על החתום - להיוולד ביופי: חבצלת חבשוש ופנחס שדה

חבצלת חבשוש הייתה משוררת עם נפש חופשייה והרפתקנית, שנקלעה למערכת יחסים הרסנית עם פנחס שדה. המכתבים שכתבה לו לא נועדו להתפרסם, אבל הם ראו אור - ושינו את חייה לנצח.

אזהרת טריגר: התאבדות

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 02/06/2024.

קריין: ‫אתם מאזינים להסכת של בית אבי חי.

[צלצול טלפון מיושן, חריטות כתיבה על נייר]

פרופ' מודריק: [מקריאה]

"צלצלתי ואמרתי את שמי. ואמרתָ - 'הו, שלום חבצלת, מה שלומךְ?' והכל קרה מהר", כתבה המשוררת חבצלת חבשוש במכתב ששלחה לסופר והמשורר פנחס שדה. "ורציתי לומר שקראתי את הספר שלך, אבל אתה הוספת לשאול: 'מתי חזרת מלונדון?' חשבתי שאתה צוחק, שאתה מהתל בי בטוב לב, כי דיברת לאט בקול תם וכמו מים שקטים. וכמעט בכיתי, כי זה היה כמו מים טהורים, כחוּלים, צלולים, ופרחים ודמדומים, עוד מעט וילד. ורק באוטובוס חשבתי - מה זה שאתה שואל מה שלומי ומתי חזרתי מלונדון? אני הרי לא הייתי מעולם בלונדון, ואתה כנראה מחליף אותי באחרת. אבל היה כבר מאוחר, ואמרתי יהיה מה שיהיה. וכשבאתי ודפקתי בדלת [נקישות ופתיחת דלת] לא היה לך לב לא לתת לי להיכנס אם כבר באתי. אני אתפלא אם לא אראה אותך שוב. אם אני לא אראה אותך זה סימן שאתה לא רוצה אותי אחרי שקראת לי פעם אחת, או ענית לי. מפני שכל זמן שאני חיה אתה קורא לי ועונה לי. אני אדם בודד. אני צריכה לדבר. ודווקא אני אחד האנשים האילמים ביותר שאני מכירה".

אז איך נשמע לכם המכתב הזה - רומנטיקה בלתי מתפשרת או יותר כמו ביטול עצמי?

המשוררת חבצלת חבשוש הייתה נערה בת 19 כשכתבה את המילים האלה. הנמען, פנחס שדה, היה אז סופר מוכר שגילו כפול מגילה. שדה הפך את המכתבים שחבצלת שלחה לו לספר, קרא לו "התמסרות", ופרסם אותו ברבים, מה שחשף גם את מערכת היחסים האינטימית והמשונה, צריך לומר, שהתפתחה בין השניים. סביר להניח שחבצלת לא דמיינה את המהלך הזה כשכתבה את המכתבים, וההשפעה שלו עליה הייתה דרמטית מאוד.

[מנגינה קצבית המלווה צליל כתיבה]

פרופ' מודריק: אתם ואתן מאזינים ל"על החתום", הסכת מבית אבי חי, ‫הפודקאסט שמוציא מהמעטפות ‫מכתבים שכתבו אנשי ונשות רוח ‫מההיסטוריה היהודית והישראלית. ‫אני ליעד מודריק, ואנחנו מתחילים.

[מנגינת פסנתר שלווה]

פרופ' מודריק: גבר מזמין אישה צעירה לביתו, בלי לדעת בדיוק מי היא, מבולבל מרוב מעריצות. היא מבינה שהוא לא מזהה אותה, מחליטה לבוא בכל זאת, ומשלמת את המחיר. זו נקודת הפתיחה של הסיפור הזה, אבל יש בו עוד צדדים.

ג'יין: את מכירה את הסיפור הזה עם הפיל?

פרופ' מודריק: זו ג'יין ביבי, יוצרת ובמאית שעובדת בימים אלה על דוקו שעוסק בחבצלת חבשוש.

ג'יין: יש פיל וסביבו עומדים איזה שישה אנשים עיוורים, והם צריכים לנחש מה נמצא מולם. אז אחד מחזיק את הרגל ואומר "וואי, איזה גזע ענקי הדבר הזה, זה עץ". ואחד מחזיק באף של הפיל, והוא אומר "לא, זה פה, יש פה איזה חבל ענקי. ואחד מחזיק באוזן ואומר "לא, זה איזה וילון גדול". ואחד נוגע בשן שלו ואומר "לא, זו חרב". וכל אחד רואה את זה מתוך הנקודת מגע שלו, מתוך הנקודת חיבור שלו לאותו אובייקט.

בעבודת תחקיר שאני עשיתי הגעתי לכל החלקים, וכל פעם שנגעתי בחלק, כאילו אני גם הייתי העיוור הזה. אז מה, אז היא קורבן, חבצלת היא קורבן? המשכתי והתחלתי להגיע, נגיד, להמון אנשים שהכירו אותה, בין אם זה המשפחה שלה ובין אם זה חברים שלה. וכל אחד נתן לי חתיכה אחרת. אז החבר הטוב שלה סיפר שהיא הייתה אחת הנשים המצחיקות שהוא הכיר. והיא הייתה שובבה, והיה לה חוש הומור מופרע. והם היו נוסעים לטיולים ולים. וזה כזה קצת ריכך לי את הלב, ואמרתי [בהתלהבות] אוקיי, יש פה… וחברה אחרת סיפרה על משוררת חדה ויצירתית עם המון תשוקה. ורוני סומק סיפר על אישה שקטה, אבל כל מילה שלה חורכת את השקט.

אז היא הייתה אישה מאוד מיוחדת שחיה את החיים שלה על מאה. והיא לא פחדה לנסות, להרגיש, לבדוק, להתנסות. והיא הגיעה לקצה של עצמה, גם מבחינת הנשמה שלה.

פרופ' מודריק: השם חבצלת חבשוש התפרסם בסמוך לשמו של פנחס שדה בנסיבות מצערות שנגיע אליהן בהמשך. אי אפשר לספר את הסיפור שלה בלי לגעת גם בחלק הזה של חייה. אבל אנחנו ננסה להרחיב את הזיכרון ולתת לה כאן מקום גם כיוצרת ומשוררת ייחודית בפני עצמה, ולא רק דמות שוליים בביוגרפיה של פנחס שדה.

ג'יין: היצירה שלה היא מיסטית. כשאת נתקלת בשיר שלה, את מרגישה משהו ואת לא מבינה מה זה, ואת צריכה לקרוא. היא כותבת בצורה מאוד גולמית. יש לה משהו שהוא רף. והיא לא מנסה, והיא לא מתייפייפת. ואת מרגישה את השיר, זאת אומרת, את הקצב שלו, את הזרם שבו היא הייתה… שהיא פשוט כתבה הכול. ויש שם משהו שהוא די מכשף, ואת לא יכולה לעצור מלקרוא את השירים שלה.

פרופ' מודריק: [צליל כתיבה] "אלוהים, אני מתפללת להיוולד ביופי", חבצלת כתבה באחד ממכתביה. "אני נולדתי ביופי, בשעה יפה בבוקר, בשתיים, באביב. אמא שלי רצתה לקרוא לי רחל, על שמה של רחל אמנו שאותה היא אוהבת, אבל אבא שלי חשב שאני פרחית, יפה ושבתית. וזה בטח היה בגלל השחר. והייתי לבנה. ובלילות שישי בבית הכנסת הוא קורא לקראת השבת: 'אני חבצלת השרון שושנת העמקים'. וככה בסוף, או בהתחלה, קראו לי."

[רחש דפדוף]

פרופ' מודריק: חבשוש נולדה בשנת 1950 בתל אביב, בת זקונים במשפחה בת שבעה ילדים.

ג'יין: הם היו משפחה של סוחרים מאוד-מאוד אמידים, מתימן.

פרופ' מודריק: זאת שוב ג'יין ביבי.

ג'יין: הם עלו ארצה מצנעא. המשפחה שלה התיישבה בתל אביב. הם עסקו בסחר תבלינים. היה להם בנק, הם היו עורכי דין. הם עלו בתחילת 1900. והיא הייתה בעלת אמצעים. והיא למדה בבית ספר, בניגוד למה שהיה… את יודעת, נפוץ אז. לא היה חוק חינוך חובה. היא למדה, והיא השכילה. היא הייתה בחורה מאוד חדה ומאוד אינטליגנטית, ששואלת המון שאלות. היא הייתה נשמה שמחפשת. בואי נגיד שהיא לא הייתה… אני לא מעבירה כאן ביקורת, אבל היא לא הייתה מהבנות שמתחתנות - את יודעת, מגיע גיל 17, היא מתחתנת. היו לה דברים הרבה יותר חשובים שהיא רצתה לבדוק. היא למדה במכון "אבני" ציור. היא למדה ב"בית צבי" משחק. הייתה תקופה שהיא הלכה לקיבוץ אצל אחיה, והיא גרה שם קצת. זאת אומרת… תקופה היא הייתה אצל אחותה באילת. היא…

פרופ' מודריק: חוותה את העולם.

ג'יין: כן. וזה כשלעצמו דבר מדהים. אנחנו כמעט 1970, בחורה שמנהלת מסלול כזה שהוא די מסלול שלנו היום, אבל אז. היא לא מתחתנת. ואני מניחה שלגברים זה יותר קל, לחיות את החיים האלה וללכת ולמצוא את גורלךָ. לנשים בזמנו, ללכת ולמצוא את גורלךְ ולחפש תשובות לשאלות הקיומיות שמעסיקות אותך זה היה דבר שהוא די שערורייתי.

פרופ' מודריק: מכיוון שבתקופה ההיא לא היה כל כך פופולרי לארוז תיק ולטוס לחפש את עצמךְ בהודו, חבצלת חבשוש התחילה לעבוד בעבודות תל אביביות מזדמנות. היא שטפה כלים, עבדה כחדרנית במלון, ובין לבין קראה לא מעט. בגיל 19 נפל לידיה הספר האוטוביוגרפי של פנחס שדה "החיים כמשל", ספר שעתיד לשנות את חייה, לא פחות מזה. שדה עצמו היה אז סופר בן 40. "החיים כמשל" יצא כשהיה בן 27 בלבד, וזה היה הספר הראשון שלו, ובדיעבד גם החשוב ביותר. היו שם רעיונות פילוסופיים בנוגע למשמעות החיים והמוות, והוא היה ספר אינדיבידואליסטי מאוד, מילה כמעט גסה בישראל של שנות ה-50.

מבקרי הספרות קטלו את הסופר הצעיר על היומרה לכתוב ספר אוטוביוגרפי באמצע העשור השלישי לחייו. אבל קהל הקוראים, ובעיקר הקוראים הצעירים, אהב את הספרות החדשה הזו, שבה היה דובר כריזמטי שלא הייתה לו בעיה להעמיד את החיים האישיים שלו במרכז. הנהירה אל הספר הושפעה גם מהעובדה ששדה פרט והרחיב בתיאורים מחיי המין שלו, עניין שנחשב אצלו רוחני וחשוב, ואצל הקוראים כנראה עורר את ההרגשה שסוף-סוף, בפתיחות, מישהו אומר להם שיש סקס אחר. אחת מהצעירות שהושפעו עמוקות מהספר הזה הייתה חבשוש.

ג'יין: והספר הזה די הופך את עולמה, כמו הרבה צעירים שחיו באותה תקופה, שהספר מאוד-מאוד השפיע עליהם, ועלו לרגל לפנחס שדה. ופנחס שדה היה אז באיזשהו מעמד של גורו. הייתה עליו הרבה ביקורת - הצנוע הידוע, הסגפן ההוא שלא מתחכך עם כל הבוהמה וכאילו… [בעוקצניות] אם הוא כזה צנוע אז איך הוא כזה ידוע, אבל בסדר.

בהתרגשות רבה היא יוצרת איתו קשר [צלצול טלפון], והוא מזמין אותה אליו, והיא באה אליו. מתפתח שם קשר, קשר שאני מאמינה שבהתחלה שלו היה קשר חברי סביב הספר וההתכתבות, אבל לאט-לאט הוא הפך להיות קשר אינטימי, רומנטי.

פרופ' מודריק: המפגשים האינטימיים בין השניים היו אינטנסיביים, דחוסים וחסרי עכבות. חבשוש התאהבה לחלוטין בשדה, שהיה מבוגר ממנה, כאמור, ביותר מ-20 שנה. הקשר ביניהם נמשך כשלוש שנים, ובין הפגישות חבשוש כתבה לו אין-ספור מכתבי אהבה, כמעט מדי יום. חשבון פשוט, מדובר ב-1,000 מכתבים.

[צליל כתיבה] "אני זוכרת, היית כל כך עדין אליי איך שנגעת בי", חבשוש כתבה באחד מהם. "אתה טוב מאוד, ואני עוד לא למדתי להיות טובה. אני מצטערת. אני חולמת. אני מאבדת שליטה על דברים. אני חושבת שאנחנו חיים בתקופה שבה קשה לאנשים כמוני. ואינני חושבת שאני רוצה להיות משהו אחר. אני מבטיחה לך שהיית טוב אליי, שנתת לי. אני לא כועסת או נפגעת, יותר נכון אני לא מרגישה שזה ממש נורא לי שלא רצית אותי. כי אני מבינה שיעברו אולי שנים עד שאוכל, ואני מקווה שאוכל, לתת, להיות טובה, להיות ראויה ומתמסרת לאדם כמוך, שאתה טוב מאוד. אני שמחה שראיתי אותך. יש לך עיניים של קדוש. אתה מלטף כל כך טוב. אתה מחייך חיוך מתוק. כל הזמן שהייתי איתך וראיתי אותך, רציתי לנשק אותך, לגעת בך, לנשק את הלב שלך."

ג'יין: עכשיו, כשאת מתחילה לקרוא את המכתבים, מתחילה כאילו לעלות איזושהי שאלה של למי היא כותבת אותם? אף אחד לא עונה לה. אין לנו אפילו מכתב אחד… אז הוא לא ענה ל… היא גם כתבה בידיעה שהוא לא יענה לה. אז בעיניי אני חווה את הכתיבה הזאתי כסוג של יומן, שהיא פשוט הייתה צריכה לכתוב, להמשיך את הדיאלוג הזה… נגיד, שהיא מנהלת איתו, אבל בינה לבין עצמה.

[השיר "Piece of My Heart" של ג'ניס ג'ופלין מתחיל להתנגן ברקע]

פרופ' מודריק: במכתבים שלא עסקו במערכת היחסים ביניהם, חבשוש שיתפה את שדה גם באנקדוטות מחיי היומיום. [צליל כתיבה] "שמעתי את ג'ניס ג'ופלין", היא כתבה. "שמעתי גם את החיפושיות, אבל לעומתה הם באמת לא… איך להגיד את זה? לא יכולים באמת לעזור. כמה שהיא נותנת. בקטעים מסוימים היא נשמעת כמו סתם בחורה טובה ובקטעים אחרים עוד לא שמעתי אף פעם זמרת כזאת. הלוואי ויכולתי בידיים שלי, בפה שלי, בדמעות ובזעזוע, להפיק מעצמי הבעה כזאת".

מכתבים רבים, תמימים ומתמסרים ורומנטיים, הצטברו על שולחנו של פנחס שדה. אלא שמדובר היה באהבה חד-צדדית לחלוטין. לשדה לא הייתה אהבה משלו לתת לחבשוש. הוא לא סרב להזדמנויות לפגוש אותה, אבל כשהוא כותב על הקשר ביניהם ביומן שלו זה נשמע מאוד שונה. [תקתוק הקלדה במכונת כתיבה] "גל המכתבים והטלפונים שכך במקצת משום מה, אך עדיין הם מגיעים בממוצע פעמיים או שלוש בשבוע. בחורה אחת צלצלה בערב ואמרה שחושבת להתאבד. לא נותר לי אלא להזמינה לבוא. אמרה שתבוא מיד, ולבסוף לא הגיעה. אחרת, כנראה מבוגרת, צלצלה שהיא מיואשת כליל ומוכרחה לדבר רק איתי. ושוב, כנ"ל. לעומת זאת, באה צעירה אחת ושמה חבצלת, טענה שהיא מאוהבת בי, ושכבה איתי כמה פעמים, אך כעבור שבוע הפסקתי את ביקוריה, כי לא רציתי עוד ולא הרגשתי אליה כלום. והופיעה גם אחרת, יפהפייה אמיתית, בעלת נשיות מדהימה. היה ערב משכר", כך פנחס שדה… ללא ספק מופת של אנושיות נגלה בטקסט הזה.

ג'יין: אני יודעת אבל בוודאות שהוא באמת התרשם מהכתיבה שלה. אחרת הוא לא היה נכנס לזה אפילו. עם כל מה שהיה מסביב, הוא ידע שיש שם מישהי שיודעת לכתוב. תארי לך גם כן איזה עזות מצח צריכה להיות לבחורה הצעירה הזאתי שמתיישבת וכותבת מכתב לסופר שהיא מעריצה. היא יושבת, כותבת את השפה שלה, בלי ניקוד, בלי פיסוק, בשצף שלה. וזה מדהים, שהיא לא מנסה אפילו להרשים אותו. היא יושבת וכותבת חבצלת, נקודה. וזה דבר מדהים כשלעצמו.

פרופ' מודריק: כך או אחרת חבשוש המשיכה לבקר אצל שדה, והוא לא התנגד, ואפילו צירף למפגשים שלהם נשים נוספות. [תקתוק מכונת כתיבה] "לא רשמתי ימים רבים כלום, אני מהרהר בצורה שבה עליי לרשום את המתרחש, את החיים, ובייחוד פרשה כמו ארבעת הימים והלילות יחד עם פֶּסִי וחבצלת. חבצלת במצב רע. עצבים ממוטטים. רק לפרקים אני מסכים לבואה. ואמנם אצלי היא כפי שהייתה, אירוטית מאוד ושקטה. מגיעים מכתבים, מכתבי קוראים, מכתבי אהבה מנערות, חיילות, אינני נתפס למאום, לפעמים באה שולה, שעות אירוטיות מאוד, כמו עם חבצלת, ורק ששולה לבנה".

[רחש דפדוף]

פרופ' מודריק: אפשר היה לסגור את העניין הזה כעוד סיפור על גבר מסוג נרקיס שהקיף עצמו בחבצלות, אבל חבצלת הספציפית שלנו הסתבכה יותר מהאחרות. שדה זיהה את כישרון הכתיבה הבולט של האישה שהציפה את תיבת הדואר שלו במכתבים וביקש את רשותה להוציא אותם לאור כספר שזכה לשם "התמסרות". חבשוש היססה, אבל שדה התעקש. "פנחס שכנע אותי שהמכתבים האלו הם החיים עצמם", היא סיפרה. "שבפרסומם ברשות הרבים אני יולדת בעצם את פרי אהבתנו, הופכת את מה שהיה בינינו למשהו רוחני, לאוצרו של העם כולו".

ג'יין: ולאורך התחקיר גיליתי שהיא לא בהכרח… היא לא תכננה שהמכתבים האלה יתפרסמו. היא כתבה אותם בידיעה שזה לפנחס. היא כתבה אותם אליו. ואז את מתחילה לתהות, רגע, מה אני עושה פה? [מגחכת] אני עושה פה משהו לא מוסרי… אני לא אמורה לקרוא את זה, כאילו? ואז כל הקבלה שלך וכל החוויה שלך משתנה. כמו שאת חושבת שאת עוברת חוויה ספרותית כשאת קוראת, ואז את מגלה שבעצם את מבצעת מעשה פולשני. וזה, לי, נגיד, זה היה רגע מאוד קשה. אני לא יודעת עד כמה נתנו על זה את הדעת אז, כי אנחנו מדברים על 1970. אני מניחה שלא היה עדיין רגולציה למוסר, כי דבר כזה לא היה יכול לקרות היום - שמישהו לוקח על דעת עצמו מכתבים שהוא קיבל, מפרסם אותם…

פרופ' מודריק: אבל אם רשותה ניתנה, למה שזה לא יקרה היום?

ג'יין: זה כמו שמפקד בא ואומר לחיילת שלו מה לעשות, ועושה - אבל הנה, היא עשתה, וזה. ברור, כי יש לך פה… הנקודת מוצא היא לא צודקת. היא תעשה הכול. הספר הזה זה מכתבים ש… צריך להבין ש… 1,000 מכתבים שהבחורה הזאתי כתבה לו יום-יום, שמסתכמים בערך בקשר של שלוש שנים. והוא פשוט לקח מתוכם 21 מכתבים. הוא ערך את המכתבים, 21, איתם הוא בנה את חבצלת ואיגד אותה לספר. והקטע המצחיק… [בציניות] המצחיק… שלספר קוראים "התמסרות: מכתבים לפנחס שדה" - חבצלת. אין אפילו שם משפחה. כאילו, תן מיקוד, תן… חבצלת. ומתוך ה-1,000 אז הוא בנה 21, הוא בנה אישה, שאני מניחה שהדמות שהוא בנה שירתה אותו ואת האגו שלו.

פרופ' מודריק: במאמר ששדה עצמו פרסם מאוחר יותר, הוא הסביר מה הניע אותו לפרסום המכתבים: "המחשבה הייתה להעניק למציאות זו שמסביב, לקהילה זו מוכת השדים והמזיקים, דבר של יופי, של טוהר, של חיים. כאשר החלו להגיע אליי מכתביה, והיה זה לפני כ-15 שנה, קראתים בתחילה כפי שקראתי מכתבים רבים אחרים שהגיעוני, ובדעתי לא עלה כי אי פעם תשזוף אותם עין זולתי. ואולם לאט-לאט נפקחו עיניי לראות כי מה שרשום על דפים אלה, מה שנרשם באותן שעות לילה או שעות אחרות, מה שנרשם בסערת הנפש, בקדחתנות, בכאב, במתיקות, בחוכמת מעמקים, בטהרה, אינו איזה שיג ושיח פרטי, אלא יצירה רוחנית גדולה, הביטוי הייחודי ביותר של נפש אישה צעירה שנתקלתי בו מעודי. אז הבינותי כי לא בידי הוא לגנוז זאת במגירתי, כשם שלא הייתי רשאי לגנוז במגירתי כתב יד אבוד של שירי שוברט".

מילים גדולות, אבל נראה ששדה היה בהחלט מודע גם להשפעה ההרסנית שעלולה להיות לפרסום של המכתבים האלה. כמה ימים אחרי יציאת הספר אמר בראיון: "למרות ההיסוסים המקובלים צריכים טקסטים אלה לראות אור משום שיש בכך חשיבות חיונית ומטהרת לבני האדם. הבעיה שעמדה לנגד עיניי, האם תוכל הילדה הזאת, ששימשה כמכשיר לכוחות דמוניים, לעמוד ולסבול את כל מה שיבוא לאחר פרסום הספר? והתשובה: הכוחות הפועלים בה גדולים ממנה והם שיחזקו אותה. היא מאמינה שיש כאן שליחות".

בשנת 1973 יצא לאור הספר "התמסרות" והיכה גלים. עשרת אלפים עותקים נמכרו בתוך חודש. כולם דיברו עליו. רגעים אינטימיים על נפשה וגופה של צעירה בת 19 נחשפו לעיניי כל, הפכו לרכילות החמה בבתי הקפה ובעיתונים.

ג'יין: זה היה שם, אבל כשהיא הייתה יוצאת החוצה, היא הייתה יוצאת זקופה, עם ראש מורם. היא ידעה מי היא. היא ידעה מה היא שווה. היא לא פחדה מאף אחד. היא לא השפילה מבט.

פרופ' מודריק: כמובן שאצבעות מאשימות הופנו אל פנחס שדה לאחר הפרסום. רבים ראו בספר פרובוקציה זולה שנועדה לפאר את שמו ואת ביצועיו. אבל הוא, שועל ראיונות מנוסה, עמד בפרץ הביקורות וידע להגן על עצמו: "הכל היה בשם האמנות". מי שלא עמדה בכל העוצמה הזו הייתה המחברת, שלא הייתה לה כל יכולת לשער עד כמה אכזרי ואלים יכול להיות פרסום ראשון שכזה.

[רחש דפדוף]

פרופ' מודריק: חבשוש צללה לתוך עולם של בדידות ודיכאון, יצאה וחזרה מבית החולים אברבנאל, ולא הצליחה למצוא לה מקום בעולם.

ג'יין: הייתה לה נפש מאוד מורכבת ומאוד עדינה. היא לא שמה קרם הגנה. היא פשוט נכנסה לתוך… לא היה לה שום… נראה לי, שריון או מגן וכזה… את יודעת, כמו שאנשים רציונליים אומרים - זה מסוכן, ואולי אני… עדיף לי שאני אשאר בחוץ. היא נכנסה לדברים. והיו לה אפיזודות של אשפוזים. אני חושבת שה-mind שלה והנשמה שלה… היא חוותה דברים כל כך זה… שהיא אולי, היא לא יכלה להכיל… מכירה את זה? את העוצמות. כאילו הגוף שלה לא יכול להכיל את כל הביעבוע, נראה לי, שהיה בה.

פרופ' מודריק: אבא של חבשוש, חיים, סיפר שיום אחד הוא לקח אותה לפסיכיאטר מפורסם ברמת גן. פתאום הגיע פנחס שדה, והשניים הלכו לצד ודיברו. אחרי שהלך, חבשוש התמוטטה. היא התחילה לצעוק, להשתולל, לבכות, כאילו קיבלה מכת חשמל. הגיעו אנשים והעבירו אותה לבית החולים, בעוד אביה, עטור הזקן הלבן, מביט בה מהצד, חסר אונים. המשפחה ידעה מאז ומתמיד שחבצלת היא נפש מיוחדת, הכירה בכישרון הכתיבה שלה וניסתה להציל אותה מעצמה. הרי היא הייתה צעירה מבריקה ומוכשרת שעמדה ממש בפתח חייה הבוגרים.

מי שהיה קשור לחבצלת במיוחד היה הדוד שלה, אחיו של אביה, יחיאל חבשוש. הדוד הכיר את שיריה והבטיח לה שביחד יתקנו את העוול שנעשה לה. באותם ימים, 11 שנים לאחר יציאת "התמסרות", עלתה במוחו אפשרות אמנותית לנצח את העבר. הוא רצה לעשות זאת באמצעות פרסום של ספר אחר - ספר שיריה של חבשוש, שירים שנכתבו לאורך שנים והייתה בהם איכות פואטית ברורה. חבשוש הלכה הביתה והכינה תיק עם מאות שירים. היא העבירה אותם לדוד יחיאל, שלא יכול היה לשער מה יקרה יומיים אחרי המפגש ביניהם.

בחודש נובמבר 1984, לפנות בוקר, חבצלת חבשוש טיפסה אל גג הבית שבו גרה ברחוב יונה הנביא בתל אביב, וקפצה. איש לא ראה אותה עומדת על הגג שהשקיף אל הים. איש לא שמע אותה נחבטת ברצפה. היא נהרגה במקום. למחרת, כמובן, הגיעה העיתונות.

שנתיים אחרי הלוויה הדוד שלה הוציא לאור את ספר "שירת חבצלת" - 132 שירים משורטטים ביד אמנית רגישה, חכמה, סוערת. הספר החדש אמור היה לפצות את המשוררת על הנזק הנפשי שנגרם לה, אבל היא כבר לא הייתה בין החיים.

באחד השירים הבולטים שבו, חבשוש כתבה:

"לכתוב מחדש את הספר שלא כתבתי ולא אֶחְיֶה,

לחיות עוד כל כך הרבה, אַחֲרֵי למרות.

חיים בסימן מפח ומפולת,

אישיות מתפוררת,

מעשה של הרס עצמי,

שכל כך היטב חברו לו אחרים.

לכתוב מחדש משהו שקולקל,

אמא, ראי מה נעשה בשִׁירִי,

כששירי אותו בלבד אני חייבת.

חייה החד פעמיים של חבצלת.

אני לא שונאת".

חבשוש עצמה לא דפדפה בספר השירה שלה, אך הוא בכל זאת זכה להתייחסות ספרותית. לאחר פרסום הספר כתב עליו המשורר נתן זך: "ואז, לעת חוֹרֶב ובצורת, ביום קיצי בהיר או מעונן וחורפי, בא לו, כך בפתע-פתאום, ספר שירים ובבת-אחת מפשיר את הצינה. ושוב אתה שומע כל אדם חי דובר אליך מן השורות המנוקדות, ומילותיו אהובות זו לזו, והכתובים מתרוננים באותה חדווה ראשונית שרק שירה יודעת אותה בראשית הדרך, לפני ההריסות וההתקשחות".

ג'יין: מה שקרה לאורך השנים… שכל החלק הזה די נדחק לשוליים, ומה שכן נשאר בתודעה זה המאהבת של פנחס שדה שכתבה את "התמסרות". וזו הביקורת שלי. ואני אומרת, מי הם אותם סוכני זיכרון שמתווכים לי דמויות, בעיקר נשיות, שמתווכים לי אותן בצורה של נשים סהרוריות, משוגעות, לא רציניות, כי הן "מאהבות של", ומנסים להשכיח את המקומות החזקים שלהן, כי זה משרת אותם באיזושהי צורה, אולי של כאילו - את רואה מה קורה לנשים שיוצאות מהקווים? אז אולי הן מוכשרות, אבל תראי מה קורה - [בנימה דרמטית] הן מתות בסוף, הן מתאבדות, תיזהרי! ולא טורחים להשאיר את האור והכוח שהן השאירו אחריהן.

[הקלטה] מתוך השיר "פרח משוגע" בביצוע דוד לביא:

♪ היא היתה הקיסרית הלבנה

של הצלילים הנבראים מן הקרעים בנשמה

היא היתה הקיסרית של האובדים והתוהים

הנודדים במרחבים של אלוהים.

היא היתה הקיסרית היחפה

ושפחתם של הכאב והבדידות החשופה

היא היתה הנערה המקבצת נחמה

במיתרים הניחרים שבגרונה ♪

פרופ' מודריק: ‫אלו היו סיפורם ומכתביהם של חבצלת חבשוש ופנחס שדה. ‫אנחנו סיימנו להפעם. ‫תודה לאבישי חורי על העריכה, ל‫ילי שנר על התסריט, למיכל אטיאס על ההפקה, ולרם שטייר על התחקיר. ‫תודה לניר לייסט על עיצוב הפסקול. תודה גם לד"ר דוד רוזנסון, לעמיחי חסון ולאייל לויט מבית אבי חי. בהכנת הפרק נעזרנו בכתבתה של מיכל קפרא בעיתון "מעריב" משנת 1987. פרקים נוספים של "על החתום" מחכים לכם באתר בית אבי חי ובכל יישומוני ההסכתים.

[הקלטה] המשך מתוך השיר "פרח משוגע":

♪ היא שרה כמו מי שנלחם על חייו

היא שרה כמו מי שמסגיר את פחדיו

היא שרה כמו מי שזקוק למגע

אני רוצֶה לקרוא לה פרח משוגע

היא היתה הקיסרית האומללה

ולפעמים היא צעקה כמו ציפור מקוללה

היא היתה הקיסרית של המוכים והכמהים

הנבלעים במרחבים של אלוהים

היא היתה אולי רק פרח משוגע

אבל פרחים משוגעים הופכים משל או אגדה

כי היא חייתה מהר מדי עד שמותה חמד אותה

המוות שתמיד ביקש לנסותה

היא שרה כמו מי שנטש את ביתו

היא שרה כמו מי שמפיל תחינתו

היא שרה כמו מי שזקוק למגע

אני רוצֶה לקרוא לה פרח משוגע ♪

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה