top of page

סליחה על השאלה - ההסכת ' - פרק 1: חירשים

הארוחות המשפחתיות שהייתה יושבת בשקט ומביטה מהצד. החברים שלא הבינו אותה. המורים שדיברו עם הגב אליה. והרגע בו הבינה שגם בתה הקטנה חירשת. שיחה עם נופר צעירי, מקעקעת וחירשת כמעט מלידה.

 

אתם מאזינים ל"כאן הסכתים" - הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

[מנגינת פתיח מונוטונית של קסילופון]

אהוד: שלום וברוכים הבאים ל"סליחה על עוד שאלה" - ההסכת ששואל עוד קצת שאלות את אחת או אחד ממשתתפי התוכנית "סליחה על השאלה".

המפיקות הן אירה וקסלר וילנה גולדברג, הטכנאי הוא שרון לרנר, ואני אהוד עזריאל מאיר.

לפני... שנה בערך, קיבלה נופר צעירי בשורה קשה מהרופא שלה - 'יש משהו לא תקין בשתל שלך', הוא אמר, 'את תאלצי להוריד אותו'. במשך חצי שנה חיה נופר כחירשת לגמרי. "פתאום אני לא שומעת כלום, אני בעולם של דממה", היא אמרה, "לפני זה לא הייתי מסוגלת לעבור יום בלי לשמוע. אני מהאנשים שקמים בבוקר וישר שמים את המכשיר שלהם. לא רציתי לצאת מהבית. אני נראית בסדר, אני נראית רגילה, ואנשים לא רואים את הבעיה שלי. חירשות זאת בעיה שקופה." שלום נופר צעירי.

נופר: אהלן, שלום.

אהוד: תודה רבה שבאת.

נופר: בשמחה.

אהוד: אני, אני חייב להגיד שקודם היה לי פדיחה קלה כי התקשרתי אלייך כמה פעמים ואת לא עונה ולא נעים לי...

נופר: [צוחקת]

אהוד: ובסוף פתאום עונה בכלל מישהו אחר.

נופר: כן.

אהוד: ורק כשהוא עונה ואני שומע אותו מדבר איתך אני פתאום... אהה... אמרתי איזה - וואי, רגע, מה עשיתי? הייתי צריך אולי לכתוב. כי היה לי בראש שבגלל שיש לך את השתל, אז את שומעת.

נופר: נכון.

אהוד: זה... זה... המחשבה שהייתה לי בראש. אני מבין שטעיתי לגמרי.

נופר: [צוחקת] נכון. אני רגילה לזה, זה קורה לי על בסיס יומיומי, שאנשים מתקשרים ו... אהה... צריך להסביר... להסביר להם שאני יכולה, כאילו... אני לא יכולה לדבר בטלפון בעצם.

אהוד: השתל לא אמור...

נופר: אז אהה... אהוד: ... לטפל בזה?

נופר: השתל זה בעצם, ברגע שעושים את השתל אז צריך לעבור איזשהו תהליך של שיקום. זה לא שאני שמה את השתל וזהו, אני שומעת לכל דבר. אממ... זה לוקח זמן. אימונים שמיעה אהה... צריך לאמן את המוח ללמוד לשמוע מחדש.

אהוד: מה זאת אומרת? אני, אני רק רוצה ל... פשוט, אנשים לא רואים, אנחנו פה באולפן.

נופר: נכון.

אהוד: ואת... את לא עם אוזניות. אני... כשאנחנו משדרים באולפן, אנחנו תמיד שמים אוזניות בשביל שנוכל לשמוע אחד את השני.

נופר: נכון.

אהוד: ואז, רציתי לתת לך אוזניות...

נופר: [צוחקת] נכון.

אהוד: ... אמרתי, אני לא... מה אני אעשה עם זה?

נופר: נכון, בעצם כשעושים את הניתוח אז גם אם יש שרידים של שמיעה, אז... בתהליך של הניתוח לפעמים נפגע העצב שמיעה.

אהוד: אוקיי...

נופר: ואז מאבדים את השמיעה לגמרי, ובעצם שומעים דרך השתל. עכשיו, השתל הוא לא בתוך האוזן, הוא מחוץ לאוזן. בגלל זה אני לא יכולה לשים את האוזניות כי זה מעל אוזן כזה.

אהוד: ואם תשימי את האוזניות על השתל?

נופר: זה, אפשר כאילו לשמוע, אבל זה לא נוח וזה פחות טוב.

אהוד: הבנתי... איך...

נופר: כן.

אהוד: ... איך שומעים עם שתל?

נופר: [צוחקת]

אהוד: סליחה על העוד שאלה.

נופר: חופשי.

אהוד: מה, מה... זה לא שמיעה רגילה... מן הסתם?

נופר: אפשר להגיד שבהתחלה זה נשמע מזעזע, זה נשמע מאוד-מאוד רובוטי. זה מתכתי כזה. יש אנשים שאומרים שזה נשמע כמו מיקי מאוס, כאילו, צפצפני כזה. ו... עם זמן זה משתפר וזה הופך להיות... כאילו, בשבילי זה נשמע טבעי. יכול להיות שזה לא כמו שמיעה רגילה, אבל זה משהו שקשה לי להשוות, כי אני חירשת בשתי האוזניים.

אהוד: אז אני... אני חושב שזה בדיוק ההזדמנות...

נופר: כן.

אהוד: ... שבו קצת תספרי לנו על עצמך, איך אהה... איך בסופו של דבר הגעת פה לאולפן?

שניהם: [צוחקים]

אהוד: ולא זה שבעלך הביא אותך [מגחך].

נופר: טוב, אז אהה... קוראים לי נופר צעירי, אממ... אני נשואה להראל, שהוא שומע. ויש לנו ארבע בנות.

אהוד: וואו.

נופר: הקטנה גם כן חירשת עם שני שתלים.

אהוד: וואו.

נופר: כן, היום היא בת שנתיים וחצי. היא עשתה את השתלים שלה כמה חודשים לפניי, כאילו, היה לנו תקופה מטורפת שכאילו קודם היא...

אהוד: כמו בונדינג כזה...

נופר: ... עברה את הניתוח ואחר כך אני עברתי את הניתוח.

אהוד: אבל לפני, לפני... אנחנו... אני מאוד ארצה לדבר על הבת שלך, באמת, אבל לפני זה, בואי תספרי לנו קצת על עצמך אהה...

נופר: כן...

אהוד: את חירשת מלידה?

נופר: אממ... סוג של, כן. אני בעצם, כשנולדתי... לא ראו שיש עליי איזושהי בעיה, כי אימא שלי אומרת שהייתי ממזרתה כזאת, הייתי נראית שאני שומעת והייתי מגיבה, אבל זה בגלל שהייתה לי ירידה בשמיעה, אבל עדיין שמעתי קצת ו... בגיל חמש קיבלתי מכשירי שמיעה בפעם הראשונה.

אהוד: מה היה עד גיל חמש?

נופר: השמיעה הלכה והתדרדרה.

אהוד: אבל עד גיל חמש?

נופר: הייתי בלי מכשירים, היה לי... אימא שלי אומרת שדיברתי קצת לא טוב אממ... לפי הדיבור, בעצם, הם הבינו שיש לי בעיית שמיעה. אממ... זהו.

אהוד: זאת אומרת, עד גיל חמש...

נופר: כן.

אהוד: היית עם סוג של בעיית שמיעה, בלי שממש ידעו את זה.

נופר: כן.

אהוד: רק חשדו.

נופר: כן, כן, אימא שלי אומרת שאיחרתי לרופאים, לבדיקות וזה, כן.

אהוד: את זוכרת?

נופר: לקח זמן.

אהוד: את זוכרת משהו מאז?

נופר: לא [צוחקת].

אהוד: את לא זוכרת שום צליל, שום דבר?

נופר: לא. אני זוכרת שגדלתי, אז כן הייתי שומעת את עצמי, הייתי שומעת... שרה במקלחת. לא שרתי מי-יודע-מה, אבל הייתי שומעת את עצמי במקלחת, ו... הייתי שומעת מוזיקה עם אוזניות, הייתי שמה אוזניות כי הייתה לי עדיין שמיעה, אבל היא לא... עוד לא... זה פשוט הלך וירד עם השנים.

אהוד: עד גיל חמש זה הלך וירד, או שאחר כך עוד?

נופר: אני עשיתי את השתל הראשון בגיל עשרים וארבע.

אהוד: וואו.

נופר: זה... עד שעשיתי את השתל, השמיעה פשוט ירדה וירדה וירדה.

אהוד: ואוקיי, ובגיל חמש מגלים שאת... את עדיין לא חירשת לגמרי. מה את, כבדת שמיעה נחשבת?

נופר: כבדת שמיעה, כן.

אהוד: כבדת שמיעה.

נופר: כן.

אהוד: ואז מה קורה?

נופר: אממ... שמעתי על הניתוח עוד לפני ו...

אהוד: [בתדהמה] בגיל חמש כבר עושים לך ניתוח?

נופר: מה?

אהוד: בגיל, כשאת היית בגיל חמש?

נופר: לא. הייתי... עשיתי את השתל בגיל עשרים וארבע.

אהוד: אני אומר לפני השתל, כשהיית בגיל חמש... נופר: כן.

אהוד: שגילו שאת...

נופר: הייתי עם מכשירי שמיעה.

אהוד: אה, מכשיר שמיעה רגיל.

נופר: כן.

אהוד: אוקיי.

נופר: הלכתי... הייתי בגן רגיל, בבית ספר רגיל... תיכון, הכול, הייתי בבית ספר, כאילו, עם שומעים, מסגרות רגילות.

אהוד: ושמעת כאילו בצורה מסוימת...

נופר: שמעתי עם המכשירי שמיעה.

אהוד: כן.

נופר: ו... נעזרתי בקריאת שפתיים. הייתי קוראת שפתיים... ו...

אהוד: ואת...

נופר: התחיל להיות לי קושי בבית-ספר. שהמורים היו כותבים על הלוח, הם מסתובבים עם הגב, הם ממשיכים לדבר.

אהוד: [מהמהם בהקשבה]

נופר: התחילה לי ירידה בציונים. התחלתי להרגיש ש... וואלה, לא בא לי בכלל להיכנס לכיתה. הייתי מבריזה משיעורים רק בגלל שזה היה נורא-נורא קשה לשבת בשיעור וממש מתסכל.

אהוד: את מדברת על היסודי או על התיכון?

נופר: על כל הלימודים [צוחקת].

אהוד: כל הלימודים, אוקיי.

נופר: וכל ה... גם עד היום קשה... ללכת, לשבת במקום שלא מבינים ו...

אהוד: אבל המורים שהיו ב... לא היו מודעים לזה שאת... לא שומעת?

נופר: היו מודעים, אבל היה הרבה מלחמות איתם. היה כאלה שלא היו מוכנים... כאילו, הם גם שוכחים. שוכחים שאני לא שומעת, אתה יודע, אתה עומד בכיתה ואתה מרצה, ואתה צריך לזכור שיש פה בן אדם שלא שומע.

אהוד: היית מזכירה להם לפעמים?

נופר: אהה... לא [צוחקת]. לא, הייתי מתביישת. התביישתי, כן... אממ...

אהוד: כי? למה התביישת?

נופר: ו... אבל כשהייתי בתיכון...

אהוד: לא. אני אומר, למה? למה התביישת? מה היה הבושה בזה?

נופר: אני גדלתי ב... קודם כל, המשפחה של אבא שלי, אז... סבא וסבתא שלי, זכרונם לברכה, אז הם קצת פרימיטיביים. הם היו מתביישים במכשירי שמיעה, הם גם לא שמעו טוב, ו... הם תמיד היו אומרים לאימא שלי 'בשביל מה את שמה לה את זה? לא צריך' וזה. כן.

אהוד: באמת?

נופר: אהה...

אהוד: מתוך, כמובן, דאגה ו...

נופר: כן, אני מבינה מאיפה זה נובע.

אהוד: כן.

נופר: וגם, אתה יודע, הדור של פעם זה לא כמו היום.

אהוד: ברור.

נופר: פחות... היו מתביישים בזה, כי גם...

אהוד: והם שכנעו, מה, את ההורים שלך שלא תלכי עם מכשירי שמיעה?

נופר: ההורים שלי... היו בעד שאני אלך עם מכשירי שמיעה, בטח. אבל... והם, כאילו, נלחמו בכל הסטיגמות האלה. ו...

אהוד: והסבא והסבתא שלך? שהם היו רואים אותך עם המכשירי שמיעה?

נופר: הם לא אמרו לי כלום, אתה יודע, אבל זה תמיד באוויר.

אהוד: כן.

נופר: כאילו... יש בהם איזה... זה, אני חושבת שבגלל שלפני שלושים-ארבעים שנה, מי שהיה בן אדם שהוא לא שומע טוב היה נחשב למפגר. היו שמים אותם במוסדות... בנפרד, לא עם כולם, כאילו... ולא במסגרות רגילות.

אהוד: כן, כן.

נופר: וכשאני הייתי צריכה לעלות לכיתה א' רצו לשים אותי בבית ספר עם חירשים.

אהוד: ולמה לא שמו אותך?

נופר: אימא שלי רצתה שאני אהיה כמו כולם, שאני... אשתלב בחברה ו...

אהוד: וזה עזר? זו הייתה החלטה נכונה של אימא שלך?

נופר: כן, כן. לדעתי, כן. לא הייתי מי שאני היום, אם לא הייתי הולכת ללמוד בבית ספר רגיל, ו... ככה מסתדרת. קשה, קשה לי.

אהוד: כן...

נופר: אבל אני חושבת שיש לי את הכלים להתמודד.

אהוד: איזה קשיים היו לך שאת זוכרת מהבית ספר, חוץ, שאת אומרת, שהיה מורים שמסתובבים... היה עוד?

נופר: קשיים חברתיים, מאוד. קשיים חברתיים. כי תמיד הייתי עם הרגשה שאני... תמיד בצד. אממ... כזה, כולם יושבים ביחד ואז פתאום מישהו אומר 'טוב, בוא נלך לשם, בוא נלך לשם', פתאום קמים... כולם קמים והולכים, ואני לא יודעת לאיפה הם הולכים. תמיד הייתי כזה... הייתי בורחת לספרייה, יושבת בספרייה, קוראת ספרים, שם זה המקום הבטוח שלי, שמה אני לא צריכה לרדוף אחרי אנשים ולהבין מה מדברים ו... מה צוחקים.

אהוד: לא היה אף אחד שבא לילדים בכיתה ואמר להם 'חברים, נופר... תשתפו אותה, היא לא שומעת טוב', לא היה את הדבר הזה?

נופר: אממ... אני זוכרת שהיה... ניסו לעשות הסברה. העבירו שיעור שמסביר... מה זה להיות בן אדם שלא שומע, ואיך צריך לדבר עם בן אדם שלא שומע, אבל גם, זה לא היה...

אהוד: ולא היה לך איזה סייעת, או משהו כזה?

נופר: הייתה לי מורת שמע, שהייתה באה אליי פעם בשבוע.

אהוד: לא, אני מדבר איתך בכיתה כל הזמן, כי היום הרבה פעמים ילדים יש להם סייעת.

נופר: היום יש את זה...

אהוד: אז לא היה?

נופר: ... אז לא היה. כנראה גם בגלל שאני מדברת טוב, וגם הייתי כבדת שמיעה בעצם, לא הייתי חירשת. אז לא היה לי סייעת.

אהוד: אוקיי, ואז את מגיעה לתיכון, ובתיכון בטח גם אותו דבר.

נופר: בתיכון היה...

אהוד: עוד יותר בטח, הקטעים החברתיים...

נופר: בגלל שהתחרשתי... . התחרשתי יותר ויותר.

אהוד: כן.

נופר: אז התחיל להיות לי ממש יותר ויותר קשה מבחינת הלימודים.

אהוד: באיזה גיל בדיוק התחרשת?

נופר: אין גיל בדיוק.

אהוד: בערך?

נופר: זה... הלך וירד עד שעשיתי את השתל.

אהוד: [מהמהם בהקשבה] אוקיי.

נופר: בעצם, המכשירי שמיעה כבר לא עזרו לי. עד השלב שבו החלטתי לעשות את הניתוח, אז הייתי מסתדרת עם המכשירי שמיעה.

אהוד: אבל איך מסתדרים בתיכון רגיל עם... ?

נופר: אז זהו, אז אני... אהה... בגלל שהתחיל להיות לי קשה, והייתה לי ירידה בלימודים, אז... העבירו אותי לתיכון מקיף יהוד, שזה תיכון שיש בו שילוב אינדיבידואלי של חירשים ושומעים.

אהוד: וואלה.

נופר: תיכון רגיל לכל דבר, אבל הכול היה שמה נגיש. היה שמה מורות שמדברות בשפת סימנים. הייתי בכיתה עם עוד ארבעה-חמישה חירשים.

אהוד: וואו.

נופר: כן, שילבו אותנו, כאילו, בכיתות. ואפשר להגיד שהם ממש... זו החוויה הכי טובה שהייתה לי בחיים ללמוד עם עוד אנשים כמוני, ועדיין גם להיות עם שומעים וגם עם חירשים. אז, כאילו, אף פעם לא הרגשתי שאני לבד, כמו שהייתי קודם.

אהוד: כן. זה פשוט נשמע שברגע שיש מודעות של הסביבה...

נופר: גם.

אהוד: אז הכול... אם יודעים שיש חירשים, אז גם... גם אנחנו הולכים לקראתם, אז פשוט אתם, את היית... הרגשת הרבה יותר טוב.

נופר: כן.

אהוד: שזה... זה נשמע כמו דברים, אני לא יודע, אולי עם מורת... עם עניין של סימנים, אבל זה נשמע כמו דברים שאפשר לעשות גם בבתי ספר היום רגילים.

נופר: אהה...

אהוד: או שלא?

נופר: נראה לי שאפשרי... אבל יש פה בעיה, כי יש כל מיני סוגים של בעיות בשמיעה. יש אנשים שמסמנים ויש אנשים שלא מסמנים. אני הגעתי לתיכון הזה, לא ידעתי שפת סימנים. לא הכרתי בכלל חירשים, לא היה לי חברים חירשים. היה לי... הייתי הולכת לפני זה לשמע... הייתי הולכת לחוגים שם פעם בשבוע.

אהוד: מה זה שמע?

נופר: שמע זה בית כזה, כמו... זה עמותה כזאתי... ובעצם הם... עוזרים לחרשים וכבדי שמיעה, עושים להם שמה גם פעילויות, וחוגים, ואירועים, זה כמו מרכז כזה.

אהוד: ושמה... ושם פגשת חבר'ה...

נופר: שמה הכרתי...

אהוד: ... כאילו, כמוך?

נופר: כאילו, שמה הייתי בקבוצה של כבדי שמיעה.

אהוד: [מהמהם בהקשבה].

נופר: הייתי מגיעה לשם פעם בשבוע, הייתי עושה חוגים, היה שמה... למדתי שמה גרפיקה. וקייטנות וכאלה. אבל מעבר לזה, בבית, לא היה לי חברים, כאילו, בבית. ואז שהגעתי לתיכון הכרתי פתאום את החירשים, למדתי שפת סימנים, וזה היה ממש חוויה...

אהוד: שינוי בחיים.

נופר: תקופה יפה ממש בחיים שלי.

אהוד: וואו.

נופר: כן.

אהוד: ותגידי, והמשפחה שלך, המשפחה, כאילו, שגדלת בה.

נופר: כן.

אהוד: יש שמה חירשים?

נופר: אז, כשהייתי קטנה, אז אף אחד לא הודה בזה - שהוא לא שומע [צוחקת], אבל היום באמת אבא שלי עם מכשירי שמיעה וכל האחים שלו גם כן עם מכשירי שמיעה.

אהוד: וואו.

נופר: וגם סבא שלי, לפני שהוא נפטר, כמה שנים לפני שהוא נפטר, גם כן התחיל לשים מכשירי שמיעה.

אהוד: אותו סבא שלא רצה שתהיי או שזה סבא אחר, מהצד השני?

נופר: מהצד של אבא. בצד של אימא כולם שומעים, בצד של אבא יש...

אהוד: לא, אני אומר, הסבא...

נופר: כן.

אהוד: ... ששם בסוף מכשיר שמיעה...

נופר: כן.

אהוד: זה הסבא שלא רצה שתהיי עם מכשיר שמיעה?

נופר: אהה.. כן, הם לא בדיוק אמרו שהם לא רוצים, אבל כן, כן. כן, גם סבתא שלי... הם לא שמעו טוב כל החיים. הם לא שמעו טוב, אבל כאילו, הם לא מודים בזה... כאילו, זה לא משהו שרואים עליהם.

אהוד: ואיך זה לגדול בבית שכולם שומעים, לפחות חושבים שזה כולם.

נופר: קשה [צוחקת], כן...

אהוד: מה זה אומר?

נופר: תמיד המרדף להבין מה כולם מדברים, וכאילו, להיות חלק... היה לי קשה, למרות שאני נראית שאני מדברת ואני מבינה.

אהוד: [בהתלהבות] כן, לגמרי!

נופר: כאילו, אבל... כן, זה...

אהוד: לא יודע, יושבים בארוחה משפחתית, שישי בערב, ו... תתארי לי את זה.

נופר: אני יושבת, אוכלת את האוכל שלי, מנסה להבין מה מדברים ככה ו... לא מבינה תמיד.

אהוד: אבל, אני לא יודע...

נופר: ואנשים לפעמים אין להם סבלנות, אני שואלת אותם 'נו, מה... מה דיברתם, מה מצחיק, מה מצחיק? ', אבל בלהט של הרגע והדיבורים וזה...

אהוד: ולא היה איזה מישהו מהאחיו... מהאחים או האחיות או ההורים שהיה אחראי על זה שכל הזמן... זה קצת מזכיר, את יודעת, שרואים אהה... שרואים נגיד סרטים עם ילדים קטנים, אז יש לך את הילד שכבר יודע לקרוא את הכתוביות ויש את הילד שלא, אז אתה כל הזמן מקריא לו בקול, ואז ההוא מתע... זה. אבל תמיד יש את זה שאחראי להקריא ל... אצלכם לא היה?

נופר: לא. [צוחקת] לא.

אהוד: לא באת ודרשת את זה?

נופר: כן, אני שואלת, אתה יודע, אבל... לא... לפעמים מסבירים, אבל זה לא אותו דבר כמו... לשמוע את הקול, להבין את הקול. נגיד, עכשיו יש שיחה ושנייה אחת 'מה דיברתם', אז מסכמים לך את זה באיזה משפט-שניים, לא... אהה, עכשיו לספר את כל הסיפור ומה היה ומה... לא יודעת. כן לפעמים מספרים, אבל... גם לא תמיד אני מרגישה בנוח...

אהוד: לשאול.

נופר: כן [מגחכת].

אהוד: כן, את לא רוצה להיות הנודניקית.

נופר: בדיוק.

אהוד: וואו.

נופר: בדיוק, כן.

אהוד: לא, אני פשוט חושב... אני, כשאני... מדבר פה בהסכת הזה, אז אני הרבה פעמים אומר לעצמי, בטח יש אנשים, נגיד עכשיו, למרות שפה זה קצת יהיה מוזר, מעניין אותי אם אנשים חירשים יכולים לשמוע את התוכנית, אולי לא, אבל אנשים עם משפחות, ואיך צריך להתנהג בעצם... מעין עצות, כאילו, שאתה בא ואתה אומר, תקשיבו, אם יש לכם ילד או ילדה חירשים בבית אתם צריכים, נגיד עכשיו דוגמה, שאני חושב על זה, את זה שאחראי להיות... להכניס לעניינים את מי שלא שומע.

נופר: קודם כל, מה שאפשר לעשות זה שיש אהה... עוד הפעם, יש כל מיני סוגים של בעיות שמיעה, יש חירשים שרק מסמנים. אז... ויש כמוני, ויש אנשים שהם שומעים יותר טוב ממני, פחות... אז באמת, כשרוצים להנגיש לבן אדם, אז דבר ראשון לשאול אותו איך הוא מעדיף, מה הוא מעדיף, איזה סוג של הנגשה הוא מעדיף. ו... באמת ככה, בתוך הבית, למשל, חירשים שמדברים בשפת סימנים אז אם המשפחה היו מתגייסים ולומדים שפת סימנים ומדברים בתוך הבית בשפת סימנים, אני חושבת שזה מאוד-מאוד יכול לתרום לילד.

אהוד: וואו.

נופר: אני פשוט מכירה חירשים שהם מנותקים מהמשפחה שלהם לחלוטין, כי הם אומרים 'מה אני אלך לשם לארוחת שישי, אף אחד לא מדבר איתי, אף אחד לא משתף אותי'. זו תחושת בדידות ממש-ממש קשה. אני, למשל, מה שאני הייתי צריכה זה פשוט, שמי שמדבר, אז אני פשוט צריכה לראות אותו ולקרוא את... ולקרוא את השפתיים שלו. זה כל אחד ומה שמתאים לו.

אהוד: אבל כן, חייבים התגייסות של המשפחה.

נופר: להתייחס, לשים לב. יש אנשים ש... נפשית זה מאוד-מאוד קשה. וגם לפעמים מרגישים לא בנוח להיות הנודניק, כמו שאמרת.

אהוד: כן. מה עשית אחרי התיכון?

נופר: הממ... ?

אהוד: [מגביר את הקול] אחרי התיכון? סיימת תיכון...

נופר: צבא.

אהוד: [בפליאה] היית בצבא?

נופר: כן.

אהוד: איפה?

נופר: התנדבתי לצבא.

אהוד: איפה שירתת?

נופר: אהה... [שתיקה]

אהוד: 'זה סודי, אני לא יכולה להגיד' [מגחך].

נופר: כמו שאמרתי, הייתי בשמע בגרפיקה.

אהוד: כן.

נופר: אז המשכתי עם הליין הזה, גם בתיכון למדתי עיצוב גרפי. אז התגייסתי לצבא, אז בהתחלה הייתי בצריפין... חשבתי שאני אגיע לשמה עם עוד חברות חירשות... שאני אהיה שמה בעיצוב גרפי, בדפוס זה היה. אבל, הגעתי לשם ולא היה לי מה לעשות. לא היה תקן, לא היה לי תפקיד. אז הרגשתי שאני רוצה לעשות משהו, בשביל מה התגייסתי? כאילו, רציתי לעשות איזה משהו משמעותי. וככה שמעתי מהם ש... לא זוכרת בדיוק איך הגעתי לזה, אבל היה שם איזה מישהו שסיפר לי שיש קורס צילום אוויר, ואני יכולה מהקורס הזה... ללכת לעשות משהו בגרפיקה. וככה יצאתי לקורס צילום אוויר וזה היה חוויה מטורפת. פתאום...

אהוד: ואז היית בלי שתל עדיין, בצבא.

נופר: בלי שתל.

אהוד: אז איך... איך מתמודדים?

נופר: עם המכשיר שמיעה.

אהוד: כן.

נופר: והיה לי קשה מאוד-מאוד-מאוד-מאוד-מאוד קשה. כי, עדיין, כבר לא שמעתי טוב בשלב הזה. היה לי קשה עם המכשירים, הייתי צריכה לקרוא שפתיים. ממש, כאילו, הייתי תלויה בקריאת שפתיים.

אהוד: אבל הקורס שעשית בצבא, זה לא היה קורס עם עוד חירשים, את היית...

נופר: לא. יצאתי לקורס לבד, כן. כאילו, עם שומעים.

אהוד: איך הצלחת... איך הצלחת, כאילו, להתמודד איתו?

נופר: היה קשה [צוחקת].

אהוד: לא, שם אין איזה מישהו ש...

נופר: הצלחתי, עברתי אותו.

אהוד: ... מסתובב ללוח? [מגחך]

נופר: היה... זה היה ממש... כן. אני זוכרת שאמרתי להם, שהם יקפידו שאני אראה אותם שהם מדברים.

אהוד: והקפידו?

נופר: כן...

אהוד: פחות או יותר.

נופר: אני זוכרת שהיה לי קשה...

אהוד: כן.

נופר: היה לי קשה.

אהוד: את אומרת הרבה פעמים את המילה 'קשה', בערך...

נופר: [צוחקת]

אהוד: לא, זה... ואיך היה מבחינה חברתית בצבא? שזה חשוב מאוד, הקטע החברתי.

נופר: היה לי הרבה רגעים של לבד. אבל תמיד שהייתי מגיעה למקומות, אז הייתי ככה מתבייתת על איזה שניים-שלוש בנות שאני ככה מרגישה שאני מסתדרת איתם. וזה, ככה... לא הייתי לבד-לבד, אבל כן, זה קשה, כי פתאום צריך לקום, ללכת, הולכים פתאום לאכול כולם ביחד, ולמי אני אלך, עם מי אני אצטרף? אני מרגישה כזה לא קשורה.

אהוד: את... חוזרת המון על זה ש... על הקושי ועל הלבד והלא קשורה הזאת.

נופר: כן, כן. יש איזה בדידות, כן.

אהוד: והבדידות נובעת ממה, מזה שאת... לא שומעים אותה?

נופר: תקשורת בבני אדם זה דבר בסיסי, וכשאין לך את זה... אז אהה...

אהוד: אז זה אומר שמה, כל פעם שאת רואה חבורה של אנשים, את צריכה כאילו לשבת ולהגיד... ?

נופר: כן, ואני כזה... מרגישה לא בנוח, כאילו, להיכנס, לדבר, על מה הם מדברים, איך אני אשתלב, אתה מבין? כאילו... אני צריכה שמישהו יגיד לי 'בואי, בואי'...

אהוד: כן.

נופר: ... 'תשבי איתי', כאילו...

אהוד: זה חשוב מאוד מה שאת אומרת.

נופר: כן.

אהוד: כי זה נותן את ה... את ההבנה איך צריכים באמת, מבחינה חברתית, להתנהג, כי את חוזרת על זה באמת הרבה. אוקיי, השתחררת מהצבא, ואז?

נופר: ואז הלכתי לעבוד בבית דפוס.

אהוד: [מהמהם בהקשבה]

נופר: כן, בצבא עשיתי גרפיקה גם כן, ו... התחלתי לחפש עבודה. הלכתי לעבוד באיזשהו בית דפוס ושם היה לי בוס [צוחקת] אהה...

אהוד: כן?

נופר: נראה אם הוא ישמע את התוכנית הזאת.

שניהם: [צוחקים]

אהוד: כדאי שהוא ישמע או לא כדאי? [צוחק]

נופר: עכשיו, הוא היה בעצם... ישבנו באיזה חדר, והוא ישב מאחוריי, אני ישבתי עם הפנים לקיר על מחשב, והוא כל הזמן היה מדבר איתי מאחורה. וכמו שאמרתי, אני נראית שומעת, אז הוא חשב... הוא כל הזמן היה אומר לי... היה אומר לי... 'את שומעת, את עובדת על כולם'... כן.

אהוד: [בתדהמה] מה?

נופר: והוא היה קורא לי 'נופר, נופר, נופר'. הוא היה בודק אותי, אם אני שומעת אותו.

אהוד: וואו.

נופר: כן, אני זוכרת גם שהצעתי לו, אמרתי לו, אולי נשים מראה על הקיר כדי שאני אוכל לראות אותך שאתה קורא לי. הוא כל הזמן היה עושה לי מבחנים לראות אם אני שומעת אותו. והוא אמר [בזלזול] 'לא צריך, את שומעת'.

אהוד: [בתדהמה] מה... מה זאת... ? כמה זמן היית בעבודה הזאת?

נופר: חצי שנה בערך.

אהוד: חצי שנה?

נופר: כן, אני חושבת שעבדתי שם... שלוש פעמים בשבוע, משהו... פעמיים בשבוע, משהו כזה.

אהוד: ולא באת ואמרת לו...

נופר: הגעתי למצב שלא רציתי ללכת, אבל...

אהוד: אז למה לא באת ואמרת לו, חביבי, אני...

נופר: אני הייתי מתווכחת, כל הזמן היינו מתווכחים. כל הזמן... סגרנו בצופים, היה לי שמה טלפון מיוחד לחירשים, עוד הייתי מדברת קצת בטלפון... אבל הייתי מדברת רק עם בעלי, עם אימא שלי וכאלה. אז...

אהוד: אז כבר היית נשואה?

נופר: כן, כן.

אהוד: אה.

נופר: התחתנתי בגיל עשרים ושתיים.

אהוד: אז רגע, בואי נלך שנייה אחורה [עושה קול של הרצה לאחור] ונגיע רגע.

נופר: [צוחקת].

אהוד: איך הכרת את ב... בעלך הוא שומע...

נופר: כן.

אהוד: ... נכון?

נופר: כן.

אהוד: איך הכרתם?

נופר: אחרי הצבא עבדתי בבית קפה בצור יגאל, איפה שגרנו. ההורים שלי גרים שם. ו... יום אחד, ירדתי למטה לקיוסק לקנות סיגריות, והוא ישב שמה. הייתי עם חברה וכאילו, החברה מכירה אותו. ואז ישבתי לידו, ו... הוא התחיל לשאול אותי שאלות, כאילו, 'מאיפה את, בת כמה את'...

אהוד: אוקיי.

נופר: ... וזה, 'איפה את עובדת'. כל מיני שאלות, הרגשתי כאילו אני בראיון [צוחקת].

אהוד: סוג של ראיון [צוחק].

נופר: כן. כאילו, אבל זה היה כזה... הוא שאל אותי שאלה ואני עונה. ו... כאילו, חזרתי הביתה, וכזה, ואחרי כמה ימים, הוא ניסה להתקשר אליי ואני כתבתי לו הודעה. כאילו, הוא לא הבין שאני לא שומעת.

אהוד: לא סיפרת לו שאת לא שומעת, בפעם הראשונה?

נופר: לא.

אהוד: הוא לא ידע.

נופר: לא. כן, אני... גם לא הייתי באה וכל בן אדם שאני מדברת איתו ברחוב...

אהוד: כן.

נופר: ... מספרת לו שיש לי בעיית שמיעה.

אהוד: לא קלטת שהוא מתחיל איתך.

נופר: לא [צוחקת].

אהוד: אוקיי [מגחך].

נופר: לא, בכלל לא.

אהוד: [מגחך].

נופר: זהו, ואז הוא... התכתבנו. והוא הזמין אותי לבוא אליו. אמרתי... אני לא מכירה אותו, מה אני אלך אליו? כאילו, אמרתי לו, תבוא אתה אליי [צוחקת].

אהוד: [צוחק].

נופר: וישבנו בגן שיושבים ליד הבית והתחלנו לדבר, ואז כאילו, סיפרתי לו שאני לא שומעת טוב.

אהוד: ואיך הוא הגיב?

נופר: ופשוט... הוא... הוא לא הבין, הוא היה בהלם. כאילו, לקח לו כמה זמן לעכל את זה [צוחקת].

אהוד: אבל הוא לא שם לב שאת... שאת...

נופר: נכון, כן.

אהוד: מה... מה סיפרת לו? שאת קוראת שפתיים? מה, מה סיפרת לו? איך הוא יכול...

נופר: שאני לא שומעת טוב, כן.

אהוד: וזהו? 'אני לא שומעת טוב, הכל סבבה. יאללה, בואו נמשיך', זה... זה לא עניין אותו.

נופר: לא... האמת שלא, לא נראה היה שמפריע לו. אבל כן, במשפחה שאלו...

אהוד: [מהמהם בהקשבה].

נופר: ... 'מה, אם יהיה לכם ילדים חירשים' וזה, כאילו, קצת היה איזה חששות, ובסדר, זה טבעי כאילו. אממ...

אהוד: ויש דברים, נגיד, מסוימים ש... בגלל, נגיד, החירשות אי אפשר לעשות בזוגיות? נגיד סתם, אני חוש... אני אתן לך סתם דוגמה שאני חושב, נגיד, הופעה. את יכולה ללכת איתו להופעה?

נופר: אז לא הלכנו...

אהוד: [מהמהם בהקשבה].

נופר: ... אף פעם, נגיד, להופעת סטנדאפ, נגיד, או משהו כזה, לא יצאנו לדברים כאלה, אבל כן הלכנו בהתחלה שלנו להופעות של מוזיקה. פה ושם, לא יותר מדי. אבל זה באמת, זה באמת הדבר היחיד שאנחנו לא יכולים לעשות. ממש.

אהוד: כן.

נופר: היום אני יכולה לעשות את זה [צוחקת].

אהוד: כן, היום כן. אבל נגיד, ובבית הכל רגיל? או שכאילו... אם את נמצאת בחדר אחר, במקום אחר, את לא שומעת אותו.

נופר: כן. הוא כבר יודע שאם אני... הוא צריך ממני משהו, הוא צריך לבוא אליי.

אהוד: וואו.

נופר: הוא צריך כל פעם לגעת בי, לגעת לי בכתף או... כן.

אהוד: הוא גם קודם ענה לי לטלפון, כשהתקשרתי אלייך.

נופר: כן, הוא כל הזמן עונה לטלפונים בשבילי.

אהוד: [בהתפעלות] כל הכ... אין! זה... [צקצוק] זה... בעל! זה בן זוג! ככה זה צריך להיות. וואו.

נופר: אבל נגיד, אם הוא לא היה לידי...

אהוד: כן...

נופר: אז...

אהוד: אז מה היית עושה?

נופר: כלום. אני רואה שהתקשרו. בעיה שלהם [צוחקת].

אהוד: וואו.

נופר: כן.

אהוד: זאת אומרת, כל מי ששומע עכשיו את ההסכת, כל מי שמתקשר לנופר - להשאיר הודעה, בסדר? בוואטסאפ, נכון? שיהיה כבר עכשיו ברור, שלא יהיה... עניינים.

נופר: כן.

אהוד: ואז אתם... מתחתנים, ברוך השם, ונולדים, כמה? נולדות? ארבע...

נופר: ארבע בנות.

אהוד: ארבע בנות!

נופר: כן.

אהוד: מה שנקרא, אצלו זה אבו אל-בנת, אצלך זה אימא אל-בנת, איך שאומרים.

נופר: [צוחקת] כן.

אהוד: וכולן שומעות?

נופר: אז הרביעית... חירשת, וכאילו, הגדולות שומעות.

אהוד: והיה לך, נגיד, בהריון, איזה חשש? מן הסתם... עד איזה גיל היה לך חשש שהבת שלך הגדולה, והשנייה, והשלישית, לא שומעת, או שלא היה בכלל?

נופר: כן, כן. חששנו מזה. עשינו בדיקות גנטיות, הכל היה נראה תקין. כן חששתי כי... אני עברתי דרך לא קלה בחיים, וכמובן שלא רציתי שגם הבנות שלי יעברו את זה. ו...

אהוד: והראשונה באמת עוברת...

נופר: הראשונה בסדר, השנייה בסדר, השלישית בסדר. גם הרביעית בסדר, אבל אהה, לא שומעת, לא נורא, נסתדר.

אהוד: באיזה גיל הבנתם שהיא לא שומעת?

נופר: האמת שכבר בלידה עשו לה את הבדיקת סינון שמיעה.

אהוד: וואו.

נופר: ואמרו לי שיש לה נוזלים באוזניים... אז אמרו לי שהיא צריכה לחזור עוד פעם לעשות את הבדיקה הזאתי עם טשטוש. עכשיו, אני עברתי את זה עם ה... שלושת הגדולות, שאמרתי - טוב, הן כולן שומעות... למה שגם היא... זה. ו-וואלה, לא הלכתי, כאילו... זלזלתי, אוקיי? [צוחקת] ובגיל חצי שנה בערך היה לה ריפלוקס, והיא הייתה בתת משקל. והגעתי לרופא, והוא שלח אותי לבית חולים, לשניידר. ושם השאירו אותה באשפוז שבועיים.

אהוד: וואו.

נופר: אז הרופא... החליט, הוא אמר, בעצם, שאם אנחנו כבר פה, אז אולי נעשה לה גם את הבדיקה של ה... ברה. ואז עשינו לה שם את הבדיקה.

אהוד: של הברה?

נופר: כן.

אהוד: מה זה ברה?

נופר: הבדיקת ברה זה בדיקה שעושים לתינוקות, בדיקת סינון שמיעה. אהה... כי הרי תינוקות... זה כאילו קורא את ה... גלים של המוח. כי תינוק, שעושים לו צפצופים, הוא לא ירים את היד ויגיד שהוא שומע...

אהוד: כן.

נופר: ... כמו בדיקה רגילה של... זה.

אהוד: אני זוכר שעושים משהו, כאילו, נותנים איזה מכה חזקה על הרצפה ורואים אם הילד זז או משהו כזה, לא?

נופר: לא, לא.

אהוד: זה לא משהו כזה?

נופר: שמים...

אהוד: זוכר איזה משהו, לא יודע.

נופר: ... אוזניה כזאת.

אהוד: אוקיי.

נופר: והתינוק צריך להיות... לא לזוז, אסור לו לזוז. זה כאילו קורא את ה... זה משאני יודעת, אבל אני לא יודעת...

אהוד: אוקיי...

נופר: ... בדיוק מה...

אהוד: ואז בעצם בבדיקה מגלים שהיא...

נופר: כן. הרופא יצא משמה...

אהוד: ... חירשת.

נופר: ... וכאילו, אני ראיתי אותו יוצא מהחדר והוא אומר 'היא חירשת, היא צריכה שני שתלים', זה הדבר הראשון שהוא אמר.

אהוד: ואיך את מגיבה?

נופר: הייתי, היינו בשוק. אני לא לקחתי את זה כזה קשה. בעלי הוא היה קצת יותר, לקח את זה קשה, אבל...

אהוד: למה בעלך לקח את זה קשה? הוא התחתן איתך.

נופר: כן, תשמע...

אהוד: הוא ידע...

נופר: ... זה לא קל.

אהוד: זה לא קל, אבל זה לא שהוא... זה לא משהו שהוא לא מכיר, או...

נופר: אולי אני לא קלטתי עד כמה זה... [מגחכת] לא... לא טוב, כאילו.

אהוד: מה זאת אומרת 'לא טוב'?

נופר: זה ילד שצריך לקחת אותו לקלינאי תקשורת. וטיפולים. ו... השתלים בכלל זה ניתוח ו... כיוונונים של השתל, ולהתאים את המסגרות. אני אצטרך להילחם עליה כל החיים, כאילו, שהיא תלך ללמוד בבית ספר רגיל, שיהיה לה סייעת, כל ה... ההנגשה ו... צריך גם לעשות כיתות אקוסטיות, ויש כל מיני דברים כאלה ו... דרך לא פשוטה.

אהוד: אבל דווקא את, כאילו, אני אומר לעצמי...

נופר: דווקא אני...

אהוד: ... את יודעת, את יודעת בדיוק מה היא הולכת לעבור...

נופר: בדיוק, בגלל שאני יודעת מה זה.

אהוד: ... את יכולה לתת לה את הדברים.

נופר: בגלל שאני יודעת במה זה כרוך, מה זה להיות בן אדם שלא שומע במדינת ישראל.

אהוד: [מהמהם להסכמה] אבל את... את, לפי מה שאת אומרת, היום הדברים שונים...

נופר: היום הדברים שונים...

אהוד: ... זה לא כמו פעם.

נופר: ... אבל הם עדיין לא... שם. אני רואה, אני חברה בקבוצות בוואטסאפ ובפייסבוק, אני מדברת עם הרבה הורים והרבה אנשים, אני רואה כמה שזה לא קל, כאילו... אנשים צריכים להילחם על כל דבר היום ו... כמובן, זה ככה בכל...

אהוד: כן, בכל...

נופר: ... בירוקרטיה...

אהוד: נכון, נכון.

נופר: ... והכל.

אהוד: נכון. ואתם... סתם, אני פשוט חושב על זה שאולי יש לכם איזה סוג של... קצת קשר אחר. איך קוראים לה?

נופר: למי?

אהוד: לילדה.

נופר: גאיה.

אהוד: גאיה.

נופר: כן.

אהוד: אז אני אומר, לך ולגאיה יש איזה קשר טיפה שונה משאר הבנות? כאילו, יש לכם איזה סוג של... גורל משותף.

נופר: תראה, זה קורה באופן טבעי.

אהוד: כן.

נופר: כאילו... אני חושבת שאני והיא מבינות אחת את השנייה יותר. הבנות השומעות שלי, אז... יש גם... יש לי קושי איתם בתקשורת. קשה לי איתם.

אהוד: עם הבנות?

נופר: כן.

אהוד: מה זה אומר?

נופר: לא יודעת, כי... ואנחנו מדברים בבית רגיל ו...

אהוד: אז איזה קושי?

נופר: שאני לא מבינה אותם, כי הם ילדים קטנים, ובדרך כלל הם מדברים בלי להסתכל על מי שהם מדברים איתו.

אהוד: אבל את לא...? אבל הם יודעים שאימא שלהם...

נופר: נכון, אבל צריך כל הזמן להזכיר להם, ואתה יודע, ילד בוכה, צורח, צרחות, ואני מנסה להגיד להם 'רגע, שניה, אני לא מבינה, אני לא שומעת אותכם'.

אהוד: וואו, אז מה עושים? אם עכשיו הילד צורח, ואת לא מבינה, ובעלך לא בבית.

נופר: מחכה שהם ירגעו, ואני מנסה להבין אותם. זה קצת יותר קשה, כן?

אהוד: זה נשמע, כן. זה דבר... מה, את מחבקת אותם עד שהם נרגעים?

נופר: כן, כן, כן.

אהוד: יש לך כבר בנות בגיל ההתבגרות, או שעוד לא הגעת לשם?

נופר: לא, הגדולה שלי בת... שבע וחצי.

אהוד: [צוחק].

נופר: כן...

אהוד: אני פשוט חושב...

נופר: יש ביניהם הפרשים קטנים של שנה וחצי-שנתיים.

אהוד: הבנתי, אני פשוט חושב על מה יהיה בגיל ההתבגרות...

נופר: גם אני [צוחקת].

אהוד: שאז הם כבר לא ירצו לדבר איתך איזה שלב מסוים [צוחק] לא בג... טריקות דלתות וכאלה.

נופר: כן, לגמרי, לגמרי. אבל אני מאמינה שככל שהם יגדלו אז...

אהוד: תהיה יותר מודעות?

נופר: ... גם הם ילמדו איך לדבר איתי יותר.

אהוד: הגדולה שלך יודעת ש...

נופר: כן, כן.

אהוד: ... שאימא שלה לא שומעת?

נופר: בטח. היא גם... אני מלמדת אותה שפת סימנים גם.

אהוד: את מלמדת?

נופר: כן. אני מלמדת את כולם, אבל הם לא... הם עדיין קטנות.

אהוד: כן, ברור, ברור.

נופר: היא מדברת אליי ברור, היא יודעת לדבר איתי. למרות שלפעמים היא לא... עושה לי פוזות.

אהוד: כן... אבל את עכשיו יכולה, דרך אגב, לעשות את ה... תיקון אצלך בבית, בניגוד למה שהיה אצלך. כאילו, כמו שאת אומרת, ללמד אותם שפת הסימנים. מה עוד?

נופר: הם יגדלו, אז הם יבינו יותר. זה רע לי.

אהוד: הבנתי. ועכשיו, אוקיי, אז בואי נחזור רגע לעניין של השתל. אמרת שעשית את השתל עם הבת שלך, ביחד?

נופר: כן, האמת שזה השתל השני. יש לי... אני עשיתי את הניתוח הראשון בגיל עשרים וארבע, ולצערי הוא לא היה... טוב.

אהוד: מה זה אומר 'לא טוב'?

נופר: איך שהתעוררתי מהניתוח היה לי סחרחורות, לא יכולתי לזוז, כאילו, לא יכולתי ללכת...

אהוד: וואו.

נופר: ... ישר, או בכלל, כאילו, במשך חודש-חודשיים. כל פעם שהייתי צריכה ללכת, בעלי היה מחזיק אותי, כאילו, לא יכולתי ללכת. היה לי משהו...

אהוד: כי זה פוגע באיזון?

נופר: ... כנראה בניתוח קרה משהו שמה, אני לא יודעת בדיוק מה היה שם. ו... ככה, סחרחורות וכאבים וזה, זה נמשך שנים.

אהוד: ו... שנים נמשך ה... התחושה הזאת?

נופר: שנים, כן. עד שעשיתי את הניתוח השני.

אהוד: כמה שנים היית ככה ב... בבלאגן?

נופר: שמונה שנים בערך. כן.

אהוד: [בתדהמה] שמונה שנים את סובלת מהדבר הזה?

נופר: כן.

אהוד: אז... אז למה לא באמת ואמרת די, עד כאן, אני לא מוכנה?

נופר: מה?

אהוד: [לאט ובהדגשה] למה לא אמרת, בשמונה שנים האלה... ?

נופר: הלכתי לבית חולים...

אהוד: כן...

נופר: ... אמרתי להם שיש לי סחרחורות, שיש לי כאבים, גם הגעתי למיון כמה פעמים...

אהוד: ולא רצית להוציא את זה?

נופר: ... ואמרו לי שזה לא קשור לשתל. אוקיי.

אהוד: אז למה זה קשור?

נופר: שלחו אותי לעשות פיזיותרפיה לסחרחורות.

אהוד: וזה לא עזר?

נופר: לא, לא.

אהוד: ולא אמרת לעצמך יום אחד 'אני מעדיפה להוציא את השתל ולא לשמוע'?

נופר: עכשיו, כל הדבר... לא. כל הדבר הזה היה...

אהוד: כן...

נופר: ... במקביל שפתאום, כאילו, אני אימא פתאום ונולדו לי הבנות, והייתי בהריון, הייתי מגיעה לשמה, היו אומרים לי זה בגלל הורמונים של ההריון, אולי זה משפיע על השמיעה ועל הכאבים וזה... ואתה יודע, ארבע בנות, אחת אחרי השנייה...

אהוד: כן.

נופר: ... אז כאילו, משהו שמה התפספס, היה שמה איזה... נפלתי בין הכיסאות, לא יודעת.

אהוד: איך מצליחים לתפקד בתור אימא וגם עם כל הסחרחורות והחוסר איזון הזה?

נופר: אהה... בקושי, בקושי. לא רציתי לצאת מהבית. הייתי יכולה לשבת בבית ימים שלמים וכאילו, בוכה ובדיכאון.

אהוד: וואו.

נופר: הבנות שלי הולכות למסגרות, וכאילו, אני יושבת בבית וכואב לי ה... כואב לי, שכאילו, קשה לי להתחבר להורים אחרים, שהבנות ייפגשו אחר הצהריים עם חברים. כאילו...

אהוד: למה, למה קשה?

נופר: כי... לא יודעת, קשה לי... ליצור קשרים עם אנשים שאני לא מכירה.

אהוד: למה? וזה קשור לחירשות, את חושבת?

נופר: [מהמהמת לחוסר הבנה].

אהוד: [לאט ובהדגשה] וזה קשור לחירשות?

נופר: ברור.

אהוד: למה?

נופר: כי... בן אדם שהוא שומע, הוא יכול לבוא לגן, למשל, ולדבר עם אחד ההורים שנמצא שמה והם מדברים, הם אומרים 'טוב, בוא ניפגש אחר הצהריים' וזה וזה. מתגלגלים. אני נכנסת לגן, יכול להיות שהם מדברים איתי ואני לא שומעת.

אהוד: ההורים יודעים שאת לא שומעת?

נופר: נראה לי שחלקם יודעים וחלקם לא יודעים.

אהוד: ולמה שלא תגידי להם?

נופר: מה... ? אמרתי.

אהוד: וזה לא עוזר?

נופר: לא יודעת...

אהוד: כאילו א...

נופר: בהתחלה לא אמרתי.

אהוד: למה? ? את מתביישת בזה?

נופר: התביישתי, כן.

אהוד: במה את מתביישת?

נופר: זה... להיות שונָה. אני, כאילו, תמיד הרגשתי שאני רוצה להיות כמו כולם ושלא יתייחסו אליי שונה. נראה לי שזה הסיבה. אהה...

אהוד: את ממש לא שונה.

נופר: [צוחקת].

אהוד: לא, אני כאילו...

נופר: זה משהו בהרגשה, כאילו...

אהוד: ועד היום, את ככה, לא נעים לך מהורים?

נופר: אז היום אני... מאז שהבת שלי נולדה אני הבנתי ש...

אהוד: את מדברת על גאיה.

נופר: גאיה.

אהוד: הבת הקטנה.

נופר: כן, הקטנה ש... אמרתי, כאילו, זה לא חיים, אני לא... לא טוב לי, והחלטתי לעשות שינויי, ובאמת כל פעם שאני מתחילה לדבר עם אנשים, אני ישר אומרת להם שאני לא שומעת. אני מבקשת מהם לדבר פנים מול... כאילו, לקרוא שפתיים.

אהוד: ואת מרגישה שינוי בזה, שאת באה ומתחילה לספר לאנשים?

נופר: כן, בדרך כלל כן. זה, אנשים יותר... מדברים איתי, אבל...

אהוד: אני פשוט חושב ש... עוד פעם, מהמקום שלי, אם עכשיו הייתה באה אליי מישהי ואומרת לי שהיא חירשת...

נופר: כן.

אהוד: ואז פתאום הייתי יודע את זה, אז אני מאמין שגם היחס היה אחר.

נופר: יש אנשים שאני אומרת להם שאני לא שומעת, הם נלחצים.

אהוד: מה זה אומר? מה זאת אומרת?

נופר: לא יודעת, הם נלחצים. איך אני אדבר... איך הם ידברו איתי, איך אני אבין אותם, הם לא בטוחים איך לדבר איתי, או שפשוט לא... אין להם כוח להתאמץ, או ש...

אהוד: ומה את אומרת להם? היו כאלה אנשים שסיפרת להם...

נופר: תשמע, אני לא יכולה...

אהוד: ... שבגלל שאת לא שומעת...

נופר: אתה הולך ברחוב, אם מישהו מתחיל לדבר איתך...

אהוד: לא, ברחוב ברור.

נופר: להתחיל זה... כן...

אהוד: אבל נגיד, את אומרת, נגיד סתם אני אומר - הורים לילדים בגן או בבית ספר או סתם בגינה, או לא יודע איפה, שאת סיפרת להם שאת לא שומעת והם ניתקו איתך קשר בגלל זה?

נופר: לא חושבת שניתקו איתי קשר בגלל זה, אבל יכול להיות שאולי גם אני אשמה בזה. שאולי מהחוסר ביטחון שלי, וה... זה, אז אני גם לא ממשיכה הלאה כאילו.

אהוד: אני חייב להגיד לך שניה... שכאילו, מההיכרות... עוד פעם, אני מכיר אותך בערך שעה וקצת - את מדהימה!

נופר: [צוחקת במבוכה] תודה.

אהוד: באמת, את כאילו, אין שום, אני... אין שום סיבה שתתביישי.

נופר: לא, כן.

אהוד: אני אומר לך, גם בן אדם ששומע, לבוא ולהגיד, ומי שיש לו בעיה עם זה, אז הבעיה היא לגמרי אצלו. לגמרי, לגמרי אצלו.

נופר: אז אני לא הבנתי את זה, והיום אני מבינה. אני לא הבנתי את זה. אני תמיד חשבתי שאני, שזה הבעיה בי, שלא רוצים לדבר איתי, או שלא רוצים... אבל היום אני מבינה שזה לא אני, זה... כל אחד יש לו את הבעיות שלו. יש גם אנשים שאין להם ביטחון לבוא ולדבר איתי. זה, לא הבנתי את זה.

אהוד: כן, כי גם...

נופר: אז אני עובדת על זה. אבל...

אהוד: עכשיו, היה איזה משהו שקראתי גם בתחקיר, שרצית להיות מקעקעת?

נופר: כן, אני מקעקעת.

אהוד: את מקעקעת, נכון.

נופר: כן...

אהוד: ... וכשרצית, אז לא, לא הסכימו שתהיי מקעקעת?

נופר: כן, הייתה איזה מישהי, שפנינו אליה, והיא אמרה שאני לא יכולה להיות מקעקעת בגלל ש... אני לא שומעת את הרעש של המכונה.

אהוד: אוקיי...

נופר: וגם פניתי לכמה מקומות, לכמה סטודיואים, ואף אחד לא אמר לי 'בכיף, בואי', כאילו, 'בואי תלמדי' וזה.

אהוד: עד ש?

נופר: עד ש... פשוט נסעתי לקייב, לאוקראינה, ועשיתי שמה את הקורס.

אהוד: ובקייב ובאוקראינה לא... לא אמרו לך שיש בעיה?

נופר: לא, אתה משלם להם כסף והם מלמדים אותך. לא אכפת להם מי אתה, מה אתה.

אהוד: ואת חושבת שאת צריכה, שזה היה מאוד-מאוד עוזר לך לשמוע את המכונה? מבחינת ה...

נופר: לא, כי אני מרגישה ביד.

אהוד: [מהמהם בעניין].

נופר: אני בכלל, אני עובדת, אני בכלל מוציאה את המכשיר או שאני שמה לי מוזיקה.

אהוד: הבנתי...

נופר: [מכחכחת בגרון] כי... זה עוזר לי מאוד להתרכז, אני מרגישה שזה יתרון.

אהוד: כן. אבל מישהו עכשיו, נגיד, יבוא, רוצה לעשות קעקוע. הוא יודע שאת לא שומעת?

נופר: אני אומרת.

אהוד: וזה...

נופר: אני מסבירה.

אהוד: ויש אנשים שנלחצו מזה? שאמרו לך 'אני מצטער'?

נופר: עד עכשיו אנשים סבבה. לא, לא היה לי שום בעיה עם זה. אך אחד לא בא ונתן לי את התחושה שהוא לא בא אליי בגלל שאני לא שומעת. כאילו, מהבחינה הזאתי, לא... לא נתקלתי בבעיות.

אהוד: זאת לא הייתה הבעיה, את אומרת.

נופר: הבעיה, הקושי שלי, זה לעבוד בחוץ. לצאת לעבודה בחוץ, בסטודיו, או באיזה מקום חיצוני, כי פה באמת צריך להסביר, ואנשים צריכים לזכור שאני לא שומעת.

אהוד: תגידי, אם עכשיו יש משפחה, שמאזינה ל... תוכנית הזאת, להסכת, ונודע להם ממש בימים האחרונים שיש להם ילד או ילדה חירשת.

נופר: זה לא סוף העולם.

אהוד: [בעידוד] תגידי להם, דברי איתם, לא איתי.

נופר: [צוחקת].

אהוד: באמת, מה... מה הם עכשיו שומעים, כי מבחינתם זה בטח סוף העולם, לא? באותו רגע.

נופר: כן, אני חושבת שיש...

אהוד: ... מה הם צריכים לדעת?

נופר: מה?

אהוד: מה היית אומרת להם? מה הם צריכים לדעת, מה הם צריכים להרגיש?

נופר: אפשר להתחיל מ... , קודם כל, להבין ש... היום חירשים יכולים להגיע רחוק. יש לנו חברת כנסת חירשת, יש לנו, כאילו, רופאים ועורכי דין, אני מכירה. אין... כאילו, זה, זה מגביל, אבל זה לא מגביל, אפשר לעשות [בהדגשה] הכול. פשוט צריך להנגיש ו... אהה...

אהוד: רק להנגיש?

נופר: כן.

אהוד: הם באים אליך עכשיו, אומרים לך, 'הילד שלי חירש, מה אני עושה? מה אני עושה בבית? מה, מה, מה... מה אני עושה בבית ספר? מה אני עושה בגן? מה אני עושה בחיים שלו? איך אני... מה, מה אני... מה אני עושה איתו'?

נופר: לנשום עמוק.

שניהם: [צוחקים].

אהוד: נשמנו.

נופר: [צוחקת].

אהוד: ואז? יש דברים בבית שצריך לארגן אחרת... ? לדעת לדבר? אני יכול להגיד לך כבר, שאם את שואלת אותי ...

נופר: בארוחת ערב אפשר לשים שולחן עגול [צוחקת].

אהוד: אה.

נופר: שולחן עגול בארוחת ערב.

אהוד: זה רעיון טוב, שולחן עגול.

נופר: מאוד. ילד שהוא חירש לחלוטין, אז ללמוד שפת סימנים. זה מאוד טוב.

אהוד: מאוד עוזר.

נופר: כן.

אהוד: אני פשוט, כמו שדיברנו קודם...

נופר: ושפת סימנים...

אהוד: [מתנצל בשקט על ההפרעה] סליחה.

נופר: ... לא בהכרח קשורה לדיבור. יש אנשים שחושבים, לא... לא נשתמש בשפת סימנים כדי שזה לא יפגע לילד בדיבור, וזה לא נכון, זה לא... זה לא קשור אחד לשני.

אהוד: אין קשר.

נופר: אין קשר.

אהוד: זאת אומרת, אתה יכול גם שפת סימנים וגם לדעת לקרוא שפתיים כמו שצריך.

נופר: בגלל שהיום גם יש את השתלים... וילד שהוא מושתל מגיל קטן, אז הוא בעצם גודל כמו שומע.

אהוד: כן...

נופר: אממ...

אהוד: אני פשוט שומע את הדברים שדיברת קודם, דיברנו על זה, שאת, כאילו, על הקשיים שהיו לך...

נופר: כן.

אהוד: ... החברתיים.

נופר: נכון.

אהוד: ואני אומר לעצמי...

נופר: זה...

אהוד: ... אני אומר לעצמי, עכשיו, אחרי השיחה שלי איתך... קודם כל, תגידו לילדים שהם בסדר.

נופר: הם בסדר.

אהוד: וש...

נופר: הם יכולים לעשות הכול.

אהוד: והם צריכים פשוט לבוא ולהגיד לאנשים, להסביר להם.

נופר: כן.

אהוד: וזה אני גם אומר לך... [מגחך].

נופר: נכון.

אהוד: אל תתביישי בזה.

נופר: נכון.

אהוד: אני הייתי שמח לדעת אם יש מישהו אצלי ב... זה, ש... שלא שומע. הייתי שמח לדעת! כדי שנוכל, אהה... מה שנקרא, להיערך בהתאם.

נופר: נכון.

אהוד: דרך אגב, איך הקשרים החברתיים עם הילדים ושאר הילדים בגנים וכאלה?

נופר: יש כמה הורים ש... מדי פעם נפגשים. אני לוקחת את הילדה לפה, מביאים אליי ילדים, וזה, אבל...

אהוד: אבל אה?

נופר: לא יודעת [צוחקת במבוכה], זה...

אהוד: אני חושב ש... נופר, אני חושב, עוד פעם, אמרתי לך את זה מקודם... אנחנו פשוט לצערי לקראת סיום... את מדהימה!

נופר: תודה.

אהוד: ואין לך שום... אל תפחדי [בהדגשה איטית] ב-ח-י-י-ם להגיד שאת לא שומעת, והכול בסדר, זה מצוין, שאנשים צריכים לדעת ומודעות, ומי שיש לו בעיה, כמו שאמרתי, זה הבעיה היא שלו לגמרי.

נופר: נכון. לקח לי ש... לקח לי כמה שנים להבין את זה, וכשהבת שלי נולדה, אז באמת... לקחתי על עצמי, כאילו, התאפסתי על עצמי, ו... אני עדיין עובדת על זה, כאילו...

אהוד: טוב, החיים זה תמיד עבודה. כל הזמן עובדים ועובדים...

נופר: נכון, נכון.

אהוד: ... ואין מה לעשות. אממ... נופר, תודה רבה שבאת.

נופר: בכיף.

אהוד: ממש תודה.

נופר: היה חוויה.

אהוד: כן, גם לי! ואני מאוד מקווה שמי ששמע את הדבר הזה התחיל ל...

[מנגינת סיום, הזהה לפתיח, מתחילה להתנגן ולהתגבר ברקע]

אהוד: לקבל מודעות, והוא אהה... ולהבין איך צריך לדבר עם חירשים, שהכול בסדר, פשוט שומעים פחות טוב.

נופר: נכון.

אהוד: ונראה לי צריך להירגע, הכול בסדר, כמו שאמרת - לנשום. תודה רבה, נופר. תודה רבה-רבה שבאת.

נופר: בכיף.

אהוד: ותודה רבה לכל המאזינים. זה היה... אנחנו מסיימים עוד הסכת של "סליחה על השאלה".

המפיקות הן אירה וקסלר וילנה גולדברג. הטכנאי היה שרון לרנר, ואני אהוד עזריאל מאיר, ונשתמע בהסכת הבא.

תודה רבה.

[מנגינה מתגברת ומסתיימת]

קריין: אתם מאזינים ל"כאן הסכתים" - הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

39 views0 comments

Comments


bottom of page