top of page

למה מי מת? - הפודקאסט שינחם אתכם - למה מי מת? - פרק 2: איך מאבדים את שני ההורים


תקציר: **למה מי מת - הפודקאסט שינחם אתכם** גל צייכנר-עדה מארחת את הילה ירושלמי שאיבדה את שני ההורים שלה בהפרש של עשר שנים בעקבות מחלת הסרטן. צייכנר-עדה מספרת על השיחה המקדימה עם ירושלמי שמיד נענתה לבקשה והגיעה להתארח בפודקאסט "ישר אמרת לי אני מאוד אוהבת לדבר על מוות" אם כבר לדבר על מוות אז לשאלה הקשה במיוחד, שואלת צייכנר עדה "מה עדיף? "QWEEK & DIRTY " או כמה שיותר זמן עם המנוח? ירושלמי שהכירה את תהליך הפרידה על כל רבדיו ובשני האופנים מספרת "אמא שלי הייתה חולה במשך שלוש שנים, שנים מאוד קשות עם המון רגעי חסד וחלק מהזיכרונות הכי טובים שלי בחיים היו בשלוש שנים האלה. כשהיא הבינה שהיא הולכת למות היא כתבה לכל אחד מאיתנו מכתב ועוד שני מכתבים לכל המשפחה, אחד להלוויה ואחד ליום השנה. ביום ההלוויה היא כתבה "תתפרו לאבא את הכיסים, שכל החרמניות לא יגיעו אליו, שנה לאחר מכן היא כתבה "יפים שלי הגיע הזמן לפתוח לאבא את הכיסים ולחיות את החיים" See [omnystudio.com/listener](https://omnystudio.com/listener) for privacy information.

 

[פרסומת]

גל, מנחה: ברוכים וברוכות הבאות לפודקאסט 'למה מי מת?' מבית הפודקאסטים של ישראל היום, אני גל צייכנר - אדה. איבדתי את הבן שלי לפני חמש שנים והיום איתי הילה ירושלמי, מנהלת תוכן ופיתוח עסקי של תירוש מכירות פומביות, שזה סופר מגניב, אני ממש רוצה לשמוע הכל על זה.

הילה: לפודקאסט הבא…

גל: כן, לפודקאסט הבא. והילה איבדה את שני ההורים שלה בהפרש של עשר שנים. אבל עד כאן הקטע הקודר. אז היי.

הילה: זה היה ממש קודר, עם חיוך ענק [צוחקת].

גל: אני מנסה להקליל פה, אני מנסה ככה, "באנו ליהנות". היה את הספר הנהדר הזה של אתגר קרת. כן, אז היי. איזה כיף שבאת.

הילה: תודה, אני מתרגשת.

גל: אני גם מאוד מתרגשת, במיוחד מזה שהתקשרתי אלייך, אמרת לי אני נורא אוהבת לדבר על המוות, וזה קטע שאנשים לא מודים בזה, שהם אוהבים לדבר על זה ומחכים להזדמנויות האלה.

הילה: אני לא חושבת שכולם, אולי רוב. כלומר, מי שמפחד מהמוות.

גל: כן.

הילה: אני נגיד מפחדת מסרטן, זה מאוד מצחיק. שני ההורים שלי נפטרו מסרטן.

גל: זה הגיוני.

הילה: המוות לא מפחיד אותי, אבל הסרטן מאוד מפחיד אותי.

גל: אבל זה הגיוני, אני יכולה להבין.

הילה: אז אם מדברים על הסרטן, אז כאילו אני מאוד כזה, אההה אבל מוות זה..

גל: חלק מהחיים.

הילה: בדיוק.


גל: כן. אז הראשון שנפטר?

הילה: אמא, היא נפטרה מלוקמיה בינואר 2009, הייתה בת 45 כשהיא נפטרה. ואבא נפטר עשור אחריה, ב-2019, שלושה חודשים, ארבעה חודשים לפני שגילינו את הקורונה בעולם.

גל: וואו, אוקיי, זו ממש צלילה ל…

הילה: האמת שזה הרגיש לנו כאילו התגובה המתבקשת למוות של בן אדם כמו אבא שלי. כלומר, העולם מבין את הטעות, ועכשיו מגיפה עולמית. הפלֵאג און יור האוס.

גל: אני גם לא מתחברת לזה, אבל כן רואה איך הייתי יכולה לשקוע לזה נורא.

הילה: כן, היה מסוכן לרגע.

גל: זה משהו שהוא מאוד, מאוד קל לצלול לזה.

הילה: אז הוא נפטר בן גיל 60, לפני שלוש שנים, ארבע שנים כבר.

גל: גם מסרטן.

הילה: כן.

גל: וגם היה חולה הרבה זמן?

הילה: לא, אמא הייתה חולה שלוש שנים, ואבא היה ארבעה וחצי חודשים, "quick and dirty" מה שנקרא. זה היה מאוד אגרסיבי ומהיר.

גל: אז מה עדיף?

הילה: תראי, זה מאוד תלוי, לא, באמת, זה מאוד תלוי בבן אדם. כי אמא שלי הייתה חולה במשך שלוש שנים, והיו מעט עליות והרבה מורדות.

אלו היו שלוש שנים מאוד קשות, עם המון רגעי חסד. המון רגעי חסד. חלק מהזיכרונות הכי טובים שלי בחיים איתה, הם בשלוש שנים האלה.

גל: יאו, איזה כיף.

הילה: וכשהיא ידעה שהיא עומדת למות, היא כתבה לכל אחד מאיתנו מכתב.

גל: דיי.

הילה: שימי לב, היא כתבה לכל אחד מאיתנו מכתב. היא כתבה לכולנו כקולקטיב מכתב לאחרי הלוויה, ומכתב לאחרי שנה. היא אמרה לנו לפני שהיא נפטרה, היא אמרה לנו, 'בלוויה…', תחשבי אבא שלי היה בן חמישים כשהיא נפטרה.

גל: צעיר ממש.

הילה: כן. אז היא אמרה 'בלוויה, תתפרו לו את הכיסים, שכל החרמניות לא ישימו לו פתקים עם מספרי טלפון' [צוחקת] ובמכתב של אחרי שנה, היא כתבה לנו 'היי יפים שלי, אני לא יודעת מה איתכם, איך עברה עליכם השנה האחרונה, אני ישנתי. אני רוצה להזכיר לכם שהשמש זורחת, העולם מחייך אליכם.

גל: יאוו.

הילה: הגיע הזמן לפתוח לאבא את הכיסים, ולחיות את החיים שלכם.

גל: יואו, איזה מקסימה.

הילה: עם אבא שלי, עד הדקה התשעים, כשכולנו ידענו שהוא עומד למות, וגם הוא, עוד שיחקנו את המשחק שהוא לא עומד למות.

גל: וואו.

הילה: על אף שהוא ידע, ואנחנו ידענו, וכולם ידעו..

גל: כולם ידעו אבל משחקים את המשחק

הילה: כן.

גל: אוקיי.

הילה: כן, כאילו, שום פרידה, שום כלום, כי זה מה שהוא רוצה.

אז טוב שזה היה קצר עם אבא שלי, טוב שלאמא שלי היה הזמן, בגדול עדיף להיות בריאים, ולחיות לנצח [צוחקת]

גל: לחיות לנצח, אני לא יודעת, אגב.

הילה: נכון, אני מסכימה איתך.


גל: כשאימא שלך מתה, היית ילדה בעצם.

הילה: כן.

גל: הכל באופן יחסי אולי,

הילה: נכון.

גל: אבל היית ילדה בת עשרים ושלוש. וכשאבא שלך מת, היית כבר בן אדם מבוגר.

הילה: נכון.

גל: אז היכולת לעבד את זה היא אחרת?


הילה: תראי, עד שאימא שלי חלתה, הדבר שהכי הפחיד אותי בעולם נגיד, היה גירושים.

גל: אוקיי.

הילה: זה נראה לי דבר הכי גרוע שיכול לקרות לבן אדם,

גל: אני יכולה להבין את זה.

הילה: שההורים שלו יתגרשו.

גל: אבל היית כבר בת עשרים, אז מה אם הם יתגרשו?

הילה: לא יודעת, זה כאילו, בסקאלה של... לא דמיינתי שיכול להיות שיהיה לה סרטן.

גל: לא, זה...

הילה: באיזה קטע? באיזה קטע?

גל: כאילו לא הכרת אף אחד לפני.

הילה: כן.

גל: כן.

הילה: ואני תמיד קוראת לזה הפרגוד. בעיניי, האנשים ברי המזל שלא גדלים בסוריה או באוקראינה כרגע, החיים שלהם מתנהלים מול איזה פרגוד,

גל: נכון.

הילה: ואז קורה משהו רע. והפרגוד מורם, ופתאום אתה מבין שדברים רעים יכולים לקרות גם לך.

גל: נכון.

הילה: ממש ממש קרוב. שימי לב אגב, שתמיד בלוויות [צוחקת] תמיד בלוויות, עכשיו הייתי לפני שנה בלוויה של מישהי שנפטרה מקורונה, אז כולם נעמדים סביב האבל, ושואלים שאלות, כדי לנסות להבטיח שלהם זה לא יקרה.

גל: ברור

הילה: היא הלכה להיבדק מיד? [צוחקות] אתם בדקתם…? כאילו, הם צריכים לשאול את כל השאלות האלה כדי לוודא,

גל: הוא עישן? הוא אכל לא טוב, נכון?

הילה: כדי להגיד לעצמם, אוקיי, אז אני לא כמו הבן אדם הזה,

גל: אני לא נופל בזה.

הילה: בגלל זה אני בסדר, אני סייף.


גל: [צוחקת] זה כל כך נכון, כי תמיד זה, תמיד על, הרי יש קטע כזה, שגברים בני 50-45, יש פתאום הרבה,

הילה: דום לב.

גל: דום לב, ותמיד כזה, הוא עישן? הוא אכל? הוא עשה סמים? הוא בטח לא היה בכושר… ותמיד, זה כזה מישהו שהיה בשיא הכושר, ואכל בריא,

הילה: בדיוק.

גל: ואז כזה, טוב, אני לא עושה את זה גם [צוחקת]

הילה: אז אמא שלי חלתה בגיל 42, כשהיא הייתה לא אוכלת קמח לבן, לא שותה, לא מעשנת, בן אדם הכי ספורטיבי, בן אדם שמח, כאילו, הייתה כל כולה חיות.

אז הייתי המומה מזה, ומבחינת העיבוד של זה, אז היא עזרה לי לעבד את זה.

גל: נכון.

הילה: לאורך כל המחלה שלה, לתוך המוות.

כשאבא נפטר, זה היה מאוד מאוד אגרסיבי, ולא הייתה פרידה, כלומר, אני לא חושבת שהיכולת שלי לעבד את זה, קשורה לגיל שהייתי בו. אני חושבת שזה קשור לתהליך שעברנו ביחד, לפני הסוף. אבל אני, כשאימא שלי נפטרה, לא היו לי ילדים, וזה היה לגיטימי לשקוע בתוך הצער שלי, וקרה לי סוג של נס, ששלושה חודשים אחרי שהיא נפטרה, הכרתי את מי שהיום הוא בעלי. כלומר, תמיד הכרתי אותו, אבל נהיינו ביחד, וזו הייתה הצלה.

גל: אה, אבל את חושבת שזה קשור?

הילה: מה?

גל: שנהייתם זוג אחרי שלושה חודשים אחרי שהיא נפטרה?

הילה: כן, בטח. אני חושבת ש… כשהתחלנו לצאת, הוא… אנחנו מכירים מאז שאנחנו ילדים, האחיות שלנו חברות הכי טובות.

גל: די! איזה מגניב!

הילה: והן היו… שנתיים לפני הם כבר ראו שיש בינינו איזה משהו, והן ממש אמרו לנו לא.

בתכלית האיסור, לא.

גל: וואלה!

הילה: כן. כי הם פחדו שהוא כזה, לא יודעת...

גל: שהוא לא יהיה רציני.

הילה: כן, זה היה החשש, הן השתמשו מונחים יותר קשים. [צחוקים]

ואני חושבת שכשהתחלנו לצאת, אז הייתי כזה ב.. העולם התמוטט, העולם קרס, למי אכפת? אז אני… אשכב, בואי נקרא לזה מילים יפות, עם אח של גליה, אז מה?

גל: מה יקרה כבר?

הילה: בדיוק.

ומה שקרה זה באמת סיפור אהבה מאוד מאוד גדול, ו...

גל: איזה כיף!

הילה: חברים מאוד טובים, ושלושה ילדים, ובאמת, הוא החיים שלי, והוא הציל אותי, כי התאהבות זה ההיפך ממוות.

גל: נכון, לגמרי.

הילה: ההיפך המוחלט.

גל: לגמרי. אני ממש מכירה עוד, יש לי חברה, שגם, אחרי המוות של אמא שלה, היא התאהבה, וזה הציל אותה, וזה הציל אותה לכל דבר, כי אתה באמת מתחיל משהו.

הילה: בדיוק.

גל: זה מקסים וזה,

הילה: זה לא "פה היינו בזה, ופה היינו בזה, ופה..." לא, הכל חדש.

גל: לא לא, זה ממש…

הילה: הכל מרגש.

גל: זה מדהים.

הילה: כן. ולשמחתי הוא חשב שזה חמוד שאני כל הזמן [צוחקת] כל הזמן בוכה, כאילו כזה, אווו כזה רומנטי.

גל: אה, והוא גם הכיר את אמא שלך בעצם.

הילה: נכון. זה מדהים. הוא הכיר את אמא שלי.

גל: שזה מדהים.

הילה: זה מדהים שהוא הכיר אותה.

גל: זה כאילו ממש הרווחת את זה.

הילה: מאוד, ממש מרגישה ככה.

גל: איזה כיף.

הילה: ממש מרגישה ככה. ועם אבא, היו לי שתי בנות, והרבה מהטראומה של אמא, צפה שוב.

גל: כן?

הילה: כן.

גל: זה לא הקל עלייך, שאת כבר ידעת להתמודד עם זה?

הילה: לא, זה היה יותר גרוע.

גל: כן?

הילה: הייתי מרוסקת. אני זוכרת שכשהיא רק התאשפזה, אני לקחתי אותה למיון בפעם הראשונה, מבן אדם בריא לחלוטין נהייתה חולת סרטן, מהיום למחר. ומכניסים אותה כזה על אלונקה למעלית, ואז היא מסתובבת ואומרת לאחותה, "ציפי!" וציפי אומרת לה, "מה כפרה, מה רוחה, מה..?" "רק עכשיו עשיתי הלחמות בשיער, ואני אהיה קירחת!" ואנחנו משתינות מצחוק, משתינות.. או נגיד הגענו לבית חולים באותו יום שהיא התאשפזה, ואמרנו תביאו לה כמה דברים לאשפוז, היה יום שישי. עכשיו, לא… את יודעת… היינו בטירוף, היינו ילדים. אחותי הייתה בת 12, הקטנה.

גל: לא, זה טירוף.

הילה: היינו בטירוף, ופשוט לקחנו מזוודה, אני חושבת שפשוט שארזנו את כל הבית.

ואנחנו נכנסים לחדר שלה באשפוז, ואחי הקטן, הוא היה בן 16, 17, הוא נופל עליה ומתחיל לבכות, והיא מחבקת אותו, ופתאום היא קולטת שהבאנו מזוודה ענקית. והיא מתחילה להשתין מצחוק. עכשיו, הילד שלה בוכה עליה, והיא כזה, "די, די, רמי." והיא מתה מצחוק, אז זה היה הווייב. הוייב היה כל הזמן לצחוק וגם אחר כך.

גל: ועם אבא גם היה ככה?

הילה: לא, לא רחוק… קודם כול, הוא היה מזועזע שצחקנו עם אימא.

גל: כן? ונגיד אחרי ש… נגיד היית… נגיד, הייתם צוחקים אחרי שהיא מתה, נגיד, על דברים כאלה?

הילה: על כלום.

גל: או שנשארת לבד?


הילה: לא.

גל: נשארת לבד עם הבדיחות שלה?

הילה: כן. כן.


גל: אוקיי.

הילה: כן, כן, כן. שום הומור, שום יכולת להכיל את זה, שום...

תראי, זה טראומה ענקית.


גל: חד משמעית.

הילה: הצחוק, הוא מנגנון התמודדות.


הילה: חד משמעית. פשוט, הוא מנגנון התמודדות, הרבה יותר נעים.

גל: הוא פשוט מתעתע.

הילה: כן. זה בטוח. אני חושבת, את יודעת, בהתחלה אמרו לי, "אבל לא, את לא מתמודדת." אז התשובה שלי תמיד הייתה, ואם אני אשב עכשיו ואבכה זה יעזור איכשהו, זה יקדם אותי לאנשהו? אז כאילו, אני חושבת שההומור הוא פשוט, הוא איזושהי תנועה.


גל: כן, אני מסכימה איתך. כי בסוף זה מרטון, זה לא ספרינט.

הילה: כן.

גל: הצלחה לחיות עם הכאב הזה והאובדן הזה, כל החיים.

הילה: כל הזמן. עכשיו, אם אני אשב ואבכה, היום ומחר, למה שאני אקום? באיזה שלב אני אקום? באיזה שלב זה יגיד, "די!"? כי זה לא יעבור. עם הצחוק, אני ממשיכה להתגלגל עם זה.

גל: איזה… הנה הפינה האהובה עליי. מה הדבר המנחם הכי מוזר שאמרו לך, באופן כללי, לא בהכרח בשבעה, אבל כן, אמרת, "ההורים שלי מתים", או "אימא שלי או אבא שלי", ו...

הילה: קודם כל, בגדול, הגיהנום הוא הזולת. כמובן. כאילו, אין...

הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות.

גל: מלא, מלא. אני בטוחה שאף אחד לא מתכוון להרע.

הילה: אישה שאני מאוד אוהבת, שמפאת כבודה אני לא אגיד, ביום כיפור הראשון, אחרי שאבא שלי נפטר, היינו אחרי ארוחה מפסקת, ויום כיפור זה כאילו אבא שלי הארדקור, וגם יום כיפור לפני זה הוא כבר ממש היה בסוף של הסוף, ובכל זאת עשינו...

והגעתי אליה הביתה והתפרקתי בבכי, והיא מחבקת אותי, ואז כשהיא מסיימת לחבק אותי, היא אומרת לי, "הייתם קשורים מדי להורים שלכם".

[צחוק]

גל: זה דבר רע? זה דבר כאילו...

הילה: כאילו, לא… אולי הייתי צריכה לא אוהב אותם פחות, ואז זה היה...

גל:אני לא בטוחה, אגב.

הילה: פחות כואב עכשיו.

גל: אני לא בטוחה, אגב.

הילה: שמה?

גל: שאנשים שפחות בקשר או פחות מחוברים, פחות כואב להם.

הילה: ברור שלא, כי במוות אתה בעיקר בוכה על עצמך.


גל: חד משמעית, אתה נשאר לבד, זה מה שאתה...

הילה: לא בוכה על האדם שהלך.


גל: על החוסר, על הגעגוע, על זה אתה בוכה, אתה לא בוכה על האהבה.


הילה: או שנגיד...

כבר היינו בתוך הקורונה, וזה היה כזה בשלב שהיה מותר לשבת, על ארגזים של תנובה ברחוב.

גל: כן, ודאי, זה השלב האהוב עלינו.

הילה: ופגשתי מכר ידיד של האבא שלי, שהוא מסעדן מאוד מאוד מוכר, ופעם ראשונה שהוא רואה אותי מאז שאבא נפטר, אז הוא רואה אותי, והוא כזה מחבק אותי, והוא מחזיק לי את היד, ואומר לי, "הוא ידע מתי לעשות אקזיט".

דרך אגב, זה נכון, הוא היה שונא את הקורונה.

גל: יש בזה משהו.


הילה: אז כל מיני כאלה, וכמובן, שכאילו כל השטו...

סליחה, זה לגיטימי מאוד למי שמאמין, אבל כל הכאילו, "מן השמיים תנוחמו".

גל: כן, זה...

הילה: ובעזרת השם, ואלוהים יביא לך, וכל אבלי ציון, וכל הזה.

נשמות, לא מעניין אותי אבלי ציון.


גל: אז מה היה אהבת, של הפרסים? היה אוכל פרסי?


הילה: לא, זה כזה קייטרינג, שהם נורא אוהבים, אבל זה כזה...

אצל אבא שלי זה כבר היה...

אצל אבא שלי, אני גיליתי את זה רק בזמן אמת, יש לאבא שלי חבר מאוד טוב, פרקטיקלי אח, שהוא מפיק אירועים.

גל: אוקיי, אז הוא הפיק?

הילה: אז א', הלוויה הייתה, כאילו אמרתי, וואו, מה קורה פה, מה קורה, מה קורה?

גל: די.

הילה: ובית, בסעודה של היום האחרון, היה קייטרינג כאילו, של חתונות בגדול.

אני הייתי המומה, לא היה לי מושג בכלל מה קורה. אז היה מאוד טעים.

אבל כן, אני תמיד מביאה אוכל מבושל ללידות ולשיבעות.


גל: אני ללידות, בשיבעות אני לא הולכת.


הילה: אוקיי, לגיטימי.


גל: לא הולכת לשיבעות, אני משתדלת באופן כללי גם לא ללכת להלוויות.

בגדול אני, אני משתדלת שלא.

הילה: אבל לדבר על זה, זה סבבה.


גל: לא, באופן כללי אני, קודם כל, בשיבעות אני קשה, אני לא יודעת מה להגיד, אני באמת גם,

הילה: את לא יודעת מה להגיד?

גל: אני לא יודעת מה להגיד, היחידה שיצא לי להיות באיזה שיבעה, של אבא של חברה, ואז כזה, באתי כזה לאמא, אמרתי לה, "אֵֿבֶל זה דבר נורא". כאילו זה הדבר היחידי, "מוות זה דבר נורא".

אין לי מה להגיד, זה באמת נורא, זה באמת חרא, כאילו, אין לי משהו מנחם להגיד, כי זה באמת...

הילה: את יודעת מה, אני תמיד מקפידה בשיבעות?

גל: נו?

הילה: אני לא שואלת מה נשמע. אין דבר מעצבן יותר, שאת יושבת שיבעה, ומישהו בא לך, "מה נשמע?"

גל: כן, זה הכי מעצבן?

אותי הכי מעצבן, איך הוא מת,

הילה: אה, כן.

גל: מה קרה, מתי זה היה, איפה זה היה, זה נגיד, אין לי כוח לספר לך עכשיו את הסיפור שוב, כאילו לא סיפרתי את זה לכל השלושים שקדמו אליך.


הילה: ועוד דבר, אני זוכרת שהאקס שלי בשיבעה עם אימא, הילה: כתב לי, "אני לא יודע אם לבוא, אני לא יודע אם זה מתאים".

סתמו, תסתמו את הפה.

גל: מה זה לא מעניין…

הילה:אתה לא מעניין.


לי פעם, מישהי פגשה אותי אחרי השיבעה, אימא מהגן,

"יו, אני, מה זה מצטערת שלא באתי לשיבעה, היה לי צילומים, והיה לי זה, והיה לי זה", ואני כזה...

אוקיי. לא התחייבת לבוא. לא ציפיתי שתבואי, לא… הכל בסדר.

גל: אגב, היה לי חבר מאוד מאוד קרוב, שהפסקנו להיות חברים.

הילה: כי הוא לא בא?

גל: לא רק שהוא לא בא, אם הוא לא בא והיה אחר כך אומר… כתב לי כזה, "סורי שלא יצא לי להגיע לשיבעה". תגיד לי, אתה אמיתי?

הילה: לא, זה לא מקובל.


גל: "סורי שלא יצא לי להגיע לשיבעה", השיבעה הייתה כאילו במושב ליד כפר סבא

היא לא הייתה בצפון.

הילה: לא, זה גם לא קשור לאיפה השיבעה היא עדיין…


גל: "סורי שלא יצא לי להגיע לשיבה".

אבל פגשתי אותו לפני שבוע ואמרתי לו שסלחתי לו.


הילה: אז את חושבת שחייבים לבוא לשיבעות?

תלוי במידת הקרבה, את אומרת?


גל: אני חושבת שאם זה בן אדם שישן איתך כפיות אחרי שלקחו את הגופה של אמא שלך, אז הוא צריך להגיע לשיבעה של אבא שלך.


הילה: אז כאילו...

אני לא… אני לא… לא חושבת שיש איך...

איך קוראים לזה?אם יש חוקים איך לנחם בשיבעות.

ומצד שני, אני אומרת, בתור אחת שעברה את זה, זה מה זה לא מעניין.

מי שבתוך השיבעה...

גל: אני חושבת שתלוי מה?

אני חושבת שכאילו אנשים כזה...

את יודעת, אם אתה בן 50+ ואבא שלך מת בשיבה טובה, יש גם אנשים שהם בעולמות של הכבוד.

הילה: אני מבינה את זה.

זה כמו חתונות, את אומרת? שמזמינים את החברים של ההורים כי הוא היה באירוע שלהם?


גל: גם, גם, כן.


הילה: כזה כאילו?

גל: כן.

כאילו שנפטר מישהו המחלקה שלך ואתה צריך ללכת לניחום אבלים.

הילה: כן, אני יכולה להבין את זה.

אבל אני… כאילו, אני...

מה שהשתנה דרך אגב אחרי אבא, הייתי צריכה מוות של שני הורים פלוס מגיפה עולמית כדי להצליח להפנים את זה.

גל: ש?

הילה: שאני ממש נכנסתי למסע המודע של דיוק של האושר שלי, של הקול הפנימי מול הקול החיצוני, ומה יעשה אותי באמת מאושרת, וככל יכולתי, אני לא עושה דברים שלא נעימים לי.

גל: זה מדהים.


הילה: וזה יום יומי.


גל:כי רוב הדברים לא נעימים לנו.


הילה: ורוב הדברים זה כוח האינרציה.

גל: אז זה נותן לך… זה דוחף אותך?

הילה: כן. זה דוחף אותי.

שוב, היה צריך גם את הקורונה און טופ.

אבל לחיות את החיים הכי טובים שאני יכולה, להגיד לכל מי שאני אוהבת אותם, שאני אוהבת אותם.


כלומר, אני כל הזמן אומרת למי שאני אוהבת, שאני אוהבת אותו.

גל: אוקיי, זה מקסים.

הילה: ואני בן אדם מאוד מחבק ומנשק ורוקדת.

אנשים צוחקים שאנחנו יוצאים שלוש פעמים בשבוע. יש לך שלושה ילדים, איך אתם יוצאים שלוש פעמים בשבוע?


גל: לא, איך יש לך כוח?

אני כאילו בשמונה גמורה.

אני… אין לי, אין לי…


הילה: אני מוצאת את זה.

וגם אם זה רק...


גל: אם אני יושבת על הספה בשבע וחצי, את לא תוציאי אותי אחרי שמונה מהבית.

הילה: מגניב. ואם זה מגניב לך, זה מגניב.

אני פשוט חייבת להרגיש שחייתי, שעשיתי כאילו את ה… את המקסימום שאפשר.

גל: אני אוהבת את זה, זה נחמד שאתם יוצאים ומבלים.

הילה: אני חייבת. כי אני גם...

דרך אגב, מחשבה שאני חושבת לעצמי הרבה זה… אני רוצה לחיות בשביל הילדים שלי המון זמן.

אבל אם אני לא אצליח, מה אני רוצה בשבילם?

גל: נכון.

הילה: שיחיו את החיים, שיהיו מאושרים. זה כל מה שאני רוצה.

גל: חד משמעית.

-וזה מה שאני עושה בשביל ההורים שלי.


גל: שזה גם מה שאימא שלך בעצם כתבה לך והשרישה בך.

הילה: נכון. לפעמים אני אומרת בצחוק כזה, יש הנחה לאלמנות ויתומים?

גל: טוב!

הילה: כן. כשהייתי עם אשתו של אבא שלי איפשהו, אז אני אומרת אלמנות ויתומים.

גל: כשמישהו חצוף, אני כן עונה.

אם מישהו שואל אותי שאלות חצופות, אז אני...


הילה: כן, אבל אצלך יש יותר שאלות חצופות לשאול.

כי באופן כללי, ישראל מתערבת לנו בהורות.

גל: נכון.

הילה: וברחם. ואת רוצה עוד או את לא רוצה עוד. זה באמת חוצפה.

גל: כן, פעם באתי לשיננית ואמרה לי הפקידה של הרופא שיניים שלי.


אמרה לי, "נו ילדת משהו? לא ראינו אותך הרבה זמן." אמרתי לה: "לא, מת לי".

הילה: כיף.


גל: אני כזה… ואז נכנסתי אחריו, ואז כזה סיפרתי את זה לחברה, והחברה אמרה לי, "איזה רעה את."

הילה: עכשיו אני נזכרת שהשתמשתי בזה לפני שנה, אני עושה כל שנה מאז אבא בדיקות רפואיות כזה ביום מרוכז.

גל: כן.

הילה: והגעתי לבדיקות הרפואיות, והיתה חסרה אחת הבדיקות.

ואני התחלתי לגדז'ר שם, התחלתי לבכות.

אמרתי לה, תקשיבי טוב, שני ההורים שלי מתו בבית החולים הזה, שקר.

אמא מתה בהוספיס בית ואבא מת בתל השומר.

אני לא חוזרת. כל פעם שאני מגיעה לפה זה אירוע טראומתי, אמת, לא שקר, אני לא חוזרת. בוכה, בוכה, בוכה.

חושבת שלא עשו לי?

עשו לי.

גל: ברור שעשו לה.

הילה: ברור שעשו לי. מי יתעסק?


גל: זה מצחיק כשאת משתמשת.

הנה, זה בדיוק סיטואציה נהדרת, להשתמש.

אבל אני כאילו, תראי, את יכולה להמציא את זה בכל מיני סיטואציות.


הילה: כן, פשוט באמת הייתי...

כאילו, אני לא כזה… אני לוקחת את הצער ומעצימה אותו שצריך.


גל: זהו, אמרנו, להשתמש במה שאפשר.

שיר ברדיו, מעבירה או מקשיבה? או מגבירה?

הילה: מגבירה.

גל: כן?

הילה: ברור.

גל: תמיד?


הילה: אני אספר לך שיר ספציפי.

גל: נו.

הילה: ש… אחרי שאמא נפטרה, אז אני כאילו בן אדם שהיה יוצא עם ההורים שלו.

גל: אווי.

הילה: קודם עם ההורים שלי ואז עם אבא שלי.

גל: וואו.

הילה: היינו יוצאים ביחד.

ו...

השיר "ארץ חדשה" של שלמה ארצי.

גל: אוקיי.

הילה: אז… כל פעם שהיה את השיר הזה,

לא משנה איפה הייתי, הייתי יכולה להיות בשירותים, הייתי יכולה...

לא יודעת מה.

ואבא שלי נמצא באותו מקום, אני רצה ואני מוצאת אותו.

וברגע שיש את השורה "אביך הוא ימות גם יום אחד", אני עומדת מול הפנים שלו.

גל: די!

הילה: ועושה "לא, לא, לא" עם האצבע.

גל: די!

הילה: זאת אומרת, "אתה לא הולך למות, אני סיימתי, אני סיימתי".

גל: ואז עכשיו?

הילה: ואז הוא מת! הזבל.

וחודש אחרי שהוא נפטר, ביום הולדת שלו, הוא נפטר חודש לפני היומולדת שלו, החלטנו כאקט התאבדות קבוצתי ללכת להופעה של שלמה ארצי, הזמר אהוב עליו.

גל: איזה כיף.


הילה: ולקחנו שורה בהיכל התרבות מאחורה, שורה אחרונה, והתחיל "ארץ חדשה", תקשיבי טוב, אני פתאום הבנתי מה זה פוסט-טראומה.

כל הגוף שלי, אני לא יכולתי, אני לא...

גל: איך יכולת?!

הילה: אני הייתי בחוויה חוץ גופית, אני לא ידעתי איך להתמודד עם זה.

גל: לא, זה חוויה נוראית.

הילה: אחי חיבק אותי, רציתי למות.

ואחרי זה אני אמרתי, לא. אני לא הולכת להסתובב כשאחד השירים הכי מושמעים בישראל עושה לי טריגר. לא יקרה.

אני ישבתי באוטו הזה יום,

גל: יוו.

הילה: ואני שמעתי אותו בריפיט.

גל: די, נו.

הילה: אני שמעתי אותו בריפיט עשרים פעם.

עד שזה עבר לי.צכי אני לא יכולה. אני לא יכולה להסתובב עם זה.

אני מעדיפה לראות את זה כמשהו שמח.


גל: ספרי לי סיפור מצחיק על האבא שלך. הוא היה איש מצחיק?

הילה: [צוחקת] מאוד אהבנו… הוא היה איש מבריק.

הוא היה גורו כזה. את יודעת כמה אנשים אמרו לי בשיבעה האבא שלך היה כמו האבא שלי?

גל: דיי!

הילה: לפחות עשרים.

גל:מה הוא עשה?

הילה: הוא היה מנכ"ל של חברה שהוא הקים בעצמו.

גל: אוקיי.

הילה: כזה בכיל חמש עשרה הוא היה יתום, בלי השכלה תיכונית, בלי כלום.

ממש כזה סיפור של בנה בעשר אצבעות.

היינו צוחקים עליו מלא.

גלי: והוא זרם עם זה? או שהוא נעלב?

הילה: הוא זרם עם זה כי הוא היה, אני לא יודעת איך להסביר לך את זה.


הוא היה סוג של סטיב ג'ובס מהבחינה של כאילו, אגדה בחייו.

גל: די.

הילה: אז היה לו את ה...

גל: עד כדי כך?

הילה: כן. תקשיבי טוב. כל כך הרבה אנשים הגיעו לשיבעה שהכתובת נמחקה מווייז.

אנחנו שנתיים אחר כך.

גל: מה זאת אומרת?

הילה: הכתובת נמחקה מווייז. את כותבת כתובת XY ברמות השבים, זה שולח אותך לאותו כתובת ברמת השרון, כי הכתובת הזאת לא קיימת יותר בווייז.

גל: מה?

הילה: לא קיימת.

גל: לא ידעתי שיש דבר כזה.

הילה: אני פניתי, יש מישהי מהסלון, היא בווייז, דנה.

ופניתי, אמרתי, תקשיבי, זה בג מאוד עמוק, צריך לתקן את זה.

גל: מה, שמי שמבקש...

הילה: לא יודעת, עשינו שם איזשהו בלגן, ואחרי השיבעה הכתובת נמחקה מווייז.

באמת.

אז היו המון סיפורים מצחיקים, אבל הם לא יצחיקו אותך. כי את צריכה להכיר את הבן אדם.

גלי: זה שאנשים אומרים לך שהוא היה כמו אבא שלהם, זה מעצבן אותך?


הילה: לא, אני מרגישה כאילו אני בת של ראש הממשלה. להיות הבת של בני, זאת גאווה.

כשאת אומרת...


גל: לא, גאווה אני בטוחה, אבל זה לא מעצבן אותך שהם נדחפים?


הילה: קודם כל, את יודעת, צער זה לא איזו סגולה.

וואו, אני הכי עצוב, לא, אני הכי עצוב.

אמא שלי הייתה אומרת כל הזמן, כל אחד יכול להיות אומלל.

הגבורה היא להיות מאושר. החיים בגדול מצחיקים. הכל מצחיק אותי.

אני יכולה לצחוק בלוויה.

גל: עכשיו?

הילה: אני די בטוחה שגם… אני לא זוכרת על מה, אבל אני די בטוחה שגם בלוויות של ההורים שלי צחקתי. העולם מאוד מצחיק אותי.


גל: מתי הם הכי חסרים לך אז?


הילה: אבא שלי חסר לי תמיד. הוא חסר לי בשדות תעופה.


גל: שדות תעופה דווקא?


הילה: הייתה לו איזה אובססיה עם שדות תעופה. היינו מגיעים בשדות תעופה ומתחילים...

אוקיי, זה יכול להיות מצחיק. היינו מגיעים בשדות תעופה ומתחילים לרוץ.

אסור לעמוד.

גל: איזה קטע!

הילה: שסטרס לפספס את הטיסה.

גל: טוב, אבל הגעת לטיסנ, יש לך איזה ארבע שעות עכשיו נגיד?

הילה: אין, אין. אני לא יכולה להסביר לך את זה עכשיו גם.

הבן אדם היה כאילו סופר גולד, אולטרה ברונז, לא יטוסו בלעדיך.

גל: נו אז גם אתה לא צריך.

הילה: אין, אין, אין. סטרס בלתי פוסק. אני והאחים שלי...

גל: תשמעי, זו תופעה שאני מכירה אצל מלא אנשים.

הילה: אנחנו רצים בשדות תעופה. אנחנו לא יכולים לעצור. אנחנו לא יכולים.

ואני אגיד לך, מעבר לזה, כשהוא התחיל לצאת עם אשתו השנייה, אז פגשנו אותה פעם אחת…

גל: רגע, עד מתי אתם רצים?

הילה: עד הסוף.

גל: מה זה עד הסוף? עד הגייט?

הילה: אם עצרנו לפני… לא, אז נגיד, את רוצה לאכול?

גל: נו.

-את צריכה קודם להגיע לגייט, לראות את הגייט בעיניים.

גל: אה, מכירה את התופעה הזאת.

הילה: ורק אז את יכולה לשבת לאכול. אוקיי?


גל: לפחות לא ביקש שתבואי לאכול בגייט.

הילה: לא, לפעמים גם אוכלים בגייט.

גל: אבל הכל בריצה, את אומרת לי.

הילה: הכל בריצה. אנחנו לא יכולים ללכת, אסור.

כשטסנו לפולין בתיכון, מגיעים ארבע שעות לפני, זה טיסה לפולין.

גל: נכון.

הילה: וחוץ מזה, לאן את רצה?

גל: גם עכשיו?

הילה: אי אפשר.

גל: את רצה?

הילה: אני היום משתדלת שלא. היום זה במודעות.

גל: עם הילדים עכשיו זה...

הילה: היום זה במודעות, אבל כאילו אם עכשיו נגיד נכנסנו, עכשיו נכנסים, ועכשיו אמיתי רוצה ללכת השירותים.

לא, לא הולכים לשירותים לפני ה-check-in. כי אתה לא יודע כמה זמן יהיה התור!

נעבור את ה-check-in, נעבור את הביטחון, ואחרי זה

גל: בסדר, אבל את עומדת בתור, והוא יעשה פיפי.

הילה: מאמי, זה לא דבר הגיוני.

גל: בשדה תעופה עושים את זה משהו...

הילה: לא יודעת, הייתה לו אובססיה עם שדות תעופה.

אגב, השנה עשינו מרוץ ביום ההולדת שלו. לא בשדה תעופה, בפארק הירקון.


גל: זה יכול להיות מגניב, דווקא בשדה התעופה בעיגול הזה למעלה.

הילה: נכון. אבל כן, הוא לגמרי היה בן אדם שרץ, והוא חסר לי בשדות תעופה, הוא חסר לי בשבתות. מאוד מאוד מאוד מאוד.

והיו לי שני הורים, כל אחד בתחומו, שהיו סביבם קהילה.

ואנשים שממש העריצו אותם.

וגם בסרט של אמא שלי, הרבה אנשים אומרים שהיא הייתה כמו אימא שלהם.

וזה גורם לי להרגיש ברת מזל.

גל: מאוד.

הילה: ומיוחדת.


הילה: ועד… תמיד שהייתי… אבא שלי היה בבורסה ליהלומים.

אז אנשים היו אומרים, "אה, באמת? מהבורסה? מי זה אבא שלך?" ואז הייתי אומרת, "בן ירושלמי".

ואז הם אומרים, "וואו".


גל: וואי.

הילה: "אדם מיוחד".

הייתי כזה, כן, אני יודעת.

גל: איזה כיף זה. איזו גאווה זו.

הילה: כי הוא עשה הכל בעצמו. אני גאה בו מאוד מאוד מאוד.


גל: איזה כיף זה.

הילה: כן.

גל: אז מה כן היית אומרת למי שבא לנחם? כאילו, איזה טיפ היית אומרת למנחמים?

הילה: אל תשאלו מה נשמע. אל תשאלו מה נשמע במחיר של חייכם. כי מה נשמע, נשמע חרא.

סתמו. סתמו.

גל: אז מה כן?

-לא "את נראית נהדר", לא כלום.

גל: "את נראית נהדר"?

הילה: כן. יש "את נראית נהדר", יש "את נראית נורא".

גל: מה זה "את נראית נהדר"?


הילה: יחסית למישהי שאבא שלה מת עכשיו.

גל: וואי, את נראית טוב? מה זה "את נראית נהדר"?


הילה: כן, כן, כל מיני כאלה.

וזה מה שקשה לאנשים, הלסתום.

גל: ברור, מה את רוצה? ברור.

-ישר צריכים לדחוף איזה "מן השמיים תנוחמו", איזה "שלא תדעו צער".

גל: לא, לא, לא מן השמיים.

הילה: "איי, איזה אסון". יש כאלה שיושבים בשקט, ומדי פעם פשוט מוציאים "איי, איזה אסון".

[צחוק]


איי, איי, איי. לפעמים מרחיבים: איי, בני, איי!

סתמי!

תסתמו. [לא ברור]

אף אחד.

אז תסתמו.

זו ההצעה שיש לי.

גל: טוב, אז איך נסכם?

הילה: תקשיבי, באמת, שאף אחד, אין שום...

לא יחזירו לך את הכסף על הימים שבהם היית עצובה, שבהם כאבת את הכאב שלך, ראית את הקורבן שלך. הכל נכון.

הכל נכון, life's a bitch, and then you die, ואפשר ל...

גל: שזה הכי מדויק, אגב, בסוף כולם מתים. צריך לעשות את המיטב.

הילה: אז תחיי. זה נשמע כמו פרסומת למכונית, אבל...


גל: לא, אבל זה נכון, אנחנו צריכים להמשיך את החיים, ולבחור את החיים.

טוב, אז איך נסיים?

הילה: אה...

שלא תדעי צער.

[צוחקות]

השם ינחם אותך, ואת כל בני ביתך עם שאר אבלי ציון.


אם אני יודעת את זה בעל פה, כן, אני יודעת.

גל: למה את יודעת את זה בעל פה?


הילה: כי אמרו לי את זה, מיליון פעם.


גל: אני בכלל לא שמעתי את כל ההמשך הזה, אני רק ידעתי את "שלא תדעו צער".

הילה: עם כל אבלי ציון, חמודה, את לא לבד.

גל: זה די מעצבן. זה כאילו מוריד בערך האבל שלך, אבל עכשיו זה האבל שלך, ושלא יגעו לך.

הילה: כן… אל תיגעו לי באבל.

אבל...


גל: במה נסיים?

הילה: בזה, בזה שזה התחלה.

גל: יאללה, זה התחלה של חיים חדשים.


גל: נכון, שלך בידידות מופלאה.

הילה: אני חושבת שזה העניין במוות, שזה ממש התחלה של חיים חדשים.

זה פשוט משנה לך את כל הפרספקטיבה.


גל: את הכל נדמה שלי, גם.

הילה: אבל אם את מספיק חכמה בשביל...

או אמיצה, או...

בשביל להתמודד עם זה.

גל: אני חושבת שחזקה בעיקר. אני חושבת שצריך הרבה כוחות בשביל להוציא את עצמך מבור. כי מאוד קל להישאר.

וגם כשמישהו מת לך, אז אתה מקבל לגיטימציה לזה.

הילה: נכון, נכון. אבל...

אני זוכרת שהייתי אומרת לאמיתי, הייתי אומרת לו, אבל… אבל לא כיף לי להיות עצובה.

זה פשוט לא כיף. יותר כיף להיות שמחה.

גל: זה נכון.

הילה: ממליצה על זה בחום.

גל: "ממליצה על זה בחום". איזה כיף שבאת.


-תודה רבה, איזה כיף שהזמנת אותי.


[פרסומת]

12 views0 comments

Comments


bottom of page