כל כך הרבה פעמים אנחנו שומעים על מחסומי כתיבה ובטוחים שהם איזו גזירת גורל, אבל האמת היא שכל מחסומי נמצאים בראש שלנו, ואצלנו גם המפתח לשחרר אותם. בפרק הזה של ״מדברים כתיבה״ חושפים עומר ורותם את מחסומי הכתיבה העיקריים ואיך מתגברים עליהם.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 16/05/2023.
[מוזיקת רקע]
רותם: אנשים שמצליחים לצלוח את המחסומים שלהם, אז יש פריצת דרך באיכות הכתיבה, בדיוק של העלילה, פתאום הדמות מקבלת איזה טון, זה באמת תלוי באיזה שלב של כתיבה זה נמצא.
עומר: זה נכון.
רותם: הדבר נכנס לאיזה מסלול מאוד ברור של לקראת סוף הכתיבה, כאילו באמת, זה כל פעם מדהים מחדש לראות איך זה עובד.
[המוזיקה מתחזקת ונפסקת]
עומר: אוקיי. אהה…
רותם: יאללה, מתחילים?
עומר: כעיקרון התחלנו.
רותם: התחלנו כבר.
עומר: התחלנו כבר. אנחנו כבר די באמצע, האמת…
רותם: אה, אוקיי.
עומר: עד שנזכרת להצטרף וכל הזה, אבל…
רותם: כזו אני, תמיד מגיעה ב…
עומר: וואו, תמיד מגיעה…
רותם: קצת מאוחר מדי.
עומר: קצת מאוחר מדי, אין ספק. וואו.
רותם: נכון, נכון. אנחנו רוצים היום לדבר על הפן המנטלי בכתיבה.
עומר: שהוא, אני חייב, להגיד…
רותם: ולא רק על הפן המנטלי בכתיבה, אלא על הפן המנטלי במחסומי כתיבה.
עומר: כן. הפן המנטלי בכתיבה, אני חייב להגיד, זה נורא הפתיע אותי בתור… זאת אומרת, כשהתחלנו את הסדנה שלנו, אבל בעצם זה גם נורא הפתיע אותי ככותב. הפן המנטלי הוא רוב העבודה שלך…
רותם: כן.
עומר: ככותב ביום-יום.
רותם: כן, כן. אני, תראה, אני באה מ… אני לא יודעת אם אתה יודע עליי, אבל אני באה מתחום הביבליותרפיה.
עומר: [מופתע בהגזמה] באמת??
רותם: יש לי תואר שני בביבליותרפיה, שזה, הביבליותרפיה היא מתחילה ונשענת על העובדה שהכתיבה היא תהליך תרפויטי, וקריאה היא תהליך תרפויטי. גם שאנחנו קוראים ספר, הוא משנה בתוכנו משהו, ספר טוב, משנה בתוכנו משהו, ואנחנו מסיימים אותו, ואנחנו כאילו לא בדיוק אותו אדם.
עומר: אני לא חו… זהו, באתי להגיד שאני לא חושב שאנחנו צריכים אוניברסיטה או תואר או מחקר כדי לדעת, אז אני חושב שכל מי שאי פעם כתב…
רותם: או קרא ספר.
עומר: או קרא ספר, או… אבל אני חושב שזה חזק יותר בכתיבה - כתב יומן, כתב מכתב, והוציא באמת רגשו… הרי כתיבה מוציאה ממך משהו שלא יכול לצאת בדיבור. אני לא יודע אם זה מגובה מחקרית באיזשהו משהו, אבל…
רותם: בוודאי שזה… אני, אין לי את המחקר לשלוף לך עכשיו, אבל זה, בוודאי שזה מגובה מחקרית. קודם כל, זה לא עובד על אותו ח… אתה יודע, זה קצת כמו…
עומר: נכון? זה עובד על חלק אחר במוח.
רותם: כמו לאנשים שמגמגמים - שלא מגמגמים שהם שרים או שהם אומרים טקסט.
עומר: ממממ.
רותם: זה כאילו אותו ד… אותה חלוקה כזאתי. כי כשאנחנו מדברים, המחשבה שלנו מקדימה את הדיבור. וכשאנחנו כותבים, אנחנו יכולים לתת את הזמן הזה למחשבה ולכתיבה. הכתיבה לא מקדימה את המחשבה שלנו.
עומר: זה יפה.
רותם: ויש… ואנחנו מצליחים לבטא דברים שנורא קשה לנו לבטא כשאנחנו מדברים. אמממ…
עומר: ולכן כל העולם מתכתב בוואטסאפ היום.
רותם: בדיוק, אני חושבת שזה באמת הלך למקום הזה, וזה לא סתם שיטת התקשורת המועדפת, כי הרבה פעמים באמת יותר נוח. ואגב, כשיש לך באמת דברים… קטנים להגיד…
עומר: קשים.
רותם: לא, קטנים להגיד, אז אתה מקליט אותם, כאילו, אתה יודע - זה. אבל אם יש דברים יותר מורכבים להגיד…
עומר: אהה… דווקא בפרידות וכאלה.
רותם: כאילו בהודעות.
עומר: כאילו בהודעות, כן.
רותם: כאילו יותר קל לדבר את התוכן הרגשי בטקסט. זה יותר קל.
עומר: וגם העובדה שהאדם השני לא יכול לענות, זה גם…
רותם: נכון, אתה לא בשיח. אתה לא נאבק על הזכות שלך לדבר או להגיד את הדברים שיש לך, אתה פשוט עושה את זה. ואתה לא בתוך דיאלוג. ו…
עומר: ובאמת הופתעתי לגלות עד כמה, את יודעת, כמו שספורטאי, עיקר העבודה - כדורגלן לצורך העניין - עיקר העבודה שלו היא באמת להישאר בכושר. זה די… הייתי כתב ספורט הרבה שנים, וזה כן הדהים אותי. זאת אומרת, הייתי בטוח שהם, את יודעת, מתאמנים כל היום על מסי… זה מה שבאתי איתו. מתאמנים על מסירות, עושים הַגְבָּ… לא! מדברים איתם על תזונה. מדברים… יש להם מאמן מנטלי שעובד איתם המון שעות, והאימונים עצמם הם אולי שעה ביום. גם החדר כושר - עושים 40 דקות, כאילו לא יותר מזה. עיקר העבודה שלהם היא מנטלית, ובאופן מפתיע, בכתיבה זה קצת אותו… זאת אומרת, נדמה לך שיום כתיבה הוא מן איזה דבר שבן-אדם יושב וכותב כל היום. מה, אנחנו כבר שחקנו את הדימוי הזה בעצמנו - "בספרייה עם חלוק", אבל עיקר העבודה היא מנטלית, ורוב המחסומים שלנו, זאת אומרת, רוב ה… וזה דבר שאת גילית בסדנאות שלנו, כי כן צריך לספר, כשפתחנו ביחד את "אינעל הבוק", [בטון של פרסומת] סדנת הכתיבה שלנו לסופרים, שאגב, מספנסרת את הפודקאסט הזה [רותם מצחקקת], והיא הספונסרית הראשית של הפודקאסט. כשפתחנו את תוכנית הליווי שלנו לסופרים, אני רציתי לעשות אותה טכנית.
רותם: כן.
עומר: לגמרי, להסביר חוקים: "כך בונים דרמה", "כך בונים דמויות", "כך בו…" כמובן, כאילו להתאים את זה לאנשים, אבל באופן כללי, לא רציתי להביא את הפן הנפשי והמנטלי לתוך הדבר.
רותם: גם לא חשבת שהוא חשוב כל-כך.
עומר: נכון, זה נכון.
רותם: אבל אני רוצה להגיד שההשלמה של הדבר הזה, כאילו, זה בעצם לבנות את הכלי, ואז… והכלי הוא… הכלים האלה שאתה נותן, ובאמת זה הצד החזק שלך, להגיד, "זה הדרך לבנות עלילה", "זה הדבר הנכון לעשות מבחינת טוויסטים", "ככה בונים גיבור", "זה הדמות הראשית - מה הופך דמות ראשית לדמות ראשית", "מה הופך דמות משנה לדמות משנה טובה"…
עומר: אני, אני אבל…
רותם: וכל הכלים האלה שאנחנו נותנים לאנשים בסדנה, וזה המיכל שאליו בעצם אפשר ליצוק את הפן המנטלי.
עומר: באתי להגיד, אני לא חושב שזה סותר. בשבילי, העובדה שיש לי אקסלים מול העיניים, ולא משנה, לוח עבודה גדול, ואני יודע לאן הולכים לצורך… זה גם מנטלי.
רותם: נכון.
עומר: זה לי, אותי, זה מרגיע.
רותם: זה מרגיע. אבל אני רוצה להגיד שבשבילי זה היה, אני טיפלתי המון-המון שנים, ומאסתי בטיפול. לא רציתי יותר לטפל, וגם לא רציתי להשת… כאילו, בסופו של דבר, להשתמש ב… אני אוהבת את הכתיבה כמקצוע גם, ומשהו בלהשתמש בה ככלי, כאילו היה לי קשה, ולא רציתי לחזור לטפל. ודווקא להיכנס עם ה… פתאום לחבוש את הכובע הזה של המטפלת בתוך ליווי כתיבה, שיש מטרה, שהמטרה היא ספר, המטרה איננה טיפול רגשי, שם מצאתי את עצמי בעצם במיטבי. כאילו, מביאה את הכלים האלה, התרפויטים, בשביל לקדם את הספר. ובגלל שהיה את המיכל, כאילו, פתאום הייתה לזה תכלית. כי באיזשהו אופן איבדתי את החשק לדָבָר, בטיפול. לא שלטפל באדם זה לא תכלית, זה תכלית נפלאה. אבל בפועל, מה שקורה, אתה יודע, כמו במפגשים עם פסיכולוג, יש איזה חוויה חסרת תכלית. מדברים, ואז כותבים איזה טקסט, ואז קוראים משהו, ואז זה, ואז יש פריצות דרך. עייפתי מזה, זה כאילו היה מייגע בשבילי באיזשהו שלב. והיום, כשהדבר הזה נכנס כחלק מכלי, שהמטרה היא לכתוב ספר, והכלים הם כלים טיפוליים שעוזרים לבן-אדם לכתוב ספר, מבחינתי כאילו זה הפיצוח של הדבר.
עומר: אבל זה כי עיקר העבודה… ה-לשבת לכתוב זה לא הבעיה. ה-לקום מה"לכתוב", לצורך העניין, לא יודע, לא משנה, התעייפת. ועכשיו פתאום נכנסות כל מיני מחשבות, "זה לא מספיק טוב", הרי כמה מהתלמידים שלנו… גם אנחנו, בואי…
רותם: כן.
עומר: לא אה… אנחנו לא זה. גם אנחנו, כמה פעמים: "זה לא רעיון מספיק טוב, אני אתחיל מחדש", "אני לא מספיק מוכשר", "אני לא מספיק מוצלח", "אף אחד לא יקרא את זה", "אף אחד לא יאהב את זה", וזאת רק התחלת ה… ואז רק מחסום כתיבה אחד שחוסם אותנו. עיקר העבודה על עצמנו, שלנו, עם עצמנו ככותבים, היא בעצם במרווחים שבין, שעות הכ… את יודעת…
רותם: בעצירות, במקומות בהם…
עומר: בדיוק. להרים את עצמנו לכתוב, לצורך העניין, זה גם מאוד קשה.
רותם: זה גם להמשיך עם אותו דבר קדימה, כי בסופו של דבר, לפעמים אנחנו יוצאים לדרך עם איזשהו רעיון, ואנחנו נורא דלוקים עליו, ובא לנו עליו, ולכתוב ספר זה דרך ארוכה. וזה התחייבות ארוכת טווח, ולהישאר עם ההתחייבות הזאת לאורך זמן, זה הדבר הקשה, ובדרך יהיו המון עצירות, ורגעים בהם, מאלף סיבות, נגיד: "אוקיי, זה לא בשבילנו". עכשיו, אני חושבת שמעבר לזה שאנחנו עוזרים לאנשים לצלוח את המקומות האלה, ובאמת להסתכל ולהגיד: "איפה נגעתָּ?", "איזה קושי עולה פה עכשיו, שבגללו עצרתְּ, ו… בכלל, את אומרת, 'אולי אני לא אכתוב את זה, אולי זה לא טוב'? איפה, לאן הגענו"? אני חושבת שאנחנו גם קצת…
עומר: כי צריך להגיד על מה שאת אומרת: זה אף פעם לא נכון. [מרים את הקול] מעטים מאוד, בודדים, האנשים שבאו אלינו ואמרו לנו על טקסט, "זה לא מספיק טוב", ואמרנו להם [מגחך] "אתה יודע מה? טוב שאתה אומר את זה בעצמך, כי באמת לא היה נעים להגיד".
רותם: לא, לפעמים טקסט יכול להיות לא מספיק טוב.
עומר: כן, אבל…
רותם: ואגב זה גם מחסום, כאילו.
עומר: כן, אבל לרוב שמנו לב שזה קורה דווקא אחרי פריצת דרך. דווקא אחרי שאתה תופס איזה zone, נוגע באיזה משהו רגשי - גם אצלנו. גם אצלנו, גם אצלי. כשאני כותב, אני תמיד יודע שנגיד, סתם, היום אני יודע על עצמי, שיש לי כמה ימים של חוסר ביטחון, אני יודע שזה סימן, נגיד, שאני מבשל את הפתרון, אז אני…
רותם: אז זהו, אני חושבת שזה לא אחרי, זה לפני. אני חושבת שלפני שיש פריצת דרך, יש את העצירה הזאתי, ובגלל זה אמרתי לך לא מזמן שאני מרגישה שזה כמו קפיצות גדילה. זה כאילו הרפרנס הזה, ש… שוב, קפיצת גדילה זה כאילו הדבר שאנחנו בעיקר… מזוהה עם תינוקות, ועם גידול ילדים בכלל, אבל אנחנו חווים קפיצות גדילה כל חיינו.
עומר: זה קצת, ספר הוא קצת ילד.
רותם: ספר הוא גם קצת ילד, אבל גם אנחנו חווים קפיצות גדילה כל הזמן. כל החיים אנחנו חווים קפיצות גדילה. וכמבוגרים זה הרבה פעמים באמת מתבטא במחלה, בתקופה של איזה low, כאילו ששום דבר לא הולך, אתה מכיר את זה? שום דבר לא מסתדר, ושום דבר לא הולך, ואתה כאילו אומר, 'זהו, החיים שלי כאילו נגמרו, ככה הם הולכים להיראות', הכל מעפן וזה, ואז יש איזה גדי… אם אנחנו משכילים לצלוח את המקום הזה ולהתבונן בו, ולגייס כוחות חדשים, אנחנו מגיעים גם למקום חדש. ובתוך הכתיבה, המקומות האלה, אנחנו כאילו לפני, אנחנו כבר יודעים להגיד לאנשים, "אוקיי, שנייה, בוא נעבור את זה", כי אנחנו יודעים, אנחנו כאילו "מחזיקים עבורם", שזה באמת ניסוח מאוד טיפולי, מחזיקים עבורם את האמונה, שברגע שנצלח את זה, תהיה איזה פריצה מאוד גדולה בכתיבה. וזה מה שאנחנו בעיקר רואים. אנשים שמצליחים לצלוח את המחסומים שלהם, אז יש פריצת דרך באיכות הכתיבה, בְּדיוק של העלילה, פתאום הדמות מקבלת איזה טון, זה באמת תלוי באיזה שלב של כתיבה זה נמצא.
עומר: [מהמהם] נכון.
רותם: הדבר נכנס לאיזה מסלול מאוד ברור של לקראת סוף הכתיבה, כאילו באמת, זה כל פעם מדהים מחדש לראות איך זה עובד.
עומר: אז בואי נדבר על הצד המנטלי. אממ…
רותם: [מגחכת] כי לא דיברנו עליו.
עומר: לא, אני באמת כאילו, מנסה…
רותם: הלכה למעשה, יש לומר.
עומר: הלכה למעשה, שנעשה את זה מסודר. כי המחשבות האלה של "אני לא מספיק טוב", או "אני לא מספיק מוכשר", או "הספר שלי לא מספיק טוב", הן שם כל הזמן. זה לא, אני באמת חושב שחשוב לְהַ… אני לא חושב שמסתובב איזשהו סופר ואו… [בחשיבות עצמית], "הא, הספר… אני כזה גדול, אני"… עצם ה… מראש אנחנו אנשים מודעים. מראש אנחנו…
רותם: זה לא קשור למודעים רק, זה ביקורתיים. אני חושבת שאני כן יכולה להגיד, ואני חושבת שגם אתה מרגיש את זה, ומותר גם להגיד את זה, שלפעמים כן, יש איזה שוונג של כתיבה שאתה קורא, ואתה אומר, [בהתפעלות] "פפפ, מדהים. מי כתב את היופי הזה?" וזה על עצמך, וזה בסדר, גם זה…
עומר: אני חייב להגיד שלרוב מדובר בקטעים ה…
רותם: הפחות טובים, שנופלים אחר-כך. [צוחקת]
עומר: הפחות טובים, שנופלים בעריכה, כן.
רותם: לא, אבל יש איזה… כאילו לפעמים יש איזה flow נורא טוב, אתה יודע, אני גם חושבת שגם כשאנחנו אומרים את זה לאנשים, לפעמים אתה רואה את זה שהם רק היו צריכים את החיזוק הזה מבחוץ. הם ידעו, אתה יודע כשיוצא לך משהו טוב.
עומר: כי אני חושב, תראי, יש משהו בכתיבה, אני אגיד את זה עליי ואני בטוח שזה גם נכון לגבי אנשים אחרים, העולם לא מברך אותך כשאתה מחליט לקחת כתיבה ברצינות. בניגוד ל… אם הייתי אומר, אני הולך לפצח את הסר… אא, למצוא תרופה לסר… סתם להיות מדען.
רותם: יש לנו תלמידה שאמא שלה אמרה לה: "בסדר, זה דווקא דבר רציני." [צוחקים]
עומר: נכון.
רותם: "אם את הולכת לכתוב, אז זה בסדר".
עומר: נכון, נכון.
רותם: "עזבת את ההייטק, אבל אם זה בשביל לכתוב ספר, זה בסדר, זה איכותי". [צוחקת]
עומר: אז אחת כזאת. אבל אני חושב שהעולם… לא באמת, אני חושב שהעולם, וזה חלק מהעניין של המנטליות, העולם באופן כללי לא מאוד מברך אותך על ההחלטה לקחת כתיבה ברצינות. בין אם לכתוב ספר… מישהו תמיד יגיד לך, אף פעם, אני חושב באמת…
רותם: [בלגלוג] "אתה כותב ספר? מה…"
עומר: בדיוק. "אתה", וזה…
רותם: "וואלה?"
עומר: ו"מה, אתה יודע כמה ספרים יוצאים בשנה? [בטון ספקני] אתה תמכור?"
רותם: כן, וגם יש אצלנו הרבה אנשים שאומרים, כל הזמן אומרים לי, "מתי כבר תוציאי ספר?", "מתי תכתבי את הספר שלך?" ומתי… גם זה יש.
עומר: גם זה יש.
רותם: ואנשים יותר עוצרים את עצמם מאשר הסביבה עוצרת אותם.
עומר: אני, אז תכף, תכף את תגידי את דעתך, אבל אני באמת חושב ש… לא יודע, אני נתקלתי במורים, נגיד, שניסו מאוד לכוון אותי לפן הריאלי, ולהגיד לי שכתיבה זה לא מקצוע. מישהו מתישהו יגיד לך שכתיבה זה לא מקצוע, מה שאני באמת חושב, שנגיד, מדענים, פחות מקבלים. אף אחד לא יגיד למישהו שמכוון את עצמו למכון ויצמן, יגיד לו [בטון מבטל] "איזה?… מדע זה לא מקצוע".
רותם: אני בטוחה שכל אחד שומע משהו - "אה, באמת? אתה הולך להיות חוקר ולא רופא? אז אתה כנראה לא מספיק…"
עומר: יכול להיות.
רותם: אתה יודע, אנשים לא מבינים על מה הם מדברים, בעיקר.
עומר: אבל בכל זאת, הדבר שלנו נחשב כתחביב, וגם "אתה" וזה, ואני כן חושב שזה חלק מהקולות הם כאלה. זאת אומרת, אתה באמת, כאילו… כי איך אתה יודע שאתה טוב? איך יודעים שאתה טוב? מתי יודעים שאתה טוב? איך… ובאמת, העניין שאין לזה… אני, לקח לי מלא זמן להבין שאין טוב ורע. אנחנו מסתכלים על זה כאילו כמו מבקרי ספרות, אבל גם מבקרי ספרות הם, א', יש להם כלים משלהם לבקר, ו-ב', לרוב הם לא קולעים לטעם הקהל, מסיבות… הייתי גם מבקר, ומסיבותיהם שלהם, אפשר לדבר על זה בהזדמנות. אבל זה לא העניין עכשיו. העניין הוא שאתה, באמת, הרעיון הוא להגיע ל-לא "טוב" או "לא טוב", אלא לכמה שיותר אותנטי. זאת אומרת, כמה שיותר הקול שלך, כמה שיותר הסיפור שלך, כמה שיותר להגיד, "אני הייתי קורא את זה", "אני אוהב את זה".
רותם: ואת זה אפשר לזהות.
עומר: בדיוק.
רותם: זה כמו, הרי כל פעם שזה לא, זה כמו זיוף. והאוזן כבר הופכת להיות…
עומר: גם הגוף, גם הגוף מרגיש את זה.
רותם: וגם הגוף, אתה מרגיש את זה, ואני חושבת שגם קורא מרגיש את זה. בטוח קורא מרגיש את זה, וגם הכותב מרגיש את זה.
עומר: קהל מרגיש את זה, זה מדהים.
רותם: קהל מרגיש את זה מייד.
עומר: מדהים. מייד.
רותם: אנחנו… לזהות את הזיוף הזה ולהגיד, "אה, זה עוד לא שם". עכשיו, אני חושבת שאחד הדברים הטובים שאנחנו עושים ומשמעותיים בתהליך, ולעצם התהליך, זה שאנחנו עוזרים לאנשים להבין את שיטת העבודה של עצמם. כאילו לראות איך הם פועלים, כי דראפט ראשון הוא תמיד גרוע. ואתה יודע, בן-אדם מתיישב לכתוב, יש לו רעיון מדהים לספר, ואז…
עומר: אני רוצה להגיד לך שאחד הדברים הקשים, הקשים, כשאני מתחיל פרויקט, אני חושב שאת מכירה את זה גם, זה הפער שיש לי בראש בין…
רותם: איך שזה אמור להיות למה שזה יוצא לך.
עומר: …איך שזה אמור להיות ומה שיוצא לי על הדף. אתה אומר, "אמאל'ה, אני באמת, אני לא אמור לעסוק בזה". עכשיו, הדבר היחיד שמרגיע אותי בתקופות האלה, זה באמת, כאילו היה חסר מישהו עם ניסיון, ואם יש מישהו שמתחיל ממאזינינו, אז באמת אני רוצה… הדבר היחיד שמרגיע אותי, שאני יודע להגיד לעצמי שזה יסתדר.
רותם: אבל זה מה שאנחנו מצליחים לעשות בשביל אנשים. כי אנשים לרוב לא מגיעים עם הניסיון הזה, והם כן באים ואומרים, "טוב, יצא לי גרוע, אני לא מצליחה לכתוב".
עומר: גם "מלכת הכיתה" לצורך העניין התחיל, והיה… את מחקת כמעט ספר שלם, בסופו של דבר.
רותם: נכון, מחקתי ספר שלם. [מצחקקת] אבל שוב, אתה יודע, זה היה מאוד מייאש, וזה היה חתיכת מחסום. כאילו, ראיתי את זה, ואז עד שהצלחתי לחזור לזה, לקח לי את הזמן שלקח לי. אבל גם הזמן הזה הוא היה זמן התבשלות באמת להבין, גם להשלים עם זה. זה קצת סוג של אֵבֶל. בוא, מחקתי איזה אחת עשרה פרקים.
עומר: כן, אנשים נורא נקשרים למילים שלהם, וצריך באמת להגיד, אולי עוד…
רותם: אני שומרת אותם ומתישהו אני אשתמש בזה. [צוחקת]
עומר: באמת?! לא, אני…
רותם: [מצחקקת] סתם לא, אני… אבל אתה יודע, המחשבה להגיד, טוב, זה כאילו, אני אשמור את זה איפשהו, אבל זה לא הספר שרציתי לכתוב. זה לא, זה הגיע לאיזה דד אנד, זה לא הכיוון שאליו רציתי ללכת.
עומר: אני מתבייש להגיד, כי זה מטומטם, אבל יש לי אמונה טפלה אמיתית. זה בסופו של דבר מוכיח את עצמו כל פעם מחדש, אבל כל פעם זה משבר נפשי, כאילו זה. אני לא עושה save. יש לי את קובץ הטקסט של הספר שלי, אני יודע שהמחשב עושה save מדי פעם. הוא, מוגדר לו איזה פעם ביום או משהו כזה. ואני לא משחק עם ההגדרה הזאת. ולפעמים אני מגיע ונמחקים לי, כאילו, קורה משהו, נמחקים לי איזה 600 או 700 או 1, 000 או פרק שלם שכתבתי.
רותם: או 1000 מילה זה היה, כן? שלא יחשבו…
עומר: או 1, 000 מילה, כן, כן, כן, כן. ונמחק לי איזה פרק שלם שכתבתי. ותמיד אני אומר לעצמי, "אם זה נמחק…"
רותם: [בציניות] "סימן שזה לא היה צריך להיות".
עומר: "סימן שזה לא היה צריך להיות". ואת יודעת מה, זה מטומטם, אבל תמיד בסוף יוצא לי משהו יותר טוב ממה שנמחק. כמובן, כל פעם כשזה קורה, אני מקלל את עצמי, אני, "איזה מטומטם אתה, די, די, באמת, זה…"
רותם: אני לא מבינה את הרציונל מאחורי זה. אמונה טפלה. אין לה רציונל.
עומר: יש… אין לה רציונל. אין לה רציונל, אני לא עושה save. אני סומך על ה…
רותם: על היקום!.
עומר: על היקום, כן, על זה…
רותם: ועל המחשב.
עומר: ועל המחשב, שידעו מה לעשות. סתם, נו, כל אחד צריך להחזיק את עצמו איכשהו בעולם הכתיבה. [רותם פורצת בצחוק] אני אמצא דרך טובה יותר, אני חושב. אני לא יודע מה הבעיה שלי עם לעשות save. אני לא יודע, אני לא יודע.
רותם: אז, אני גם עושה save, גם עושה save על חומרים שמחקתי. גם אותם, ואגב, אני חושבת שזה המלצה… כי נורא קשה לי…
עומר: [מצחקק] יותר מוצלחת מההמלצה לא לעשות save…
רותם: [מצטרפת לצחוק] יותר מוצלחת מ-לא לעשות save. לשמור את החלקים…
עומר: בגלל זה אני לא כותב ב-"Google Docs" כי זה שומר כל הזמן.
רותם: שומר הכל.
עומר: נכון.
רותם: לשמור את הדברים שגזרתם. לשמור את הפרקים שהחלטתם שהם לא לעניין, את הדיאלוגים שהורדתם, את כל מה שאני בעריכה כתבתי לכם "מיותר, מיותר, מיותר"…
עומר: אבל צריך, אבל צריך…
רותם: …תשמרו את זה איפה שהוא.
עומר: אבל צריך להגיד למה, אבל צריך להגיד למה. כי מדובר באמת בחומר גלם. ולא לימדו אותנו בבית-ספר שכתיבה היא תהליך. היא תהליך, זאת אומרת, יכול להיות שכתבת משהו לפני שלושה חודשים, ובעוד ארבעה חודשים תיזכר ותגיד: "אה-הא! רגע, בעצם המשך של העלילה נמצא ב… שמה"…
רותם: זה שם.
עומר: …או התובנה הזאת שכתבתי שם ולא קשורה לכלום, והייתה גרועה, בעצם עכשיו, הבנתי…
רותם: היא מקבלת המקום שלה.
עומר: בדיוק. לצורך העניין, אני התחלתי ב"כולם לחייך", עם באמת בדיחת הביטוח, שלחלוטין התחילה מזה… מסיפור אמיתי, מאמא שלי, שתמיד שואלת אותי, מה… אני לא מוכן שהם יעשו לי את הביטוח שלהם, כי הם עשו אותו ברמי לוי או אלוהים יודע, כאילו [רותם צוחקת] איפה האנשים האלה עושים ביטוח נסיעות. ממש החינם והכי זול. ואני, אני, אני רוצה שהמסוק יבוא לחל… זה, כאילו, אני רוצה להיות רגוע.
רותם: זה, ושייתן לי מלא כסף אם המזוודה שלי לא מגיעה. [צוחקת]
עומר: ב-דיוק, בדיוק. בדיוק. כזה, כזה זה אני רוצה. אז אני עושה לבד. ובאמת, זה התחיל בתור… לא היה לי מושג למה נדבקתי כל-כך לבדיחה הזאת של הביטוח. ואם… אני ממש זוכר שכתבתי לך כאילו, כשהבנתי, כשאיזה…
רותם: איזה פיצוח מטורף זה היה.
עומר: כן, שמונה חודשים אחר-כך.
רותם: [מחקה התלהבות] "יאא, אני כותב על העניין הזה של הביטוח", כאילו…
עומר: אבל זה נכון.
רותם: 80 עמודים אחרי.
עומר: אבל זה נכון, והרבה אנשים לא יודעים שכשאומרים, "לא יצא לי", או "זה לא טוב", או "זה לא משהו", זה מתבשל. שנייה…
רותם: כן.
עומר: זה כמו באמת לחתוך גזר, לזרוק אותו לסיר, להוציא אותו אחרי שנייה ולהגיד…
רותם: "זה לא מוכן".
עומר: "אוי, לא מוכן, לא התבשל".
רותם: זה… אנחנו הרבה פעמים נותנים את ההשוואה הזאת לציור, למשל, שאתה לא בא ומייד יש לך ציור. אתה עושה קודם סקיצה עם עיפרון או עם פחם, ואחר-כך מוסיפים את הרקע, ויש שלבים. יש לי חבר שהוא צייר, יש שלבים שאתה מסתכל על הציור ואין לך מושג מה הולך להיות שם, כאילו, זה בכלל לא נראה כמו משהו שהולך להיות ציור. בסוף זה… [שואפת בהתפעלות] אָה-אָה-אָה! אני אוהבת לראות את זה ב… הבנות שלי אוהבות לראות כזה, ביוטיוב, אתה יודע, שרואים את זה מהר, בהילוך מהיר. בהילוך מהיר יותר קל לראות את זה…
עומר: נכון.
רותם: כלומר, יא, זה מתחיל מכלום, ואז טשטוש של צבעים, ואז מריחה, ואז זה בבום, יש לך ציור של פורטרט מטורף, כאילו.
עומר: אבל זה הדבר הכי קשה, אני חושב. שאתה מסתכל על הדף…
רותם: התהליך.
עומר: ואתה אומר, אבל באתי לכתוב ספר, ויש פה גיבוב ש… במקרה הטוב, יש פה גיבוב של מילים, ובאמת צריך לדעת, ולא לנשום עמוק במובן המדיטטיבי, על אף שזה לא מזיק.
רותם: להיות סבלני…
עומר: להיות סבלני…
רותם: לתהליך.
עומר: לעצמך, ולתהליך, ולדעת, שרוב מה שאתה כותב, יהיה… לא בגלל שאתה גרוע, בגלל שזה מתבשל.
רותם: כן, ואני חושבת שלהבדיל מטקסט קצר, שהרבה פעמים גם - יש לו דראפט וזה, אבל לפעמים, You nailed it, כאילו, בפעם הראשונה. אנשים… ואנחנו רואים את זה גם, אנשים שבאים לסדנאות כתיבה של לכתוב את עצמי, וכותבים טקסטים משבוע לשבוע, או בכיתה אפילו, וכותבים טקסטים פצצה, ובאמת יש משהו שאתה אומר, אה, אפשר לעבור על זה עוד בקטנה, אבל זה טקסט מעולה. זה אורך נשימה אחר, לקחת על טקסט קצר. יש משהו בספר שמראש…
עומר: בטח.
רותם: כאילו, לא מצליח… גם אם בן-אדם כתב אז פרק ראשון מצוין, וזה, אחר-כך, הוא באיזשהו שלב ייתקל בזה שזה הכל רעוע.
עומר: אני רוצה להגיד משהו: קל נורא, קל נורא לכתוב פרק ראשון מצוין. נניח החלום שלי…
רותם: נכון, כי זה כמו טקסט קצר.
עומר: חלום שלי זה לכתוב ספר רק של הקדמות. [רותם צוחקת] באמת, איך אני אוהב הקדמות. אני, רק…
רותם: להתחיל, להבטיח דברים.
עומר: רק… בדיוק, להבטיח. "בספר זה תלמד, תוך 45 יום, תלמד לצוד כרישים".
רותם: אני רוצה לחזור לענייננו רגע ברשותך. בעניין הזה של ה…
עומר: זה לא היה ענייננו?
רותם: זה לא היה ענייננו. בעניין הזה המנטלי. חוץ מלהיות טוב או לא להיות טוב, ולראות את התהליך ולהגיד כאילו יש פה שכבות, ובאמת להביא אנשים בשלב מאוד אינטימי של הכתיבה, שבו זה באמת כמו להראות, אתה יודע, זה קצת כמו סקירת מערכות, זה עוד לא מוכן, הדבר הזה, יש שם… למה הראש כזה גדול והגוף כזה קטן? מה הולך עם הדבר? אני, עולמי…
עומר: כן. עולמך אא, צ…
רותם: באמת, כל הרפרנס שיש לי בחיים זה הריון, לידה, ילדות, גידול ילדים. מי ישמע? יש לי עשרה. בכל מקרה, אבל זה דומה, כי בסוף גם זה סוג של ילד, ואתה מבשל אותו, ואנחנו באמת…
עומר: אני לא חושב שאת מבשלת ילדים.
רותם: לא, אני בישלתי ילדים בתוכי.
עומר: אה, אוקיי, בסדר. בסדר גמור.
רותם: אני הייתי תנור אנושי. ונשים, למה חם להם בהריון, עומר?
עומר: כי…
רותם: כי חום הגוף עולה, כי את תנור אנושי.
עומר: אני ידעתי את זה, כן.
רותם: יפה. אז אחד הדברים שקורים, באמת, זה אנשים מגיעים בשלב מאוד אינטימי, בו כאילו אתה עוד לא… אתה עוד לא אמור להתעסק עם הדבר הזה, ואנחנו בכל זאת, בקבוצות מאוד אינטימיות, במערכות יחסים של אמון שאנחנו בונים עם האנשים שאנחנו מלווים אותם, אנחנו נחשפים לשלבים האלה, ומצליחים לתת להם את ה… לעזור להם להיות ב… לראות את התהליך, ולהתאזר בסבלנות לתהליך. אבל אני רוצה להגיד עוד משהו על הפן המנטלי.
עומר: בבקשה, גם אני רציתי להגיד עוד משהו. אחד הדברים שהיו הכי קשים לי כשהתחלתי לכתוב, וגם היום, אני חשבתי כאילו שאפשר להתחמק מזה, אבל זה לא. הייתי מגיע ומתיישב מול המחשב, ואומר: "עכשיו אני הולך לכתוב". לא חשוב, לוקח את עצמי לבית קפה נחמד, כאילו, וזה, עושה הכל נכון. מגיע מול המחשב… אְמ! כזה.
רותם: לא יוצא.
עומר: ככה, נתקע. ואנחנו תמיד מדברים על תכנון עלילה ועל זה. גם אחרי שהייתי מתכנן, [לאט] לא - יוצא - כלום. ולמדתי עם הזמן, הייתי מסתובב עם מחברת. עכשיו עם האייפד והעפרון, סתם, זה יותר נוח, פחות כבד גם. אבל הייתי כותב יומן. [רותם מהמהמת] סתם, מה עבר עליי היום. בכתב-יד.
רותם: כחימום. כחימום לכתיבה.
עומר: כחימום בכתב-יד.
רותם: אה, נחמד.
עומר: משהו בכתב-יד גורם למוח לזוז. אני לא יודע, שוב, אין לי משהו…
רותם: זה להתכייל על כתיבה.
עומר: משהו. זה מטורף, כאילו, זה כאילו, אולי זה מהילדות שלנו שכתבנו בכתב, אני לא יודע. אבל אחרי…
רותם: זה הפעולה של הכתיבה.
עומר: אחרי 20 דקות-חצי שעה כזאת, שהייתי באמת כותב סתם רגשות, מה עשיתי היום. מה זה, לא איזה כאילו, ח…
רותם: נרטיב. כן.
עומר: כן, לא איזה חיבור גדול. משהו התחיל לזוז, ואז הייתי נכנס לכתיבה.
רותם: אתה לא עושה את זה כבר? זה מגניב.
עומר: אני עושה את זה כל יום.
רותם: כן, כן.
עומר: אני עושה את זה כל יום. כל יום. אני או פותח בבוקר עם יומן, או כשאני בבית-קפה, אני מתחיל בכתב יד. מתחיל בכתב יד עם מחברת, עם זה.
רותם: נכון, או עם העפרון הזה שלך, עם הזה, כן.
עומר: כן, עכשיו את מבינה למה אני עושה את זה. לא יודע, משהו בזה מדליק את המוח, וגורם לימי הכתיבה לזרום הרבה-הרבה-הרבה יותר טוב.
רותם: אז הנה אנחנו מחברים גם יום כתיבה וגם מנטלי.
עומר: לא, אפשר לדבר ב… אפשר לדבר, אני חושב שאיך נראה יום כתיבה זה דבר בפני עצמו, אבל כאילו, הייתי אומר לעצמי…
רותם: אבל זה טיפ לכתיבה, זה טיפ טוב.
עומר: …"אתה לא מספיק טוב, אתה לא זה", כאילו, "הנה, עכשיו אתה…" יש משהו נורא מפחיד מנטלית בדף לבן ריק. לא משנה, אפילו אם… וכל פעם…
רותם: אפילו אם אתה לא מתחיל קובץ חדש, כאילו. כן.
עומר: בדיוק, וכל פעם מחדש זה דף לבן ריק. וההרגשה הזאת שהאצבעות שלך לא זזות, ואין לך מה לכתוב. זה זהו, גמרנו. אתה יכול לארוז את הדברים שלך, ללכת הביתה…
רותם: זה גם כמו חימום כזה גם. בכלל, אני חושבת שגם כתיבת רצף או כל הדבר הזה ש…
עומר: חימום זה דבר קריטי!
רותם: זה מעניין, זה טוב. אני אקח את זה.
עומר: לכי על זה.
רותם: כן, רציתי להגיד עוד משהו על החלקים המנטליים שהם מעבר ל… כאילו, למעטפת של "זה טוב או לא טוב", או "יש פה תהליך", אנחנו כן מצליחים הרבה פעמים לרדת… מה זה הרבה פעמים? תמיד, לרדת לרזולוציות של… מאוד ספציפיות אצל אנשים. למשל, אנשים שכותבים מצחיק. [עומר מהמהם] יש איזה ממש כזה מן… דבר שאנחנו מאוד אוהבים לקרוא, זה מאוד נעים לקרוא, זה כיף לקרוא משהו מצחיק, אבל יש ממש את הדבר הזה שאנחנו מצליחים לזהות, ואגב, זה לא גורע אחר-כך מהמצחיקות של הטקסט, שזה הרבה פעמים מכסה על רגש. אפרופו דברים מנטליים שאנחנו… כל מיני פועלים, הנפש פועלת בכל מיני דרכים לעקוף מקומות כואבים או קשים, ואחת העקיפות שהנפש יודעת לעשות אצל אנשים שההומור הוא מתנה אצלם, זה להשתמש בהומור בשביל לעקוף את המקומות הכואבים.
וזה, למשל, ובאמת אני… כאילו עולים לי בראש כמה וכמה כותבים וכותבות מהטובים שהיו לנו, שהגיעו, ובאמת אתה אומר, "וואו, זה נורא מצחיק", זה טקסטים שנורא כיף לקרוא, ולעזור להם, כאילו מצד אחד לא לכבות אותם ולהגיד להם, "טוב, זה רק מצחיק, וזה לא נוגע בשום דבר, לא מעורר הזדהות", או לא זה, ומצד שני גם לא לוותר להם ולהגיד, "יא, איזה יופי, זה מצחיק, זה נהדר, תמשיכי ככה, זה כאילו זה יהיה ספר מקסים". לא משנה שהוא כאילו לא נוגע בשום רגש, אבל באמת להצליח לעזור להם לשמור על הכלי הזה שלהם, אבל לראות איפה הם עושים את המעקף, ולהיכנס שם בכל זאת, ואז גם נשאר משהו מצחיק, אני חושבת שזה דבר מאוד יפה שאתה עושה ב"כולם לחייך".
עומר: תודה רבה.
רותם: שזה גם נשאר נורא מצחיק, וגם לא עושה את המעקף הזה על המקומות הכואבים והקשים.
עומר: אני חושב שלא הרבה אנשים יודעים, או שהרבה אנשים יודעים ואומרים "לי זה לא יקרה", שזה, בעצם ספר, הוא מעמת אותך עם… זה כאילו אתה בוחר לעמת את עצמך, באמת כל פעם שאתה אומר מחדש [בביטול] "לא אני רק כותב על זה וזה", "לא, אני רק, זה סתם סיפור שעלה לי". הרי מאחורי כל רעיון שעולה לנו, וזה דבר כאילו שלקח לי זמן להבין, מסתתר איזשהו משהו שבעצם אנחנו מתמודדים איתו הרגע, או רוצים להתמודד איתו, או…
רותם: או רוצים… זה ממש ההתנהלות בעולם. כמה פעמים קורה שאנחנו אומרים ל - אני אגיד "כותבת", כי סתם, כי הנטיה הזאת להגיד "כותב" מעצבנת אותי - אבל כמה פעמים אנחנו אומרים לכותבת, למשל, 'יש בטקסט כל-כך הרבה דמויות וזה, ודווקא הדמות הראשית נעדרת מהטקסט. עליה אנחנו יודעים הכי פחות, היא הכי פחות מביאה את עצמה, היא הכי פחות באה לידי ביטוי'. ו…
עומר: לא, לא, צריך לדעת שאנחנו…
רותם: ואז נופל שם איזה אסימון. אתה רואה, לפעמים הוא מיידי, לפעמים הוא לוקח זמן, בכל מקרה זה עושה עבודה תרפויטית, שאת מבינה שאת מדירה את עצמך, ואת שמה אחרים לפנייך, לצורך העניין, שמה אחרים לפנייך…
עומר: כן, זה קורה הרבה, זה קורה הרבה אצל…
רותם: ולהראות את זה דרך טקסט, להראות את זה דרך דמות ראשית ודרך התהליך, כמה עבודה זה עושה ואיך אנשים באמת, זה משנה את חייהם, זה מה שיפה.
עומר: ברור, אבל כשאתה הולך לטיפול, אתה יודע שאתה הולך… אתה לא חושב שזה הולך להיות קל, או הולך… ואיכשהו, עם כתיבה, נדמה לנו שזה הולך להיות כיף. הולך להיות… עכשיו, זה כן, אני חייב להגיד, כשזה כן הולך ודברים כן מתחברים, אז באמת נהיה כיף. כשאתה כאילו מצליח לחבר את הנקודות, יש ימים שזה באמת, זה אורגזמה אחת מתמשכת של שלוש, ארבע שעות, או כאילו…
רותם: מה אתה אומר?!
עומר: כן, כן.
רותם: [צוחקת] כל אחד והיכולות שלו.
עומר: בסוף הכנסנו גם סקס לתוך הדבר. אבל לא, כאילו שבסוף כשאתה זוכר את הדבר הזה, אתה אומר, [בהתלהבות] "אה, איזה כיף היה לי לכתוב את זה". אבל, אבל…
רותם: כי כיף הוא סיפוק.
עומר: נכון, אבל…
רותם: המשמעות של הכיף היא סיפוק.
עומר: אבל הידיעה הזאת, הברורה, שאתה הולך להתעמת עכשיו עם דברים שהנפש שלך מבקשת להתעמת איתם. ובעצם הכתיבה - כן, כן, זאת אומרת, זה הולך להיות, לא תוכל… הרבה… אני חושב גם אצלי הרבה פעמים, לא כל יום בא לי - ואני באמת כותב על בסיס יומי - לא כל יום בא לי לקום בבוקר ולהגיד, [מרים את הקול בהתלהבות] "כן, אני הולך עכשיו לחפור בנפש שלי שלוש שעות". אבל זה העבודה.
רותם: זה העבודה.
עומר: זה העבודה וזה הדבר.
רותם: ואני חייבת להגיד שלפעמים, אם לא בא, בזמן… בתהליך כתיבת ספר, אם יש יום שבו קשה רגע לחפור, וגם זה צריך לשים לב, אתה יודע, זה באמת גם קורה לפעמים במפגשים או בזה.
עומר: בימים שקשה לי לחפור, אני חייב להגיד, אני עושה, אז אני עובר לתכנן…
רותם: אז אני עושה עריכה.
עומר: כן, כן, כן. [רותם צוחקת]
רותם: עוברת, עושה קצת דברים טכניים, אומרת: "אהה, הפסקה הזאת מיותרת". גם אז יש באמת לפעמים איזה רוחק, מרחק כזה, ואיזה נקודת מבט אחרת, ואפשר לנתק רגשית קצת, ולהגיד, "נהה, זה לא… כל הפסקה הזאת לא מעניינת, כתבתי אותה באמת מדם לבי, אבל כאילו, זה לא מועיל לי לעלילה", ולהצליח להסתכל על זה באיזשהי פרספקטיבה חיצונית, ולנצל את הימים האלה גם, הם חשובים. גם הימים האלה הם חשובים.
עומר: ברור, ברור.
רותם: ולפעמים ה-ללכת בתוך האש, ולחפור בתוך הנפש, וכל היופי הזה, מאוד מעייף, מתיש, מערער, מטלטל…
עומר: מאוד.
רותם: ואנחנו צריכים לחזור למקום הבטוח, והמקום הבטוח לפעמים לא בא ממש לעומק הכתיבה.
עומר: ולא רק, אני לא קורא לזה מקום בטוח, אני באמת חושב שאנחנו צריכים לשמור על עצמנו.
רותם: כן, נכון.
עומר: זאת אומרת, זה אגב גם מנטלי, אם אתה כבר שלושה ימים, [בקול מתאמץ] בתוווך הדבר הזה וזה…
רותם: נכון, נכון.
עומר: שב, תנוח קצת.
רותם: ואגב, גם את זה ראינו, לא המון, אבל לא פעם ולא פעמיים, אנשים שנכנסים לאיזה כמו בולמוס כתיבה…
עומר: וואו.
רותם: והם ב…
עומר: פתאום שמונה פרקים. פתאום…
רותם: גם שמונה פרקים, וגם מעידים על עצמם, ואומרים: 'לא ישנתי לילות, אני רק כותבת, אני לא מצליחה לעשות שום דבר אחר, אני רק בזה', שזה נהיה ממש כמעט איזה אובססיה.
עומר: ודווקא שם העבודה היא להרגיע אותם.
רותם: נכון. ושוב, העבודה היא מנטלית, ואז להגיד גם פה, "ממה את בורחת בחיים?" [מצחקקת] כאילו, איפה… גם פה הכתיבה הופכת להיות איזשהו דבר להיתלות בו, וגם זה לא בריא. כאילו, גם זה מקום שצריך כל הזמן לבדוק אותו ולשמור על עצמנו. כן.
עומר: ונדמה לי שאחד הדברים הכי קשים, אם לא ה-קשה שבהם, אנחנו פשוט לקראת סיום, זה שבעצם, אני חושב שבניגוד לפייסבוק או אינסטגרם, או פורמטים שבהם אתה לא… הם לא רק קצרים יותר, אתה בסוף גם לוחץ על "Publish", או "Post", או לא משנה מה. כאילו, טור אישי, מי שהתמזל מזלו. ובספר, בסופו של דבר, אף אחד לא מחכה לטקסט שלך. עכשיו, גם אם… אם אתה חתום עם הוצאה, זה קצת יותר קל, אבל כל אחד הרי מתחיל מהנקודה ומהמקום - שנינו התחלנו מהמקום שבו, בעצם, אף אחד לא חיכה. אף אחד לא חיכה לטקסטים שלנו. ושם בעצם, באמת המאבק המנטלי הכי קשה. אגב, עד היום אני נמצא במקום הזה, כי גם היום תלמידים אומרים, "מה, אתה בהוצאה, ובזה", אבל אם נגיד, הנה, עכשיו אנחנו רוצים לעבוד על הצגה, או עכשיו אנחנו רוצים לעבוד על סדרת טלוויזיה, או… אף אחד לא יושב ומחכה לזה, ואתה אומר לסוכן שלך, "תשמע…"
רותם: "אני אעשה את זה ממש טוב, תנו לי כסף לפני."
עומר: בדיוק. "אני כותב". כן… "אה, לא. לא".
רותם: "תעשה את זה ממש טוב, אני אתן לך כסף".
עומר: בדיוק. ואגב, הגדולים ביותר, זה ככה.
רותם: כן.
עומר: "תכתוב קודם, ואתה יודע, נשמח, נשמח לקרוא".
רותם: "ואז נראה, ותעשה פעם-פעמיים, ואז נזמין את זה ממך מראש, כי נדע שאתה עושה את זה טוב", או…
עומר: בדיוק.
רותם: "ניתן לך את הדלת. נפתח לך."
עומר: והדבר המנטלי הזה, אני חושב שהוא הכי קשה. הידיעה הברורה הזאת, שאף אחד בעצם, זאת אומרת, שאתה צריך… זה קצת כמו להיות עצמאי באיזשהו אופן, אתה צריך לבעוט את עצמך החוצה כל הזמן.
רותם: זה עליך.
עומר: וזה עליך, וזה באמת נורא קשה, וגם אני חייב להגיד לך, שוב, המצב הוא קצת אחר, אבל גם בהוצאה, כאילו, תגיד להם, "אני מאחר בחצי שנה", בסדר, ידחו. כאילו, מה, מה הם י… אף אחד לא יושב ומחכה לטקסט שלך. ופה, ואני חושב שקצת כמו להרים את עצמך לחדר כושר, ההשוואה לספורט היא כן נכונה פה, במובן הזה. נגיד, השיטה שלנו, לצורך העניין, היא שאנחנו קצת אחרי, מצאנו את הדבר הזה לפני כמה שנים, ואנחנו בעצם סוג של דוחפים אחד את השני, לא? כאילו…
רותם: אנחנו גם עושים את זה בשביל אחרים, אני חושבת שבאמת זיהינו איזה לינק בתוך התהליך הזה, שהוא הלינק הכי משמעותי, שאין לו מענה בעצם. אנחנו נותנים לו מענה.
עומר: פתאום מישהו מחכה לטקסט שלך. אנחנו רואים את זה…
רותם: מישהו מחכה לטקסט שלך בזמן הת… בתהליך הכתיבה, כן.
עומר: ואנחנו רואים את זה בסדנאות - פתאום אנשים שלא כותבים בכלל, פתאום הם מצליחים להגיש טקסט כל שבוע…
רותם: כן.
עומר: כי מישהו מחכה. ו-הלהחזיק מישהו שמחכה, ואגב…
רותם: כן.
עומר: רגע, רגע, רגע…
רותם: נו?
עומר: אני רוצה להגיד - זה צריך להיות המישהו הנכון.
רותם: בדיוק.
עומר: לרוב, אנשים נותנים לבן-זוג שלהם, או לחבר שלהם, או להורים שלהם, לא יודע למה.
רותם: שלא בטוח שמחכים.
עומר: שלא רק שלא בטוח שמחכים, לא בטוח שהם האנשים הנכונים לקרוא. סתם, מישהי כותבת על, אני נותן דוגמה מאצלנו, רומן שמתנהל בזה, ובעלה יקרא את זה, ויגיד, מה, זה עליי?
רותם: היא לא תיתן לבעלה לקרוא את זה.
עומר: לא חשוב.
רותם: אבל לא, רגע, אני רוצה לחבר את זה להתחלה דווקא.
עומר: בקשה.
רותם: לסדנאות כתיבה למיניהן.
עומר: בקשה.
רותם: שנותנות את המקום השבועי לרוב, לאנשים לבוא לכתוב, לרוב יש זמן כתיבה, תוך כדי השיעור, לפעמים יש משימת כתיבה הביתה, והכל טוב ויפה, אנשים שבאו לכתוב, באים לכתוב, נחמד להם, קוראים גם… שומעים גם טקסטים של אחרים, מתחברים ביניהם, זה אחלה של בילוי.
כתיבת ספר זה דבר אחר - לא מדובר בחוג, ולא מדובר בבילוי. מדובר באמת בהתחייבות ובתהליך שאנשים עוברים, וכשאתה מחכה לטקסט של אדם שכותב ספר, זה אחרת, אני חושבת, מכל טקסט אחר. כי אתה עוקב אחרי הסיפור, ואתה יודע איפה זה התחיל, ואתה יודע לאיפה זה אמור להגיע, ואתה רואה לפעמים בשבילו את החלקים שהוא לא מצליח לראות, ולדעת לתת לזה משוב נכון, בשביל שיקדם את האדם, כי זה לא רק "בואו תקראו מה כתבתי", ויגידו לך, "יופי, הבן-אדם הבא", או "נחמד", או "זה לא עבד לי", או זה כן, אלא באמת ייכנסו איתך כאילו אין עוד שום אדם בעולם, וכאילו לא נכתב עוד אף טקסט לפני כן, וזה המרכז, ואני חושבת שזו החוויה ואני חושבת שאנחנו לא יודעים כבר לעשות אחרת.
עומר: אני חושב שזו הסיבה העיקרית לבוא לסדנת כתיבה, תוכנית ליווי, לא משנה מה המסגרת. אם כי, אני חייב לתת…
רותם: וזה לא רק המסגרת, זה מה שאני אומרת, לפעמים יש מסגרת שהיא נחמדה, והיא טובה, והיא מספקת את הדבר הזה של כתיבה, אבל היא לא מספקת את המהלך…
עומר: נכון, את המשוב הזה, ברור.
רותם: …את האקסטרה-מהלך הזה שאנחנו עושים, שהוא גם מהלך מנטלי.
עומר: אני חייב לתת טיפ אבל: יש אתר שבו אתה מתחייב למשהו, ושם סכום כסף. שלם, לא משנה, 300 דולר, 3, 000 דולר, כמה שבא לך כאילו. עכשיו, האתר אומר, עמדת במשימה - אנחנו מחזירים לך את הכסף. לא עמדת במשימה - הפסדת את את הכסף.
רותם: בוא'נה, זה סטארט-אפ מטורף…
עומר: זהווו.
רותם: כי אנשים לא עומדים במשימות שלהם…
עומר: בדיוק.
רותם: והם מרוויחים כסף מאנשים שלא עומדים במילה שלהם. [שואפת בקול]
עומר: זה סטארט-אפ אדיר, ואני חייב להגיד שגם אני השתתפתי עד שהפסדתי שם כסף, וכאילו אמרתי, "מה? יווואו".
רותם: "תחזירו לי את הכסף…"
עומר: בדיוק.
רותם: "אני התחרטתי פשוט".
עומר: אבל זה גם… וזה, אני חושב שזה החלק הכי קשה. כי בעצם אתה קם, ואתה כותב, ואף אחד לא מחכה לזה, ואין לך שום הרגשה של תהליך, ואין לך שום דבר. ואני חושב שאם כבר שמים כסף - אז באמת לשים את זה על מסגרת שבאמת, קצת כמו מאמן אישי, נו, מה? התקופות היחידות בחיי שעשיתי ספורט, היה או כשהיה לי חוג, או כשהיה לי…
רותם: או מאמן אישי.
עומר: …פילאטיס פעמיים בשבוע, וקבעתי שיעור, ולא היה לי נעים מהמורה, אז באתי.
רותם: וגם כבר שילמת עליו, אגב, זה גם דבר.
עומר: נכון, וכבר שילמתי עליו.
רותם: וואו, אני כל-כך הרבה פעמים הלכתי לשיעור פילאטיס כי פשוט שילמתי על זה כבר, וזה עצבן אותי להפסיד.
עומר: בוודאי, אז גם, גם. וצריך גם לדעת שאנחנו צריכים לתת לעצמנו, אפרופו מנטליות, אנחנו צריכים לתת לעצמנו את המִסְ… כל הזמן. כל הזמן לשמור את עצמנו במסגרת, זה לא יקרה מעצמו.
רותם: במסגרת מאתגרת. שוב, אלא אם כן בא לכם לכתוב ולהתפנן עם זה, כאילו, נטו.
עומר: לא, אבל אנחנו מדברים על כתיבת ספר.
רותם: אבל אם אתה רוצה לכתוב ספר, אז לתת מסגרת שהיא גם מאתגרת, וגם, כן, לא רק אומרת, "יא, איזה יופי שכתבת", לא יודעת מה.
עומר: שעות כתיבה קבועות, ימים קבועים, באמת, זה עוזר לַראש אה…
רותם: להתחייב לדבר.
עומר: אני רוצה לצטט את המחקר הזה, כי הוא מחקר נהדר, שבדקו קבוצות של… לא משנה, לקחו שתי קבוצות כותבים, קבוצה אחת כתבה מתי שבא לה. קבוצה שנייה קבעה שעות כתיבה מסוימות ביומן, והייתה צריכה לעמוד בהם. וכשעשו להם סריקות גלי מוח, גילו שהמוח מתחיל להתכונן לכתיבה שש, שבע, שמונה שעות - כל אחד זה אחרת - שש, שבע, שמונה שעות, כאילו כמה שעות לפני שעת הכתיבה עצמה. כשהמוח יודע שהוא הולך לכתוב, הוא כאילו מתחיל בתת-מודע שלו להיפתח…
רותם: לפני.
עומר: …ולהתכונן ולדבר הזה.
רותם: זה כמו ב"נסיך הקטן", עם השועל, שהוא אומר לו: "מתי תגיע לפגוש אותי?" ואז הוא אומר לו: "אני לא יודע", הוא אומר לו: "אבל אתה צריך להגיד לי שעה". ואז הוא אומר לו: "אני אבוא בחמש". ואז הוא אומר לו: "אז יופי, כי אני אתחיל להתגעגע אליך בשלוש". [מצחקקים] כי אנחנו מכינים את עצמנו לדבר.
עומר: נכון. אז אנחנו מכינים את עצמנו לכתיבה, וצריך לדעת שרוב הדבר, לפני שמדברים על ימי כתיבה, ואנחנו נדבר, ואיזה שולחן, ואיזה כיסא, ואיזה קפה, ואיזה מחשב…
רותם: ואיזה אפליקציית אה… משקיטת רעשים.
עומר: ואיזה אפליקציה… כבר בתוכנית הבאה זה מה שאנחנו… [מכריז] "בפרק הבא", זה מה שאנחנו נעשה. אבל לפני זה, חייבים לדעת שיש המון-המון-המון עבודה מנטלית לעשות, ובדיוק כמו שספורטאי שומר על עצמו, שומר על התזונה שלו, שומר על שעות אימונים קבועים, גם הגוף מתכונן לאימון…
רותם: נכון.
עומר: הוא לא יוצא לרוץ בעשר בלילה, אז הדבר הזה באמת צריך כל הזמן להישאר בכושר.
רותם: נכון.
עומר: שעות קבועות, ימים קבועים.
רותם: אז אני אלך לרפרנס האהוב עליי, שהוא שוב מעולמי: "הסדרי ראייה" עם הכתיבה. [צוחקים] כן, ואתה לא מבריז. אתה, יש לך הסדרי ראייה עם הכתיבה, ואתה החלטת על יום ועל שעה, אתה לא מבריז מזה, אתה מגיע, גם אם לא כל-כך בא לך, וגם אם בא ל… יש לך דברים טובים יותר לעשות היום, ולא.
עומר: וצריך להגיד, רובנו אנשים חלשים. אני, עם ההוצאה, באמת שם לי קנס כספי, זאת אומרת, יש לי הסכם… לא משנה, הם אמורים לתת מקדמה, ואני תמיד מוכן שיתנו לי רק 30% ממנה, ו-70% עם מסירת הטקסט. עכשיו, אני מגדיר גם תאריך בחוזה. עכשיו, זה מאוד מטומטם מצדי.
רותם: שאתה שם על עצמך כבלים, כן.
עומר: שאני שם… זה מאוד מטומטם, התאריך יכול להישאר פתוח, הם לגמרי מוכנים לזה, אבל אני אומר…
רותם: אבל זה דדליין, זה חשוב.
עומר: בדיוק. אני אמרתי, 30 ביוני, הספר הזה… כי יש דברים שאתה יודע שהם יימשכו כמה זמן שתיתן להם להימשך. אני יכול גם להגיש אותו בעוד שנתיים.
רותם: וגם אם תדחה, זה יהיה ביחס ל-30 ביוני הזה…
עומר: בדיוק.
רותם: ואם תגיש את זה בסוף אוגוסט, תגיד, "רק בחודשיים התעכבתי".
עומר: בדיוק.
רותם: כי עדיין זה יהיה ביחס לזה.
עומר: בדיוק, ידעתי פחות או יותר מתי אני רוצה לסיים את זה, ושמתי תאריך בחוזה של הספר החדש, ובאמת אפשר היה להשאיר את זה פ… זה הכל מסגרות קטנות שאתה עושה לעצמך, לא משנה, כל מיני כבלים קטנים כאלה, חוקים קטנים כאלה, המון, בסופו של דבר זה המון משמעת להיות כותב.
רותם: משמעת עצמית. זה גם מנטלי…
עומר: נכון, בוודאי.
רותם: גם משמעת עצמית זה סוּפֶּר-מנטלי. ברור, ברור.
עומר: בוודאי שזה מנטלי. ורגע לפני שאתה בכלל מתיישב לכתוב, אתה צריך להאמין בעצמך שאתה יכול להיות כותב. אתה צריך לוודא שיש לך את המסגרת הנכונה, בין אם בתוכנית ליווי, בין אם ב… לא יודע מה, קבוצה של חברים שכותבים, בין אם האתר הזה שסיפרתי עליו, אני עשי… לא משנה, איזשהו…
רותם: או הוצאה שאתה מחכה לספר, כן. כל דבר…
עומר: אם יש לך הוצאה שאתה מחכה לספר, באמת מצבך מאוד טוב, ואם אין לך משמעת עצמית בשלב הזה, [רותם צוחקת] זה זמן מאוד רע.
רותם: היה לך ממש מזל.
עומר: כן. אני לא מאמין שיש מישהו שאת יודעת, חותם על ספרו השלישי כעת ואומר: "טוב, אני חייב לדעת איך מפתחים משמעת". אני מאמין שיש לך כבר בשלב הזה.
אבל באמת, המון עבודה מנטלית, כל הזמן, גם לדעת, כל הזמן, שזה חלק מהדבר, וצריך לשמור על עצמך מנטלית. גם מצבי רוח זה חלק מהדבר שצריך לדעת, מתי לכתוב ומתי לא לכתוב. הרבה אנשים אומרים, למשל: "אני כותב כשאני עצוב". זה לא שיטת עבודה טובה בעיניי.
רותם: זאת עבודה טובה לכתוב יומן. [מצחקקת]
עומר: בדיוק, אבל לא טקסט. והמון-המון-המון עבודה מנטלית. ובפרק הבא, אחרי שעושים את כל הדבר הזה…
רותם: אנחנו עוד נדבר מלא, גם בפרקים הבאים, על עבודה מנטלית…
עומר: בוודאי.
רותם: כי זה תמיד חלק…
עומר: כי זה חלק בלתי נפרד.
רותם: וזה לא… אני, זה גם מה שאמרתי לך לפני שהתחלנו להקליט, זה הרי לא "פרק". זה המהות של הדבר.
עומר: הנה, בסוף זה החזיק פרק.
רותם: ברור שזה החזיק פרק, אבל זה יחזיק את כל התוכנית, כי זה המהות של הדבר, העבודה המנטלית, על זה אנחנו מדברים. גם כשנדבר על יום כתיבה, וגם כשנדבר על אפליקציות, וגם כשניתן דוגמאות של ספרים, ועל תהליכים שעשו, ושינויים ש… לא משנה על מה נדבר, תמיד הפן המנטלי יהיה חלק מהדבר. ואני חושבת שזו מהות הכל, כאילו להבין, והפרק הזה הוא סופר-חשוב, כי זה הפרק שבו אנחנו מסבירים למה המנטלי זה הבסיס בכלל לגשת לכתיבה, וזה הבסיס לצלוח אותה ולהגיע לכדי ספר, ואי-אפשר בלי זה. בכל שלב שלא נעבוד, ולא משנה איפה נשים את הפוקוס בפרקים הבאים, תמיד אנחנו נדבר גם על הפן המנטלי.
עומר: יפה! אז…
רותם: מדהים.
עומר: נגיד תודה רבה, ונלך לכתוב.
[מוזיקת סיום]
רותם: אוקיי, או לאכול. אני גוועת ברעב.
עומר: או לאכול. וואו, אני רעב מת.
רותם: ממש.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments