פרק שמתחיל בכאב ומסתיים בתקוה.
איך אנחנו יכולים...
בתוך האימה, הטלטלה, הזעזוע, החרדה והעצב גם להרגיש את המחנק וגם להצליח נשום, גם לפחד וגם לחוש ביטחון, גם לכאוב וגם להבחין ביופי, גם לדאוג וגם להחזיק תקווה?
וגם, למה זה כל כך חשוב שנצליח לאחוז בתוכנו את כל הגם וגם הזה ולחיות בהווית מציאות שיש בה גם מזה וגם מזה?
ספויילר: כי זה מקנה לנו חוסן חזק וגמיש.
הקלטנו את הפרק הזה מתוך ובתוך הכאב הענקי, הדאגה והיגון שאנחנו שרויים בהם מאז ה 7.10.23 . תמיר אשמן, עו"ס, מטפל ומרצה, מנהל ביה"ס ליחסים "לכעוס נכון" ואני, אנחנו נעים בו על הציר שבין התפרקות לחוסן ומשוחחים על ההבדלים בין חוסן עמוק וגמיש לחוסן שברירי.
תמיר מאיר על חשיבותה של הנשימה ואנחנו גם מתרגלים אותה יחד, מתעכב על משמעותה של אחדות ששונה מאחידות ומסביר איך יש באפשרותנו כחברה, לגרום לכך שהטראומה לא תתפתח לפוסט טראומה.
כשהוא מביט על העתיד הוא רואה אותנו שם בטוב - איתנים ומאוחדים. "אנחנו נעבור את זה. זה מצב זמני" הוא אומר.
והמכתב, מתמיר ליוכבד ליפשיץ ששוחררה משבי החאמס. תמיר פרסם את הדברים בפוסט שכתב אחרי הראיון איתה מיד עם שחרורה והתגובות שהגיעו בעקבותיו. "התרשמתי עמוקות מהחוסן שלך" הוא כותב לה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 05/11/2023.
תמיר: זה הגם וגם, שאנחנו גם שונים וגם יכולים לשכון ביחד. גם אנחנו יכולים להכיל אוכלוסייה ערבית ואוכלוסייה יהודית בארץ אחת. אנחנו יכולים בעתיד, וזה עוד נראה כרגע מוגזם מה שאני אגיד, להחזיק את טראומת השואה, וגם עם הטראומה של הנכבה של הפלסטינים. זה מקום שאנחנו יכולים להכיל ריבוי וזה מחכה לנו. זה מחזיק אותי אופטימי ומאמין, כי אנחנו נעבור את התופת הזאת, אנחנו נעבור את הטראומה הזאת, ולא כל טראומה הופכת לפוסט טראומה.
מורן: היי, אני מורן שפיצר, אני אשת תקשורת, יוצרת תוכן ופודקאסטרית, וברוכות וברוכים הבאות והבאים ל"שלך" או "שלך, אני", פודקאסט בהשראת מכתבים.
ופתחתי לנו ממש בימים אלו גם קהילה בפייסבוק, קהילה של אוהבות ואוהבי מכתבים, כדי שנהיה יחד ונכתוב לכל מי שהלב רוצה לומר לו משהו, נקבל וניתן מענה, נפרוק ונכיל את מה שמתאפשר. אז בואו, "שלך" או "שלך, אני", קהילת אוהבי ואוהבות מכתבים. ואני כמובן אשתף שם גם במכתבים שלי ואספר מתוך מאחורי הקלעים של הפודקאסט.
הפודקאסט הזה הוא היהלום הטהור של הביטוי שלי, והוא דמם מאז השבעה באוקטובר. ועכשיו, ברגע הזה ממש אני פועמת בו את הפעימה הראשונה של הקול שלי, שיוצא מאז. כי כשהכל התחיל קפאתי, שתקתי, לא ידעתי מה להגיד. ואחר כך כשכבר עלו בי מיני מילים, השתקתי אותן כי חשבתי לי, מה הן המילים שלי לעומת הזוועה שמתחוללת ומה הן הרגשות שלי לעומת אלו שחגורת האימה, הזוועה, האובדן והכאב, התהדקה על צווארם וחנקה חיים טהורים של יקיריהם, והצליפה בהם והותירה אותם עם פצעים מדממים של טראומה ויגון.
ובהמשך, לאט ובהדרגה, תוך היאחזות בטבע, שכמנהגו השמיים בו כחולים, העצים בו צומחים נטועים ירוקים, ואחרי כל לילה חשוך אור חדש מפציע, וגם חיבור לשובבות הילדית של רועי שלי והחברים שלו, ולטבעיות שבה הם משחקים, צוחקים, רבים ומשלימים, למדתי ואני גם לומדת עוד כל יום את נשימת חיי עכשיו. בחרתי בהווית קיום שאני מרגישה מחויבת לה, שיש בה גם וגם, שמכילה חלקים שונים של התודעה ואת מנעד כל הרגשות.
והפרק הזה אני מקדישה אותו לך וגם לך. אני מחבקת בו את כל מגוון רגשותייך ורגשותיך וגם את כל חלקי היותך והיותך. זה פרק על גם וגם. על איך אנחנו יכולים להחזיק בתוכנו את כל חלקנו כולם, להרגיש מנעד רחב של רגשות ולאפשר לעצמנו לראות, לחוות ולחיות בהווית מציאות מורכבת, שיש בה גם זה וגם זה.
ולמה? כי הגם וגם הזה מאפשר עוצמה, איזון וחוסן, שהם מפתח קיומי לכל אחד ואחת מאיתנו כפרט ולכולנו כחברה. ואני לא לבד פה באולפן, איתי תמיר אשמן, מנהל בית הספר ליחסים, "ללמוד לכעוס נכון".
מורן: וואו, זה דבר רציני.
תמיר: הכרחי כרגע.
מורן: הכרחי, מרצה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. היי.
תמיר: אהלן.
מורן: מה שלומך? קודם כל איזו שאלה כזאת.
תמיר: כן, אחת השאלות הקשות. מעניין מה כל אחד עונה, אני עונה לפעמים סביר, לפעמים סביר מינוס. אני מאוד התחברתי למה שככה אמרת עכשיו, על קצת למצוא את עצמי מחדש בתוך התנאים שאחרי השביעי לעשירי. כאילו זה… אני לומד להכיר את עצמי, ואני מרגיש שאני, שעברו שנים מאז השביעי, כאילו הזמן השתנה, הקצב שלו אפילו השתנה, אנחנו מדברים פה ויש אפילו יירוטים מעלינו.
זאת אומרת, אנחנו בתוך מצב טראומטי, משברי, פעיל, ואני עוסק כל החיים בתחום של טראומה ופוסט טראומה, אז גם האישי וגם המקצועי מאוד מתערבב. אז אני גם עצוב וגם כועס, וגם לרגעים חסר אונים, וגם לפעמים מלא בחוסן ובאמונה. וגם מרגיש אחריות עצומה לשלושת ילדיי פה בארץ הזאת, על הארץ שאני אמור לתת להם איזשהו אקלים חיים פה, אז אני גם מודאג.
מורן: ובתוך הדבר הזה, גם כשאנחנו מדברים על הגם וגם, אז לצד האימה, היגון, התדהמה, הזעזוע, הטלטלה, חוסר היכולת בכלל להבין את הדבר הזה, אני לא חושבת שדעת אנושית יכולה להבין, לתפוס, ובטח לא להכיל את הדבר הזה. אנחנו רואים גם עוד גמים אחרים שיכולים לעורר גם תקווה וגם לטעת אור, ואולי לחשוב שחייב… יצמח משהו אחר על האדמה החרבה הזאת, אפילו שעכשיו זה לא כרגע.
תמיר: כרגע קשה לדמיין את זה.
מורן: לדמיין את זה, כי אנחנו עדיין בעיצומה של הדבר הזה, אבל עדיין תמיד אני מחזיקה את השלוש נקודות. כי אם אנחנו מדברים על גם וגם, אז תמיד בגם וגם יש הרבה דברים להחזיק.
תמיר: נכון. אני מתחבר למה שאת אומרת, אבל אני רוצה גם להגיד שלכל מי שהוא מרגיש או מרגישה ב-או-או, זה כל כך טבעי בתוך טראומה ומשבר להיות בתודעת או-או.
מורן: אז זהו, אז בוא רגע באמת נסביר מה ההפך של הגם וגם.
תמיר: הטראומה של השביעי לאוקטובר פצעה לנו את החוסן, החוויה שהבית שלנו מוגן. כאילו אנחנו, הייתה לנו איזושהי אשליה שזה מוגן, שזה שמור, שיש כוחות שומרים ושהקירות שומרים והדלתות, אז זה כאילו פגיעה במטאפורה הכי עמוקה של מהו ביטחון עבורנו. וכשזה התערער, אנשים נכנסו לעולם שכאילו, שכל אדם הוא יכול לפרוץ, את יודעת, אנשים מספרים לי על הצטיידות בנבוט באוטו ורישיון, ורישיון לאקדח, כאילו הם חיים באמת, ואני, זה כל כך, אני לא רוצה, אני רוצה לתקף שזה נורא טבעי, כי כשיש טראומה, השריר הראשון שנפגע זה שריר האמון.
מורן: יובל נח הררי כתב משהו שבי מאוד נגע, וככה עשה לי הרבה שכל במקום הזה. הוא אמר שהזוועות שאנחנו ראינו מול עינינו ורואים אותן מתקיימות, כמובן זה פשט כנגד האנושות, אבל זה פשע כנגד האנושות, לא רק במובן שפגעו באנשים בצורה כל כך אכזרית, אלא כי זה מאבד, כי דרך זה איבדנו אמון במין האנושי.
תמיר: בדיוק, זה מה שגם אני ניסיתי להגיד בדרך אחרת.
מורן: וזה הפשע הכל כך כל כך עצום ורב ממדי, שאנחנו מאבדים את האמון.
תמיר: וואו אני חייב לספר לך סיפור שהוא, כאילו, אולי בהתחלה ישמע לא קשור, אבל הוא בדיוק על זה. כשאבי היה בחיים כמה שנים לפני מותו, כהולך רגל עם מקל, איש מבוגר ברחובות, הוא היה הולך רגל ורכב דרס אותו וברח. הוא היה איש מאוד מבוגר, והשאיר אותו…
מורן: לדמם על הכביש?
תמיר: לדמם למותו. והוא ניצל, כן? הוא עבר שיקום מאוד ארוך של חודשים. אבל אם היית רואה מה קרה לי בימים האלה, אני בתל אביב והם ברחובות, באותם רגעים כולם היו חשודים בניסיון לרצח ובריחה. שכאילו, אני הרגשתי רדוף, כי הלבנה הבסיסית שאני נשען עליה כבן אדם, אני מאוד מאמין, כאילו, זה השריר אולי שאני הכי ממשכן את עצמי אליו. ואני זוכר איזה חוויה אומללה נכנסתי אליה, שכל בן אדם, כאילו, האמון שלי נפגע מהפקרה של זקן שהוא במקרה הזה אבי, ולא יכלתי לשאת את חוסר האמון, אז התחלתי, נסעתי לרחובות באישון לילה, שמתי מלא שלטים באזור של התאונה, בהזמנה שהוא יצור איתי קשר, או היא תיצור איתי קשר, לא בשביל לנקום, כי רציתי לדבר, רציתי להיות איתו בדיאלוג או איתה בדיאלוג, כי אני הייתי חייב לשקם את האמון, כי אני הרגשתי פרנואידי ורדוף, ואני חושב שזה מה שקורה להרבה אנשים כרגע. עברנו, באמת, זה כאילו, זה מגה טראומה, זה…
מורן: זה אין מילים.
תמיר: אין מילים, בדיוק. אני גם מעבד את ה…
מורן: אין מילים.
תמיר: אין מילים, ומתוך זה אנחנו נפגשים כרגע, שלושה שבועות אחרי, וזה כבר לא מובן מאליו. אם נחזיק את הגם וגם, את יצאת, אני יצאתי מהבית, אנחנו בוחרים לייצר איזה חוסן, שאנחנו דובקים באיזושהי עשייה בעלת משמעות, בנתינה, ברצון לחלוק ולדבר על חוסן.
מורן: אתה יודע, נסעתי לכאן, אני אשתף אותך בדרך שלי. אנחנו נמצאים באולפן שנמצא בדרום תל אביב, ואני באתי ממש מהחלק הצפוני. ואני נוסעת, ואני בדרך אומרת לעצמי, 'רק שלא תהיה לי עכשיו אזעקה'. אני פחדתי, כי אני אומרת, אוקיי, אני באיילון, זה כביש, מה אני עושה? אבל הקול השני שבי אמר, 'אם תהיה אזעקה, את תהיי בסדר'. כאילו, גם תהיה אזעקה, וגם תהיי בסדר.
תמיר: ממש ככה, זה בדיוק הדגמה כל כך פשוטה על הגם וגם, ככל שנעמיק אנחנו נדבר על החוסן האינטגרטיבי. החוסן האינטגר… המדינה הפוסט-טראומטית שלנו, מה שאנחנו מבינים חוסן הרבה פעמים, זה החוסן של האדרנלין. לזעום, לנקום, כאילו, לא להכיל חוסר, קושי להכיל חוסר אונים, להראות שאתה כל הזמן היד שלך על העליונה. אני לא שופט את זה, כי חברה פוסט-שואתית, קשה לה מאוד להכיל את המובלים כצאן לטבח. מאוד קשה לנו להכיל נסיגה, הכלה של כאב או כישלון. אבל זה רזיליאנס של אדרנלין. לתקוף, לברוח, לקפוא, להכליל, להיכנע.
מורן: זה גם האוטומט.
תמיר: זה האוטומט, אבל חברה פוסט-טראומטית, האוטומט האנושי, נגיד, כל בן אדם מתחבר לזה, אבל אי אפשר להבין את החברה הישראלית, לולא ההבנה שאנחנו חברה פוסט-טראומטית שכל הזמן האמון שלנו סדוק, אנחנו רגילים לחשדנות ובגלל זה הרבה פעמים טועים לחשוב שחוסן זה רק פעולות אדרנליניות.
מה שאנחנו מלמדים כחוסן אינטגרטיבי, וזה מה שאת אמרת עכשיו, להחזיק גם קול נוסף בתוכך, שהוא יכול לסמוך עלייך, או על החיבור שלך לאמונה גדולה יותר, ועל האמונה שתוכלי להתמודד עם כל רגע שייווצר, ואז אנחנו מקבלים חוסן גמיש, לא חוסן נוקשה. אנחנו כולנו, גברים ונשים כאחד, ילדים וילדות, יש לנו מערכת עצבים נוירולוגית, שכל תפקידה זה לווסת אותנו מול עומסים, איומים מבפנים ומבחוץ. זו מערכת הגוף נפשית שלנו. והיא ממש ליטרלי מתחלטת עבורנו.
אני אתחיל מאו-או, יש מערכת עצבים שהיא נקראת מערכת עצבים סימפתטית, והיא מושתתת על הורמון האדרנלין. והיא נותנת לנו את הרזיליאנס, את החוסן האדרנליני שדיברנו עליו. מולה, כאילו זה פייט, פלייט, פריז, פלוג, פון, כאילו יש לה אסטרטגיות מאוד מאוד טובות במצב של טראומה ומשבר. ככה שמישהו נורא אדרנליני כרגע, אוקיי, זה טוב.
אבל לצידה יש מערכת נוירולוגית מקבילה. אפשר להגיד או, או גם מערכת עצבים נוספת, שהיא נקראת מערכת העצבים הפרא-סימפתטית, שהיא נמצאת בחלק הקדמי של הגוף והפנים והאיברים הפנימיים, והדלק שלה זה אוקסיטוצין. והוא יוצר רזיליאנס אחר. זה רזיליאנס שיוצר קשר עין, דיבור, חיבוק, מגע. זה המקום שאני עובר טראומה, ובסוף יום יהיה לי את מי לשתף. אז אם לרגע נחזיק מה זה חוסן של גם וגם, זה לדעת להשתמש בצורה אדפטיבית במערכת העצבים, הגם וגמית הזאת, מתי נכון לי לתקוף.
הדבר האחרון שאני אגיד שלא טוב לתקוף, טוב לתקוף. במצבים של איום ממשי, טוב לתקוף. טוב מאוד לברוח, טוב מאוד לסגת. טוב לפעמים לקפוא מול מציאות, ולא ראיתי, לא שמעתי, ולהיות קפוא ומנותק כדי לא לחוות תופת. טוב להיות בהכללות לפעמים, זה עוזר להתמצא. אז יש את המערכת הזאת, ויש גם את המערכת שהיא בנויה על קשר, על יחסים, על יצירה של חיק. אז את יכולה לדמיין את שתיהן פועמות ביחד?
מורן: אני יכולה לחשוב ש… בתוכי מתקיימים כל הדברים האלה ואני יכולה לרגעים מסוימים, בזמנים מסוימים, לתת לדבר הזה לקצוף ולשאוף, ואחר כך להגיד שזה בסדר ואני רואה את זה מתקיים כמעט כל יום, במציאות יומיומית. שיש רגעים שאתה פתאום, אני נניח נבהלת, מה, ושנייה אחר כך אומרת, 'רגע, אבל יהיה בסדר'.
תמיר: אז יש מערכת שנלחצת ונהיית חרדה, ואז יש מערכת נוספת שפועמת בך, ואומרת, רגע, מנרמלת לך.
מורן: לדעת לאזן את זה.
תמיר: בדיוק, יוצרת פרופורציות ופרספקטיבות. אבל זה מערכות נשגבות שקיימות אצל כל ההומו ספיינס. אז לייצר כרגע חוסן, זה להבין, למשל, אני יכול להגיד לך שבשלושה שבועות, הזוגיות שלי עם מאיה, בשלושה שבועות האחרונים היא הרבה יותר אדרנלינית, היא הרבה יותר רגיזה, הרבה יותר אי הבנות, הרבה יותר סגנון ויסות שלה פוגש סגנון ויסות מנוגד שלי, ויש המון המון ריבים. זה בסדר.
אבל יש גם מרכיב נוסף של מהר מאוד מדברים על זה, ומבקשים סליחה, ומבינים. זאת אומרת, גם כשיש קרב, זה בעולם אינטגרטיבי של גם וגם, אז יש תנועה מקרב לקרבה. אנחנו לא נתקעים רק בקרב. ואז התפרצויות זעם וצעקות וטריקות, זה עולם שהוא דיכוטומי, יש לך רק את האדרנלין, אתה רק טורק, אתה רק צועק, אתה רק מעשן סיגריות, זה עולם דיכוטומי. וזה חוסן מאוד מאוד שברירי.
החוסן של האו או, מי שלא מתחבר נגיד, למערכת של חיק, של קשר עין, של לשתף, של לבכות, של להיות בחוסר אונים ולבקש עזרה, זה חוסן מאוד מאוד חשוב, אבל אנשים שהם לא סומכים או הם פוסט טראומטיים, הטרגדיה שלהם שהאמון שלהם נפגע ואז הם לא יכולים להשתמש בחוסן של החיק.
מורן: אז זה האו-או שיש לו, או שאני כועס, או שאני רגוע, או שאני חרד ומתפרץ או שאני רואה רק מצב מלחמה, וחייבים רק לגמור את המלחמה.
תמיר: להכריע, לנצח.
מורן: להכריע, לנצח, למחוק. אין דרך אחרת, וגם בתוכי. אני יכולה להיות רק נורא חרדה ואין רגע אחד של שלווה או לראות משהו אחר או נורא עצובה ולא יכול לחדור שם רסיסים של…
תמיר: נכון.
מורן: של משהו שהוא רך יותר. ואני רוצה שננסה ללמוד, כן, לתוך מצב שהוא אולי משתלט, להחדיר גם את הקונטרה המיטיבה שלו.
תמיר: מעניין, אני רוצה להגיד, לייצר הורה פנימי שיודע להרגיע את הילד, ואת הילדה הפנימיים. ואת רמזת על זה בנסיעה לפה, באיילון. כי הייתה שם, לצורך המטאפורה, הייתה שם ילדה פנימית מבוהלת. מפחדת שהשמיים יפלו על ראשה. ונכון שזה טבעי שהיא פחדה?
מורן: ברור.
תמיר: ואז אם אנחנו מצליחים בגם וגם להחזיק גם את הילדה הפנימית או את הילד הפנימי, שטבעי שהוא לא יודע להבין את העולם הזה, אבל אם יש בתוכך הורה פנימי, משוכלל, וזה מה שאת עשית שם בדרך, בפשטות בדרך לפה, את הרגעת את הילדה, נתת לה תוקף, אמרת לה, 'כן, זה נכון, אבל יכול להיות שיהיה כך וכך'.
כאילו, את כמו אמא טובה דיה, שמרגישה את הילדה הנרעדת ומסתכלת עליה בעיניים טובות ואומרת לה, 'זה בסדר שאת מפחדת, בוא נראה איך אנחנו מתארגנות עם זה, בואי נראה איך אנחנו נעות עם זה. יכול להיות גם שיקרה את זה ואת זה. בואי נראה מה יעזור לך להרגיש בטוחה.' אנשים שסובלים מהתקפי חרדה והתפרצויות זעם, לרוב הם אנשים מאוד מאוד רגישים, אבל הם יתומים מהורה מבפנים.
זאת אומרת, הם חווים מציאות נפשית, רגשית, גופנית מאוד מאוד חזקה, אבל אין בתוכם מישהו, אין להם דובר צה"ל מבפנים מרגיע או נחמן שי כזה, או איך קוראים לו, הגרי, שמסביר מציאות מורכבת בצורה שהעם נרגע. אז זה יש לנו גם וגם, יש לנו גם ילדה פנימית, וגם הורה פנימי, שיודע לתת לנו פרופורציות ופרספקטיבות.
מורן: נראה לי שההורות הפנימית, אם נלמד לשכלל אותה, היא זו שתושיע או שתאפשר לנו לחיות בצורה יותר טובה עכשיו.
תמיר: ברזיליאנס, בחוסן.
מורן: בחוסן. כי החוץ הוא נורא מטולטל.
תמיר: אני חושב, אני אגיד משהו שיכול לטרגר חלק ממי שיקשיב, אבל גם בחוץ יש חוויה מאוד עמוקה של יתמות. אני יכול להגיד עליי שחלק ממה שמניע אותי היום בפעולות החברתיות, אני מתחבר לאיזו יתמות פנימית ואני באופן אישי יודע מאוד להתארגן במצבים של יתמות מאב.
כאילו, אז אני חושב שאנחנו חווים כרגע מציאות טראומטית, אבל חוויה של הפקרה של הנהגה. ואז זה מכניס אותנו למצב רגרסיבי, למצב של אימה. כי מה שמרגיע, כמו שאמרתי לך שאת נרגעת כשיש לך את ההורה הפנימי, מה קורה בטראומה קולקטיבית?
שאין תחושה של אבהות חומלת ומיטיבה. שאין אב שאתה יכול לסמוך עליו, שמתרגם לך את המציאות בצורה שהילד הפנימי, שאנחנו מבינים אותה, ואנחנו חלק ממנו. זאת אומרת, יש פה מצב קצת טרגי. אני רוצה להגיד לכולנו שהמצב הזה הוא זמני. אבל כרגע יש איזשהו טראומה שמקבלת קצת מרכיבים טראגיים, כי לחוות יתמות בטראומה זה דבר לא פשוט. אני לא יודע אם אני מובן, אני מובן?
מורן: כן, אתה מובן מאוד. אני גם רוצה רגע לחזור ככה, ושנסתכל על המכתב הזה.
תמיר: אה, נכון.
מורן: כי הוא גם, באיזשהו אופן חזרה יוכבד ליפשיץ מהשבי.
תמיר: נכון.
מורן: אמרה משהו שהיא הרגישה באותו רגע מטעמיה שלה, והאבא הגדול…
תמיר: שמעת אותה? שמעת את ה…
מורן: בטח. והאבא הגדול, לצורך העניין, לא יודעת אם זה ראש…
תמיר: ראש הממשלה, לשכה,
מורן: לשכת ראש הממשלה. לא אהבו את המילים האלה.
תמיר: לא אהבו.
מורן: ובמקום הכי רך פגיע… אתה מקבל מקלחת שאתה דווקא חווית אותה אחרת לגמרי. את המילים שהיא אמרה.
תמיר: אז קודם כל כשאני הקשבתי לה, אני באמת מאוד התרגשתי, היא אישה זרה שאני לא מכיר, כן? היא בגיל של אמא שלי, אני חייב לומר. וגם לאמא שלי יש רזיליאנס מאוד מרשים. והיא גם קצת הזכירה, אבל היא הרגשה אותי ברמות כל כך עמוקות. ואז כשאני מתחיל לשמוע חדשות ואיך מגיבים וזה, בעיקר גברים שהגיבו אליה, וליטרלי הגוף שלי רעד מכעס על גבול הזעם, אז כתבתי את המכתב פוסט הזה בחוויה של רצון. אני לא יכול להגיע אליה אישית, הייתי בשמחה פוגש אותה. אבל ניסיתי להגיד לה שלא כולם ככה, זה לא כל הגברים ככה. יש, אני תמיר, אני גבר, ואני חושב שאת מביאה חוסן מרגש, והלוואי וכל ישראל תלמד מהחוסן שאת מביאה. להקריא את זה?
מורן: בטח, אתה מוכן?
תמיר: אני… יש לי איזה… אני אנסה.
מורן: תנסה, תנסה.
תמיר: טוב. אז זה מכתב ליוכבד ליפשיץ.
מורן: יוכי.
תמיר: יוכי. את רוצה את זה ממש אישי, כן?
מורן: לא, אני לא יודעת, אני קיבוצניקית, אני גם בעברי…
תמיר: את גם קיבוצניקית.
מורן: וזה לא נראה לי שיקראו למישהי בקיבוץ יוכבד. ואני גם ראיתי שבכל זה היה קוראים לה יוכי, אז נראה לי שזה היה השם שלה, אבל בשבילנו יוכבד…
תמיר: אז רק בגילוי נאות, כאילו השם יוכי,
מורן: כן.
תמיר: זה קודם כל אחד מהשמות האמצעים של מאיה בת הזוג, שלי יוכבד יוכי. וגם יש לי דודתי היקרה, שתחיה, שהיא סוג של אמא שנייה, גם לה שמה יוכי ויוכבד, אז גם אפילו השם הזה הוא מאוד מאוד אישי, הוא אישי עבורי.
"אז יוכבד ליפשיץ, אני הקשבתי לראיון איתך והתרשמתי עמוקות מהחוסן שלך.
איך גם בתוך התופת האיומה שהיית בה, הצלחת להכיל את המורכבות האנושית והלא אנושית שהתמודדת איתה. התרגשתי לראות איך עשית הבחנה בין המציאות של אוסף הברברים הנאלחים שחטפו אותך והתאכזרו אלייך, לבין אלו שהחזיקו אותך בשבי במשך 18 ימים. כדרכן של טראומות הן פוגעות ישר בשריר האמון שלנו ולכן זה מדהים ומופלא ומחזק את החוסן של כולנו לראות אותך יוצאת מהתופת ומתארת בצורה בהירה את מה שעברת. ועוד יותר מכך, איך את עדיין מחזיקה איזשהו רסיס של אמונה אל מול האנושיות הגברית הפצועה והפוצעת.
כאבתי וכעסתי כשראיתי חלק מהתגובות של גברים שבשלטון, שדיברו אחרי הראיון איתך. ראיתי איך הם ניצבו כמו בשלשות ונאחזו בתפיסת האו-או שלפיה או שאת כמוני או שאת נגדי. אין אמצע. או שאתה אויב או שאתה ידיד. ואגב, אולי את לא יודעת, אבל לרוב אנשי האו-או המובהקים הם הראשונים להישבר במצבי משבר משפחתיים או לאומיים.
יוכי, אני לא מכיר אותך אישית, אבל נראה לי שאת באה מארץ הגם וגם, שבה חיים אנשים שיודעים להכיל מורכבות, לכעוס בתקיפות וגם להאמין באהבה. והם בעלי חוסן גמיש וחזק. אני מרגיש צורך לבקש ממך סליחה שנאלצת להתמודד בגיל 84 עם גברים הנוראיים שבאויבים שלנו.
אבל לצערי את גם נאלצת להתמודד גם עכשיו עם גברים כמו ראש הממשלה וחלק משריו, שמרגישים מאוימים ממראת המורכבות ובכך גוזלים מאיתנו חיי רווחה תודעתית שיש בהם גם וגם."
מורן: כן, הרווחה התודעתית הזאת של הגם וגם.
תמיר: ממש כך.
מורן: זה דבר ענק. אנחנו יכולים לנסות להבין איך מגיעים לרווחה תודעתית שכזאת, או איך עושים קצת שלבים בשביל לחיות אותה?
תמיר: אני מוכן לנסות, כי זה באמת מה שאנחנו מלמדים בבית ספר. כאילו זה בית ספר לרזיליאנס באיזשהו מקום, ואנחנו לא קוראים לו ככה.
מורן: אני אעזור לך רגע כי אני אנסה, כי אוריאן, חברה שלי, לפני שהגעתי לכאן וסיפרתי לה על מה הנושא שאנחנו הולכים לדבר בפודקאסט היום, אז היא אמרה לי, 'כשמדברים על או או, יש לך, את נשארת ביד עם אחד. ושמדברים על גם וגם, אז זה יכול להיות המון. אז כבר בגם וגם את הרבה יותר…'
תמיר: ריבוי.
מורן: עשירה.
תמיר: נכון. זה באמת יפה.
מורן: זה בשנייה אחת מסדר את הדבר הזה. יש לך או או.
תמיר: אתה צריך כאילו לבחור.
מורן: לבחור.
תמיר: או שאתה ימין או שאתה שמאל.
מורן: נשארת עם אחד, או שאתה חזק או שאתה חלש, או שאתה בורח או שאתה מתקיף. כאילו, ושאתה גם וגם. או שאתה עצוב או שאתה שמח.
תמיר: נכון. אבל חשוב להבין שזה באמת, כאילו זה להרבה אנשים לא פשוט להיות, נגיד, אתה גבר או אישה? זה שאלה או או. שאלה גם וגם, עד כמה אתה כרגע גבר, עד כמה אתה כרגע מביא את החלקים הנקביים או הנשיים? זאת אומרת, זה בעצם הזמנה למציאות קצת יותר פלואידית. והגם וגם אנחנו נפרדים מאיזושהי אשליה של ודאות, כשאנחנו מבינים, כאילו, הרבה פעמים אנשים שמאוד או או, הם נורא צודקים, והם נורא כופים את הדעה שלהם, ורק אני רואה את האמת ואת מגזימה.
זאת אומרת, זה עמדה שמאוד קשה לה להיות בדיאלוג של ריבוי, כמו שאוריאן מלמדת. ובכלל, רק עוד שנייה אפילו לפני שנבין איך, איזה מתכון קצר, איך אולי אפשר לבנות איזשהו חוסן אדפטיבי, המילה האחת אפילו שהשתמשת. זאת אומרת, נגיד, יש בשיח הישראלי כרגע שהוא בתוך טראומה פעילה, יש המון המון חוסר סבלנות לדעות שהן לא כמוני.
מורן: נכון.
תמיר: לזה אני קורא שיח שמחפש אחידות. זה לא אחדות, זה אפילו ההפך מאחדות, אבל זה שיח של יוניפורם צייתני, כולנו נעשה את אותו דבר, כולנו נתנדב, כולנו נעשה… זה איזה ניסיון להתאחד דרך אחידות. אם את קיבוצניקית, את אמורה להכיר את זה בדנ"א שלך, את המקום הזה, שהופכים את כולכם לאיזשהו כור היתוך. וכמה לפעמים כשאני פוגש אנשים שהם יוצאי קיבוצים, הרבה פעמים הם נורא רגישים לזה שהמובחנות שלהם נלקחת לאיזושהי אחידות כזאת. הם נורא רגישים שהייחודיות נלקחת מהם, כי זה מחייה להם את טראומות הקיבוץ הראשוניות.
מורן: נכון.
תמיר: אז יש אחידות ויש אחדות. אחדות זה כבר משהו אחר. אחדות זה היכולת להכיל את השונות בינינו, אבל בתוך עמדה דיאלוגית ביחד. אני תמיר, את מורן, את באה מארץ אחת, אני בא מארץ אחרת, אנחנו בטוח לא מסכימים על המון המון דברים, והבית הזה, השיח הזה לא יתפוצץ כי נכיל את השונות או את המובחנות בינינו, נכון? אז החברה הישראלית מתבלבלת שם.
מורן: אני רוצה לספר לך סיפור על בלבול כזה שלי מאתמול. דיברתי עם אחות שלי, וקבענו שהיא תבוא השבוע לתל אביב וניפגש. ואתמול היא מדברת איתי בטלפון ואומרת, 'תקשיבי, היו אזעקות, בדיוק מישהי עכשיו אמרה לי, שיש נפילות, אני מרגישה לא בטוחה, אני לא חושבת, לא בטוחה אם אני אוכל להגיע', אתה יודע, ויש את הטון הזה שהוא כזה, אדג'י, אני מרגישה אותו, ואני אומרת לה, 'זה לא נכון, מה הבעיה? יש אזעקה, אנחנו נכנסים למרחב מוגן, אין נפילות, יש יירוטים של כיפת ברזל, זה לא אותו דבר, אל תתבלבלי, הכל בסדר, גם אם תהיי בכביש כמו שאומרת, זה אז תתפסי מחסה, יהיה בסדר'. היא אומרת לי, 'מורן, יש נפילות'. ולצד זה את יכולה להרגיש תחושה של חוסן, זה לא אומר שאין נפילות.
תמיר: אני מבין, היא כעסה עלייך קצת הייתי אומר.
מורן: היא כעסה עליי מאוד, כי היא אומרת לי, 'למה את אומרת שאין? יש.' יכול להיות שהסיכוי להיפגע נמוך. יכול להיות שאת מרגישה בטוחה.
תמיר: יכול להיות לך יש רזיליאנס A, ולי יש רזיליאנס B. ואני חושב שזה רגע גם, זה רגע קטן ומאוד מאוד מלמד.
מורן: נכון.
תמיר: נכון? כי אם נגיד, אנחנו מחזיקים ברגע הזה את הגם שלה ואת הגם שלי גם, בגלל זה אמרתי שהזוגיות כרגע בארץ היא מאוד מאוד נפיצה.
מורן: אפילו בשיח את יכולה להגיד, 'נכון, יש נפילות, נכון, יכול להיות שתתפוס אותך אזעקה, ולצד זה את יכולה גם להרגיש שאת בסדר, וגם לדעת ש… ' כאילו, ואני ישר צבעתי לה את זה, באיזה דיכוטומיה כזאת.
תמיר: נכון.
מורן: של לא, מה שאת אומרת?
תמיר: יש את הדרך הזאת.
מורן: בדיוק, זה לא ככה.
תמיר: נכון. זה כל כך, נכון שזה כל כך אנושי וזה קורה לנו בגלל זה תודעת האו או, היא קיימת גם בי. היו המון מצבים שהייתי, או אני או מאיה, אין קיום לשתי הדתות האישיות שלנו בתוך הבית. כאילו, ואנחנו צריכים לקבל את זה, ולראות את זה, ולסלוח על זה כרגע שאנחנו תחת זה. ואם אנחנו מצליחים רגע להתעורר מזה, 'וואי, הייתי ממש באו או כרגע. סליחה, לא, באמת לא ראיתי אותך, או… '
מורן: כן, לא, היא האירה את עיניי לזה שאני לא צריכה לצבוע מציאות בצבע אחד.
תמיר: נכון.
מורן: זה בסדר שיש למציאות הזאת כמה צבעים ולצד זה אנחנו גם נתנהל. וזה היה…
תמיר: מלמד מאוד.
מורן: מאוד מלמד.
תמיר: ובגלל זה, אחד הדברים שאני מאוד אוהב את השפה העברית, אז אחד הדקויות שאני אוהב לסמן, זה בין לתקוף את החוויה של האחר לבין לתקף את החוויה של האחר. זאת אומרת, כשאנחנו נכנסים לשיח של או או, אנחנו לא נותנים תוקף לחוויה של האחר ואנחנו תוקפים באיזשהו מקום את החוויה שלו. 'זאת לא הדרך הנכונה. הדרך הנכונה זה מה שאני רוצה לנהוג בדרך הזאת.'
ואז במקום לתקף את הדרך שלך, אני אתקוף אותה. וכשאנחנו מדברים על רזיליאנס ועל גם וגם, זה עמדה מתקפת. זה לא עמדה שמנהלת משא ומתן על תחושות ורגשות של הילדים שלנו. אני לא אגיד לך, 'את מגזימה, את היסטרית', אני לא אהיה משרד הרישוי למה מותר לך להרגיש ועד כמה, בעיקר לא בזמן של טראומה ומשבר.
העמדה האינטגרטיבית בעלת החוסן היא עמדה אמפתית חומלת, שהיא מכבדת את מנגנוני ההגנה שלך ואת דפוסי החשיבה שלך ואני יכול לתקף ואני יכול להגיד, 'אני לא מצליח להתחבר לזה', זה גם עמדה לגיטימית. אבל אנחנו משתדלים לא לתקוף את החוויה של האחר וזה אתגר.
מורן: ולא לבטל אותה.
תמיר: נכון, לבטל זה סוג של היעדר תוקף.
מורן: כן. ושוב, לא לעשות אותה, לעשות פלאט, לא, זה לא ככה. כי יש גם ככה.
תמיר: לגמרי. וזה באמת נורא חשוב, זה אחדות.
מורן: כן.
תמיר: ואם אנחנו רוצים להחזיק, אני יכול להיות רגע גור של נביאים קטן?
מורן: בטח, זה אנחנו, יש כמיהה.
תמיר: עכשיו, עכשיו, נביא עכשיו. לא, אחד הדברים שאני באמת מבין בהם, זה אחד הדברים שאני מלמד בבית ספר באוניברסיטת תל אביב, זה התחום שנקרא טיפול קבוצתי ודינמיקות. אם יש משהו, אחד הדברים שאני באמת מבין בהם, ב-25 שנה, זה כל מה שקשור להתפתחות של קבוצה. והמדינה שלנו היקרה היא קבוצה, מסכימה לקבל את זה?
מורן: בטח.
תמיר: את מכירה קבוצות, כי נולדת לתוך קבוצה. אז כל המדינה הזאת זה קבוצה, קבוצה ענקית.
מורן: כן.
תמיר: ויש לה שלבים בהתפתחות, נרצה להאמין בזה או לא נרצה. ואנחנו, אחד הדברים שמחזיקים לי אופטימיות, כי אנחנו ממש מן נפרדים מאיזשהו שלב התפתחותי של המדינה וזה לידה קשה וכואבת וטראומטית השנה הזאת, זה באמת לידת עכוז, ממש, כאילו מה שאנחנו עוברים כחברה בשנה האחרונה, והשביעי באוקטובר, זה היה כאילו ממש הקש ששבר המון המון עוד את כולנו.
אבל להחזיק אופק אמוני, זה לא יהיה פשוט, לא כולם יכולים כרגע להחזיק אמונה, אבל להאמין שאנחנו במיצר, שאנחנו במשבר ושאנחנו עושים מעבר לעבר של השלב האחדותי. לא השלב של האחידות, זה כור ההיתוך, נכון? בשלב הזה של שנות ה-50, כולנו היינו קיבוץ אחד גדול.
מורן: כולם אותו דבר.
תמיר: כולם השטחה של…
מורן: הפך את כולם להיות כמו.
תמיר: בדיוק. וזה שנות ה-50, עברנו את שלב האחידות. עברנו עכשיו, אנחנו מסיימים את השלב של קרבות, של קרבות בין השבטים, של שיסוע, של ליבוי. זה שירת את החברה הישראלית, התקופה הקשה הזאת של הליבוי, אם נשכיל לבחור בהנהגה שתוליך אותנו לעבר שלב האחדותי, שזה הגם וגם. שאנחנו גם שונים וגם יכולים לשכון ביחד. גם אנחנו יכולים להכיל אוכלוסייה ערבית ואוכלוסייה יהודית בארץ אחד.
אנחנו יכולים בעתיד, וזה עוד נראה כרגע מוגזם מה שאני אגיד, להחזיק את טראומת השואה, וגם עם הטראומה של הנכבה של הפלסטינים. זה מקום שאנחנו יכולים להכיל ריבוי וזה מחכה לנו. וזה מחזיק אותי אופטימי ומאמין כי אנחנו נעבור את התופת הזאת, אנחנו נעבור את הטראומה הזאת ולא כל טראומה הופכת לפוסט טראומה. הרזיליאנס, יש לנו חברה מאוד, מתגלה כחברה מאוד מאוד חזקה, עם רזיליאנס טבעי ומרגש. זאת אומרת, אנחנו זקוקים כרגע, תיוולד פה הנהגה שתדע להוליך אותנו לשלב האחדותי, האינטגרטיבי, הגם וגמי שמאוד מדבר אליי.
מורן: אני נורא מתרגשת שקראת לה מה שקרה לנו פה וקורה לנו גם עכשיו 'לידה', כי הצד השני זה מוות.
תמיר: ממש.
מורן: ובחרת, או בתפיסה שלך, כי זה מאוד כן מה שאמרת, לראות את זה כלידה.
תמיר: וכמוות.
מורן: וכמוות.
תמיר: גם, כאילו, גם וגם, כאילו, אנחנו חווים פה צער, אנחנו מדינה באבל שעוד לא יושבת שבעה. וזה מאוד מאוד קשה להיות באבל, ואין את התנאים להתאבלות.
מורן: אבל אני רוצה רגע דווקא להתחבר למקום של הלידה, ושל התקווה.
תמיר: כן.
מורן: הזאת, שבה תהיה חברה של אנשים שונים ומגוונים, שבה סך כאילו השלם גדול מסך כל החלקים.
תמיר: סינרגיה קוראים לזה.
מורן: השונים שלו.
תמיר: ממש, זה זה. ואז זה מדינה עם עוצמה, אז זה באמת עוצמה אדירה. כי זה לא תרבות של שיסוי ופילוג, ולמשל, את יודעת, אנחנו לא מכירים לעומק, אבל אני לא, לא תמצאי אותי מדבר בשיח של שמאל וימין, אני לא מגדיר את עצמי לא כשמאלני ולא כימני, וברור שיש לי דעות על הכל, אבל זה שיח ישן.
מורן: נכון, לגמרי.
תמיר: זה שיח ישן שאבד עליו הכלח. וחלק ממה שייוולד מהמשבר האיום והטראומטי הזה, זה אנשים שמבינים שזה כבר הרבה מעבר לדיכוטומיה הפשטנית של שמאל וימין. יש פה מדינה פצועה, יש פה גם מדינה שיכולה לפצוע כהגנה, ויש פה מדינה טראומטית שמבקשת ריפוי ואם יש משהו שהחברה הישראלית זועקת יותר מאי פעם, זה לאנשי ריפוי, למנהיגי ריפוי, לאנשים ש… למנהיגות נשית. כמה אנחנו צמאים כרגע יותר מאי פעם, למנהיגות, לנשים שיכנסו. אם תשימי לב, יש פה הדרה, מעולם לא היה שלטון כל כך גברי.
לא יודע אם מעולם, אני לא עשיתי את ההיסטוריה. אבל אנחנו בשנה של ממשלה מאוד זכרית, גברית, שהם באים, עוד פעם, אני לא מכיר אותם אישית, אבל נראה שהם מאוד בממלכה של האו-או. תבוסה או ניצחון, בעדי או נגדי, ימין או שמאל. אלוהים ישמור, זה מביא לכל כך הרבה נזק וסבל ושנאה ואלימות. ביום שנרפא את שריר האמון שנפצע בדנ"א של האזור, נוכל יותר להשכין שונות ביחד, מובחנות ביחד. כאילו, זה יקרה, זה קורה.
מורן: וואו, זה מאוד מאוד מאוד נעים לדעת את זה, או זה מעורר תקווה.
תמיר: כן, אני חושב שבכלל לדעת ידע על התפתחות של קבוצה, זה מאוד עוזר גם לניהול של משפחה, להבין את השלבים בהתפתחות של משפחה והתפתחות של תנועה. ואנחנו ממש לקראת שלב מרגש, אבל כרגע אנחנו לא שם, כרגע אנחנו בטראומה וצריך לעזור שהיא לא תהפוך לפוסט טראומה קשה.
מורן: אז אתה יכול לסיום לתת איזה כלי אחד, איך אני מחזיק? כל אחד, לעצמו, בביתו, בהיותו, באישיותו, בנפשו, מחזיק תודעה גם וגמית כזאת ברגעים מסוימים שרק האו-או משתלט.
תמיר: אז אולי, זה באמת, זה התלבטות, זה כל כך עולם ומלואו תורת הוויסות ובנייה של חוסן זוגי ומשפחתי. אז אולי דווקא אני אביא את החוכמה של מאיה בן יעקב, בת הזוג שלי, שהיא מלמדת את האינטגרציה הגם וגמית עם הגוף והנפש. אז אולי נעשה איזשהו תרגיל?
מורן: בטח.
תמיר: אז תסכימי שמי שמקשיב שיעשה את זה ואני אדגים את זה עלייך? אז אולי בואי תנסי למצוא תנוחה נוחה על הכיסא ואנחנו נסתכל כרגע על נשימה, על איכות הנשימה שלנו, וזה ידע מתחום של אוריינטציה גופנית. אז בואו נשים יד אחת על בית החזה ונשים יד אחת על הבטן ונתרפק לרגע על המשענת ונעצום את העיניים למי שזה מרגיש לו בנוח ורק ננסה להשיג אינפורמציה מאיפה אנחנו נושמות ונושמים כרגע.
אם היד העליונה עולה יותר מהיד התחתונה, נגיד שזאת נשימת חזה אדרנלינית. אם נשים לב שהיד התחתונה באזור הבטן עולה יותר ויורדת, נגיד שזאת נשימה אוקסיטוצינית, מרגיעה ונינוחה ואיטית. אז כרגע, לכל מי שמקשיב לי, רק שימו לב איזה איכות של נשימה מתקיימת כרגע. מהו קצב הנשימה? מהו עומק הנשימה?
ויכול להיות שחלקנו גם מצליחים כרגע לייצר נשימה שהיא גם וגם, גם נשימה בטנית וגם קצת תנועה בחזה. ולזה, זאת נשימה עם חוסן מאוד מאוד חזק, אנחנו קוראים לה בקורס נשימה אינטגרטיבית. שגם המערכת הפרא-סימפתטית וגם הסימפתטית עובדות ועובדים ביחד לטובתנו. רק ננשום ונרגיש מה עולה ומה יורד, מה למעלה, מה מטה, מה למעלה, רק אני, אני ואת.
מורן: נשימה זה הדבר.
תמיר: זה המפתח לחוסן.
מורן: זה המפתח לחוסן. ללמוד לנשום.
תמיר: ללמוד לנשום נכון.
מורן: זה קשה.
תמיר: זה אפשרי.
מורן: אני לא הצלחתי לעשות את גם וגם.
תמיר: אבל זהו, בעולם שהוא גם וגם, אין דבר כזה לא להצליח. זו שפה של ה… זו שפה של האו או. בעולם המושגים הגם וגמים אין הצלחה או כישלון. אין מושגים מוחלטים של ניצחון או תבוסה. איפה הצלחת עוד בנשימה?
מורן: הצלחתי להרגיש איפה אני נושמת, שזה דבר שלא הייתי מודעת אליו קודם, אם אני נושמת מהחזה או מהבטן. ראיתי בהתחלה שאני נושמת את החזה, ואז אמרת ש… ואז רציתי להרגיש את הנשימה של הבטן, אז עברתי לנשום מהבטן, ואז ניסיתי לעשות את זה ביחד. וזה לא קרה. כבר לא אומרת לא הצלחתי. זה לא קרה.
תמיר: אנחנו ממש מסיימים, ואני רוצה להגיד שאחד הדברים שאני מוצא המון משמעות זה לרפא את השפה שמחברת בינינו. כאילו הרבה פעמים ההשפה שלנו, התחביר הוא הולך לאו או. 'אני טוב או אני לא טוב?' 'אמרתי משהו במקום, אמרתי משהו לא במקום.' 'אני יצאתי מטומטם, יצאתי לא מטומטם.'
וכשאנחנו מייצרים הורה פנימי, שיודע לראות את הניסיון, נגיד אני אומר, 'הילד שלי לא הכין שיעורים, אבל הוא זכר שהוא לא הכין שיעורים.' 'וואי, קודם כל זכרת שלא הכנת שיעורים, זה המון.' -'אבל לא הכנתי שיעורים.' 'אתה חשבת על השיעורים? זה העסיק אותך?' -'כן? זה העסיק אותי.' 'זה אומר שכבר עשית משהו מהשיעורים.' זו שפה קצת שצריך ללמד אותה את שפת הגם וגם, ולא את שפת הדיכוטומיה של האו או.
מורן: אז אני רק קודם כל מתחברת למה שאמרת קודם על הלידה מחדש. ואני מאחלת לכולנו שזאת לידה קשה ומאוד כואבת ומאוד עצובה. אבל לצד זה יש לנו תקווה פה, ויש לנו גם אזרחים נהדרים, שאפשר לסמוך עליהם, אני חושבת, אני מצליחה לסמוך.
תמיר: נכון.
מורן: על אזרחי מדינת ישראל.
תמיר: נכון, ואני יכול להגיד משהו, שאם יש משהו שאני יום יום חושב עליו, זה איך להחזיר את הבנים והבנות הביתה. כי אם לא נילחם וניאבק לפני כל דבר ונחזיר אותם הביתה, נייצר פה טראומה איומה, שיהיה קשה מאוד להחלים ממנה. אז אני רוצה גם לסיים בזה שהנאמנות שלי ויום יום אני חושב על אלו שלא נמצאים כרגע פה בארץ ונמצאים בעזה, ואנחנו אסור לנו להפקיר אותם והם צריכים להיות בכל יום בדיבור המרכזי ולתת להם לדבר ולהתבטא ולהיות נאמנים אליהם לפני כל דבר אחר.
מורן: להשיב את חטופים הביתה עכשיו.
תמיר: ממש.
מורן: ושנדע לחמול.
תמיר: נדע לחמול.
מורן: על עצמנו, על קרובינו, על החברה כולה.
תמיר: חמלה, נסיים, דיברנו הרבה על חוסן, חברה שיש בה מידת חמלה מאוד גבוהה, זה חברה עם רזיליאנס מאוד מאוד עמוק. החמלה זה התרופה לאלימות.
מורן: תמיר אשמן, תודה רבה על החמלה וההקשבה, ועל החוסן ועל התקווה, ושנמשיך, ועל הקול, על הקול הייחודי שאומר את מה שהוא רוצה להגיד לטובת הכלל.
תמיר: לטובת הכלל, ולטובת הביטוי של עצמי.
מורן: ושנרגיש טוב כמה שאפשר, זה בסדר, להרגיש, להצליח, לנסות להרגיש גם טוב, להרגיש גם טוב.
תמיר: אמן.
מורן: תודה רבה. תודה לכם, ולכן שהייתם, ואם אהבתם, אז תשתפו את הפרק הזה, תעבירו אותו הלאה, אולי יאפשר חוסן מסוים למישהו, ויעשה טוב ונעים בלב, ואני מזמינה אתכם לקהילת "שלך אני", אנחנו שם ביחד. תודה, ביי.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
ความคิดเห็น