מיזם 5050 לשותפות ושיויון מגדרי, החשיבות של שילוב נשים וגברים במוקדי קבלת החלטות, חינוך מגדרי מגיל צעיר, חתונות שיווניות, מודעות וחזון לשינוי העולם לצעדים יותר שיוויוניים בעולם.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 22/02/2024.
רונה: היי, טוב שבאתם לסלון שלי, לפודקאסט "לחישות ונשיכות". אני רונה סופר, קולנוענית, נכה, ג'ינג'ית ומנחה מוסמכת למיניות מיטיבה. כשעברתי תאונת דרכים בגיל 15, חשבתי שאיבדתי את הקול שלי. היום אני מבינה שאז בעצם רק קיבלתי את הקול שלי. הקול האחר. ואני גם מבינה שבמחווה לסימון דה בובואר, אני לא נולדתי רונה סופר, אני הפכתי לרונה סופר. וגם האורחות והאורחים שלי. היום האורחת שלי היא יעל יחיאלי. יעל היא אקטיביסטית, ירושלמית, פמיניסטית, חברה טובה ומייסדת מיזם 5050, שמטרתו שיהיו 50% נשים בכל מוקדי קבלת ההחלטות. יעל יחיאלי.
יעל: רונה סופר.
רונה: שלום, איזה כיף שאת פה. וואו.
יעל: נהדר, כיף להיות פה.
רונה: ממש. ובכן, אז אני רוצה להתחיל בשאלה קטנה וחמודה כזאת. מה יהיה?
יעל: בעתיד?
רונה: כן.
יעל: השם השני שלי זה דבורה. אבל אינני נביאה, אני לא יודעת מה יהיה. אני יודעת מה אני רוצה שיהיה, שזה גם הרבה. אני חושבת שזה נורא חשוב בימים האלו, לדעת מה היינו רוצות שיקרה כאן. האם נצליח? אני רוצה להאמין שכן. אני לא יודעת מה יהיה.
רונה: אוקיי, אז יש לי שאלה אחרת לגמרי. מה את רוצה שיהיה?
יעל: אני רוצה מדינה דמוקרטית וליברלית. ואני רוצה 50% נשים בכל מוקדי קבלת ההחלטות. בכנסת, בממשלה, במועצות ערים, בדירקטוריונים. איפה שיש כסף ציבורי, אני רוצה שיהיו 50% נשים שיקבלו החלטות על הכסף הזה.
רונה: יעל, את יכולה בבקשה לספר לי על הפרויקט המדהים של 5050? וגם אם את יכולה לספר על החשיבות שלו עכשיו, בזמן המלחמה?
יעל: אז מיזם 5050, הקמתי אותו לפני שנה וחודשיים, אחרי הבחירות לכנסת הקודמת, כשראיתי שהולכת להיות קואליציה עם מלא מלא גברים. ואמרתי שזהו, צריך לשים לזה סוף. ומעכשיו צריך שיהיה ממשלות, קואליציות, שיש בהם 50-50. אז המטרה היא שיהיו 50% נשים בכל מוקדי קבלת ההחלטות, שזה נשמע מאוד פשוט. רק שבפרקטיקה, בישראל יש, בכנסת נגד, 25% נשים. במועצות עיר ברחבי הארץ יש 16% בממוצע, כולל 72 מועצות שיש בהם אפס נשים. אז אין נשים במוקדי קבלת ההחלטות. אני תמיד אומרת, נשים בישראל לא מחליטות, כי מי שמחליטים זה הגברים. אז זה המטרה של המיזם. והקמתי את זה, והדבר הראשון שפעלנו זה לקראת הבחירות לרשויות המקומיות, שיתקיימו בעוד שבוע בדיוק.
רונה: רגע, רגע, רגע, אתם גם יצאתם ל-Headstart מטורף, נכון?
יעל: נכון, יצאנו. אחרי שהקמתי את זה, אמרתי טוב, צריך כסף בשביל לנהל את זה. ויצאתי ל-Headstart של חצי מיליון שקל. שזה נשמע הרבה כסף, אבל כל מי שניהלה פרויקטים יודעת שחצי מיליון שקל זה לא הרבה כסף. אבל זה מה שהייתי צריכה בשביל השנה הראשונה. והצלחתי לגייס מ-3,365 אנשים שתמכו. בסכומים קטנים, אבל זה טיפה עוד טיפה, והגענו ליותר מחצי מיליון. ועם זה עבדנו בשנה האחרונה. ואנחנו לקראת גיוס חדש שעוד מעט נצא אליו, שהמטרה החדשה היא שאנשים ישימו חמישים שקל לחודש, מניה של חמישים שקל, עד שנגיע ל-50% חברות כנסת. ואז נבטל את ההוראות קבע.
רונה: ועכשיו, בבחירות המקומיות, איך זה משתלב?
יעל: קודם כל, הבחירות נדחו בגלל המלחמה. הבחירות היו אמורות להיות ב-31 לעשירי, ואז הגיעה המלחמה. והמלחמה הזאת עשתה שני דברים. אחת, היא החזירה אותנו לשלטון הגנרלים. גנרלים, כאילו אנחנו נצביע יותר לגנרלים. אבל מצד שני, ההבנה בציבור שצריך שיהיו נשים במוקדי קבלת ההחלטות, גם עלתה. וזה שני דברים שקרו במקביל, ומעניין מה מהם יגבר על השני. אבל אנחנו רואות במלחמה הזאת נשים בעמדות מפתח בלחימה. רבש"ציות וטנקיסטיות. ונשים ממש נלחמות בעזה, וכמובן בטיס וכאלה דברים, טייסות וכולי. אז נשים נמצאות בשטח, אבל הן עדיין לא נמצאות במוקדי קבלת ההחלטות של המלחמה, בטח לא בקבינט המדיני-ביטחוני. וזה חלק ממה שבאנו לשנות, ואנחנו מקוות ומקווים שבבחירות ברשויות המקומיות אנחנו נראה את השינוי במועצות. עכשיו, זה מה שעשינו בשנה האחרונה. פעלנו בעשרות ערים, בלחץ ציבורי על ראשי ערים וראשי רשימות, לעשות רשימות ריץ'-רץ'. כי מה שראיתי במחקר שלי ב-2018, היו הרבה מאוד נשים, היו אלפי נשים שרצו לרשויות, אבל הם לא נבחרו. אז ניסיתי להבין איך זה יכול להיות שהם רצו אבל לא נבחרו. ואז מה שגיליתי, שזה היה מסודר כמו אוטובוס חרדים. גברים קדימה, נשים אחורה. הגברים היו במקומות הריאליים, ונשים היו במקומות הלא ריאליים. כלומר, הם עשו קמפיין, הם עשו חוגי בית, הם היו ברשימות, הם הצטלמו מאוד יפה, אבל הם לא היו במקומות הריאליים. ומה שאנחנו עשינו, זה דרשנו רשימות ריץ'-רץ'. גבר-אישה, גבר-אישה, או אישה-גבר, אישה-גבר. ואנחנו היום, ברשימות של משרד הפנים שאנחנו עוברות עכשיו עיר עיר, יש עשרות רשימות ריץ'-רץ' בכל הארץ. נגיד, בירושלים יש ארבע רשימות ריץ'-רץ', כולל משה ליאון ראש העיר, ויש בירושלים גם ארבע רשימות שבראשות עומדת אישה. גם רשימת הליכוד, בראש עומדת אישה, וגם רשימה חדשה, שהיא רשימה של יהודים וערבים, שבראש עומדת אישה. אז זה השינוי שעשינו. בתל אביב יש שבע רשימות שבראש עומדת אישה. כלומר, אם את תל אביבית, יש לך שבע אפשרויות למי להצביע. מי מביניהם? לכו תבדקו. אני לא יודעת, לכו תבדקו מי הכי טובה, אבל אני רוצה להגיד שכל אזרח ואזרחית בישראל, חוץ מ-14 רשויות שהן רשויות של המפונות שבהן אין בחירות, אבל בכל ה-243 אחרות יש בחירות. קודם כל כולם יוצאים להצביע. יוצאים ויוצאות להצביע. ב-27 לשני, זה גם יום חופש. אין סיבה לא להצביע. חמש דקות של הצבעה וחמש שנים של השפעה. אז קודם כל נלך להצביע. למי נלך להצביע? רק לרשימות 5050. ויש לנו באתר את כל הרשימות בכל הארץ, איפה יש רשימות 5050 ואיך קוראים להם. וזהו, ותבחרו מתוכם. ואז ככה נעשה 50-50.
רונה: יס. מהמם. את רוצה להגיד לי משהו על המלחמה? איך היא השפיעה על הסדר יום הפמיניסטי שלך?
יעל: קודם כל, איך שהתחילה המלחמה, בעצם הקפאתי את מיזם 5050, כי אמרתי מה קשור עכשיו להתעסק בנשים במוקדי קבלת ההחלטות. ובצורה מאוד מגדרית ישר עברתי להתעסק בלתמוך, והקמתי יחד עם שתי שותפות, רחל עזריה ורחל ישורתי, את העוגן למשפחות המילואים, שהוא בעצם יוזמה שתומכת במשפחות המילואים, בזמן ששלחו מלא אוכל לחיילים ולחיילות ולמשפחות המפונות, אבל היו כאן 200 אלף משפחות, או יש כאן עדיין 200 אלף משפחות, שהבן זוג יצא למילואים, וביום אחד אישה מצאה את עצמה בתוך כל החרדות של המלחמה הזאת, גם אם חד-הורית. ויש בקהילה כוחות שיכולים לעזור, אז הקמתי את זה. ואחרי כמה שבועות אמרתי לעצמי, רגע רגע, מה קורה עם מוקדי קבלת ההחלטות? ואז ככה, אחרי שסיימתי להקים, אמרתי להם שאני עוזבת, כאילו, המערך קיים, המערך עדיין קיים, כבר 19 שבועות שמשפחות מקבלות תמיכה מהמיזם הזה, ויש ככה באמת מאות אלפי משפחות שנעזרות, עשרות אלפי משפחות שנעזרות בזה, ומאות אלפי מתנדבים ומתנדבות, וחזרתי להתעסק ב-5050, גם במוניציפלי, רשויות הערים, זה מי שהכי התמודד כאן עם מה שקרה במלחמה, שהוא לא בעורף, בסדר? שהוא לא בחזית, סליחה. בחזית זה היה החיילים והחיילות, אבל בעורף זה היה הרשויות המקומיות והחמ"לים. אז ראינו שבמקומות שיש נשים בעיריות ובמועצת העיר, אז היה יותר התייחסות, למשל למשפחות המילואים, למשל לילדים והילדות שנשארו רק עם אמא בבית, בסדר? אז חזרנו להתעסק ברשויות המקומיות, וביתר שאת, לקראת הבחירות של הרשויות המקומיות. יש בחירות, ואנחנו נרצה שיהיו 50-50 בכל המועצות, גם במלחמה, אולי יותר בעקבות המלחמה. כן, ואני רוצה להגיד עוד משהו על החזון של 5050 ועל זה, אני חושבת שמן הסתם, תגידי לי, את בטח יודעת, אין עוד פודקאסט בעולם שהוא מונחה על ידי לוחשת.
רונה: לא.
יעל: נכון?
רונה: לא, אני לא מצאתי כזה.
יעל: ואני רוצה להגיד שזה קשור ל-5050, כי כן, אני אגיד לך למה, כי בכל מקום בעולם שיש 50% נשים, יש גם הסתכלות על דייברסיטי, על גיוון, כלומר ההבנה שברגע שאת לוקחת ממוקד הכוח את מה שנקרא הגבר הלבן, שיושב שם כל כך בנוחות, ואת שואלת את עצמך מי לא נמצא שם, אז 50% נשים זה קל לראות, כי זה מאוד מאוד ויזואלי. אבל במקומות שהתחילו להתעסק ב-50-50, אז הוא אומר, רגע, אבל מה עם הקהילה הלהט"בית? ומה עם יוצאי ויוצאות אתיופיה? ומה עם אנשים שנולדו עם נכויות, או לא נולדו, נעשו... כלומר ההבנה שצריך ייצוג של כל סוגי הזהויות במוקדי קבלת ההחלטות. וזה הולך ביחד, ה-5050 כאילו דואג לנשים, אבל הוא לא דואג לנשים, הוא דואג לכל החברה, וזה עובד ביחד, העניין הזה.
רונה: בטח, כן. אוקיי, את יכולה לספר על "אף אחד אף פעם"? הפרויקט המשעשע הזה. כאילו, לא כל כך משעשע.
יעל: כן. מה שקרה זה שהיה לי הרבה זמן פנוי כשהייתי בארצות הברית, הייתי שלוש שנים בארצות הברית והיה לי הרבה זמן פנוי, והתחלתי לבקר בכל מיני קבוצות פייסבוק של נשים בלבד. עכשיו, אני לא כל כך אוהבת מרחבים של נשים בלבד, אוהבת שותפים גברים, אולי זה קשור לזה שגדלתי בבית עם בעיקר אחים, אולי זה קשור לזה שאני חיה עם גבר ושני בנים, כלומר אני רגילה, לאי שוויון מגדרי אני רגילה, ויש משהו בקבוצות רק של נשים שאני מודה ששם אותי לא במקום נוח, אבל התחלתי להיכנס לקבוצות של נשים בלבד, ואז התחלתי לראות כל מיני שאלות, כמו יש לי מחר ראיון עבודה ואני בחודש רביעי, אם הייתם אומרות את זה או לא? ואני כזה, וואו, זה שאלה שבחיים גבר לא היה שואל.
רונה: בחיים…
יעל: בחיים הוא לא היה שואל כי הוא לא היה בהריון, אבל זה לא יעסיק אותו, זה שעוד רגע נולד לו ילד, איך זה אמור להשפיע על האופק הקרייריסטי שלו. אבל כל מי שעונה וענתה תשובה שמה מבינה את השאלה, ואז כזה כתבתי כזה, הנה שאלה שאף אחד אף פעם לא היה שואל. ואז יש עוד שאלה לגבי איך את משלבת אמהות וקריירה, ואז אני אומרת, הופה, עוד שאלה שאף אחד אף פעם לא היה שואל, איך אתה משלב אבהות וקריירה? זהו, ואז ככה, על כל דבר כתבתי כזה, אף אחד אף פעם לא היה שואל. זהו, ואז התחלתי לקרוא את ה... כל מיני סטטוסים בצורה הזאת, של אף אחד אף פעם. כמו, תספורת חתן ב-1,500 שקל, אף אחד אף פעם. תספורת כלה, 1,500 שקל, ותספורת חתן, 80.
רונה: כמובן.
יעל: כלומר, הקפיטליזם עובד מאוד מאוד טוב עם מגדר. זהו, ולהתחיל להפוך כל דבר שהוא מגדרי, לשים עליו סימן שאלה. למה זה ככה? למה יש לנו רופאות? רופאות ורופאי נשים, אבל אין לנו רופאי ורופאות גברים. נכון? אין דבר כזה, רופאת גברים.
רונה: כמובן.
יעל: למה? כי כל הרפואה היא בשביל גברים.
רונה: אוקיי, וואו, לא חשבתי על זה ככה.
יעל: כן, האדם הוא גבר, רופא משפחה רגיל הוא רופא גברים, אבל בוא נוציא, יש רופאת נשים. עכשיו, זה נכון שיש לנו איברים פנימיים שיש רק לנשים, אבל לרופא אורולוג, לא קוראים רופא גברים. קוראים לו אורולוג.
רונה: כן.
יעל: כן, אין דבר כזה, רופאת גברים. אבל יש דבר כזה רופא נשים, שזה דרך אגב גם אף אחד אף פעם. האם אתם מכירים רופאת גברים עדינה?
רונה: כן… לא יודעת, את יודעת, אני כאילו, השבוע דיברתי עם עומרי ואמרתי לו ש… לא יודעת, כל הקטע הזה של… לא יודעת, אני כן אשים חזייה, לא אשים חזייה, למה אני שמה חזייה, באיזה קטע, בגלל שזה נוח לי, או בגלל שאני כאילו נתונה למבט שמביט בי ומסיק עלי מסקנות. ואז אמרתי לעומרי, יואו, זה כאילו… חם לי פה נורא. כיביתי אותו קצת. [צליל של מזגן נכבה]
יעל: 21?
רונה: הגזמת לגמרי, זה 23. סתם, ואז אמרתי לו, כאילו, בכל זאת, בשורה התחתונה יש הבדלים בין גברים לנשים. יש הבדלים בין גברים לנשים. ואני לא הייתי רוצה להתלבש כמו מישהי שלא אכפת לה מאיך שהיא נראית. אני רק כן חשוב לי לשים אודם ולשים עגילים. אז איפה עובר הגבול?
יעל: נכון. אני חושבת גם, אפרופו הפודקאסט, שאנחנו נתעסק במיניות, אי אפשר להתייחס למיניות בלי להתייחס למגדר. כלומר, זה באחד המקומות, בכל דבר שקשור לגוף, את יודעת, אני מאוד אוהבת להגיד לא קשור למגדר, על דברים שמאוד קשורים למגדר.
רונה: זה כמובן בציניות.
יעל: בציניות, כן. כלומר, אבל בכל דבר שקשור לגוף, זה לגמרי קשור למגדר. בסדר? כלומר, חוויית הגוף שלך ושלי היא מסוימת בגלל הגוף שלנו, וחוויית הגוף של שני גברים היא מסוימת בגלל הגוף שלהם. גם שם יש מנעד, וזה בעיניי בעייתי שלא מספיק רואים את המנעד הזה. בסדר? אפרופו, כאילו יש נשים שלא צריכות חזייה. שוב, הגוף שלהם הוא כזה שבאמת לא צריך, אבל הם כן ישימו חזייה, ויש גברים שכן צריכים חזייה, והם לא ישימו חזייה.
רונה: ברור, כי מה קשור.
יעל: ברמת הגוף.
רונה: כן, כמובן.
יעל: בסדר? כלומר, יש איזה מנעד שמה, כמו שאנחנו יודעות, אבל בחוויית הגוף אני כן יכולה לבוא ולראות איך חוויית הגוף שלנו מעצבת הרבה מאוד מהתודעה שלנו. כלומר, גם אני נגיד, כאילו, חוויה כמו הנקה, היא חוויה שקשורה למגדר, ואני אוכל לדבר רק עם נשים שהניקו. כי זה חוויה שעכשיו השאלה היא, מה בין החוויה הגופנית של מגדר, לבין תרבות שבעצם מחלקת לנו כל דבר על פי מגדר. והאתגר בעיניי הגדול הוא לנתק בין התרבות למגדר כמה שיותר, בגלל שכמעט תמיד החיבור ביניהם פועל לטובת אי השוויון.
רונה: כן... בעצם מה שאת אומרת, שהכל זה עניין של מודעות.
יעל: לא כל, אבל הרבה הרבה מאוד קשור גם למודעות, וגם, כן אני אגיד, וגם לחזון. יותר מה היינו רוצות לראות כאן. בגלל שהחזון שלי זה לא פרלמנט, זה לא כנסת של 100% נשים. זה לא החזון שלי, אני לא רוצה שאני אשתלט, כן, על העולם. אני לא רוצה רק נשים במוקדי קבלת ההחלטות. החזון שלי זה שותפות של גברים ונשים במוקדי קבלת ההחלטות. זה לא רק מודעות, זה גם לדעת מה החזון, לאן היינו רוצות לקחת את זה. בסדר? הייתי רוצה שיהיה חינוך מגדרי מגיל צעיר, כדי שכל מיני דברים שאת ואני גילינו בשלב די מאוחר בחיים, הילדים שלי כבר רואים את זה. הילד שלי יכול ללכת לכיתת מחוננים, כי הוא כזה, ולשאול את המורה שלו, למה יש כאן יותר בנים מבנות? בסדר?
רונה: חמוד.
יעל: חמוד. ואז שהוא בא הביתה ומספר, אמרתי לו, ואיך קוראים לכיתה? אז הוא אומר, נכון, למה לא קוראים לזה כיתת מחוננים ומחוננות? בסדר? דברים שאת ואני באמת לא חשבנו על זה.
רונה: עד עכשיו לא שמתי לב לזה.
יעל: כן. חדר מורים של 90% מורות. ארגון המורים, ארגון העובדים, ארגון זה… כאילו. אז זה גם מודעות, אבל זה גם חזון. בסדר? זה לא רק לבוא ולהגיד למה זה ככה, זה בואי תציעי משהו אחר. ובאמת ההצעה שלי זה לקרוא לזה ארגון המורות והמורים. ולקרוא לזה מועצת תלמידות ותלמידים. וכן.
רונה: כמו בית הסופרים והסופרות.
יעל: נכון.
רונה: שלמה אני שונאת אותם? כי הם לא נגישים.
יעל: נכון.
רונה: מה זה אומר? שאף אחד לא מושלם.
יעל: אף אחד ואף אחת לא מושלמת, וזה גם בסדר מבחינתי. כלומר, בתוך ההבנה המוגבלת של העולם הזה, אני אומרת, אוקיי, זה המוגבלות. זה המוגבלות בתחום הזה, זה המוגבלות. גם ל-5050 יש מוגבלות. יש, הרי בתוך 5050, וזה המון פעמים הטענות שאני מקבלת, זה מה את רוצה? שיהיו שם נשים שוביניסטיות? תראי מי הנשים שיש היום בממשלה.
רונה: אני לא אגיד את השאלה שכתובה לי פה.
יעל: אוקיי, אז אני אומרת, שוב, עכשיו, אני אומרת, נכון, 5050 זה לא מושלם. אני יכולה להסביר למה בחרתי את האסטרטגיה הזאת ואת החזון הזה בשביל לקדם. האם זה יפתור את כל הבעיות שלנו בעולם או במדינה? התשובה היא לא. אבל כן, אני כן מעדיפה נשים, גם נשים שגם במוקדי קבלת החלטות שאני מתנגדת אליהן, בסדר? כמו מפלגת הציונות הדתית, אני מעדיפה שיהיו שם 50% נשים. למה? כי עם חלק מהנשים אני אוכל לעבוד. דרך אגב, גם עם חלק מהגברים אני אוכל לעבוד. אבל בכל מקום בעולם, וזה מה שעשיתי מהמחקר שעשיתי לפני 5050, בכל מקום בעולם שיש יותר נשים במוקדי קבלת ההחלטות, אז יש יותר שוויון מגדרי. גם כשזה נשים…
רונה: מטומטמות.
יעל: מטומטמות. כי בואי, יש גם גברים מטומטמים.
רונה: יש כאלה גם.
יעל: נכון? ויש גם, להפך, מה שקורה לגברים שהם נמצאים עם נשים במוקדי קבלת ההחלטות, משהו אצלם משתנה. אצל חלקם.
רונה: אוקיי, אז תודה. בואי, בואי, נתחיל כזה. מה העניינים יעלי, ספרי לי כזה עלייך. איך את מתארת את עצמך? איך את מגדירה את עצמך?
יעל: ההגדרה שאני הכי אוהבת להגדיר את עצמי, זה אקטיביסטית. כשאני מדברת על אקטיביסטית, אני חושבת שאקטיביסטים ואקטיביסטיות, קודם כל, מה שאת צריכה זה להיות אדם עצבני.
רונה: אוי, נהדר. נכון. זה הדרישה. וואי, אני שם.
יעל: ההפך מאקטיביזם זה אדישות. בסדר? שכל דבר לא מפריע לך. לא אכפת לי. בתור ילדה, לא כל כך, פשוט סבלתי. כשהיו באות חברות, מה את רוצה לאכול, לא אכפת לי. אני כזה, מה זה לא אכפת לי? אני אומרת, כאילו, תגידי, כאילו, שאני אדע לאיזה כיוון.
רונה: אז עוד אז, כאילו, דרשת.
יעל: אקטיביזם. לא, אל תגידי לא אכפת לי. לא אכפת לי, זה ממש דבר ש… אז כן, אז אני אקטיביסטית. אקטיביסטית זה, אני אדם עצבני. אני מסתובבת בעולם עצבנית. דברים מעצבנים אותי. כשאני רואה שחיתות, זה מעצבן אותי. כשאני רואה אי שוויון מגדרי, זה מעצבן אותי. כשאני רואה גזענות, זה מעצבן אותי. אז אני מגיבה לזה. אז אני אקטיביסטית. אני עצבנית. יש שני דברים שחשוב שיהיה אחרי העצבים. חזון אחר, כלומר, איך הייתי רוצה לראות את העולם אחרת, ושזה גם הרבה פעמים יש לאקטיביסטים. אני חושבת שהרבה אקטיביסטים נשארים בשלב העצבים. ואז הם יכולים לצעוק, אוקיי, צעקתם. מה החזון שלכם? איך נראית, עכשיו אנחנו… כבר עשרה חודשים, צועקות דמוקרטיה. איך נראית מדינה דמוקרטית? מה זה אומר? מה החזון הזה אומר? אז אני חושבת שצריך להציג חזון מאוד ברור. ואולי הכי חשוב זה להפוך את זה לתוכנית עבודה. אז אקטיביסטית זה מישהי עצבנית, שיש לה חזון ויש לה תוכנית עבודה.
רונה: אוקיי, את אומרת את הכל?
יעל: זאת ההגדרה שלי. אז אני אומרת, תמיד ההגדרה הראשונית שלי זה אקטיביסטית. ואחר כך אני גם פמיניסטית, אני ירושלמית, כל מיני עוד הגדרות.
רונה: תביאי, תביאי עוד.
יעל: אני חושבת, פמיניסטית וירושלמית זה לגמרי. אקטיביסטית, פמיניסטית וירושלמית, זה נראה לי ממש הגדרה של הזהות שלי.
רונה: מהמם למדי. את יודעת, את כאילו, טוב, אני, אני…
יעל: גילוי נאות?
רונה: לא, לא גילוי נאות. שאנחנו חברות כבר 25 שנה.
יעל: עלית שלוש קומות בשביל להגיע לדירה שלי.
רונה: עליתי שלוש קומות, כן. כוסאומו. כן, שלא לומר שהיית אקסית של אח שלי, ושם הכרנו.
יעל: זה גם נכון.
רונה: כן, ואנחנו נשארנו ביחד.
יעל: זה גם נכון.
יעל: בזכותך.
רונה: כן? חושבת?
יעל: כן, כן.
רונה: יאללה… אמממ, סתם, זה גם הייתה תקופה שהיית פחות, פחות, אין, נראה לי, אכפת לך מנכון? כאילו.
יעל: נכון.
רונה: זה כן שינוי שאת עברת.
יעל: נכון. לא הייתי אקטיביסטית, עסקתי יותר בחינוך אז, וחשבתי שהפתרון יהיה בחינוך, הנחיית קבוצות, הנחתי קבוצות הרבה שנים.
רונה: איזה קבוצות?
יעל: קבוצות של… של דיאלוג ישראלי-פלסטיני, וקבוצות של מנהיגות, של נוער, ושל מכינות קדם צבאיות, ובאמת חשבתי שהשינוי צריך לבוא מהעומק, וגם זה היה מרחב שהיה לי מאוד נוח בו, המרחב הקבוצתי. ואני אגיד לך את האמת, באיזשהו שלב זה שיעמם אותי. כאילו, הרגשתי שמה שקורה בחוץ הוא הרבה הרבה יותר גדול מהדבר הקטן הזה שקורה בתוך הקבוצה, למרות שכמנחת קבוצות תמיד אמרתי, וואי, איזה מדהים, והנה, הבן אדם הזה שינה את העמדות שלו, והנה, הבן אדם הזה, זאת למדה להקשיב, וזה למד לדבר, וכל מיני כאלה דברים. זהו, ובעצם, התחלתי להיכנס למרחב הפוליטי בירושלים, בבחירות המקומיות של ירושלים, כשירושלמים קמו.
רונה: מתי זה היה, באיזה שנה?
יעל: ב-2013? כן? לפני 20 שנה. כן, ב-2013. לא, לא 20. 10 שנים? לא, אז אולי ב-2008? אז 2008. כן, 2008. יש בחירות לרשויות המקומיות כל חמש שנים, אז זה קל לזכור. את הבחירות לכנסת נורא קשה לזכור. כן, אז זה 2008. זהו, ואז התחלתי להיות חלק, וראיתי בעצם איזה, כמה הרבה דברים אפשר לעשות ברמה המוניציפלית, ואז התחלתי להיות אקטיביסטית, וגם בתחום של חופש דת, גם, כאילו, חברים וחברות שלי התחילו להתחתן, ואמרתי, למה אתם מתחתנים ברבנות? אז אמרו, מה האפשרויות האחרות? אז אמרתי, לא יודעת, לא מתחתנים ברבנות. זה היה נראה לי ברור שלא מתחתנים ברבנות. ואז נהייתי אקטיביסטית גם שם. אבל באמת זה לא… שאלה מאוד טובה, מתי זה התחיל. אם תשאלי את ההורים שלי, אני מעריכה שהם יגידו שמגיל אפס. כי לא קיבלתי את המציאות כמו שהיא, מגיל מאוד קטן. זה נכון. כאילו דברים עיצבנו אותי אבל חשבתי שהפתרון, הוא יהיה בתהליכים ארוכי טווח, ברמה של חינוך, וקבוצות. ובאיזשהו שלב השתעממתי מזה, וגם הרגשתי שהשינוי צריך להיות הרבה הרבה יותר רדיקלי. ואז התחלתי להיות אקטיביסטית, כאילו, ללכת להפגנות, לכתוב ניירות עמדה, כאלה דברים. וזה היה בעיקר בתחום של חופש דת ושל שוויון מגדרי. ויש קשר ביניהם. כי יש קשר. כי זה שבישראל אין חופש דת, פוגע בעיקר בנשים.
רונה: כן. את חושבת שזה שגדלת בבית דתי, זה תרם להבנה שלך את המציאות כמו שהיא?
יעל: כן.
רונה: או בואי נאמר, איך זה תרם?
יעל: זה תרם כי גדלתי בבית, קודם כל, עם שתי סבתות עובדות. אין סביבי הרבה אנשים ונשים שגדלו עם שתי סבתות עובדות. אחת שהיא הייתה מהנדסת מכונות. היא למדה בארצות הברית, ועלתה לארץ בשנת 49', עם תואר בהנדסת מכונות. וסבתא אחרת שהייתה פוליטיקאית במפד"ל, הייתה ממקימות תנועת "אמונה", והייתי הולכת איתה לכנסת. אז אני חושבת שהבית שגדלתי בו, ואמא שלי היא דוקטור לביולוגיה. גדלתי בבית כאילו יש שוויון מגדרי. בכל מה שקשור לעולם החילוני.
רונה: הו… שמעתי את ה"כאילו" הזה.
יעל: כן. כי אמא שלי הייתה דוקטור לביולוגיה, אבל שהיה צריך, שהיה זימון, לא ספרו אותה לזימון. לא ספרו אותה לזימון.
רונה: מה זה זימון?
יעל: זימון זה שבסוף הארוחה אומרים "חבריי נברך", או "רבותיי נברך".
רונה: "רבותיי נברך".
יעל: כן.
רונה: הו מאמא…
יעל: נכון. אז ילד בן 13 כן, אבל אמא שלי או סבתא שלי לא. אז אני חושבת…
רונה: כן, זה מטריף אותי עד היום. עד היום זה מטריף אותי.
יעל: זה מטריף.
רונה: עד היום זה מטריף אותי. שאנחנו עושים סדר פסח, ונותנים, וההשקעה, אחי הגדול והחכם, נתן לכל הגברים לקרוא, לכל גברים, ילדים בני 12, הם גברים יותר ממני. וזה מטריף אותי, קדיש על אבא שלי, for fuck's sake, אני לא מספיק טובה, בשביל כל האזכרות כל שנה שעולים לקבר.
יעל: צריך לספור עשרה גברים.
רונה: כן, עשרה גברים. בוא נמצא איזה מישהו שעובר פה רחוב, כי הוא יותר טוב ממך, כי לך יש פות. מה, מה, כאילו...
יעל: כן.
רונה: זה מטריף אותי.
יעל: לא, לא, זה מטריף. כאילו, גם אצלנו משפחה, שאבא שלי שואל, מי בא לאזכרה? אני יודעת שהשאלה אם אני באה, מעניינת אותו חלקית. בסוף מעניין אותו כמה זכרים באים לאזכרה, כדי לשאול, האם הם יוכלו להגיד קדיש. בסדר? כלומר, האם יהיה שם מנין, ולא סופרים אותך. הביטוי "לא סופרים אותך" הוא לגמרי ממושגים דתיים. כי סופרים גברים לזימון, סופרים גברים למנין, ולא סופרים נשים, לא לזה ולא לזה. וזה יומיומי. כאילו, זה לא פעם בשנה, זה יומיומי. תחשבי על גברים דתיים, שהם שלוש פעמים ביום מדירים נשים. כל פעם שהם הולכים לתפילה, הם סופרים רק גברים לתפילה. זה כל כך רגיל אצלם. אז לחלוטין אני חושבת שזה השפיע. אני מאוד אהבתי את העולם הדתי, ויש בי עדיין משהו שמאוד אוהב. אני אדם רליגיוזי, קהילתי, אני אוהבת את הדברים האלה. כאילו, יש סביבי אנשים אתאיסטים מהבטן. זה לא מעניין אותם. שאת שמה להם שיר של תפילת ראש השנה, זה לא עושה להם כלום. לי, את שמה את המוזיקה של ראש השנה, משהו אצלי זז, זה נוגע בי. אני אוהבת את זה. אבל באמת שם, המחסום הוא מאוד מאוד ברור. את לא יכולה לגשת אל הקודש.
רונה: כן, האמת שלי לקח הרבה זמן להבין שאפשר ליהנות משני העולמות. מהעולם החילוני שהוא עשיר ומלא בידע, וגם בהנאות, וגם מהעולם הדתי, שהוא גם, כבודו במקומו מאוד מונח על סף הספרים שלי.
יעל: כן. זה עולם מאוד עשיר, אני כן אגיד שאני חושבת שלעולם החילוני אין הצעה עדיין ברמה הקהילתית. יש ברמה, יש ברמה אידיבידואלית, יש ברמה המשפחתית, אין בית כנסת.
רונה: את לא חושבת שהקהילה החילונית מצליחה לייצר כאילו אלטרנטיבה לבית כנסת?
יעל: זו שאלה מאוד טובה, בגלל שאחד החוזקות שיש בבית כנסת, זה החזרתיות. שכל שבוע, יום שישי, כל שבוע, שבת, קריאה בתורה, יש משהו בחזרתיות הזאת. והעולם החילוני, הוא בגלל שהוא עולם של חירות, אז אין שם הרבה פעמים מסורות וחזרתיות. ומשהו לדעתי קצת השתנה. אני הרגשתי את זה בשנה שהיינו בהפגנות על הדמוקרטיה, כל שבת, כל שבת, יצאנו להפגנה, היה כבר מוזיקה, היה כבר את הקהילה, היה את האנשים שאת יודעת שתפגשי שם, היה את הנאומים, שזה קצת כמו הדרשה של בית כנסת, ואני הרגשתי שזה מחליף לי קצת את הצורך בבית כנסת. ואז הגיעה המלחמה. וזה נעלם. ועוד כמו עם הרבה דברים שנעלמו, בעצם המלחמה מחזירה כל אחד ואחת הביתה. אבל מצד שני, היה עליה של החמ"לים ושל הקהילתיות והעזרה לזולת, שבזה אנחנו כמובן מצטיינות ומצטיינים, מדינת ישראל. ומה שאנחנו רואות באמת בשבועות האחרונים, זה את החזרה לקהילתיות של ההפגנות, שחלק מההפגנות זה לטובת החזרת החטופים והחטופות, שאמן שיקרה כמה שיותר מהר, וחלק מההפגנות זה על בחירות. וברגע שיהיו בחירות, אנחנו נרצה שיהיה בחירות שיצביעו להם 50-50, רק לרשימות. אם גנץ מקים עכשיו, מקבל 40 מנדטים, זאת אומרת, על פי סקר מעריב האחרון, הוא מקבל 40 מנדטים. אין לו שם 50-50, ואני רוצה להודיע לגנץ, אם אין לך 50-50, אנחנו לא נצביע לך. ואותו דבר ליאיר לפיד, ואותו דבר ליאיר גולן, לכל אחד שחושב פה להקים מפלגה, כמובן רק גברים מקימים מפלגות, לצערנו אנחנו עוד לא במצב שנשים מרשות לעצמם להקים מפלגות, זה קשור גם לכסף, למעמד, לעוד כל מיני דברים, אבל אנחנו נרצה ונדרוש שכל הרשימות יהיו 50-50, כי אחרי השביעי לעשירי, צריך לקרות כאן שינוי דרסטי בפוליטיקה.
רונה: אגב, יעלי, אגב, מה את אומרת על הקשקוש הזה של… אה... לא עושים בחירות בזמן פוליטי, בזמן מלחמה, אל תערבו פוליטיקה במלחמה, מה את אומרת על הקשקוש הזה?
יעל: אני אומרת שזה קשקוש, בגלל שכל המלחמה הזאת היא גם קשורה לפוליטיקה. בסדר? זה לא לא קשור לפוליטיקה, זה לגמרי קשור לפוליטיקה. הממשלה הזאת רוצה להחזיק מעמד, כי הם יודעים שביום שאחרי, יש סיכוי שהם לא יהיו בממשלה. אז הם ישמרו כמה שיותר, והם ידאגו לזה שיורידו את האש, מהחרדים, על הגיוס של החרדים. והם ידאגו לזה שבכלל לא יהיה משא ומתן ודיון על הפלסטינים אזרחי ישראל, וגם לא כמובן הסדרים מדיניים. הם ימשיכו לעשות, הם המשיכו לעשות פוליטיקה. הם רק לא רוצים בחירות, ואנחנו, אני, כן רוצה בחירות, אני רוצה בחירות כי הממשלה הזאת נכשלה. וזו הממשלה הרעה ביותר למדינת ישראל ולחברה הישראלית, ואת זה צריך להפסיק. וזה… היא גם הרעה ביותר, כי יש בה הכי מעט נשים, כלומר, יש שם חמש נשים, אבל הם לא בעמדות מפתח בממשלה הזאת, ויש שם הרבה מדי גברים, שחלקם הם מדירי נשים באידיאולוגיה. לא במקרה, באידיאולוגיה של הדרת נשים. ואת זה אנחנו נהיה חייבות לשנות.
רונה: אני זוכרת שמישהו, אני לא אגיד מי, אבל מישהו ממשפחתי הדתייה, אמר לי פעם, עכשיו הוא לובש כיפה, יש לו ילדים וכולם בחינוך דתי, וברוך השם, טפו טפו. הוא אומר לי, אני מזמן לא מאמין באלוהים, אבל אני מקיים את כל המצוות, כי זה לקום בבוקר, וזה ליטול ידיים, ולהגיד, זה כאילו כל הטקס, זה מלווה אותך כל היום, זה מנהל לך את החיים, וזה כאילו בובה של סדר יום.
יעל: לגמרי. תחשבי כמה אפליקציות המציאו בשביל לייצר לך סדר יום. כלומר, העולם המודרני כל כך עסוק בלייצר לך הרגלים, וכן, ובמובן הזה, כאילו עולם דתי, הוא מצליח, כי את יודעת מה את עושה בבוקר, את יודעת מה את עושה בערב, יש טקס לכל דבר. טקסים יש להם כוח מאוד מאוד חזק בחיים. ואני אוהבת טקסים.
רונה: אגב טקסים, את גם אוהבת חתונות.
יעל: נכון.
רונה: את רק רוצה לספר על זה? כי זה נושא מדהים ומרתק.
יעל: נכון, אני חושבת ש… קודם כל, אני אוהבת טקסים. זה דבר שנוגע בי, גם זה, זה רגש, יש אנשים שאוהבים טקסים, יש אנשים שלא סובלים טקסים. אני אוהבת טקסים, יש בהם כוח, שהוא כוח קהילתי, קורה בהם משהו. אבל הבעיה מתחילה כשטקס לא תואם את עולם הערכים שלך. בסדר? כאילו, אם את אומרת קידוש בערב שבת, אבל את לא מזדהה עם שום דבר שנאמר שם, אז נהיה לך פער מהקידוש. ומה שאני מציעה זה, בואו, את רוצה להגיד קידוש, תגידי, פשוט תבחרי איזה מילים לומר. לא צריך להגיד את המילים, אפשר חלק להגיד. אנחנו אומרים "אשר בחר בנו עם כל העמים" ולא "אשר בחר בנו מכל העמים". זהו, שינוי של אות אחת. אבל זה מה שהילדים שלי מכירים, הם חושבים שכך אומרים קידוש. "אשר בחר בנו עם כל העמים". כי אני לא רוצה, כאילו גם אלוהים בחר את הנוצרים, להיות מה שהם. הוא בחר כל מיני דברים, אם יש אלוהים. אז אני מאוד אוהבת טקסים, והתחלתי להגיד שכשחברים וחברות שלי התחילו להתחתן, לא הצלחתי, לא הצלחתי להבין איך מתחתנים בתוך טקס שבו האישה עומדת כמו עציץ. למה כמו עציץ? משקים אותה. זה הזיה. איזה עוד טקס בעולם משקים אותך, כשאת יודעת, יש לך ידיים, את יכולה לשתות. עכשיו, הטקס המסורתי, פעמיים משקים את הכלה. פעם אחת האמא משקה את הכלה, ופעם שנייה החתן משקה את הכלה. כלומר, את ממש…
רונה: מדהים. את יודעת, יכול להיות שבגלל שכאילו, כל כך הרבה שנים השקו אותי והאכילו אותי, והייתי כאילו, כי הייתי משותקת, אז זה מעולם לא עבר לי בראש. הייתי חסות אז לאישה כמשהו מוגבל.
יעל: לגמרי.
רונה: אני אומרת, כן, מה מוגבל זה, זה זה.
יעל: כן, כשאני התחתנתי, אז עכשיו, אני התחתנתי אחרי שאחים שלי התחתנו, ואמא שלי באמת מאוד התרגשה מזה שכאילו סוף סוף הבת שלה מתחתנת. וגם, שחיכתה לזה, אי אלו שנים. אבל אמרתי לה שאני לא רוצה שהיא תשקה אותי. כאילו, זה התפקיד של האמא של הכלה. בכל החתונה, האמא של הכלה, היא משקה את הכלה. אמרתי לה, אמא, את לימדת אותי לשתות בגיל שנה, ומאז אני שותה לבד.
רונה: יפה מאד.
יעל: כן, אני ממש טובה בלשתות לבד.
רונה: וואו, מדהים. זה עוד אחד מהיתרונות שלך.
יעל: [מגחכת] כן, לגמרי, יכולה להכניס את זה לקורות חיים שלי. אבל זה שנשים ליברליות, פמיניסטיות, מרשות לעצמם לעמוד תחת החופה, מכוסות בהינומה. איזה עוד טקס בן אדם של עצמו, הוא מכוסה. חוץ מלוויה, דרך אגב. אבל כאילו, מה זה הדבר הזה שאישה מכוסה בטקס של עצמה? כשאני עורכת חופה, אגב, יש לי שני תנאים. אחד, שהאישה לא מכוסה. הכלה לא מכוסה. והדבר השני, זה ששני בני הזוג מדברים, שומעים את הקול שלהם, אפרופו לחישות. גם אם את לא אוהבת לדבר, את תגידי משהו, כי זה החופה שלך, זה לא החופה שלי. אז אני עורכת חופות, גם כי זה מרחב מאוד מאוד פטריארכלי, כלומר, האימאג' שיש לנו של מי עורך חופה, זה גבר מזוקן.
רונה: כן.
יעל: לגמרי. ואז כשרואים אישה, זה פתאום כזה, אוקיי, משהו פה, משהו כאן שונה. ולזוגות שאני עורכת החופה שלהם, ואחד הדברים שנורא חשוב לזוגות בחופה זה שיהיה שקט. אז אני אומרת, אני אגיד לך משהו, ברגע שאישה עורכת את החופה, בדרך כלל יש שקט. כאילו יש איזה משהו במוד של המורה, וגם שזה אחר. אז זהו, אז אני עורכת חופות כאקט פמיניסטי, וגם כאקט שלוקח בעלות על הטקס. וזהו, ואני, כאילו זה מרחב מאוד מאוד מרגש בעיניי.
רונה: את יודעת, כשאנחנו התחתנו אז אני, זה היה כזה מוזר מדי שאת תעשי את זה…
יעל: נכון.
רונה: אנחנו חברות, וזה. אז חיתנה אותנו הרבה הרפורמית, נעמי אפרת המדהימה. ובאמת נעמי סיפרה לי, שגם אנשים שבאים לעשות חתונה רפורמית, הם הרבה פעמים רוצים גבר. שזה כאילו מטומטם ברמות, אני, כאילו, אני באמת, זה באמת, זה באמת בלתי מובן לי.
יעל: זה קשור ל… תשובה שבאה הרבה מתחום הפרסום, זה קשור לאימג'.
רונה: כן.
יעל: כלומר, מה, כמו שאת לא תראי כלות לובשות שמלה כחולה, כי אם זה שמלה כחולה, את לא כלה.
רונה: את לא כלה, בדיוק.
יעל: בסדר?
רונה: כן. זה מסמן אותך.
יעל: בדיוק. וחתן אין דרך לסמן אותו, אבל את הכלה מסמנים עם השמלה הלבנה הזאת, אבל זה האימג', והאימג' של חופה, זה חתן, כלה, וגבר מזוקן. גם בארגון שאני חלק ממנו, שהייתי חלק מהקמתו, "הוויה", שמתעסק בטקסי חיים, יש לעורכי הטקסים הגברים פי ארבע עבודה, מעורכות טקסים.
רונה: וואו, וואו, מדהים. זה מדהים פשוט. דרך אגב, את יודעת, אבל שלומר, בקהילה רפורמית, שעוד פעם, בתור ילדה דתייה, שגדלה, שאמרו לה שרפורמי זה יותר גרוע מנוצרים.
יעל: לגמרי.
רונה: ופתאום אני באה לטקס שלהם, ואז הם אומרים, הם משוגעים לגמרי, הם אומרים, ברוך אבותינו ואמותינו.
יעל: כן.
רונה: וכאילו, וואו, זה קיצוני, רפורמים…
יעל: מאד קיצוני.
רונה: הרבה יותר גרועים מנוצרים. שמע ישראל.
יעל: אבל באמת אני חושבת שדרך אגב, הסיבה שבחברה הישראלית התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית לא הצליחו להתקבל, זה בגלל הפטריארכיה של החברה הישראלית. החברה הישראלית היא מאוד מאוד פטריארכלית. זה קשור לצבא, זה קשור לתפיסת ביטחון. תראי את המצב בכנסת, בסדר? כאילו, כמה מחברות וחברי הכנסת הגיעו בעצם מהצבא. כאילו, יש משהו שהצבא, אתה, הופס, עכשיו, הייתה אלופה אחת בצבא, אז היא גם בכנסת. כן, כלומר, אורנה ברביבאי הייתה אלופה, היחידה בצבא, אז הנה, היא כבר בכנסת. כלומר, זה, התרבות הישראלית היא מאוד מאוד פטריארכלית.
רונה: אגב, אמר לי הרב, שכבר רבנים, רפורמיים, זה נדיר. זה פשוט נדיר, יותר קשה להיות רב בתור גבר, מאשר רבה. כלומר, הרוב הרפורמיים זה רבות.
יעל: כן. נכון, אבל זה גם קשור לזה שהרבה, זה קשור, יש, אני מכירה לא מעט דתל"שיות שהן רבות רפורמיות. עכשיו, אם הם היו דתיים, אם הם היו גבר, יש מצב שהן היו רבות אורתודוקסיות. כלומר, זה קשור לזה שאת יכולה להיות רבה רק אם את רפורמית או קונסרבטיבית. אבל, אז אני אומרת, החברה הישראלית היא מאוד מאוד פטריארכלית. אז זה מאוד מאוד עמוק. אז החתונה היא דוגמה לזה. גם זוגות חילונים בוחרים בגבר מזוקן שיערוך את החופה שלהם.
רונה: כן. אני באופן אישי ממליצה בחום להתחתן עם אישה. זה כל כך...
יעל: במקרה הזה את התחתנת עם גבר [רונה צוחקת] אבל אישה ערכה… אישה ערכה את החופה, שזה גם דרך אגב…
רונה: תודה על התיקון. לא, אין לי בעיה להתחתן עם נשים.
יעל: לא, אני גם אין לי בעיה. אבל אני אומרת, אבל כשאומרים, שואלים אותי אם אני מחתנת, אני אומרת, אני לא מחתנת, אני עורכת את החופה. זה גם תפיסה של… אני לא בעלת הטקס. הזוג הם בעלי הטקס. בסדר? זה שלכם הטקס, ואני באה לשרת אתכם ואני אערוך את הטקס על פי מה שאתם קובעים. אבל אחד הדברים שמשגעים אותי בחופות אורתודוקסיות, של חילונים, זה שהרב אומר, תחזור אחריי, הרי את, הרי את, מקודשת לי, מקודשת לי. עכשיו מה שקורה בסוף זה שבעצם החתן אומר לכלה, הרי את מקודשת… לא חתן, הרב אומר לכלה, כאילו… בעצם הרב אומר לכלה, הרי את מקודשת לי, בטבעת זו כדת משה וישראל.
רונה: כמו שנאמר, שמע ישראל.
יעל: כן, כן. אבל זה התפיסה הזאת שהוא זה… אני אומרת, מה קשה לקרוא מהדף, הרי את מקודשת לי. למה הוא אומר לו, תחזור אחריי.
רונה: כן. אז באמת אנחנו כאילו, כש... כשבנינו את הטקס אחד עם הרבה, אז אני זוכרת שחבר של עומרי, אמר, מה, הולכים לרבנות חותמים על טופס, מה יש לך, כאילו, מה אתה כבד? ואנחנו כאילו פירקנו את כל הברכות, מה מתאים לנו, מה לא מתאים לנו. ובסוף אמרנו אחד לשנייה, הרי אני מקודש לך. לא בצורה פסיבית, כאילו. אני בוחר להיות מקודש לך.
יעל: כן.
רונה: סתם, אבל גם באמת, את הבחירה הזאת בטקס כמו שהוא היה, זה היה כי מבחינתי אין מצב שאני אתחתן, שאני אהיה שם כמו קרפדה, ש…
יעל: עציץ, עציץ.
רונה: ממש, ממש.
יעל: קרפדה לפחות קופצת.
רונה: נכון.
יעל: באמת, היא לא עושה כלום. הכלה בטקס המסורתי מושיטה אצבע ושמים עליה, והוא שם עליה, זהו.
רונה: כן... מרוגשת ושמחה כי זה היום ה… סבבה.
יעל: זה לא היום המאושר.
רונה: למי שבוחרת לעשות ככה, זה פשוט לא הדרך שלי.
יעל: אני לא כזה מפרגנת.
רונה: לא.
יעל: אני די עצבנית, כשאני הולכת, אפרופו אקטיביזם, כשאני הולכת לחופות כאלה, אני ממש נהיית עצבנית.
רונה: כן.
יעל: כן. ומעצבן אותי. מעצבן אותי לראות את הפסיביות של הכלה, ולפעמים זה כלות שיש להם מה לומר. ומעצבן אותי לראות…
רונה: לפעמים זה כלות שיש להם מה לומר.
יעל: כן. יש לפעמים כאלה שאין להם מה לומר, אבל לפעמים זה נשים שיש להם מה לומר במציאות, והן עומדות שם, כמו עציץ.
רונה: השם ישמור.
יעל: לא בונה עליו.
רונה: כן… ו... אני רוצה להגיד שכאילו, אני רוצה לשאול אותך, את החלק של המשפחה שלך, בכל ה… מה שנאמר, ההוויה שלך. כאילו, את נשואה לתומר פרסיקו.
יעל: נכון.
רונה: שהוא גם יש לו…
יעל: ממנו...
רונה: יש לו מעלות משלו.
יעל: לגמרי. באמת אני אגיד, הרבה ממי שאני היום, זה… זה באמת קשור אליו, כי כשפגשתי אותו הוא היה אקטיביסט ממש, ומעצב דעת קהל. ואני חשבתי, שוב, שההשפעה שלי תהיה ברמת החינוך והקבוצות. ואז ראיתי את היכולת של עיצוב דעת קהל. ואני חושבת שהרבה מאוד למדתי ממנו, ואני אומרת לו תודה על זה.
רונה: מה הוא עושה? דוקטור תומר פרסיקו?
יעל: הוא חוקר דתות. אבל הוא... אני חושבת שמעצב דעת קהל, זה דרך טובה. הוא חוקר, הוא מלמד, הוא כותב, הוא באמת משפיע דרך המילה הכתובה, על הרבה מאוד אנשים.
רונה: ויש לך שני בנים.
יעל: נכון.
רונה: קטנים, חמודים.
יעל: הם כבר קצת גדולים, הם בני שמונה ואחת עשרה.
רונה: כן, זה קטנים.
יעל: כן.
רונה: ואיך כאילו, את רואה את ה… אגב השליחות שלך בעולם הזה, על ידי חינוך שני בנים, שיהיו יום אחד גברים.
יעל: כששאלת אותי איך אני מגדירה את עצמי, אז המון פעמים נשים מגדירות את עצמם, אמא.
רונה: אני אמא של בלה בלה בלה. וואי, זה משגע אותי.
יעל: עכשיו, מה שנקרא, אף אחד אף פעם, לא ראיתי שמגדיר את עצמו, אני אבא ל…
רונה: לא נכון, אל תגידי.
יעל: היום אולי קצת יותר, בטח לא משפט ראשון, אולי משפט עשירי. זה כאילו, זה לא… שוב, הלוואי שזה ישתנה. ביום שזה ישתנה, מצבנו טוב. שיגידו על ראש עיר, הוא אבא ל-טטי טטה, והוא בן… לא.
רונה: לא הייתה... אני כן שמעתי דברים כאלה.
יעל: כן, אז אולי היום יותר.
רונה: אולי.
יעל: אולי המהפכה כבר קורית. זהו, אז האימהות שלי, היא לא חלק מהזהות שלי. אני לא עסוקה באמהות שלי כל כך הרבה. אני משתדלת להיות אמא טובה. אני נמצאת שם המון. אני מביאה את הילדים אל העולם שלי, ופחות מביאה את עצמי אל העולם שלהם.
רונה: אם עכשיו מתקשרים אלייך מהגן, ואומרים לך, לא יודעת, את מה שעושים לאמהות... לא יודעת מה…
יעל: את יודעת, פעם אמרתי למנהלת בית ספר, שתגיד למזכירה, שכשילד לא מרגיש טוב, או ילדה לא מרגישים טוב, שיתקשרו קודם כל לאבא.
רונה: אוקיי.
יעל: שהשנה מתקשרים קודם כל לאבא.
רונה: לאבא בכללי?
יעל: כן, כן, לאבא.
רונה: אוקיי.
יעל: יש לכם רשימה. ליד כל ילד רשום בדרך כלל אבא ואמא. לפעמים יש אבא ואבא, לפעמים יש אמא ואמא, אבל בדרך כלל יש אבא ואמא, לפעמים יש הורים יחידנים, אבל כמעט תמיד, רוב הילדים יש את האבא ואמא. והאוטומט זה להתקשר לאמא. אז אותה מזכירה, אמרתי לה, תעשי ניסוי, חודש אחד תתקשרי רק לאבא.
רונה: נו…
יעל: היא אומרת לי, תקשיבי, התגובות של האבות, זה שוק טוטאלי. שוק טוטאלי, כן? כאילו, רגע, היא לא ענתה, כאילו, אשתי לא ענתה? אני כזה, לא, התקשרתי קודם אליך. בסדר? כלומר, האובייס הזה, שהם מתקשרים לאמא.
רונה: למטפלת…
יעל: בסדר? אז עכשיו, שוב, הילדים שלי, בלי עין הרע, טפו טפו טפו, שיהיו בריאים, כמעט ואין כאלה דברים שהם מתקשרים אליי. אני גם הרבה פעמים לא עונה, הפלאפון שלי על שקט, ועדיף להם להתקשר לתומר. אבל הדיפולט הוא תמיד להתקשר אל האמא. אבל אני באמת לא עושה חיים קלים גם למורות של הילדים שלי.
רונה: כן... תגידי יעלי, את רוצה לספר לי על נתנאל?
יעל: על אח שלי?
רונה: כן.
יעל: אחי הגדול נתנאל. מה אני אגיד עליו? הוא היה אח שלי 46 שנה, 45 שנה. ואיבדתי אותו לאובדנות. הוא בעצם לקח את חייו, כי היה לו ממש ממש ממש קשה. זהו, הוא היה אדם באמת מאוד גדול, ויזם, ואכל את החיים בלי מלח. ובסוף הוא התאכזב מהעולם. ממש התאכזב. כל הרעיונות שלו גדלו להיות פרויקטים, נגיד כמו 5050, אז לאח שלי יש מלא פרויקטים שהוא עשה פה. אבל ממש היה לו קשה. ממש ממש היה לו קשה. בטח בסוף. היה לו קשה אני חושבת הרבה מהחיים. אבל בסוף, בשנה האחרונה היה לו ממש ממש קשה, ממש דיכאון עמוק. לא ראה שום אור, לא ראה שום סיכוי שיהיה יותר טוב. ויום שבת אחד בבוקר הוא לקח את האוטו, ונסע אל מותו. ונפרדנו.
רונה: איפה את רואה את החלק שלו בעיצוב של מי שאת? של כל הפרויקטים שלך?
יעל: זאת שאלה טובה. אני חושבת שיש בינינו הרבה דמיון ביזמות הזאת. ברצון לשנות העולם. כשאני בניתי את 5050, זה היה בתוך השנה שהוא היה בדיכאון, היינו המון המון ביחד, והייתי מספרת לו המון על 5050. והוא לא היה איזה פמיניסט גדול, אבל הוא כן אמר לי, את הצלחת להשפיע עליי גם, ואם את הצלחת להשפיע עליי, יש לך סיכוי.
רונה: וואו.
יעל: כן. והוא אמר לי, את חייבת להביא מסר של תקווה, ולמה זה נוגע לכל אחד ואחת. אז יש הרבה דברים שנמצאים במיזם, שהם קשורים להערות שלו. זהו, זה כאילו לא קשור אליו ישירות, כי פמיניזם לא עניין אותו, שוויון מגדרי לא עניין אותו. אבל זה כן קשור. שוב, בשנה אחת אני איבדתי אותו, ובאותה שנה נולד 5050. וזה שתי פסגות הפוכות. כאילו זה תהום שפוגש פסגה. ואני חושבת שזה היה קשור, איכשהו.
רונה: כן…
יעל: גם אובדנות אגב, יש לה מימד מגדרי. הרבה יותר גברים מתאבדים, ולוקחים את החיים שלהם, כאילו יש להם, במובן מסוים, כאילו יותר קשה להם להחזיק את הקושי של העולם הזה. וזהו, ואני חושבת שאת ואני מכירות תהומות.
רונה: מכירות.
יעל: מכירות.
רונה: מכירות.
יעל: וגם פגשנו אחת השנייה בתהומות.
רונה: מכירות.
יעל: אבל יש בנו איזה קול פנימי, עכשיו שוב, זה לא רק קשור למגדר. זה סטטיסטית, יש יותר גברים, יש הרבה יותר גברים שלוקחים את החיים מאשר נשים.
רונה: אני שמעתי את הנתון, שרוב הנשים שמנסות להתאבד, הן לא מצליחות. בקטע של קריאה לעזרה, כאילו.
יעל: כן. כן, הרבה פעמים, ניסיון להתאבדות הוא בעצם קריאה לעזרה. נכון, אבל שוב, יש שם השאלה האם הן רוצות באמת להתאבד.
רונה: נכון.
יעל: כלומר, הרבה פעמים ניסיון להתאבדות, הוא באמת קריאה לעזרה ולא רצון להתאבד.
רונה: בדיוק, כן.
יעל: זהו, אבל כן. מאוד, באמת, וזה חוויה משנת חיים.
רונה: אבל נתנאל כאילו ידע לעשות את זה עד הסוף.
יעל: כן, כן.
רונה: עד הסוף.
יעל: כן. זהו, זהו, זה כמו, זה קצת כמו אמהות. זה, זה, once זה קורה, זה משנה לך את כל… את קמה בבוקר, והוא מת.
רונה: וואו.
יעל: כאילו, זה באמת, אני לא הכרתי את החוויה הזאת. אולי את מכירה יותר, כי כאילו, את, יש לך מוות של אבא שלך, ואת נושאת את זה הרבה שנים, ואת קמה בבוקר והוא איננו. זהו, אבל כאן יש כאן באמת כאילו, באמת, זה המוות הכי קרוב שפגשתי. והכי טרגי, והכי כואב. טוב, אני כאילו, אני רק מקווה ש… כאילו, לא מקווה, אני יודעת שהוא לא סובל. כמו שהוא סבל.
רונה: כן.
יעל: אני לא יודעת מה יש מעבר.
רונה: כן. סתם, אבל אני חושבת שזה באמת, את יודעת, שסתם שאנחנו, נאמר, עושים את הראיון הזה על מי שאת, ועל כל הפרויקטים המדהימים שאת, שאת מקדמת. אני חושבת שיש לו חלק גדול בזה, גם למוות שלו וגם לחיים שלו.
יעל: נכון, נכון. כלומר, יש משהו בכלים שלנו בחיים, שהוא, שהוא דומה. זה גם קשור לבית. כאילו לאבא שלי, אבא שלי הוא כזה יזם. כן, ו… דרך אגב, הוא לא פעל מעצבים. הוא פעל מכאב. כאילו, אמרתי שבשביל להיות אקטיביסט, אתה צריך להיות קודם עצבני.
רונה: כן.
יעל: אז אני כשאני חושבת עליו, מה שהניע אותו זה כאב. ולא, ולא כעס. אצלי זה לא כאב, זה כעס.
רונה: אוקיי, שאת אומרת שזה פשוט סמנטיקה.
יעל: זה לא סמנט...
רונה: זה אותו רגש.
יעל: נכון. לא, זה רגש שמניע אותך.
רונה: כן, זה רגש שמניע אותך.
יעל: בפעולה.
רונה: כן.
יעל: זה מפגש עם החוסר של העולם, בסדר? אקטיביזם זה הרבה פעמים מפגש עם מה לא טוב כאן, ואיך נהפוך אותו ליותר טוב.
רונה: כן.
יעל: אז אצלו זה הרבה היה כאב.
רונה: מה לא טוב כאן ואיך אני נמנעת מזה?
יעל: כן.
רונה: כאילו, איך אפשר לומר.
יעל: ממש בסוף. כי הוא לא היה אובדני אני אף פעם. זה ממש היה החודשים האחרונים של חייו. אבל כאילו זה היה יותר מה לא טוב פה ואיך אפשר לתקן, עד שזה הפך למה לא טוב כאן ותמיד לא יהיה פה טוב. אז אין מה לעשות. ותמיד לא יהיה לי. הוא מאוד התייחס אל עצמו.
רונה: אוף, כן. תביאי לי פה, נגמור במשהו אופטימי ושמח. אוקיי?
יעל: יאללה.
רונה: אני רוצה כאילו שתלכי כאילו לדעת, נאמר, אני הולכת מחר לשנות את העולם כראות עינייך. מה את משנה בעולם?
יעל: אני אגיד מתי אני סוגרת את…
רונה: תשתוללי.
יעל: לא, אני רוצה לסגור את מיזם 5050. אני קודם רוצה שהוא יקום, כלומר הוא קם אבל אני עכשיו צריכה לגייס כסף כדי שהוא ימשיך. אבל אני רוצה לסגור אותו ביום שיש 50%. שיש 50% נשים בכנסת ובממשלה. מיזם 5050 השיג את יעדו. האם הגענו אל שוויון מגדרי? התשובה היא לא. הגענו אל הדבר הזה שנקרא 5050. ועכשיו צריך לעבוד על כל שאר המרחבים. אבל כן, כאילו, ואני חושבת שזה אפשרי, שתוך כמה שנים אנחנו יכולות להגיע למצב של 50% נשים בכל מוקדי קבלת ההחלטות בישראל. אז זה החזון הקצר, מבחינתי, של יעל יחיאלי. זהו, ותתני לי את זה. אז מה אני עושה ביום שאחרי?
רונה: נו…
יעל: לא, זו שאלה טובה. אני צריכה לראות מה הדבר הבא שמעצבן אותי. כאילו, זה גם יהיה קשור לדמוקרטיה, זה יהיה קשור לגזענות, זה יהיה קשור כאילו על הפצעים. הפצעים של העולם הזה יש בו, זה ממש עולם פצוע.
רונה: נראה לי ברוך השם... עכשיו אנחנו בתקופה עם מלא פצעים.
יעל: כן.
רונה: לא יהיה חסר לך במה לטפל.
יעל: כן, אז כן, אני חושבת שזה… זהו, אבל אני באמת מאחלת לי, אני מאחלת לי להיות בעשייה. אני מאחלת לנו, לכולנו, להיות בעשייה. אני מאוד מפחדת שהמחאה הזאת תסתיים, ואנשים ימשיכו להתעסק בקאנטרי שליד הבית. כאילו, אי אפשר להתעסק בקאנטרי שליד הבית. צריך להתעסק בחברה, צריך להתעסק בפצעים שלה.
רונה: אפשר גם בקאנטרי.
יעל: אפשר גם, אבל השאלה כמה.
רונה: כן, אני רוצה להגיד שאני מאחלת לעולם הזה שאת תמשיכי להיות בפעילות.
יעל: זאת התוכנית.
רונה: יאללה.
יעל: וביחד, זה נורא נורא חשוב. למיזם קוראים 5050, שותפות ושוויון מגדרי. שותפות היא קריטית בשביל הדבר הזה. כלומר, אי אפשר לעשות שוויון אם אין שותפות בין גברים ונשים, אם אין שותפות בין המגזרים, אם אין שותפות בין… זה חייב לבוא ביחד.
רונה: כן.
יעל: אז זה מה שאני מאחלת.
רונה: מדהים, מדהים. טוב, תודה רבה, יעלי.
יעל: תודה לך, רונה.
רונה: ממש תודה. טוב, יעלי, עכשיו הזמן שלנו כזה נגמר. אז מה בא לך להגיד לסיום? משהו כזה אופטימי.
יעל: אני רוצה לומר שאופטימיות זו בחירה. בסדר? זה בחירה לחשוב שיהיה יותר טוב. אף אחד ואף אחת מאיתנו, אנחנו לא יודעות ויודעים מה יהיה בעתיד. אז גם מי שבטוח שיהיה כאן רע, הוא לא יודע יותר ממני. אז אני רוצה להאמין שיהיה טוב יותר, ויהיה טוב יותר כי נעשה טוב יותר. מעצמו זה לא יקרה. שוויון לא הגיע מעולם מעצמו. שוויון מגיע רק אם נעשה אותו. ואני רוצה להגיד שעלי, יש לי תוכנית עבודה איך לעשות אותו. איך להגיע ל-5050 בכל מוקדי קבלת ההחלטות. אז לסיום, מה שאני אומרת, זה כמה דברים. אחד, ללכת להצביע. שתיים, להצביע רק לרשימות 5050. שלוש, לבוא לתמוך ב-5050 כדי שנוכל להמשיך לעשות 5050 מעתה ועד שיהיו 50% חברות כנסת. ביום שיש 50% חברות כנסת, אני סוגרת את המיזם ויש לי כבר תוכניות מה אני עושה בהמשך. אבל זה לפודקאסט הבא.
רונה: יאללה, אמן, אחותי, אני איתך, ותודה שבאת.
יעל: תודה לך, רונה, ויחד ננצח. יחד, כלומר, גברים ונשים, לשותפות ושוויון מגדרי.
רונה: או יחד, אני יודעת, נתחבק, או יחד נעשה משהו. כן. טוב, יאללה, ביי יעלי.
יעל: תודה לך. ביי ביי.
רונה: אוקיי. טוב, אז עם הקריאה הזאת, לצאת ולהשפיע, נראה שגמרנו עוד פרק. מוזמנים ומוזמנות להקשיב גם לפרקים הקודמים בפודקאסט. ויאללה, שיהיה לנו קצת שלום ובחירה.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Commenti