תמוז סטי מעדיפה שיציגו אותה, אז הנה-תמוז היא קודם כל חברה, חולה בטרשת נפוצה, היפית, אמא לנוח הקטנטן, רוקדת קונטקט עם ורטיגו כוח האיזון, גולשת, יוצאת בשאלה, מורשת נגישות, מנחה למיניות בריאה, בעלת תואר שני בגרנטולוגיה, בזוגיות נעימה בפער גילאים וגרה בכפר, עבדה שנים בספארי בתחום ההנגשה והציפורים. וואה וואה כמה הגדרות, היא בעיקר אשה עם הרבה אש וחמלה.תמוז מספרת על הריון לא פשוט עם טרשת ועל הבחירה ללדת, על דברים שלמדה מחיות, על המגבלה שנתנה לה להבין כמה חופש יש לה ועוד ועוד פרפרים.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 26/05/2024.
[מוזיקת רקע]
רונה: היוש, לא זה לא עובר לי, זה הקול שלי. אתם ואתן על "לחישות ונשיכות". פודקאסט קצת אחר. אז בואו נדבר בשקט, אבל בווליום גבוה.
בואו נעשה מהאישי פוליטי. נדבר על נכות, על מיניות, על קולנוע, על הכוח שבצבע, ועל התשוקה המטורפת הזאת לחיים. אני רונה, קולנוענית, נכה, מנחה למיניות, ג'ינג'ית, ובפראפראזה על סימון דה בובואר, אני לא נולדתי רונה סופר, אני הפכתי לרונה סופר, וגם האורחות והאורחים שלי. אז יאללה, בואו נתחיל.
[מוזיקה נפסקת]
היי תמוזי.
תמוז: היי רונה.
רונה: ובכן, תמוז סטי.
תמוז: זו אני.
רונה: אז אני כזה, כאילו, תגדירי את עצמך, או שאני כזה… את יודעת, אני כאילו אומרת לעצמי, יש לך כאילו מלא הגדרות. [תמוז צוחקת קלות] את כאילו קודם כל תמוז.
תמוז: זה הכי.
רונה: זה הכי. אבל כזה גם נכה, וגם רקדנית, וגם מנחה למיניות, וגם עובדת בספארי שנים, וגם גולשת, וריקוד קונטקט, וללה ללה ללה. אז כאילו, את רוצה להציג את עצמך את?
תמוז: אני… אני מעדיפה שיציגו אותי, בוא נגיד ככה. כמו בתל השומר בפיזיותרפיה, כל פעם יש… כאילו שואלים אותי, זה בסדר שסטודנטית תצטרף? או סטודנט?
רונה: פרסומת סמויה הייתה פה.
תמוז: נכון, אני מנויה קבועה, מה שנקרא. ואני תמיד מסכימה, משתתפת במחקרים, סטודנטים, מה שצריך. ואז אומרים תציגי את עצמך. ואני, אין לי כוח, כאילו, תציגו אותי. ואז אני מתחילה להוריד. כלומר, "רקדנית" - לא, אני לא רק רקדנית, אני רוקדת. זה לא… אז עדיף שאת תפארי את שמי מאשר אני.
רונה: אז עשיתי עבודה טובה?
תמוז: עבודה מצוינת.
רונה: שכחתי משהו?
תמוז: יש איזה טייטל חדש בחיים שלי.
רונה: אה, כמובן, ספרי לכולנו מה הוא הטייטל, שבו זכית.
תמוז: כן, הצטרפתי למועדון אמהות, ממש לאחרונה. אני… אז אני גם אמא. חוץ מכל הדברים האחרים, שכמובן שלא עברנו על כל הרשימה, אבל… כי אני קופצת מדבר לדבר, אבל כן, זה לכבוד יום הולדת 40. עשיתי… יש לי פרק ב' מה שנקרא. פתאום החיים שלי התהפכו, לא בדיוק פתאום, הייתה הכנה כמעט של תשעה חודשים, אבל כן, אני עכשיו גם אמא.
רונה: אה, ודיברנו על זה שיש לך טרשת?
תמוז: אה, לא, לא אמרנו את השם המפורש.
רונה: אז כן, זו טרשת.
תמוז: כן, יש לי טרשת נפוצה.
רונה: נפוצה?
תמוז: נפוצה.
רונה: למה, למה קוראים לה נפוצה?
תמוז: היא נפוצה בגוף, או במערכות.
רונה: אה, כן.
תמוז: כן.
רונה: כן, כן.
תמוז: סך הכל אין הרבה חולי טרשת.
רונה: זהו, היא לא נפוצה בין האנשים.
תמוז: לא, לא. וטוב שכך, מה שנקרא. [צוחקת קלות] כן, אז אני מאובחנת בטרשת נפוצה מ-2011.
רונה: בת כמה היית? שלוש?
תמוז: עשרים ושמונה? משהו כזה.
רונה: אה… ואני יכולה לשאול אותך שאלה?
תמוז: נראה לי שלשם כך התכנסנו.
רונה: אז מה זה אומר בדיוק?
תמוז: מה זה אומר טרשת…
רונה: כאילו, איך זה מתבטא, מה זה, איך זה מגביל אותך, איך זה משמח אותך?
תמוז: את רוצה לדעת על טרשת נפוצה אצלי. [בהדגשה]
רונה: אצלך, רק אצלך.
תמוז: אז אני כן אגיד בשלוש-ארבע מילים שזו מחלה אוטואימונית שפוגעת במערכת העצבים. 'אוטואימונית' הכוונה היא שהגוף בעצם מתקיף את עצמו, וזה יכול לפגוע. ואצלי זה מתבטא בעיקר בחולשה של צד ימין. ספסטיות, בצד ימין בכלל. [צליל לא ברור]
רונה: מה זה?
תמוז: זה היה כוס התה שלך. [צוחקת קלות] וכאבים, כן אני חושבת, אני… וגם לפעמים קצת עניין של ריכוז, אז כאילו נראה לי שזה… [צוחקת קלות]
רונה: זה קשור לזה? או שזה התירוץ כאילו.
תמוז: אני לא בטוחה, אני לא בטוחה. אני אומרת, כאילו נגיד, זה שאני לא זוכרת שמות של אנשים או פנים של אנשים.
רונה: אה, "זה לא באשמתי, פשוט יש לי טרשת"?
תמוז: אני לא יודעת, אני אומרת, יש לי חורים במוח, מה שנכון, יש לי. אז דברים נופלים לפעמים קצת מכאן לשם, אבל… אבל לא, אני… לשמחתי מבחינה קוגניטיבית סך הכל, לא… לא נגרם לזה גדול מדי. [צוחקת קלות]
רונה: ובקיצור רציתי לשאול אותך ככה, מה עשית ב-6 באוקטובר?
תמוז: תראי, אני מניחה, אני מדמיינת לעצמי, כי אני לא פתחתי יומן וראיתי את הלו"ז, אבל מאחר והלידה שלי הייתה ב-14 לתשיעי, אז אני מניחה שמה שעשיתי היה להתעורר לקול צווחות, להאכיל, להחליף חיתול, לשאוב חלב, לנסות להניק, לא בסדר הזה דווקא, ולהרדים. וכעבור שלוש שעות לעשות את זה אותו דבר, וככה הלאה עד היום למעשה.
רונה: מדהים.
תמוז: כן.
רונה: וואו, זה כאילו, אין לי מה להגיד על זה.
תמוז: כן, אז אצלי ה-6 לאוקטובר היה מאוד מונוטוני ואצלי… בחיים שלי כלומר, נשאר סך הכל דומה, מעבר לזה שב-7 לאוקטובר בן הזוג שלי ואני עברנו ביציאת מצרים דחופה מ… מהבית של אמא שלי בתל אביב. כלומר, הוא צפוני. ככה אומרים.
רונה: צפוני…
תמוז: צפוני ממש, לא כאילו צפון תל אביב, לא פרדס חנה-כרכור. ממש ליד ראש פינה, קיבוץ ליד ראש פינה.
רונה: השם ישמור.
תמוז: ובבוקר, כשהיו אזעקות, אז הוא היה מאוד צ'יל ואמר, "סבבה, לא מפחיד, לא זה…" [קול קשוח], אבל אחרי ששמענו כל מה שקרה, ואחרי שבערב היה מטח גדול של טילים לכיוון תל אביב, הוא אמר לי, "בואי שרה'לה, הולכים". ארזנו את מעט הציוד שיש לתינוק, שזה שמונה ארגזים וארבעים מזוודות. [צוחקת קלות]
רונה: ובטח בשבילכם תחתונים ו…
תמוז: [צוחקת] ולנו [מילה לא ברורה] תיקים כאילו, תיקי גב. ועברנו לצפון, שם קיבלה אותנו אזעקה, [צוחקת] אבל אזעקת שווא זו הייתה בסופו של דבר. אז… כן.
רונה: תקשיבי, אמרתי לעצמי, אני לא אסתמך על זה, רק על פי שמה שאני מכירה אותך, ואני אעשה תחקיר ראוי.
תמוז: אומייגאד.
רונה: אומייגאד, ואז נכנסתי להסתכל עלייך. I googled you.
תמוז: וואו!
רונה: וראיתי משהו שמאוד-מאוד לא הפתיע אותי, שאת היית ראש אגף הציפורים בספארי, ואני כאילו, אומייגאד, תמוז ציפור, ברור, כל כך לא מפתיע.
תמוז: כפי שחברה טובה של אמא שלי כינתה אותי: "ראש ענף בעלי כנף". [צוחקת קלות]
רונה: אוקיי, הבנתי את החרוז.
תמוז: כן. כן, אני עובדת בספארי מאז 2001. התחלתי במחלקת ציפורים כבת שירות, המשכתי כעובדת יומית, המשכתי כעובדת קבועה, המשכתי כמנהלת. וניהלתי את המחלקה עד ש… עד שהחלטנו שאני אעבור למשרדים בגלל עודף אמביציה וחוסר יכולת פיזית.
רונה: זה קשור לטרשת, כאילו.
תמוז: כן, כן. הייתי… הגזמתי, כלומר, היה קשה לי לא… גם היה קשה לי, כלומר, הניהול… ניהול זה חרא, אני חייבת לציין. זה לא פשוט, בעיקר…
רונה: גם ניהול של ציפורים?
תמוז: הציפורים פחות נוהלו על ידי. עם הצוות, היה לי מאוד קשה. גם היה קשה להפסיק לעבוד, כעובדת. כלומר, המעבר הזה בין להיות עובדת למנהלת היה לי קשה, ובעצם החזקתי שני כובעים. כשהטרשת הצטרפה ברקע, כשחם באוגוסט, וחום, זה די כזה, כמו סופרמן וה… מה יש לו שם, איזה… איזה חומר…
רונה: קרפדה. [צוחקת]
תמוז: כן, קריפטונייט, בדיוק. [צוחקת קלות] כזה, לחולי הטרשת, הרבה פעמים החום מאוד מאוד מגביר את התסמינים. וקור מגביר את הספסטיות, שזה בעצם סוג של טונוס גבוה, אז כאילו, להיות בחוץ, במזג אוויר קיצוני, מה שרוב הזמן קורה בעבודה בספארי, ובסופו של דבר החלטנו שאני אעבור למשרדים. שם באמת התחלתי לעבוד על נגישות, כי רציתי שיהיה לי את ה… בייבי, איזה משהו כזה שאני…
רונה: אז תספרי, מה עשית בספארי? עבדת עם ציפורים נכות?
תמוז: גם.
רונה: [צוחקת] ברצינות? באמת?
תמוז: היה לנו קלאו בכיר, בלי עין. היה לנו…
רונה: כמובן.
תמוז: היה לנו תוכי שתלש לעצמו נוצות, זה נכות נפשית יותר.
רונה: לגמרי נפשי.
תמוז: כן, כל מיני גוזלים… היה באמת, היה מספיק, היה מספיק. [צוחקת קלות] אבל הנגישות, בסופו של דבר, עבדתי יותר עם אנשים, מאשר עם התוכים, או הפינגווינים, וואטאבר. וזה בעצם, לקחתי בעצם, מיפיתי את הספארי, את ה… מבחינה פיזית. איפה יש דברים שצריך, מבחינת שמע, מבחינת אנשים עם ליקוי ראייה, או עיוורים. וכולי וכולי, כלומר, כל סוגי המוגבלויות. הבאתי באמת חבר'ה שבאו לתת לי גם את ה… פרשנות שלהם על החוויה בספארי, והתחלתי לפעול.
רונה: אותי לא שאלת אף פעם.
תמוז: את לא מעניינת אותי, רונה. הדעות שלך לא מעניינות.
רונה: רק נתת לי כרטיס בחינם, נתת לי כרטיס בחינם!
תמוז: כרטיס? חמודה.
רונה: מנוי.
תמוז: מנוי!
רונה: מנוי.
תמוז: כן. השתמשת בו, לא?
רונה: השתמשתי פעמיים.
תמוז: יפה. כן, ואז באמת עשינו כל מיני פרויקטים, גם דברים קטנים של תיקונים, מה חסר בשירותים ודברים כאלה. אבל גם דברים כמו… דברים של להכליל את ה… נגיד, אני אתן את הדוגמה, כאילו, דבר שמאוד הציק לי. בסיורים מודרכים, כשיש האכלה של הג'ירפות, בעבר אם היה מישהו שלא יכול לעלות במדרגות, הוא היה מאכיל את הג'ירפות ממקום אחר, יחד עם איש צוות, וכל הקבוצה הייתה עולה למרפסת, והוא היה מאכיל…
רונה: זבל של אנשים.
תמוז: אני, כלומר, זה אחד הדברים שמאוד מאוד הכאיבו לי, ממש הרגשתי שזה לא… כן, שזה… עזבי, אני לא מדברת מבחינת מה החוק אומר, זה פשוט מאוד לא הרגיש נכון. וזה היה פרויקט מאוד גדול שכאילו דחפתי אליו, שמאוד… לא, אבל, אמרו לי, יש כבר אזור האכלה, למה שנעשה אזור האכלה חדש? ובסופו של דבר הבינו, ובאמת בנו אזור האכלה חדש, שכל הקבוצה יכולה להאכיל ביחד. ונגיד לדוגמה זה פרויקט, כאילו, שכן הצלחתי להוציא לפועל. כן.
רונה: ומבחינתך, כאילו, בתור ה… אני מנסה לחשוב על איזה חיה להגדיר אותך - דוב פנדה, [תמוז צוחקת קלות] בתור דוב הפנדה שאת, מה את חושבת על… מבחינתך, כאילו, לעבוד כל כך הרבה שנים עם בעלי חיים? מה זה… מה, איך את יכולה לאפיין בעלי חיים? כאילו, מה זה נתן לך, העבודה הזאת עם בעלי חיים?
תמוז: בזמנו, כשאני התחלתי לעבוד שם…
רונה: קרפדה, קרפדה, את קרפדה!
תמוז: תודה רבה. אז לא כל כך חיבבתי בני אדם ו… הרבה אנשים שמגיעים לספארי, לעבוד בספארי, פחות מחבבים בני אדם. ויש משהו, כמובן, של חוסר שיפוטיות, ואני אישית, פשוט, כי כולם שואלים: "איזה בעל חיים את הכי אוהבת?" אני לא חושבת שמדובר באהבה. כלומר, אני מאוד מתעניינת, ומאוד, כלומר, וואו, זה מדהים אותי, בעלי חיים פשוט מדהימים אותי. התנועה שלהם, האלגנטיות שלהם, היכולות המסוימות של כל מין, ההתאמה שלו לבית הגידול שלו, כאילו, מאוד מאוד מעניין אותי… כאילו, יש בעלי חיים אציליים מאוד, ויש בעלי חיים כבדים מאוד, ובכל אחד אני רואה את החן.
ואנחנו יכולות להיכנס גם לניהול של גני חיות, אבל נראה לי כאילו קצרה היריעה, ולא נפתח את זה כאן, אבל… אני, מאוד חשוב לי שכל בעל חיים שאני מטפלת בו יקבל באמת את התנאים הכי הכי טובים שאפשר לקבל בתוך גן החיות. כן, פשוט, את יודעת, פשוט לראות אותם, להתבונן בהם, לגוף… את יודעת, התנועה. התנועה שבסופו של דבר, מבחורה שעושה תנועות רק מונוטוניות ושגרתיות של עבודה, וממש מתביישת לרקוד, בסופו של דבר הגעתי לעולם הריקוד, זה גם… היום בתוך הריקוד, נגיד, אני גם מכניסה המון מהתצפיות שלי על בעלי החיים, כלומר, תנועתיות כזאת…
רונה: אויש, זה ממש חמוד. רגע תספרי על זה, שפעם התביישת לרקוד.
תמוז: כן.
רונה: תספרי על זה.
תמוז: אז בתור נערה, קודם כל הייתי הרי דתייה, חזרתי בתשובה, חזרתי בשאלה.
רונה: כן, לא כ"כ דיברת על זה.
רונה: כן.
תמוז: שההורים שלך בעצם…
תמוז: לא דתיים. ואני ביקשתי לעבור לחינוך דתי, וקיבלתי ככה הרבה משמעות לעניין הזה של בושה, של צניעות, של 'שלא יגעו, שלא יראו', כל… כאילו, חיבוקים, הייתי ממש כאילו, כינו אותי כמחבקת הכי גרועה… כי כשיצאתי כבר בשאלה אז…
רונה: אותך?!
תמוז: כן, נכון, כן.
רונה: יואו.
תמוז: כי לא רציתי שהחזה שלי יגע בחזה… בגוף של אנשים אחרים.
רונה: אוי, כן.
תמוז: ודברים כאלה. ותודה לאל, פגשתי את טלי ורטהיים וחי כהן, בשנת 2016, מ"כוח האיזון", "ורטיגו כוח האיזון". ושם…
רונה: שנייה רגע תגידי איזה מילה מה זה…
תמוז: אני אגיד, אני אגיד. בעצם זה… זה תוכנית, שמלמדת תנועה, ריקוד לאנשים עם יכולות שונות. זה משתנה קודם בשם, יחד עם ה-PC הכללי. אז בהתחלה זה "אנשים עם ובלי מוגבלות", והיום זה ל"אנשים עם יכולות שונות". בעצם, מלמדים ריקוד, עם דגש על לעבוד עם מה שיש, ולא עם מה שאין. כלומר, כל אחד יכול לרקוד, גם אם הוא מזיז רק את האף.
רונה: אני חושבת שזאת, את יודעת, סמנטיקה שמשנה מציאות.
תמוז: כן.
רונה: כאילו כל השינויים בהגדרות האלה.
תמוז: כן, נכון, בעולם, כשהכל יהיה בסדר, לא יהיה צריך להשתמש בכל ה…
רונה: כן.
תמוז: אבל בינתיים, כן, צריך את ה"אנשים עם", ו…
רונה: בינתיים.
רונה: כן. כן, זה דיון ש… וואו, מתרחש הרבה בסביבה שלי.
רונה: כן.
תמוז: יש הרבה אנשים שקשה להם עם ה… כל השפה הזאת, אני אומרת, כשנגיע… כנשגיע… כשנחצה את הגשר, אז אפשר יהיה להגיד כל מילה שנרצה. בינתיים, כן, צריך קצת לעדן ולתת את הדגשים הנכונים.
רונה: כן.
תמוז: כן. כן. אז "ורטיגו כוח האיזון"…
רונה: וואי, את מדהימה שאת זוכרת. את… את לא… באמת, את מדהימה. מה זה!
תמוז: אני מסכימה איתך.
רונה: וואו, וואו.
תמוז: [צוחקת] אני גם מאוד…
רונה: זה מעולם לא קרה לי, שאת ככה, זוכרת את הנושא הקודם?
תמוז: אין, אני… צריך תמיד לשים לי מיקרופון מול הפה…
רונה: וואי, ממש. אז זה העניין, אוקיי.
תמוז: כי אחרת… זה מאוד ממקד, אני כאילו… גם ביקשתי ממך לסגור את כל הגירויים מסביב, אז אני, כאילו, באמת על זה…
רונה: סגור, סגרתי.
תמוז: אני על זה. אז יש להם תוכנית הכשרה, וצמד מורים מדהימים שלימדו אותי, הכניסו לי המון אהבה לחיים. "אהבה" זאת מילה ש…
רונה: איך פגשת אותם?
תמוז: למעשה, מאז שהתחלתי לעבוד בנגישות, חיפשתי כל הזמן תוכניות העשרה עבור עצמי, כאילו, לראות איך אני יותר ויותר מתמקצעת, ועשיתי בעצם, לפני שסיימתי את מורשית… "מורשה נגישות", עשיתי איזה קורס קטן, איזוטרי כזה ב"מקדמי נגישות". ושם שלחו לי איזשהו פלייר שהיה רשום על ורטיגו, וזה נגיד, אחד… לא דיברנו על זה, אבל אני בדרך כלל מאתגרת את עצמי בכל מיני אופנים. כל פעם עשיתי אתגר אחר בחיים שלי, כדי להתפתח, לגדול. בין אם זה לתרום דם, כשאני הייתי מתעלפת ממחטים, ולהופיע בהצגה כשאני עם פחד קהל. ואז הפרויקט הבא שלי היה לרקוד. ובאמת רציתי לרקוד, כי נורא נורא התביישתי, כאילו, היו צוחקים עלי, כי הייתי זזה כזה, בגמלוניות ימינה-שמאלה, עם הרגליים כזה, או עם האגן טיפונת, אבל לא מזיזה את הידיים, נגיד. כי זה נורא הבי… לא ידעתי מה לעשות איתם, לא היה לי שום קשר עם איזשהו קול פנימי ש… או סאונד פנימי כזה, שמזיז.
רונה: [לא ברור]
תמוז: וזהו, ואמרתי, אוקיי, אני… טלי וחי האלה, הם עוסקים גם ב… בריקוד, גם במגע, שגם היה לי קשה, וגם בשילוב, שזה מתקשר לי לנגישות. יאללה, אני מנסה. ונסעתי לשם, זה נמצא בעמק האלה.
רונה: כן.
תמוז: ב… קיבוץ [צוחקת קלות] נתיב הל"ה.
רונה: וואו.
תמוז: כן. רחוק. דרך מהממת.
רונה: אני זוכרת.
תמוז: כן, והתאהבתי, התאהבתי בגדול. אני… הם נכנסו ללב שלי, הקונטקט, אבל יותר מהקונטקט, הטכניקה הזאת של ההקשבה. שזה מתחבר למיניות, וזה מתחבר לנגישות, כי אפשר שיהיה את כל החוקים בעולם לעשות נגישות, אבל אם אתה לא עומד מול בן אדם ומבין מה הצורך שלו, אז שום רמפה ושום מכשיר שמע ושום זה לא… לא יעזרו. כלומר, צריך לראות מה באמת הבן אדם מולך צריך. צריך… כן צריך עזרה, לא צריך עזרה, כן… אז הכל מתח…
רונה: כן.
תמוז: לא יודעת, הכל מרגיש מתחבר ב… כן. וזהו, ומאז אני רוקדת. אבל מה זה רוקדת? אני ממש אוהבת את זה. ממש-ממש. מוסיף המון שמחה לחיים שלי, ואהבה. ואני גם מחבקת… כלומר, מהמחבקת הכי גרועה, לא רוצה להצהיר על עצמי, אבל קיבלתי אֵי-אלו [כך במקור] תשבוחות. כלומר, נגיד, חברה בעבודה שהייתה ביום לא טוב, וחיבקתי אותה, אמרה לי, "אה, אז ככה זה חיבוק, אני צריכה להזכיר לבעלי איך זה מרגיש".
רונה: אויש באמת?
תמוז: אמרתי, וואו… כן.
רונה: יואו.
תמוז: כן. כן.
רונה: לא, כן. אני ממליצה בחום על חיבוקים שלך.
תמוז: יש! [צוחקת קלות]
רונה: אני רוצה לשאול אותך שאלה. אני כל הזמן רוצה לשאול אותך שאלות.
תמוז: כן.
רונה: ואני כל הזמן הולכת להצהיר על זה.
תמוז: מעולה.
רונה: סבבה?
תמוז: זה ככה אני… זה… את עושה לי הטרמה, אני מוכנה לזה שאת… מעולה.
רונה: שאם… אם את כאילו התכוננת שאני אספר לך משהו על עצמי, אז אני אספר, אבל… את רואה בעצמך היפית?
תמוז: אני? [צוחקת קלות]
רונה: כן.
תמוז: אני לא יודעת, אני… אני רו… אני בהחלט מרגישה שאני לפעמים… כלומר, בוא נגיד שפעם כשהיה… כשהייתה מוקרנת הסדרה "חברים", אז תמיד זיהו אותי עם פיבי. בקטע של "את מוזרה". אז אני לא יודעת אם היפית, אבל אני יודעת שאני לא לגמרי אולי מתאימה לסטנדרט. אבל איזה סטנדרט? היום כבר כולם כזה…
רונה: כן, סטנדרט זה…
תמוז: כן, סטנדרט זה פאסה.
רונה: בדיוק.
תמוז: תגדירי לי 'היפית' אולי אני…
רונה: סטנדרט זה שוליים…
תמוז: [צוחקת] כן, ממש. כן, אז אני לא יודעת אם אני היפית, אבל אני אולי רואה את הדברים אולי קצת אחרת.
רונה: אוקיי, מעניין. את רוצה לספר קצת על בן זוגך החתיך?
תמוז: [צוחקת קלות] יש לי בן זוג, שגדול ממני באֵי-אלו [כך במקור] שנים.
רונה: כמה? מה זה "אֵי"?
תמוז: "אֵי".
רונה: "אֵי"?
תמוז: "אֵי", "בִּי", "סי", "די"…
רונה: בדיוק. נעלם, משתנים.
תמוז: הוא גדול… כן. הוא גדול ממני ב-18 שנה
רונה: פיייי!!
תמוז: כן.
רונה: יפה מאד!
תמוז: והוא מאוד מתאים לי. [צוחקת קלות] והוא בחור כישרוני, ונעים, וטוב. אבא שלי תמיד שאל אותי, מה חשוב לך בבחור? אמרתי שיהיה טוב. טוב לאנשים, לא רק אליי. כלומר, זה לא מספיק. וכשהוא… כשהוא התחבר יותר לארז, אז הוא הבין מה זה אומר, מה הייתה הכוונה שלי, כי הוא לא כל כך הבין בהתחלה. וכן, הוא בחור טוב. [צוחקת קלות]
רונה: כשאת מחפשת את זה בבחור, וגם בבחורה, [תמוז מהמהמת בהסכמה] נכון, את לא פוסלת?
תמוז: לא, לא פוסלת.
רונה: יפה מאוד. Can you elaborate?
תמוז: [צוחקת] אני… אני זוכרת נסיעה שלי ל… לצפון, לפני הרבה שנים, כשהייתי בת 16, אני חושבת. ונסעתי באוטובוס, והתיישבה לידי בחורה עדינה מאוד מאוד מאוד, עם שרוואל בצבע כחול, עם פסים, לא בדיוק פסים, עיטורים לבנים, וחולצה לבנה. והתיישבה לידי, והלב שלי ככה פירפר, והסתכלתי עליה, ואמרתי, וואו, מי זו הבחורה המהממת הזאת, אני רוצה להיות קרובה אליה. כמובן שלא עשיתי עם זה כלום, כי גם לא הבנתי שום דבר, גם בדיוק כזה יצאתי בשאלה. אז לא… אבל לא הרגשתי משהו מוזר. פשוט הייתה בחורה שנראתה לי מקסימה וטובה ונעימה, ורציתי להכיר אותה, ורציתי להתקרב אליה, ולא היה נראה לי בעיה. וככה זה המשיך גם במהלך החיים. כלומר, היו בחורים שהקסימו אותי, והיו בחורות שהקסימו אותי, ולא היה לי שום מונח לזה או משהו כזה. אבל ככה זה היה, וזה היה לי מאוד פשוט וברור. ובמהלך החיים פגשתי, כן, כך וכך.
רונה: יפה.
תמוז: כן.
רונה: יפה, את לא פוסלת.
תמוז: לא פוסלת.
רונה: יפה מאוד. וגם, כן, אני רוצה… קודם כל אני רוצה לזקוף לעצמי קרדיט.
תמוז: כן.
רונה: למרות שאת לא מודה בזה.
תמוז: אוקיי.
רונה: שבגללי את הלכת ללמוד מיניות. [תמוז מהמהמת בעניין] ואת לא… את לא תאשרי את זה לעולם, אבל זה בגלל שאני סיפרתי לך על זה.
תמוז: אני… אני…
רונה: סתם, לא כל כך מעניין אותי, כאילו את יודעת… אני שליחה שלך.
תמוז: תראי זה לא… זה לא שאני פוסלת את מה שאת אומרת.
רונה: תודה. יפה מאוד.
תמוז: אני פשוט לא זוכרת, זה הכל.
רונה: בדיוק. חורים בזיכ… בראש, אמרת.
תמוז: כן.
רונה: סלמתק. אבל לא, באמת, כאילו, מעניין אותי, מה משך אותך לנושא הזה.
תמוז: כן. אז… אז יש כמה סיבות, אני יכולה להגיד לך בוודאות שיכול להיות שאת, איך אומרים, נתת לי את הרעיון של ללמוד ב"דלת פתוחה", שם שתינו למדנו בעצם. אבל המחשבה לעשות את זה הייתה לאו דווקא שם, אלא ללמוד על מיניות ולהעביר את ה… את הידע הזה הלאה, הייתה אצלי בראש, הרבה זמן, בשני… כאילו, זה הגיע משני כיוונים. אחד זה בגלל שחזרתי, יצאתי בשאלה, ובעצם בשנים שהייתי בחינוך דתי, לא קיבלתי את החינוך המתאים לדעתי.
וגם, כי עברתי כל מיני דברים אולי לא אקוטיים מאוד, אבל כאלה ש… כלומר, עברתי איזה שהם פגיעות, ולא קיבלתי כלים לדעת כש… מתי, כאילו, להגיד לא, ומתי אני בסדר או לא בסדר, ובוודאי שהרגשתי שאני לא בסדר כל הזמן. אז היה חשוב לי שני דברים. גם להעביר את הידע וגם להעביר את הידע לגבי מה נעים לי ומה לא נעים לי, ומה מותר לאנשים אחרים ומה אסור, זה כאילו, זה בא ביחד. כי גם אני רוצה לקדם את הטוב, אבל גם אני מאוד רוצה לקדם את האפשרות של נשים וילדים ובנים וגברים, להקשיב לעצמם, וזה המילת המפתח, להקשיב לעצמם ולדעת את הגבולות שלהם, ולדעת לבטא אותם. אז… כן.
רונה: תשמעי, אני באמת רציתי לשאול אותך, אני כאילו… את יודעת מה דעתי על תינוקות.
תמוז: [מהמהמת באישור]
רונה: אני כאילו בגדול לא מאוד דחוף לי, כאילו לעשות כזה דבר קטן. ואני חושבת שזה, אם זה על חשבוני, אם זה על חשבון הבריאות הגופנית שלי, אז אני מעדיפה את הבריאות הגופנית שלי.
תמוז: כן.
רונה: שגם ככה כאילו את יודעת, היא לא מובנת מאליה. ורציתי לשאול אותך על ה… על העניין הזה של להביא ילד, על ה… כאילו, על הצורך הזה, ועל ה… שאת, כי גם הגוף שלך, הוא לא מהמושלמים. הוא מהמם…
תמוז: אני חולקת. [צוחקת קלות]
רונה: סתם, סתם, לא, הוא מדהים, והוא מהמם, ויפה.
תמוז: כן, תודה.
רונה: ורוקד, ומתוק, ויש לך בטן מתוקה כזאת.
תמוז: כן, אז אני, וואו, זה הייתה החלטה… זה אפילו לא ממש הייתה החלטה, אבל, כאילו כן, ברור שהייתה החלטה, אבל אני באמת הייתי בשמונה שנים, עוד, אפילו תשע שנים של דיונים אינסופיים מתמידים עם עצמי לגבי הורות. איפשהו בגיל שלושים ושתיים הרגשתי שזה, שהגיע הזמן. [בהדגשה]
והתחלתי בתהליך מאוד ארוך וסיזיפי של להגיד: הגיע הזמן, אבל אני לא רוצה, אבל הגיע הזמן, אז אין מה לעשות. ואני אעשה את זה לבד, ואני לא אעשה את זה לבד, ואני אעשה תרומה, ואני אעשה הקפאה, ואני אעשה ככה, ואני אעשה שם, רק בשביל שיהיה לי את האופציה, כי אחר כך אני אתחרט, כי כולם אומרים שאני אתחרט, ואני לא רוצה להתחרט, למרות שמעולם לא התחרטתי על שום דבר בחיים שלי, כי בדרך כלל אני מקבלת החלטה וזורמת איתה, ומקבלת… כלומר, הכל בסדר.
אבל הייתי בלופ באמת ארוך מאוד, שהפיל אותי לתהומות מאוד עמוקים בנושא הזה. כי כמו שאנחנו יודעים, בישראל יש עידוד מאוד גדול להביא ילדים לעולם. ומצד שני, אני בחורה עם הרבה תהיות לגבי הקיום הזה, מגיל מאוד צעיר, כלומר, מה המשמעות. מחשבות שלפעמים, כן, גם מאוד מאוד מורידות. ואז אם אין משמעות, אז למה בעצם להביא מישהו נוסף לעולם הזה.
כלומר, הסיבה הפיזית, אגב, כמו שסבתא שלי נוהגת… נהגה לומר לי לא מעט פעמים: "אני מכירה בחורה שיש לה טרשת, ונולדו לה כבר שלושה ילדים" [מחקה את הסבתא]. סבתא, אני יודעת שאנשים עם טרשת נפוצה יכולות להביא ילדים, זה לא קשור לזה.
כלומר, אני… אם היה בי רצון עז והרגשה שזה נכון להביא ילד לעולם, בוודאי ובוודאי מבחינתי, שהטרשת לא הייתה מונעת ממני להביא, לא משנה מה המחיר, כי לפעמים יש מחירים להריון אצל נשים עם טרשת. אבל התשוקה לילד סביר להניח הייתה… הייתה מנצחת את הסיכויים האלה בגדול. ובסופו של דבר אני חושבת שהביולוגיה שלי ניצחה את ה-mind המיוסר שלי. [צוחקת קלות]
כלומר באמת באיזשהו שלב הגיעה צורך יותר גדול, כלומר הגוף שלי אותת לי שהוא רוצה הריון [בהדגשה]. זה היה סביב הריון ולא סביב ילד, ונקלטתי, והחלטתי להמשיך עם זה. ונתתי לגוף להגיד את דברו. ובאמת, כלומר, עבר הריון ממש בסדר גמור. כלומר, בלי החמרה בטרשת, או בלי יותר מדי… כלומר, לא היה נעים, אבל היה בסדר.
אבל לא… לא הצלחתי לעלות במשקל, בעצם, ו… [צוחקת קלות] וילדתי בחודש, כלומר, בשבוע… קצת לפני הזמן, בקיצור. אבל זה היה הדבר היחיד שלא כל כך הסתדר במהלך ההריון הזה.
רונה: בעצם עשית ילד כדי להיות בהריון. [תמוז צוחקת קלות] זה מה שאת אומרת.
תמוז: אני אומרת שה… שזה מורכב מאוד, אצלי, ושהפחדים שלי לגבי להביא ילד לעולם, בגלל המקום של המשמעות הקיומית, היה לי מאוד קשה להכיל את זה, שאני הולכת לעשות דבר כזה למישהו, להביא מישהו לעולם.
רונה: כן.
תמוז: ונראה לי שההתמודדות הזאת, לעשות… להיכנס להריון, לא שם אותי בפינה כזאת. כלומר, התחלתי בלהיכנס להריון, לא יודעים מה קורה בסוף, כן. כן. ו… כן, זה מאוד מורכב, וזה גם מאוד… וואו, מאוד מאוד גם סיזיפי, הנושא הזה של הורות. [צוחקת קלות] אבל גם, תשמעי, יש בזה המון קסם. זה… כלומר, הוא חמוד.
רונה: את ממליצה על זה?
תמוז: אני לא ממליצה. [צוחקות] אני באמת… אני לא ממליצה, למה אני לא ממליצה?
רונה: למה?
תמוז: כי אני חושבת שזה באמת צריך לבוא מתוך מקום פנימי. כלומר, אני באתי לזה, בידיעה שכאילו בסוף באמת יהיה ילד, ושאני הולכת להתמסר לזה. יכול להיות שהלהתמסר, בעיניי זה דבר מאוד מאוד חשוב. כלומר, לא להביא ילד ואת יודעת, כזה… אֶה. אני… עברתי מלא להיות אמא, ללהיות אמא מאוד. כלומר, אני רוצה להיות הרבה בבית, וקשה לי כשאני משאירה אותו כמו כרגע בבית לבד. לא קשה, כי…
רונה: אה, נכון, הוא לא כאן.
תמוז: הוא לא כאן.
רונה: אה, לא חשבתי על זה.
תמוז: לא הבאתי אותו. הוא קטן, הוא בן ארבעה חודשים והוא ישן, אני מקווה מאוד. ואבא שלו איתו. אבל זה פשוט מוקדם מאוד, אבל אני כבר התחלתי השבוע לשוטט קצת, בערבים, אחרי שהוא נרדם.
רונה: כן, בתל אביב, כאילו.
תמוז: אני בתל אביב.
רונה: משוגעת.
תמוז: וכאן כל החברים, וכל המשפחה, ו… כן. אבל עכשיו אני לא זוכרת על מה…
רונה: זה ממש לא…
תמוז: כן, כבר… כן, נכון. כבר המשכנו, אז כזה שאלת אותי אם אני ממליצה.
רונה: אה, נכון, יפה.
תמוז: טובה.
רונה: יפה מאוד.
תמוז: אז אני חושבת שצריך להיות באמת במקום של התמסרות, כדי להביא ילד. כאילו ככה, זה מה שמרגיש לי, ו… לא חושבת שכל אחד רוצה, או יכול, או צריך להתמסר לדבר הזה. וצריך להיות באמת מאוד כנים עם עצמנו. כי זה קשה לא להביא… זה באמת כאילו סוג של מאבק לא להביא, מהבחינה של החברה. זה… צריך להיות מאוד מאוד אמיץ, כאילו, בחברה שלנו, לא להביא ילד מצד אחד. מצד שני, להביא ילד בלי רצון גדול, ובלי יכולת להתמסר, זה… לא יודעת. לא יודעת אם זה כדאי. זה לא… זה לא פשוט. [צוחקת קלות]
רונה: כן.
תמוז: זה לא פשוט.
רונה: סתם, אנחנו באמת… אנחנו באמת, כאילו, חיים בחברה שאת יודעת, שאם את לא עושה ילד, ואפילו… ואת אפילו בזוגיות, ולא עושה ילד, זה כאילו פיווווו, "מה דפוק איתך גברת?".
תמוז: כן.
רונה: או, מה דפוק איתך גבר? גברבר?
תמוז: כן, ואני הרבה שנים שמעתי את זה, וכאילו, בשנים האחרונות פחות, פחות היה עליי לחץ, כאילו, כבר סוג שלי התייאשו ממני. וזה גם משחרר משהו, אגב. כאילו, כאילו, הניחו לי, ויכולתי להיות עם המחשבות שלי בעצמי. גם המשפחה שלי, כלומר, הקרובה, אמא שלי ואבא שלי, לא ציפו. כלומר, לא יודעת אם אי פעם ציפו. כלומר, כן, ציפו קצת, ואז שאמרתי שכנראה שלא יהיה, אז הם שחררו, הם היו מקסימים ממש, וסבלנים ממש.
כך שבסופו של דבר, האמת, מה שבאמת באמת איפשר לי, כלומר, לדעת שאני בהריון, ולהגיד לעצמי אני ממשיכה את זה, פשוט איזושהי בגרות, איזושהי בשלות שלי מול עצמי, יותר אמון בעצמי גם. הייתה לי גם שנה מאוד טובה לפני זה, אוי, פיניקה! [צוחקת קלות] שנה מאוד טובה עם עצמי לפני זה, שפתאום הרגשתי שיש לי מה לתת. ואני חושבת שזה בסופו של דבר מה שהיטה את הכף, אחרי ש…
רונה: את לא חשבת שיש לך מה לתת?
תמוז: לפני זה?
רונה: כן.
תמוז: ידעתי מבחוץ, כלומר, שמעתי מבחוץ, שאנשים אומרים שיש לי מה לתת, אבל לא הרגשתי, כלומר, לא האמנתי בזה בעצמי. ואז הייתה שנה שאמרתי, אוקיי, תמוז. קודם כל סטופ, את מפסיקה ללמוד. כלומר, לא מפסיקה בקטע עקרוני שאני לא לומדת יותר, פשוט מפסיקה רגע את המירוץ המטורף הזה אחרי תעודות ועוד תעודות.
רונה: כי יש לך קטע כזה, נכון?
תמוז: כי היה לי המון שנים רצוף שלמדתי.
רונה: מה… אה… אומייגאד, שכחתי ליצן רפואי. נכון? שכחתי את זה.
תמוז: לא, לא, אני לא הצלחתי בסוף.
רונה: אה, באמת?
תמוז: לא. עשיתי איזה קורס ליצנות, אבל רפואי לא…
רונה: את ליצן רפואי כושל?
תמוז: אני פשוט… אני ליצן בנפש, פשוט. ואני גם מאוד אוהבת לרפא. אז זה יכול… אבל אין לי תעודה. [צוחקת קלות] אין לי תעודה של ליצן רפואי. אבל כן, תואר ראשון.
רונה: וגם יש לך תואר במה?
תמוז: כן, יש לי תואר במדעי המוח, ותואר שני בגרונטולוגיה, במדעי ההזדקנות הבריאה. ועשיתי את הלימודי מיניות ולימודי נגישות. אני גם עוסקת בנגישות, זה למעשה התפקיד הקבוע…
רונה: כמה שכחתי, יואו.
תמוז: כן, התפקיד היותר, כלומר, משמעותי,
רונה: כן.
תמוז: שיותר בא לידי ביטוי ביום-יום שלי. לא כרגע, כי כרגע אני עושה סבבים של האכלה-החלפה-הרדמה, [צוחקת קלות] אבל לפני זה. וזה passion גדול שלי, כלומר שאני מאוד הייתי רוצה ליצור מרחבים מתפשטים ונגישים, כלומר שזה ילך ויגע אחד בשני, שלא יהיה רק מתחם אחד נגיש, ואז…
רונה: רגע, מה זאת אומרת? את יכולה להרחיב על ה… נושא… על ה… כאילו על ההגדרה הזאת של "איש מנגיש"?
תמוז: "איש מנגיש"?
רונה: כן.
תמוז: יש, כלומר, יש אנשים שמוגדרים על ידי משרד העבודה אחרי שהם סיימו את לימודיהם, כמורשי נגישות. חלקם עוסקים יותר במבט האדריכלי, כזה מטוס, מבנים ו… רגע, מטוס, מבנים, סביבה, תשתיות, משהו כזה. אני לא, כי אני לא אדריכלית מקצועית. אני מורשת נגישות שירות, כלומר, אני יכולה להגיע…
רונה: ארז אדריכל, נכון?
תמוז: ארז אדריכל.
רונה: בן זוגך.
תמוז: כן. אבל הוא לא עוסק בנגישות, והוא גם לא כזה עוסק באדריכלות כרגע.
רונה: העיקר שהוא בנה לי בית בכפר הנשיא.
תמוז: נכון. [צוחקת]
רונה: זה הכל, זה כל מה שאני צריכה בחיים.
תמוז: כן. אז… אז מה אמרנו? אז זהו, אז אני, כלומר, יש לי תעודת מורשת נגישות השירות. וזה אומר שאני יכולה להגיע, להסתכל על נותני שירות, נגיד, אני מגיעה לחנות, ואני אומרת להם איך הם בעצם יכולים להנגיש את השירות שלהם לכל אדם שמגיע, שיש לו מגבלה חושית, מגבלה פיזית, מגבלה קוגנטיבית. בעצם מסתכלת על נהלי העבודה שלהם, במידה ויש להם, ואם אין להם, אז עוזרת להם ליצור, ומלווה… ובעצם נותנת, מתווה דרך לתת את השירות הנגיש.
רונה: אוקיי. איך, למה, כאילו, את יודעת, זה גם נושא ש… כאילו, את יודעת, אני חושבת לעצמי שבן אדם בלי בעיות נגישות, אני… הוא לא היה מגיע לתחום הזה. האם זה… את מבינה מה אני שואלת?
תמוז: כן. את שואלת בעצם אם הגעתי לתחום הזה בגלל המגבלה?
רונה: כן.
תמוז: אני אגיד לך, זה… אני הגעתי… אני אובחנתי ב-2011, והגעתי לתל השומר, ואני באופן כללי…
רונה: איך אובחנת? תספרי, תספרי, תספרי.
תמוז: למעשה, בשנת 2009 אני השתתפתי, הרי אמרתי, אני לא יודעת אם אמרתי, כן, הייתי… עשיתי תואר במדעי המוח. וחבר המשיך ללימודי תואר שני בתחום, וביקש ממני להשתתף בניסוי שלו, באיכילוב, ניסוי MRI. ואני כארנבת טובה…
רונה: וואי, איך את אוהבת להיות ארנבת.
תמוז: [צוחקת] מיד הסכמתי, והלכתי והשתתפתי בניסוי, עשו לי MRI, ובדקו משהו עם שפה, אין לי מושג. קיצור, שנתיים אחרי זה חזרתי מהודו, [צוחקת] והרגשתי שאני לא מיישרת טוב את הרגל ביוגה, שאני…
רונה: כמה זמן היית בהודו?
תמוז: חודשיים, קצר. אממ… לא מיישרת, קשה לי לצאת מצד ימין של האוטו, כל מיני דברים כאלה מוזרים. אמרתי וואלה, כנראה אני צריכה פיזיותרפיה, והלכתי לרופאה שקיבלה באותו שבוע את הפענוח של ה-MRI מלפני שנתיים.
רונה: רק באותו שבוע?
תמוז: כן.
רונה: את רצינית?
תמוז: כן, כן.
רונה: אוקיי.
תמוז: לא, זה טוב, זה יצא לי טוב, כי מה שקרה זה שהיא שלחה אותי למיון, עשו לי עוד MRI. מאחר והיה לי MRI קודם, יכלו לעשות את האבחון הרבה יותר מהר, ולא להשאיר אותי… והייתי גם שנתיים, בלי הידיעה המיותרת.
רונה: ובמשך השנתיים האלה? זה כבר היה לך בגוף כאילו?
תמוז: זה היה לי במוח, כן. היה לי… למעשה היו לי נגעים כבר מאלפיים ו… למעשה כבר שנה לפני זה היה לי התקף, בדרך כלל אין לי את התקפים, אבל היה כנראה התקף אחד שלא ידעתי. לא יכולתי להסתכל ימינה, אני לא יודעת להסביר את זה בדיוק. אבל בגלל שהגוף שלי סופר מוזר, אז פשוט התעלמתי מזה לחלוטין, ואמרתי, אוקיי, לא יכולה להסתכל ימינה. ואחרי 24 שעות בערך זה עבר. אחר כך באמת בבדיקות ראו שהיה לי דלקת בעצב של העין, שתודה לאל השתקם לגמרי. זהו, אז… זהו, ומאותו יום פשוט התחלתי תהליך, עשיתי המון המון המון בדיקות. ראו ב-MRI החדש שיש נגעים במוח ויותר גם, וקיבלתי את ה…
רונה: ואיך זה היה לך כאילו לגלות את זה? להתוודע לזה?
תמוז: באותה תקופה הייתי די בדיכאון, זה קרה לי כמה פעמים בחיים. ואמרתי, מלנכולית או איך… או כאילו… אק… אוי, אני לא יכולה להגיד את המילה הזו… אקזיס… כן…
רונה: אקזיסטנציאליסטית.
תמוז: כאילו, מתעסקת בקיום ב… זה. אז באותה תקופה הייתי בדאון קצת, וכשהתחיל כל הסיפור של האבחנה אמרתי, אוקיי, כנראה יש לי איזה משהו קטלני, ואני הולכת לפרוש מכאן.
רונה: [מילה לא ברורה]
תמוז: [צוחקת קלות] כן. ואז אמרו לי שזה טרשת, ושאני הולכת להיות פשוט נכה יותר ויותר ויותר עם השנים, אבל לחיות כמעט משך רגיל, זה היה לי די קשה לשמוע. [צוחקת]
רונה: זה לא היה הקלה?
תמוז: מלחשוב שזה עומד להיגמר, לכל החיים?
רונה: כן.
תמוז: לא, זאת לא הייתה הקלה, אבל גם לא לקחתי את זה קשה בטירוף. כלומר, באמת, אני רוצה להגיד לך משהו שקרה לי לאחרונה, פעם ראשונה, בזכות נוח הקטן ש… הבן שלי. אף פעם בחיים לא אמרתי למה זה מגיע לי, כלומר גם כשקיבלתי את האבחנה, או לא משנה, כל הדברים, כאילו אמרתי, אוקיי, יש סך מחלות, סך מקרים, סך זה שיכולים לקרות לסך אנשים, ואני קיבלתי טרשת כרגע. וואלה, לא סוף העולם, לא כיף, לא… אבל לא הרגשתי למה זה מגיע לי, ואיך, ולמה, ומי. ודווקא עכשיו, התחושה הזאת עלתה בי פעם ראשונה, כשהבן שלי לא הסכים לינוק ממני.
רונה: אוי, כן.
תמוז: כן, פתאום הרגשתי שזה לא פייר, ולמה זה מגיע לי. כאילו, כשהרגשתי ששנינו מפסידים מזה, זה לא היה רק אליי. כל כך לא אהבתי את התחושה הזאת. זה… ובאמת, כלומר, הרגשתי שכשחליתי… שכשאובחנתי, כי חליתי כנראה כמה שנים לפני זה, אז באמת לקחתי את זה מאוד בפרופורציות. ברמה כזאת שהרבה אנשים כל הזמן עד היום אומרים לי: "את מכחישה, את…"
רונה: מכחישת טרשת?
תמוז: כן, יש… נראה לי… את מדחיקה, מדחיקה. כי, ותמיד אומרים: "טוב, בטח שיש לך מצבי רוח, זה בגלל הטרשת". אני אומרת: איפה, יש לי מצבי רוח הרבה לפני שהטרשת הגיעה.
רונה: בואו, בואו..
תמוז: כלומר זה לא, זה לא… כלומר, היא שותפה חדשה יחסית בחיים שלי, ואני נותנת לה את המקום שלה, אבל אני לא נותנת לה להשתלט על החיים שלי.
רונה: ושהיא לא תגדיר אותך.
תמוז: אני ממש, ממש לא רוצה שהיא תגדיר. אני, אין לי בעיה אני מתעסקת בנכות, ובמגבלות, ובשילוב, ובהנגשה. באמת, המון זמן… צוחקים עליי שכאילו, באה אליי חברה שאין לה שום נכות נראית לעין, אז ישר כזה: "מה קרה?". העולם שלי באמת נהיה מאוד מאוד סביב זה. אבל אני לא מוכנה שהטרשת עצמה תגדיר אותי [בהדגשה].
רונה: כן.
תמוז: כלומר כן, אני צולעת. כן, יש לי קושי מוטורי ביד ימין. כן, יש לי עניינים תחושתיים, כאבים, אבל לא. לא, לא רוצה להיות מוגדרת על ידי הטרשת.
רונה: אוקיי, ויש לך פחדים ממנה?
תמוז: אם יש לי פחדים… אני מאוד לא, כלומר, אני משתדלת לא לעסוק בעתיד יותר מדי באופן כללי, וכרגע אני מרגישה בסדר. כלומר, אני מתמודדת עם מה שהיא הביאה עד כה, ומקווה שזה יישאר ככה או יפחת. כן, בכללי, מפחיד אותי לאבד את היכולת לנהוג, כלומר, משהו עם העיניים, נגיד, שזה… הטרשת יודעת לפגוע גם בעיניים, וגם בקוגניציה, וגם… כמובן, פגיעה בקוגניציה, אבל אני ממש לא, לא מתעסקת, כלומר, לא לוקחת את זה לשם.
כן, חשבתי לפני הלידה, כלומר, מאחר ואחרי הלידה, הרבה פעמים אחרי הלידה נשים חולות טרשת מקבלות התקף, או יורדות, כאילו, מבחינת היכולות שלהן, אז אני דמיינתי שממש אחרי הלידה, אני אשכב במיטה חודשים ולא אוכל לעשות כלום. ולקחתי את זה בחשבון. אמרתי לכולם: "אני אשכב במיטה, אתם תעשו את כל מה שצריך מסביב, ורק תביאו את הילד שינק ממני". בסוף אני עשיתי את כל מה שצריך מסביב, הילד לא ינק ממני. [צוחקת] הייתי באדרנלין [מרעישה במיקרופון] מאוד גבוה כל הזמן… סליחה. עד שנגמר האדרנלין, וחזרתי להיות קצת סמרטוטית, אבל לא… אבל בסדר, כאילו, די תפקודית.
לא נוח, לא נוח עם התפקוד. יש הרבה דברים שיותר קשה לי. כאילו, לעמוד איתו, אני מפחדת ללכת איתו בחוץ, כל נושא המוטוריקה, יד ימין שלי, בהנקה… בניסיונות הנקה, הייתי צריכה… זה כזה תנועת סחיטה.
רונה: מה זה סחיטה? של מה?
תמוז: של השד.
רונה: אה חשבתי של התינוק
תמוז: [צוחקת] כן… אתה תאכל עכשיו! או שאני…
רונה: תאכל מיד, שמעת אותי?!
תמוז: כן. כן… שמאוד תסכל אותי וכבר לפני זה פחדתי איך אני… איך באמת אני אלך איתו בבית של… בבית שלי או בבית של אמא שלי שיש מדרגות קצת. הוא שיתף פעולה ופשוט נולד קטן מאוד, אז יכולתי… אני מתרגלת למשקל העולה כל פעם. אבל…
רונה: והבית שיש לכם, ב… הבית שיש לכם [בהדגשה], אמרתי לכם.
תמוז: כן, לא הבית שלו.
רונה: הבית שלכם!
תמוז: כן.
רונה: תספרי על הבית רגע.
תמוז: אוי, זה בית מקסים.
רונה: שארז בנה.
תמוז: כן, זה בית בקיבוץ שהיה פעם שלושה… שלוש יחידות בעצם, מלבניות. שארז במו ידיו, בזמן שהייתה לו שלילה, [צוחקת] שלילה של הרישיון, היה לו הרבה זמן, הוא פשוט שיפץ, חיבר את שלושת היחידות הקיבוציות, אולד-סקול כזה, לבית מלא בעץ, ואח, ויש לנו חורשה כזאת חמודה מול, ו… מאוד מאוד מרגיע. תמיד דמיינתי שאני אתחיל לעשות לחם מחמצת כשאני אגיע לגור שם, אם אני אגור… [צוחקת קלות] כן.
רונה: ויאללה, אני… נגמרת את המלחמה ואני באה לחדר שבנו במיוחד בשבילי.
תמוז: נו, כן. נכון.
רונה: כמובן.
תמוז: כן, חדר לרונה. רשום, כאן החדר לרונה.
רונה: יפה מאוד.
תמוז: כן. מאוד מאוד מוזמנת. ובכלל, כל… אני מאוד מחכה, שיתחילו לבקר אותי.
רונה: לא קצת בודד עכשיו?
תמוז: כן. כן, כן. יש… אני מכירה בנות, התחלתי להכיר קצת אמהות. אבל, ברור, המרכז שלי כאן, אני חיה כאן, אני חיה כאן 40 שנה. אמרתי, זה פרק ב' והוא מאוד מאוד שונה. כלומר, אני רחוקה מהמשפחה, אני מקפידה על שישי עם ה… משפחתי והכל, ופתאום אין לי את זה, ופתאום חברות שלי לא כאן, ואין לי את הלו"ז שלי, ואין לי את העבודה שלי, ואין לי ואין לי ואין לי ואין לי.
רונה: כן, רק אני רוצה להזכיר לך משהו.
תמוז: כן. כן.
רונה: שהביטוי פרק ב' הוא משהו אחר לגמרי.
תמוז: אצלי, אני קוראת לזה פרק ב'. את זה… כן.
רונה: יאללה, סבבה.
תמוז: ממש. תשמעי, אני חיה עם גבר, ממש באותו בית. כשכל החיים שלי הייתי כלומר, בזוגיות רחוקה, או גם אם הייתי בזוגיות קרובה, אז לא גרנו יחד, למעט פעם אחת שהיה לי לא פשוט. וכאילו, הכל, הכל שונה, זה ממש מרגיש לי כמו עולם אחר, עולם אחר. עולם מעניין, וקצת משעמם, וקצת עצוב, וקצת שמח, וקצת מפתח, וקצת מכבה, ו-וואטאבר. המון. המון דברים. המון.
רונה: את רוצה להרחיב על היציאה בשאלה? אני חושבת שזה הגדרה מטומטמת, איזו שאלה, כאילו?
תמוז: שאלה, כי כאילו הדת נותנת תשובות, [רונה חורצת לשון בזלזול] ופתאום התשובות האלה לא מספיק…
רונה: תחת שלי תשובות.
תמוז: [צוחקת] בסדר, בדיוק. אז… אז התשובות האלה לא מספיקות.
רונה: כן.
תמוז: ולכן יוצאים לשאול עוד פעם, מה קורה? מי מסדר כאן את הדברים? יש… אני אגיד לך משהו, אני לא יודעת אם אני רוצה לדבר על ה… זה, אבל אני אגיד לך שמאז שיצאתי בשאלה, וככה הבנתי מה מאוד מאוד מפריע לי בתוך ה… בדת, היה לי מאוד קשה עם כל מיני טקסטים, או דברים שמזכירים את אלוהים, או נגיד סתם… במהלך איזושהי תקופה מאוד נמוכה של… בדכאון שהיה לי ב-2019 נגיד, קצת קראתי את ה… את קייטי ביירון, שיטת "העבודה". והיא מדברת שם על אלוהים. ואז כזה: נאאא, תעזבו אותי, נו מה עכשיו אלוהים. או כל ה-12… נו, 12 צעדים? נו איך קוראים, ה-A0… AA… AA…
רונה: כן, כן.
תמוז: כן, גם, ואז כאילו ישר יש לי כזה התכווצות, ולא בא לי. ואז קייטי ביירון הזאת, אני לא אפרט על זה מי שרוצה שיקרא, אז היא בעצם רשמה שאם המונח 'אלוהים' קשה למישהו, אז אפשר להתייחס אל זה בתור 'מציאות'. כלומר, להחליף את המילה 'אלוהים' במילה 'מציאות'. ו-וואו, היא עשתה לי…
רונה: וואו.
תמוז: בדיוק.
רונה: וואו.
תמוז: כן. [צוחקת קלות]
רונה: וואו.
תמוז: עשתה לי סדר, חבל על הזמן. כן. כוח גדול מאיתנו, אי אפשר לריב איתו. אפשר לקוות, אפשר להתפלל.
רונה: להתפלל למציאות.
תמוז: כן.
רונה: פחות נראה לי אממ…
תמוז: כן, כן, מה זה כוונות, מה זה כוונות.
תמוז: כן.
רונה: כן, להתכוון, בסדר. אבל כן, ברגע ש… ברגע אני עושה את ההחלפה הזאת, כל טקסט אני יכולה להתמודד איתו עכשיו.
רונה: כן.
תמוז: כן. אז כן, אז יצאתי בשאלה, כי פשוט באמת היו לי שאלות לגבי הממסד הדתי, לגבי אלוהות שמתבוננת בנו, ו… כלומר פחות… סבתא שלי אומרת לי, סבתא שלי שהיא כן דתייה, לא משנה, זה מורכב. "אז, מה, את לא מאמינה?". אמרתי לה: "אני לא מאמינה באל שמסתכל ואומר: הוא לא עשה ככה, אז אני אתן לו כזה. לא. אולי יש איזושהי אלוהות, אבל לא האלוהים שאת מכירה". ב… כאילו אצלי, בכל מקרה. לא פוסלת שום דבר.
רונה: אלוהי המציאות.
תמוז: כן.
רונה: וואו…
תמוז: כן.
רונה: אממ…
תמוז: וואו.
רונה: רגע נו, על מה התחלת להגיד? שיצאת בשאלה, שיצאת בתשובה.
תמוז: שיצאתי…
רונה: שיצאת בסימן שאלה…
תמוז: אהה… כן, יצאתי…
רונה: אה זהו, נזכרתי!
תמוז: מה?
רונה: רציתי לשאול אותך, עם כל ה… כי את אישה מאוד מגוונת.
תמוז: כן.
רונה: אוקיי, מה לעשות, כן.
תמוז: נכון.
רונה: ואת יודעת, ואת… הייתי רוצה לומר שאת מגוונת, לא בשפיצים, אלא במעגלים. [רונה מהמהמת בהאזנה] כאילו שאת מאוד כזה, אם הייתי מציירת אותך, אז הייתי מציירת משהו מאוד כזה, רך ועגול כזה.
תמוז: וואו.
רונה: כן.
תמוז: ספירלה?
רונה: לא, לא ספירלה.
תמוז: לא ספירלה?
רונה: ספירלה זה יותר משהו בַּמָּקוֹם. אבל כאילו… אבל רציתי לשאול אותך, האם את חושבת שהחופש המחשבתי הזה, זה משהו שאת קיבלת אותו מ… כלומר, זה משהו שאת חושבת שקיבלת אותו מהחיים שלך, ממי שאת, או שתמיד היית כזאת?
תמוז: אני הייתי ילדה כבדה, מאוד. כלומר, סופר רצינית, סופר סופר סופר סופר ביישנית ורצינית, והולכת על פי החוקים. אבל גדלתי בבית מאוד פתוח. [צוחקת קלות] ההורים שלי, שניהם… הרבה אנשים אולי היו מגדירים את ההורים שלי כהיפים, למרות שאם תשאלי אותם, הם לא.
רונה: אני גם הייתי מגדירה אותם.
תמוז: כן.
רונה: כן.
תמוז: ואני בטוחה שזה נתן לי… כלומר, גדלתי בבית מגוון עם המון המון אנשים שביקרו אותנו והמון דעות, והורים שלי עצמם מאוד מאוד פתוחים. ואני חושבת שזה קרה… כאילו, הייתה לי גישה לספרייה… קראתי מאז, כאילו, מאז הילדות המון המון חומר, כאילו, לאו דווקא תואם. [רונה צוחקת] וזרמו איתי בכל מיני… כלומר, ביקשתי לעבור לבית ספר דתי בגיל מאוד צעיר, והסכימו, ועברתי לפנימיה. כלומר, נתנו לי המון חופש למעשה. ו… ויכולתי לחקור, נכון? [צליל בכי נשמע מרחוק] יכולתי… את שומעת תינוק?
רונה: כן.. אמאל'ה מה זה?
תמוז: אולי נוח בוכה, בבית. [צוחקת]
רונה: אומייגאד! זה כאילו שומעים את הרעשים בתוך הראש שלך.
תמוז: כן. [צוחקת]
רונה: יפה. זה לא אפקט.
תמוז: הא. כן, אז כזה, היה מותר לי לחקור, אני חושבת, ולשאול, וזה נראה יפה מה ש… וגם, יש דברים שהם מאוד, כזה… כלומר, כמו שאמרתי, שהבחורה הזאת נורא מצאה חן בעיניי, וזה היה, נראה לי, מאוד טבעי. ויש דברים שפשוט, באמת, אני מרגישה שעולים מתוכי, ולא… כלומר, לא יודעת, פשוט קיימים שם. וזה כזה שילוב של החופש שניתן לי, ובאמת, מי שאני. כאילו, אני קראתי יומנים שלי מילדות, וכאילו, כן, היה לי כל מיני בסיסים כבר מאז, כלומר דברים שאני מזהה גם היום, כזה, כמו…
רונה: מדהים.
תמוז: כן.
רונה: אבל… אבל אפשר להסכים, שהמגבלות כן נתנו לך איזה חופש.
תמוז: מאוד. מאוד-מאוד.
רונה: כן.
תמוז: אני הגדרתי את עצמי כ"עובדת טובה" לפני זה. זה מה, זה כאילו… בזה הסתכם…
רונה: חחח מה את אומרת?
תמוז: כן. כן, אני הייתי עובדת מאוד טובה, מאוד מסורה. אולי הייתי תלמידה טובה, אולי, כלומר, היה לי… וואו, תקשיבי, כאילו, כשחליתי, או כשאובחנתי, הראש שלי נפתח להרבה כיוונים. הרבה, הרבה. הרבה. כאילו, פתאום יכולתי… פתאום, לאו דווקא הייתי העובדת הטובה, אז הייתי חייבת להיות עוד דברים. ופתאום, מלא דברים הצטרפו לחיים שלי. וכאילו הייתי מתנסה גם בהרבה דברים קודם, אבל זה עולם אחר. כי זה, לא יודעת, לא יודעת, לא יודעת למה. לא יודעת, פשוט… פשוט פתח לי עוד אלף דלתות, נראה לי.
רונה: מדהים. מדהים. הנכות משחררת.
תמוז: [צוחקת] הנכות משחררת.
רונה: אוי, השם ישמור. אממ… טוב, תמוזי.
תמוז: כן.
רונה: אני רוצה להגיד לך שהיה מה זה מעניין לדבר איתך. תמיד מעניין לדבר איתך, אבל גם כשיש מיקרופון.
תמוז: מיקרופ… לא, מיקרופון… אני חושבת שככה צריכות להיות הפגישות שלנו.
רונה: וואי, לגמרי. ונכון שומעים אותי מעולה?
תמוז: כן, וואי זה טוב.
רונה: וואי, חלום חיים.
תמוז: זה כיף.
רונה: ככה אני צריכה להסתובב בכל מקום.
תמוז: אני… אגב, אני גם חושבת לפעמים ללכת עם… יש אביזר שמע כזה ש… מקלט ומשדר. וגם יש אנשים שטוענים שאני מדברת חלש. אני לא לוחשת, אבל יש אנשים שטוענים דבר כזה. אני אומרת, אני אחבר את זה, שישמעו אותי ישר לאוזן. די, כאילו…
רונה: וואי, כן.
תמוז: כאילו…
רונה: כן… ת… ת…
תמוז: פשוט כיף.
רונה: שאתם כאילו תעשו משהו, שימו איזה מגבר.
תמוז: [צוחקת קלות] כן, נכון. הנה, זה מה שאנחנו עושות.
רונה: תגידי, יש לך איזה המלצה לתת לעולם? משהו ש…
תמוז: המלצה לתת לעולם.
רונה: …מעניין, או… נאמר ספר, או הצגה, או חיתול, [תמוז צוחקת קלות] או…
תמוז: המלצה לתת לעולם. ספר, הצגה, או חיתול… וואי, כאילו, עולה לי רק ספר, מה זה, כבד יחסית, אבל שנקרא "דיבס, הילד המחפש אחר זהותו", שאני מרגישה שהוא מאוד עיצב אותי, שקראתי אותו מאז שאני ילדה. וזה ממש ספר תיאור טיפול פסיכולוגי של ילד. אבל האופן שבו המטפלת נותנת מקום לילד, זה היה קול כזה שלא הכרתי בחיים. כאילו, כמה…
רונה: כן?
תמוז: כן. ואני חושבת שמתוך זה אני רוצה להגיד, כאילו, באמת, המקום הזה של לאפשר לאנשים להיות מי שהם, להקשיב הרבה, ולא לתת את התשובות או את הכיוון, אלא פשוט לאפשר לאנשים לצמוח. לאפשר לעצמנו כזה להתנסות, להתעניין, לגדול בעצם. נראה לי, כן, בלי…
רונה: מדהים.
תמוז: כן. כן, כן. אז… וואו, כאילו, מאיפה הבאתי את זה עכשיו, אבל…
רונה: ממש.
תמוז: כן. ולנשום, ואת יודעת, זה כל השיט הרגיל. כזה, לנשום, ולהיות בפשטות. חשוב, להיות בפשטות, זה…
רונה: שיט מהמם!
תמוז: כן.
רונה: מאוד חשוב. [תמוז צוחקת קלות] תודה מאמי, תודה רבה!
תמוז: תודה לך!
רונה: איזה כיף.
תמוז: הצלחנו!
רונה: ממש.
תמוז: זה לא היה פשוט. [צוחקת קלות]
רונה: יאללה, ביי.
תמוז: ביי. [מושכת את המילה]
רונה: נראה לי שהגיע הזמן לגמור. תודה רבה, ואתם מוזמנים ומוזמנות להקשיב לכל הפרקים בפודקאסט. יאללה ביי.
[מוזיקה]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments