רונה: נכון.
שרה: כן. גרה כרגע בניו יורק, ברילוקיישן, מתה לחזור.
רונה: כן.
שרה: חוזרים בעוד שנה.
רונה: אמן.
שרה: כן. ומנהלת את קרן בריאה.
רונה: או, באמת, מה זה קרן בריאה? דברי.
שרה: קרן בריאה זה ארגון לובי, שהמטרה שלו היא לקדם בריאות נשים בישראל, להבין מה מפריע לנשים, מה צריך להשתנות בתוך מערכת הבריאות, ואז אנחנו משתמשות בכלים של מחקר, של קידום מדיניות, תקשורת, ותמיכה בפרויקטים, כדי לשנות את הטיפול הרפואי שנשים מקבלות.
רונה: כן, בעצם, כשאת, כאילו, שמה את הדגש על טיפול שנשים מקבלות, אז בעצם את מבדילה את זה מטיפול של גברים מקבלים.
שרה: כן.
רונה: את יכולה להרחיב על זה?
שרה: כן. אז יש הרבה סיבות שנשים מקבלות טיפול רפואי שונה. הדרך שאני הגעתי לתחום הזה, היה כשאני חוויתי כאבים חזקים, ואף אחד לא האמין לי. ומשם, אם את רוצה, אני אספר את הסיפור, אבל משם למדתי שכאב של גברים ונשים מקבלים יחס שונה. כי אנחנו נתפסות כמגזימות, רגשניות, היסטריות, ולכן, בממוצע, אם גבר ואישה יתלוננו על כאב, אז נשים יקבלו יחס פחות רציני. וזה מתבטא בכל מיני דברים. אני אוכל לצטט כל מיני מחקרים, על איך השוני הזה בא לידי ביטוי, וככל שהתעמקתי בממשק בין מגדר ורפואה, אני גיליתי שיש עוד הרבה היבטים שבהם נשים מקבלים טיפול רפואי שונה. קודם כל, מחקרים קליניים היסטורית נעשו בעיקר על גוף הגבר, אז חסר הרבה מאוד מידע על גוף האישה, בכל מה שלא קשור לפריון ולידה, ששם חוקרים רק נשים ולא גברים. מחקרים קליניים על תרופות, כל מיני… אתגרים רפואיים שנשים, בעיקר סובלות מהם, פשוט לא קיבלו יחס רציני, אין מספיק ידע, אין מספיק מרפאות, בעיקר מחלות, אני מדברת על מחלות שקשורות לכאב כרוני, שנשים עם הסובלות העיקריות מכאב כרוני, מחלות אוטואימוניות.
רונה: כן.
שרה: הגוף של נשים הוא גוף שונה.
רונה: כן, אני רוצה להגיד שלמעשה מקור המילה היסטריה, היא במילה היסטריה, במילה היוונית רחם.
שרה: נכון.
רונה: שפשוט ככה אומרים היסטרה, זה רחם ביוונית, ומשם זה נגזר, זה בעצם, אנחנו היסטריות, בעצם זה שיש לנו רחם. את יכולה לספר על מה שקרה עם הכאבים, שהוביל אותך לזה?
שרה: כן, זה היה בהריון הראשון שלי, עוד לא הכרנו אז, הייתי בהריון עם תאומים, אחרי טיפולי פוריות, ופתאום התחלתי, הייתי בחודש חמישי, התחלתי להרגיש כאבים מאוד חזקים, לא ידעתי מה זה, כי זה היה הריון ראשון, אבל אמרתי טוב, אני אלך להיבדק בקופת חולים, רק למקרה הצורך. עד שהגעתי הכאבים כבר מאוד התגברו, אני הייתי שם לבד, לירן עבד, בבאר שבע באותו יום, ואני כבר הבנתי שמשהו לא בסדר, כאב לי מאוד, הבנתי שאני צריכה להגיע למיון, הרופא בדק אותי, הכל היה נראה בסדר, ואז הוא אמר לי שכנראה זה כאבים מדומיינים, אני צריכה להירגע, אני צריכה לשתות כוס מים. ויש מקרים שאולי, הייתי אומרת טוב, אולי זה באמת בראש שלי, אבל כאן היה לי ברור, לא היה לי ספק שאני צריכה להגיע למיון, וביקשתי אמבולנס, ביקשתי שיעזרו לי, כי כבר לא יכולתי ללכת, והוא התעקש שהכל בראש שלי. בסופו של דבר עזבתי את המקום, הבנתי שאני לא אקבל שם עזרה, וכשהגעתי כבר לבית חולים, התחילה להתפתח לידה מוקדמת, שהובילה ללידה שקטה של התאומים. ואני כמין מנגנון התמודדות, ניסיתי להבין איך יכול להיות, שאני, סוג של כעסתי על עצמי, אמרתי איך אף אחד, אולי לא הסברתי את עצמי כמו שצריך, אולי לא צעקתי מספיק, אולי לא זה
רונה: אולי זה אשמתך
שרה: כן, אבל לא, זה, כן, לא חושבת, אני לא בן אדם צעקני, אבל לא נראה לי שהייתי יכולה לצעוק יותר, ממה שצעקתי, וככה התחלתי לקרוא, על יחס לכאב, על להבין מה קרה
רונה: רגע, שנייה, תיכף שנייה, רגע, בואי נתעכב שנייה, את יכולה לספר על הלידה, של הלידה השקטה?
שרה: כן, מה את רוצה לשמוע?
רונה: לא יודעת, השם ישמור, כאילו, איך, איך, איך את זוכרת את החוויה הזאת? חוויה?
שרה: הזיכרונות שלי, הם לא שלמים, זה נמשך לילה שלם, שכזה, איך אני זוכרת, זה היה כמו, מסרט, לא לגמרי הבנתי שאני שם, תוך כדי, אני זוכרת שלירן הגיע, והוא ניסה לתשאל, הוא בראש מאוד, כזה, לפתור בעיות, אז הוא גם אמר, לא יכול להיות, לא יכול להיות, בטוח יש משהו, תנו לה משהו, זה יהיה הצהרות הלידה.
רונה: זה היה בחודש חמישי?
שרה: כן, זה היה בחודש חמישי, בשבוע 21.
רונה: בשבוע 21?
שרה: כן. שזה שבוע שלא, כלומר, מה שנקרא, לא בר חיות.
רונה: מה זאת אומרת?
שרה: זה אומר שאם היו נולדים, כמה שבועות לאחר מכן, יש סיכוי שהיו יכולים, לשרוד.
רונה: אה, אוקיי.
שרה: עם סיכון לבעיות התפתחותיות, מסוימות, אבל זה מה שנקרא, בר חיות. אבל בשבוע 21, לא. אז ידענו שאם זה הולך ללידה, אז הם לא, בגלל שהריאות לא מספיק מפותחות, אז הם לא יכולים לשרוד. אני כבר הבנתי שזה, ורק רציתי לגמור עם זה, אבל לירן, לא יכול להיות, לא יכול להיות. בטוח יש פתרון רפואי, אבל גילינו, במהלך השנים, שיש הרבה פחות ידע רפואי, מה שנראה לנו, על נושאים של לידה, של לידה, ופוריות. בכל מקרה, אז הכניסו אותנו לחדר לידה, אני זוכרת שמכניסים אותי לחדר לידה, ואני עוברת ליד כל מיני אנשים, בהיריון, שמחכות להיכנס לחדר לידה, ואומרים לי, מזל טוב, כי מכניסים אותי.
רונה: יואו.
שרה: ופשוט, זה היה לחכות, כי באיזשהו שלב הביאו לי זירוז, כי הלידה לא התקדמה, פשוט חיכינו, שהם יוולדו, שהם יצאו, וביקשתי אפידורל, כי לא רציתי להרגיש את זה, אחרי לא זוכרת כמה שעות, הרבה שעות, החליטו להביא לי זירוז, כי זה לא התקדם, ואני פשוט רציתי לסיים עם זה, הייתי במהות של, בואו נסיים עם הדבר הזה, ונעבור הלאה, ואז סוף סוף, הייתה לידה, ביקשתי לראות אותם, למרות שאני לא כל כך, זוכרת, אני לא זוכרת, נראה לי לירן יותר זוכר, כי הייתי עם האפידורל, נראה לי שלירן יותר זוכר, איך הם נראו. ואז הייתי צריכה עוד לעבור גרידה, בחדר ניתוח, והלידה עצמה הייתה מאוד מהירה, כי הם קטנים, שבוע 21 זה קטן, ואז מגיעים הביתה, לבית ריק, ואז מתחיל העניין, היה המרכזי.
רונה: מה העניין המרכזי?
שרה: מה שקורה אחר כך.
רונה: רגע, תגידי, יש לי שאלה. נאמר, אני עכשיו נותנת לך אפשרות, לשנות את העבר, איך את חושבת שהייתה, כלומר, אדון רופא שאמר לך, חמודה, תשתי כוס מים, את היסטרית. איך את חושבת, שאפשר היה לשנות את המצב?
שרה: לא חושבת שאפשר היה לשנות את המצב. גם אם הוא היה מבין, ושולח אותי למיון, כנראה שהתוצאה הייתה אותה תוצאה, כי לא באמת יודעים מה יוצר לידה בשבוע כזה.
רונה: אוקיי.
שרה: אני חושבת, לעולם לא נדע, אבל מכל הרופאים שדיברתי איתם, רוב הסיכויים שגם אם הוא היה מאמין לי, התוצאה הייתה אותה תוצאה. ההרגשה הייתה שונה. הייתי מרגישה פחות לבד, לא הייתי צריכה להיאבק, להגיע בעצמי, לקרוא למונית, היו עוזרים לי להגיע למיון, ולא הייתי צריכה, מה שנקרא, to advocate עבור עצמי בכל רגע, ולהגיע למיון, ולשכנע אותם שקורה משהו. אבל אני חושבת שהתוצאה הייתה אותה תוצאה. והיום אני במקום, שאני מאוד אוהבת את החיים שלי. יש לי שתי בנות מקסימות. אולי נדבר על זה אחר כך, אחת הגיעה לנו באימוץ, אחת בפונדקאות, ואני מתה על המשפחה שלי.
רונה: כן, איזה כיף.
שרה: אז לא הייתי משנה כלום. שם, במקום שאני הייתי, ודאי שהייתי עושה הכל, כדי שהתוצאה תהיה אחרת.
רונה: את חושבת עליהם לפעמים? או חשבת עליהם בעבר?
שרה: בעבר יותר, מאז שיש לי ילדות, אז פחות. יותר בתור רעיון.
רונה: אוקיי.
שרה: זה אני אישית.
רונה: כן.
שרה: יותר בתור איך החיים שלנו היו נראים, אם היו לנו עכשיו שני ילדים שעולים לכיתה ה', השני ילדים גדולים.
רונה: או, וואו.
שרה: כן. הסיבה היחידה שאני יודעת את זה, זה כי יש לי אחיינית שכזה באותו גיל.
רונה: אה, וואו.
שרה: אז זו הסיבה שאני יודעת את, אני תמיד יודעת באיזה גיל הם היו יכולים להיות.
רונה: רגע, ותספרי על שתי הילדות שלך.
שרה: כן, אז אחרי הלידה השקטה עברנו עוד כמה הפלות, טיפולים והפלות, וגם הריונות טבעיים עם הפלות. כשעד היום לא יודעים מה הייתה הסיבה, כלומר אנחנו נחשבים ללא מוסברים.
רונה: אה, באמת?
שרה: כן.
רונה: לא מוסברים?
שרה: כן. יכול להיות שיש בעיה ברחם, יכול להיות שיש בעיה בכלל גנטית, יכול להיות שהבעיה היא גנטית בזרע. אנחנו לא יודעים. ולקח לנו זמן להבין כמה לא יודעים. כלומר, יש את השלב שסומכים על רופאים, והרופאים אמרו לנו, יש לכם מזל רע, תנסו שוב, כי לא מצאו שום דבר. הייתי הולכת לבדיקות, ומחכה שיתנו לי, יגידו לי מה לא בסדר, והכל היה נראה תקין לגמרי בכל אולטרסאונד, תלת מימד, כל בדיקה גנטית, הכל היה תקין תמיד. שזה בעיקרון דבר טוב. אבל זה מעצבן בסיטואציה הזאת שאני רק רוצה להבין למה, מה לא תקין. הטיפולי פוריות שלנו אגב לא היו, בגלל בעיית פוריות, לא היה לנו בעיה פוריות.
רונה: אז למה?
שרה: בגלל התסמונת הגנטית של לירן.
רונה: טוב, בקיצור, זאת אומרת, זאת אומרת שזה השם, ואני עושה פה מרכאות כפולות ומכופלות, לא ידוע.
שרה: לא ידוע, ולכן גם לא היה בו וזה היה ברור שצריך לעשות פונדקאות. זה מעניין, זה עניין אותי בעניין אחר כך בפונדקאות, כי באימוץ זה באמת לא היה מעניין. בפונדקאות אני אומרת, אבל אני לא, אולי אני כן יכולה, אולי אני לא צריכה להיעזר באישה, כאילו להכניס מישהי לסיכון. אולי אני צריכה לנסות שוב פעם, ולירן היה תמיד בעמדה שאין מה לנסות שוב ושוב, כאילו, שיגעון זה לנסות משהו שוב ושוב, ולקוות לתוצאה אחרת. וגם הרופא שלנו הסכים איתו, שאין שום סיבה להעביר אותי עוד הריון ועוד הריון ועוד, גם אם אנחנו לא יודעים מה זה.
רונה: את יודעת, אני באמת רוצה לשאול אותך משהו. אוקיי, ואז איך הגעת לנושא של אימוץ?
שרה: אז נרשמנו לאימוץ מיד אחרי הלידה השקטה. זה היה משהו שאותי מאוד הרגיע, כלומר, רציתי לדעת שיש עוד אופציה, ולירן חשש מהנושא של אימוץ, אז אני זאת ששכנעתי אותו להירשם, אבל בגלל שהתור בארץ הוא כל כך ארוך...
רונה: מה זה ארוך?
שרה: זה ממוצע חמש-שש שנים, לחכות, אם רוצים לאמץ תינוק בן פחות משנתיים. אז אני מודה שכשנרשמתי לאימוץ, זה היה במין מחשבה שטוב, עד אז נצליח. ואיך שאימוץ עובד בארץ זה מטורף. כלומר, נרשמים, ואז את עוברת כל מיני בדיקות, אנחנו הורים מוסמכים, קיבלנו תו תקן, בדיקות עם פסיכולוג, בדיקות פסיכוטכניות כאלה.
רונה: וואלה.
שרה: כן, תמיד דמיינתי שאם כל הורה היה צריך לעבור את זה, היו מביאים בחדר לידה "ציירי משולש".
רונה (מגחכת): איי איי.
שרה: "תגידי לנו מה את רואה פה ברורשך"
רונה: אבל אולי זה היה קצת עוזר להורים קצת פחות מטומטמים.
שרה: אולי, כן. אבל הורים מאמצים צריכים לעבור הרבה מאוד, ולהוכיח את היכולת שלהם ואת הרצון שלהם. אז עושים את זה ואז נכנסים לתור ומחכים. עכשיו, אמרו לנו בממוצע חמש-שש שנים, אבל את לא יודעת בכל רגע, זה תור מאוד לא ברור. את לא יודעת איפה את בתור, אני לא משוכנעת שבאמת יש תור. זה נראה לי פשוט עובדות סוציאליות מגיבות, לא יודעת. ואני זוכרת שגם התקשרתי חודשיים, לפני שקיבלנו את שי, להגיד איפה אנחנו בתור, ואמרו לי לא, זה רחוק, זה יהיה לפחות שנתיים. כי התלבטנו אם להתחיל פונדקאות גם לפני האימוץ. ואז התקשרו אלינו פתאום ואמרו בואו יש ילדה. וקיבלנו אותה תוך חמישה ימים.
רונה: אוקיי רגע, עכשיו יש דבר כזה, של רשימה A-list, B-list, C-list.
שרה: באימוץ?
רונה: כן. שמה זה אומר?
שרה: אנחנו היינו סוג א'.
רונה: סוג א', באמת.
שרה: הם קוראים לזה מסלול א', מסלול ב', שזה נורא. מסלול א' זה תינוקות עד גיל שנתיים שאין להם בעיות, כאילו צרכים מיוחדים. ומסלול ב' זה ילדים, ילדים גדולים יותר או ילדים עם צרכים מיוחדים. מבחינת ההורים הם מחלקים את זה כך שהורים במסלול א' זה זוג, זה השתנה קצת אחרי בג"ץ, אבל אני לא יודעת אם בפועל. אבל זה זוג סטרייט, נשוי, בלי ילדים. זה מי שנכנסים למסלול א', כלומר מקבלים ילדים.
רונה: זה ההכי שווים
שרה: כן, מאז כל המחאות, ובג"ץ, אז לכאורה שינו את זה, אני לא יודעת להגיד אם בפועל זוג שהוא לא סטרייט נשוי הצליח לאמץ במסלול א'. אני לא יודעת, זה לקח כל כך הרבה זמן. אבל לפחות כשאנחנו היינו רשומים, זה היה העניין. כלומר, אם לא היינו נשואים, אם היינו נגיד ידועים בציבור, זה בעיה. אם לא היינו זוג סטרייטים, בעיה.
רונה: כן, אם הייתם נכים, לא עלינו, טפי, שמע ישראל, כן. ושי היא אתיופית, נכון?
שרה: נכון.
רונה: ומה זה אומר? כאילו, זה לא אומר שהיא הייתה ברשימה?
שרה: לא, לא.
רונה: נכון, זה לא?
שרה: פעם אולי כן, אבל היום, אולי זה לרעתי, כי הייתי יכולה לאמץ אותה לפני, אבל לשמחתי, כבר אין, כלומר, אין ביקוש, נקרא לזה. זה נורא, משתמשים במילה של ביקוש והיצע. אבל הוא לא שונה, כלומר, זה לא שרוב ההורים לא מוכנים לאמץ. הם קוראים לזה שונות מראה.
רונה: שונות מראה?
שרה: כן, שזה יכול להיות מוצא אחר. האמת אני לא יודעת מה, האופציות האחרות בשביל זה
רונה: מעניין, אם יש גם ילדים נכים. כן, מאמינה שיש.
שרה: אין לי מושג, יש מעט מאוד ילדים בישראל. זה כאילו ספורים.
רונה: באמת?
שרה: כן, כי בישראל הם, רוב הילדים שמוצאים מהבית מופנים לאומנה, לטוב ולרע. אז יש מעט, מעט, מעט אימוץ, לכן זה התור כל כך ארוך, לכן כל כך מעט הורים עומדים בזה, כי זה לחכות אינסוף. עבורי, אגב, החלק הכי קשה היה, כשפתאום אומרים כן, אז אומרים תוך חמישה ימים. כלומר, אני תוך חמישה ימים צריכה להתאפס על הרעיון ולהפוך לאמא.
רונה: וואו, פתאום קלטתי את זה, שכאילו מחכים, מחכים, מחכים, מחכים ואז פתאום אומרים לך- "טוב!"
שרה: מחכים, אומרים לי שנה, שנתיים. לא מסיבה טובה, כן? אנחנו אימצנו את שי שהייתה בת חמישה חודשים.
רונה: אה, חמישה חודשים, זה קטן.
שרה: זה קטן בארץ, כן. היו יכולים להתארגן על זה אחרת, אבל לא התרשמתי לטובה, בוא נגיד ככה, משירותי הרווחה. אז, אז כן.
רונה: רגע, היא הייתה בת חמישה חודשים. האם זה נדיר? שמקבלים ילד בגיל הזה?
שרה: יש כל כך מעט מקרי אימוץ, אז הכל נדיר. כן, זה יחסי צעיר. אבל יש מעט מאוד.
רונה: תשמעי, אני חייבת לשאול אותך משהו. אני כאילו, את יודעת, הנושא הזה של להיכנס להריון, הוא נושא שלי נראה שהוא קצת… מטומטם, או קצת כאילו, מין השאיפה המטורפת הזאת, להיכנס להריון. עכשיו, למשל, אני יודעת שאני לא אכנס להריון כי אני... כי זה, כאילו, אני לא מתכוונת לסכן את הגוף שלי, את יודעת שבגלל הנכות הוא גם ככה, בקושי אני מחזיקה את עצמי. וזה גם לא נראה לי כזה חשוב. כאילו, נאמר, אם פונדקאית או ילד מאומץ, זה נראה לי הרבה יותר.. הרבה יותר חשוב, לאמץ מישהו, בודד כזה בעולם, מאשר, בכל הכוח, לייצר את הגנטיקה שלי.
שרה: כן. אצלי זה לא היה… לא היה לי שום פנטזיה להיות בהריון , הייתי בהריון, חוויה מפוקפקת עבורי… לא, אבל, אבל הפנטזיה, הזאת על ילד בודד, שזקוקים לו, היא פחות, היא פחות מציאות בארץ.
רונה: הו, למה?
שרה: כי, אוקיי, זה לא נכון שאין ילדים שצריכים עזרה, אבל הם לא מוצעים לאימוץ לצערי. למה? כי הגישה בארץ, שהיא בעיקרון גישה מצוינת, אומרת לעשות את המאמץ המרבי שילדים יישארו עם ההורים הביולוגיים שלהם, שזה מצוין. הבעיה היא שזה לא… לגישה הזאת לא מתלווה תקציבים, שיקום, כלומר, אומרים, יעשו את המקסימום כדי להשאיר את הילדים מההורים, אבל לא עוזרים למשפחה להתגבר על… כל משפחה והאתגרים שלה. אז אם יש מצב סיכון שמצריך להוציא ילדים מהבית, בגלל, אני לא יודעת מה סמים, הזנחה… אז יכול להיות כל מיני סיבות. אז ברוב הסיכויים שיוציאו לאומנה זמנית, אם זה ילדים גדולים יותר אולי לפנימיה, בית ילד, לא יודעת, יש כל מיני יתרונות כאלה, ובמקביל השאיפה היא לתת להורים זמן להשתקם ולקבל לחזקתם את הילדים, ששוב, זה יכול להיות מצוין אם היו עוזרים להם להשתקם. אז מה שקורה בפועל זה שבלא מעט מקרים… יש מקרים שבאמת ילדים חוזרים אחר כך להורים הביולוגיים, אבל יש לא מעט מקרים שפשוט ילדים מתגלגלים בין מסגרות, מאומנה, בית ילד, וזה זוועה.
רונה: כן…
שרה: לכולם, לכולם זה זוועה. אז זו הסיבה שאין הרבה ילדים שמוצעים לאימוץ, כי ברירת המחדל לרוב היא אומנה או איזשהו פתרון זמני. ילדים מוצעים לאימוץ… בארץ אין כמעט ילדים שנמסרים לאימוץ, בניגוד נגיד לארצות הברית, אנחנו גרים עכשיו בארצות הברית, יש תופעה כזאת של מישהי שנכנסת להריון לא רצוי ובוחרת למסור לאימוץ, נפגשת עם ההורים המאמצים, קצת יותר דומה לפונדקאות נגיד, והיא בוחרת להביא תינוק לעולם שהיא לא תגדל ולמסור אותו, ולהכיר את ההורים ברמה כזו או אחרת, יש שם כל מיני סוגים. אז בארץ אין דבר כזה, אין דבר כזה, יש פה תרבותית זה לא מקובל, ללדת ילד ולמסור, וגם הפלות הרבה יותר נגישות פה, אז אם מישהי נכנס לרעיון לא רצוי, היא לרוב או תעבור הפלה או תעשה הכל כדי לגדל את הילד גם אם אין לה את האמצעים או הרצון.
רונה: כן..
שרה: אז אין דבר כזה בישראל, אז מקרים של אימוץ הם מקרים מאוד קשים, ששם הרווחה אומרת אנחנו לא רואים סיכוי לשיקום, ולכן עדיף להוציא לאימוץ, ויש מקרים ספורים כאלה.
רונה: אוקיי, ואת יכולה לדבר על הפונדקאות של בתך הקטנה?
שרה: כן.
רונה: את יכולה לדבר על כל הקונספט הזה של פונדקאות, שהוא קונספט בעייתי, הוא קונספט רגיש כאילו.
שרה: נכון, נכון. התחלתי לשקול פונדקאות, אז זה היה עוד לפני האימוץ של שי, כי לא ידעתי, לא ידעתי שאני הולכת לקבל את שי, כי אמרו לנו שזה עוד שנים, ובשלב הזה כבר הייתי חסרת סבלנות לגמרי. אז התחלתי לברר על פונדקאות, והייתי בתואר שני במגדר, אז זה היה ממש דיסוננס קוגניטיבי, כי שם רוב התפיסה שפגשתי היא מאוד אנטי פונדקאות. אז למדתי כמה דברים, קודם כל פונדקאות היא שונה בכל מקום בעולם, בכל מקרה. אז מאוד קשה להשליך ממה שקורה בארצות הברית, מה שקורה בגיאורגיה, כל מקום זה שונה לגמרי. בישראל, שאני בחרתי לעשות בישראל, כי אומנם התהליך היה ארוך יותר, אבל אני רציתי קשר משמעותי עם הפונדקאית.
רונה: עם הפונדקאית.
שרה: כן, והבנתי שהסיכוי הכי טוב הוא בישראל, גם הקרבה הפיזית, גם קרבה התרבותית. גם השפה. אז כשהתעמקתי יותר ויותר בפונדקאות בישראל, אני הבנתי שיש, אני לא יודעת לדבר על אחוזים, כי המחקר האחרון שנעשה הוא ממזמן והוא כבר לא רלוונטי. אבל הרבה ממקרי הפונדקאות בישראל, יש נשים ש… ואת צריכה לראיין מישהי שחוקרת פונדקאות, כי אני כאילו מרגישה שאני לא צריכה לדבר בשמם, אבל זה דברים שאני נמנעת מהם.
רונה: כן, אבל לא, מעניין אותי כאילו, מה את חושבת? לא, מעניין לחקור את הנושא הזה.
שרה: אוקיי.
רונה: מעניין אותי עלייך כאילו.
שרה: אוקיי. אני כשקראתי, אוקיי, כשקראתי, ואני כן קראתי מחקרים, כי… זאת אני, וככה אני מתמודדת עם דברים, אני קוראת מחקרים. אז כשקראתי מחקרים על פונדקאות, מה שהפריע לי זה שבמחקרים האלה כמעט ולא דיברו עם נשים פונדקאיות. כמעט ולא שאלו אותם. כלומר, היו כל מיני מחקרים שדיברו על זה שקשה לנשים להיפרד מתינוק שהם ילדו וניצול וזה וזה, וזה לא היה מבוסס על קולות של נשים פונדקאיות. וזה חירפן אותי, כי אני רציתי לדעת מה הן, מה הן חוות. ואני מרגישה שיש פה לפעמים התנשאות על נשים שמחליטים עבורם שהן מנוצלות ושהן סובלות. וכשאני מדברת איתן אני שומעת משהו אחר לגמרי. וכשמצאתי מחקרים שכן דיברו על קושי של נשים פונדקאיות, זה כמעט ולא היה קשור לפרידה מהתינוק או לתהליך הרפואי, אלא לקשר לא טוב עם ההורים.
רונה: אוקיי.
שרה: כלומר, ראיתי שגם עבור מישהי שעושה את זה, בסוף מה שהכי משפיע עבורה, זה הקשר עם הזוג או עם האישה או עם מי שזה לא יהיה. אז בבקשה, זה העיבוד.
רונה: אוקיי, ואז איך בעצם הגעת לה? מי הייתה בעצם הפונדקאית שלך?
שרה: כן, אז עברתי שתי תהליכי פונדקאות. שני תהליכים, אחד היה לפני האימוץ ואחד היה אחרי האימוץ, ושניהם היו חברות שפנו אליי ואמרו שהכירו את הסיפור שלי, הכירו את כל מה שעבר עלינו והציעו להיות פונדקאיות.
רונה: וואו, זה מדהים.
שרה: כן.
רונה: זה פשוט מדהים.
רונה: כאילו באה אליי חברה ואמרה, "היי שרה. אני רוצה לעשות לך ילד".
שרה: לגמרי, כן.
רונה: וואו.
שרה: כן, זה מטורף.
רונה: מדהים.
שרה: כן. התהליך הראשון שהיה לפני האימוץ, אז היא נכנסה להיריון, היינו בהיריון פונדקאות, וזד הייתה הפלה מוקדמת.
רונה: זה גם, את יודעת, ננושא הזה של הפלות, או נראה לי נושא פסיכי ולא מספיק מדובר.
שרה: נכון.
רונה: כאילו גם יש מין קטע כזה של, עד לחודש השלישי, אל תספרי בכלל, אל תדברי על זה. אל תגידי, ויש כל כך הרבה נשים.
שרה: נכון.
רונה: שמפילות לפני החודש השלישי, או השבוע, איך שאתן קוראות לזה.
שרה: כן.
רונה: וכאילו זה, זה באמת, זה באמת משהו שכאילו, אם את מפילה בחודש השני, זה משהו שתשמר את זה לעצמך, זה לא… זה נראה לי נורא.
שרה: זה גם, מהרגע שחווים את זה, אז אני מרגישה שנחשפים לעולם מקביל. כל מה שלא סיפרו לי פתאום, ההיא מהעבודה עברה ככה.. פתאום מכניסים אותך לתוך העולם המקביל הזה, ו… כן.
רונה: וואו. אוף. השם ישמור. אוקיי, תקשיבי, מה את אומרת על הציטוט הזה? 'היסטריה נשית היא אבחנה רפואית שהייתה נהוגה בעולם המערבי, ואיננה מוכרת עוד בעולם הרפואה". מה את אומרת על הציטוט המטומטם הזה?
שרה: רגע, שניה, לא מספיק הקשבתי.
רונה: אוקיי- "היסטריה נשית היא אבחנה רפואית שהייתה נהוגה ברפואה בעולם המערבי, ואיננה מוכרת עוד בעולם הרפואה."
שרה: כן, טכנית פעם הייתה מחלה שקרו לה היסטריה. המחלה שפרויד טיפל בה, וכל מיני רופאים.. נוירולוגים, כלומר, היו הרבה רופאים שניסו להבין מה הבעיה, חשבו שהמקור של המחלה הזאת היא ברחם. לכן קרו לה… קרו לזה היסטריה, והיום זה כבר לא אבחנה. כלומר, בספר ההפרעות הפסיכיאטריות, בדי-אס-אם, אין היסטריה.
רונה: אוקיי, אוקיי.
שרה: אז זו הכוונה, שכבר אין היסטריה.
רונה: אוקיי, כאילו בספר?
שרה: כן.
רונה: כאילו בספרות הרפואית?
שרה: היא כבר לא קיימת. בפועל ההשלכות שלה… אז כן, לא יבחנו אותי רשמית בתיק רפואי כסובלת מהיסטריה. זה לא קיים. הנטייה, להגיד… אז לא יקראו לזה היסטריה, יפנו אבל לפסיכולוג ופסיכיאטר. לא יג… לרוב. כן, אין הבחנה כזאת. לא יגידו לך, את חולה בהיסטריה. אבל, וואו, כל כך הרבה נשים, אני שומעת מהן. ודאי, נגיד, מחלות שקופות, שזה מחלות שלא… קשה לאבחן אותן, כי לא רואים אותן. אנדומטריוזיס, פיברומיאלגיה, תסמונת הגמישות יתר, שבסופו של דבר אומרים להן, תלכי לפסיכולוג, זו בעיה רגשית. אז זו המקבילה היום להיסטריה.
רונה: את יודעת, אני זוכרת ששאלתי ממך ספר על נשים ומגדר בשינה.
שרה: נכון. של ציפי דולב.
רונה: כן, ספר גנוב, לא יודעת אם יוחזר לך אי פעם… אבל סתם באמת, היא מדברת על הפרעות שינה אצל נשים לעומת גברים, שזה כאילו, שברגע שאת קוראת את זה, את אומרת, דהה, ברור, ברור שיש הבדל. ברור שיש הבדל, אני רואה את עומרי נרדם כמו קרפד, פעם שנייה שהוא עוצם את העיניים, ואני כאילו, רגע שנייה, עד שאני נרדמת… אני צריכה עכשיו לחשוב על כל מה שקרה לי היום, וזה, אז זה, סתם זה באמת כאילו מושגים, שברגע שאני חושבת על זה, על הנושא של מגדר ברפואה, זה ש… how shocking, יש הבדל בין גברים לנשים. זה… זה… זה… סתם זה מפתיע אותי שזה לא ברור מאליו.
שרה: זה מאוד, כן. אז הספר של פרופסור מרק גלזרמן, שהוא ייסד את החברה לרפואה מודעת למין ומגדר, תחת יסודות הרופאים, והוא פרסם ספר תחת האוניברסיטה המשודרת על רפואה מגדרית, הכותרת שלה, הספר זה רפואה מגדרית לקראת המובן מאליו. כאילו הליכה לקראת המובן מאליו או משהו כזה, וזה כל כך זה. זה… אבל זה כבר מפסיק להפתיע אותי, כי כל כך הרבה דברים שאני עוסקת בהם, כבר לא מפתיע אותי, שמשרד הבריאות לא מתעסק בזה וזה, כבר לא מפתיע… כלומר, כן מפתיע אותי ולא מפתיע אותי, אבל… אבל זה… לעסוק בנושא הזה זה… אוקיי, אני מתעניינת בגיל המעבר, כמות הרופאים בישראל שמתעסקים בגיל המעבר, לעומת כמות הרופאים שמתעסקים בפוריות. כי כמובן שרפואת נשים שווה פוריות, אבל אף אחד לא חושב על אחר כך. למה אין מרפאות… למה מרכזי בריאות האישה לא מתעסקים בגיל המעבר? למה הפסיכיאטרית… מרפאות פסיכיאטריות ואנדוקרינולוגיות, הן נפרדות לגמרי? אנחנו כולנו יודעים שיש… יש קשר בין שינויים הורמונליים לבין בריאות הנפש. אבל ברפואה זה נפרד לחלוטין. יש כל כך הרבה דברים שכבר קשה להפתיע אותי. הליכה לקראת המובן מאליו.
רונה: וואו. אההמממ… אה רגע, רציתי לשאול אותך לגבי לירן. מר לירן, הבן זוג שלך. את יכולה לספר על, איך לומר את זה, על האקזיט שהוא עשה? איפה זה משתלב בחיים שלכם? ואם זה נחמד או לא?
שרה: כן. ברור שזה נחמד. כן, אז תוך כדי כל טיפולי הפוריות, לידה שקטה וזה, הוא עבד על חברת סטארט-אפ שהוא הקים. ותמיד היה לנו מין הסכם, לא כתוב, שאם יום אחד זה יצליח, שאני מפרנסת אותנו בזמן הזה, כי להקים סטארט-אפ זה דבר שלוקח זמן, עד שיש משקיעים ועד שיש זה, וזה לא פשוט. ואם הסטארט-אפ יצליח, אז אני אוכל לעזוב את המקצוע הקודם שלי, ולעסוק בדברים שמעניינים אותי. אז היה לנו הסכם, לא כתוב, שאני מפרנסת אותנו בזמן הסטארט-אפ, ואם הסטארט-אפ הצליח משום מה, אז אני יכולה לעזוב את העבודה הקודמת, ולעסוק בדברים שמעניינים אותי, שאז לא ידעתי מה זה. תמיד עניין אותי לעסוק בנשים. גם לפני קרן בריאה, הייתי מעורבת בכל מיני יוזמות חברתיות, שקשורות לנשים, אבל לא ידעתי בדיוק מה. ואחרי הלידה השקטה, הרגשתי כשחזרתי לעבודה, אבל היה לי קשה, היה לי קשה לחזור אחורה. והחלטתי לקחת חל"ת, חופשה ללא תשלום, של חצי שנה, ולראות אם אני יכולה להשפיע, לעשות משהו בעולם של בריאות נשים. עבדתי תקופה מסוימת בעמותה, שתומכת בנשים בטיפולי פוריות, עשיתי כל מיני דברים, ואז החברה שלו נמכרה, פייפל רכשו את החברה.
רונה: את האמנת שזה, ברגע שדיברתם את זה, כשאני אפרנס אותנו "עד שזה", את האמנת שזה יקרה?
שרה: העד שזה היה יכול להיות גם, שפשוט תהיה לו משכורת נורמלית, ואני אוכל לעבוד בעמותה. לא, לא דמיינתי את ה"עד שזה", ככה. הוא כן מאוד מאוד מוכשר, חשבתי שהוא יצליח לעשות משהו, ושבשעה מסוימת אני אוכל ללכת לעבוד, בארגונים ללא מטרות רווח. אז אחרי שהוא מכר את החברה, פתאום הבנתי שאני יכולה לעשות, אם לפני זה ניסיתי לחפש, מה העמותות הקיימות, איפה אני אוכל להשתלב, מה אני אוכל לעשות, וגיליתי שאין הרבה כאלה. אין הרבה עמותות שעוסקות בבריאות נשים, אז פתאום אחרי האקזיט, החשיבה הייתה שונה לגמרי, כי יכולתי לחשוב לא רק איפה אני אשתלב, ואיזה עמותות קיימות שאני אוכל לעבוד בהם, פתאום הבנתי שאני יכולה לעזור משהו, אני יכולה ליצור משהו.
רונה: מדהים. ממש מדהים. ואת אומרת שזה בעצם, זה בעצם עניין של כסף? in a way.
שרה: in a way. אני חושבת שיכולתי להקים את קרן מראה גם בלי זה, אבל אין ספק שאפילו, תודעתית, להאמין שאני אוכל להקים ארגון, היה לי הרבה יותר קל, בטח, היה לי הרבה יותר קל, אם התרומה הראשונה הייתה שלי. אני לא, יכול להיות שאולי בסוף כן, אבל אני לא חושבת שהייתי מאמינה בעצמי לפני, וחושבת שיש לי את היכולת להקים משהו, ולגייס כספים, אני לא חושבת שהיה לי את האומץ, לגייס כספים, מתורמים, כשזה לא, שהם לא אני.
רונה: כן… מה רציתי לשאול אותך… לגבי הרילוקיישן. אז היום אתם, גרים בניו יורק.
שרה: נכון.
רונה: והאם את רואה משם את ה… לא יודעת מה, את ההבדלים, את השינויים, את ה… איך זה באמריקה, לעומת, איך זה בישראל?
שרה: בגדול, אני חושבת שבישראל יותר טוב. מארצות הברית, מהרבה בחינות. בארצות הברית הרפואה היא פרטית. קודם כל, בארצות הברית הרפואה היא הזויה, היא פרטית, שזה אומר ש… בן אדם ברחוב שאין לו עבודה, אין לו גישה לבריאות, לשירותי בריאות, זה הזוי. לא מזמן הייתה אצלי חברה, שהמקלחון שלנו נפל עליה, סיפור קשה. והיינו צריכים, היא הייתה צריכה ללכת למיון, ואמרתי, טוב, אני מזמינה אמבולנס. והיא אמרה לי, לא, אני לא יודעת אם הביטוח שלי יכסה. כלומר כל שיקול ללכת לרופא, לא ללכת לרופא, זה קשור לאיזה ביטוח יש לך, איזה… אנשים מתלבטים, ולפעמים לא הולכים לרופא, אם הם לא יכולים לשלם את זה, זה ממש שהזוי שם. וזה יוצר המון עיוותים. נגיד, בארץ עוסקים יותר במניעה, מאשר בארצות הברית. שלא לדבר על כל הנושא של נגישות להפלות, שהיא הזוייה בארצות הברית. הדבר היחיד שכן אני אומר על שירותי הברית בארצות הברית, כשיש לך ביטוח פרטי טוב, אז זה ברמה מאוד גבוהה. אני לומדת משם כל מיני דברים שאני רוצה להביא לישראל. וגם כן אגיד שהתקשורת היא… אמריקאים יותר מנומסים. בוא נגיד ככה.
רונה: אוקיי.
שרה: אז זה מתבטא בהרבה דברים. יש לנו פרויקט מאוד גדול בקרן בריאה, סביב בדיקות גניקולוגיות. אנחנו רוצים שיכסו נשים, שיסבירו להם מה קורה. שיזהירו אותן לפני שמכניסים את הספקולום. שישימו וילון, פרגוד, שידאגו לפרטיות וכו'. זה דברים שקיימים בארצות הברית יותר מאשר בארץ. משהו סטנדרט של פרטיות. בארצות הברית הרבה יותר מקובל גם להביא אחות לתוך החדר. טוב, זה גם קשור שם לפחד שלהם מתביעות משפטיות.
רונה: אהממממ…
שרה: אז בגדול אני מעדיפה את שירותי הרפואה בישראל.
רונה: כן.
שרה: כן.
רונה: שאלוהים ישמור אותנו.
שרה: היו לי מחשבות של אוקיי, אולי אני אעשה משהו דומה בניו יורק. עשינו פה את הפרויקט של הבדיקה הגניקולוגית, בואו נביא את זה גם לשם, לארצות הברית, כי יש שם הישגים מאוד יפים פה. והדברים שאנחנו עושות בקרן בריאה הם לא רלוונטיים רק לישראל.
רונה: כן.
שרה: הם לא רלוונטיים רק לישראל. אז אני הבנתי שכמה שקשה, אני לא אמרת שזה קל לעבוד מול משרד הבריאות כדי לשנות נוהל. שינינו את הנוהל לבדיקות גניקולוגיות בישראל. עכשיו כל אישה לפי הנוהל אמורה להיות מכוסה, לקבל הסבר. זה לא תמיד קורה, אבל בגדול לפי הנוהל. אנחנו מנסות לשנות את האיתור של דיכאון אחרי לידה. עבדנו עם עוד ארגונים על נוהל של טיפול בהטרדות מיניות במערכת הבריאות. אז יש לי בעיקרון, זה לא תמיד קל, אבל לפנות לבן אדם הנכון במשרד הבריאות ולהתחיל לרתום אותם. בארצות הברית זה כל כך מפוצל. המערכת היא פרטית. יש לך ביטוחים שונים. אין לי מי לעבוד שם. אולי ברמת העיר או ברמת הבית חולים הספציפי או ברמת הזה, אבל...
רונה: ונאמר בקרן בריאה, אתן עושות חממות. את יכולה לספר על זה?
שרה: כן. אז באיזשהו שלב בקרן בריאה הבנתי שאם אני רוצה ליצור שינוי ארוך טווח במערכת הבריאות, אני צריכה לרתום את האנשים מבפנים שיובילו את השינוי הזה. את הרופאים, רופאות, אחריות מילדות, עובדים סוציאליים. ואני לא יכולה לעשות את כל השינוי מבחוץ. ואז עלה הרעיון של החממה. של לבוא ולהגיד… להוציא קול קורא. לבוא ולאמר "למי יש רעיון שיכול לשפר בריאות נשים? בואו תציעו אותו ואנחנו נתמוך בכם". כלכלית ויותר מזה. אז עכשיו אנחנו מסיימות את המחזור הרביעי של החממה. בכל מחזור הפרויקטים כל כך מרגשים. פרויקטים מדהימים.
רונה: מדהים. מה למשל?
שרה: למשל במחזור הזה, רופאה מבית חולים מאיר, שרצתה להקים מרפאה לנשים בגיל המעבר. באוכלוסייה הערבית. אז אנחנו נתנו את המימון ואת התמיכה להקמה של המרפאה ושל כל התוכנית. היו לנו במחזור ב' שני בתי חולים, שרצו להקים מסלול שירות לנשים שבאות ללדת שיש להם עבר של טראומה מינית או טראומה אחרת. משהו שלא היה קיים בעבר. וזה ברור שלידה יכולה להיות טריגרית עבור מי שעברה טראומות בעבר. אז כאן אנחנו נתנו את המימון להכשרה. הצוות יעברו הכשרה בנושא הזה. ולהקמה וליצירה של הפרוטוקול. היום הפרויקט הזה כבר התרחב ובהרבה בתי חולים בארץ יש שירות כזה.
רונה: וואו.
שרה: כן. תמכנו בהקמה של שתי מרפאות. אחת בסורוקה, אחת בשיבא. לנשים סביב אובדן הריון. באמת בבריאות נשים. כל פעם שאני פותחת דלת אחת אני מגלה עוד מלא נושאים ודברים שצריך לשנות. ומה שמרגש בפרויקט הזה זה שזה רופאים ורופאות ואחיות שבאות עם ה… וגם אקטיביסטיות, המטופלות. שהן באות עם הרעיונות האלה. והן חוו את זה מהשטח. או בתור מטופלות, או בתור צוות רפואי.
רונה: וואו, אני חייבת לשאול אותך שאלה. אומייגאד, אני חייבת לשאול אותך שאלה. מה את אומרת על נשים נכות? בתוך כל הנושא הזה של, את יודעת, לא הייתי רוצה להגיד הדרה. אבל סוג של התעלמות מנשים במערכת הרפואה.
רונה: כן. אז הגישה שלי באופן כללי בקרן בריאה וספציפית בחממה. זה שאני לא אוהבת לדבר בשם נשים אחרות. זה קשור לחוויה שלי, כן? שלא האמינו לי ולא היה לי קול. אז אני רוצה שנשים יהיה את הקול שלהם. ולכן כחלק מהחממה אנחנו מנסים לפנות לאוכלוסיות כמו נשים חרדיות, נשים אתיופיות, נשים עם מוגבלות ולעודד אותם להגיד מה מפריע לכם ולעודד אותם לשנות. יצא לנו נגיד לתמוך במחזור א' בפרוייקט של נשים עם אנדומטריוזיס שהוביל אחר כך להקמת העמותה.
רונה: וואו, מדהים.
שרה: כן. אז במחזור האחרון שלנו היה לנו פרוייקט של נשים עם מוגבלות. ואני רוצה שהם יבואו ויגידו מה הבעיה, מה הן חוות, ויבואו ואני אתן להם את כל התמיכה הכלכלית.
רונה: כן. היה משהו עם גניקולוגים, לא?
שרה: כן. אז היה לנו באמת השנה במחזור האחרון פרוייקט של איזי שפירא, של קבוצת מנהיגות.
רונה: כן, זהו, נכון. זה מה שזכרתי.
שרה: נכון. אז זה קבוצת מנהיגות של נשים שסובבים עם מוגבלויות שונות, שבאו והם עשו מחקר. גם כמותני וגם איכותני, ראינו נשים עם מוגבלויות שונות, כדי לאסוף מידע על מה, במה נשים נתקלות. ואנחנו שומעות מהנגישות הפיזית, האם יש מיטת בדיקה נכונה, ולפעמים יש מיטה מותאמת, אבל הדלת של החדר היא לא מתאים. כלומר, מהנגישות הפיזית ועד פשוט הגישה של הצוות הרפואי, של לשמוע חוויה של מישהי, יש לי בראש סיפור של מישהי חירשת, שהיא ילדה, והיא מספרת איך בחדר לידה, אף אחד לא דיבר איתה. כי פשוט הניחו שהיא חירשת, היא לא מבינה כלום, הייתה לה מתורגמנית, אבל פשוט דיברו מעל הראש שלה, כל הזמן הזה. אז גם כשיש את ה facilities הלוגיסטיים..
רונה: כן.
שרה: לא תמיד יש את ההנחה שלאישה יש ידע על הגוף שלה, יש לה אוטונומיה, אולי טיפול אחד מתאים לה, אולי היא רוצה להיות מעורבת, שזה נוגע אגב באופן כללי לכל מטופל ומטופלת, יותר בנשים, ווודאי יותר עם נשים עם מוגבלות. הפטרנליזם זה נקרא לזה.
רונה: כן אה, כאילו מטומטמות באופן כזה...
שרה: לא מטומטמ… אולי לא מבינות, אולי הן לא יודעות מה טוב להם, אולי...
רונה: וואלה, כן, זה באמת, אני זוכרת חברה שלי, שסיפרה לי שהייתה אצל, לא וטרינר, אצל גניקולוג, אולי גניקולוגית, וחברה הזאת היא בכיסא גלגלים, ואני חושבת, כן, היא בכיסא גלגלים, והיא עושה סקס, שוקינג. ואז כאילו היא מגיעה לגניקולוגית. וההיא מתייחסת אליה במין כזה, כאילו היא מטומטמת, כאילו, כאילו, כל מיני דיבורים שבטח היא לא מבינה, אז היא בטח היא לא מבינה איך נכנסים להריון, ותגידי היא אישה מבוגרת, לא מבוגרת אישה צעירה, אבל היא אישה רגילה.
שרה: כן.
רונה: וזה משגע אותי.
שרה: כן. כן. ועכשיו המטרה של הפרויקט הזה, של איזי שפירא, שקיבלו מימון מאיתנו והשתתפו בחממה, זה, זה, וכאן האתגר המרכזי, זה איך לוקחים את הנתונים שהם אספו, ואת הידע שהם אספו, ועושים איתו משהו, כדי לשפר את שירותי הבריאות. יש דברים שהם לא קלים, אבל הם יותר קלים, שזה לרוב הדברים הלוגיסטיים, אבל לשנות גישה. בין אם זה באופן כללי כלפי נשים, ובין אם זה כלפי סטיגמות לאוכלוסיות ספציפיות, זה, זה לא דבר קל לשנות תפיסות.
רונה: בטח. וואו. טוב שמעי, זה, זה נושאים מדהימים, שבאמת, באמת חשובים, כאילו כל הנושא הזה של מגדר ברפואה, ושל, של הבן אדם, שמאחורי המטופל, הבת אדם, שמאחורי המטופלת. אז אני רוצה ממש להודות לך, גם על הפרויקט, וגם שבאת, וסתם זה באמת מדהים.
שרה: בכיף, תמיד.
רונה: תודה רבה, שרה.
שרה: ביי.
רונה: ביי ביי. נראה שהגיע הזמן לגמור. תודה רבה, ואתם מוזמנים ומוזמנות להקשיב לכל הפרקים בפודקאסט. יאללה, ביי.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments