על החתום - תמונתך לי שלחי: ש"י ואסתר עגנון

הבתים שנשרפו, נשדדו, ניזוקו; הוויכוחים על זכותה של אסתר לצאת לעבוד; הכתמים בחליפה, הרתיעה מאורחים, האהבה זה לזו. דפדוף בין מאות המכתבים שהחליפו ש"י עגנון ואשתו אסתר.

מנחה: ליעד מודריק | אורחת: עדי שורק

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 06/11/2022.

קריין: ‫אתם מאזינים להסכת של בית אבי חי.

[רחש אש בוערת]

פרופ' מודריק: הסיפור שלנו היום מתחיל באסון ספרותי, כך הוא לפחות הוגדר בכותרת בעיתון "הארץ". השנה היא 1924, ובביתו של הסופר ש"י עגנון בעיר הומבורג בגרמניה פרצה דלקה. עגנון, אשתו אסתר והילדים ניצלו בנס, אבל לרכוש שלהם היה פחות מזל. מאות גיליונות דפוס וכתבי יד שעגנון כתב וערך במשך 20 שנה הפכו לאפר. הספרייה הגדולה שלו, שהכילה אלפי ספרים, נשרפה לחלוטין. "עגנון ידוע בספרותינו בתור אמן רב כישרון ושקדן", נכתב בעיתון, "אסונו הוא אסון גדול לספרותינו". האירוע הזה נתפס אצל עגנון כעונש על תקופת המגורים הממושכת בגלות וכסימן משמיים שהמשפחה צריכה לעשות רילוקיישן לארץ הקודש, אפילו שהוא לא היה קורא לזה ככה.

עגנון נסע ראשון כדי להכין את הקרקע, אבל האקלים ותנאי המחייה הקשים הפכו את ההתבססות בארץ למורכבת מהצפוי. ‫אשתו אסתר, שעגנון כינה ‫אסתרליין, לא ממש נהנתה ‫להמתין לו מאחור. ‫כמעט שנה אחרי שנסע היא כתבה לו, [צליל חריטות כתיבה על נייר] "‫אתה מודאג לעתידנו מפני שאתה מאמין ‫שלא אוכל לעמוד בדרישות הקשות שם. ‫אתה צודק, ‫אינני יכולה למלא את התפקיד ‫להיות אשתך. ‫אני אוהבת אותך מאוד, ‫יותר מאשר כל אדם אחר, ‫אולם נאלצתי להיווכח שזה אינו מספיק ‫כדי שנחיה ביחד. ‫אחרי חמש שנות חיים משותפים ועקרים, ‫ועשרה חודשים שבהם חשבתי רק עליך בגעגועים וחסר, ברור לי כעת שיחסינו לא יוטבו. אני מאחלת לך שתמצא את אושרך שם, עם נערה מחוגך. אני יודעת שאקנא בה. אולם ייתכן שתוותר ותסתפק בילדיך. רשאי אתה לדחות את מועד בואנו, אין הדבר חשוב עוד בעיניי". נשמעת החלטית, נכון? אבל כמו שיודעת כל מי שצפתה אי פעם בקומדיה רומנטית, גם פרידות מוחלטות הן לא תמיד סופיות.

עגנון ניסה לשכנע את אסתר שאף נערה מחוגו, כלשונה, לא תחליף אותה. [צליל כתיבה] "הנשים, בתיתן לי שלום הן משהות את ידי בידיהן. אבל אני איני שם ליבי אליהן. אני חושב רק בך", הבטיח. ובמכתב אחר תיאר את המציאות בארץ: "כשאני רואה איך הנשים מתענות כאן, שכל דבר עולה כאן באנרגיה רבה, אני דואג מאוד לעתידנו. החיים קשים לאישה בעלת בית פי שבעה. גז אין, גם הדירות אינן טובות כדירות אשר בגרמניה. החום קשה והיתושים רבים ועוקצים [זמזום יתוש]. אילו ידעת כמה אני מתגעגע עלייך ועל הילדים יחיו [כך במקור], כי עתה קיבלת עלייך הכל באהבה".

אסתר התרצתה. חודשיים אחרי המכתב החריף ששלחה היא הצטרפה לעגנון עם הילדים, אבל הם בכל זאת המשיכו להתכתב כל הזמן, בעיקר במהלך נסיעותיו הממושכות של עגנון. לאורך השנים הם החליפו מאות מכתבים וגלויות. 202 מתוכם כונסו לספר "אסתרליין יקירתי", שפורסם בהוצאת שוקן. יש בהם געגועים ומחלוקות, מאורעות דרמטיים וענייני יומיום. וגם רמזים לסגנון הכתיבה המפואר שזיכה את עגנון בפרס נובל.

[מנגינה קצבית המלווה צליל כתיבה]

פרופ' מודריק: אתם ואתן מאזינים ל"על החתום", הסכת מבית אבי חי, ‫הפודקאסט שמוציא מהמעטפות ‫מכתבים שכתבו אנשי ונשות רוח ‫מההיסטוריה היהודית והישראלית. ‫אני ליעד מודריק, ואנחנו מתחילים.

[מנגינת פסנתר שלווה]

פרופ' מודריק: ‫ש"י עגנון נולד בגליציה המזרחית, ‫חבל ארץ ששייך היום לאוקראינה. ‫אז בכלל קראו לו שמואל יוסף הלוי צַ'צְ'קֶס, ‫ואת העגנון הוא הוסיף ‫כשפרסם את סיפורו הראשון, "עגונות". ‫הוא עלה לארץ לראשונה בגיל 21, ‫עם החלוצים מהעלייה השנייה, ‫אבל כשהוא היה בן 25 חזר לגרמניה. ‫שם הוא הכיר את שלמה זלמן שוקן, ‫המוציא לאור המיתולוגי שלו, ‫וגם את אסתר מרכס, ‫מי שלימים תהפוך, כאמור, לאסתרליין.

‫אסתר הייתה בתו של גיאורג מרכס, ‫בנקאי עשיר ‫שלא אהב בהתחלה את הרעיון שבתו תתחתן דווקא עם סופר. ‫בעיניו, עגנון היה בחור עני, עם מקצוע לא מכובד מספיק, ‫וגרמנית לא קולחת דיה. אבל כששמו של עגנון ‫התחיל להתפרסם ברחבי העולם, ‫הוא כבר השלים עם הרעיון. ‫לימים, הבת הבכורה של עגנון ואסתר, ‫אמונה ירון, ‫תהיה זו שתערוך את מכתבי הוריה לקובץ.

עדי: ‫בעיקר רואים שם שותפות גדולה ‫של להקים בית.

פרופ' מודריק: זאת עדי שׂורק - סופרת, ‫עורכת וחוקרת ספרות יהודית.

עדי: ‫ילדים, דירות, חיי חברה, ‫משפחה שמפוזרת בכל העולם. ‫והם כל הזמן מתעדכנים ‫ועוזרים אחד לשני באיזשהו אופן. ‫אסתר מגיעה מבית מאוד מבוסס. ‫בת לבנקאי, אמיד מאוד. ‫כשהם חיו בגרמניה ‫הם חיו תחת חסותו ‫במין רווחה מאוד גדולה. ‫והוא מגיע בעצם מגליציה, כן, מבוצ'אץ', שהוא מקום עני. יש שם כמה מכתבים מהביקור האחרון שלו ‫בעיר שלו לפני שהיא נחרבה בשואה, שמתאר איך מאות אנשים נוגעים בו, ‫כי הם מבינים שהוא ישמר את ‫זכר העיירה הזו, השכוחה, אי שם בגליציה. אז הוא מגיע ממקום מזרח-אירופי, לא מאוד מדושן כלכלית. וגם בישראל בעצם ‫צפוי להם כל הזמן שאלות כלכליות. ‫הוא כל הזמן עוסק בכמה עולה התפוח, ‫וכמה עולה החדר, ‫וכמה יעלה זה, וכמה יעלה ההוא. ‫ורואים את זה בכתיבה שלו. ‫זה משהו שהוא תמיד שם לב אליו, ‫לחומריות.

פרופ' מודריק: זהו, איזה אנשים הם, לפי המכתבים? ‫מה הדמות שנפרשת בפנייך?

עדי: טוב, קודם כל, עם עגנון ‫מאוד נחמד לגלות שהוא מאוד אהב טבע. ‫כל הזמן יש לנו את התמונות האלו שלו רכון על ספריו, ‫וככה מין תלמיד ישיבה. ‫אז הוא מאוד אהב את הים. ‫כשהוא הגיע לתל אביב, הוא דיבר עליה ‫כמו שאנחנו היינו מדברים, על ההבדל בין ירושלים לתל אביב - בתל אביב יש ים, ‫ויש אוכל טוב, והרבה יותר נוח, ‫אבל ירושלים זה מקום רוחני, ‫ויש בו איזה שאר רוח מיוחד. ‫הוא אפילו כותב מכתבים מקסימים ‫עם שירים לילדים שלו על הים. ‫הוא, למשל, נוסע לים המלח ‫בארבע בבוקר, עם מדענים, חוקרי טבע, טובל שם במים, ‫והוא אומר שכולם יצאו עם פגעים פיזיים, ‫והוא היחיד שרק נהנה. בבת גלים, בבית של אחות של אסתר, הוא הורג שני עקרבים. זה מין עגנון קצת אחר מזה שאנחנו מכירים בדרך כלל.

פרופ' מודריק: אינדיאנה ג'ונס.

עדי: מין אינדיאנה ג'ונס כזה.

[רחש דפדוף וסגירת ספר כבד]

פרופ' מודריק: ‫וכשקוראים במכתבים האלה ‫מגלים שלא תמיד היה קל להתכתב ‫עם אחד מגדולי הסופרים העבריים. [צליל כתיבה] "‫אעירך כי מכתבך האחרון ‫הוא מלא שגיאות, הן בסגנון והן באורתוגרפיה, ‫עד כי קשה היה עליי להבין", ‫נזף עגנון באשתו במכתב ‫ששלח לה מירושלים ב-1925. ‫אורתוגרפיה, אגב, מתייחסת ‫לחוקי הכתיב והפיסוק. [צליל כתיבה] "אסתרליין, אני מכיר כי בפזיזות כתבת את המכתב. האמנם אין לך פנאי בשביל אישך היושב במרחקים וממתין כל השבוע למכתב ממך, כי תכתבי אליו במנוחה ובפרוטרוט? אל נא תכעסי, אסתרליין". מאוחר יותר אנחנו מוצאים באחד ממכתביה התנצלות: [צליל כתיבה] "סלח נא לי על צורת הכתיבה הלא נכונה. נקווה שבפעם הבאה אכתוב יותר טוב".

אבל לצד הנזיפות עגנון לא ויתר על הרומנטיקה. [צליל כתיבה] "אסתרליין, כתבי לי קצת דברים מן הלב, דברים אינטימיים", הוא ביקש. "כתבי לי על הכל. את מבינה!!!", שלושה סימני קריאה. "אני שוכח על הרוב כי איש אני, כי גבר אני. אבל יש ימים ולילות שהייתי יכול לרוץ ברגל אלייך!!!!", עוד ארבעה סימני קריאה.

כנראה שהמכתב הבא נכתב באחד מהימים או הלילות האלה. שימו לב, לא נתקע לכם הפודקאסט, אלו הדברים של עגנון, מילה במילה: [צליל כתיבה] "כתבי לי קצת מפטפוטי הילדים, ושלחי לי את תמונתך. אם לא תשלחי את תמונתך אמלא את המכתבים הבאים אליך רק בתיבות הללו:

כך!

שלחי לי תמונתך,

שלחי לי תמונתך,

תמונתך שלחי לי,

לי שלחי תמונתך,

לי שלחי תמונתך,

תמונתך שלחי לי,

תמונתך שלחי לי,

שלחי תמונתך לי,

תמונתך לי שלחי,

כך! יפה?!"

ללא ספק, זאת עדות מיד ראשונה, ‫וגם כואבת, אם יותר לי לומר, ‫על חשיבותן של תמונות ואולי גם על מורכבות החיים בלי אינסטגרם.

‫כך או אחרת, נראה שאת מרבית חייה ‫אסתר הקדישה לשני דברים. ‫הראשון, העתקה של כתבי היד של בעלה, ‫שאותם הקלידה במכונת כתיבה. מתברר שזו הייתה עבודה סיזיפית ‫שדרשה פענוח מדוקדק ‫של כתב היד הבלתי אפשרי של עגנון. והשני, ניהול משק הבית וגידול הילדים. ‫אבל היו לה גם חלומות משלה. ‫היא רצתה ללמוד ולעבוד מחוץ לבית, ‫וזה כבר הפך למחלוקת של ממש ‫בינה לבין עגנון, שרצה אותה קרוב אליו. זה מה שהוא כתב לה בתגובה לרצונה לעבוד כמורה להתעמלות - [צליל כתיבה] "את דורשת לשמוע את דעתי ולא Diese principale Ablehnung", שזה בגרמנית במבטא גרוע - אותה דחייה עקרונית, "לכל הצעותייך. מה אומר לך ידידתי? עדיין לא נראה לי הדבר. אני מקווה שמצבנו בקרוב יהיה כך, שאת לא תצטרכי לעבוד לשם פרנסה. קשה לי הדבר שתלכי למקום זר, רחוק מבית אבא, או רחוק מבעלך. אני אשמח על כל דבר שתלמדי כדי לשעשע את נפשך, אבל לא אשמח על דברים שאת רוצה ללמוד לשם פרנסה. עלייך לדעת שכאן בארץ ישראל יש קופצים על כל משרה יותר מפרעושים במיטה וכרית, וכל בעלי המשרה טרודים כל ימיהם בישיבות. ואני הן צריך לאישה יפה ולבעלת בית טובה והילדים צריכים לאם טובה ולבית. אני איש מן הדור הישן. אני איני מחזיק בדעה זו, שהנשים צריכות להרוויח, די להן שהבעל מרוויח. הניחי המשרות להבחורות הזקנות המהלכות רחמנא-ליצלן רעבות ואינן משיגות עבודה".

[רחש דפדוף וסגירת ספר]

פרופ' מודריק: אסתר קראה, אבל לא השתכנעה. בצדק, גם אני לא הייתי משתכנעת. לקראת סוף הקובץ "אסתרליין יקירתי" מופיע מכתב שבו הודיעה לבעלה, [צליל כתיבה] "קיבלתי על עצמי עבודה במוזיאון הארכיאולוגי, כלומר, הסכמתי לקבל אותה. אהיה עצובה אם זה לא ימצא חן בעיניך. בבקשה שמח על המרץ של אשתך". את המילה האחרונה, אשתך, אסתר הדגישה. ‫סחתיין עליה.

עדי: ניכר שהיא… לא טוב ‫לה כל כך להיות רק אמא.

פרופ' מודריק: ‫וזאת שוב עדי שׂורק.

עדי: הכביסה מדכאת אותה, ‫הביתיות מדכדכת אותה. ‫ויש שמה משהו קצת… ‫אני קוראת לזה ערערת הבית, כן? מאוד בודד. יש שם משהו עצוב בסיטואציה איתה, כי היא רוצה לעבוד, היא רוצה ללמוד משהו כדי שהיא תוכל לעזור בפרנסה כשהם שניהם יהיו פה ביחד בישראל, בירושלים. ועגנון לא מרשה לה. כלומר, הוא שוב ושוב חוזר על זה שהוא שמרן, הוא תוהה למה אין לה מספיק סיפוק מהילדים והמשפחה. הוא רוצה שהיא גם תגיהה ותעתיק את דבריו, ותתקן את הגרביים, וכמובן תלמד בשביל השעשוע, אבל לא… לא בשביל משהו שאפשר לקרוא לו נגיד ציבורי, כמו שאנחנו תופסים את זה היום.

פרופ' מודריק: ‫כשאת קוראת את זה היום כאישה ב-2022, ‫אז איך זה גורם לך להרגיש?

עדי: אז קודם כל זה מעניין לראות ‫שהוא עצמו מבין שהוא שמרן. ‫יש נשים אחרות, גם היא יודעת את זה. ‫הם היו בברלין, בין מלחמות עולם, כן? ‫מקום מאוד פרוגרסיבי. ‫אבל… זה קשה לי במובן הזה ‫שאני יודעת שהספרות שלו ‫עושה מהלך אחר, מורכב יותר, ‫ביחס לזה. ‫ועצוב לי לראות את המבע ‫המאוד קונקרטי של האדם ‫מול בת הזוג שלו.

פרופ' מודריק: אז תסבירי קצת על המהלך הזה ועל ההבדל.

עדי: ממש מיצירת הביכורים שלו ועד אחת היצירות המאוחרות שלו, "הדום וכיסא", רואים שהשאלה הזו של יצירת נשים מאוד מעסיקה אותו. היא מעסיקה אותו גם ברמה ההיסטורית, גם תיאולוגית אפשר להגיד, היחס בין הנקבי והזכרי. ברגע שהוא… כמו שעגנון עושה, הוא מגלגל מדרשים, כן, לתוך הספרות המודרנית. זאת שאלה שמעסיקה את המדרש, במיוחד בספרות הזוהר, היחס בין הנקבי והזכרי, אז זה מובן לו גם בשאלה הזו של היצירה בספֵרות הגבוהות שלה. וגם הוא מבין טוב מאוד שהמסורת היהודית, שהוא כל כך משוקע בה, והספרות העברית המודרנית, שהיא מאוד-מאוד חשובה לו, היא לא תהיה חיה, היא לא תהיה מספיק עשירה אם היא לא תצליח להכיל, להכניס, להתפתח דרך המהלכים ההיסטוריים של העובדה שנשים התחילו לכתוב. אז הוא מאוד עסוק בזה. אבל באמת בתחילת דרכו הדמויות של הנשים מתות או מסיימות את תפקידן ואת קיומן בצורה טרגית. וביצירה המאוחרת הזו, "הדום וכיסא", יש שם בת שהיא בעצם ממשיכה, והוא ממש באופן מאוד מרגש מוסר לה משהו. אז אני רואה את זה כמין מהלך מקביל, כן, רוחש שם.

ואפשר לראות גם שמצד שני הוא שולח לאסתר… היא הייתה מאוד משוקעת בלימודי ערבית, אז הוא שולח לה תנ"ך מתורגם לערבית, הוא שולח לה מילון. אפילו פעם אחת הוא נוסע על ספינה, והוא פגש על הספינה אדם שקוראים לו שָׁמִי, אפנדי שהיה בדרכו לבגדד. בעודו כותב לאסתר על נייר, הוא נתן לו את ה… לכתוב על הצד השני של הנייר מכתב לאסתר. עכשיו, הוא לא ידע מה כתוב שם, כתוב בערבית. הוא סמך על האפנדי הזה שהוא יכתוב משהו מספיק מעניין ומשמח, ואמר לאסתר שהיא בטח מאוד-מאוד תשמח לקרוא את המכתב הזה.

היום כשהולכים לבית עגנון אז רואים את הספרייה הגדולה שלו, ספריית המדרשים, ה… סידורי תפילה. יש לו שם אוסף מדהים של ספרות יהודית. אבל הייתה להם גם ספרייה מקבילה של ספרות ערבית, כי זה מה שהיא למדה, מצעירותה וממש עד מותה. היא קראה עיתונים והייתה שם ספרייה, שלאחר מותו של עגנון היא עברה לנכדה שלהם, שמלמדת ערבית. ועכשיו, לאט-לאט הדברים… הפריטים חוזרים. אז להבין את זה שבתוך בית עגנון, שהוא כבר בית של התרבות של כולנו, הייתה מצד אחד פעולה של הוצאת הספרייה הזו אחרי מותו, ועכשיו יש איזה שיבה שלה. ואני חושבת שזה מאיר משהו מאוד חשוב תרבותית, להבין את זה שהערבית נשמעה שם, שהיה כבוד אליה.

[רחש דפדוף וסגירת ספר]

פרופ' מודריק: לפעמים כשקוראים במכתבים שעגנון כתב מרגישים ממש כאילו הם נשלפו מתוך "תהילה" או "בדמי ימיה". כך, למשל, הוא כתב לאסתר בשנת 1925: [צליל כתיבה] "ולפנות ערב באה עליי מנוחה נעימה, והרגשתי בכף יד ימיני את אותו הרטט שאני רגיל קודם שאני כותב איזה סיפור. ועליתי לחדרי הקר מאוד, ועמדתי אצל החלון, צפיתי ברקיע, ‫עד שראיתי כוכבים יוצאים מן העבים, ‫ותכף הדלקתי את המנורה וישבתי לכתוב".

[רחש דפדוף]

פרופ' מודריק: מה בין דמות עגנון ככותב מכתבים ‫לדמות עגנון כסופר?

עדי: ‫אולי הדבר הכי בולט זה שהוא משתמש ‫פתאום בכמה סימני שאלה ‫או בכמה סימני קריאה.

פרופ' מודריק: [צוחקת]

עדי: ‫זה דבר שאי אפשר לפגוש ‫ביצירות שלו. הוא אפילו בחר שלא לפסק. ‫הייתה לו איזושהי הכרעה ‫שהוא בסיפורים שלו לא יפסק, וישתמש כמה שפחות בסימני נקודותיים, דברים מהסוג הזה. אז פתאום לראות את ההתפרצויות האלו של הסימני קריאה, את מבינה שהוא פה מדבר, הוא פה אומר, "בואי כבר, אני כבר משתוקק אלייך, אני לא יכול יותר". הוא שואל אותה, "למה את לא שולחת לי תמונה?", עם שלושה סימני שאלה. בתוך המכתבים יש מצבים של עירוב בין העגנונית הגבוהה, המשנאית, המיוחדת כל כך שאנחנו מכירים, עם אמירות מאוד עכשוויות, או אגביות כאלו, כמו "אם יש את נפשך לעשות לי טובה", או "שתיקתך הורגת אותי", או "עלייך לדעת כי ביום ביאת הפּוֹסְטָא…" - פוסטא זה דואר - "אני כמשוגע מכיליון עיניים". אפשר לחשוב על המכתבים כאל סוגה, כלומר על סוג ספרותי, שגם אם לא נחשב באותו רגע כסיפור, ויש איזושהי מודעות לעובדה שזה יבוא יום אחד לפרסום. וכשמגלים פה את הפנים האלו של עגנון, בין היומיומי והעכשיווי לבין ה… חיי המדף, חיי הנצח של הספרות, אלו רגעים מאוד מיוחדים.

[רחש דפדוף וסגירת ספר]

פרופ' מודריק: המכתבים האלה נכתבו בשנים דרמטיות מבחינת עגנון ואסתר, שנים של נדודים ושל ערעור הבית. זה התחיל עם הבית ההוא בהומבורג שעלה באש והמשיך עם דירתם הירושלמית ברחוב שמאי, שב-1927 ניזוקה ברעידת אדמה גדולה שתבעה את חייהם של 300 בני אדם. גם אחר כך, כשהמשפחה עברה דירה לתלפיות, הנאחס הזה נמשך, כשהדירה נשדדה במהלך פרעות תרפ"ט. ‫רק ב-1931 הם נכנסו ‫לבית הקבע המפורסם בתלפיות.

עדי: גם שאלת הדיור, ‫המעברים התכופים מבית לבית, ‫אנחנו מכירים את זה היסטורית, כן, ‫על עגנון, ‫אבל זה נכנס לתוך היצירה שלו ‫בצורה מאוד חזקה - בנובלה "עד הנה", שהוא ממש מחפש דירה, ‫או יש לו מין סיפור שנקרא "מדירה לדירה", "אורח נטה ללון". שאלת המעברי דירות ‫היא מאוד נוכחת אצלו ביצירה. בספרות זה הרבה פעמים נקשר ‫לשאלות של מעברי דירה בהיסטוריה היהודית וגם בהיסטוריה האירופית, שאלות של חורבן, מלחמות. זה מאוד-מאוד מעניין מה שהוא עושה עם זה, בהקשרים האלו. ופה אנחנו רואים ממש את הקונקרטיזציה, כן, הוא מגיע לאיזשהו חדר וכן או לא יש שם אור, או כן או לא זה במחיר שהוא יכול לעמוד בו. וזה מאוד מעניין לראות את זה אחר כך, איך היומיום נכנס אצלו לתוך היצירה.

[רחש דפדוף]

פרופ' מודריק: נוכח פרעות תרפ"ט עברו אסתר והילדים לחיפה, וזה מה שכתב לה עגנון, שנשאר בירושלים: [צליל כתיבה] "ובכן אסתרליין אנחנו צריכים להתחיל הכל מחדש. הבית שוּדַד, הכלים נשדדו, ומה שלא לקחו השודדים שיברו. מן הבגדים לא נשאר כלום - רק מה שהיה בחדר האמבטיה. מכל כלי הכסף לא נשאר כלום. הכל הכל לקחו הרוצחים הערביים. אבל השם יעזור ואנחנו נחדש את ימינו. אל תדאבי ואל תשימי ליבך לכך. בזמן כזה אדם צריך לשמוח שנשאר בחיים בריא בלא פצעים ומומים. כמעט שאין לי מה להודיעך עוד, כי אילו חפצתי לכתוב כל מה שעבר עלינו שני ימים, הייתי צריך לכתוב שתי שנים".

אבל בין האסונות לפרעות ‫אפשר למצוא במכתבים הללו ‫גם לא מעט עניינים יומיומיים. ‫[צליל כתיבה] "אודיעך כי החליפה החדשה ‫יצאה בכי טוב וכי היא נאה לי, ‫וכל רואיי יאמרו כי כעלם צעיר רך בשנים פניי בלובשי את החליפה הזאת", עדכן עגנון. "אך שלושה כתמים כבר עשיתי במכנסיים, ‫וכתם אחד על המעיל. וחמישה שילינגים, היינו חמישה מארק, אני מוכרח לשלם לחייט או למנקה כתמים, למען יוריד את הכתמים וינקה את הבגד".

במכתב אחר הוא מפרט ‫את רשימת הריהוט בחדרו. ‫בין היתר, עגנון ציין ‫שבחדרו יש כיסא והדגיש: ‫[צליל כתיבה] "רק כיסא אחד! [צליל גרירת כיסא] למען לא יישבו ‫אצלי האורחים!!!", שלושה סימני קריאה. ‫למרות הטריק הזה עם הכיסאות ‫זרם המבקרים אצל עגנון ‫סירב להיפסק. ‫בעלת הבית שלו טענה שמגיעים אליו ‫יותר מאל רב חשוב.

[רשרוש נייר]

פרופ' מודריק: איך את חושבת שהם היו מתייחסים לזה ‫שהמכתבים התפרסמו, רואים אור?

עדי: אם הם היו יודעים שהמכתבים מתפרסמים, או אם הם ידעו או העלו בדעתם או לא, אני חושבת שזה שאלה שצריך לענות עליה ב… הם ידעו ובאותה מידה הם לא ידעו. כלומר, אי אפשר להתכתב מתוך הנחה שכל מילה תהפוך להיות חלק מאיזה…

פרופ' מודריק: קאנון.

עדי: קאנון, כן? [מגחכת] ושחוקרים יתחילו לקרוא… אנחנו נשוחח על זה ברדיו או בפודקאסט, כן. צריך לשכוח את זה כדי להתעדכן ב… מצב השיניים שלו, מצב השיניים שלה, כן עשו לו טיפול טוב, לא עשו לו טיפול טוב. חייבים לשכוח את זה, אחרת אי אפשר לכתוב מילה. אבל אין ספק שכשאנשים כותבים הם גם לאט-לאט, כמו שהוא קורא לזה - "נעשיתי לאיש", כן. ככל שהוא מבין את עצמו כסופר, והסביבה מבינה אותו, הכתיבה מובנת כדבר שהוא… יש לו משמעות היסטורית. וגם החומרים האלו כמו-יומניים, כן, פתקים, אולי יומן, מכתב, הם הופכים להיות בעצמם סוג של חומר גלם, הכתיבה יותר בשלה. אז אני חושבת שהמודעות הזו נמצאת בדיוק באותה מידה שהיא גם נשכחת כל הזמן כדי להיווצר. יש שם אפילו קטע שהוא מספר על ספר של מכתבי נפוליאון, שרוצים לתת אותו לאיזו ידידה. אז ברור שיודעים שיש אנשים שפורסמו מכתביהם. ומקום אחר שהוא אומר… שהוא במקום להגיד לה משהו, כתבתי במכתב, הוא אומר כתבתי בספר. המודעות הזו איפשהו נוכחת, אבל גם, שוב, נמחקת.

[רחש דפדוף וסגירת ספר]

פרופ' מודריק: ביולי 1969 ש"י עגנון לקה בשבץ מוחי שהותיר אותו משותק ופגע בכושר הדיבור שלו. הוא אושפז במרכז הרפואי "הרצפלד" בגדרה, שבה אושפזה גם אסתר. היא חלתה אז בדמנציה. אחרי שנה עגנון הלך לעולמו ונטמן בבית הקברות בהר הזיתים. אסתר חייתה עוד שלוש שנים לאחר מכן ונפטרה בגיל 83.

בשנת מותו של עגנון, העיתון "למרחב" סיפר על הרגעים האחרונים של בני הזוג: "אסתר עגנון, אלמנתו בת ה-72 של ש"י עגנון, ישבה אתמול בחדר 213 בבית החולים בגדרה כשהיא מבכה את מות בעלה, דבר שהגיע להכרתה לראשונה רק עתה, כמעט שבועיים לאחר פטירתו, בגלל מצב בריאותה הרופף הגורם לה לערפול ההכרה", נכתב בעיתון. "במשך מחצית השנה האחרונה הוחמר מצבו הבריאותי של עגנון המנוח וגם של אלמנתו. על אף שאושפזו באותו בית חולים וש"י עגנון המנוח ביקר אצל רעייתו תכופות בחדרה, היא לא הכירה אותו אלא פעם אחת בלבד, וההתגלות הזאת באה לה ביום האחרון לחייו של ש"י עגנון. באותו יום, עגנון קיבל תנופת התעוררות פתאומית, האיר כולו, ביקש שיוציאוהו מחדרו ויציבוהו כשפניו אל הנוף הפתוח. בהשקיפו אל האופק ירושלים שבמרחק, הביע שמחה רבה וחזר על המילים 'יפה, יפה מאוד'. ביקש לראות שוב את אשתו אסתר, וזו, לאחר שעה ארוכה של התבוננות בדמות שלפניה והתאמצות עמוקה, הצליחה להכירו ואמרה: 'הנה שמואל יוסף'. עיני עגנון נצצו והוא ליטף את אסתר בחיבה רבה. בלילה שלאחר מכן נתקף בליבו ומת".

[הקלטה] מתוך השיר "פנים אל מול פנים" בביצוע גידי גוב ואתי אנקרי:

♪ פנים אל מול פנים

פגישה באמצע החיים

הגענו אל עצמנו

ממקומות כל כך שונים.

העיר נראית אחרת

כאילו לא… ♪

פרופ' מודריק: ‫זה היה סיפור ההתכתבות בין שמואל יוסף לבין אסתר עגנון. ‫אנחנו סיימנו להפעם. ‫תודה לאבישי חורי על התסריט והעריכה, ל‫אריה גולדין על ההפקה ‫ולשירה מאירי על התחקיר. ‫תודה לניר לייסט וליואב צ'שנובסקי על עיצוב הפסקול והמוסיקה המקורית. תודה מיוחדת לד"ר דוד רוזנסון, לעמיחי חסון ולאייל לויט מבית אבי חי. פרקים נוספים של "על החתום" מחכים לכם באתר בית אבי חי ובכל יישומוני ההסכתים.

[הקלטה] מתוך השיר "פנים אל מול פנים":

♪ אהבנו פעם באמת ובתמים

אהבנו כמו שילדים יודעים

עלי וגם עלייך רואים את השנים

ואת יפה, פנים אל מול פנים.

פנים אל מול פנים

אולי רק פעם בחיים

הזמן סוגר עלינו

מעגל של שינויים.

אז מה עבר עלייך

ומה מביא אותך לפה,

הלילה את נשארת

חכי איתי לבוקר שיבוא.

אהבנו פעם באמת ובתמים

אהבנו כמו שילדים יודעים

עלי וגם עלייך רואים את השנים

ואת יפה, פנים אל מול פנים.

פנים אל מול פנים

אולי רק פעם בחיים

הזמן סוגר עלינו

מעגל של שינויים.

אז מה עבר עליך

ומה מביא אותך לפה,

הלילה אשאר פה

חכה איתי

חכי איתי

אהבנו פעם באמת ובתמים

אהבנו כמו שילדים יודעים

עלי וגם עליך רואים את השנים

ואת יפה, פנים אל מול פנים.

פנים אל מול פנים

אולי רק פעם בחיים ♪

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה