מדוע ואיך אנשים משתגעים? - פסיכוזה בסרט "ברבור שחור" - פרק 5

הפרק החמישי בפוד הוא פרק שבו כל המידע מארבעת הפרקים הקודמים מתגבש לכדי יחידה אחת ברורה. זה פרק שבו אני מדגים את הרעיונות של לאינג באמצעות סרט פופולארי - "ברבור שחור" בכיכובה של נטלי פורטמן ובבימויו של דרן ארונופסקי. הסרט, שנעשה בהשראת סרט אחר, "המורה לפסנתר" (סרט אלים ומופרע במיוחד), מגולל את סיפורה של בלרינה שמגלמת בחייה את המושלמות, הטוב המוחלט, הצייתנות, הנועם והשקט, הדיוק וההקפדה. בפתאומיות כל התדמית הסכרינית שלה נזרקת לתוך סחרור כשמוצע לה תפקיד חייה - לגלם גם את הברבור הלבן וגם הברבור השחור בהצגת מחול חדשה של תומא לירוי, הכוריאוגרף העריצי של להקת המחול בה היא חברה. זהו סיפור על אני פנימי, אני חיצוני וההתנגשויות הלכאורה בלתי נמנעות ביניהם. משום כך זו יצירה מושלמת שיכולה לשמש אותנו לחידוד של כל מה שנלמד בפרקים הקודמים. הפעם גם אין יותר מדי מראיין ומרואיין. רוב הפרק הוא הרצאה של אחד משנינו.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 03/01/2025.

‏איתי המראיין: שלום לכל המאזינות והמאזינים שמזינים אותי. חזרנו שנינו אחרי חודש שבו אני עבדתי קשה ואיתי ישב רגל על רגל, או ההפך, לא ברור. זו הייתה היעדרות חיונית עבור שנינו.

‏אומרים לי שהעולם הולך ומשתגע, אבל בעיניי ההפך הוא הנכון. העולם מפוצל ומטיל את נטל ההשתגעות על חלקיו המדוכאים יותר. זה כמו משאית זבל שפורקת את כל האשפה שלה בתוך הנחל.

‏בפרקים הקודמים של הפודקאסט הזה ניהלנו שיח מעמיק על הצורות שבהן העולם מפוצל ומפצל אנשים. אחר-כך דיברנו על האופנים שבהם, בגישה שלנו אל השיגעון, אנחנו מעמיקים את הפיצול, וכִּייַלנו את הכלים הקוגניטיביים שלנו כדי שיתאימו להמשך המסע. לבסוף, צללנו לתוך הפיצול עצמו - ביררנו מה הופך אני פנימי לאני פנימי, ואני חיצוני לאני חיצוני.

‏הפרק היום שלנו בפודקאסט הוא פרק מיוחד, כי עוד מעט אני אכבה את המיקרופון, ואעביר את זכות הדיבור לאיתי, שייתן לנו דוגמה ארוכה לכל מה שלמדנו עד כה. זהו פרק מתוך ספר שאיתי כתב לפני יותר משנה, ומעולם לא הזדמן לו לחלוק עם הציבור. זהו בעצם פרק שדרכו יודגמו כל הדברים שלמדנו. כל הרעיונות יקבלו צורה מוחשית, יובהרו ויחודדו.

‏חשוב לי להעיר שישנה אזהרת טריגר לפרק הזה - אני מדבר בו גם על שיגעון וגם על אלימות מינית באופן מעט יותר גרפי מהפרקים הקודמים.

‏ולפני שאני לוחץ "Play" על ההקלטה, אני רוצה לפנות אליכם בבקשה, קחו את הנאנו-שנייה הזאת ותעקבו אחרי הפודקאסט באפליקציית השמע שלכם ותדרגו אותי, עדיף דירוג גבוה. אם אתם כבר עוקבות וכבר נתתן לי חמישה כוכבים, בבקשה תשאירו לי תגובה בפרק שאהבתם במיוחד. אם גם את זה עשיתן, אשמח אם תשתפו את הפודקאסט עם אדם אחד או שניים או מאה או מיליון, שיכולים להיתרם ממנו.

‏בכל אופן ובכללי, תודה לארבעת האנשים שתומכים בי כלכלית, בי ובפודקאסט הזה, באמצעות הפטריאון שלי - אוהד, יהלי, אמיר ויובל. זה לא כסף ענקי, אבל זה מעודד אותי מאוד להמשיך ולעשות את מה שאני עושה.

‏אתם המאזינות והמאזינים מוזמנים ומוזמנות להצטרף אליי גם שם. תודה רבה, ועכשיו ההרצאה.

‏[הפסקה]

‏איתי המרואיין: למה דווקא לדבר על "ברבור שחור"?

‏בשנות הנערות שלי ראיתי כל מיני סרטים, קראתי כל מיני ספרים, שמעתי כל מיני שירים ואף שיחקתי בכל מיני משחקי מחשב שהידהדו אצלי משהו מהחוויה האישית והמיוחדת שלי - או, יותר נכון, מיוחדת לכאורה - של חיים כאדם מפוצל. האם ייתכן, חשבתי, שהאמנים האלו קראו את לאינג? אולי אנשים רבים משחשבתי חוו על בשרם את מה שאני חוויתי? ואולי שני הדברים נכונים?

‏הארי סטאק סאליבן, הפסיכיאטר הראשון שידוע עליו שהיה מאושפז במחלקה פסיכיאטרית בנערותו, אמר שהשיגעון הוא חלק ממנעד החוויות האנושי. ישנו העצב, ישנה שמחה, ובאותו מטבע ישנו גם השיגעון. משום כך, ישנן הרבה יצירות אמנותיות כבירות על הנושא, כי השיגעון הוא חלק מהאנושיות, והאנושיות מעניינת את בני ובנות האדם.

‏לצערי, מתוך כלל היצירות שעוסקות בשיגעון, הרוב הגורף עוסק בנושא מזווית סטיגמטית, כלומר, מזווית שבה השיגעון מוצג כתנועה אל עבר אלימות בלתי נמנעת.

‏יצירות אחרות, בעלות ערך גבוה ומשמעות רבה, הן יצירות העוסקות בשיגעון מזווית החיצונית לאדם שחווה אותו. כלומר, הן מציגות את החוויה מנקודת מבטו של הורה, חבר וכדומה.

‏עוד סוג של יצירות העוסקות בנושא הזה, הוא סוג הכולל יצירות העוסקות בנושא מנקודת מבט חברתית, פוליטית או היסטורית, אבל לא חווייתית.

‏כך יוצא שרק מיעוט מתוך כלל היצירות הללו עוסק בחוויה האישית עצמה, במקורותיה הפסיכולוגיים ובתהליכים שעוקבים אותה.

‏[הפסקה]

‏מתוך אלו שמציגות את השיגעון מהזווית הזו, הפנימית והאישית, בחרתי לעסוק בפרק זה בסרט "ברבור שחור". זהו סרט אשר מעביר, לדעתי, את חוויית השיגעון בצורה יפה וברורה. השימוש שהוא עושה באמצעים קולנועיים כדי להעביר כל מיני דקויות של החוויה ראוי לשבח, למרות שישנם חלקים שבהם הסרט מדגיש דווקא… סליחה, מרגיש דווקא זול ולא רציני הודות לאמצעים הללו. עוד חסרון גדול של הסרט הוא שהוא עוסק בהזיות ויזואליות - תופעה נדירה שלא מייצגת, למעשה, את כל מנעד החוויות הפסיכוטיות.

‏ובכל זאת, הספר הזה הוא בחירה המתבקשת עבור הפרק הזה משום שהוא מציג, ביודעין או שלא ביודעין, את התיאוריה של לאינג בצורה יפה.

‏[הפסקה]

‏עלילת הסרט.

‏זהו סרט על אישה בת 28 בשם נינה, החיה עם אמה בעיר אמריקאית גדולה כלשהי ורוקדת באופן מקצועי בלהקת בלט נחשבת. חייה מתקיימים בין הבית, בו שולטת ביד ברזל אמה, אריקה, ובין התיאטרון, בו מתאמנת ומציגה הלהקה, בו… ובה שולט בקשיחות רבה גם כן, תומא לירוי, כוריאוגרף בעל שם.

‏התסבוכת העלילתית היא כזו, נינה משתגרת לתפקיד חייה - התפקיד המרכזי בעיבוד מודרני ל"אגם הברבורים", וכתוצאה מכך, היא מוצאת את עצמה בלבם של מספר עימותים בין-אישיים דרמטיים. כמו כן, בזמן שחייה מסתחררים במערבולת הזו, היא מאבדת את שפיותה.

‏בתוך הסיפור הגדול של הסרט מונח, כמו בובה רוסית, הסיפור הקטן יותר של "אגם הברבורים", ושני הסיפורים, הגדול והקטן, מקבילים זה לזה במובנים רבים.

‏הסיפור של המחזה הולך ככה - יום אחד, הנסיכה היפהפייה כושפה על-ידי מכשף רשע, ונהפכה לברבור לבן. כשירדה השמש מתחת לקו האופק, היא חזרה לְגוף האנוש שלה, אבל עדיין הייתה כבולה לאגם בו כושפה. וכך היה בלילות ובימים רבים. בלילות ובימים רבים. ביום היא הייתה שבויה בגוף הציפור, ובלילות היא חזרה ולבשה צורת אישה, ויגונה היה רב. מתוך ענני העצבות, הנסיכה הבודדה משתוקקת לאהבת אמת, משום שרק אהבה תמימה וכנה תוכל להציל אותה. אם יאהבו אותה - כך אומרת הקללה - יוסר ממנה הכישוף, והיא תחזור אל צורתה האנושית לנצח.

‏למזלה הרב, לילה אחד עובר ליד האגם, בשיטוט לילי, נסיך נהדר. הוא רואה אותה, והוא מוקסם מיד מיופייה הנדיר. הוא חוזר לארמון נרגש, ושם, לאחר זמן מה, הוא פוגש בנשף שנערך לכבודו את מי שהוא חושב בטעות לאותה נסיכה שהוא ראה באגם. מיד הוא מבטיח לה את אהבתו הנצחית, רק כדי לגלות שזו כפילה שיצר המכשף הרשע, אשליה פתיינית שנועדה להפילו בפח ולגזול מהנסיכה האמיתית את התקווה היחידה שיכולה להיות לה. משהבין את טעותו המרה, הוא רץ אל האגם כדי להציל את הנסיכה, אבל היא כבר אבודה.

‏ברבור שחור וברבור לבן.

‏כאמור, לסיפור של הנסיכה יש מספר הקבלות אל חייה האמיתיים של נינה. בדומה לנסיכת הברבור הלבנה, נינה גם היא כלואה בגוף שאינו שלה, וחיה חיים שאינם שלה. אנו מגלים את זה בשלבים, תוך כדי היכרות עם מערכת היחסים הסבוכה של נינה עם אמה. כאמור, נינה מתגוררת בדירה קטנה יחד עם אמה הקשה, אריקה. בתוך הדירה נמצא חדר האמנות ועל קירותיו תלויים עשרות פורטרטים של נינה, פרי ידה של אריקה. במרכז החדר נמצא נמצא גם כֵּן… נמצא כַּן ציור ומולו כיסא, עדות לכך שאריקה ממשיכה ליצור עוד ועוד ציורים מעין זה גם היום.

‏לצידו של חדר האמנות נמצא חדרה של נינה, חדר שכולו מוצף בוורוד. צעצועי הילדות שלה שנמצאים בכל פינות החדר הם ורודים, ומצעי המיטה שלה צבועים בגוון של ורוד המקרין רוך ותום ילדי. למרות שנינה בת 28 היא חיה בבית הזה והיא כאילו קפואה בתוך ילדותה, או בתוך אחד מיצירותיה של אמא.

‏בסצנה אחת, לקראת סוף הסרט, מטיחה נינה באמה שהיא לא כמוה ושהיא לא תעשה את הטעות שהיא עשתה, כלומר, שהיא לא תגדע את קריירת הבלט שלה כדי ללדת. באף רגע לאורך… לכל אורכו של הסרט הפיקוח והדאגה המחניקה של אריקה לא מקבלים משמעות כל-כך ברורה כמו ברגע הזה. אנו מבינים שם שנינה חיה את חלומה של אריקה - להצליח כרקדנית בלט, על כל המשתמע מזה. למשל, לשלוט בגופה הדקיק שליטה מוחלטת, ושלאריקה נדרש שנינה תצליח כדי שחייה שלה לא יהיו כישלון.

‏בו זמנית היא מקנאה לה. תשלובת זו של קנאה ודאגה הם שמאפיינות את סוג האימהוּת המיוחד של אריקה.

‏כשנינה מקבלת את התפקיד הראשי באגם הברבורים היא עולה על גדותיה מרוב התרגשות. מעט לפני כן, תומא, מנהל להקת המחול הסמכותי, כידוע, מכריז על החידוש שלו: בעיבוד הזה הרקדנית הראשית תשחק גם את הברבור הלבן וגם את הכפילה שלה, הברבור השחור. הרי באגדה עצמה הם נראות אותו הדבר, וזו התחבולה שמפילה את הנסיך.

‏אך כבר בחזרות הראשונות מתבררת חולשתה של נינה. היא מגלמת את הברבור הלבן בצורה מושלמת, אבל מתקשה מאוד לשחק את הברבור השחור. הסיבה לכך נעוצה, לדעת תומא, בכך שהיא טיפוס מאופק מדי. להיות מושלמת זה בא לה בטבעיות, אבל להשתחרר ולהתנהג בפראיות, בנינוחות ובפתייניות, לשם כך היא לא מצליחה להגיע. הדבר נמצא מעבר להישג ידה.

‏לאורך כל הסרט מסמלים צבעי הבגדים של הדמויות ושל דמותה של נינה בפרט, את מיקומם בתוך המשחק הזה, בין הלבן לשחור. לעיתים לובשת נינה שכבה אחת של בגדים, כולם לבנים. לפעמים היא לובשת נעליים שחורות, מכנסיים אפורות וחולצה לבנה, כאילו שהשחור משתלט עליה בהדרגה, מלמטה למעלה. לפעמים היא לובשת כמה שכבות, שחור המכוסה בלבן, לבן המכוסה בשחור או שחור המכוסה בלבן ואז שוב בשחור.

‏אריקה לובשת תמי… כמעט תמיד שחור.

‏חברתה ואויבתה של נינה, לילי, לבושה לרוב בשחור גם כן.

‏המשחק המתמיד הזה בצבעם של הבגדים בא לחשוף בפנינו רובד נוסף של הסיפור - הרובד הקיומי בחייה של נינה. עוד נעמיק בזה עוד רגע.

‏מהי נינה? לרוב היא פשוט טובה - היא הילדה הטובה והממושמעת של אמה, היא עושה כפי שמצופה ממנה ולא סוטה מהדרך הישרה הזאת.

‏אבל מהי מעבר לזה? האם יש בה משהו מעבר לטוב המוחלט הזה?

‏[הפסקה]

‏נינה נפגעת מינית. עוד בחצי השעה הראשונה נושא תומא… נושק תומא לנינה. הוא עושה זאת בלי לבקש וללא כל הכנה. הוא מנשק אותה בפתאומיות ובתקיפות. למעשה, הוא תוקף אותה - פולש לגופה באמצעות גופו. היא, מבלי לחשוב, נושכת אותו בחזרה והוא מזדעזע מזה.

‏ההסבר שמספק תומא למה שהוא עשה וכן גם לפלישות האחרות אל תוך מיניותה של נינה, למשל כשהוא שואל אותה שאלות חודרניות ופרטיות על חיי המין שלה, הוא שבכך הוא מנסה לעורר את החלק הפראי שבה. נינה בשלב זה לא יודעת אם קיימת בתוכה מעין "חיה" המבקשת לפרוץ החוצה, כפי שתומא ודאי מבין אותה, וברוב חציו הראשון של הסרט היא דווקא לא מצליחה "להתחבר" במרכאות לאותו חלק "רדום" במרכאות ששוכן עמוק בקרבה.

‏היא רוקדת את החלק של הברבור הלבן באופן יוצא דופן ונכשלת, כאמור, שוב ושוב, בחלק של הברבור השחור.

‏הפריצה של גבולות גופה זוהי נקודת שבר ראשונה. אף על פי שגם לפני כן נינה חוותה הבזקים של הזיות וראתה את פניה מולבשים על אישה זרה ברכבת, לא היו לאותה כפילה שום מאפיינים מיוחדים. עד היום, בסרט, הכירה את עצמה נינה כטובה. ואילו עכשיו מספרים לה שבתוכה ישנה מישהי אחרת - רעה, חייתית, חסרת מעצורים ואולי גם הרסנית. בהדרגה תיווצר הזהות הזאת בתוכה, ואז תבקע ותעוף החוצה.

‏ההזיות של נינה.

‏ישנן שתי סוגי הזיות עיקריות שנינה חווה במהלך הסרט. המדיום הקולנועי מאפשר לנו כצופים לחוות אותן יחד איתה עם כל הסקרנות וגם הבְּעתה שטמונות בחוויה הזאת.

‏הסוג הראשון של הזיות שנינה חווה הוא הלבשת פניה, כאמור, על נשים אחרות. הסוג השני הוא הפיכתה ליצור שחציו אישה וחציו ברבור שחור.

‏נינה רואה את פניה על פניהן של נשים שמגלמות בתוך מסגרת חייה את אידיאל האישה הפראית כפי שהיא תופסת אותו. בראש ובראשונה מגלמת את תפקיד זה, להבנתה של נינה, הרקדנית המוכשרת לילי. כשהם מביטים בלילי יחדיו מהיציע בזמן שלילי רוקדת, אומר תומא לנינה: "לילי לא מזייפת את זה". ומוסיף שהתנועה שלה אומנם לא מדויקת אבל חסרת מאמץ. משום כך ומשום שנינה מניחה בצדק שייתכן והיא תוחלף בקלות על ידי לילי, במקרה ותמשיך להיכשל בעבודתה, היא שונאת אותה אך גם מוקסמת ממנה.

‏דמות נוספת שעוטה את פניה של נינה בסצנה האחת בסרט היא בת', הרקדנית המבוגרת ממנה בכמה שנים, שעד הגעתה של נינה עומדת במרכז היצירה של תומא ואז היא סולקה לטובת הרקדנית הצעירה יותר.

‏[הפסקה]

‏תומא מתאר אותה כמי שעשתה עבודה מופתית בתפקידה כרקדנית ראשית אבל גם כאדם סוער מאוד, סוער כל-כך שחייבים להתנתק ממנו אם רוצים להישמר. שתי הדמויות האלו, של לילי ושל בת', הם התגלמות של אותו ברבור שחור שכמו שתואר בתחילת הפרק הוא לא יותר מאשר יציר כישופו של מכשף רב עוצמה.

‏אם נידרש להסביר את סוג ההזיות הראשון, בהן נינה מתערבבת עם בת' ולילי, נוכל לומר שנינה בונה לעצמה את הדמות ההופכית לה. מול הטוב המוחלט והשטחי שמאפיין אותה, הדקדקנות בכל, הנעימות באופי והיופי הנעים, היא בונה מושג של אישה רעה וחסרת גבולות, לפחות כפי שהיא מבינה את הדברים האלו. העניין הוא שהתובנות האלו לא מגיעות אליה בצורה נעימה. כמו הנשיקה של תומא, הן פוגשות אותה כמו תאונה חזיתית. הן נכנסות אליה ונבחשות בה, הן מתעצמות והופכות למוזרות, לקיצוניות, לאלימות או מיניות. רק כך הן לבסוף לוקחות את דמותה ומתאחדות איתה.

‏ההזיות מהסוג השני קלות מאוד להבנה. אלו הזיות שבהן גופה הולך ונדמה לגופו של ברבור שחור. אנחנו רואים לאורך הסרט איך רגליה מדמות לרגלי ציפור, איך מתוך עורה בוקעות נוצות בצבע שחור סמיך וכן הלאה והלאה, היא מקבלת עוד ועוד מסימני ההיכר של הציפור השחורה.

‏הסרט מבלבל במכוון בעניין הזה ודואג להזכיר לנו שלנינה יש עבר של פגיעה עצמית. לדברי אמה, אריקה, היא מתגרדת עד זוב דם. ואנחנו גם רואים שהיא בולמית ומקיאה פעמים רבות בסתר. נינה פונה כנגד גופה, אולי כי גופה לא מרגיש ממש כחלק ממנה, אלא כקליפה הנשלטת על ידי אמה, אריקה, והמנהל שלה, תומא, ומתוך גופה האנושי פורץ כך גוף אחר. עם הזמן, היציאה של הברבור השחור מתוך גופה הולכת ומחמירה עד שכבר בלתי אפשרי אלא להבין זאת בתור פריצה של דבר מה פנימי-נפשי החוצה ממנה.

‏[הפסקה]

‏שבר מוחלט.

‏לקראת סוף הסרט קורס הכל. ההצגה הראשונה שבה נינה תמלא את התפקיד הראשי הולכת ומתקרבת, ויחד איתה המתח הולך וגובר. נינה יוצאת לבילוי משותף עם לילי, וחוזרת כשהיא תחת השפעת אלכוהול וסמים. היא רבה עם אמא שלה, ונכנסת לחדר שלה בסערה. מאחוריה צועקת אריקה: "את לא ה-נינה שלי".

‏כמה ימים לפני כן, בשעות הבוקר, רגע אינטימי של נינה עם עצמה נקטע בבעתה כשהיא מבינה שאמהּ ישנה בישיבה ליד מיטתה. אך עכשיו היא חכמה משהייתה, והיא מניחה מוט על הדלת באופן כזה שאמה לא תוכל להיכנס לחדר שלה.

‏זהו יום אחד לפני ההצגה. נינה נמצאת במצב חרדתי. היא ביקרה בבית-החולים את בת', הכוכבת לשעבר של להקת המחול, וראתה אותה עם פניה שלה, פוגעת בעצמה עד זוב דם. בבית היא רואה את דמותה האפלה בחושך לוחשת לה "ילדה מתוקה". זהו הכינוי של אריקה עבורה.

‏היא נמלטת מהדמות, ובחדר האמנות של אריקה כל הציורים מביטים בה ומייללים בהרמוניה "ילדה מתוקה, ילדה מתוקה". מבועתת היא רצה משם אל החדר שלה, שם רגליה הופכות לרגלי ציפור, והיא קורסת תחת משקלה אל הרצפה. היא מתעוררת כששוב אריקה יושבת לצידה. זהו ערב ההופעה, ואריקה רוצה שנינה תישאר בבית ותחמיץ אותה.

‏מכאן קצב הסרט הולך וגובר. נינה מחלצת באלימות את ידית הדלת מידה של אריקה, ובעוד זו צועקת "איפה הילדה המתוקה שלי?" היא בורחת החוצה, ואומרת בכעס ובהחלטתיות [כך במקור], "היא כבר לא כאן". בתיאטרון נינה משתגרת אל חדר ההלבשה האישי שלה, תוך כדי שהיא הודפת במילותיה את תומא ולילי ההמומים. הם חשבו שהיא חולה, כפי שאריקה סיפרה להם, ולילי התכוננה כבר להחליף אותה.

‏אנחנו הולכים עם נינה לבמה. היא רוקדת את תפקיד הברבור הלבן בצורה מגושמת, ואז אפילו משתחררת, אולי בטעות, מאחיזתו של הרקדן הראשי ונופלת לרצפה. היא כבר לא מסוגלת לעשות את הדבר שבו היא הייתה כל-כך טובה בו - להיות טובה. מסביב לה, בצללים, היא שומעת כל הזמן את צחקוקי הלעג של הרקדניות.

‏בחדר ההלבשה, בהפסקה, היא מתעמתת עם לילי, שלרגעים נראית כמוה. הן נאבקות זו בגופה של זו, שתיהן קוראות בקול רם, "עכשיו תורי!" ואז בפרץ של אלימות קיצונית, נינה דוקרת את לילי. הדם מתפשט בבטנה של לילי, והיא קורסת. נינה, מבועתת אבל נחושה, מחביאה את הגופה הרופסת מאחורי וילון בצידו של החדר.

‏עתה, היא שבה לבמה, הפעם בדמות הברבור השחור. שלא כמו קודם, היא רוקדת נפלא, כל תנועותיה רוויות בעוצמה על-אנושית. כולם מהופנטים ממנה, ידיה הופכות לכנפיים עצומות. אנחנו רואים אותה עומדת מול אלומת אור חזקה, והצל הענק שמוטל מאחוריה מראה שיש לה כנפיים אדירות כמו לציפור ענקית, אבל היא מסתובבת על צירה במרכז הצל, [לאט] רק - אישה - קטנה - כחושה.

‏[הפסקה]

‏לפני הסצנה האחרונה של המחול, שהיא גם הסצנה האחרונה של הסרט, נינה חוזרת לחדר ההלבשה והיא נדהמת לגלות שהגופה נעלמה. היא מביטה על הבטן שלה ומגלה שם את שבר המראה מהקרב שלה עם אותה כפילה מקודם. היא מבינה שסוף-סוף, שהיא תקעה את השבר בתוך עצמה. היא חוזרת אל הבמה בפעם האחרונה, ושם היא משחקת את החלק האחרון בהחלט של הסרט והמחול, ונופלת מגרם מדרגות לבן אל מזרון.

‏כתם הדם שלה כבר גדול. הרקדניות ותומא מקיפים אותה, נרגשים מההופעה יוצאת הדופן, ופתאום כולם מגלים שהיא מגואלת בדם. תומא צועק בבהלה: "תקראו לאמבולנס", ונינה אומרת לו, "הרגשתי את זה, הרגשתי [פאוזה] מושלמת".

‏[הפסקה]

‏[לוקח נשימה עמוקה]

‏מה כל זה אומר לנו?

‏הסרט מרגש מאוד, וקל ללכת לאיבוד בתוכו. כל-כך, שגם בצורתו הכתובה הוא משכיח את המסרים שטבועים בו. הבה ננתח אותו בקצרה.

‏לנינה "אני חיצוני" מושלם שלרוב מתקבל על-ידי סביבתה בלי קושי, אתגר או ספק. הוא נוצר מתוך הרצונות של סביבתה, ובעיקר של אריקה, שנינה תהיה לנצח ילדה מתוקה, דייקנית ובמרכאות "מושלמת". נינה היא, למעשה, הנסיכה המקסימה ששבויה בַּגוף… בְּגוף בו היא לא מסוגלת לבטא את עצמה. במילים אחרות, נינה היא הברבור הלבן. מה שנמצא מעבר לחזות המצוחצת הזו לא באמת מעניין אף אחד. היא בעצמה לא יודעת מה נמצא שם. היא לא עוסקת בזה. היא עסוקה בתחזוק ובפירוק על-ידי הפגיעה העצמית, כלומר, של אותה קליפה יפה שבה היא חיה.

‏אל מול האני החיצוני המהודק הזה, נינה מפתחת אני פנימי של חופש חסר גבולות, הרסני אך גם מפתה. היא עושה זאת על-ידי חיקוי, על-ידי ההליכה בתלם העקלקל של בת' ושל לילי. בתחילה זה לא ברור אם האני הזה הוא רק עוד פָּן של האני החיצוני שלה, כלומר עוד דמות חלולה שהיא נאלצת לשחק במשחק חייה. כאילו, עכשיו היא משחקת ילדה טובה, ואילו עכשיו היא משחקת ילדה רעה, כמו שכבות הבגדים הלבנים והשחורים שהיא לובשת. אנחנו, הצופים, ונינה - כולנו לא ממש מודעים לזה, אך בנקודה מסוימת זה קורה, נוצר בתוכה משהו אחר, משהו מנוגד לאני החיצוני שלה. זהו הברבור השחור, שהוא לא דומה לבגד שאפשר לפשוט וללבוש, אלא הוא כוח של הנפש. האני הפנימי של נינה גדֵל ונעשה מיתי.

‏בכישופו יצר המכשף מהאגדה גם את האני החיצוני, הברבור הלבן שבתוכו מתחבאת הנסיכה, וגם את האני הפנימי, הברבור השחור, שמטרתו היא להוליך שולל את הנסיך.

‏תומא הוא הקרוב ביותר לדמות המכשף בתוך סיפור טירופה של נינה. הוא רוצה ממנה את הכל, ובייחוד הוא מתאווה שהיא תגלם את האישה חסרת העכבות שהוא רוצה להציג במרכז היצירה שלו. "אני לא רוצה שיהיה בינינו גבולות", הוא אומר לה, כשהם נפגשים בביתו המעוצב. לאמיתו של דבר הוא לא רוצה אותה עם גבולות בכלל.

‏בכך הוא מניח את היסודות לשבירה הפסיכוטית הסופית שלה, שמתגלמת חיצונית רק במעשה האובדני לכאורה שלה.

‏[הפסקה]

‏על כל פנים, האני הפנימי של נינה מתפתח וגדל עד שבסוף הוא פורץ החוצה. בפועל יוצא… כפועל יוצא של יציאתו אל העולם הוא ממית, או לפחות פוגע אנושות, באני החיצוני שבלם אותו.

‏תמונתה של נינה מדממת באזור הבטן [פאוזה] והיא מזכירה לנו א… פריצה של אחת אחרת מבטנה של אחרת, כלומר, לידתה ש… לידתו של אדם. ואנחנו נזכרים בלידתה הפיזית של נינה מבטנה של אריקה, לידה שסימלה את סוף הקריירה המבטיחה לכאורה של אריקה.

‏כדי שהאני הפנימי ייצא אל העולם הוא חייב להחריב, לפחות באופן זמני, את האני החיצוני.

‏לסיכום, הסרט הוא רשת סבוכה של סמלים. הסרט מבלבל חלקית משום שחווית השיגעון בעצמה היא דבר מבלבל, אך בעוד שסרטים אחרים, כגון "שאטר איילנד" מ-2010, הופכים את הבלבול לעיקר, ב"ברבור שחור", מה שחשוב ליוצרים והיוצרות להעביר לנו, הוא התהליך שאנחנו עוברים ממצב שלפחות חיצונית נראה כשפוי, אל מצב מפחיד ומדאיג שלא ברור מה הניע אותו, ולכן הוא נראה לנו כמשולל היגיון.

‏התהליך הוא תנועה של חלקי אני בתוך חייה של אישה אחת [לאט] צעירה - נחמדה - ומשוסעת ביותר.

‏[הפסקה]

‏איתי המראיין: [לוקח נשימה עמוקה] אנחנו מסיימים כאן. כלומר, סליחה, תודה רבה לאיתי על ההרצאה הזאת, ואנחנו ניפגש בשבוע הבא כדי לדבר על כל מיני תהליכים שקורים בתוך האדם, האדם המשוסע, האדם המפוצל, אנחנו נעמיק את ההבנה שלנו של כל מיני תהליכים, ובפרק שלאחר מכן נדבר על פסיכוזה, על החלק של השבר.

‏אני מחכה לראות את כולכם, או… מחכה לפגוש אותכם בצורה המשונה שהפודקאסט הזה מאפשר לי, בפרק הבא שלנו של "מדוע ואיך אנשים משתגעים".

‏להתראות.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה