לוחשת בקול רם - #30 - עינת פישביין מקימת העיתון מקום הכי חם בגהנום שבאה לבעוט ולתקן
- רותי מושקוביץ
- 7 days ago
- 33 min read
דיברנו על בגדים כי אנחנו בנות, דיברנו על עיתונות ממוסדת אל מול האופציה של עיתונות חופשייה ונושכת כי אנחנו נשים אקטיביסטיות, דיברנו על חינוך, דיברנו על ייאוש והרבה הרבה על תקווה ושינוי
תאריך עליית הפרק לאוויר: 30/09/2025.
רונה: היום דיברתי עם עינת פישביין. עינת היא חברה, עיתונאית ותיקה ומורה טרייה. עינת הקימה את כלי התקשורת האלטרנטיבי, "המקום הכי חם בגיהנום". אז יאללה בלאגן.
[מוזיקת פתיחה]
היוש, אני רונה סופר, ואחרי שלמדתי קולנוע, למדתי מיניות בריאה ולמדתי לקום מכיסא גלגלים וללכת מחדש, למדתי שיש לי הרבה מה לומר. ובפרפרזה על סימון דה בובואר: אני לא נולדתי רונה סופר, אני הפכתי לרונה סופר. אז יאללה בואו נתחיל.
[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]
עינת: אז אנחנו מקליטות כבר?
רונה: כן, זה מוקלט.
עינת: טוב.
רונה: אוקיי, אז נכנסת לכאן אה… עינת פישביין. אישה יפה, לא צעירה [עינת צוחקת], מקועקעת, ו…
עינת: אני אמורה להגיד על עצמי את "הלא צעירה".
רונה: לא לא לא, זה אני פה… והיא באה לכאן והיא באה עם כל הסוואג האנרכיסטי שלה. אוקיי. אממ… עכשיו, אני אשמח שנדבר על… את יודעת, בגלל שאנחנו שתי בנות חמודות וקטנות, אז אני אשמח שנדבר על הנושא הזה של ה… של המראה החיצוני, של ה-appearance, של ה"איך את נראית ומה את משדרת". ואת יודעת יש משפט שאומר - משפט מאוד מבריק לדעתי - שאומר שנכות זה performance. כלומר, איך אני ניצבת, אם אני, אם אני הולכת בלי רגל, או אם אני צולעת, או אם אני הולכת לאט, איך אני משתלבת במרחב? ואז כל הזמן מסתכלים עליי. ואז… עכשיו אני, אני איך שאני לוקחת את זה לחיים שלי, אני דווקא אומרת, סבבה, אוקיי? אז אני כאילו let me dance כאילו. בואו תסתכלו עליי.
עינת: אוקיי.
רונה: אבל אני רוצה באמת לשמוע ממך…
עינת: כאילו את אוהבת את זה, את ה-למשוך תשומת לב.
רונה: what can I do, אני מושכת תשומת לב.
עינת: אוקיי.
רונה: אז אני יכולה להגיד: "שיואו, עצוב, כולם מסתכלים עליי, כולם מרחמים עליי". או שאני יכולה להגיד: "איזה יופי, כולם מסתכלים עליי, כולם עפים עליי". כאילו ב…
עינת: כאילו את מצל… זה מחזיק לך ככה כל היום? חלק.
רונה: עד שזה לא… [עינת צוחקת קלות] אבל תכל'ס אני אשמח לשמוע ממך על ה… כאילו, על החשיבות של המראה החיצוני בשבילך. של ה… את יודעת, של המראה, של הבגדים, של כל הקעקועים שלך, ותספרי לי גם על המשמעות של הקעקועים.
עינת: אז קודם כל "משמעות של קעקועים" לדעתי לא אומרים, אומרים [בלגלוג], "מה את רואה בזה?"
רונה: או "איפה זה פוגש אותך?"
עינת: אבל אני בכל זאת אספר לך על חלק… "איפה זה פוגש אותך", בדיוק. את זה את מזהה?
רונה: אוי, כן.
עינת: הלוגו של "המקום הכי חם בגיהנום".
רונה: הלוגו.
עינת: כן. אממ, אז ככה, אז אני מקדישה הרבה מאוד מקום וחשיבות למראה החיצוני. את יודעת, אני יכולה להגיד: "לא, לא, זה לא חשוב לי". זה ממש חשוב לי, ובתוך זה מאוד-מאוד חשוב לי עניין הבגדים. יש לי ארון בגדים, את מוזמנת אליי הביתה לראות, אני…
רונה: יששש!
עינת: זה רק אורחות מיוחדות אני פותחת.
רונה: את, גם את… את גם משאילה בגדים? או שזה…
עינת: שאלה טובה, לילדות שלי.
רונה: …נקודה רגישה?
עינת: לא, לא נקודה רגישה. כשצר… כן, אני משאילה כשצריך. לא ב… הם לא מסתובבים ברחובות, בואי נאמר, מדובר באוסף.
רונה: אוקיי.
עינת: אני חושבת… קודם כל, אני ממש מרגישה שאני קמה בבוקר והרבה פעמים המצב רוח שלי הוא כמו שאני נראית או כמו שאני מרגישה שאני נראית. כי נגיד עכשיו את החמאת לי, ותודה, אני ממש מרגישה שאני… קודם כל, אני מגיעה מבית-ספר, לימדתי היום ברוגוזין, שיש שם למורים אה… לא תלבושת אחידה, אבל קוד לבוש כמו לתלמידים, וצריך לבוא עם מכנסיים ארוכים ועם נעליים - לא סגורות - אבל לא עם כפכפים.
רונה: אה, זה יפה.
עינת: יפה? כן, זה…
רונה: בוא נגיד, בדרך כלל זה לא ככה בבתי-ספר.
עינת: אני לא יודעת, בגימנ… אני מלמדת גם בגימנסיה שם באמת, התלבשת? יסתכלו עליי מוזר, כאילו, [מצחקקת] תבואי עם חזייה, יותר הגיוני. [רונה צוחקת] אממ… אז אני, וגם עם טישרט יחסית ארוכה ולא עם גופיות כמו שאני רגילה, ובימים אלה אני הרבה-הרבה יותר נוח לי להסתובב עם חצאיות, או עם שמלות, או עם גופייה שהיא יותר צמודה, או מכנסיים קצרים וכפכפים, ובטח לא ככה.
רונה: כן.
עינת: אז אני כולי מרגישה היום כזה חצי תלמידה בעצמי ולא מתה על זה. ואכן התחושות בהתאם, זאת אומרת, אני כן חושבת שה… זה לא רק הבגדים, אבל איך שכ… את יודעת, ה-Good hair day, Bad hair day, כל השטויות האלה, לגמרי עובד אצלי, ואני כאילו חושבת על זה הרבה, על כל העניין של להתלבש. אז חשבתי על זה שבאמת נשים מהדור שלי, אני בת 56 עכשיו, אממ… היה לנו, אני ממש זוכרת מהצבא שלי וזה, כאילו להתלבש זה היה מין טיפה להסתיר את עצמך, טיפה להחביא את הגוף שלך. ללבוש משהו שהוא גדול יחסית וזרוק ועושה מין סילואטה כזאת של גוף דק ונערי, והרב… השחור, כמובן, המדובר, זה, זה אנחנו, זה הדור שלי…
רונה: נכון, זה אתם…
עינת: זה עם כל השחור. עכשיו אני במקרה עם טישרט שחורה. אני ממש ממעיטה עד כמה ש… כאילו, יש לי שמלות שחורות וכאלה כמובן, אבל ממעיטה בללבוש שחור. זאת אומרת, ממש בשנים האחרונות לימדתי את עצמי ללבוש יותר… להכניס חולצה למכנסיים, ללבוש יותר צמוד, יותר נשי, הגוף פחות נערי. ללכת עם זה, לתפוס את המקום שלי במרחב ככה, אב… ולא להתחבא. בעיקר, אני חושבת שאחת הבעיות שפה, בארץ שלנו, זה ב… ההתחבאות הזאת, ואני שמחה לציין שהבנות, הבנות שלי…
רונה: כן.
עינת: שהם בנות 20, 17 ו-14, אבל אני לא מדברת עליהן.
רונה: לא.
עינת: אני מדברת על בנות אחרות…
רונה: כמובן.
עינת: שאני רואה שמתלבשות עם החולצות בטן, וחזיות כאלה שאני לא מבינה בכלל מה זה, למה זה בגד לפעמים. ומכנסיים ועם הבטן בחוץ והקפלים ולא… אני, כאילו, לא רואה, גם את… עם כל מה שאומרים, לא רואה את טירוף הרזון הזה, נגיד אצל אצל נשים בנות 20. ואני מאוד-מאוד אוהבת את זה. זאת אומרת, אני… כאילו משהו הרבה יותר פתוח ופרוע וחושני ומהמם מהצורך שלנו להיות כזה רזות ומוחזקות ולובשות שחור.
רונה: כן.
עינת: אז אני מנסה גם להיות ככה, אבל עדיין, לא תתפסי אותי עם הבטן בחוץ, בואי לא נגזים.
רונה: כן.
עינת: בים, בים כן.
רונה: אני חושבת שגם, מבחינתי, איך שאני רואה את זה, הבגדים, זה סוג של say, זה סוג של אמירה. אז אני, אני בבקרים כזה כן חשוב לי ל… אוקיי, רגע, שנייה. גם את יודעת, גם בגלל שיש לי עוזרת, אז אני משגעת אותה: "רגע שנייה, אני רוצה את המכנסיים האלה עם החולצה הזאת. לא, רגע, עם הגרביונים האלה, זה יותר מתאים. רגע שנייה, לא, לא, לא, רגע".
עינת: והיא… את מתייעצת איתה, יש לה say גם?
רונה: אהה… ב…
עינת: כי אני מאוד מתייעצת עם אנשים אחרים.
רונה: היא נורא, היא נורא מפחידה אותי. היא נורא…
עינת: [צוחקת] היא נורא מקסימה, מה מפחיד בה?
רונה: נכון. אבל את יודעת, היא אישה, היא אישה מאוד דעתנית, אדית. אז היא כאילו אומרת לי: "תלבשי את זה!" ואני כזה: [בטון כנוע] "טוב, בסדר".
עינת: [צוחקת] את לא נראית לי כזאת צייתנית וכנועה, רונה.
רונה: אני, כן, לעתים אני מאוד צייתנית, בעיקר לאדית. ואז, כאילו…
עינת: אני המראיינת פה, אני מזכירה לך. [צוחקות]
רונה: ובאמת זה קטע, גם, אני מאוד אוהבת ללכת עם חולצות פוליטיות. שזה, להלן - לבשתי לכבודך…
עינת: שכתוב "I can't breathe".
רונה: כן.
עינת: וזה?
רונה: שזאת חולצה שג'ורג' פלויד כשעוד אה… את יודעת, עוד בתקופה ההיא, אי-אז, לפני מיליון שנים, שבעולם גם היה אנשים שהם… לא רק ישראל היו הרעים, היו עוד אנשים מסכנים בעולם. אז ג'ורג' פלויד היה גבר שחור שנרצח על-ידי המשטרה, והמילים האחרונות שלו היו "I can't breathe".
עינת: נכון, בזמן ששוטר ישב עליו וחנק אותו.
רונה: כן.
עינת: למוות.
רונה: כן. ואני כששמעתי את זה, אמרתי: "וואו, אני חייבת את החולצה הזאת!", כי לי יש בעיות נשימה מאז התאונה, כאילו. ואז חבר שגר באמריקה, ביקשתי ממנו ללכת לקנות לי את החולצה הזאת. והוא אמר לי, "תקשיבי, זה היה ממש מסובך". הוא ל… זה לא משהו שמוכרים סתם בחנויות, הוא היה צריך ללכת לכל מיני חנויות של "Niggers".
עינת: של "ניגרס". [צוחקת]
רונה: אוקיי?
עינת: ומה אני אמרתי לך? שאת לא יכולה להגיד "ניגרס", את יכולה להגיד "נכים".
רונה: זהו. כי אומרים… לכם אסור להגיד "נכים". אתם…
עינת: לא ש… זה אני אמרתי "נכים"? אמרתי "אנשים עם מוגבלויות".
רונה: אנשים עם מוגבלויות…
עינת: ו"שחורים" בארצות הברית.
רונה: כן, למרות שאני לא מבינה למה "שחורים" זה בסדר. למה להגיד לבן-אדם שהוא שחור, זה בסדר, ולא להגיד שהוא…
עינת: אני חושבת שזה…
רונה: שהוא בא מניגריה. שזה ארץ אבותיו.
עינת: אבל לא כולם באו מניגריה, ואם הוא בא מגאנה, אז תקראי לו "גאניז"?
רונה: אוי, "גאניז" זה חמוד.
עינת: זה חמוד. כן, ממש, אני בטוחה שיושבים השחורים באמריקה ומחכים עכשיו להגדרה חמודה…
רונה: אני בטוחה…
עינת: משל עצמם.
רונה: שהם מקשיבים לפודקאסט שלנו, וכאילו…
עינת: כן, הלוואי.
רונה: "וואלה לא חשבנו על זה, זה דווקא חמוד, גאני".
עינת: כן, גאניז. אממ… בכל אופן, החולצה מאוד מרשימה. אבל יכלנו לעשות לך אותה גם, את יודעת. אני, זה מזכיר לי שדיברנו על בגדים שאת אה… המפגש הראשון שלנו…
רונה: נכון.
עינת: …כנראה היה בהפקת אופנה מאוד יפה שדנה דימנט עשתה ל"מקום הכי חם בגיהנום".
רונה: כן.
עינת: וזה היה עם חולצות של "המקום", מה שזה אומר שזה היה ב-2015…
רונה: אוקיי.
עינת: שהוצאנו את החולצות הראשונות. וזה הייתה הפקת אופנה שאני חושבת שהיא קצת הקדימה את זמנה, כי אחר-כך כולם רצו גם לעשות יפה כמונו.
רונה: כולם נדבקו.
עינת: אבל אנחנו עשינו ראשונים.
רונה: ברור.
עינת: עם אנשים עם מוגבלויות שהצטלמו ואת הצטלמת שם, זה היה…
רונה: נכון, כן.
עינת: מאוד יפה.
רונה: כן, זה היה, אני זוכרת שזה… זה היה, זה היה כן, זה היה מאוד, חוויה מאוד מגניבה, מאוד אה… זה באמת היה מאוד ראשוני…
עינת: נכון.
רונה: ההצעה הזאת. ו"המקום הכי חם בגיהנום" כאמור, כ-א-מור, שאת רוצה לספר לי עליו שזה, שזה כלי תקשורת אלטרנטיבי בעצם, שהוקם בשנת 2013 על ידייך? אפשר ל… כאילו בעיקר את ועוד.
עינת: לא, לאורך השנים עבדו שם הרבה אנשים, כתבים, עורכים, עברו באמת אנשים רבים ומאוד-מאוד מוכשרים. אבל עד שהעברתי אותו לידי עמותת "שקוף" באלפיים אה… ב-23', בינואר 23', בעצם, אני חושבת שאני הבן-אדם היחיד שעבד שם את כל הזמן הזה. המקום היה בבעלותי. זאת אומרת, ייסדתי אותו, ניהלתי אותו, מימנתי חל… או את כולו, ובהמשך חלק ממנו, כי חלק הפך להיות במימון של הציבור. במשך 10 שנים, כן, קצת יות… עד ינואר 23' ואז עזבתי, העברתי אותו, הם המשיכו לנהל אותו ולממן אותו, שוב במימון של הציבור, אבל יותר נרחב. והמשכתי לעבוד שם כשכירה, לכתוב שם. זה היה תקופה… התחלתי, הפסקתי.
רונה: אז את, את אוהבת לראות אותו עכשיו?…
עינת: וואו.
רונה: ילד רץ וחמוד?
עינת: וואו. אני לא יכולה לתאר לך כמה אני גאה לראות אותו עכשיו…
רונה: כן?
עינת: ובאמת את יודעת, זה גם בהשוואה למקומות אחרים שעבדתי בהם ועזבתי והייתי מזוהה איתם והכל, כמו עיתון "העיר" בשנות ה… בסוף שנות ה-90. שאחרי שעזבתי אותו, הייתי רואה את העיתון יוצא ביום שישי בלי השם שלי, היה לי שחור בעיניים. כאילו, לא יכלתי לשאת אותו. והמדור שכתבתי שם, "התל אביבים החדשים", הוא המשיך להתפרסם, זה היה, את לא יכולה לתאר לעצמך כמה נורא זה היה לי…
רונה: רגע רגע רגע, מה זה המדור הזה?
עינת: אבל אני רק אסיים ואגיד…
רונה: כן.
עינת: …ש"המקום", לעומת זאת…
רונה: כן.
עינת: אני, כל כתבה שם שאני רואה וזה… והוא מדהים. זאת אומרת, הוא באמת עומד עכשיו בחזית המאבק על עיתונות שהיא עצמאית, ושהיא מספרת את הסיפור, ושהיא מתנגדת לזוועות שקורות פה, ומציבה אלטרנטיבה והכל, וכל פעם שאני רואה אותו, אני גאה, כמו שאני רואה את, את הילדות שלי.
רונה: כן.
עינת: ולראיה, נחזור לקעקוע של "חם".
רונה: ולראיה.
עינת: כן.
רונה: הנה איתנו פה קעקוע…
עינת: כן.
רונה: עם הלוגו של המקום "הכי חם בגיהנום" [עינת מהמהמת]. המק… רגע, רגע, רגע, רגע. רגע, רגע, רגע, רגע. בואי, בואי תספרי לי, תספרי על ה… על הביטוי המקורי של ה… השם.
עינת: של השם.
רונה: כי זה כזה… אני זוכרת שאני בהתחלה כזה, "מה? 'המקום הכי חם בגיהנום'?" אני, את יודעת, אני דתל"שית, אז אני כזה, "לא גיהנום, לא! ששש…!"
עינת: כן, דתיים…
רונה: [יורקת פעמיים] "חס וחלילה, חס וחלילה".
עינת: כן. תקשיבי, אמרו לי הרבה, הדעות נ… אני לא יכולה להגיד שנחצו, אבל נחלקו בין אנשים שחשבו שזה שם מעולה, ובין אנשים שחשבו שזה שם זוועה. לקהל דתי הוא פחות מדבר, אבל אני חושבת שאני יכולה היום להגיד אה… לא שלא רצינו לפנות, עשינו הרבה ניסיונות לפנות להרבה מאוד קהלים, וראינו את עצמנו כקול של כל הפריפריה, כולל הפריפריה החרדית. אבל אני חושבת שזה מאוד-מאוד קשה לעיתון אה… לכלי תקשורת כמונו, באמת לייצג ולתת קול לקהילה שהיא כל-כך שונה…
רונה: כן.
עינת: …ויש כלי תקשורת אחרים, הלוואי שהיינו יכולים. אז "המקום הכי חם בגיהנום, שמור למי שבזמנים של משבר מוסרי שומר על ניטרליות".
רונה: וואו! וואו!
עינת: זה משפט שמיוחס ל… לדנטה מהמאה לא זוכרת איזה…
רונה: כן.
עינת: 15, 17, אבל בעת החדשה מי שאומר אותו זה מרטין לותר קינג בנאום ב-1967 בזמן מלחמת וייטנאם. ויש באתר את הציטוט המלא: "המקום הכי חם בגיהנום שמור למי שבזמנים של משבר מוסרי שומר על ניטרליות. יש תקופות שבהם שקט הוא בגידה".
רונה: וואו!
עינת: אומר את זה מרטין לותר קינג בקולו.
רונה: וואו, כל-כך רלוונטי להיום, השם ישמור.
עינת: עכשיו, סביב המוטו הזה, הקמנו אותו ב-2013. תחשבי היום…
רונה: יואו.
עינת: זה כאילו רק עולה… ואת לא מבינה כמה זה היה נכון אז. זאת אומרת, את מבינה כי את יודעת, כי את חיה פה ואת יודעת היטב, אבל זה היה כל-כך מדויק אז. כל-כך מדויק. כל מילה וזה…
רונה: כן.
עינת: וזה רק הולך ונהיה הרבה הרבה הרבה… כאילו, את יודעת, הלכתי אתמול להפגנה, נסעתי אתמול להפגנה, לא, הלכנו… הלכתי להפגנה בקפלן, לא נסעתי. היום חשבתי ליסוע לירושלים, במקום זה באתי אלייך לכאן ואני…
רונה: [מצקצקת] או, מאמי…
עינת: לא, זה בסדר.
רונה: טוב.
עינת: אני, יש [צוחקת]… נראה לי יהיו כמה הפגנות…
רונה: כן.
עינת: אני אספיק זה. ואתמול פעם ראשונה אחרי… יש לי מלא טישרטים של הפגנות שהבת שלי אוספת…
רונה: אוקיי.
עינת: …אני כל פעם לוקחת ממנה. ואתמול פעם ראשונה אחרי הרבה מאוד זמן, הלכתי עם "המקום הכי חם בגיהנום". ואתמול כזכור לנו, זה היה… אתמול, שלשום, היום שבו התחילה הכניסה לעיר עזה, ה… זוועה הזאת שאין לי מילים לתאר…
רונה: יואו.
עינת: …מה, מה לא הייתי מוכנה לעשות כדי שזה לא יקרה, כדי שהכל לא יקרה, כדי שכל השנתיים האלה לא יקרו.
רונה: כן.
עינת: אבל עוד ועוד ועוד, וזהו, ואז שמתי את החולצה - "המקום הכי חם בגיהנום" - כי אחת הסיבות שקראנו לזה, זה כשאני הייתי יוצאת לכתבות כל פעם, הייתי חוזרת ואומרת לעורכת: "היום הייתי במקום הכי חם בגיהנום". וזה היה, רונה, כשהלכתי לסקר מחוסרי דיור…
רונה: חמודים!
עינת: זה חמוד, אבל… בשכונות בתל… לא, זה, זה המקום הכי… טובחים פה תינוקות, בשני הצדדים, אלוהים, אם היינו יודעים לאן זה הולך כל זה.
רונה: אז מה? אם היינו, יודעים אז מה?
עינת: אין לי מושג…
רונה: אז מה?
עינת: היינו עושים אותו דבר בדיוק.
רונה: בדיוק. אוייי…
עינת: אני חושבת שזה… את יודעת מה? אני, אם אני מחפשת נחמה?
רונה: נו?
עינת: אפשר למצוא בזה נחמה, בזה שעשינו את הדבר הנכון. את יודעת, יש לי הרבה מחשבות. אני לא יודעת אם אני סוטה מהנושא או לא, אבל אני אגיד לך.
רונה: אוקיי. סטיות זה טוב.
עינת: יש לי הרבה מחשבות מאז השבעה באוקטובר - "אם הייתי יודעת". כי כאילו "המקום" קם בעצם, ורצינו גם על זה לדבר, הוא הוקם על אג'נדה חברתית, הרעיון היה אחרי הקיץ של 2011, אחרי המחאה של קיץ 2011, שבעיניי זה נקודת ציון סופר חשובה בהיסטוריה של מדינת ישראל, אם לא אחת החשובות שבהן…
רונה: וואו.
עינת: אם לא החשובה… לא החשובה, אבל בסדר, הקימו את המדינה גם, עשו פה עוד כמה דברים.
רונה: בסדר, נו, אוקיי, אוקיי.
עינת: אבל אחרי זה, הבנתי, עבדתי אז ב"ידיעות אחרונות", שאין שום קורלציה בין ה… בין הצורך של העם למה שהעיתונות והתקשורת רוצות. זאת אומרת, המחאה הייתה מאוד אותנטית. אפשר להגיד שלא הצליחה, אפשר להגיד הכל. אני חושבת שהיא כן הצליחה. אני חושבת שהמאבקים שאנחנו רואים היום בקיץ 25' נגד המלחמה ובעד החטופים, ולפני זה נגד ההפיכה המשטרית, ולפני זה על ההעמדה לדין של זה וכיכר גורן ובלפור וזה, וכל אלה, הכל נולד מהקיץ של 2011. לפני זה לא היה כלום. היו כמה מאבקים ספורדיים, מאז יש מאבק אחד גדול…
רונה: וואו.
עינת: ואותם אנשים מובילים אותו, ואני מוכנה לחתום על זה בדמי, שמה שהתחיל ב-2011, בזכות זה, את ואני נוכל אולי פעם לשאת את פרצופינו בעולם. כי אנחנו נאבקים כל השנים האלה. גם אם לא כל יום וכל רגע, לא כולם יכולים, ברור שכשיש לך בן משפחה חטוף, את תהיי ברחובות בלי סוף, כי אין לך משהו לעשות בבית. אבל אנחנו חלק מהמאבק הזה, והמאבק ההוא, ובסופו של דבר הכל…
רונה: כן.
עינת: כל המאבקים הם מאבק אחד. יש גם ציטוט כזה. כן. שאני חושבת מאז הרבה, כי "המקום" נוסד בתור כלי תקשורת חברתי, והתפיסה שלי הייתה שאם נהפוך את הפירמידה ונפסיק להתעסק בבולשיט שהשלטון רוצה שנתעסק בו, שזה הפוליטיקה הקטנה, וכל הזמן לחיות על חרבנו, והמלחמה והאיום באיראן, ו-טה-טה-טה-טה-טה, נצליח להפוך את הפירמידה ונתייחס לבעיות החברתיות, למה שנוגע לחיים של כולנו, לעבודה, לרווחה, לשאלות של הגירה, לשאלות של זהות. נפתור… לא נפתור. ניגע, נטפל במה שבעיניי הוא השסע הראשון של החברה הישראלית, לפני הסכסוך, וזה הנושא העדתי, המזרחי-אשכנזי.
רונה: אוקיי.
עינת: ניגע בזה, ניגע בכל האוכלוסיות המוחלשות. נעשה… זה היה "המקום" - נטפל במה שקשור באמת לחיים של אנשים, הכל בסוף יסתדר. וטעיתי.
רונה: כן.
עינת: טעות מרה, וטעות שגם לא תתקן את עצמה ב… כל עוד אני חיה, ואני בספק אם גם הילדות שלי יראו את התיקון של זה. אז אני, אני חושבת שהתפקיד…
רונה: וגם אני אשמח לשמוע…
עינת: כן.
רונה: שתגידי לי, איך הגעת לנושא ה"מתוק" הזה של כל ה…
עינת: כן. תראי, זה נושא באמת לא… not fun at all, אבל לא… תראי, איך הגעתי, זה, זה… אני, אני באמת חושבת שזה, לא יודעת, זה פשוט חלק ממני. מאז שאני זוכרת את עצמי בגיל שש, וב… כילדה וכנערה, אני רואה דברים שלא כיף לראות אותם. זה קבצנים ברחוב, ונשים בזנות שנחשפתי לזה בגיל יותר מבוגר. פשוט ראיתי ונכנסתי לחדר בוכה ולא יצאתי משם איזה יומיים או שלושה, וכאילו, לא יודעת למה, אני יש לי את המתנה המאד מפוקפקת הזאת, של לראות את הדברים הקשים של החיים. אני חיה, אני מרגישה מאוד פריבילגית בעולם הזה, ואני לא יודעת, אני לא מרגישה שיש לי זכות גם להתעלם ממי שאינם פריבילגים כמוני, שזה רוב העולם. העניין של הגירה ובית נורא-נורא עניין אותי. גם משהו, אני חושבת שזה באמת עניינים מאוד פסיכולוגיים, גם רגשיים והכל. תמיד שאלה, השאלה המרכזית ששאלתי אנשים שנים רבות הייתה: איפה הבית שלךָ? שלךְ? לאן אתה שייך? אז זה התחיל מזה, ואז הנושא של עבודה, והנושא של אבטלה, ואנשים עם מוגבלויות גם נכנס מתישהו. אממ… וזהו, לא ידעתי שאני אהיה עיתונאית, אבל אני חושבת שמגיל צעיר אה… אני חושבת שהעיתונות עזרה לי לווסת את כל ה"טוב" הזה, לא טוב, למקום שבו אני יכולה גם לראות, גם לספר את הסיפור, גם לתווך אותו החוצה, וגם כמו שאני אומרת היום לתלמידים שלי, ולא עד הסוף לצערי מאמינה בזה כרגע, לשפוך אור לפינות האפלות של הקיום שלנו, ו-דרך זה לעשות שינוי, דרך החשיפה של זה. אז שוב, להגיד שאני כרגע חושבת שזה עובד וזה מדהים וזה? לא, לא, לא כרגע. אבל… [לוקחת נשימה עמוקה] אבל לא יודעת. אני באמת חושבת שזה נתן מזור לנפשי להתעסק עם זה, למרות שהיו תקופות שזה גם היה מאוד-מאוד קשה ו…
רונה: רגע, אני באמת רוצה לשאול אותך, מה את חושבת שתפקידה של התקשורת בעיצוב השיח הציבורי הזה? סביב זכויות מוּדרות, כי את מאוד מתעסקת בזה, בין שעם מוגבלות, בעובדים זרים, במהגרים, ב… כאילו, ו…
עינת: נכון.
רונה: איפה את חושבת שהתקשורת הבאמת, הממוסדת - איפה את חושבת שהיא נכשלת?
עינת: נכשלת משחר היווסדה.
רונה: או, תני לי בקשה.
עינת: אוקיי. אז במשך עשרות שנים העיתונות הישראלית, בעיקר העיתונות הכתובה זה היה אז, אבל עכשיו זה אותו דבר עם הטלוויזיה, היא מובלת… היא בבעלות פרטית, היא מובלת על ידי בעלי הון, שזה פשוט לא לא באינטרס שלהם. הם מספרים לך כל מיני סיפור… "זה לא מעניין" ו"מסעודה משדרות", ו"אנשים לא רוצים", ואנשים זה. ובסוף הסיפור שמספרים לך, זה סיפור של בעלי כוח והון, או שמתחנפים לשלטון או לבעלי ההון, או שזה כבר אין שום דרך להפריד בין השניים. וזה דברים שראיתי, למשל שעבדתי ב"ידיעות אחרונות", עוד שנים לפני שנחשפה פרשת ביבי-נוני.
רונה: ביבי-נוני זה חמוד.
עינת: חמודים, כן.
רונה: קטנטן.
עינת: השני ה…
רונה: כלבלבים.
עינת: הכלבלבים החמודים שנושכים אותנו בתחת.
רונה: שנו… כן, בדיוק. כן.
עינת: מזכיר לי שהלכתי לעשות פרזנטציה לתלמידים בגימנסיה, ואמרתי להם בסוף שהעיתונות היא כלב השמירה של הדמוקרטיה, כי היה לי עיתון שעשיתי בבית-ספר היסודי של הבנות שלי, ונקרא "כלבלב שמירה".
רונה: אויש, כלבלב שמירה.
עינת: אז הזכרתי אותו… [בטון של התפעלות מילד] הוא חמוד…
רונה: זהו…
עינת: הוא כמו ביבי ונוני…
רונה: ממש מתוקי.
עינת: והוא גם משחק איתם בערוגה…
רונה: ומשתין… משתין עליהם.
עינת: בארגז חול. פינוק… פינוקי, ביבי, נוני והכלבלב שמירה.
רונה: כן.
עינת: אז אמרתי שהעיתונות היא כלב שמירה של הדמוקרטיה, ואז ניגש אליי אחד המורים האחרים ואמר לי, "את יודעת, העיתונות היא כלב השמירה של הדמוקרטיה כשיש דמוקרטיה. אבל מה קורה כשאין דמוקרטיה במשטרים אחרים?" הוא אמר, "שם היא כלב התקיפה של השלטון". נגד העם, כן? מפחיד. אוקיי. אז, אז נשאלת השאלה, איפה העיתונות הישראלית.
רונה: כן.
עינת: ובהרבה מובנים היא בין לבין. בטוח במובן הכלכלי-חברתי לאורך עשרות שנים, שוב, עד תחילת שנות ה-2000, כשאני התחלתי לכתוב על הנושאים האלה, יש ניצנים ראשונים. עד 2011 שנהיה בון טון לדבר על נושאים חברתיים, זה פשוט לא מעניין אותה. תמיד יש, זה עוד איזה פוליטיקאי אמר ככה, ועוד אחד אמר ככה, ועוד איזה זה. אז גם זה שיח שמעודד את ההקצנה, שגם עכשיו אנחנו רואים את הפירות המחרידים שלה במציאות של היום, שבאמת קשה לראות לה פתרון… קשה לראות שם פתרון. אבל החוסר ענ… אפילו לא הסתה נגד אוכלוסיות מוחלשות, זה פשוט חוסר עניין מוחלט במי שהוא עני, או חלש, או מהגר. הם מודרים מכל בחינה אפשרית מהתקשורת, וממרכז תשומת הלב, ומרכז העניין. ואני כן חושבת שבעשרים ומשהו שנה האחרונות, אנחנו כן רואים איזשהי התקרבות, אבל זה מעט מדי ומאוחר מדי, כי העניין הוא לא אמיתי. העניין הוא באמת, בסופו של דבר, מי שמעניין את בעלי הכוח, ורוב המול"ים ובעלי תחנות השידור הם בעלי כוח, זה בעלי כוח כמותם. זה לא, זה לא האנשים הרגילים והבעיות שלהם. ובאמת חשבתי שהתפקיד שלנו, בין היתר ב"מקום הכי חם בגיהנום", הוא לשנות את הדבר הזה, הוא להביא את הסיפור הזה למרכז העניינים. ואז הם הביאו עוד מלחמה.
רונה: אוקיי. איך את רואה את ההצטלבות בין דיכוי חברתי לדיכוי מיני? בקשה.
עינת: וואו!
רונה: מה הקשר?
עינת: תגידי את.
רונה: לא, כי אני, אני באמת אה… את יודעת…
עינת: מה זה דיכוי מיני? תסבירי לי. דיכוי חברתי אני יודעת מה זה. מה זה דיכוי מיני?
רונה: את יודעת, דיכוי מיני, אני חושבת שזה משטור של האישה. אני חושבת שזה, אממ, אני חושבת שזה… את יודעת, כל השרים המאוד-מאוד-מאוד-מאוד, מאוד לא מכובדים שלנו, שקוראים כל מיני קריאות כאלה בעד… את יודעת, אני… עוד פעם, אני דתלש"ית, I've been there, כאילו, כל השיט הזה של "כבודה של בת מלך פנימה", וכאילו כל הדברים האלה שבאמת, שבאמת באיזשהו מקום נולדים… נועדים כדי למשטר את ה… את ה… את יודעת, הכי "סיפורה של שפחה".
עינת: כן. אבל אני אגיד לך מה, אני, אני, [מצקצקת, נושמת עמוק] אוי, אני מרגישה שעשיתי כל-כך הרבה טעויות בחיים באמת…
רונה: אוי.
עינת: ממש… לא, לא, לא ברמה האישית, לא. ברמה האישית אני מרגישה שלא עשיתי טעויות בכלל.
רונה: כן.
עינת: כלל וכלל. כל טעות שעשיתי התבררה כאחלה. אבל בעניין של התפיסת עולם, למשל, חשבתי באמת שהאנשים החולי נפש והמזעזעים האלה, לא ישפיעו על החיים שלנו. Big mistake.
רונה: Big mistake.
עינת: באמת חשבתי, באמת-באמת, אמרתי: [מצקצקת] "טוב, הם, הם כאילו"… כן, אני חושבת שחשבתי שהדמוקרטיה הישראלית חזקה, ואולי איזשהו אמונה בליברליזם, שכרגע אני מסתכלת עליו ואומרת, "אלוהים, מה"… את יודעת, אני, אני חשבתי שהתפקיד שלי כעיתונאית ושוב, כאדם ביקורתי שחי ב… זה לנגח את הליברליזם. את יודעת עם איזה אנשים אני מוצאת את עצמי היום בת-ברית? מפגינה בהפגנות? אנשים שלפני 20 שנה היית אומרת לי, שאני אדבר איתם, לא הייתי מאמינה. באמת, אני רואה אנשים כמו חלוץ ואולמרט, זה, זה, זה, הם… זה הרעים. זה לא יכול להיות, הם מהצד שלנו. כאילו, את יודעת, אנחנו… זה, באמת, לאן הגענו? לאן הגעתי שלכל ה… אז, אז אני לא חשבתי, אני לא חשבתי. אני לא חשבתי שהמיעוט של המתנחלים, שאף פעם לא אהבתי את האג'נדה שלהם, אבל שהם יצליחו להשתלט על השלטון ולהזיק למקום שאנחנו חיים בו בצורה שהם זה. ואותו דבר אני חושבת על האנשים החשוכים והמרושעים האלה. לא חשבתי שהם יכולים, ועדיין יש בי משהו שאומר, "אני לא ממושטרת". אני, את יודעת, אני חיה את החיים שלי…
רונה: כן.
עינת: הילדות שלי מסתובבות עם ה… עם החזיות המוזרות האלה, ספק בגד, ספק… מה זה.
רונה: מה זה, מה זה? תספרי.
עינת: לא, כל מיני כזה… אמרתי לך… חולצות, לא הילדות שלי, כמובן, הילדות האחרות…
רונה: כןןן, כמובן, ברור. כן.
עינת: …עם הקפלים בחוץ ושלי רזות, כן? לא… רק… [מצחקקת] אני רק שומעת, 'אמא, עשית לנו באדי שיימינג בפודקאסט', [רונה צוחקת] אלוהים. מזל שהם אף פעם לא מקשיבות לשום דבר שאני מתראיינת אליו.
רונה: וואי, מסננות?
עינת: [בטון מיתמם] "לא דיברתי עליכן". אממ, אבל אני לא מרגישה. אני, תקשיבי, אבל הילדות שלי לומדות בגימנסיה, ואני עכשיו מלמדת בגימנסיה, וזה באמת אי של חופש ודמוקרטיה ואולי צריך להבין שאנחנו על אי…
רונה: כן.
עינת: באי שלי אני מרגישה בסדר גמור. אני לא מרגישה ממושטרת.
רונה: כן, כן, זה כמו המשפט הידוע לעייפה. שאני שואלת בן-אדם "מה שלומך?" אה… "אצלי בבית בסדר, אבל המדינה במצב נורא". כי את יודעת, אנשים גם לא נעים להם להגיד שהם מרגישים בסדר. כי במיקרו, כאמור, הכל בסדר, אבל במאקרו זה מזעזע וזה. וכאילו…
עינת: תראי, השאלה, אחת השאלות היא מתי ההפרדה הזאתי תתמוסס לגמרי. זה מאוד קרוב. אתמו… כאילו, תקשיבי, אני גם מרגישה שבפרטי עזבתי את "המקום" לפני שנה בעצם, ואני מתחילה…
רונה: למה עזבת?
עינת: עזבתי… קודם כל העברתי את הבעלות לפני שנתיים ומשהו. ואז המשכתי לכתוב, ואז רציתי להפסיק לכתוב, ואז הגיע שבעה באוקטובר. במשך כמה חודשים כתבתי פול טיים, עבדתי, עשיתי, מילאתי את הייעוד שלי…
רונה: כן.
עינת: …את המטרה שלי והכל. ואז עוד פעם זה התחיל כזה לחרטט. לקרטע כזה, לא יודעת, לא לחרטט, לקרטע. והרגשתי שזהו, שאני צריכה, אני צריכה לשחרר כבר את הדבר הזה. אני פשוט צריכה לשחרר וללכת לראות מה אני רוצה לעשות. ודור, העו… דור זומר, העורך של "המקום", הוא אמר לי: "אני ממש עצוב שאת עוזבת". סוף-סוף מישהו היה עצוב שאני עוזבת.
רונה: וואי. [מצחקקת]
עינת: כל השנים הם רק רצו להיפטר ממני. סוף-סוף הגיע הבן-אדם שהיה עצוב שאני עוזבת. אבל את…
רונה: אוקיי, הוא אמר.
עינת: ככה הוא אמר לפחות. לא, אני רואה. [צוחקת]
רונה: באמת?
עינת: הוא לא נראה עצוב, אבל… "אבל אם את הולכת, תחזרי כשאת יודעת שאת רוצה…"
רונה: אוי, איזה חמוד.
עינת: "אל עכשיו תחזרי כי יקרה משהו". אמרתי לו, "אבל יקרה, תכף יהיה מלחמה וזה". הוא אמר לי, כל הז… בסדר, די, יש כל הזמן מלח… יש מלחמה. תלכי, תחזרי כשתרצי. והלכתי, ואחרי שנה גיליתי שאני רוצה להיות מורה בתיכון, ואני בכלל לא רוצה לחזור.
רונה: כן.
עינת: כן. כתבתי שני טורים, אחד על הפרידה שלי, ואחד על מוזיאון ההגירה שהייתי בו ברוטרדם, נדמה לי ששלחתי לך אותו.
רונה: כן, כן, שלחת לי באמת.
עינת: אממ, פשוט כי הייתי שם. וזהו, ואני כרגע לא רוצה לחזור. אני ממש מרגישה שנגמרו מילותיי ואני צריכה רגע להתרכז במשהו אחר. והתחושה של להיות מורה בתיכון היא נהדרת. אז אני חושבת…
רונה: כן.
עינת: …חוזרת שוב לפער בין האישי והציבורי. אז באישי, אממ… אני מקצועית, ממש מרגישה שאני בתחילתה של דרך שמאוד מסעירה ומרתקת.
רונה: וואו!
עינת: כן. מי היה מאמין? את יודעת, עכשיו אני חושבת על זה, אבא שלי… הייתי, הייתי די בעייתית בבית-ספר. בואי נתחיל ככה.
רונה: [בטון סרקסטי] או, שוקינג, לא הייתי מאמינה. באיזה גיל?
עינת: "לא הייתי מאמינה". בסדר. הייתי ממש בעייתית. לא עושה בלגנים אפילו. פשוט הייתי בדיכאון ולא משתפת פעולה. משהו באמת מזעזע.
רונה: כזה…
עינת: אם הייתי תלמידה שלי היום, לא יודעת מה הייתי עושה.
רונה: אוקיי.
עינת: ו… אין לי ת… בקושי יש לי תעודת בגרות, השלמתי אותה בסוף שכבר הייתי עיתונאית. אין לי תואר ראשון ולא תואר שני. אני אפילו לא יכולה לעשות הסבה מקצועית לתעודת הוראה אם אני רוצה, כי אין לי ממה. אלא אם כן עושים הסבה מתעודת בגרות, אני לא חושבת שהם עושים. אז אממ… אז הייתי… וסבלתי בבית-ספר, סבלתי. למדתי באוסטרובסקי רעננה. שנאתי אותו, שנאתי את הבית-ספר.
רונה: יואו, וואי.
עינת: ובמסיבת סיום, או, ובעצם כל השנה האחרונה, אבא שלי, שבאמת סבל סבל מר מההתנהלות שלי, היה אומר לי: "את תראי, את עוד תתגעגעי לבית-ספר". הייתי אומרת לו, בסדר, זה. עבר, נגמר בית-ספר, לפני כמה? 35 שנה כבר. 36 תכף. יום אחד בחיים שלי, לא הגבתי עליו אחרת ממה שתסתכלי על הפרצוף לי עכשיו, תגידי, אוסטרובסקי רעננה.
רונה: אוסטרובסקי רעננה.
עינת: זה הגעגוע, זה רמת הגעגוע, מצד אחד. ומצד שני, אני פתאום מסתובבת בתיכון, בחדר מורים, במקומות שהכי מפחידים אותי וזה, ואני עפה. אז אולי הוא צדק וכל זאת.
רונה: אוווו.
עינת: אבל… אז חוזרת לַאישי. הילדות שלי סבבה, חמודות ומוצלחות, ויש לי דירה עם ארון בגדים [צוחקת] מהיפים והמרשימים. גם הדירה מאוד יפה. שיפצתי דירה, ואני בזוגיות, ואני, אני [בשקט] מאוהבת, וכאילו, הכל אה…
רונה: מה, מה, מה, מה? לא שמעתי.
עינת: [לוחשת] אמרתי מאוהבת. אמרת שמותר לי ללחוש מילה אחת.
רונה: אה, פתאום עכשיו נזכרת? [עינת צוחקת] תודה רבה.
עינת: וכאילו, החיים באמת היו יכולים להיות אחלה. אבל זוועה שלא תיאמן. את יודעת, אני לפעמים אומרת, [בציניות] סליחה, אסור להשוות, אבל בטח גם היו גרמנים ב-35', שישבו ואמרו: טוב, החיים שלי…
רונה: לְמה אסור להשוות? מה את כל הזמן בסדר?
עינת: אבל החיים שלי אחלה. תראי, יש את העניין הזה עם ההוא…
רונה: שמלא עשן.
עינת: שעושה בלגן…
רונה: מסך עשן.
עינת: כן, רואים משהו שזה, יש עשן…
רונה: כן.
עינת: יש הפצצות.
רונה: [בעייפות] אבל די, די.
עינת: אבל בסוף אנחנו חיים את החיים שלנו…
רונה: כן, החיים.
עינת: ואני מתה מפחד שזה המצב שלנו.
רונה: אייי, כן, גם אני מפחדת.
עינת: ולמה יש לי לפחד? כי זה פשוט, זה כנראה המצב שלנו.
רונה: כן. את יודעת, היום התכתבתי עם איזה מישהו - אלוהים ישמור אותי - מישהו כתב איזה פוסט שהוא היה ב… שהמשטרה באה לעצור אותו בלילה, כי הוא עשה… כי האשימו אותו שהוא כתב פוסט. עכשיו, אלוהים ישמור, פוסטים שאני כותבת, אולי אני צריכה להיות יותר זהירה, כי כנראה שאני חיה במדינה עם צנזורה. ואז כתבתי שאני חיה במדינה כפסע מפשיזם. ואז אנשים כתבו לי 'חמודה, למה כפסע?' כאילו…
עינת: למה כפסע? נכון. אבל לא, אבל אני חושבת שאנחנו כפסע. מתי לא נהיה כפסע?
רונה: מתי?
עינת: אם המערכת בחירות הזאת לא תתנהל. ברגע שיהיה עניין של לא לקיים החלטה של בג"ץ. יש עדיין כמה… [נושמת עמוק] כמה ציוני דרך שצריך לעבור בשביל שזה יהיה סופית זה. אבל, אבל המסלול מאוד… הימים האחרונים? תקשיבי, התקיפה בעזה, הסיפור עם סְפָּר… סַפָּר… ספרטה. זה, מה זה…
רונה: וואו. וואו.
עינת: מה זה הדב… זה, ואת מבינה? ואנחנו יושבות לנו כאן ומשדרות מהמטבח בדירה המתוקה שלך. אנח… לא יודעת כמה זמן זה י… לא יודעת.
רונה: עכשיו, תשמעי, אני…
עינת: אז מתי, מתי העניין של בפרטי הכל בסדר ובחוץ הכל זוועה מתחיל? מתחילה איזה דיפוזיה.
רונה: כן. עכשיו, את יודעת, אני מודה שאני מפחדת, בתור נכה שחיה במדינת רווחה. איי, זה חרוז. את יודעת, אני לא יודעת עד מתי תהיה פה רווחה שתדאג לי. ואני, אני, את יודעת, מקבלת קצבת נכות נאה, כי אני באמת עם נכות קשה. אבל כאילו, עד מתי תהיה פה מערכת בריאות כמו שהיום יש מערכת בריאות שאני יכולה לסמוך עליה? האם זה תמיד יהיה ככה? או, מה קורה פה? כאילו, מה, מה העתיד? ואני רוצה לשאול אותך את השאלה הזאת. מה את חושבת על העתיד? מה יהיה פה?
עינת: יואו, אני לא יודעת. למה, למה אני?
רונה: את! בקשה.
עינת: למה אני?
רונה: גברת פישביין.
עינת: תקשיבי, אני נורא דואגת. אני באמת-באמת… תקשיבי, אני הבן-אדם הכי אופטימי. הכי! מי מקים עיתון, כלי תקשורת עצמאי ב-2013, שהכל קורס והכל כבר נראה מחורבן, שום דבר לא היה נראה טוב, נשבעת לך. עכשיו, בדיעבד, היינו על… בגן עדן, בחלום. אממ, אני רוצה להגיד לך על זה משהו ואז אני אענה לך. אולי זה יעזור…
רונה: אולי.
עינת: אולי זה יקדם אותי. אני נורא אוהבת ללכת למסיבות.
רונה: או.
עינת: כן, מסיבות בעיקר טראנס בשנים האחרונות, עם הבן-זוג שלי, אבל לפני זה יותר מועדונים וטכנו. אה, ממש אוהבת. ו…
רונה: מה, סוג של נובה כזה?
עינת: כן, כן. ואחרי הנובה שהיה שוק - גם נהרג שם בין היתר לאור אברמוב, שהוא הבן של "דרוויש", דוד אברמוב הדי ג'יי, שהוא חבר מאוד-מאוד טוב של הבן-זוג שלי, אנחנו… הוא היה די ג'יי מבטיח לעתיד, שהלך לבלות בנובה, ואני זוכרת, קודם כל הייתי בשוק, אז כל הזמן שאלתי את כולם, "רגע, אבל זה מסיבה שהיינו יכולים להיות בה?" כאילו, זה גם התבר… הם לא, כאילו יכולנו, אבל פחות סביר, כי הם באמת יותר צעירים. אנחנו הולכים לפסטיבלים של יותר מבוגרים. אממ, ואני זוכרת את התחושה. לא הלכנו… חזרנו למסיבות, אחרי כמה זמן, אבל את התחושה שרקדנו… שהאדמה שרקדנו עליה כבר בערה.
רונה: יואו.
עינת: שכאילו לא ידע… איך לא ידענו? איך הלכנו למסיבות וידענו שיש כיבוש, ויש שחיתות, והכל הולך למקום רע, ומזוודות כסף, וכל הדברים האלה - הם היו, הם דוברו, הם נאמרו. בעניין ה… חלק מהם אפילו העיתונות לשם שינוי עשתה את העבודה שלה. לא כמו שצריך. אגב, אני במקום רוב העיתונאים הצבאיים-פולי… גם הייתי קצת יושבת, עושה איזה חשבון נפש לפני שאני ממשיכה לסקר כאילו לא קרה שום דבר. כי כן, זה גם היה התפקיד שלכם, כלבי השמירה…
רונה: וּוַאף.
עינת: להגיד, כן? או שנדע.
רונה: כן.
עינת: אבל באמת התחושה שרקדנו על אדמה דקה-דקה ושכל הזמן מתחתיה משהו בער. חמאס במקרה הזה. כן, אלפי רוצחים פסיכים שיום אחד נכנסו לכאן ועשו מה שהם עשו.
רונה: כן.
עינת: אני מדברת, כאילו, הכי, הכי ליטרלי. אז התחושה הזאת היא מאוד-מאוד-מאוד מערערת. זאת אומרת, זה לא רק מה שקרה עכשיו, זה ההבנה שזה קרה בעצם הרבה לפני שזה קרה. האנשים שנכנסו בשבעה באוקטובר ורצחו, הם היו שם. והתצפיתניות, לצורך העניין, במוצב נחל עוז, שאני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאתי להמליץ על הפודקאסט המדהים של קרן נויבך, שעכשיו עולה עונה שנייה שלו.
רונה: כן.
עינת: תחקיר על נחל עוז. שקרן נויבך היא גם חברה וגם, לא יודעת, עיתונאית באמת, לא הייתי אומרת מספר אחת, אבל Top three בארץ.
רונה: כן, שמעתי על הפודקאסט הזה דברים…
עינת: יואו. יואו, יואו, יואו, זה מאסטרפיס. שמעתי השבוע את הפרק הראשון מהעונה השנייה, עם ראיון ארוך עם לירי אלבג. אממ… אז הכל היה שם. זאת אומרת, התצפיתניות האלה, הרצח המטורף, ממש… היה, זה היה כתוב. זה כבר היה, זה היה מתוכנן, זה היה בת… ולא ידענו, וזה, זה משגע את השכל, וזה מעורר, אני יכולה להבין, את יודעת, את רמת החרדה והפוסט טראומה, לא רק של חיילים שנפגעו ועברו דברים, כולנו בפוסט טראומה, כי זה חלק מהעניין. זה שהכל היה שם ולא ידענו. ויש לי תקווה, בגלל שכמו שאמרתי, אני בן-אדם אופטימי, יש לי תקווה שיש עכשיו איזה נס…
רונה: כן. או!
עינת: שגם עליו אנחנו לא יודעות.
רונה: אוי, באמת?
עינת: או… יש לי תקווה, זכותי לתקווה.
רונה: נו, תספרי.
עינת: אני לא… מהו? אם הייתי יודעת, אז הייתי מספרת.
רונה: גם אני [מצקצקת]. אוף.
עינת: הייתי, היה לי כותרת. הייתי נותנת אותה ל"מקום הכי חם".
רונה: יואו.
עינת: אממ… מה הנס. מה הנס? שהממשלה החולנית הזאתי תתפרק. שמישהו שם יבין… תראי, זה מדהים אותי לראות את נתניהו יושב שם ו… זה לא עובר! תקשיבי, בגין הלך הביתה גמור, אובדני…
רונה: אני…
עינת: על כל-כך הרבה פחות.
רונה: אני לא מבינה, כן, אני לא מבינה…
עינת: אני בטוחה שגם שרון, שלא, שזה לא… בן-אדם שלא הער… בשום צורה לא התחברתי אליו ולא זה. הם… [לוקחת נשימה עמוקה] מה… אתה, לא, לא יודעת.
רונה: אני לא מבינה מה קורה פה.
עינת: שכאילו המנהיגות הזאת, ההנהגה הזאת, זה לא מנהיגות, זה הנהגה, היא תתפרק איכשהו ברגע. כאילו, יש לי הרגשה שברגע שהוא יזוז מאיזשהי סיבה, כל זה יתפרק כמו מגדל קלפים, ונחזור למשהו שאגב, אף פעם לא הייתי מבסוטית. גם… הייתי עיתונאית, גם כשרבין היה ראש ממשלה, ולא הייתי… הייתי כתבת חברתית, והתלוננתי נגד כל משטר וכל שלטון…
רונה: כן.
עינת: ואני אשמח לחזור ולהתלונן על משטרים שפויים. אבל זה לא המצב שלנו כרגע.
רונה: כן. אבל אני, הפחד של החיים שלי? שאנחנו נתגעגע לביבי. שאת יודעת, מי יודע…
עינת: אני לא מאמינה שזה…
רונה: מי יודע מה יהיה אחר-כך? כן, זה רק הולך ומידרדר, כאילו, אבל…
עינת: מה? שראש אה… ש…
רונה: לא לא לא. די, אופטימיות, אופטימיות. ששש, לא אמרתי כלום, לא אמרתי כלום.
עינת: אני חושבת שזה מגדל קלפים שבנוי על רגליים מאוד-מאוד לא יציבות. אני כן מאמינה בדמוקרטיה הישראלית, שיש בה כוחות. ותראי, תראי, למשל הרמטכ"ל. הוא הובא כמינוי של נתניהו, נכון?
רונה: כן.
עינת: והיה מחשבה שזה, ואת רואה שכאילו, יש אנשים שהממלכתיות… זה לא נכון על מפכ"לי משטרה, למשל. למרות שהנה, תראי, כל האקסים פתאום יצאו, גם הם חשבנו שהם מפכ"לים מושחתים וגרועים ופתאום הם לוחמי צדק. יש משהו בממלכתיות שלפעמים מתקן אנשים. ובגלל זה אני אומרת לך שאני מוכנה עכשיו לעמוד ולהקשיב בהפגנות ולעמוד שכם אל שכם עם אנשים ש-כמי שאני, סוציאל-דמוקרטית לוחמת, מתנגדת שלטון באופן כללי, וביקורתית וזה, לא הייתי חושבת שאני אעמוד איתם.
רונה: שלטון באופן כללי.
עינת: שלטון באופן כללי, כן. אני אומרת את זה, אני חושבת על ברק כהן, כפרה עליו, האח. כן. שלטון, אנחנו לא… אנחנו אמורים להיות ביקורתיים כלפי השלטון, בשביל זה הגענו. אבל כרגע זה לא המצב.
רונה: כן, פחות.
עינת: זה זה כאילו זה זה…
רונה: כן, לא, וזה באמת אה… אבל אני לא מבינה מה קורה פה. באמת שאני לא מבינה מה קורה פה.
עינת: [בשקט] שלא יודעים…
רונה: את יודעת, אז… כל מיני דיבורים על אה… וקודם כל אני, אני בטוחה שאני צודקת, אני יודעת שאני צודקת. חד-משמעית אני צודקת ואני בצד של הצודקים. חד-משמעית!
עינת: ברור לי שאת צודקת. כן, ברור שאת צודקת.
רונה: תודה רבה. אבל, אבל מפתיע אותי לראות שיש אנשים שחושבים אחרת ממני. כן, כן, זה מטורף, זה מטורף. תשמעי, אבל באמת, אגב, התקשורת המטומטמת. אז למשל, בואי נדבר על פאר היצירה, ערוץ 14. שזה כאילו באמת… את יודעת? אח שלי שהוא לא בן-אדם מטומטם בכלל, אבל הוא כן בן-אדם דתי, והוא אומר לי, הוא אומר לי, "הערוץ הזה, סוף-סוף יש לחברים שלי ערוץ שהם מרגישים בו שסוף-סוף יש להם, כאילו יש להם פֶּה שמה". עכשיו, הערוץ הזה, אני חושבת שזה כן חשוב לראות אותו מדי פעם רק כדי לראות את הרעל שמייצרים שמה, ואת ה… אממ… ואת יודעת, זה, זה באמת יוצר, כאילו את יודעת, הם פשוט לא מראים את מה שהם לא רוצים להראות ובכך הם יוצרים מציאות. הפגנות? זה סתם בערוצים של השמאלנים האפסים האלה.
עינת: בסדר, אני יודעת שהם חושבים ככה ואני אומרת לך שוב, אמרתי לך מקודם, אם יש נחמה בימים אלה, היא לדבוק בדרך שלך, בעיניי. זה משהו שהוא אפילו קצת מבודהיזם אולי. לדעת מה הדבר הנכון ולפעול נכון, לנסות לא להתלהם. את יודעת, יש בבודהיזם את הדרך של שמונת ה… של שמונת הנתיבים, אני לא יודעת אם אני אזכור עכשיו את הכל, אבל זה באמת כוונה נכונה, ואחרי זה בא דיבור נכון ומעשה נכון ופרנסה נכונה, שזה נגיד אומר לא להתפרנס ממכירת נשק. אממ… והמדיטציה והכל. זאת אומרת, אני לא אזכור, לא זוכרת כרגע את כל השמונה, גם את מצלמת אותי, זה מוציא אותי מריכוז [בחיוך], אני רק רוצה לצאת יפה. שמונה נתיבים, שמונה נתיבים. אני בסוף רוצה צילום יפה. עם כל הכבוד.
אז, אז אני באמת חושבת שהדבר היחיד זה לדעת מה הדבר הנכון לעשות ולהמשיך לעשות אותו. ואין… והדבר הנכון לעשות הוא להתנגד. להתנגד, resist. כמו, כמו זה, זה תמיד היה.
רונה: כן.
עינת: לא בשביל שום… לא לא בשביל… וגם לא חייבים להאמין שזה יעבוד, את יודעת? אנשים לא באים להפגנות כי הם אומרים, 'זה לא עובד'. זה אני לא מבינה, את העניין הזה. באמת. אל תבוא, את אל תבואי, כי את רוצה ללכת להצגה. אל תבואי כי יש לך היום ערב עם הבן-זוג שלך וזה יותר חשוב לשמור על הבית כרגע מאשר להגיע. הכל טוב. אבל לא לבוא כי זה לא עובד? אז מה כן עובד, שתשב בבית עכשיו? כל הטיעונים… "אין מספיק אנשים". אבל את גם לא שם, אז מה את כאילו מתעצבנת שלא באו מספיק אנשים, שגם את לא שם? אני לא מצליחה להבין את הדבר הזה. אני אומרת לך שוב, אני לא הולכת לכל הפגנה. אני לא יכולה. יש לי ילדות, יש לי בית, יש דברים לעשות. אי-אפשר, אני מודה לאל יום-יום שאני לא מהאנשים שחייבים להיות שם, כי יש אנשים שאין להם ברירה.
רונה: כן.
עינת: יש לנו איזשהי ברירה, שוב, ענייני הפריבילגיות, יש לנו את הפריבילגיה. אבל גם את החובה המוסרית להיות לצידם בכל דרך. וזה הדבר, ה… זה הדבר, זה המטרה היחידה. וזה שיושב איזה דביל בערוץ 14, ואומר [בלעג] "הם שמאל…" כאילו, איפה השטויות שלהם? דברי בלע ורוע ומרמרת ו… הרי זה רק מרמרת גם. מה הם, מה זה הפה שהם נותנים לאנשים? תקשיבי, אני לא מכירה את אח שלך, אני בטוחה שהוא אחלה בן-אדם מעצם זה שהוא אח שלך.
רונה: נכון.
עינת: אבל אני חושבת שהפה הי… הדבר היחיד שנותנים, הביטוי היחיד שערוץ 14 נותן לאנשים, ואני מכירה את האנשים האלה שנים רבות, אני כבר שומעת "העיתונאים" ויש שיחות עם קלמן ליבסקינד, יש לי כבר משנת 2000 שהוא איש שמאוד הערכתי והכל, בסוף האג'נדה היא נגד. היא אנטי…
רונה: כן.
עינת: היא להגיד: [בלעג] "עשו לנו, לקחו לנו. אתם ככה, אתם ככה". עכשיו בסדר, יש להם כבר הומור על זה. וואו, באמת התפתחות.
רונה: כן.
עינת: קודם כל הומור זה התפתחות, אני מעריכה את זה. אומרים שינון מגל מצחיק לפרקים…
רונה: באמת?
עינת: מפרגנת לו על המצחיקות. לא היה איש מצחיק, בצעירותו הכרתי אותו, לא הצחיק אותי. אם לפחות עכשיו הוא נהיה מצחיק, אז אחלה. אבל אין שם שום אג'נדה, זה לא שהם יושבים שם, לא יודעת, מדברים דברי תורה. הם מדברים דברי רוע ובלע וציניות. ולא, וזה לא הדבר הנכון. וזה מאוד לא בודהיסטי מצידם.
רונה: כן.
עינת: "ערוץ 14 אינו בודהיסטי", אני רוצה שזאת תהיה הכותרת…
רונה: אוקיי, בקשה.
עינת: ולא שאבא שלי צדק. [צוחקת]
רונה: גם וגם, למה לא?
עינת: "אבא צדק, ערוץ 14 הוא לא ערוץ בודהיסטי".
רונה: בדיוק. תגידי, איך את מחנכת את הבנות שלך? או-או, או-או? אבל אני…
עינת: איך אני מחנכת? תראי, אני חייבת להגיד לך שבניגוד לזה שאני הולכת לעבוד במערכת החינוך, אני לא כזה, אני כאילו לא כזה מאמינה בחינוך אקטיבי, אני חושבת. אני באמת חושבת שפשוט חינכתי אותם בהרבה, הרבה מזה זה ב-being מאשר ב-doing. היו דב… ממש מעט, קודם כל, אני חושבת שאני כבר לא מחנכת אותם כי אני חושבת שהם בנות 14, 17 ו-20…
רונה: יא, איזה גדולות.
עינת: ובאמת תודה לי על מה שעשיתי עד היום, אבל…
רונה: עד מתי?
עינת: הכלה, כמו שאומר ואטורי: "זאת הכלה". הכלה היא מוצר מוגמר ואין כבר הרבה מה לשנות. אממ… תראי, תמיד היו גבולות אצלנו, אבל שוב, אני לא יכולה להגיד שהייתי צריכה להציב גבולות וזה. הם ילדות טובות בסך הכל, הרבה-הרבה-הרבה יותר ממה שאני הייתי.
רונה: זו לא בעיה גדולה. [צוחקת]
עינת: אבל אני חושבת שגם באמת, אבל אני חושבת שגם אצלנו היו הרבה הגבלות שלהן אין, לא, אני לא מגבילה אותם בכלום, חוץ מבמקומות שבהם זה… המקומות היחידים שבאמת נעמדתי על הרגליים האחוריות, היה למשל לפגוע באנשים אחרים.
רונה: כן.
עינת: זה, לא. לא ששוב, מדובר ברוצחות סדרתיות.
רונה: על זה נֹאמַר, על זה נאמר אה…
עינת: עכשיו אני אמרתי לך מקודם שאני רואה ביולי 2011 את נקודת המפנה החשובה אולי מאז קום המדינה…
רונה: כן.
עינת: חוץ מבאמת, כמה מלחמות שפשוט לא זכור… לא שמתי לב שעשו משהו טוב. זה משהו שכן הוא דבר טוב ונכון בעיניי, ואולי יציל אותנו פעם מהמלחמת חרפה הזאתי.
רונה: וואו.
עינת: אבל נגיד שאני נוסעת עם הגדולה שלי, אז אנחנו עוברות ליד זכרון יעקב ואני אומרת לה: "איה, מה קרה פה?" היא אומרת לי: "פה שוטרים חישמלו את יוסף סלמסה". מגיעות לקריות, אני אומרת לה: "מה פה?" היא אומרת לי: "שוטר ירה בסלומון טקה". מה קרה בבת ים? "ירו ביהודה ביאדגה". כאילו ההיסטוריה של האלימות המשטרה…
רונה: איזה כיף להיות הבת שלך!
עינת: [צוחקת קלות] היא לא חו… אני לא יודעת אם היא חושבת ככה. אממ… ההיסטוריה של האלימות המשטרתית נגד הקהילה האתיופית, היא משהו ש… את זה, פשוט היה בעינינו גם אחד מהנושאי מפתח של "המקום" וכתבנו עליו הרבה…
רונה: כן.
עינת: ואני כתבתי הרבה. אז זה, אבל, אבל קודם כל שתי הקטנות פחות. הגדולה היא מאוד פוליטית, הקטנות פחות מתעסקות בזה. אני לא לוקחת נגיד להפגנות, את הראשונה לקחתי כי היא באמת הייתה תינוקת על מנשא כזה והייתה סיטואציה. אני לא לוקחת אותם להפגנות, אני לא אומ… הם יודעות שאני… אבל למה אני צריכה לקחת? הם יודעות שאני הולכת. הן יודעות שכל מוצאי שבת אני שמה טי-שירט מהוהה זו או אחרת שאני לוקחת מהגדולה…
רונה: כן.
עינת: …שיש לה את כל החולצות של ההפגנות. ועולה על אופניים ונוסעת להפגין, או שאני נוסעת לירושלים לפעמים וזה והם רואות את זה. ומה שנכנס, נכנס. הם יודעות… מכירות את "המקום", הם מכירות את "כלבלב שמירה", עיתון בתי-ס… בית-ספר, שעשיתי לבית-ספר ששלושתן היו בו. נאלצו להיות בו.
רונה: אני חייבת לראות את זה.
עינת: אני אביא לך, את חייבת, זה דבר מתוק להפליא. פשוט תבואי אליי באמת, נעשה סיבוב בארון בגדים ובכלבלבי שמירה.
רונה: בכיף.
עינת: במדף של הכלבלבים.
רונה: פוליטיקה ובגדים זה החיים…
עינת: כן, כן. אז אה… אז אז אנ… זהו, אז הם סופגות. אבא שלהם הרבה פחות מעורב ממני בלשון המעטה, הוא כאילו התפיסות הם אותן תפיסות אבל מאוד לא אקטיביסט בשום צורה ולא מתעסק עם זה, אז הם מקבלות גם וגם והם בוחרות. אני באמת-באמת נורא לא, נורא לא מתערבת, והן הן. תשמעי, את יודעת, יש לי תפיסות על צבא. מה אני אגיד לילדות שלי עכשיו, אם להתגייס או לא להתגייס? לא יגיד. נראה לי דרישה מאוד מוגזמת מבן-אדם בן 19 או 20 לממש עכשיו את האקטיביזם שלי או את ההפך, או את המיליטנטיות שלי. לא, אין, אני לא שם.
רונה: כן.
עינת: הם אחלה גם. את יודעת? אני גם באמת לא צריכה, אני נורא סומכת עליהם.
רונה: איזה כיף.
עינת: ממש, אני ממש לא צריכה גם כאילו הגבולות שם. יש להם גבולות פנימיים, שזה משהו הכי חשוב בעיניי…
רונה: כן.
עינת: אחד הדברים החשובים בעיניי, לכולנו, גבולות של עצמן, גבולות של אחרים, לדעת אה… לא להיות ככה, אבל כאילו לדעת לשמור על הגבולות של עצמם ושל אחרים.
רונה: כן. תוכלי להגיד על נוער - מה את חושבת על נוער? על הנוער היום, כאילו, האם הוא, את יודעת, אני גם מאוד בגישה צלולה על הנושא של מיניות, שבאמת הנוער חשוף לכל-כך הרבה מיניות אבל היא לא מתווכת בשום צורה כאילו, צורך אותה באופן פסיבי. בכל המקומות.
עינת: כן, שזה כמו שאמרתי לך על עיתונות, שכאילו אחת הסיבות שהלכתי ללמד חוץ מהכתבות המעשיות…
רונה: כן.
עינת: …שאני רוצה לעשות איתם שזה באמת לספר את הסיפור שלהם דרך עיתונות, שזה אחלה דבר בעיניי, זה ללמד אותם לצרוך עיתונות. וכאן באמת את יודעת, הם יושבים מול הטיקטוק והם מקבלים חומרים - זה על מיניות וזה על תקשורת וזה. את לא יודעת מה הם מקבלים…
רונה: עד כדי כך?
עינת: מקבלים כמויות וגם הם לא יודעים. מה הם יעשו עם כל זה?
רונה: כן.
עינת: זה אוטוסטרדה של מידע, חלקו בולשיט, חלקו אמיתי, חלקו חשוב, חלקו שטויות, חלק מצחיק. מה, מה, מה? זה, אז אני רוצה… אני על עיתונות אבל בעניין של מיניות אני לא יודעת אני לא מורה למיניות.
רונה: לא, לא, סתם, לא.
עינת: זה התפקיד שלך.
רונה: לא, כן, לא…
עינת: נו, עכשיו תתחילי להעביר לי, את גם רוצה שאני גם יערוך לך וגם אסביר לנוער על מיניות…
רונה: כן. אבל לא, אני כאילו אני מדברת על האם, האם את חושבת שהנוער הוא… [פאוזה] הוא מסוגל לשמוע? הוא…
עינת: כן.
רונה: אני שאלתי את השאלה, את יודעת כשאלת תם. אין לי באמת חוץ מהאחיינים שלי, אין לי באמת קשר לנוער, והם גם לא כזה נוער כבר.
עינת: כן. אני חושבת שכן, אני חושבת שכולם בג… בעיקרון אני מאמינה שכולם מסוגלים לשמוע.
רונה: כן.
עינת: כן, יש אוכלוסיות שפחות אני חושבת שכרגע יכול להיות לי דיאלוג איתם. חרדים שמפגינים נגד הגיוס… אם כי, אגב, עמדתי בעניין גיוס חרדים היא לא עמדה יאיר לפידית, אני חייבת לציין, אבל עדיין אני לא, לא מרגישה שתהיה שם שפה משותפת או בסיס לדיאלוג.
רונה: כן.
עינת: אה… חייבת להודות שאני כרגע מרגישה בצורה די דומה כלפי קבוצות מסוימות של מתנחלים, לא כלפי כולם, אבל הקבוצות הקיצוניות כן.
רונה: כן.
עינת: ואפשר… תראי, הילדים שאני פוגשת עכשיו זה לא, זה אולי לא חוכמה, אני פוגשת ילדים של הגימנסיה, העיתון היחיד שהם ראו אי פעם בחיים זה עיתון "הארץ", הם לא יודעים שיש עיתון אחר…
רונה: הם לא פותחים ערוץ 14.
עינת: הם… תראי, יש שם הכל. אני בטוחה שכן, אבל אלה שהרימו יד ואמרו שהם מכירים עיתון, הכירו עיתון "הארץ". מצד שני רוגוזין, שזה בית-ספר של ילדי מהגרים, זה ממש סגירת מעגל…
רונה: כן.
עינת: גם מבחינתי. והם נורא מקש… כן, הם כולם מאוד מקשיבים. אני ממש מרגישה שאני צריכה להתאמץ יותר, הרבה יותר ממה שחשבתי בשביל להיות מורה מספיק טובה בשבילם. חשבתי שאני אבוא בקלות, כמו שפעם הייתי עושה הרצאות, באה, רושמת כמה נקודות, [שני קליקים בלשון] הקהל שלי. לא ולא!
רונה: כן.
עינת: אני זאת שצריכה להתאמץ ולהיות טובה.
רונה: כן, קשוח.
עינת: פשוט אני… וואו, הם מקשיבים והם אחלה. "תתאמצי יותר, ביצ"'.
רונה: יפה מאוד. [פאוזה] אה, ובכן, תקשיבי, היה מה זה כיף לדבר איתך.
עינת: גם איתך. הכי כיף.
[שתיקה]
רונה: אל תגלי פה. מאחורי הקלעים…
עינת: יש לך את המכשיר עריכה בידיים שלך…
רונה: כן.
עינת: המספריים אצלך.
רונה: אבל ב… הייתי רוצה שבאמת כזה, את יודעת, לקראת אה… הגמירה, שתתני לי איזה משהו כזה. לא יודעת.
עינת: טיפ על מיניות [צוחקת]. מה מה את יכולה לרצות פה?
רונה: או, למשל, למשל.
עינת: למשל. מה, מה רצית? רגע, לא.
רונה: אממ… לא, באמת, אם כאילו אם בא לך לתת כזה איזה המלצה, על סתם, על משהו טוב. משהו טוב, שוקולד טוב, ספר טוב, סרט טוב, תנוחה טובה, קעקוע טוב, מקעקע טוב.
עינת: יש לי הכל…
רונה: בואי תגידי.
עינת: …את כל מה שאמרת. אממ… All the above. אָה, וואי, הייתי בהופ… הייתי באירוע מדהים ביום ראשון…
רונה: אוקיי.
עינת: שנקרא "בין התדרים", בסוזן דלל, אבל אין לי מה להמליץ על זה כי זה היה כבר.
רונה: תמליצי.
עינת: זה שיתוף של "דיגיתל" עם Soul Therapy וזה שילוב של מוזיקה עם… מחלקים כאלה כיסויי עיניים בכניסה…
רונה: שיואו.
עינת: ושוכבים על מזרונים, לא, את היית עפה שם. והמוזיקאים הכי טובים. היינו ב"רד אקסס"…
רונה: יואו.
עינת: ויונתן דסקל מארח את שלומי שבן. אני שולחת לך אחר-כך.
רונה: יואו.
עינת: את מכירה את יונתן דסקל?
רונה: אה, מכירה את השם.
עינת: יואו, יואו, כאילו פסנתר, קלידים…
רונה: כן?
עינת: אלקטרוני, מושלם. היה חוויה מרוממת נפש וה-Soul Therapy הזה זה ממש משהו מגניב, זה כאילו מדיטציה עם מוזיקה אלקטרונית.
רונה: וואי.
עינת: אז יש מלא. זה דווקא יש.
רונה: כן.
עינת: הפסטיבל הספציפי אני מקווה שהוא יחזור, כי זה היה חוויה מטורפת ומלא אנשים ונורא יפה גם וזה.
רונה: אני הייתי פעם בדבר כזה ואז, את יודעת, כולם שוכבים על הרצפה וכאילו [בלעג] "מתחברים לעצמם" וזה [בזלזול]. ואני לא יכולה. מתקשה לשכב.
עינת: אה, לא יכולה.
רונה: אז אני עומדת…
עינת: נו?
רונה: …כמו איזה מטומטמת. וכולם מסביב כזה… בקטע.
עינת: את יכולה לעמוד, למי אכפת? מה, כולם עם עיניים עצומות.
רונה: נכון. אבל לי זה נוח לעמוד, אין לי בעיה בזה. כזה…
עינת: נו, אז יופי, אם לא נוח לך לשכב.
רונה: אוף, כולם שוכבים ורק אני עומדת.
עינת: תקשיבי, אני דיברתי על זה עם הפסיכולוגית שלי…
רונה: נו?
עינת: המטפלת שלי, אמרתי לה: "ותקשיבי, ואז נשכבתי, ואז התחיל לרוץ לי, ראיתי איזה מישהי והתחלתי וזה. ואז אמרתי לעצמי, למה רק את? עכשיו כולם פה, תסתכלי מסביב. כולם פה בנירוונה ונהנים מכל רגע ורק את [רונה צוחקת] הראש שלך רץ עכשיו על 150 קמ"ש? למה ראיתי את זאת ומה היא תגיד ומה אני אגיד וזה". והיא אמרה לי: "נו, את יודעת הרי שכולם ככה. מה את רואה? בן-אדם שוכב, מה את יודעת מה רץ לו בראש?" אז כולנו ככה.
רונה: כן.
עינת: צריך לזכור את זה.
רונה: יפה. ואז זה משפט…
עינת: היה ממש מקסים.
רונה: זה משפט נהדר לגמור איתו…
עינת: יופי.
רונה: …"כולנו ככה". אה… טוב…
עינת: אבל אנחנו נציל את המקום הזה שאנחנו חיים בו, רק אנחנו.
רונה: יששש.
עינת: כמה שאנחנו דפוקים בסוף.
רונה: יאללה, אמן.
עינת: רונה, היה מהמם.
רונה: ממש!
עינת: איזה כיף.
רונה: תודה רבה, אה… יאללה, ביי.
עינת: ביי. [צוחקת]
רונה: נראה לי שהגיע זמן לגמור.
[מוזיקת רקע]
תודה רבה. ואתם מוזמנים ומוזמנות להקשיב לכל הפרקים.
יאללה ביי. [עינת צוחקת]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments