לכבוד הפרק העשרים ולכבוד העובדה שעומר הכריז קבל עם ועדה בבית קפה שהוא פרש מכתיבת ספרו ״חף משפע״ וכן מכל כתיבה ספרותית אחרת בעתיד הנראה לעין, התכנסו רותם (שהיא גם עורכת הספר) ועומר לפרק מיוחד במינו לפגישת עריכה ללא פילטרים וללא מעצורים שמנסה להסביר איך יוצאים מהמקום הכי קשה שאפשר להגיע אליו ככותב
תאריך עליית הפרק לאוויר: 20/08/2024.
[מוזיקת פתיחה כיפית]
רותם: היי, שלום לך.
עומר: שלום לך.
רותם: כן, אתה זימנת פודקאסט להיום.
עומר: את הפודקאסט, לא, מה שקרה… אנחנו מנסים היום איזה משהו ניסיוני וחדש. מותר לנו אחרי…
רותם: מותר לנו לעשות מה שאנחנו רוצים, זה הפודקאסט שלנו. [עומר צוחק] מה שאנחנו רוצים אנחנו נעשה.
עומר: הפודקאסט שלנו קיבל הצעה השבוע, לא להיות שלנו.
רותם: ואנחנו לא נמסור אותו.
עומר: אנחנו לא נמסור אותו.
רותם: תלוי בכמה כסף.
עומר: בדיוק. זה לא היה מספיק כסף בשביל למסור אותו. [צוחקים]
רותם: לא נמסור, אבל נמכור למרבה במחיר. [צוחקת]
עומר: בדיוק. אז נגיד שהוא לא למכירה, אלא אם כן…
רותם: תראה…
עומר: לכל פודקאסט יש מחיר.
רותם: אביתר… כן.
עומר: אז בעצם… מה שקרה היום זה שהלכנו לכתוב. קודם כל, מדובר בעצם, צריך להגיד, אני לא יודע מתי…
רותם: אירוע שקורה מדי פעם.
עומר: כן, לא, אני לא יודע מתי הפודקאסט הזה יצא, כי יש לנו כמה דברים מתוכננים כזה ביחד, ואין לדעת מה יהיה הסדר הנכון, אבל נזכיר למאזיננו, שמדובר בתקופה מורכבת, לחוצה.
רותם: אף אחד לא יזכור את זה.
עומר: אף אחד לא יזכור את זה.
רותם: אף אחד לא יזכור את המלחמה הזאת. טק, טק, יעבור.
עומר: השבת הזו שאנחנו מקליטים, נעה בין שלוש מדליות לישראל, לבין עוד רגע אין ישראל. [צוחק]
רותם: צפי למחיקה טוטאלית של האירוע.
עומר: בין לבין אמרנו, נעביר את הזמן, נלך לכתוב. כפי שאנחנו עושים, יש לציין…
רותם: נכון, גם כשלא צריך אסקפיזם מוחלט מהזוועות שקורות פה.
עומר: גם כשלא צריך. נכון. זה הכיף שלנו והבילוי שלנו, ואיש לא ישפוט אותנו עליו…
רותם: בין היתר.
עומר: בין היתר. ומה שקרה זה שאני היום השלכתי בזעם מסוים את אוזניותיי. אני רוצה לציין שלא הייתה דרמה, זה נשמע כאילו אני הולך עכשיו לצחוק על עצמי ולעשות מעצמי צחוק, זה לא נכון.
רותם: לא. אבל השלכת.
עומר: השלכתי, השלכתי את האוזניות בזעם, יצאתי החוצה.
רותם: אתה יודע, אנשים חושבים שאתה עובד באולפן הקלטות, כשאתה אומר, השלכתי את האוזניות בזעם.
עומר: נכון. נכון.
רותם: הרי מישהו יצפה ש… תזרוק את העט בזעם, תטרוק את האייפד, מה שבאמת קרה, את המחשב. טרקת את המחשב.
עומר: טרקתי את המחשב.
רותם: והשלכת את האוזניות, כי אתה אדם שיושב וכותב עם אוזניות.
עומר: נכון.
רותם: הן מבטלות רעש, בלי מוזיקה, פשוט עם שקט באוזניים.
עומר: נכון. מבטלות רעש. נכון. למרות שהיום היה לי גם רעש של גשם.
רותם: פשוט להתחיל את הסיפור, ולהגיד, "השלכתי את האוזניות"…
עומר: [מפהק] נכון, אבל באמת זרקתי את האוזניות בזעם, והגעתי לנקודה שאני חושב שרבים מתלמידינו מגיעים אליה, ותמיד אני בעצם, אנחנו מדברים ממקום של היודעים, ולהגיד, ורציתי קודם כל להגיד…
רותם: מדברים ממקום אמפתי ומבין.
עומר: כן, כן, אבל רציתי גם להגיד, גם אנחנו, או לפחות אני, מבלים במקום הזה הרבה יותר ממה שהיינו רוצים, ואני חושב שכל ספר עובר ב…
רותם: בתסכול הזה. אתה לא אומר את הדברים עד הסוף, אתה אומר, "השלכתי את האוזניות". אף אחד אפשר לא מבין את הרגש שעומד מאחורי זה.
עומר: בשביל מה את פה? בשביל זה את מקבלת את הכסף הגדול.
רותם: הכותבים שלנו גם מגיעים למקום הזה, שמה? שבו הם משליכים אוזניות, ואנחנו כן איזה… ואתה לא מדבר על הדבר עצמו. מה חשת, עומר? מה חשת ברגע הזה שבו… למה טרקת את האוזניות?
עומר: חשתי תסכול ברמת האולימפיאדה, ורציתי לכנס מסיבת עיתונאים, וכסימון ביילס ב-2021 להודיע על פרישתי מהמקצוע ובכלל, אמנם אין לנו אותם הישגים, אבל…
רותם: פחות עיתונאים היו מגיעים לזימון הזה.
עומר: בדיוק, אבל… אבל אין לדעת.
רותם: אבל השלכת את האוזניות והלכת להגיד את זה לקיר הקרוב.
עומר: נכון. זהו, ניסיתי לא לעשות דרמה, כי יש גם משהו לא חברי כל כך בלהגיע לנקודה הזאת כשאת דווקא נמצאת באיזשהו שיא. זה קשה… יש גם דברים קשים בללכת לכתוב ביחד, שלפעמים אתם לא באותה נקודה, וזה לא תמיד מתחבר.
רותם: השיא הוא שאני היום סיימתי עוד עריכה לספר שלי.
עומר: בדיוק.
רותם: שכבר נחתם בהוצאה, ואני ערכתי אותו שוב, ובאמת סיימתי, אני…
עומר: בדיוק. אז באמת היה שם איזה מפגש קצוות, ומה אמרתי, אנחנו הולכים לדבר על זה, אז בואי נקליט את זה לטובת, באמת לטובת הכלל.
רותם: אז בעצם אנחנו עושים עכשיו סוג של ישיבת עריכה.
עומר: כן, כי מי שלא יודע, רותם היא העורכת של הספר שלי. אנחנו גם זוג, גם כותבים יחד, וגם אחת עורכת ואחד כותב. לא, אין לנו מערכת יחסים הפוכה, אני לא העורך שלך.
רותם: לא, כי אין לי את הזכות להביא איתי עורך, פשוט בהוצאות כמו שלך יש את הזכות להביא איתך העורכת. [צוחקים]
עומר: ובעצם אנחנו מזמנים פה פגישת עריכה אמיתית לחלוטין, שבה אני באמת במצוקה, כי הספר שלי הלך לאיבוד. מה שקרה, זה אני חושב מה שקורה לרבים מהכותבים, גם שאצלנו וגם בכלל, היה לי כבר ס… היה לי כבר… מדובר בדראפט ה-20 של הספר הזה, אבל היה לי דראפט שהייתי מאוד מאוד מאוד שלם איתו. והדראפט הזה יצא לכמה אנשים שאני מאוד אוהב ומאוד מעריך את דעתם, וחזר עם הערות, אני חייב להגיד, די דומות, בסך הכל.
ואני בעקבותן, בעקבותיהן, אמרתי, "אה, זהו, בעצם עכשיו אני יושב ומסדר את הספר הזה וסיימתי איתו", ומה שקרה, זה שחירג'עתי אותו…
רותם: נהיה בלגן שלם
עומר: בלגנתי אותו לגמרי, והיום פשוט הסתכלתי עליו וקראתי אותו, ובאמת הגעתי לנקודה שא', אני לא יכול להסתכל עליו יותר, שזו נקודה מאוד קשה להגיע אליה, כי זה כמעט לפני הסוף, זה רגע מאוד קשה.
רותם: אני רוצה להגיד שזו נקודה שבה אתה לא יכול לראות את הספר יותר, וגם מבין שיש לך עוד הרבה עבודה עליו.
עומר: נכון.
רותם: ש… כי לצורך העניין גם אני היום ישבתי ואמרתי, אני לא יכולה לראות אותו יותר, אבל עוד קצת, עוד קצת, ואני מסיימת את זה, כאילו זה ממש… אני רואה את הסוף כבר, פשוט כי… אני חושבת שלא ראית את הסוף.
עומר: לא.
רותם: והרגשת שאתה לא יכול לראות אותו יותר. זה שילוב די קטלני של…
עומר: נכון, וגם באמת… שוב, בגלל שיש לי מספיק ניסיון, ידעתי שאני נתקע עם הניסוחים, והוא לא זורם. והמקום אף פעם, וזה מה שעושים בפגישות עריכה, המקום אף פעם הוא לא, 'בואי תסתכלי על הפסקה הזאת, וביחד נעשה…' הפלונטר הוא לא בפסקה.
רותם: לא.
עומר: אם משהו לא זורם, צריך להמריא לאיזשהו… לאיזושהי "נקודת על" נקרא לזה, ולהביט על הספר מלמעלה, ולהגיד משהו לא עובד ברמת המאקרו. זה לא מצליח לזרום, אין לזה מספיק… זה לא מספיק מגובש, זה לא מספיק יודע מה הוא רוצה להגיד.
רותם: אז אני רוצה להגיד שכבר מן הסתם, במהלך הדרך, היו לנו רבות… פגישות רבות כאלה.
עומר: כן, פגישות רבות, שזימנו.
רותם: כן, [במבטא רוסי] פגישות רבות, שיחות רבות, רבות מאוד של פגישות. [במבטא רגיל] ודיברנו, והספר אכן עבר כל מיני תהפוכות, כי, רוצה לומר, "חף משפע", ולהבדיל מספריך האחרים, איננו ספר עלילתי…
עומר: לא.
רותם: קלאסי. כאילו, הוא ספר… שוב, הוא לא ספר עלילתי, הוא יותר ספר ממואר, או ספר של…
עומר: כן, "חף משפע", צריך להגיד, הוא בעצם ניסיון… הוא, א', אני… זה האני מאמין שלי, כן? אני כל פעם מנסה לאתגר את עצמי מחדש בכתיבה. לכתוב… הרי כש"לחוץ חתונה" נורא הצליח המחשבה, וגם האמירה הייתה - תכתוב "לחוץ חתונה 2", נעשה מזה סדרה. אבל לא רציתי, אני לא רוצה לחזור על עצמי, והלכתי למקום של "כולם לחייך". והפעם הרגשתי, אחרי שני ספרים, ש… אוקיי, אני חושב שפחות או יותר הבנתי את העניין הזה של לעשות עלילה…
רותם: זה לא הסיבה, אני רוצה להזכיר לך מה היה. אתה כבר עבדת על הספר השלישי שלך.
עומר: כן.
רותם: שכבר היה תסריט, ואמרת לי, "אני הופך אותו לספר תוך שלושה חודשים".
עומר: גג.
רותם: מפה לשם, דפקת את הראש בקיר עד כמעט עילפון מהספר ההוא. ואז היינו בפראג, ואז עברת שם איזשהו דבר עם עצמך, ועלה לך הרעיון הזה של "חף משפע", ועשית שיפט. התחלת מין לכתוב את שניהם במקביל, את הספר העלילתי שאתה כותב, ואת "חף משפע". ו"חף משפע" תפס הרבה מקום, והפך להיות… כאילו, הבנת שאתה מתקשה לכתוב שני ספרים במקביל, וכל נפשך הלכה לשם. ומצאת את עצמך, לא מתוך החלטה, אלא באמת מתוך… סליחה, פרדס חנה בעוד שלוש, שתיים, אחת, הקריאה הפנימית שלך לכתוב משהו אחר.
אתה רצית, משהו בתוכך רצה, לא לכתוב עוד פעם… שוב, לא כי לא תכתוב עוד בעתיד, אבל הנפש שלך באמת רצתה משהו אחר.
עומר: משהו אחר. נכון.
רותם: רצית לאתגר את עצמך. ויש לך, התחשק… הבנת שיש לך איזה סיפור שאתה נורא רוצה לספר, ואיזו אמירה שנורא חשוב לך להגיד אותה, ולא רק להגיד אותה, להגיע אליה, כאילו, ליצור אותה, ושזה חזק יותר מהרצון לכתוב עכשיו ספר עלילתי, לא משנה אם אתה יודע או לא יודע איך הוא הולך להיכתב. אז זה באמת דבר שתפס אותך.
עומר: זה דבר שתפס אותי כי גם האתגר תפס אותי.
רותם: כן.
עומר: וגם באמת… אני באמת מאוד מאוד חם על הספר הזה. אבל הנה, אני בא אלייך ככותב, ואומר לך את האמת, אני לא בטוח שאני אצליח להביא את הדבר הזה לכדי סיום. אני לא מצליח להבין מה לא עובד שם, משהו שם לא עובד. ויכול להיות שזה סתם פוטנציאל, או סתם רעיון טוב, או שאני כותב לא מספיק טוב, או שאני לא יודע מה, או שהאתגר הזה גדול מדי. אבל ככה הרגשתי… ככה הרגשתי היום. הסיבה שאני מסוגל להביא את זה ככה לשולחן, ולהגיד, "בואי נקליט את זה, אולי יהיו פה דברים מעניינים", היא כי כבר הייתי בנקודה הזו לפני.
אין ספר שלי שלא עברתי בנקודה הזאת בדיוק, ואמרתי, "די, זהו, מבולגן, גמור, אבוד", ובדרך כלל אני יודע שזה חסר עוד סנטימטר לפריצה שם, לדבר הזה, זה בדרך כלל מגיע רגע לפני הסוף, זה סוג גם של הרס עצמי מסויים של כותבים, כאילו איזשהו פחד שהספר הזה באמת יצא החוצה, או פרידה מהספר הזה, או איזושהי… אבל לא משנה, המציאות היא המציאות, והמציאות היא ש…
רותם: כן, אנחנו באמת רואים הרבה אנשים שכותבים ספר ומגיעים לשלב הזה שאומרים, "לא, לא, הוא לא מספיק טוב, זה גועל נפש, זה נורא, זה בלגן שלם", כן.
עומר: בדיוק, "אני מתחיל אותו מחדש". אבל הנקודה היא נקודה כרגע. יש משהו כמו 430… זה לא מספר מומצא, 430,000 מילים בדראפטים שונים של "חף משפע". מתוכם צריך לנקז איך שהוא 45,000 מילים, וכאן אנחנו נתקלים בעצם בשני מכשולים שאני כל הזמן מסביר אותם לתלמידינו, אבל קשה יותר להיתקל בהם בעצמי.
האחד, ספר הוא דבר קצר, זה מאוד מעצבן, כי בא לך לדבר על מיליון ואחת נושאים ומיליון ואחת דברים, וזה מזכיר לי, והנה עוד סיפור, ואין מקום, אין מקום.
רותם: אני שוב רוצה להגיד, לא מדובר על קובץ שיש בו 430,000 מילים.
עומר: לא.
רותם: מדובר על טריליוני קבצים, והספר הזה באמת נכתב כבר…
עומר: שנה.
רותם: למעלה משנה… שנה, והתחיל מכל מיני נקודות, ושוב, זה היה… חלק מזה היה להניע את הגלגלים ולהתחיל לכתוב, כאילו, את התובנות שלך ואת הדברים, והבנו שיקח זמן עד שבכלל…
איזה הבנו? אני הייתי שם חלק, לא כעורכת אפילו בהתחלה, כאילו באמת כמי שקראה את הדראפטים הראשונים והייתי שם יחד איתך, כאילו באמת להגיד, "אני מחפשת את הקול של זה", להבין בכלל מה זה, כאילו… המחשבה על הכותב שהוא כאילו, המספר שהוא מספר בגוף שלישי כאילו על הזה שהוא בעצם… אבל אתה שהוא כאילו… הוא מספר בגוף ראשון אבל הוא כאילו… יש לו איזה קריצה לקהל והוא מדבר ב… זה… זו הייתה איזה, כאילו, איזו מחשבה שעלתה, אחרי תקופה שכתבת כבר את הספר, כאילו, וזה שינה את הכל ו…
אז 430,000 מילה האלה מפוזרים, באמת שחלק מזה זה הצורך להתניע את הספר, שזה גם דבר שאנחנו אומרים לכותבים שלנו הרבה פעמים. יכול להיות שתכתוב את הפרק הראשון, השני, השלישי, שלוש מאות פעם, כאילו, עד שזה יתיישב, ואחר כך כאילו דברים זזים אחרת. זה עניין של זה… אתה יודע פשוט את העבודה.
עומר: אז אני מביא לפה… אני חושב, פרק שנעשה אותו ממש בחי, ונראה אם אפשר, להוציא ממנו משהו. אני תקוע. הספר שלי לא מספיק טוב, מה אני עושה עכשיו?
רותם: מה לא מספיק טוב?
עומר: הספר הלך לאיבוד. הספר הלך לאיבוד. הוא לא יודע מה הוא רוצה להגיד, הוא… כל פרק מין… הוא מניח את ה… רק את התובנות, אבל לא… רגע, צריך אולי להסביר למי שאולי לא שמע את הפרקים הקודמים, "חף משפע" הוא ספר שבעצם עוקב אחר מסעי למצוא… להיפרד מהחרדות שלי לשלום, ולהכניס לחיים שלי שפע. מי שלא מכיר את תרבות השפע שפשתה באזורנו, שכוללת חיוכים ליקום, והכול טובה…
רותם: זימונים, ופתקים על המראה, כן.
עומר: זה נראה מאוד פשוט, זה דבר שאני מנסה בעקביות כבר לפחות 20 שנה לעשות אותו, ואף פעם לא מצליח. ובעצם, הכותרת, "חף משפע", נולדה כדי להגיד, "יש אנשים כמוני שחייהם קשים, ולא נועדו לזמן ו…" ובעצם הגעתי לאיזושהי נקודת שבירה, שמשם הפרויקט הזה התחיל שאמרתי, לא יכול להיות. לא יכול להיות שכל העולם מצליח, ואני לא יכול, וחייבת להיות איזושהי דרך שבה אני אבין איך המחשבה יוצרת מציאות, וככה עושים, ו… ומשם נולד הספר הזה.
ובעצם יש לנו בעיה עם… א', עם המסר המרכזי, אני חושב, של הספר הזה, שהוא לא מספיק ברור. ויש לנו בעיה עם הדמות. [מגחך]
רותם: לא, לא, אני חושבת ש… שוב, אנחנו כן יכולים לנסות לנתח את זה באמת כמו שאנחנו מנתחים ספר עלילתי. אחד הדברים שהבנו על ספרים מהסוג הזה, ועל הספר שלך באופן ספציפי, שהוא לא יכול להתחיל כגיבור שלא יודע, שזה מה שקורה בספרי פרוזה רגילים, שגיבור שלא יודע את השינוי שהוא הולך לעבור.
אבל תוך כדי שאתה מדבר, אני חושבת על זה שזה נכון, הגיבור מתחיל, הגיבור שהוא אתה כמובן, מתחיל, כן מודע ומבין כבר ויודע להגיד, "תקשיבו חבר'ה, למדתי משהו, עכשיו בואו אני אספר לך מה שלמדתי, אוקיי?" אנחנו מראש יודעים שאנחנו הולכים לקבל את התובנות של אדם שכבר עבר את הדרך הזאתי. אנחנו לא צריכים את כל ההצגה הזאת של "אני לא יודע כלום". הוא יכול לספר לנו את זה בדיעבד, אבל אנחנו לא מתחילים שם.
אבל תוך כדי שאתה מדבר, אני אומרת, יכול להיות שכן, שוב, בגלל שהכוח שלך הוא באמת בבניית עלילה, הספר הזה הוא כאילו נטול עלילה. אנחנו, באיזשהו שלב כן כתבת את העלילה, את החיפוש, והיו מכשפות, והיה זה, והלכת וחיפשת וניסית משהו והוא נפל… לא משנה, יש את הסיפור שיכול להיות שחלק ממנו עוד ייכנס.
עומר: צריך להגיד אולי, צריך שוב לעשות איזה…
רותם: דיסקליימר.
עומר: דיסקליימר. שהספר הזה בעצם היה צריך, היה כמעט מוכן בתחילת אוקטובר 23', פעם שנייה כבר שזה קורה לי, יש לציין. גם "כולם לחייך", קרה לו אותו דבר.
רותם: קורונה, כן.
עומר: אם כי לא באותן נסיבות. ובעצם בתחילת אוקטובר היה אמור לעלות הדסטארט של… בעשירי באוקטובר היה אמור לעלות עם גירסה כמעט מוכנה כבר של הספר הזה. ואז כמובן הגיע השבעה באוקטובר וטרף איתו את כל הקלפים, ואני עברתי איזה… היה לי תהליך מאוד קשה של מי יתעניין בכלל בספר על שפע, ובסוף דווקא הצלחתי, כן, באמצעות כתיבה על החרדות שלי, והצלחתי דווקא למצוא קהל ולהבין, לא יודע אם לקרוא לזה שפע או מזור או סתם איזו הקלה רגעית, אבל למצוא את המקום שלי ושל הכתיבה בתוך הכאוס הבלתי מתקבל על הדעת שמתחולל במדינתנו, ואיתו הגיעו גם תובנות חדשות על שפע, וגם טון שהיה צריך להיות קצת אחר, כי כל הציניות וההפי-הפי… זה כבר לא יתאים.
רותם: זה גם כבר לא אתה.
עומר: לא, זה גם כבר לא אני. הטראומה בהחלט נתנה שם את אותותיה, ורציתי ספר שיהיה מתאים גם בימים שאחרי, שזה לא יורגש כאילו הוא נכתב לפני, ובעצם הייתה איזו הבנה שצריך לכתוב אותו, צריך לכתוב אותו מחדש.
רותם: אני חושבת שיותר משהייתה הבנה שצריך לכתוב אותו מחדש, עומר, אם היה זה ספר עלילתי, לצורך העניין, וראינו את זה בספרים שליווינו, שהיו ספרים, אתה יודע, feel-good וכל מיני ספרים, קומדיות רומנטיות, וגם ספרים אחרים, שהשבעה באוקטובר עצר את הרצון להמשיך לכתוב על זה, האנשים התגייסו בחזרה, חזרו לכתוב את הספר שלהם.
אני חושבת שהדבר האמיתי שקרה, וזה הדבר שאתה גם מדבר עליו, אתה כותב פה את הסיפור האישי שלך, והסיפור האישי שלך השתנה בשבעה באוקטובר באופן אישי, מהזווית שלך, אתה יודע, להרבה אנשים השתנה…
עומר: כן. לכולם השתנה הסיפור חיים.
רותם: סיפור חייהם בשבעה באוקטובר. ברור, ברור, אבל כאילו מצאת קול אחר, אחרי השבעה באוקטובר, ככותב, מצאת קול וכפרסונה. והסיפור הזה צריך להיכנס לספר.
עומר: כן, ועכשיו שתי הפרסונות בעצם מתנגשות.
רותם: כן, אבל זה באמת, תראה, זה המקום שהביבליותרפיה באמת כאילו היא… זה רק להסתכל על זה ולהגיד, תראה כמה זה דומה. זה כאילו להגיד, באמת הגיבור עבר איזשהו שינוי, הדבר לא מצליח להיות כאילו, להכיל גם את הלפני וגם את האחרי, זה כבר לא מה שהיה, הספר די נמחק כאילו, ונכתב מחדש.
אבל בגלל שהספר הזה נכתב תוך כדי ההבנות, אי אפשר לעבור תהליך של כתיבה בלי שבאמת משתנה משהו פנימי. אנחנו לא מתעדים, כאילו מלבד החלק של התיעוד, לצורך העניין אנשים באים עם הסיפור האישי שלהם בכל מיני אופנים וכותבים אותו. גם אתה כותב את הסיפור האישי שלך, אבל למרות שכבר עברת אותו ואתה בא ומספר לנו כאילו משהו שכבר הגעת אליו, תוך כדי הכתיבה מגיעים לעוד דברים.
ומה שכאילו קרה, הבעיה כאילו שקרתה, זה שכל כך הרבה תובנות הגיעו במהלך התקופה הזאת אחרי, שלך כאדם, שניסית הכול ליצוק לתוך הספר, כאילו להכניס את הכול, את כל הזה, ואז נהיה שם באמת כמה סיבוכים שצריך לנקות אותם עכשיו. אגב, אתה יודע, כמו כל מיני שאריות שאנחנו רואים מהגרסה הקודמת של מחקרים מדעיים ושל זה וזה, נמחק, או כל מיני דברים… ואני חושבת שעכשיו זה נמצא במקום שאתה מחפש את הנרטיב שלו.
עומר: אני חושב שאני רוצה נ… אני חושב שעוד יותר צריך להסתכל על זה מלמעלה רגע, ולהגיד, מעולם לא החלטנו את ואני, מה בעצם הז'אנר שבו אנחנו פועלים. נתנו לזה הנחת… נקרא לזה הנחת עומר ברק, שזה גם קיבל את אותה הנחה בהוצאות, של כאילו, "אנחנו לא בדיוק יודעים מה זה, אבל מגניב".
רותם: כן, אבל אני רוצה להגיד, לא יודעים בדיוק מה זה, אבל יש ספרים כאלה כבר בחוץ, כאילו, מהסוג הזה של, כאילו, מין ספרי… עשיתי משהו, והנה ה… שהוא לא בדיוק ספר. אבל, ושם זה, שם גם, כאילו, הביקורות של האנשים, קצת, הן יושבות על מה שהם כבר מכירים, וזה דבר שאני כל הזמן אומרת לך, אבל זה הולך להיות משהו שלא בדיוק מתיישב עם מה שאנשים מכירים.
תראה, זה מדהים, שדווקא מה שאתה עושה, לא מצליח להתיישב בדיוק, [צוחק] וזה נישה, כאילו… יש בך משהו אחר, יש שם משהו מאוד מאוד שלך, שהוא גם ציני ומצחיק וזה, כי זה באמת חלק מהדבר, אבל גם מאוד מודע, ועם המון תובנות, ושכל הזמן שואל עוד ועוד ועוד שאלות. ויכול להיות שבאיזשהו שלב זה נהיה יותר מדי רבדים, זה נהיה מסובך מדי.
עומר: אז זהו, אז אני חושב שבאמת הפתרון הלא נכון הוא להתחיל לסבך את זה עוד יותר, ולהגיד…
רותם: לא.
עומר: הפתרון הכן נכון, אבל, שאני לא מצליח לעשות אותו לבד, ומאזיננו אולי ישימו לב שאנחנו בכלל לא פתוחים עם הטקסט. זאת אומרת, כתבתי היום מלא דברים חדשים אחרי שזרקתי את האוזניות וחזרתי, ו… לא קראת את זה עדיין, הטקסט לא… אנחנו לא מדברים על הטקסט, מכיוון שהפתרון לא נמצא במילים הכתובות, הפתרון נמצא בשיחה בינינו.
רותם: כן, כרגע. זה כן היה במילים… אתה יודע, כבר היה ש… בנית רצפים של כמה פרקים, ואז כאילו להגיד, כן, הנה, פה אתה בורח, אתה חוזר… כאילו, יש קו שאתה…
עומר: נכון, כבר היינו באיזושהי עריכה.
רותם: כבר היינו במיליון כאלה. כרגע זה יותר מנטלי, זה באמת להגיד, אבל מה אתה רוצה להגיד בעצם?
עומר: בדיוק. זה יותר מנטלי, וזה להגיד "הספר הסתבך לי". היה מסר פשוט, עם… מסר מאוד אחיד והוא באמת איבד את עצמו לדעת. וגם אני חושב, יותר מזה, איבדתי ביטחון. איבדתי ביטחון ביכולת שלי לעזור לאנשים אחרים ב… אני נכנסתי, שבאמת מטיף נגד הדבר, נכנסתי למלכודת של… את מי זה יעניין? את יודעת, אני קורא סיפורים כאילו של עצמי בספר הזה, ואני אומר, את מי זה יעניין? למי אכפת? ואז אני מתחיל להעיף גם חלקים… [צוחקים] לא, סתום את הפה, כאילו, אוף… וזה ממש נכנס למקומות של, אני לא נותן מספיק ערך, אני לא נותן מספיק טיפים, זה לא שיטה, אין… וכל הדבר הזה הולך ובעצם…
רותם: ואתה לא חש שזה הקול של החרדה שלך, וזה בדיוק הדבר שאתה מדבר עליו בספר?
עומר: אני חש, אני יודע לדבר אותה, עובדה שאנחנו ממש מקליטים את הפודקאסט הזה, ואני לא מסתיר את התהליך.
רותם: לא, לא בקטע מסתיר, להפך, בגלל שאני אומרת, אתה… זה קולות של חרדה. האם הקול הזה… למה מתוך הדברים האלה להקשיב? בוא ננקה את "אני לא כותב מספיק טוב, את מי זה יעניין", ואת הזה זה כן, כאילו…
עומר: אבל אני לא טועה, יש בעיה בספר.
רותם: כן.
עומר: יש בעיה בספר, והוא תקוע והוא לא זורם מספיק טוב. אני כן יודע להרגיש את זה, אפרופו חרדה, אני כן יודע להרגיש את זה על הכתיבה שלי. כשהכתיבה שלי תקועה, ואני תקוע על אותו משפט כבר מאה שנה, וזה לא פאנץ', אני רוצה להגיד. זאת אומרת, אם זה פאנץ', אז כאילו, אני מחפש מה הכי מצחיק, וזה לוקח זמן. אבל משהו בכתיבה תקוע, אני כבר חודש שלם על, על… פרק 4, הלחץ מתחיל להצטבר אצלי ברמות, כי אנחנו כן עובדים עם איזשהו דדליין של ספר שצריך לצאת, ובעולם האמיתי שבו אתה כותב בתשלום, דדליין הוא חלק מהדבר, והדדליין בהחלט נושף שם, ואני באמת לא יודע מה לעשות. אז כעורכת, מה עושים?
רותם: תראה, הדראפט הקודם שלך היה דראפט שכבר היית מרוצה ממנו, כאילו לא… בידיעה שצריך לתקן עוד דברים…
עומר: הייתי… עפתי עליו.
רותם: עפת עליו.
עומר: עפתי על הדראפט הקודם.
רותם: וכן, יש לציין, קיבלת "כן" מכל ההוצאות. כן קיבלת גם ביקורת אחידה, או בקשה אחידה, כאילו, מכל מי שקרא, בין אם זה הוצאות ובין אם זה אנשים הקרובים אליך שבאמת קראו ונתנו את דעתם, ש… אוקיי, אתה מדבר על שפע ואומר, השפע כמו שאנחנו מכירים אותו לא קיים בעצם, וכאילו… ועושה שם מהלך מאוד יפה של להבין ולספר למה כאילו אתה… אתה הבנת את זה ומה אתה, איפה אתה מחפש כאילו, במקום, ובסופו של דבר הם כאילו מסיימים את הספר ואומרים… שוב, תגובה אחידה, קולח, מעניין, מצחיק, לא יכולתי להוריד מהידיים…
עומר: לא הצלחתי…
רותם: ספר מדהים, אבל בסוף סיימתי אותו ולא הבנתי מה אני צריכה לעשות. כאילו, אוקיי, אז כאילו, אז מה זה בעצם שפע? אז מה אתה בעצם אומר לי? איפה המתכון?
ואותי זה מאוד עצבן, כי… מה זה עצבן? עצבן אותי שאתה מיד אומר, [מעבה מעט את קולה] "נכון, הם צודקים, צריך… אין, אני לא אומר בעצם מה צריך לעשות". [בקולה הרגיל] אמרתי לך, "לא נכון, אתה לא צריך להגיד…"
עומר: מת על החיקוי שלי. אני אף פעם לא עושה חיקויים שלך…
רותם: זה חיקוי גנרי של גבר.
עומר: זה פשוט מדהים.
רותם: חיקוי, זה כמו… זה ממש חיקוי גנרי של גבר. שיבינו שזו לא אני אמרתי. [צוחקים] ואז… ואז בעצם אמרתי לך, "אבל שנייה, הספר הזה בדיוק מדבר על זה, שאומר, גורואים של שפע בכל העולם מספרים לנו שיש איזשהו מתכון ואיזשהם דברים שאנחנו צריכים לעשות, מספר צעדים כאלה וכאלה, ולא ככה, ובדיוק ככה, ובדיוק ככה, ולעשות ככה, וביום, ובלילה, ובזה, ותודה, והודיה, והוקרה, ותכתבו, ותזמנו, ותחשבו… וזה קשקוש! ואתה אומר בספר שלך, זה קשקוש!" אז איך עכשיו אתה האדם שאומר "זה קשקוש", אומר, "לא, אבל עכשיו אני אגיד לכם, אחת-שתיים-שלוש, מה צריך לעשות"? הרי זה מטומטם, אתה לא יכול… שוב, וזה עמוד שדרה של כותב. כאילו, אתה לא יכול שאנשים יגידו לך, "אוקיי, הבנתי את הספר, אז מה המתכון?" לא הבנתם את הספר.
אם אתם… ושם הבעיה, אם אתם מחפשים מתכון בסוף הספר, זאת אומרת שמשהו בספר נותן לאנשים תחושה שעוד רגע הם יקבלו תשובה, איך צריך לפעול. ואולי זה דבר שצריך לשנות, למשל, בתוך הספר, להגיד, כמו אפילו להכניס את זה בפתיחה, ובאמת להכניס את זה בתוך הסיפור, כאילו, תלכו איתי שנייה, ואתה כן עושה את זה שם, כאילו, אני יודע שזה נראה מעבר מוזר, אבל תהיו איתי שנייה. וממי… [צוחקת]
עומר: ככה נראות פגישות עבודה של זוג.
רותם: אתה יודע מה? אני חושבת שזה הסיפור, זה העלילה. וזה הכוח האמיתי שלך. הכותב בגוף ראשון שאתה, אין… באמת, שוב, לא כי אני בת זוג שלך, ויכול להיות שאני לא מאוד אובייקטיבית, אבל אין מישהו שכותב בגוף ראשון יותר טוב ממך.
עומר: הו… [רותם צוחקת]
רותם: וזה הכוח שלך. להגיד לאנשים, "תקשיבו לי שנייה ובואו רגע", והם יבואו. והם באים. והם לא מצליחים להניח את הספר מהידיים. זה לא ספר שאין בו עלילה, ועכשיו אם תבנה איזושהי עלילה, זה ידבק. הגיבור עובר שינוי, אני כקוראת מניחה את הספר בסופו של דבר, ואומרת, "אני חושבת שמשהו השתנה בי, אני חושבת שהבנתי משהו". וגם זה דבר שאתה שמעת מאנשים.
מאירה אמרה, "אני חושבת שהספר לא מגיע עד הנקודה שבה צריך… שאתה אומר לאנשים מה זה…" ויום אחר כך כתבה לך, "אתה יודע מה? היום מצאתי את עצמי ממש נזכרת במשהו שקראתי שם, ומשנה את הפעולה שלי ואת הדבר שעשיתי, ו… וואו, עומר, כאילו הספר שלך שינה לי משהו". זה דבר! עכשיו, אני חושבת שזו הבטחה שאפשר להניח בתחילת הספר, וזה כן מקום… תראה, אתה משתחרר מכל כך הרבה כבלים, כאילו, של… לא כבלים, אבל כאילו המקומות הנוחים. יוצא מכל כך הרבה אזורי נוחות שלך, כולל להשיל את הפרסונה… אתה יודע, הצינית, הקצת מתנשאת, הזה… ולהגיד אני לא יודע, ואני לא מבין, ואני חרד, ואני כאילו, באמת לשים בחוץ הרבה חלקים שאף פעם לא העזת להחצין אותם, בטח לא בשמך. ועכשיו, אתה יודע, גם זה, גם הכותב שאתה, כאילו, באמת, יש שם כזאת אותנטיות, וכל כך קל לעקוב אחרי זה, ואני חושבת שלפשט את זה עכשיו יהיה עוול לספר. להביא משהו פשוט יותר.
כי כן, דיברנו על זה קודם, וכאילו, אמרת, זה נהיה מסובך. אני מסכימה שיש שם כמה פלונטרים כאילו שהם בעיקר יושבים… אני חושבת שזה הרבה פחות דרמטי ממה שאתה חושב. אני חושבת שכן יש שם, כאילו, יש שם פלונטרים שצריך פשוט לנקות אותם, להוריד את זה… שאגב, כן צריך לשבת עם הטקסט. לשבת עם הטקסט ולהגיד, הנה, זה… אפרופו עוד גם דברים שאנחנו מלמדים אנשים, יש דברים שאם אני אוריד אותם והקורא לא ירגיש, לא צריכים להיות שם. ויש כמה כאלה. יש פרקים כאלה, כבר עלינו עליהם בעבר. זה ינקה את הספר וזה יחסוך לופים.
עומר: אז אני חושב, א', תודה על הדברים היפים האלה.
רותם: לפעמים זה פשוט שיחות מוטיבציה.
עומר: אבל זה… מה אני… למה אמרתי, "בואי נקליט את הפגישה הזאת"? כי הפתרון הוא מנטלי. כמה עבודה… אמרנו את זה כבר בפרק השני של הפודקאסט שלנו, שהוא בלי… הוא אחד הפרקים ה… באופן לא מפתיע, זה מה שהתכוונתי לומר, אחד הפרקים הפופולריים ביותר של הפודקאסט שלנו, כי כמה מנטליות יש בדבר הזה. את אומרת את הדברים שאת אומרת, ואני חושב, אני מפחד להיות המספר הזה. אני שם מחקרים, ואני שם דברים, כי אני אומר, "מי שם… אני הבאתי איזשהו שפע? אני מתהדר באיזה חשבון בנק יוצא דופן? אני זימנתי דירה בתאילנד ו…?"
רותם: אבל אחד הדברים שאתה אומר בספר זה שזה לא מתבטא בזה בהכרח.
עומר: זה נכון.
רותם: שהשפע לא מתבטא בחשבון בנק, ולא בדירה בתאילנד.
עומר: זה נכון, אבל אני מסתובב עם המחשבה של, "ומה אם אני טועה? מה אם כל הדבר הזה שאני עכשיו מנסה…" אני באמת… תראי, בסופו של דבר הספר הזה מגיע ממקום מאוד אישי. הוא לא נולד בפראג ב… אני עמדתי בגיל 24 אחרי התקף החרדה הראשון שלי, מול מדף ספרים שהיה… באמת, במרתפי החנויות אז, הם באמת התביישו להציג את הספרים האלה אז, זה לא היה כמו היום בשום דרך, מול ספרי העזרה העצמית, ובאמת חיפשתי איזשהו ספר שידבר אליי בשפה שלי, ויסביר לי מה צריך לעשות.
הספר הזה באיזשהו מקום נכתב לילד, אני קורא לזה ילד…
רותם: לנער, כן?
עומר: לצעיר שהייתי…
רותם: שחווה חרדה לראשונה.
עומר: שחווה חרדות. ואמרו לו, "תשלוט במחשבות שלך", "תחשוב רק חיובי". ואי אפשר. אי אפשר לעשות את הדבר הזה, זה לא ריאלי, ובאמת, הספרים האלה עשו את ה… בשבילי, כן? אני מנסה שלא להיות מאוד נחרץ, אבל עשו בשבילי את הפעולה ההפוכה. ויש לא מעט אנשים שאני יודע שמסתכלים על הקורסים האלה, והספרים האלה, לא רק בבוז, אלא גם באיזושהי הרגשת תסכול איומה של להגיד, הנה, כישוף כסף, או כך תזמנו… ולא מצליחים… ואני רוצה להגיד לאנשים האלה שדווקא להם, בגלל שאני חושב, אני יוצא מנקודת הנחה מאוד… בעיניי מסוכנת, אבל אני חושב שאני צודק, שאנחנו חולקים את אותו הפצע, אני והאנשים האלה, הספר הזה כן יכול לדבר אליהם.
אבל אני כן רוצה לתת כלים לאנשים, והספר הזה לא נותן… לא מצליח לתת עדיין, או לפרוט את הכלים. השאלה היא האם… אם אני אספר את הסיפור שלי פשוט, ואיך הגעתי לזה, השאלה היא, האם זה ייתן לאנשים את הכלים שהם צריכים? לא אכפת לי עכשיו מההערות, או מדברים כאלה, אני מדבר מתוך הפאשן, ואם מאזיננו זוכרים, הפרק הראשון שלנו הוא "מה הלמה שלך?" והלמה הוא איזושהי עמוד שדרה של ספר.
האם אני בן ה-24 היה קורא את הספר הזה, וא', הוא היה מוצא בו את החיבוק שהוא מאוד חיפש, וב', איזשהן עצות פרקטיות שהיו מאפשרות לו לעשות משהו?
רותם: אני חושבת שאתה בן ה-24 היה מוצא שם את החיבוק. אתה יודע את זה גם. קודם כל, לקרוא ולהגיד, "יה, גם אני ככה, ואני לא המשוגע היחיד, ואני כאילו, והנה עוד מישהו שלא מבין…"
עומר: גם זה חלק מהפחד, אגב. זה ספר חשוף בצורה בלתי רגילה…
רותם: נכון.
עומר: כולל דברים שאף אחד לא יודע עליי, כולל הקרובים ביותר, שבעצם נועדו… אני שם אותם שם לא מתוך איזה רצון להתפשט מול כולם, אלא באמת כדי להגיד, "אי אפשר לדבר על שפע מבלי להציץ לחלקים האפלים ביותר של הנשמה שלך ולראות איפה אתה פצוע".
ואני לא מרשה לעצמי, ככותב אישי, שהרי עשיתי סדנה אחת-עשרה שנה, שדיברה בדיוק על הדברים האלה, אי אפשר לדלג על החלקים הלא נעימים האלה.
רותם: כן.
עומר: ונשאלת השאלה, אני חושב, ופה, אני חושב, לב ליבה של ההסתבכות, עכשיו כשאנחנו מדברים על זה, אני קולט, האם זה מספיק?
רותם: אתה יודע מה? יותר משזה מספיק, זה המסע שהספר הזה צריך להעביר אותך. וזה מסע שעדיין אתה מתקשה… כאילו, שים לב שבכל פעם שהגעת למקום של חוסר ביטחון, אז באמת הכנסת מחקרים, ראיונות שעשית, נהיית מצחיק, פתאום כתבת פרק, כאילו, קורע מצחוק על זה, משהו ש…
עומר: צריך גם להגיד, עשיתי המון ראיונות לקראת הספר הזה. המון, יש המון חומר גלם.
רותם: וגם עשית המון דברים כאילו מאחורי הקלעים, באמת, כאילו, אתה יודע, הלכת למכשפות, והיית זה…
עומר: מפה אינדיאנית…
רותם: ונפתחת לעולמות, כאילו, כן, שאמרת… שבעבר רק היית צוחק עליהן, וכאילו, אמרת, "אוקיי, אני בעיקר מפחד מהם, אני צוחק על זה כי אני מפחד מזה, ועכשיו אני הולך לבדוק מה זה". בהרבה אומץ, אגב, ובאמת, ופתיחות, ובאמת מצאת שם, שוב, תשובות, ולפעמים עוד חומר למחשבה.
חלק מזה נכנס לספר, חלק לא, אבל אני חושבת שהשיעור האמיתי, המסע האמיתי שהספר הזה יעביר אותך, ואני חושבת שזה הדבר שאנחנו צריכים לזהות אותו, וכאילו ל… אולי בשלב הזה של הכתיבה, כי נכנסת כאילו לתוך הפרויקט הזה עם מין, שוב, עם מין מחשבה שאתה כבר יודע מה זה הולך להיות, אבל, ועכשיו אתה הולך לעשות את זה, וזה מפתיע אותך.
עומר: ראינו אתמול בדוב, ראינו אתמול את העונה השלישית, לא נעשה ספוילרים.
רותם: הפרק האחרון…
עומר: אבל יש פרק מאוד יפה שבו קרמן לומד עם אנדראה השפית, ושואל אותה, "אם היית במצבי, מה היית מייעצת לי?" היא, אנדראה, בדיוק, היא שפית מאוד מאוד ותיקה, 30 שנה במקצוע.
רותם: כן, והיא סוגרת את המסעדה.
עומר: והיא סוגרת המסעדה שלה, זה לא ספוילר בשום דרך, והיא אומרת לו, איך היא מנסחת את זה? "אין לך מושג מה אתה עושה, אתה בלתי פגיע".
רותם: כן.
עומר: אז אני חושב שכשאתה שיוצא לדרך עם ספר…
רותם: אתה בלתי מנוצח.
עומר: אתה בלתי מנוצח, נכון, אתה חייב לצאת עם איזושהי נקודת הנחה.
רותם: אתה חייב לצאת כאילו, אתה יודע, קצת מטומטם לקרב.
עומר: מאוד. מאוד.
רותם: זה, בסוף הרי…
עומר: זה לא תהליך נכון אם אתה לא מסתכל על הפרק הראשון שלך אחרי חצי שנה-שנה, ואומר, "אלוהים, מה זה?"
רותם: כן, "מי כתב את הדבר הזה?"
עומר: "מי כתב את הדבר הנורא הזה?"
רותם: ואני חושבת שבאמת הספר הזה העביר אותך מסע מאוד משמעותי, כי כאילו, חוץ מלהבין כמה אתה יודע כבר וכמה עברת, וגם, אתה יודע, לבחון באמת מקומות שאתה יודע, שלא פשוט להסתכל עליהן, של אגו, ושל… חוץ מהחרדה שהיא כבר בחוץ. באמת, כל מיני כאילו חלקים בך שממש הנחת אותם. ואני יכולה להבין את החוויה של כאילו להגיד "את מי זה מעניין?" אבל אני חושבת שאחד הדברים שקרו מהשבעה באקטובר, זה שגילינו אותם שהסיפורים שלך מעניינים אנשים. כאילו, הם בהחלט מעניינים אנשים, ויש להם… הם מצליחים לגעת באנשים באופן מאוד מאוד עמוק.
עומר: שאני לא מצליח להבין אותו דרך אגב, אני חושב שהרבה כותבים…
רותם: שאתה לא מצליח להאמין לו.
עומר: אני לא יודע אם להאמין לו, אני חושב שהרבה כותבים אצלנו לא… ואני חושב שככותבת, גם את לא יודעת, גם אני, אתה לא מבין, אתה זה אתה, כאילו, אתה כותב כמוך, ופתאום אנשים מגיבים לדבר הזה בדרכים שלא ידעת שאפשריות, ואתה אומר, "אין לי מושג מה… אין לי מושג איך הדבר הזה פועל". זה גם…
רותם: וגם מה שנותר לך זה פשוט להמשיך לעשות את הדבר שלך.
עומר: כן.
רותם: ולא עכשיו לחשוב, כי אתה מגיע כבר לאיזה שלב סיום, ואתה אומר, "הנה, ועדיין לא נתתי כלים". יכול להיות שזה ספר שצריך להגיד באופן מאוד מובהק, יש כלים, כאילו, אבל, אתה יודע, להגיד לאנשים סתם, ברע, כן? להגיד לאנשים, "תהיו אותנטיים". עכשיו, איזה… מה הכלים להיות אותנטי? [עומר צוחק] יש לזה כלים? באמת, יש לזה כלים? כאילו, אנחנו יכולים… אתה יודע, זה עבודת חיים. תנקו מעצמכם שיט, כאילו, תלכו לטיפול… [מגחכת] מה זה, כל אחד בדרך שלו, אני לא יודעת, אנשים צריכים… נורא קשה לתת כלי, כי אתה מדבר על דברים כל כך מהותיים, ועל שינוי נורא נורא עמוק, שאתה עצמך עושה ועשית, שהלוואי והיו לזה כלים. הכלים הם… כל אחד, כאילו, מייצר את הכלים שלו, וזה נורא קשה לבוא ולהגיד לאנשים, תשמעו, אני רק אספר לכם את הסיפור שלי, ואני חושבת שזה גם…
עומר: נורא מפחיד.
רותם: זה מפחיד, אתה צריך לשים אבל את הציפייה הזאת ממך… כאילו שאם אדם שלוקח את הספר, הוא אומר, אוקיי, אני אקרא, ובסוף הספר הזה, אני אדע, משהו יקרה לכם במהלך הכתיבה. כלים, זה לא בדיוק הדבר שאתה מדבר עליו. אתה תעביר אנשים חוויה, אתה אלוף העולם בלהעביר אנשים חוויה בתוך טקסט קצר וטקסט ארוך. אנשים… אתה יודע לקחת אנשים למסע הזה. ואתה צריך לסמוך על עצמך שאנשים ירצו להישאר שם עד הסוף. ובסופו של דבר, אולי צריך בספר מהסוג הזה להגיד באופן ברור, "הגעתם לסוף הספר, כלים כאילו לא היו פה, אני באמת סיפרתי לכם את ה…" ושוב, כן, כמובן בניסוח גרוע, "סיפרתי לכם את הסיפור שלי, תיקחו מזה מה שתיקחו, אבל תנו לדבר הזה לעשות בכם…"
עומר: השאלה היא אם זה לא… השאלה היא אם זה לא… דווקא מתוך השיחה הזאת עולה לי שבאמת אולי הקו המנחה שלי צריך להיות מה אני בן ה-24 היה צריך לקרוא. וכל מה ש…
רותם: אתה בן ה-24, אני חושבת, חיפש שיטות. ואני לא בטוחה שהספר מיועד לך בן ה-24. [עומר מהמהם] אני חושבת שהוא מיועד לאנשים כמוך היום, והוא פונה, הוא… שוב, יש בו משהו מאוד מאוד מורכב, ואני חושבת שאסור לך לוותר עליו, ואתה כאילו… הכי קל עכשיו לנקות כאילו מהספר הזה את המורכבות שלו, להגיד משהו פשוט: חרדה, שפע, זה דומה, הנה, אחת, שתיים, שלוש, עשיתי ככה, שיניתי ככה, ועכשיו אני זה. אבל זה לא נכון. זה יהיה… זה יחטא לדבר שאתה רוצה להגיד.
ואתה רוצה לדבר על מורכבות החיים, על המורכבות שבגדילה אמיתית, ספר התפתחות אישית, חברים, התפתחות אישית, זה דבר שעושים כל החיים. אתה לא קורא ספר, בסופו אתה אומר, "זהו, התפתחתי אישית, אני עכשיו יודעת לעשות אחת, שתיים, שלוש, וכאילו, והחיים שלי השתנו". אין דבר כזה! וזה הדבר שאתה אומר בספר. "חבר'ה, ספרי עזרה עצמית, שאומרים לכם, בסוף הספר אתם תהיו בן אדם אחר, הם שקר". אז אתה לא יכול לעשות אותו דבר. ובסוף הספר, זה להגיד, "אני מקווה שמשהו פגש אתכם".
ואני, כאילו, אתה יודע… או אתה יודע, להגיד, "רציתי נורא לכתוב, לתת לכם בסוף הספר, אבל אין. אבל אין, העבודה היא בלתי נגמרת. העבודה העצמית היא בלתי נגמרת. התפתחות, זה דבר בלתי נגמר. הספר הזה יכול להימשך לנצח, ויכול להיות שיהיה ספר המשך. אני חייב לשים…"
עומר: כל שנה. [צוחק]
רותם: כן, "אני חייב לשים את הנקודה פה. תצטרפו לבלוג שלי, אני אעלה כל יום פרקים. אבל אני חייב לשים את הנקודה פה", ואתה יודע, ולסכם איכשהו את הדברים. אתה באיזשהו מקום צריך לעצור פשוט. הספר הזה צריך לעצור באיזושהי נקודה שהיא, כאילו, שוב, זו בחירה איפה הנקודה הנרטיבית.
ואגב, גם זה דבר שאתה אומר בספר, הרי אתה מדבר על זה שגם קומדיות רומנטיות מסתיימות, כאילו, ברגע שמגשימים את הדבר, ואף אחד לא מדבר על הקושי שבא אחרי.
עומר: נכון.
רותם: והספר הזה מדבר על הקושי שבא אחרי. הוא מדבר על ה… הוא לא… אתה לא אמור לסיים את הספר הזה באיזו הבטחה. סליחה, כן? אתה אמור לא לדכא, אבל כאילו, באמת, להביא את העמדה הדפרסיבית של מלאני קליין. [צוחקים] לא, שלהגיד כל זה גם וגם. חבר'ה, כאילו, תשמעו, אין איזה שפע, ואין איזה חיים מושלמים ומדהימים, ואתם תגיעו אליהם. ואנחנו גם לא קורבן של המציאות. החיים הם איפשהו באמצע. הם היכולת שלנו להשתנות ולעשות… ולתת לחיים לעשות בנו ולהחזיר להם, אתה יודע, להתמודד עם השיט שהחיים זורקים עלינו, ולהשתנות ולגדול מתוך זה. וזה עבודה בלתי נגמרת. לא יהיה ספר שבסופו אתם תהיו בן אדם אחר, לא יהיה, אתם לא. זו עבודה שלכם והיא בלתי נגמרת. ותודה רבה, אני הייתי עומר ברק, אין מה לעשות. [צוחקים]
וגם אם הספר הזה יסתיים בזה שאני כקוראת אסגור אותו ואגיד, "[אנחה] באסה, חשבתי שהוא יגיד לי, כאילו, מה אני יכולה לעשות". עדיין אני אלך איתך בראש, עם הסיפורים שלך והדברים שאמרת, ועם החיבורים המאוד לא צפויים שאתה עושה שם, בין, כאילו, אתה יודע, ספוילר, בין שומרי משקל לחרדות, כאילו, באמת, כל מיני מהלכים מאוד מאוד מעניינים. אני חושבת שחבל לוותר עליהם.
צריך לנקות משם את כל מה שהוא לא הספר. כל מה שהוא אומר כבר את אותו דבר בפעם השנייה שכבר עשינו סיבוב כזה. אני חושבת שזה… שלא צריך לבנות אותו מחדש. והפיצוח שלו הוא באמת בלהגיד, כאילו, בלשחרר אותו להיות מה שהוא.
עומר: איזה מפחיד זה.
רותם: כן.
עומר: כן.
רותם: אבל הוא ספר מעולה. די, אתה מסיים אותו. אתה סתם. אתה סתם עכשיו, כאילו, באמת מנשנש את הספר מכל מיני כיוונים.
עומר: מה, מכל מיני כיוונים?
רותם: שתעזוב אותו.
עומר: [צוחק] תניח לו.
רותם: תניח לספר. אגב, רוצה לומר, אני יודעת עם הדדליין והכל, אולי זה הדבר הנכון לעשות רגע.
עומר: מה, להניח לזה?
רותם: להניח לזה.
עומר: לא תעזבי אותי.
רותם: [צוחקת] זה דבר שהוא מציע לאנשים לעשות, אבל לא מסוגל לעשות בעצמו בחיים.
עומר: לא מסוגל לעשות בעצמי. את יודעת כמה עצות אני נותן לאנשים אחרים שאין לי שום יכולת לעשות אותם בעצמי?
רותם: תניח לספר.
עומר: לא רוצה.
רותם: שבוע. שלושה ימים.
עומר: לא רוצה.
רותם: תניח לספר.
עומר: לא רוצה, אני רוצה לכתוב אותו.
רותם: תן לו רגע.
עומר: לא רוצה.
רותם: אבל הוא כתוב.
עומר: הוא לא כתוב.
רותם: הוא כתוב.
עומר: הוא לא כתוב.
רותם: הוא כתוב.
עומר: הוא לא כתוב. הוא צריך… כי תראי, לצד הדברים המאוד מאוד יפים שאת אומרת, ואני חושב שבפודקאסט זה הראינו מה תפקידו של עורך, מבלי לדבר על מה תפקידו של עורך. לפעמים עורך הוא… מה זה לפעמים? אני חושב שלרוב כעורכת את מוצאת את עצמך בכובעים מנטליים בכלל, לא… לא בשום…
רותם: לא, העבודה הקלה וזה, שוב, זו העבודה הכי מעניינת בעולם, אבל אני אומרת, לשבת מול הטקסט ולהוריד את הפסקה הזאת, ולהוריד את זה, ולהגיד, "הפרק הזה לא צריך להיות פה", וזה, זה כאילו העבודה היותר קלה. אני חושבת שהדבר היותר משמעותי זה באמת… להבין שזה מה שאנחנו עושים עם כותבינו כל הזמן.
להבין איפה זה יושב, כאילו גם… לפעמים הבעיה היא בספר, ולפעמים לא. אני לא חושבת שהפעם הבעיה היא בספר. הבעיה היא אולי בהצהרת כוונות בתוך זה, ובאמת ללכת עד הסוף, עם הדבר שהתחלת איתו. אם תתחיל עכשיו לשנות את זה, זה יהיה לא אותנטי.
עומר: יכול לנסות, נראה, נדווח בפרק הבא. לא נדווח בפרק הבא, כי בפרק הבא יש לנו אורחת…
רותם: נכון!
עומר: אורחת. אורחת אורחתית. אבל כן, יכול להיות שזה… אני חושב שזה לפחות כיוון… סתם, זה מצחיק לדבר כאילו מצד אחד מתוך הכותב במצוקה, ומצד שני, כמו איזה…
רותם: מגיש הפודקאסט, כן.
עומר: כמו איזה מגיש הפודקאסט שמסביר על מה שזה, אני כולי ברעד, ו… [רותם צוחקת] לא, אבל יכול להיות שזה באמת, זה הפישוט שאנחנו מחפשים, וגם אני באמת אומר, אני מפחד להיות המספר הזה, וזהו. מכיוון שאני מפחד שאני לא מספיק.
רותם: כן, אתה לוקח על הגב פה מה שבספרים אחרים יש לך גיבור, ויש לך עלילה, ואתה אלוף העולם בעלילה, ואתה מת על עלילות, כי אחד הדברים שעלילה מקלה, זה כאילו תמיד אפשר לחזור לעלילה.
עומר: נכון.
רותם: ולהגיד, "אה, נכניס פה עוד אירוע, נעשה איזה… אה, הנה, הוא עשה ככה, והנה, נחבר את זה עכשיו, וכאילו…"
עומר: דיאלוגים.
רותם: דיאלוגים. נורא קל, כאילו, מה זה נורא קל? עלילה, יש בה המון יתדות שעוזרים לנו לצלוח כאילו את הכתיבה, גם את המקומות המנטליים. ואגב, לפעמים אנחנו עושים את זה עם אנשים, אומרים, "רגע, אז בואי תראי, אולי את הפרק ההוא, שהם נפגשים, פה ושם אפשר להוריד", ואז זה כמובן משנה גם משהו מנטלי, ואנחנו כל הזמן עסוקים בספר.
פה אין את המרחק הזה, גם כי אתה מודע לזה שאתה כותב על עצמך, וגם כי אתה כותב על עצמך. כאילו זה, אין פה גיבור להתחבא מאחוריו, ואין פה עלילה להתחבא מאחוריה. זה אתה, אלה החיים שלך, אלה המחשבות שלך, אתה מכניס אנשים לתוך הראש שלך.
ואתה עכשיו בשלב שבו החרדה מדברת, ואתה יודע, ולהגיד, "כן, זה באמת מעניין, זה מחזיק ספר שלם". לא יודעת. בעיניי כן, אבל עד שזה לא… וכנראה גם בעיניי כל מי שקרא את זה עד היום, כן. בסדר, יש דברים לעבוד עליהם, אתה עושה אותם עכשיו, אבל זה רק אם תעשה תדע.
עומר: לעזאזל.
רותם: לעזאזל.
עומר: טוב, זה היה פרק מיוחד, אך אני חושב ש…
רותם: מקווה שהאנשים גם לקחו… לא נתנו כאן שום טיפ.
עומר: לא.
רותם: שום מתכון.
עומר: שום ערך.
רותם: ואולי מישהו יסיים את הפרק ויבין משהו על כתיבה.
עומר: או איך היא עובדת.
רותם: או איך היא עובדת.
עומר: או על המנועים ש… כן. אנחנו נאחל הרבה מדליות, מעט טילים.
רותם: וזהו.
עומר: זהו.
רותם: הרבה פחמימות.
עומר: שבוע טוב.
רותם: שבוע טוב.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentarios