top of page

על החתום - מכתב האטום: אלברט אינשטיין

Updated: Mar 16

אינשטיין כתב לזיגמונד פרויד מכתב בניסיון "לפתור את בעיית המלחמה", וכמה שנים אחר כך כתב לנשיא ארה"ב המלצה חמה לפתח נשק גרעיני. "על החתום" מנסה להבין מה נסגר.


מנחה: ליעד מודריק | אורח: פרופ' עופר אשכנזי


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 06/08/2023.

קריין: ‫אתם מאזינים להסכת של בית אבי חי.

[מנגינה מונוטונית דרמטית המלווה צליל הקשה על קלידי מכונת כתיבה]

פרופ' מודריק: "מר פרויד היקר, האם קיימת דרך לשחרר את האנושות מפורענות המלחמה? ידוע לכל, שעם התקדמות המדע המודרני, שאלה זו הפכה לעניין של חיים ומוות. אך חרף כל המאמצים הנמרצים, כל הניסיונות לפתרון הבעיה הסתיימו לצערנו בלא-כלום. מחשבותיי שלי נתונות בדרך כלל לתחום שלא נדרשת בו תובנה למתרחש בפינות האפלות של הרצון והרגש האנושיים. ולכן, כל שאני יכול לתרום לדיון שלנו זה להשתדל להבהיר את השאלה, לסלק מהדרך את הפתרונות המובנים מאליהם, ולאפשר לך לשפוך אור על הבעיה בעזרת ההיכרות העמוקה שיש לך עם חיי היצר של האדם. האם ניתן לשלוט בהתפתחות הנפשית של האדם ולעשותו עמיד כנגד הפסיכוזות של השנאה וההרסנות? אם יהיה בידך להציג את הבעיה של שלום העולם לאור תגליותיך האחרונות, תעשה שירות גדול עבורנו. ואולי יהיה בכך כדי להורות את הדרך לדרכי פעולה חדשות ופוריות. שלך בידידות, אלברט איינשטיין".

אז יש כאן שני חוקרים מבריקים. האחד גילה את הפיזיקה המודרנית והשני את הפסיכואנליזה. והם שלחו זה לזה מכתבים בסוף הקיץ של שנת 1932. אלברט איינשטיין וזיגמונד פרויד התכתבו בניסיון יומרני למדי, אבל שובה לב, אם יותר לי, לפתור את בעיית המלחמה. המכתבים נכתבו בגרמנית, שפת האם של שניהם. כמה חודשים מאוחר יותר, המפלגה הנאצית של היטלר עלתה לשלטון בגרמניה. הניסיון, איך לומר, פחות הצליח.

עוד מעט נגיע לתשובה שפרויד שלח לאיינשטיין, אבל בואו נעשה רגע פאסט-פורוורד (fast forward) ל-1939, שבע שנים קדימה. אנחנו שוב בקיץ, אוגוסט, והפעם איינשטיין חותם על מעטפה שנשלחת לבית הלבן בוושינגטון, לא פחות, ומיועדת לנשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט. בניגוד למכתב שכתב איינשטיין לפרויד, המכתב לרוזוולט לא עסק במיגור תופעת המלחמה, אלא להפך. שם הוא המליץ לנשיא האמריקני לפתח בדחיפות נשק אטומי ועידכן אותו בתגליות מסעירות מתחום הפיזיקה הגרעינית שמאפשרות לפתח נשק כזה. ההצעה התקבלה, כפי שכולנו יודעים, וכעבור שנים ספורות נולד "פרויקט מנהטן" שהוביל לפיתוח פצצת האטום ולהפצצה חסרת התקדים על הערים היפניות הירושימה ונגסקי.

מי שיזם את המכתב לרוזוולט היה פיזיקאי הונגרי בשם לאו סילארד, ששכנע את איינשטיין להצטרף ולחתום. אז מה בעצם עבר על איינשטיין בין המכתב הפצפיסטי שכתב לפרויד לבין המכתב הלוחמני הזה? צריך לזכור, שהמכתב לרוזוולט נשלח עוד לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה ונודעו מאורעותיה. אז האם בשבע שנים הוא הספיק להפוך מצעיר נאיבי ושוחר שלום לפיזיקאי עם סכין בין השיניים? כמו שתשמעו עוד מעט, זה לא בדיוק מה שקרה.

[מנגינה קצבית המלווה צליל כתיבה]

פרופ' מודריק: אתם ואתן מאזינים ל"על החתום", הסכת מבית אבי חי, ‫הפודקאסט שמוציא מהמעטפות ‫מכתבים שכתבו אנשי ונשות רוח ‫מההיסטוריה היהודית והישראלית. ‫אני ליעד מודריק, ואנחנו מתחילים.

פרופ' אשכנזי: אנחנו יודעים שהאמריקאים לא היו מוכנים להתחיל בפרויקט כזה, פרויקט גרעין, של ייצור פצצת אטום. היה להם ניסויים ברעיונות כאלה, אבל לא בקנה מידה שהיה יכול להביא לייצור של פצצה בתוך כמה שנים.

פרופ' מודריק: זה פרופ' עופר אשכנזי מהאוניברסיטה העברית ומי שערך את הספר "איינשטיין ופרויד והמלחמה הבאה" יחד עם דוד בר-גל וערן רולניק.

פרופ' אשכנזי: המכתב מגיע ובעצם אומר 'הגרמנים עובדים על זה ואנחנו צריכים גם לעשות משהו'. מעט אחר כך, מעט אחרי המכתב, באמת הנשיא האמריקאי רוזוולט מורה להתחיל ולפתח פרויקט כזה, שיהיה ממש פרויקט לאומי, שיושקע בו הרבה מאוד כסף. וזה בסופו של דבר מביא גם לפיתוח ולשימוש בפצצה.

פרופ' מודריק: אז הסיפור שלנו היום הוא על פיזיקאי גאון, בלי רקע מודיעיני או צבאי, יהיו שיגידו, אפילו פציפיסט, כבר אמרנו, שהשם שלו נקשר איכשהו באחד מאירועי הלחימה הכי נוראיים בהיסטוריה.

איינשטיין נולד ב-1879 בגרמניה. אמא שלו, פאולינה קוך, הייתה פסנתרנית מוכשרת, ואבא שלו, הרמן, היה בעלים של מפעל אלקטרוכימי כושל למדי. כשאלברט הקטן היה בן 5 הוא חלה, ואבא שלו קנה לו במתנה מצפן כדי לעודד את רוחו. אלברט התהפנט מהחפץ העגול, הסקרנות המדעית המפורסמת ניצתה, והוא ניסה להבין איך המחט יודעת למצוא את הצפון. [תקתוק מכונת כתיבה] "אני עדיין זוכר, או לפחות אני מאמין שאני זוכר, שהחוויה הזו הותירה בי רושם עמוק ומתמשך", איינשטיין כתב במסמכים הביוגרפיים שלו. "הבנתי שמשהו מסתתר עמוק בתוך הדברים, ומניע אותם".

כדי לפצח את המשהו העמוק והמסתתר הזה אלברט נעזר לא פעם בנגינה. אמא שלו לימדה אותו לנגן בפסנתר ובכינור כשהיה צעיר מאוד, והוא נהג להרהר בבעיות מדעיות בזמן שניגן, גם כשהתבגר. "המוזיקה עוזרת לו כשהוא חושב על התיאוריות שלו", תספר לימים אחת מנשותיו שהתאהבה באיינשטיין אחרי ששמעה אותו מנגן מוצרט. "הוא הולך לחדר העבודה שלו, חוזר, מנגן כמה אקורדים על הפסנתר, משרבט משהו, חוזר לחדר העבודה שלו". איינשטיין אפילו נתן שם לכינור שלו - לינה, קיצור של המילה האנגלית Violin, ובערוב ימיו הוא אמר שרוב האושר שידע בחייו בא אליו דרך הכינור.

כילד, אלברט היה יהודי יחיד בבית ספר קתולי. הוא אומנם לא ערך בר מצווה, אבל כן שמר כשרות לתקופה מסוימת, ובכל מקרה, התעניין מאוד גם בנצרות וגם ביהדות. אחותו מאיה סיפרה שבעיניו היו האלוהים והטבע – דבר אחד. ‫הפלא הזה, המכונה טבע, לא נתן לו מנוח ‫עד כדי כך שהפך לו ‫למעין מושא לפולחן. ‫בערך בגיל 12, ‫איינשטיין החליט שהוא שם ‫את הז'יטונים שלו על הטבע, ‫והחיבור החזק למדע ‫תפס את המקום של הסקרנות הדתית.

פרופ' אשכנזי: הקשר שלו לדת היהודית ‫הוא מאוד מקרי, ‫למרות כל מיני ציטוטים ‫שלוקחים ממנו כאילו הוא מדבר על אלוהים, ‫כן? האלוהים הזה שלא משחק בקוביות.

פרופ' מודריק: זה שוב פרופ' עופר אשכנזי.

פרופ' אשכנזי: הוא היה אדם מאוד-מאוד לא דתי ומאוד ברור באתאיזם שלו.

פרופ' מודריק: איינשטיין גדל להיות נער דעתן ועצמאי. הוא לא ממש טרח ללמוד מקצועות שלא עניינו אותו. את המבחנים במתמטיקה ובמדעים מדויקים הוא עבר בהצטיינות, אבל הוא כן נכשל בתחומים כמו צרפתית, ספרות או פוליטיקה. הוא נהג לעצבן את המורים שלו כשדרש מהם ללמד חומר עדכני יותר או כשעשה ניסויים עצמאיים, וכמובן כשלא הופיע לשיעורים. אבל לא צריך להיסחף בדמות הצעיר המרדן, כן? אם דמיינתם את הטיפוס שמבריז מבית הספר כדי להתפלח לקולנוע או לעשן בחצר, אז תחשבו שוב. במקום זה, איינשטיין וכמה מהחברים שלו פשוט נהגו להתקדם בעצמם בלימודים – אל תספרו לאף אחד – ולקרוא את המאמרים החדשים על פריצות הדרך של התקופה. חנונים, בקיצור.

כשהוא בגר, איינשטיין למד במכון הטכנולוגי של ציריך, ושם התכנסה סביבו קבוצה של חברים שכינו את עצמם "אקדמיה אולימפיה". הם נפגשו לרוב בדירה של איינשטיין כדי לדבר על פילוסופיה או על פיזיקה, ובחבורה הזו השתתפה גם הבחורה היחידה בכיתה – תלמידה מצטיינת ממוצא סרבי בשם מִילֶבַה מַארִיץ'. מילבה הפכה לאשתו הראשונה של איינשטיין.

ב-1901, כשאיינשטיין החל לעבוד במשרד הפטנטים בברן, מילבה חזרה לסרביה וגילתה שהיא בהריון. ב-1902 היא ילדה שם את בתם המשותפת הראשונה ליזרל. הסיפור של ליזרל הוא סיפור עצוב, שרב הנסתר בו על הגלוי. לא רק שאיינשטיין עצמו לא היה שם, גם מילבה ככל הנראה השאירה את התינוקת בהשגחת מכרים בסרביה והצטרפה לאיינשטיין בברן. ליזרל לא התאחדה עם ההורים שלה, ולמעשה עדיין לא ברור בדיוק מה קרה לה. מניחים שהיא מתה ממחלה או נמסרה לאימוץ. בני המשפחה השמידו את רוב המכתבים שהיא הוזכרה בהם, ורק שנים אחרי שגם איינשטיין וגם מילבה כבר מתו, נחשף שבכלל הייתה להם בת. בשנים שלאחר מכן נולדו להם שני בנים נוספים ואותם כבר גידלו בני הזוג איינשטיין בעצמם.

בכל מקרה, כשהיה בן 26 "הזיקוק" של איינשטיין התחיל לבעור בצורה חסרת תקדים. זו הייתה שנה לא נורמלית שמאז מכונה "השנה המופלאה", או Annus Mirabilis. בשנה הזאת הוא פרסם ארבעה מאמרים בשנתון הפיזיקה, כתב העת המדעי הכי חשוב של התקופה, והמאמרים האלה שינו ללא הכר את פניה של הפיזיקה. יש כאלה שאומרים שכל אחד מהם לבדו היה יכול לזכות אותו בפרס נובל.

באחד המאמרים שנקרא "על האלקטרודינמיקה של גופים נעים", איינשטיין הניח את הבסיס לתורת היחסות. הוא פתר שם כשלים בדרך שבה הבינו עד אז את מהירות האור והגדיר מחדש מושגים כמו מרחב וזמן. גם הנוסחה המפורסמת E=mc2, שקובעת את היחס בין מסה של עצם לבין האנרגיה שלו, הופיע שם, בתיקון שהוא הוסיף כמה שבועות מאוחר יותר. המשוואה הזאת עתידה לחשוף את רעיון "הביקוע הגרעיני" שבאמצעותו פותחה לבסוף פצצת האטום.

פרופ' אשכנזי: ואחרי השנה הזאת הוא, בקרב מדענים הוא הופך למין סלבריטי, כן? זאת אומרת, כולם מכירים אותו. והוא מתחיל לקבל באמת הצעות עבודה, ולאט-לאט מתקדם בסולם הזה. וב-1914, קצת לפני מלחמת העולם הראשונה, הוא מקבל את ההצעה האולטימטיבית, זאת אומרת, משהו שמקביל לקבל הצעה מהרווארד או מקולומביה יוניברסיטי היום. כלומר, המקום הטוב ביותר בעולם לחקור בו פיזיקה, ללמד בו פיזיקה היה בברלין, באוניברסיטה של ברלין. הוא מקבל משם את ההצעה והוא כמובן הולך ואיך שהוא מגיע בעצם הוא, נגיד, המדען מספר 2 בעולם מבחינתם, אחרי מקס פלאנק. וזה עוד ישתנה, כן? זאת אומרת, ב-1915 כשהוא מפרסם את "תורת היחסות הכללית" לא קורה הרבה כי זה באמצע מלחמה ואי אפשר לבדוק את זה, זה מן תיאוריה כזאת.

פרופ' מודריק: אבל המלחמה הזאת נגמרה בסופו של דבר. וב-1919 הקריירה של איינשטיין מקבלת טוויסט חריג בעקבות אירוע לא מאוד חריג. בסך הכול ליקוי חמה. צוות של אסטרונומים ירד אז לדרום אפריקה ולברזיל כדי לצלם את המיקום של הכוכבים בזמן הליקוי ולבדוק למעשה האם התיאוריה של איינשטיין נכונה. זה היה חשוב במיוחד בגלל הסתירה בין התיאוריה שלו לבין החוקים של ניוטון שהיו מקובלים מאות שנים. ואכן, הכוכבים לא נראו במקום שבו ניוטון היה מצפה לראות אותם, אלא במקום שחזה איינשטיין. והסיבה היא, שכוח הכבידה של השמש מעקם את האור וגורם לכוכבים להראות רחוקים יותר.

פרופ' אשכנזי: בעצם הבום הענקי שקורה ב-1919, כשתורת היחסות הכללית מתבררת כנכונה ב"לונדון טיימס" יש כותרות ענקיות כאלה שאומרות, 'ניוטון טעה, איינשטיין צודק. הכוכבים לא נמצאים איפה שאנחנו חושבים שהם', כן? וכותרת המשנה שאומרת 'רק שניים-עשר אנשים בעולם יכולים להבין את התורה של איינשטיין'. זה בעצם מקבע אותו בתור המדען שאמר, 'תמיד אמרתי לכם'. והגרמנים מאוד אוהבים את זה שיש להם את הבחור הזה שהם יכולים להתרברב בו. כן, איינשטיין תמיד אומר שאחרי התצפיות שמאששות את התחזיות שלו, בכל העולם רואים בו מדען יהודי ובגרמניה רואים בו מדען גרמני, אבל אם היה מתברר שהוא טועה אז בכל העולם היו אומרים שהוא מדען גרמני והגרמנים היו אומרים שהוא מדען יהודי. יש לו ציטוט מאוד מפורסם ששואלים אותו, אז תגיד, ואם המדענים היו מגלים שהדבר הזה לא נכון והתחזיות שלך לא היו נכונות? אז הוא אומר, 'עדיין הייתי צודק, כן? אז היה בעיה איתם'. זאת אומרת, הוא היה מאוד בטוח בעצמו ואנשים אהבו את זה, זאת אומרת, זה היה… אנשים חיפשו גיבור בסוף המלחמה.

פרופ' מודריק: אבל גיבור או לא, בזמן שהקריירה של איינשטיין נסקה הנישואים שלו התפרקו. הוא לא ממש התייחס לאשתו מילבה, ומצד שני, התייחס הרבה יותר מדי לנשים אחרות. מה שלא מצא חן בעיני מילבה ובצדק. ב-1912, איינשטיין נפגש עם אלזה לוונטל, אישה שהייתה בת דודה שלו משני הצדדים – שזה לכשעצמו הישג מרשים – והתאהב בה. במכתב לבת הדודה הוא כתב על אשתו מילבה שהיא יצור לא חברתי וחסרת חוש הומור. מקסים.

בכל מקרה, בסופו של דבר הוא התגרש ממילבה כדי להתחתן עם בת הדודה שלו, אבל מילבה הציבה תנאי לגירושין. היא דרשה ממנו שאם הוא יזכה אי פעם בפרס נובל לפיזיקה, הוא יעביר לה את כל הסכום. איינשטין הסכים, ובבוא העת, כשהוא באמת זכה, זו הייתה מילבה שצחקה כל הדרך לבנק. ואולי יש בזה סוג מסוים של צדק, לפחות לפי אלה שטוענים שהיה לה חלק בתיאוריה שלו שלא זכה להכרה. היסטוריונים של המדע עוד בטח ימשיכו להתווכח על זה.

אבל בואו נחזור לעיקר, המלחמה כלומר. עוד מגיל צעיר איינשטיין הגדיר את עצמו כפציפיסט לוחם, המוכן להילחם ולמות למען השלום. הוא תמך בצמחונות ובשוויון, סלד משירות צבאי והתנגד לגיוס בכפייה. לכן, זה אולי לא מפתיע שהוא בחר לדון עם זיגמונד פרויד בסוגיית המלחמה דווקא. להתכתבות בין השניים האלה קדמה פגישה בברלין של 1927, ערב השנה החדשה. "איינשטיין ואני פטפטנו כשעתיים", פרויד יספר בדיעבד. "הוא איש עליז, חביב ובטוח בעצמו, מבין בפסיכולוגיה בערך כמו שאני מבין בפיזיקה, כך שהייתה לנו שיחה מצוינת". אז נכון שזו קלישאה, אבל חייבים לומר את זה, לו רק הייתי יכולה להיות זבוב על הקיר בשיחה הזאת.

פרופ' אשכנזי: אחרי מלחמת העולם הראשונה, אנשים יושבים בבתי קפה ומסתכלים בספר של פרויד ופותרים אחד לשני את החלומות ואיינשטיין… כולם מנסים להסביר אחד לשני מה הוא בעצם התכוון. להבדיל מאיינשטיין, פרויד כמעט ולא מתבטא בעניינים פוליטיים, זאת אומרת, כשהוא מתבטא זה חלק מהכתיבה ה… נגיד מדעית, מסאית, שלו, כן? למה יש אלימות ולמה אנשים מגיבים כמו שהם מגיבים למלחמה, וכמובן הלם קרב וכל מיני דברים כאלה.

פרופ' מודריק: איינשטיין היה זה שיזם את ההתכתבות הזאת והיא נועדה להיות פומבית. כלומר, זה לא היה מכתב שנשלח מאזרח פרטי מודאג אחד לאחר, אלא ניסיון מפורש להשפיע על סדר היום הציבורי. ומאחורי הרעיון הזה עמדו שני ארגונים בינלאומיים – חבר הלאומים והמכון הבינלאומי לשיתוף פעולה אינטלקטואלי.

פרופ' אשכנזי: "תנועת השלום" היא בעצם התנועה הפוליטית הכי גדולה בעולם. בכנס ב-1929 של תנועת השלום האירופאית יש כמה מיליוני אנשים שמגיעים לכנס ויושבים שם כמו "וודסטוק" ומקשיבים לכל מיני נאומים וכן הלאה. זו תנועה ענקית. ומבקשים מאיינשטיין ופרויד להגיד למה יש מלחמות. אז איינשטיין מתחיל ופונה אל פרויד ואומר לו, 'אתה מבין בנפש האדם, תגיד לי למה בני אדם עושים את הטירוף הזה, הרי זה לחלוטין אידיוטי'.

פרופ' מודריק: פרויד, אגב, לא קפץ מהתלהבות כששמע את הנושא שנבחר. במכתב ששלח למקס אייטינגון, מי שהיה תלמיד שלו וגם ייסד את המכון הפסיכואנליטי בירושלים, פרויד כתב: [תקתוק מכונת כתיבה] "לצערי, השאלה שנדרשתי אליה היא כיצד ניתן למנוע את פורענות המלחמה. לא נראה לי שאזכה בפרס נובל לשלום על החיבור שלי, אבל טוב שיש לאדם איזו מלאכה לעשותה שאפשר להפריע לו במהלכה".

פרס נובל לשלום באמת לא יצא מזה, אבל ההתכתבות ביניהם בכל זאת הפכה לחוברת דקה בשם "למה מלחמה", שניסתה להבין למה אנשים מוכנים להרוג המוני אנשים אחרים. לדעתו של איינשטיין זו הייתה הבעיה הכי דחופה של התקופה. [תקתוק מכונת כתיבה] "כאדם החף מכל רגש לאומי אני רואה דרך פשוטה להתמודד עם הבעיה מהזווית החיצונית, כלומר הארגונית שלה", כתב איינשטיין בתרגומו של ד"ר ערן רולניק. הדרך הפשוטה שהוא הציע הייתה להקים גוף שיתפקד כמין מבוגר אחראי, סוג של מדינת-על שתעשה פה סדר. או, במילים של איינשטיין: [תקתוק מכונת כתיבה] "השגת הסכמה בינלאומית שתאפשר את כינונה של רשות מחוקקת ושופטת שתוסמך ליישב סכסוכים בין אומות", הוא כתב. "כדי להבטיח את שלום העולם, כל מדינה חייבת לוותר בלא תנאים מוקדמים על הזכות לפעול בחופשיות, או במילים אחרות, לוותר על מקצת הריבונות שלה. אין כל ספק שאין בנמצא דרך אחרת שתבטיח את שלום העולם".

פרופ' אשכנזי: בעצם מה שמטריד את איינשטיין, אפילו יותר מאלימות ומלחמה, זה מדינות לאום שיש להם ריבונות בלתי מוגבלת. זאת אומרת, מבחינתו זה הגורם למלחמה. העובדה שמדינה יש בה איזושהי ממשלה שלדעתו ממשלות במדינות לאום תמיד שואפות לריבונות בלתי מוגבלת, שואפות שלא יגבילו אותם לא מבפנים ולא מבחוץ. ומה שהוא מנסה זה למצוא דרכים למנוע, להגביל, את הריבונות של הממשלות. ואז הנושא של סרבנות עולה, כמובן, אבל כשזה לא עובד הוא פונה לפתרון אחר, שככה מתחיל להסתובב בחוגים של התנועות האנטי-מלחמתיות באותו זמן, וזה הרעיון של איזשהו כוח משטרה עולמי. כוח משטרה, לפעמים הוא קורא לו צבא, שיהיה לו… הוא יהיה כל כך חזק שמדינות לא יעיזו לפלוש למדינות אחרות או לבצע פשעים כנגד האנושות או לפגוע בזכויות אדם, מכיוון שתמיד יהיה את המשטרה הזאת, את הכוח הזה שיוכל להגביל אותם. וכדי שהכוח הזה יפעל, יהיה טריבונל כזה בינלאומי שישפוט במקרים של סכסוכים והמשטרה העולמית הזאת תעשה את מה שהטריבונל יגיד לה.

פרופ' מודריק: זה נשמע טוב, אבל גם לאיינשטיין היה ברור שהסיכוי שהחזון הזה באמת יתממש הוא קלוש. כנראה שזו הייתה הסיבה שהוא פנה למי שהחזיק אז את המפתח לנבכי נפש האדם. הוא ידע שמתמטיקה ופיזיקה לא יועילו במקרה הזה, ולכן הניח שאולי לפרויד הפתרונים. [תקתוק מכונת כתיבה] "כיצד עולה בידיה של כנופייה קטנה לכפות את רצונה על הרוב שעתיד להפסיד ולסבול בגלל המלחמה ולגרום לו לשרת את שאיפותיה?", הוא שאל את הפסיכולוג הנודע. "התשובה המתבקשת לשאלה זו היא שבכל מדינה יש מיעוט המחזיק בכיס שלו את בתי הספר ואת העיתונות ובדרך כלל גם את מוסדות הדת. באופן זה עולה בידו לשלוט ברגשות ההמונים ולתמרן אותם לצרכיו". רק כתזכורת, את זה כתב איינשטיין לפני יותר מ-90 שנה, כן? והוא ממשיך, "אך תשובה זו אינה מספקת הסבר ממצה. מה סוד הצלחתם של האמצעים האלה, וכיצד הם מצליחים לשלהב את ההמונים ולהביאם לידי הקרבה עצמית? לכך יש תשובה אחת – בבני האדם מקנן צורך לשנוא ולהשמיד".

זו מסקנה עגומה למדי, אבל נראה שפרויד הסכים איתה לגמרי. במכתב ששלח בחזרה הוא עיגן אותה באמצעות שניים ממושגי היסוד של התיאוריה שלו - ה"ארוס" – יצר החיים, וה"תנטוס" – יצר ההרס והמוות. [תקתוק מכונת כתיבה] "באופן עקרוני בני אדם נוהגים להכריע בעניינים שבמחלוקת באמצעות שימוש באלימות", כתב פרויד. "הדבר תקף בממלכת החי בכללותה והאדם אינו יכול להוציא עצמו מתוכה. בשחר ימי האנושות, בלהקת בני האדם הקדמונית, כוח הזרוע הוא שהכריע בשאלה רצונו של מי יגבר".

בהמשך המכתב פרויד מעלה שאלה אחרת שאיינשטיין בכלל לא הזכיר. [תקתוק מכונת כתיבה] "מדוע אנחנו – אתה, אני ורבים אחרים מתקוממים כל כך נגד המלחמה? מדוע איננו משלמים עם קיומה כמו עם עוד הרבה מצבי דחק כואבים אחרים בחיים? ככלות הכל היא נראית דבר כה טבעי, כה מבוסס מבחינה ביולוגית, שמבחינה מעשית ספק אם יש מנוס ממנה". לפי המכתב של פרויד, ההתנגדות למלחמה נובעת מתהליך תירבות שעובר על בני האדם, שמזכיר אולי תהליך ביות של חיות פרא. הוא תולה את התהליך הזה בתבונה שמתחילה לשלוט בחיי היצר של האדם. "גירויים שהסבו עונג לאבותינו הקדמונים מותירים אותנו אדישים, או נחווים על ידינו כבלתי נסבלים", פרויד כתב. "המלחמה סותרת בצורה הנוקבת ביותר את העמדות הנפשיות שתהליך התירבות כופה עלינו, ולכן איננו יכולים שלא להתקומם נגדה בתקיפות".

המכתבים האלה, כאמור, נכתבו בשנת 1932. שנה אחר כך המשטר הנאצי רדף את איינשטיין בגלל יהדותו. למרבה המזל, הוא היה אז בסיבוב הרצאות בבריטניה והצליח לחמוק מהם. הנאצים פשטו פעמיים על הבית שלו בברלין ושדדו את הרכוש שהיה בו. והם גם פרסמו את התמונה של איינשטיין לצד הכיתוב "עדיין לא נתלה" והציבו פרס של חמשת אלפים דולר על הראש שלו. איינשטיין כבר לא חזר לגרמניה. הרבה מדינות הציעו לו מקלט, כולל היישוב היהודי בארץ ישראל, אבל הוא בחר לעבור לארצות הברית.

פרופ' אשכנזי: בגרמניה של רפובליקת ויימאר, כלומר, בין סוף מלחמת העולם הראשונה לעליית הנאצים לשלטון בתחילת 1933, קורים שני דברים מעניינים במקביל. מצד אחד, יש פריחה של תרבות יהודית ויש לנו יהודים בעמדות מפתח בתרבות – במוזיקה, בקולנוע, בתיאטרון. וכמובן באוניברסיטאות, בקרב מדענים. מצד אחד. מצד שני, יש עלייה גדולה מאוד באנטישמיות, בתפיסות אנטי-יהודיות ואפילו בצעדים אנטי-יהודיים בכל מיני מקומות. ואיינשטיין כבר בשנת 1930, שזה שנתיים-שלוש לפני שהנאצים עולים לשלטון, מבין את הפואנטה ומסדר לעצמו כל מיני משרות כאלה זמניות של "פרופסור אורח" בבלגיה, בקליפורניה, קצת בפרינסטון, ככה שבאמת בשנים הממש אלימות של סוף רפובליקת ויימאר הוא בכלל לא נמצא בגרמניה.

[הקלטה מיושנת]

Newscaster: Millions of Germans go to the poll. Germany seems to be anxious to show its solidarity behind the dictator. It’s a striking Nazi victory.

פרופ' אשכנזי: כשהנאצים עולים לשלטון הם כמובן, שוב, מכריזים שזה בכלל מדען יהודי ולא חלק… לא בשר מבשרה של גרמניה, ואז הם גם פולשים אל תוך הבית שלו ולוקחים… גונבים לו את הדברים ושורפים חלק מהדברים, אבל הוא כבר לא בגרמניה כשזה קורה.

פרופ' מודריק: נראה שהזמנים האפלים ההם עוררו את איינשטיין להבין שהמלחמות לא עומדות לחלוף מן העולם, לפחות לא בעתיד הנראה לעין. במכתב לידידה בשם קארן, עיתונאית מדנמרק, איינשטיין העביר ביקורת על האדישות שבה התקבלה ההקצנה בגרמניה וטען שלפעמים פשוט אין מנוס משימוש בכוח. [תקתוק מכונת כתיבה] "ישנם מצבים שבהם חייבת התערבות כירורגית", הוא כתב לה, "למרות שבדרך כלל אני מזלזל בשימוש בסכינים".

פרופ' אשכנזי: אנחנו זוכרים אותו היום באמת בתור פציפיסט, אבל אם אנחנו מקשיבים טוב למה שהוא אומר, ממש מההתחלה אנחנו רואים שהוא לא היה בעמדה שאנחנו קוראים לה היום "פציפיזם". כלומר, הוא לא היה בעמדה שאמרה בשום אופן אסור שיהיה איזשהו מאבק אלים. והדרך לפתור את האלימות, מבחינתו, היו לו כמה רעיונות איך לפתור אותה, היא הימנעות משירות צבאי. סרבנות הייתה אחת מהדרכים ואחר כך הוא חושב על דרכים אחרות, שבסוף מגיע… בסוף התהליך הוא אפילו מגיע לארצות הברית בתור זאת שעם נשק גרעיני, אולי תימנע מלחמה.

פרופ' מודריק: וזה כמובן מה שמסביר את המכתב שנשלח בסופו של דבר לנשיא רוזוולט וקיבל עם השנים את השם "מכתב האטום". בשנות ה-30 גרמניה הנאצית צברה כמויות עצומות של אורניום, אחד היסודות הבודדים בטבע שמסוגלים לקיים ביקוע גרעיני. בלי להיכנס יותר מדי למונחים פיזיקליים אפשר פשוט לומר שהתהליך הזה משחרר כמות אדירה של אנרגיה. האנרגיה הזו פוגעת בגרעיני אורניום שכנים ומבקעת גם אותם בתהליך של תגובת שרשרת שיכולה להתגבר במהירות, אבל ממש במהירות. אנחנו מדברים על כמות עצומה של ביקועים בתוך פחות ממיליונית שנייה. התהליך הזה, כאמור, התאפשר בזכות, או באשמת, המחקרים של איינשטיין.

אבל מי שחזה ראשון את תגובת השרשרת הגרעינית ואת הפוטנציאל ההרסני שלה היה הפיזיקאי ההונגרי שהזכרנו קודם, תלמיד של איינשטיין בשם לאו סילארד. הוא היה גם זה שכתב בפועל את המכתב שנשלח בסוף לנשיא האמריקני בשמו של איינשטיין. סילארד נסע לאיינשטיין ושיתף אותו בחששות שלו. איינשטיין לא השתכנע בקלות, אבל לסילארד היו טיעונים טובים – אם גרמניה תנצל את מרבצי האורניום שלה כדי לייצר נשק גרעיני, הוא אמר, היא תהיה חסרת מעצורים. בסופו של דבר, איינשטיין חתם על המכתב של סילארד, וזה מה שנכתב בו, [תקתוק מכונת כתיבה]: "אדוני, כמה עבודות אחרונות שנמסרו לי בכתב-יד מובילות אותי לצפות שהיסוד אורניום עשוי להפוך למקור חדש וחשוב של אנרגיה בעתיד המיידי. נראה כי היבטים מסוימים של המצב שנוצר דורשים ערנות, ובמידת הצורך, פעולה מהירה מצד המינהל. תופעה חדשה זו עשויה גם לאפשר פיתוח פצצות, וקיימת אפשרות שאלה יהיו פצצות בעלות עוצמה יוצאת דופן מסוג חדש לחלוטין. פצצה אחת מסוג זה הנישאת בסירה לפתחו של נמל עלולה להשמיד את הנמל כולו, כמו גם חלקים מסביבתו". בהמשך המכתב איינשטיין מכוון את הנשיא למדינות שאפשר להפיק בהן אורניום וממליץ לו להקצות כספים לפיתוח ולמחקר של פצצת אטום. המכתב מסתיים במילים, "שלך באמת, yours very truly, אלברט איינשטיין".

התשובה מהנשיא האמריקני התקבלה בתוך כמה שבועות. [תקתוק מכונת כתיבה] "לפרופסור היקר לי, אני רוצה להודות לך על מכתבך האחרון", כתב רוזוולט. "מצאתי אותו כה חשוב שהעברתי אותו לצוות המורכב מראש לשכת התקנים ונציג נבחר של הצבא והצי הימי כדי לחקור ביסודיות את האפשרויות של הצעתך לגבי יסוד האורניום. אני גאה לספר שד"ר זקס ישתף פעולה ויעבוד עם הוועדה הזו. ואני מרגיש שזו הדרך הפרקטית והיעילה ביותר להתמודד עם הנושא הזה. אנא קבל את תודתי הכנה. שלך מקרב לב, פרנקלין רוזוולט". אני מנחשת שאין הרבה מדענים שזכו לתגובה משתפכת כזו מנשיא ארצות הברית, אבל במונחים של היום, איינשטיין היה משפיען ולשם שלו הייתה השפעה אפילו על הבית הלבן.

פרופ' אשכנזי: ובאמת הוא שם מוכר בכל העולם. בכל העולם זה אומר שהוא מגיע לכל מיני מדינות באירופה, ולמזרח התיכון, וליפן, ולארצות הברית, ובכל מקום שואלים אותו לא על פיזיקה, עושים לו מסיבות עיתונאים ושואלים אותו מה דעתו על הפילוסופיה הבודהיסטית, ואיך לשפר את מצב הנוער, ואיך לעזור לצי היפני להיות יותר ממושמע, וכן הלאה, וכן הלאה, וכן הלאה, כל מיני שאלות, כי רואים בו את המוח האנושי. וזה כמובן גם נותן לו את הגְרָבִיטַה, את ה… כן? את המקום להגיד מה הוא חושב על מלחמות ועל פוליטיקה. וזה גם מביא אותו בסוף, אמרנו, לפנות לנשיא ארצות הברית. זה לא שכל מדען היה פונה לנשיא ארצות הברית ונשיא ארצות הברית היה מיד קורא את המכתב.

[הקלטה] הדובר הוא הנשיא פרנקלין רוזוולט:

Roosevelt: As commander and chief of the Army and Navy, I have directed that all measures be taken for our defence.

פרופ' מודריק: בתוך ימים ספורים רוזוולט הקים את הוועדה המייעצת לאורניום. שורה של ניסויי ביקוע בשנים שלאחר מכן הולידו את "פרויקט מנהטן", התוכנית הרשמית לפיתוח פצצת האטום שהמשרד הראשי שלה ישב, כמו שבטח ניחשתם, ברובע מנהטן שבניו-יורק.

[הקלטה] הדובר הוא הנשיא הארי טרומן:

Truman: We have spent more than two billion dollars on the greatest scientific gamble in history. But the greatest marvel is not the size of the enterprise, its secrecy, or its cost, but the achievement of scientific brains in making it work. A short time ago an American aeroplane dropped one bomb on Hiroshima and destroyed its usefulness.

פרופ' מודריק: התוכנית הושלמה בפועל ב-1945 כשמטוס של חיל האוויר האמריקני הטיל על העיר היפנית הירושימה את הפצצה הראשונה, ושלושה ימים אחר כך נחתה פצצה נוספת על העיר נגסקי. האמריקנים כינו את הפצצות בשמות "ילד קטן" ו"איש שמן". מעריכים שמעל מאתיים אלף בני אדם נהרגו בעקבות ההפצצות ומהשפעות הלוואי שלהן. מלחמת העולם השנייה התקרבה לסופה, אבל העידן הגרעיני יצא לדרך. גלגלי ההיסטוריה שינו את הכיוון שלהם כתוצאה גם, אם כי לא רק, מחליפת המכתבים הזאת בין רוזוולט לאיינשטיין. אז עד כמה באמת המכתב הזה, סילארד-איינשטיין, היה רקע לפצצת האטום האמריקנית? זה הקשר באמת כל כך ישיר או שאנחנו קצת מגזימים בזה?

פרופ' אשכנזי: הקשר הוא ישיר, אבל צריך באמת להיזהר לא להגזים. קצת קשה לשחק במשחק הזה של "מה היה קורה אילו?". זאת אומרת, אם איינשטיין לא היה שם את כובד המוניטין שלו על העניין הזה, יכול להיות שרוזוולט היה מחכה עוד שנה או שנתיים. אנחנו באמת לא יודעים. אנחנו יודעים שלא היה כזה פרויקט, לא הייתה כוונה לפתח כזה פרויקט, ומעט אחר כך, כן יש. אבל היו עוד אחרים. היה לו מודיעין אמיתי, לרוזוולט, על הכוונות של הגרמנים. והיו עוד הרבה מדענים שניסו לדחוף אותו לכיוונים כאלה.

פרופ' מודריק: ובכל זאת, איינשטיין הזדעזע מהתוצאות האיומות שהיו למכתבים ולמחקרים שלו. התחושות האלה גברו כשהתברר שגרמניה לא הייתה קרובה אפילו להשלים פיתוח של פצצה גרעינית. הרבה מדענים גרמנים ברחו משם בשנות ה-30, ותוכנית הגרעין של המשטר הנאצי דשדשה. "אילו ידעתי שהגרמנים לא יצליחו לייצר פצצת אטום", הוא אמר למזכירה שלו, "לא הייתי נוקף אצבע, אפילו לא אצבע". איינשטיין אפילו יזם עצומה בשיתוף 155 מדענים מ"פרויקט מנהטן" בניסיון לשכנע את הנשיא החדש, הארי טרומן, לוותר על השימוש בפצצות, אבל המהלך הזה לא צלח. היום ברור שכשהוא חתם על המכתב, איינשטיין קיווה שרעיון פצצת האטום יישאר על הנייר בלבד – איום ולא פצצה של ממש.

פרופ' אשכנזי: הרעיון הוא ליצור איום שהוא כל כך גדול שאף אחד לא ירצה להתעמת איתו, אבל איינשטיין בטח לא רצה שיהיה שימוש באיום הזה, בפצצה הזאת. ארצות הברית הרי לא משתמשת בנשק הגרעיני כדי להכניע את גרמניה הנאצית, אלא משתמשים בנשק הזה כנגד יפן אחרי שהמלחמה באירופה כבר הוכרעה. יש אפילו היום ויכוחים על מה הייתה הסיבה לשימוש בפצצה והאם היא הייתה מוצדקת, לא ניכנס לזה, אבל מבחינתו של איינשטיין לא היה שום סיבה להשתמש בנשק כל כך נורא בשלב כזה במלחמה. הצבא היפני נסוג יותר ויותר ולא היה חשש שאם לא נשתמש בזה עכשיו תהיה איזו קטסטרופה נוראית מבחינת "זכויות אדם", חיי אדם וכן הלאה. אז מבחינתו זה היה פשוט שימוש לא מוצדק שהעלה בהרבה מאוד בני אדם ולא תרם לשלום העולמי בשנים שלאחר מכן.


[הקלטה] מתוך השיר "Master of War" בביצוע בוב דילן:

♪ Come you masters of war

You that build the big guns

You that build the death planes

You that build all the bombs

You that hide behind walls

You that hide behind desks

I just want you to know

I can see through your masks ♪


פרופ' מודריק: זה היה סיפורו של אלברט איינשטיין בשני מכתבים - לזיגמונד פרויד ולפרנקלין רוזוולט. אנחנו סיימנו להפעם. תודה לאבישי חורי על התסריט והעריכה, לשחר מונטלייק על ההפקה, וליעל עובדיה על התחקיר. תודה לניר לייסט וליואב צ'שנובסקי על עיצוב הפסקול והמוסיקה המקורית. תודה מיוחדת גם לד"ר דוד רוזנסון, לעמיחי חסון ולאייל לויט מבית אבי חי. פרקים נוספים של "על החתום" מחכים לכם באתר בית אבי חי ובכל יישומוני ההסכתים.


[הקלטה] מתוך השיר "Master of War":

♪ … run farther

When the fast bullets fly

Like Judas of old

You lie and deceive

A world war can be won

You want me to believe

But I see through your eyes

And I see through your brain

Like I see through the water

That runs down my drain

You fasten all the triggers

For the others to fire

Then you sit back and watch

When the death count gets higher

You hide in your mansion

While the young people's blood

Flows out of their bodies

And is buried in the mud

You've thrown the worst fear

That can ever be hurled

Fear to bring children

Into the world

For threatening my baby

Unborn and unnamed

You ain't worth the blood

That runs in your veins

How much do I know

To talk out of turn

You might say that I'm young

You might say I'm unlearned

But there's one thing I know

Though I'm younger than you

That even Jesus would never

Forgive what you do

Let me ask you one question

Is your money that good?

Will it buy you forgiveness

Do you think that it could?

I think you will find

When your death takes its toll

All the money you made

Will never buy back your soul

And I hope that you die

And your death will come soon

I'll follow your casket

By the pale afternoon

And I'll watch while you're lowered

Down to your deathbed

And I'll stand over your grave

'Til I'm sure that you're dead ♪

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

6 views0 comments

Commenti


bottom of page