top of page

על החתום - סיפור על אהבה ואי־מייל: רונית מטלון ופרופ' אריאל הירשפלד

מה שהתחיל כהרפתקה ספרותית בדואר האלקטרוני, הפך לרומן מכתבים יוצא דופן וגם לרומן זוגי, בחיים האמיתיים. על הספר "השפעה בלתי הוגנת" של רונית מטלון ופרופ' אריאל הירשפלד.


מנחה: ליעד מודריק | אורח: פרופ' אריאל הירשפלד


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 03/09/2023.

קריין: ‫אתם מאזינים להסכת של בית אבי חי.

[צליל הקלדה]

פרופ' מודריק: ‫"עכשיו אני אקח נשימה מאוד עמוקה ‫ואשאל אותך באדיבות מקצועית ‫מה ניסיונך בתחום הקריזות, כמה קילומטרז' צברת בזה, כלומר? ‫כי איכשהו נדמה לי שלא מאוד אתה ‫ממיטיבי הלכת בתחום הקריזות. ‫אולי אני טועה, אבל ככה נדמה לי עכשיו. וקריזה, אתה צריך לדעת, ‫אם אתה לא יודע, ‫איננה בשום פנים מצב של ערפול ‫חושים כללי, ‫ירידה דרסטית ביכולת הקוגניטיבית ‫או אובדן חוש המציאות. לא ולא. מניסיוני, אני יכולה להגיד לך שבזמן הקריזה, החושים חריפים עד מאוד וחדים מאוד, והיכולת הלשונית ממריאה לגבהים. אומנם מתרסקת על תקרת האצטדיון, אבל בהחלט ממריאה".

את ההגדרה המלומדת הזאת כתבה לורי דהאן, אחת ש… כמו שבטח כבר ניחשתם, מכירה מקרוב מה זו קריזה. את ההסבר ששמעתם היא כתבה ושלחה באי-מייל לאדם בשם פרופ' נתנאל היילברון. נתנאל הוא אב גרוש, מרצה למוזיקולוגיה, ובינו לבין לורי בדיוק התחילה להירקם מערכת יחסים. כלומר, לא בדיוק. כי לורי דהאן ונתנאל היילברון מעולם לא היו קיימים. הם נולדו בהרפתקה ספרותית של הסופרת רונית מטלון וחוקר הספרות פרופ' אריאל הירשפלד שהחליטו לכתוב יחד רומן במכתבים. מטלון כתבה את המייל הראשון בשמה של לורי דהאן והירשפלד ענה לה בדמותו של נתנאל היילברון. שישה שבועות של התכתבות אינטנסיבית ושכרון חושים הולידו את הרומן "השפעה בלתי הוגנת". הספר יצא לאור בשנת 2012 בהוצאות "כתר" ו"עם עובד", והוא מגולל את סיפור ההתכתבות וההתאהבות של לורי ונתנאל. אבל הם לא היו היחידים שהתאהבו. כי ב-2011, עוד לפני שהספר המשותף יצא, מטלון והירשפלד הפכו בעצמם לבני זוג וניהלו מערכת יחסים שנמשכה כשלוש שנים.

פרופ' הירשפלד: סיפור המכתבים היה משחק או תרגיל או ניסוי יחיד במינו לגבי שנינו.

פרופ' מודריק: זה פרופ' אריאל הירשפלד.

פרופ' הירשפלד: משום שלא ידענו מה יהיה ההמשך, מה יהיה המכתב הבא. וההפתעות האלה שכל אחד טמן לשני במכתבים שהוא כתב ושהיא כתבה, הם הדברים שהציתו את זה. אני חושב שכך מרגישים אולי שחקנים שמגלמים חזק מאוד דמות. זה הסעיר אותנו. ואני חושב שהעובדה שזה הסעיר אותנו היא זאת שאחר כך הדליקה את הניצוץ לחשוב שגם בינינו, פנים אל פנים… את צריכה להבין, אנחנו לא ראינו זה את זה כמעט כל התקופה הזו. אני הייתי בירושלים והיא בתל אביב, וזהו. היא כתבה כל ערב ואני כתבתי כל לילה, והלכנו לענייננו. הנוכחות הפיזית שלנו והדיבור ה… פנים אל פנים, האינטנסיבי, התחיל רק אחר כך. ולא מעט אחר כך, לא מיד.

[מנגינה קצבית המלווה צליל כתיבה]

פרופ' מודריק: אתם ואתן מאזינים ל"על החתום", הסכת מבית אבי חי, ‫הפודקאסט שמוציא מהמעטפות ‫מכתבים שכתבו אנשי ונשות רוח ‫מההיסטוריה היהודית והישראלית. ‫והפעם, היסטוריה קרובה יחסית, ולא מעטפות אלא מיילים. אני ליעד מודריק, ואנחנו מתחילים.

במכתב הראשון בספר "השפעה בלתי הוגנת", לורי פונה לנתנאל בבקשת עזרה. מערכת היחסים ביניהם נולדת על רקע מאבק מכוער למדי סביב הירושה שהותיר אחריו אבא של לורי, אדם בשם ברוך דהאן. לא ניכנס עכשיו לכל הפרטים והמשפחתולוגיה, רק נגיד שכיאה לסיפור ירושה סבוך יש כאן בלי סוף תככים, מטענים ואינטריגות. לורי מקווה שנתנאל, אדם שקול שגם מכיר את הנפשות הפועלות, ‫יעשה פה קצת סדר. ‫הבלאגן הבירוקרטי שכרוך בירושות ‫הוא זה שהדליק מלכתחילה את מטלון ‫ואת הירשפלד כשעוד היו רק ידידים ‫ושלח אותם לפתוח את הג'ימייל ‫ולהתחיל להתכתב. ‫הספר שעמד אז לנגד עיניהם ‫היה "סֶזאר בּירוֹטוֹ" ‫של הסופר הצרפתי אונורה דה בלזק, ‫סיפור שצומח מתוך עסקאות נדל"ן, ‫צ'קים דחויים ‫ועוד חומרים משמימים לכאורה ‫של שוק ההון.

פרופ' הירשפלד: רונית מטלון אהבה את בלזק. אהבת נפש.

פרופ' מודריק: זה שוב פרופ' אריאל הירשפלד.

פרופ' הירשפלד: ‫היא אהבה עוד סופרים. כמובן, וירג'יניה וולף שהייתה לגביה ‫בגדר איקונה. ‫התמונה שלה הייתה על לוח השעם ‫מול שולחן הכתיבה שלה. ‫היא הייתה כותבת מול דיוקן גדול ‫של וירג'יניה וולף. ‫אבל הכתיבה של בלזק על משפחות ‫הסעירה אותה, ‫והיא שמה לב, ולימדה אותי ‫לשים לזה לב, שאין כמעט עמוד אצלו בלי סכום כסף. זה ירש וזה שדד, זה רוצה להחזיר וזה לא מסוגל, וזה מקבל רֶנְטָה, וזו גובה בעד לילה כך וכך, וכן הלאה. והיא מאוד… זה מאוד הרשים אותה.

פרופ' מודריק: הרבה מהפרטים ב"השפעה בלתי הוגנת" השתנו ועוצבו תוך כדי הפינג-פונג הזה בין שני הכותבים. למשל, במכתב הראשון שנתנאל שולח ללורי הוא מזכיר את האחיות שלה וקורא להן תיקי ולוסי, ובמכתב התשובה של לורי היא כבר מתקנת אותו - לאחיות שלה קוראים בכלל אורה ודיתי. במכתב אחר אנחנו מגלים שאורה, אותה אחות, פנתה לנתנאל כמר נתנאל איינהורן. במכתב ללורי נתנאל מתקן. [צליל הקלדה] "אחותך הכבודה לא הייתה מסוגלת ‫במשך 30 השנים האחרונות ‫להפנים את שם המשפחה שלנו - היילברון. ‫היא כתבה איינהורן. ‫היא בטח אומרת קוֹרָאסוֹן ולא קְרוּאָסוֹן".

פרופ' הירשפלד: אנחנו גילמנו דמויות ‫ונכנסנו אליהן באיזשהו אופן מדומיין. ‫לי זה לקח כמובן יותר זמן מאשר לרונית, ‫ואני חושב שרואים את זה בטקסט. ‫והיא גם העירה לי, בעדינות רבה, ‫לפעמים בגוף ה… מכתבים האלה, על זה שבאיזשהו מקום הייתי מלאכותי ולא הצלחתי להיות בדמות וכן הלאה. צריך לומר, וזה [צחוק קל] חלק מהחיים, בחיים אני ביישן פחות ממנה, אבל בכתיבה היא ביישנית פחות ממני. כלומר, היא הייתה מסוגלת לחיות את הדמיון היוצר מההתחלה ובחופש גמור, ולהיות לורי הזאת על רמ"ח ושס"ה, ולחיות את זה. ואני באיזשהו אופן כמו מישהו שמתבייש להופיע על במה. וזה לקח לי כמה ימים או שבועות להיכנס לזה. ואני חושב שאחר כך אפילו תיקנתי פה ושם כמה משפטים, אבל באמת לא הרבה. הכלל השני שאמרנו זה לזה זה שהטקסט הזה יהיה כמו שהוא. לא חשבנו על פרסום שלו מהתחלה, בשום אופן לא.

פרופ' מודריק: ניסוי ספרותי כזה דורש הרבה אמון מצד שני המעורבים וגם לא מעט רוח ספורטיבית. "זה היה כיף אדיר", מטלון תיארה בראיון ל"הארץ". "אני בדרך כלל איטית מאוד והכל קשה מאוד וחמור מאוד ומוקפד מאוד, אבל אני חושבת שיש בי אהבת המשחק. והמשחק קיים בספר הזה, בדיאלוג שהיה בינינו. זאת הייתה הרגשה של התרוממות רוח בלי קשר למה יקרה עם זה ואם יהיה בכלל ספר. יש בספר הנאה מהדבר עצמו. אם כי באמת בתהליך לפעמים אריאל היה שולח מכתב של נתנאל והייתי אומרת, אלוהים מה נעשה איתו, מה נשלח לו עכשיו".

פרופ' הירשפלד: לא העזנו לומר שזה ספר. אנחנו באמת העזנו לומר שזה שעשוע. וכדרכם של ישראלים מיוסרים אז המילה שעשוע היא גם לא מקבלת את הכבוד הראוי. אף אחד לא חושב ששעשוע מגיע לו להיות קרוב לאומנות או… שהוא בעצם רציני מאוד. לניטשה יש משפט מאוד יפה, שאין דבר רציני יותר מילד משחק. אני חושב שכל אדם כותב הוא ילד משחק, הוא הומו-לוּדנס, הוא אדם משחק. ומשחק הוא רציני מאוד, לא מתייחסים אליו באירוניה כשעושים אותו, וגם אנחנו ‫עשינו את זה ברצינות ובלהט רב.

פרופ' מודריק: ‫על אף שנכתבו בעידן האינטרנט והמייל, ‫רוב המכתבים בספר ארוכים יחסית ‫ומאפשרים לכותבים לברוא דמויות מורכבות ‫ועלילה מפותלת.

פרופ' הירשפלד: אלה היו חודשים מסעירים ‫במימד שלא הייתי בו אף פעם ‫משום שהוא היה משחק באיזושהי ספירה ‫מקבילה, וירטואלית, של חיינו הממשיים, גם אם זה באמת לא אנחנו. קודם כל, יש… אני יודע, כל מיני סימנים חיצוניים לזה, שזה לא אנחנו - זה לא בדיוק מה שאנחנו עושים, ולא בדיוק איך שאנחנו נראים, וזה גם לא בדיוק האופי שלנו, ממש לא. ואני חושב שדווקא ההיסטים האלה, או ה… תחפושת, היא זו שאפשרה לנו לשחק.

[הקלטה] רונית: לא לחלוטין ידעתי אם זאת ההתרגשות שלנו מהמעשה של עצמנו או הערך של הדבר הזה. לכן, ההחלטה להוציא אותו לאור התעכבה מצד שנינו למעלה משנה, צריך להגיד. הספר היה בהקפאה, לא הסתכלנו עליו, לא קראנו אותו. וכעבור שנה, כשנתנו לקצת אנשים לקרוא אותו, לאט-לאט התחלתי לחזור לספר, לקרוא את כתב היד בעיניים קרות. כשאני אומרת בעיניים קרות זה עיניים לא של מישהו שהרוס על עצמו, מאוהב בעצמו, מאוהב בעובדת הכתיבה, אלא שמנסה לשפוט קצת ממרחק הזמן אם הדבר הזה, שלא ידעתי אפילו לקרוא לו בשם, שהתרקם ביני לבין אריאל והיה הספר הזה, ראוי לעמוד על רגליו בעולם לבד.

פרופ' מודריק: הירשפלד ומטלון הכירו בערך שש שנים לפני שהספר יצא לאור והפכו לידידים קרובים. הוא חוקר ומבקר, היא סופרת ועיתונאית, שניהם מרצים לספרות. "אני אוהבת לכתוב", מטלון אמרה פעם בראיון, "זה כמו להיות בתוך רחם, בתחושת ריחוף. אני לא בן אדם עם תוכניות מוגדרות. אני רוצה לקרוא ולכתוב, להיות עם ילדיי ושיהיה לי לב פתוח לעולם ולכל מה שיש בו". ואכן, מטלון הייתה מגדלור בעולם הספרות במובנים רבים. חברתי היקרה נעמה צאל זכרה לברכה, סופרת ועורכת בעצמה, ואישה מופלאה - אם יותר לי - הגדירה את מטלון כאמא ספרותית של כותבות רבות אחרות, וכדבריה, "לא אם מלטפת או מנחמת, נדמה לי שלהיפך; אלא אם שהיא עוגן, עוגן של אמת, בתוך מים עכורים של שקרים וחצאי שקרים. בתוך ים השקר העולה על גדותיו הזה", כתבה נעמה, "היא" - רונית מטלון, "הייתה תמיד יציבה לגמרי, כעוגן. עוגן צלול, פשוט, מובחן לגמרי וחד משמעי וחמור מאוד, של אמת".

פרופ' הירשפלד: היא באה ממשפחה מרתקת ביותר שעלתה ממצרים והתיישבה בגני תקווה בצריפים. והמשפחה הזאת הייתה קרועה. אביה לא חי איתם, והיא לא גדלה עם אב, והאם גידלה אותה בעזרת הסבתא. עכשיו, ההימצאות הזאת בתוך מצב של שוליים מאוד פריפריים במונחים של היום לא הסתיר צד אחר לגמרי והוא שהיא הייתה מטופחת מאוד, גם במשפחתה ואחר כך בבית הספר על ידי מורים שבאיזשהו שלב הכירו בכישרונה וטיפחו אותה מאוד. ועל ידי זה, מתוך ההקשר השולי הזה, היא יצאה מהר מאוד סופרת וירטואוזית מאוד, מיוחדת מאוד, שעשתה רושם רב על קוראיה מההתחלה והיא זאת שהצליחה לזרוק זרקור ספרותי מתוחכם, קרוב מאוד ללשון הספרותית של יהושע קנז, למשל, על העולם שלה, על העולם שיש בו צד של שוליים, צד של קשר עמוק לתרבות המזרח במזג המיוחד של משפחתה, שלימים היא יכלה לתת לו את הכינוי של ז'קלין כהנוב "לבנטיני". כלומר, שזה בעצם צומת של תרבויות, ערבית ואירופית, מתוך סובלנות והכלה מורכבת. משפחתה דיברה ערבית וצרפתית היטב, וגם היא, וזה חיבר אותה גם לעולם הערבי וגם לעולם הצרפתי, ולה… והיא ניחנה גם בעברית - עברית וירטואוזית, עברית נפלאה, מתוחכמת מאוד, מלוטשת מאוד, עברית מקסימלית. אני חושב שהיא הסופרת הכי נשית בין הסופרות. כלומר, שהמהות הנשית שלה היא אסנציאלית לכתיבה שלה. היא נמצאת שם. זה לא רק בגוף הדקדוקי, זה בספקטרום של הרגישויות של מרכז הכובד להתבונן על העולם קודם כל דרך המטבח של האמא ושל המיטה של הסבתא, דרך שולחן האיפור, דרך פחדים מול גברים, מול חברה מצ'ואיסטית, גם ישראלית וגם מזרחית, וכן הלאה. ותוך כדי ההיכרות שלנו היא כתבה עוד ספר נפלא, שאולי יצירת המופת שלה, לפחות לעניות דעתי, והוא "קול צעדינו", שבו היא מספרת על ילדות במלואה, בצורה… הייתי אומר הכי מפורטת וגם מסודרת, כלומר, בנויה כסיפור ילדות. והיה לי חלק קטן, אומנם רק חיצוני, בהיווצרות שלו, כי הוא צמח משאלות שלי בנוסח 'ספרי לי על אמא שלך' או דברים כאלה, 'ספרי לי על אבא שלך', 'ספרי לי על סבתא שלך'. ‫והיא החליטה לספר לי את זה ‫בצורה של פרקים כתובים. ‫ולכן, הספר הזה מוקדש לי. ‫וההקדשה הזאת יקרה לי ביותר-ביותר. זה אחד ממתנות הזהב הגדולות שקיבלתי בחיי.

פרופ' מודריק: ‫מפתה מאוד לחפש נקודות דמיון ‫בין גיבורי הספר "השפעה בלתי הוגנת" ‫לבין הכותבים שלו. ‫אז פרופ' נתנאל היילברון ‫הוא אקדמאי ירושלמי ‫ממוצא אשכנזי שעוסק במוזיקולוגיה. זה די דומה לפרופ' הירשפלד. הוא אומנם חוקר ספרות, אבל יש לו תואר במוזיקולוגיה. לורי דהאן היא עורכת ספרים ממוצא מזרחי, בעוד שמטלון הייתה סופרת שכתבה הרבה על עולמם של אנשים ובעיקר של נשים מעדות המזרח בישראל. אגב, הירשפלד ומטלון לא בהכרח מסכימים עם הניתוח הזה.

פרופ' הירשפלד: היא אהבה להגיד לי קודם כל שאנחנו נראים הרבה יותר טוב מאשר הדמויות. [צחוק קל] וזה… היה מאוד-מאוד מהותי לה, וכולם יודעים כמה רונית מטלון הייתה יפה. הייתה יפהפייה. וזה היה ספקטקולרי איך שהיא הייתה נראית. וזה עשה הרבה, וזה רק דבר שטחי מאוד. וגם אני לא כזה קלמזי כמו נתנאל, מין לא יודע מה לעשות עם עצמו וזה. והרי נתנאל הוא לא סתם… מסורבל ולא יודע מה לעשות עם עצמו, הוא באמת בתחום הרומנטי הזה הוא קלולס לגמרי. וזה היה מעניין לחשוב על הסרבול הזה ועל המבוכה הגדולה שלו עם עצמו. ובעצם לשני אנשים עם מינון מבוכה מאוד מסיבי. לורי עם המעצורים שלה וההיסוסים שלה והחשבונות שלה ובעצם היגון שכל הזמן עולה ותחושות של תבוסה וההתרחקויות האלה, [צחוק קל] זה באמת לא… זה לא רונית. אבל אני חושב שפתאום אחרי זה שמחנו אחד על השני שיש בנו איזה… איזה ניצוץ שובבות שהוא אולי ניצן אמיתי של משהו שהוא מעבר לידידות במובן הישראלי, כן? [צחוק קל] שהוא פתאום עובר לארוס. ואז זה טראח פתאום.

פרופ' מודריק: אם נחזור רגע לדמויות המומצאות נראה שיש ביניהן פערים בולטים כבר מהרגע הראשון. נתנאל הוא מרצה מכובד באוניברסיטאות בגרמניה ובארץ, אדם מאופק ורציונלי, ואילו לורי היא אישה סוערת ודרמטית שמעולם לא סיימה תואר ועוסקת בכתיבת סיפורי חיים. לורי מוטרדת מהפערים ביניהם ואפילו מתביישת לספר לנתנאל ממה בדיוק היא מתפרנסת. [צליל הקלדה] "קראתי בכזו יראת כבוד את התיאור של העבודה שאתה עושה", היא כותבת. "ובקנאה מסוימת ובהרגשת פחיתות ערך לנוכח מה שיעור ההשכלה שלי והעיצוב שלי, נהייתי נערת כתיבה", היא מודה בסופו של דבר. "לא ממש סופרת צללים, כי התואר הזה מוגזם מדי ורע מדי, אבל אחת שכותבת לאנשים את קורות חייהם. בהתחלה, בראשית הדרך, הייתי צנועה ואחראית ולאט-לאט העניין הזה שינה את אופיו. התחלתי להוסיף - סצינות, אפיזודות, דיאלוגים, מראות של מקומות ובני אדם, יחסים שלא היו ולא נבראו, מפגשים שלא התקיימו, תיאורים מפורטים של מה אנשים לבשו ומה אכלו, של בתיהם. וגם השמטתי מה שלא התאים. לעיתים קרובות השמטתי גם עובדות חשובות הנוגעות לחייהם של הלקוחות שלי, ולהפתעתי, הפתעה שמציפה אותי בכל פעם מחדש, הם אהבו את זה. ועוד יותר מדהים, פעם אחר פעם, מסתייגים ומתנערים הלקוחות מהעובדות האמיתיות, אלה של התחקיר, ומשבחים ומתרגשים עד דמעות מהעובדות המומצאות וטוענים שזו האמת, שככה זה היה באמת, שככה בדיוק היו חייהם. היית מאמין?"

לא רק שנתנאל מאמין, הוא אפילו די מתפעל מהתיאור. [צליל הקלדה] "איזה טיפוס מקנן אצלך שמה בפנים", הוא כותב לה. "איזו אירוניה גורפת כל נמצאת שם ומשהו כמעט פלילי ביחס שלך לאמת. ולא ידעתי איזה הומור מבעבע לך מתחת לפני השטח. וגם אם אני אידיוט שלא ראיתי אותו מיד, מתחת לגוזמאות האלה שלך, מאוד מרתק אותי לנווט במבוך הזה שיש שם מסביבך ולבדוק אם אדע להבחין מה אמת ומה לא, ומה קצת. משהו מאוד מוצא חן בעיניי בכל מה שאת מגלה, ובמיוחד ברגעים שבהם את מפחיתה ‫מערכך או חושפת פגמים כביכול. החינוך הפגום, האוטודידקטיות, ‫הקריאה האנרכית, ‫תאמיני לי נמאס לי מבעלי החינוך ‫השלם, היציב, בעלי התארים ‫והגבות המורמות גבוה ‫מרוב חשיבות עצמית. ‫אני לא נגד האקדמיה ‫או האינטלקטואליות, ‫אני פשוט מאוכזב מהאקדמיה ‫ומרוב החכמים המקצועיים. ואני חושב שמה שהם משיגים בלימוד ובמחקר שלהם הוא ברוב המקרים העלאת גירה ולא חוכמה בכלל. ומה שהכי חסר להם הוא בדיוק האירוניה וההומור המתחבא בה כלפי עצמם וכלפי העולם המחקרי כולו, מפני שרק האירוניה הזאת יכולה ללמד מה עיקר ומה טפל".

כשנתנאל כותב ללורי על משהו כמעט פלילי ביחס שלה לאמת, הוא מדייק מאוד. המתח בין אמת לבין בדייה צף שוב ושוב בין השורות של הספר הזה עד שהוא מתפוצץ ממש בעמודים האחרונים. ואולי זה לא מפתיע כשחושבים על הפורמט, כלומר על מכתבים, שמלכתחילה נמצאים לעיתים קרובות על התפר שבין המציאות לבין הפרשנות שאנחנו מעניקים לה.

פרופ' הירשפלד: המדיום של המכתב, שהוא גם מין ז'אנר שבו אדם כותב את חייו לזולתו, מגולל פרשה או את עצמו, הוא מהבחינה הזאת דומה לגמרי לכתיבה ספרותית. ההיסוס בין אמת לבדייה והשיוט בין מה שהיה באמת לבין הסיגנון של זה מאוד אופייני למכתבים. המכתבים העתיקים, גם אלה שממש נכתבו כיצירות, כמו איגרות של משוררים רומיים, ממש איגרת שהיא כתובה כשירה, מראים שהמכתב עומד מועד לנפול אל תוך הבדייה מעצם טבעו. מצד שני, הוא באמת רוצה גם לספר מציאות. ולכן מכתב, בשונה מיצירה בדוייה רגילה, מחכך אותם חזק - את המציאות ואת האפשרות לבדיון, מפני שהכותב יודע שהוא עכשיו מעבד, מעביר את המציאות, דרך ז'אנר מסוים. גם אנשים רגילים שהיחס שלהם לכתיבה הוא תמים ובלתי מודע והם לא עסוקים בלבלף או משהו, אז הם לפעמים מקשטים או כן מבלפים או שהם בפירוש גם מוסיפים לשון פיגורטיבית.

פרופ' מודריק: [צליל הקלדה] "בדבר אחד נדמה לי שאני צדקתי. המילים הכתובות משטות", כותבת לורי לנתנאל. "הן יוצרות עיוות בזווית הראייה. ובגלל התוקף הכביכול אובייקטיבי שיש להם, בגלל היותן כתובות, ובגלל שקשה כל כך לתת בהן את ארשת הפנים הנכונה, הן מעוותות עוד יותר לפעמים".

הדפים של "השפעה בלתי הוגנת" מלאים בצ'קים, בהלוואות ובעסקים מפוקפקים. שאלת הרצון האחרון של ברוך דהאן, אבא של לורי, הולכת ומתפענחת דרך רשת צפופה במיוחד של אינטרסים. ומול כל העניינים הארציים האלה, הקשר שנוצר בין לורי לבין נתנאל נכתב כמו משהו מעולם נשגב יותר, כמעט כמו שירה. [צליל הקלדה] "בשעות שבהן היינו יחד, היית כולך מבט והקשבה, וגם אני הייתי כך", נתנאל כותב ללורי. "הזמן הזה נשקל בקרט, במאזניים היכולים להגיב לנוצת פלומה. אינני יודע להגדיר את התרגשותי לידך ברמה היאה לאוזני העטלף שלך, השמיעה שלך, שהיא לא רק חדה ומבחינה גם באיוושות הדקות, אלא גם בוררת תמיד מה אמת יותר ומה פחות. ואני חשבתי פעם שאת מבלבלת בין אמת לבדיון. הרי מבחן האמת שאת מעמידה הופך אותי לטירון גמור. אני ומושגי האמת שבאתי איתם אלייך, הרי בפחות מכנות גמורה, ערומה, איומה, המוותרת על כל הגנה וקניין, לא תסתפקי. ואני הרגשתי בלילה הזה, שאחרי רגעים לא רבים הסכמת בינך לבינך לתת לי, לעצמך, את הסיכוי ואת התביעה לכנות גמורה". במכתב אחר הוא מתאר אותה כנווה מדבר ומוסיף, [צליל הקלדה] "רק כשאני קרוב אלייך אני רואה פתאום כמה מדבר הוא המדבר".

המונח "השפעה בלתי הוגנת" לקוח מחוק הירושה והוא מתייחס למצב שבו צוואה של אדם שנפטר נחשבת פסולה בגלל לחצים או מניפולציות שהופעלו עליו בזמן שערך אותה. שאלת ההשפעה מהדהדת גם בחוויה הפנימית של גיבורי הספר - הם לא מסכימים בקלות להיפתח, לתת אמון ולהכניס אדם חדש לחיים שלהם. לורי, למשל, הצהירה לפני שפגשה את נתנאל שהיא לא מתכננת להיפגש יותר עם גברים. במכתבים של נתנאל, הוא בעצמו נרתע מהאפשרות שהוא ישפיע על לורי.

פרופ' הירשפלד: [צליל הקלדה] "חשבתי שצומחת בי מאוהבות אלייך, שאני פשוט מתאהב בך. ופתאום אני מרגיש, מי אתה שתחמוס את האישה הזאת בידיך הגסות, כלומר, בנפש הגסה הכה בלתי מפותחת שלך. אני מרגיש כמו בעל חיים ירוד, משהו מסדרת החולייתנים בערך, ליד אדם שנתן לעצמו להיות עדין ומעודן באמת, לא כגינונים של נימוס וסגנון אלא כהוויה מרגישה, ליד אדם באותו מובן שבטהובן מתכוון אליו כשהוא מלחין את המילה אדם במיסה שלו. אין לי מה לבקש שלא תבוזי ולא תיבהלי ושאר בקשות נבהלות. אני יודע שאני צריך להיות, לפחות הפעם, אמיץ כמו אישה ולשים את נפשי בכפי ולהניח אותה לרגלייך. אז אני מניח אותה לרגלייך".

פרופ' מודריק: כשאתה קורא עכשיו את הפסקה הזאת, מה אתה חושב עליה?

פרופ' הירשפלד: זה מאוד יפה. [צחוק קל]

פרופ' מודריק: אני בהחלט מסכימה. אבל אתה רואה קשר בין הפסקה הזאת לבין הסיפור שלך ושל רונית?

פרופ' הירשפלד: אני לא חשבתי שאני מסדרת החולייתנים כשהתחיל הקשר בינינו. אבל אני חושב שהיא הייתה אדם עדין ומעודן מאוד. אולי במובן מסוים גם אני. אבל העמידה שלנו זה מול זה הייתה שונה משל לורי ונתנאל. לורי… כלומר, רונית עצבה את לורי כאישה עם איזה מקדם נחיתות ואיזה היסוס… משהו, קודם כל, מאוד לא בטוח. לא בטוחה בנשיות שלה, בקסם שלה וזה. רונית הייתה רחוקה מאוד מזה.

פרופ' מודריק: ההבדלים בין לורי לבין נתנאל בולטים, אבל בכל זאת יש ביניהם לפחות נקודה דמיון עמוקה אחת - שניהם מרגישים מאוד בנוח בתוך המילים, לפעמים יותר מאשר בסביבת אנשים. שניהם מתוארים כאנשים בודדים או בודדים לשעבר. לורי "היא אדם שלא יוצא מתחומי הבית כמעט אף פעם, וכל מה שהיא יודעת על העולם הוא באמצעות הספרים. ואילו נתנאל "חי באמת רק בספרים". אז זה לא מפתיע שהם בחרו במכתבים כדי לפרק ולעבד את האינטימיות שנוצרה ביניהם. ואילו בסוף הספר, אחרי כמה וכמה טוויסטים בעלילה שלא נחשוף כאן, נתנאל מקבל מכתב מהגרוש של לורי. [צליל הקלדה] "ישבנו עד חצות בחצר הבקתה שמשקיפה שם על הנוף הגלילי", כותב הגרוש, "לורי אמרה פתאום שגמלה החלטה בליבה לא לכתוב יותר מכתבים. לא לתמיד, תיקנה את דבריה, אבל לפחות לאיזה זמן. ניסיתי לשאול אותה מה הקשר. מה הקשר בין כתיבת או אי כתיבת מכתבים לבין מה שהיה? היא משכה בכתפיה, אמרה שהיא רוצה מעתה יותר מציאות בחייה, יותר ממשות".

אבל מה לגבי המציאות הממשית של הירשפלד ומטלון? הזוגיות ביניהם הסתיימה ב-2014, אבל הם חזרו לקשר קרוב כשלוש שנים אחר כך. הנסיבות לא היו משמחות. מטלון, שהייתה אז בת 58, חלתה בסרטן ריאות אלים. זו הייתה אותה מחלה שממנה נפטרה גם אשתו הקודמת של הירשפלד, הסופרת בתיה גור. במקרה של מטלון ההידרדרות הייתה מהירה מאוד. בתוך חודשיים בלבד, היא נפטרה.

פרופ' הירשפלד: אבל ההידרדרות הזאת היא הייתה פיזית ולא מנטלית. היא הייתה נוכחת לגמרי וידעה להכיל את מצבה. ולצערי, הייתי בניסיון במחלה כזאת, כי זו בדיוק מחלה שמתה בה אשתי זיכרונה לברכה, בתיה, שנים לפני כן. ידעתי על מה מדובר. ממש אותה מחלה. אבל זה לא אומר שזאת רפליקה של אותו סיפור, ממש לא. גם בגלל ההבדל הגדול ביניהן וגם בגלל שה… באמת הקצב המטורף של המחלה, וגם האופן שבו הבהלה מפני המחלה התנהלה.

פרופ' מודריק: אני מניחה שהיא דיברה הרבה על המוות ועל מה שצפוי?

פרופ' הירשפלד: לא, לא. את יודעת, שכשאנשים חיים, גם אם הם על סף המוות, הם חיים מאה אחוז. כלומר, הם ממלאים את כל החלל בחיים. והחיים שלהם הם אינסופיים גם אם יסתיימו בעוד יום או חודש. וזה היה ככה. כלומר, הדמיון והתקוות והמאוויים והמה יפה ומה לא והיכולת ליהנות ממשהו היו כמימים ימימה. ומלבד ברגעים שבהם היה איזה סבל ספציפי, מאיזה תרופה מרושעת או דבר כזה, היא לא דיברה על המוות בכלל. כלומר, היא ידעה עליו, היא הבינה שהוא מתקרב, מנקודה מסוימת. הרי את יודעת שעד נקודה מסוימת הרופאים נוטעים מין תקוות, גם אם כשהם עצמם יודעים שסרטן מהסוג הזה אין על מה לקוות. אבל כשהיא הבינה את זה, היא הבינה. אבל היא לא דיברה על זה הרבה. היא דיברה על החיים. וכשהיא לא יכלה ללכת יותר מאשר סיבוב במדרכה, סביב הבלוק או אפילו פחות ממנו, אז הסיבוב הזה היה עולם מלא. וזה היה באמת עולם מלא.

פרופ' מודריק: למה אתה הכי מתגעגע?

פרופ' הירשפלד: [צחוק קל] כמובן לדברים הטובים. לשבת איתה, לשתות כוס קפה בשדרות חן על ספסל שנמצא ברווח בין שני פיקוסים ענקיים והייתה בו תמיד שמש, כי היא הייתה חולת שמש. ואני הייתי יושב בצד הצל, כי אני לבנבן, [צחוק קל] והיא הייתה יושבת בצד השמש, והיינו יושבים שם שעות, גם מדברים בלי הרף וגם מעבירים משפט על העוברים ושבים. ואלו היו שיחות נפלאות, פשוט אינסופיות. וזה היה מאוד קרוב לבית שלה, בין הקפה שהיינו נוהגים לקנות בו לבין הבית, שם היה הספסל הזה.

פרופ' מודריק: במובן מסוים, הספר "השפעה בלתי הוגנת" נותר כמין תיעוד לרגע שמח בזמן של האנשים שכתבו אותו. סיפור על אהבה, סודות ומכתבים, תוצר של שישה שבועות שבמהלכם אנשי הספרות הרציניים הרשו לעצמם לשחק.

פרופ' הירשפלד: הזיכרון של המשחק הזה יקר לי מאוד. כשאני מדפדף בספר הזה אני מחייך לעצמי. למרות שהחיים שבאו אחר כך, הזוגיות בינינו, גם הפרידה וגם השיבה וגם המוות, הם כל כך הרבה יותר כבדים וחורצים חריצים מהסיפור הזה.

[הקלטה] מתוך השיר "בלילות של ירח מלא" בביצוע אמיר דדון:

♪ בלילות של ירח מלא

רואה אותך לידי

שוכבים על המיטה בחושך

כל החלונות פתוחים

האור מאיר אותנו ♪

פרופ' מודריק: ‫זה היה סיפורם ומכתביהם של רונית מטלון, פרופ' אריאל הירשפלד, לורי דהאן ופרופ' נתנאל היילברון. ‫אנחנו סיימנו להפעם. ‫תודה לאבישי חורי על התסריט והעריכה, ל‫שחר מונטלייק על ההפקה ‫וליעל עובדיה על התחקיר. ‫תודה לניר לייסט וליואב צ'שנובסקי על עיצוב הפסקול והמוסיקה המקורית. תודה מיוחדת לד"ר דוד רוזנסון, לעמיחי חסון ולאייל לויט מבית אבי חי. פרקים נוספים של "על החתום" מחכים לכם באתר בית אבי חי ובכל יישומוני ההסכתים.

[הקלטה] מתוך השיר "בלילות של ירח מלא":

♪ יש לנו אהבה

היית מאמינה

אחרי כל המדבר הזה

איזו נחמה

בלילות של ירח מלא

דמיון הופך למציאות

כמעט שאפשר לגעת

דרך זיכרון - בדמות

אני יודע

נכון את לא שלי

אבל עכשיו

בחושך את איתי

יש לנו אהבה

היית מאמינה

אחרי כל המדבר הזה

איזו נחמה

בלילות של ירח מלא

רואה אותך לידי

שוכבים על המיטה בחושך

כל החלונות פתוחים ♪

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

9 views0 comments

Comentarios


bottom of page