אישה צעירה, צוחקת ומאוהבת, כותבת מכתבים ויומן. זה לא נשמע חריג, עד שנזכרים שהטקסטים האלו נכתבו באמסטרדם בשנות השואה, לא רחוק ממקום המסתור של אנה פרנק. על המכתבים של אתי הילסום, שכמעט נשכחה ואז הפכה לאייקון.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 01/01/2023.
קריין: אתם מאזינים להסכת של "בית אבי חי".
פרופ' מודריק: בואו תחזרו איתי רגע בזמן. [קול שקשוק קרונות רכבת בשעת נסיעה] השנה היא 1943, אנחנו בהולנד, רכבת נוסעת. מתוך אחד מהחלונות שלה מתעופפת גלויה. האישה הצעירה שכתבה אותה יושבת על תרמיל גב מלא עד אפס מקום, באמצע קרון דחוס בנוסעים. היא חשדה שלא תזכה להגיע לתיבת דואר ולשלוח את הגלויה בדרך המקובלת, ולכן [רחש של דבר-מה מתעופף] פשוט זרקה אותה מהחלון. ובאמת, איכרים שעברו ליד פסי הרכבת מצאו בסופו של דבר את הגלויה, והעבירו אותה אל היעד. [צליל כתיבה] "השילוח היה בלתי צפוי יחסית", כתבה בגלויה אתי הילסום, אותה אישה ברכבת לחברה בשם קריסטין. "יצאנו מהמחנה בשירה. אבא ואמא, אמיצים ורגועים, גם מישה. הדרך תארך שלושה ימים. תודה על כל מה שעשיתם עבורנו".
המחנה שממנו יצאו הילסום ובני משפחתה בשירה הוא מחנה המעבר וסטרבורק. זו בעצם הייתה התחנה הלפני האחרונה עבור 102 אלף יהודיי הולנד שנשלחו משם למחנות הריכוז וההשמדה. ההסכנה שריחפה מעל הייתה ברורה. אסירי המחנה חיו בפחד מתמיד מפני המשלוחים השבועיים מזרחה. חברים של הילסום צפו בה בדרך לרכבת וסיפרו שהיא הלכה, כלשונם - "עליזה, צוחקת, זורקת מילה טובה לכל מי שנקרה בדרכה, מלאה הומור מבריק, אולי קצת עצוב, אבל כל כולה אתי שלנו".
אתי הילסום נספתה באושוויץ בנובמבר 1943, והשאירה אחריה יומן ומכתבים. כשהם פורסמו, הטקסטים האלה כמו הקימו לתחייה את הדמות החד פעמית שלה - אישה בת 29 עם תעצומות נפש יוצאות דופן, שכתבה על עצמה שהייתה רוצה להיות "רטייה על פצעים רבים". בשנים האחרונות, הילסום הפכה לאייקון, השראה עבור רבבות אנשים שמסמנים משפטים בתוך דפי היומן שלה, יוצרים בעקבותיה יצירות אומנות וממשיכים את הקול שלה בעולם.
[מנגינת כלי מיתר מלנכולית]
אתם ואתן מאזינים ל"על החתום", הסכת מ"בית אבי חי", הפודקאסט שמוציא מהמעטפות מכתבים שכתבו אנשי ונשות רוח מההיסטוריה היהודית והישראלית. אני ליעד מודריק, ואנחנו מתחילים. [רחש דפדוף וסגירת ספר כבד]
אתי הילסום נולדה ב-15 בינואר 1914 למשפחה יהודית חילונית במחוז זילנד ההולנדי, מקום פסטורלי שרובו מכוסה מים צלולים. היא הייתה אחות בכורה ליעקב, או יאפ, שהיה נער מבריק עם כישרון למדעים, ולמיכאל, או מישה, פסנתרן ומלחין שצפו לו עתיד מזהיר באולמות הקונצרטים באירופה.
[מנגינת פסנתר]
הקטע שאנחנו שומעים עכשיו לקוח מתוך יצירה מוזיקלית שמישה כתב. אבל העתיד המבטיח הזה נסדק עוד לפני פרוץ המלחמה. שני האחים סבלו מהתמודדויות נפשיות לא פשוטות, ומישה המוזיקאי אובחן כלוקה בסכיזופרניה. בניגוד לאחיה, הדרך של אתי בעולם דווקא נראתה שגרתית יחסית. היא למדה משפטים ופסיכולוגיה, ובשנות המלחמה עבדה כמורה פרטית. אז היא כבר גרה באמסטרדם, לא רחוק מהמקום שבו הסתתרה אנה פרנק. וגם היא כתבה יומן, כאמור, שהתפרסם כספר בשם "חיים כרותים" בתרגומה של שולמית במברגר ובהוצאת כתר. במהדורה מאוחרת יותר הוא יצא תחת הכותרת "השמיים שבתוכי" ונוספו לו גם 16 מכתבים שתרגמה אירית באומן, ואלה בעצם רוב המכתבים שאנחנו מצטטים כאן בפרק הזה.
ציפי: דיברתי עם הבחור שהוציא לאור… בחור, הוא כבר איש די מבוגר, שהוציא לאור את היומנים ראשון.
פרופ' מודריק: זאת ציפי גוריון. אשת ספר, כותבת, עורכת, מתרגמת, עובדת במערכת כתר ומודן.
ציפי: שאלתי אותו למה לקח כל כך הרבה זמן, בעצם מצאו את המחברות, והרבה זמן אף הוצאה לא רצתה לגעת בזה, לא רצתה להתעסק בזה, ושאלתי אותו למה. הוא אמר שהוא חושב שבהולנד הרגישו שבסדר, כבר יש לנו את אנה פרנק, לא צריך עוד איזה יומן של מישהי מהשואה. אבל כשקוראים מבינים שאין שום קשר. יש פה פער של כמה שנים, שהוא פער מאוד מרכזי בין להיות בת-עשרה לבין להיות בת עשרים ו… החוויות שעוברות עליהן שונות לחלוטין בשנים שלפני המלחמה, ומה שקורה גם בשלב המלחמה הוא אחר לחלוטין. מה שאנה פרנק עושה זה להסתתר, שזה ממש בסדר, כן? ומה שאתי הילסום עושה זה היא בן אדם מבוגר שקולט מה קורה, ומגלה איך הנפש שלה מתמודדת עם זה, איך היא מתמודדת מול האנשים שבעולם שלה.
פרופ' מודריק: אם תפתחו את היומן בציפייה למצוא תיאורים של חרדה או פחד, כנראה שתתבדו. הילסום מתארת שם חיי יומיום של אישה צעירה, אינטליגנטית ושנונה. כמו רבות מאיתנו, גם היא הוטרדה בשאלות של מיניות, של קריירה, של יחס לגוף ויש שם גם לא מעט ייסורי אהבה. באותם ימים, הילסום הייתה מטופלת אצל פסיכולוג בשם יוליוס סְפִּיר, שנהג עם המטופלות שלו באינטימיות שהיום לא הייתה עוברת שום ועדת אתיקה. הרבה דפים ביומן שלה עוסקים במערכת היחסים הבעייתית הזאת.
בהדרגה, אפשר למצוא ביומן עוד ועוד אזכורים לשואה. באחד העמודים מישהו נקש על כתפה ביציאה מבית מרקחת ודרש לדעת אם יש לה רשות לקנות שם. בעמוד אחר היא מספרת איך קבוצה של שניים-שלושה עצים נחשבה ליער, ומיד נתלה עליהם שלט "הכניסה ליהודים אסורה". והיא כותבת, [צליל כתיבה] "כשיורד עליי דיכאון בגלל הגזרות האלה, כמו הבוקר, כשהרגשתי שהן מעיקות עליי כמו גוש עופרת מאיים, אני יודעת שלא הגזרות כשלעצמן הן הסיבה לדיכאון, אלא שיש בתוכי המון עוגמה והיא מחפשת לה דרך להתבטא ולהוכיח את עצמה". והיא ממשיכה, "המחשבה על שיעור לא נעים שאני צריכה לתת מעוררת בי חרדה ומועקה לא פחות מאשר הרעה שבגזירות הכובשים. הסיבה אינה נעוצה בכלל במה שקורה מחוצה לי, אלא בתחושות שבתוכי. תחושות של דיכאון, חוסר ביטחון וכיוצא בזה, שמשוות למאורעות רושם עצוב או מאיים. אצלי הכל מתחיל בפנים ויוצא החוצה. אף פעם אחת לא להפך. בדרך כלל, גם הגזירות האיומות ביותר, והן אינן מעטות, מאבדות הרבה מהאיום שבהן לאור האמון והביטחון שבי".
למה לדעתך המפעל הציוני, נניח, הזניח אותה?
ציפי: אני חושבת שהיא בן אדם מאוד שונה ממה שהיינו רוצים לחשוב עליו, כמישהי שעברה את השואה, שהיא יהודיה מאוד.
פרופ' מודריק: זו שוב ציפי גוריון.
ציפי: היא חיה חיים מאוד חילוניים, סקס, סמים ורוק'נ'רול, בלי הרוק'נ'רול, אולי גם בלי הסמים, אני לא סגורה על זה, אבל היה שם הרבה סקס, והיה רומן עם מישהו מבוגר ממנה, שגם מאורס למישהי אחרת והוא גם המטפל שלה. יש פה הרבה עניינים שלא יודעת כמה רוצים דווקא להדגיש אותם ב"יד ושם" או פשוט כשמדברים עם תלמידי תיכון על זכר השואה. היא משהו מאוד אחר, היא חיה חיים שיותר דומים לאיך שאנחנו חיים היום, בטח נשים צעירות. היא גם לא מאוד יהודיה בהתנהגות שלה. אפילו בסוף היהדות שלה היא משהו שהוא יותר רליגיוזי גלובלי, נגיד. איזה חיבור דתי שהוא לאו דווקא יהודי. הוא יהודי במובן יותר של אותה שותפות גורל שהיא מרגישה עם מי שסביבה. היא מדברת עם אלוהים כל הזמן, אבל הוא לא אלוהים כל כך דתי.
פרופ' מודריק: אלא? מין משהו פילוסופי, מטאפיזי כזה?
ציפי: כן, כן, פילוסופי. שוב, רליגיוזי, זה הרגש הזה של ה… יש מישהו למעלה ואני מדברת איתו, וכל הזמן אני בקשר איתו, וזה גם קשר איתי כשאני בקשר איתו.
פרופ' מודריק: במשך כל הזמן הזה הילסום חלמה להיות סופרת. זו לא הייתה עוד פנטזיה, אלא צורך קיומי ממש, דרך יחידה מבחינתה להגשמה עצמית. היא הכניסה את עצמה למשטר כתיבה יומיומי. [צליל כתיבה] "אני חייבת להגיע לבהירות במילותיי שלי", היא כתבה ביומנים. "כבר שנים אני צוברת הכל בתוכי, הכל נאסף באיזה מאגר גדול, אבל לא תהיה לי ברירה אלא להוציא שוב הכול החוצה, ולא - ארגיש שחיי היו לריק, שאני שודדת את האנושות ואיני נותנת לה שום דבר בתמורה". כמו שאתם מבינים, היא תיארה את הכתיבה כשליחות, דרך להעמיד לטובת הכלל את הניסיון הפרטי שלה, כהגדרתה, "לשוות צורה ותבנית לתוהו ובוהו".
ציפי: היא השאירה את המחברות של היומנים שלה אצל קלאס סמליק, הוא היה איזשהו סופר שהכירה, והיא רצתה להשאיר אחריה איזשהו זכר, קיוותה שמישהו יפרסם את היומנים שלה. וקלאס סמליק ומשפחת סמליק, הבת שלו יוהנה, ניסו לפרסם את היומן אצל הרבה מוציאים לאור שלא ראו טעם לפרסם אותו, לא התחילו אפילו לקרוא, זה היה הרבה כתב יד צפוף, הרבה מחברות, כבר יש להם יומן של מישהי מהשואה ולא צריך עוד אחת, עד שבעצם הם הגיעו למוציא לאור שראה את זה, וכן אמר "מה זה?" והוא מספר שהוא מיד נשאב פנימה, והוא כותב "המשפטים הראשונים שקראתי ריתקו אותי והיכוני בתדהמה". והוא אמר, "אוקיי, אני רוצה לעשות עם זה משהו". והייתה מלאכת פענוח כנראה די רצינית, היו כמה מפענחות של כתב היד שלה, עד שקיבלנו את היומן שזכה להרבה מאוד מעריצים, וממש היכה גלים יפים.
פרופ' מודריק: אז בעצם החלום שלה להיות סופרת התגשם?
ציפי: כן, אני תמיד תוהה איך זה היה נראה אם היה לה זמן באמת לשבת ולכתוב ולהגשים את החלום שלה, בטח היינו מקבלים יצירה מאוד מעניינת.
פרופ' מודריק: אם היה לה לא רק חדר משלה, אלא זכות קיום בתקופה שהיא חיה [רחש דפדוף וסגירת ספר]. כשהטבעת סביב יהודיי הולנד הלכה והתהדקה, אתי כתבה ביומן, [צליל כתיבה] "לפני כמה ימים עוד חשבתי הכי נורא יהיה כשלא יעמדו לרשותי עוד נייר ועיפרון ולא אוכל להבהיר לעצמי כל מיני דברים. כי אין דבר שאני זקוקה לו יותר מזה. ובלעדי הכתיבה משהו יתפוצץ בתוכי ויהרוס אותי מבפנים. ועכשיו אני יודעת שברגע שאדם מתחיל לוותר על דרישות וציפיות, הוא מסוגל לוותר על הכול". היו כאלה שהמליצו לה לנסות להשיג עבודה במועצת היהודים. זה היה למעשה גוף שתיווך בין היהודים לבין הנאצים, ומי שעבד בו קיבל מעמד מיוחד וגם הגנה מסוימת. הילסום הקשיבה להמלצה והתקבלה למועצה בתפקיד כתבנית. אבל היא סירבה לחמוק מהגורל של משפחתה ושל חבריה, בחרה לוותר על ההגנה ולהצטרף לווסטרבוק. היא ניצלה את האישור המיוחד שהיה לה ממועצת היהודים לנסוע מהמחנה לאמסטרדם על מנת להעביר תרופות ומכתבים, אבל היא לא הסכימה להימלט על נפשה או להסתתר, למרות ההפצרות של החברים ההולנדים שלה. [צליל כתיבה] "בקרוב לא אוכל לכתוב לכם עוד", כתבה מהמחנה לחברתה קריסטין ב-1943. "אני אסירת תודה על כך שאני יכולה להישאר כאן. אמרתי לך ששישים מתוך מאה ועשרים חברי המועצה היהודית נשלחים הביתה? למזלי, אני לא נמנית עם השישים הללו ויכולה להישאר כאן ולהגן על הוריי כמיטב יכולתי. את רואה? אדם תמיד יכול למצוא סיבה להיות שמח בחלקו. פעם אחר פעם".
ציפי: היא אומרת מפורשות, אם אני לא אלך, יקחו מישהו אחר. אם אני יכולה לבוא לשם ולהיות לעזר במקום מישהו אחר שלא אז אני צריכה להיות שם. וגם אחר כך זה ממשיך לעלות על הרכבת ולהישלח לאיזשהו בלתי ידוע, אם כי הוא די ידוע בשלב מסוים - אם לא יקחו אותי יקחו מישהו אחר, אז אני אלך.
פרופ' מודריק: אז זה מה, אלטרואיזם קיצוני, סוג של שליחות מרטירית כזאת?
ציפי: All of the above.
פרופ' מודריק: הדפים האחרונים ביומן של הילסום נכתבו לאחר חודש אחד במחנה ווסטרבורק. מהתקופה הקצרה מדי שבה חיה במחנה עד למותה נותרו בעיקר מכתבים. [צליל כתיבה] "אפשר לכתוב כאן מעשיות. זה נשמע מוזר, אבל אם רוצים לתאר במעט את החיים כאן, מוטב לעשות זאת בצורת מעשייה", היא כתבה לחברים באמסטרדם. "האומללות כאן היא כבר מעבר לכל דמיון, עד כדי כך שהיא נתפסת כסוריאליסטית. לפעמים אני הולכת לבד במחנה וצוחקת בשקט בגלל סיטואציות גרוטסקיות כל כך, באמת צריך להיות משורר גדול מאוד כדי לתאר את הסיטואציות האלה. אולי אצליח לעשות זאת רק בעוד עשר שנים בערך".
לא רק סיטואציות גרוטסקיות העלו חיוך על פניה - [צליל כתיבה] "הבוקר הופיע מעל המחנה קשת בענן והשמש זרחה בשלוליות הבוץ", היא כתבה לחברה בשם מריה טאונזינג. "כשנכנסתי למרפאה, קראו אליי כמה נשים, 'יש לך חדשות טובות? את נראית כל כך עליזה'. המצאתי סיפור על ממשלת העם והשלום שמתקרב, הרי לא יכולתי לבקש מהן להסתפק רק בקשת בענן, אפילו אם זו הייתה הסיבה היחידה לעליזות שלי".
כמו ויקטור פרנקל ויאנוש קורצ'אק, גם הילסום הצליחה לשמור על מחשבה צלולה להפליא גם כשהתנאים החיצוניים הידרדרו מאוד. [צליל כתיבה] "המצוקה כאן באמת נוראה", היא כתבה לחבריה. "ובכל זאת, בשעות הערב, כשהיום נסוג ומתרחק, אני צועדת בצעדים קלילים לאורך גדרות התיל, ומליבי עולה תמיד התחושה, ואין מה לעשות, זה פשוט כך, זה משהו עמוק ובסיסי. החיים נפלאים ונשגבים. יבוא יום ונצטרך לבנות לנו עולם חדש. ועל כל פשע וכל זוועה עלינו לענות באהבה ובטוב לב, שהם תוצאה של מאבק פנימי. מותר לנו לסבול, אבל לא להיכנע לסבל. ואם נישאר בחיים ונישאר שלמים בגוף ובנפש, ובעיקר בנפש, בלי מרירות, בלי שנאה, תהיה לנו הזכות לומר את דברנו אחרי המלחמה. ייתכן שאני אישה שאפתנית. הייתי רוצה לומר מילה אחת, קטנה". כשקוראים את היומנים זה נדמה כאילו… אי אפשר כמעט להבין את השמחה והעליצות שמאפיינת אותה מול נסיבות כל כך מופרעות.
ציפי: כן, וזה גם באיזשהו פער גדול מתחילת היומן, שבו היא בן אדם הרבה יותר מדוכדך, מסתכלת יותר פנימה מאשר החוצה. גם בשלב המכתבים ובשלב הסופי של היומנים היא מסתכלת הרבה פנימה, אבל הפנימה מאוד קורה החוצה, היא רוצה לעזור, זה כאילו היא מצאה את הייעוד שלה. היא מוצאת בה את הכוחות לעזור לכולם ולהיות רטייה על פצעים רבים - המשפט האחרון ביומן. היא כן מאוד רגישה ונשברת, ופיזית היא לא במיטבה חלק גדול מהסוף, ועדיין היא מצליחה לראות כל הזמן את השמיים שבתוכה. את זה שלא משנה כמה יקחו לה, כמה מרחב יקחו לה, כמה יקחו לה את האופניים ויקחו לה את היכולת לנסוע בתחבורה ציבורית והיא תצטרך ללכת ברגל מרחקים ויקחו לה את הבית ויקחו לה את המיטה, את המותרות, כרית, תחבושת היגיינית - דברים שהיא מבקשת שישלחו לה, עדיין יש לה את השמיים שבתוכה, יש לה את העולם הפנימי שלה והיא לא שוכחת את זה. והוא מאוד רחב, מלא, והיא ממשיכה ללמוד כל הזמן ולדבר עם אנשים מעניינים שהיא פוגשת שם. זה… מאוד מגניב, הייתי שמחה להיות חברה שלה.
פרופ' מודריק: הילסום לא הייתה נאיבית ולא התכחשה לזוועות שקרו סביבה. היא לא נמנעה מלכלול במכתבים שלה גם תיאורים קשים ונקודות שבירה. [צליל כתיבה] "לפני רגע ראיתי את אם הבית מבית היתומים עם ילד קטן בזרועותיה. הילד צורף גם הוא למשלוח, בגפו. גם מצריפי החולים הוצאו אנשים והעולו לטרנספורט. עושים פה עבודה יסודית. בשעות ספורות אלה אפשר לפתח מלנכוליה שתספיק לחיים שלמים. לפעמים ההרגשה היא שהכול, כל מה שקורה, לא אמיתי. השמיים מלאים ציפורים, התורמוסים הסגולים עומדים מלכותיים ושלווים בפריחתם, שתי נשים זקנות התיישבו על הארגז לפטפט, השמש זורחת על פניי, ולנגד עינינו מתרחש רצח עם. כל זה בלתי נתפס".
ציפי: אחרי שהרבה פעמים ניסו כל מיני חברים שלה, ניסו להוציא אותה משם, הייתה איזושהי אפשרות שעלתה שהיא תשלח למחנה הקצת יותר… ליהודים המיוחסים נגיד, והיא פשוט סירבה בכל תוקף כי היא פשוט הרגישה שהיא צריכה ללכת למקום שאליו המשפחה שלה הולכת, למקום שהאנשים שהיא הכירה בווסטרבוק הולכים אליו, וזה מה שהיא עשתה. וגם אני חושבת שיש שם הקלה מסוימת, אחרי שהיא ליוותה כל כך הרבה אנשים שעלו על הרכבת הזאת, ומתישהו היא כבר אומרת, "יאללה, שיגמר כבר, שכבר יעלו אותנו. כל המתח הזה וכל הלא נודע, בוא כבר נגיע למקום הזה ונראה מה קורה".
פרופ' מודריק: הילסום טענה שכל מצב, ויהיה נורא ככל שיהיה, הוא משהו אבסולוטי שכולל את הטוב והרע כאחד. "רבים כאן מרגישים שאהבת האדם שבהם קמלה כי דבר אינו מזין אותה מן החוץ", היא כתבה לחברתה מריה. "הם אומרים שאנשים כאן לא נותנים לך הרבה סיבה לאהבה. 'ההמונים הם מפלצת איומה, האנשים הפרטיים אומללים', אמר מישהו. אבל אני איני יודעת אלא זאת - אין שום קשר סיבתי בין אורחותיו של אדם לבין האהבה שאתה חש כלפיו. האהבה לזולת היא כמו ניצוץ של המהות המזינה את החיים. כמעט שאין קשר לזולת עצמו. הו, מריה, האהבה פה מדולדלת כל כך, ואילו אני מרגישה כה גדושה, לא אדע להסביר זאת לאיש".
[קטע מתוך השיר "מקום בתוכי" בביצוע דניאלה ספקטור]
"יש מקום בתוכי שלעולם לא יחשיך
יש לי דרך אחת שלעולם לא תאבד
יש לי כוח לתת גם כשאין לי למי
ואהבה שאוהבת לפעמים גם אותי
יש תקווה בשורה…"
פרופ' מודריק: אלו היו סיפורה ומכתביה של אתי הילסום. אנחנו סיימנו להפעם. תודה לאבישי חורי על התסריט והעריכה, לאריה גולדין על ההפקה ולנעמי צורף על התחקיר. תודה לניר לייסט וליואב צ'שנובסקי על עיצוב הפסקול ועל המוסיקה המקורית. תודה מיוחדת לד"ר דוד רוזנסון, לעמיחי חסון ולאייל לויט מבית אבי חי. פרקים נוספים של "על החתום" מחכים לכם באתר בית אבי חי ובכל יישומוני ההסכתים.
[השיר "מקום בתוכי" ממשיך להתנגן]
"ואהבה שאוהבת עולם לא מושלם."
[נגינת מפוחית בליווי גיטרה]
"יש מקום בתוכי שלעולם לא יחשיך
יש לי דרך אחת שלעולם לא תאבד
יש ימים ללא סוף, וסופים מלאי ים
ואהבה שאוהבת עולם לא מושלם…"
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments