top of page

על החתום - התשמעי קולי: רחל המשוררת

Updated: Mar 6

הומור פרוע, רכילות על גברים וגם בדידות ופרידה: המכתבים שרחל המשוררת שלחה לחברת הנפש שלה, שולמית קלוגאי, חושפים את מה שהשירים שלה הסתירו.


מנחה: ליעד מודריק | אורח: מוקי צור


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 09/07/2023.

קריין: ‫אתם מאזינים להסכת של בית אבי חי.

[קול ציוץ ציפורים המשולב עם צליל כתיבה כשל כלי כתיבה על נייר]

פרופ' מודריק: "שולמית, יונתי, שמחתי למסר שלך מאוד מאוד. לעיתים קרובות אני נזכרת בך. כאן אין אנשים כמוך, המסוגלים להבין את הקימור הדק ביותר של המחשבה האנושית, לראות ולחוש את כל אלפי הגוונים של רגשות הנפש של בן האדם".

[הקלטה מיושנת]: מתוך "ואולי" בביצועו של אריק איינשטיין: ♪ ואולי לא היו הדברים מעולם… ♪

"ולעיתים קרובות, קרובות עד אינסוף מתחשק לי להיות איתך ו'נושא אחר נושא להעלות', זוכרת?"

[הקלטה מיושנת]: מתוך "ואולי": ♪ מעולם לא השכמתי עם שחר לגן… ♪

"האם מוכר לך כזה, נו, אקרא לזה מצב רוח. המוח עובד ממש בקדחתנות, מחשבות חדשות עצומות, משולהבות, כמו הרים בשעת שקיעה. ואילו בנשמה שקט, כמעט כמו של תפילה. אוחז אותי מצב רוח כזה כשבערב אני חוזרת מהעבודה בשדה הרחוק. אאח! הייתי רוצה לספר לך, יקירה שלי, על היופי הקורן של הכנרת שלי בשעת ערב, 'במסגרת הרים זוהרים מי התכלת ללא תזוזה'. האם את מדמיינת את זה לעצמך? אני אוהבת את הכנרת, ללא סוף, ללא סוף אוהבת אני את הכנרת!".

[הקלטה מיושנת]: מתוך "ואולי":

♪ של כנרת שלי

הוי, כנרת שלי,

ההיית, או חלמתי חלום? ♪

פרופ' מודריק: הרבה משוררות ומשוררים ראו קסם על ים כנרת, אבל מעטים כתבו על הקסם הזה ואהבו אותו כמו רחל בלובשטיין. אנחנו מכירים אותה יותר פשוט כרחל המשוררת. והיא כתבה את המילים ששמעתם קודם במכתב ששלחה לחברתה הטובה שולמית קלוגאי. שולמית הייתה משוררת, סופרת ומורה לצרפתית, ואת המכתב הזה רחל כתבה לה בימים הכי מאושרים שלה, בתחילת המאה ה-20, כשעבדה בחווה חקלאית על שפת הכנרת. [צליל פכפוך מים] רחל העבירה בחווה שנים מעטות בלבד, ובכל זאת כתבה עליה והתגעגעה אליה עד יומה האחרון. בכלל, רחל התגעגעה הרבה - לאנשים, לנופים, לימים שחלפו. זאת כנראה הסיבה שלעיתים קרובות זוכרים אותה בעיקר כדמות בודדה ועגמומית. אבל מה אם אני אגיד לכם שהיה לה הומור פראי? ויותר מזה, שהבדידות הזאת ממש לא אפיינה את מערכת היחסים שלה עם חברת נפש אחת שליוותה אותה מהילדות לאורך כל חייה. המכתבים שכתבה לחברה הזאת, שולמית, חושפים רחל דומה, אבל גם שונה מאוד, מזו שהשירים שלה הנציחו.

[מנגינה קצבית המלווה צליל כתיבה]

פרופ' מודריק: אתם ואתן מאזינים ל"על החתום", הסכת מבית אבי חי, ‫הפודקאסט שמוציא מהמעטפות ‫מכתבים שכתבו אנשי ונשות רוח ‫מההיסטוריה היהודית והישראלית. ‫אני ליעד מודריק, ואנחנו מתחילים.

[נגינת גיטרה]

רחל נולדה בשנת 1890 בעיר סראטוב שעל גדות נהר ווֹלְגַה במערב האימפריה הרוסית. לאבא שלה קראו איסר-לייב בלובשטיין והוא היה טיפוס ששווה לדבר עליו רגע. בגיל 8 הוא נחטף מביתו לחינוך מחדש מטעם הצבא הרוסי.

מוקי: בתקופת הצאר ניקולאי, נחטפו 67 אלף ילדים יהודים מביתם.

פרופ' מודריק: זה ההיסטוריון והסופר מוקי צור.

מוקי: כנראה 67 אלף, אני לא ספרתי אותם אישית, נחטפו מהבית שלהם מגיל 8 עד 12 ‫לחינוך מחדש במשפחות נוצריות ‫או בבתי ספר אזוריים. ‫הילדים האלה שירתו 25 שנים ‫בשירות הצבא, ‫אבל חלק גדול מהם כנראה הפך לנוצרי.

פרופ' מודריק: ‫אבא של רחל לעומתם ‫פחות התחבר לנצרות.

מוקי: הוא היה מאותם היהודים שהתמידו ביהדותם, אבל היו בורים ביהדותם. אני קורא להם חרדים בורים, שזאת היא הגדרה של כל ילד כזה שנחטף. הוא היה איש מאוד עשיר, כמו רוב החטופים שהיו יכולים לנסוע בכל רוסיה, בניגוד לשאר היהודים, ולכן מאוד הצליח מבחינה כלכלית.

פרופ' מודריק: כשהוא חזר הביתה מהשירות הצבאי המאוד ארוך שלו, חיכו לו שם בשורות קשות. אבא שלו, שלא היה בבית בזמן שבנו היחיד נחטף לצבא, לא עמד בכאב הזה והתאבד.

מוקי: אמו נפטרה, לא נשאר שום דבר מהמשפחה שלו, ולכן הוא החליט שהוא יקים משפחה, והמשפחה תהיה גדולה, סך הכול היו לו שניים-עשר ילדים, ארבעה ילדים מהאישה הראשונה ושמונה ילדים מהאישה השנייה.

פרופ' מודריק: אמא של רחל, סופיה שרה, הייתה אשתו השנייה של איסר-לייב. היא הייתה אינטלקטואלית שהתכתבה באופן שוטף עם אנשי הרוח הכי גדולים ברוסיה. טולסטוי בכבודו ועצמו כתב לה שהיא אחת הנשים הכי משכילות שהוא מכיר.

[נגינת חליל]

פרופ' מודריק: רחל הייתה הילדה לפני אחרונה של הזוג הזה. עוד כשהייתה צעירה, המשפחה עברה לעיר פולטבה שבאוקראינה, ושם בעצם רחל גדלה.

מוקי: שמה היא גם קיבלה את החינוך שלה שהיה יהודי, קצת עברי.

פרופ' מודריק: זה שוב מוקי צור.

מוקי: המורה שלה לעברית היה משכיל ומתקדם, ופוטר על ידי האבא החרד, כי החליט ללמד את הבנים שלו עברית דרך שהם יכתבו מכתבי אהבה. וכשהוא גילה שהם כותבים מכתבי אהבה, הוא סילק את המורה כך שרחל ידעה מעט מאוד עברית בתקופה הזאת.

פרופ' מודריק: בפולטבה, הילדה רחל פגשה את שולמית שימשלביץ', מי שתהפוך עם השנים לשולמית קלוגאי, הבסטי שלה, וזאת שקיבלה ממנה לאורך השנים עשרות מכתבים וגם כתבה לה בחזרה. רחל התכתבה עם הרבה חברים, קרובי משפחה וקולגות, אבל צרור המכתבים שהיא כתבה לשולמית ונמצא בארכיון המדינה הוא התיעוד הכי גדול והכי מקיף להתכתבויות שלה. שולמית הייתה קטנה מרחל בשנה, ועל אחד מהאחים שלה כנראה שמעתם, קראו לו יצחק שימשלביץ', אבל הוא עיברת את שם המשפחה שלו והפך ליצחק בן צבי, הנשיא השני של מדינת ישראל. שולמית עצמה תגדל להיות כותבת פורה ואחת ממקימות הגימנסיה העברית בירושלים ובית הספר הריאלי בחיפה.

מוקי: שולמית הייתה חברה טובה מאוד של רחל. שתיהן כנערות היו חברות מאוד מאוד אינטימיות ובסוף של דבר, הולידו משחק מאוד מעניין ששתיהן קיימו באופן תקיף בפולטבה - זה לשבת בגן העיר, לראות בני אדם עוברים ולנחש מה הסיפור שלהם. לזה הם קראו שרלוק הולמס - להיות שתי הבלשיות שמנחשות את הביוגרפיה של האנשים שהם רואים.

פרופ' מודריק: שולמית, החברה של רחל לבילוש, כתבה בזיכרונות שלה: "בימי נעוריה, בפולטבה, רחל הייתה כולה שמחת חיים, כולה צחוק ואור. אינני יודעת אם כתבה כבר שירים - ברוסית, כמובן - אבל ידעתי שלמדה ציור, התמסרה לו, וראינו בה ציירת עתידה". כשהילדה רחל לא ציירה, היא ניגנה בפסנתר, למדה עברית והייתה חניכה בתנועת נוער ציונית. [צליל ניגון על פסנתר] מי שהכירו אותה אז, מספרים שהייתה נערה מלאת חיים ויצירתיות. אבל לא הכול היה ורוד וקל. בשנת 1906 אמא של רחל, סופיה שרה, נפטרה משחפת. לאבא איסר-לייב הייתה דרך יצירתית, נקרא לזה, להתמודד עם האובדן של אשתו השנייה.

מוקי: כשנפטרה האישה השנייה, קרא האבא שתבוא אישה שלישית. הוא היה מאוד עשיר, מאוד חשוב לזכור את זה. ומכיוון שהוא הצליח, הוא פרסם מכרז לאישה חדשה, אישה חדשה נענתה לו, הוא אמר לה, 'תבואי', והיא אמרה, 'לא נאה לי לבוא, ניפגש באמצע הדרך'. הם נפגשו באמצע הדרך, ורחל אמרה עליה שהאבא שנפגש איתה אמר, 'את לא כל כך נראית לי, אבל אם כבר באת, נתחתן'.

פרופ' מודריק: בקיצור, רומנטיקן.

מוקי: בקיצור, רחל רואה אותה כאם החורגת, וזה מאוד מאוד חשוב.

פרופ' מודריק: למה זה כל כך חשוב? כי בעקיפין האמא החורגת הזאת היא הסיבה שרחל עלתה לארץ ישראל. אחיה של רחל, יעקב, ‫הזהיר את האחיות שלו ‫שהן חייבות לעשות מעשה.

מוקי: בעצם, כנראה, ‫יעקב אומר להם, 'תשמעו, ‫תלכו ללמוד מהר, כי האישה, ‫האם החורגת, ‫תיקח את כל הכסף של אבא'. רחל מתלבטת לאן לנסוע. [קול גלים מתנפצים] ‫יש שתי כתובות ברורות. ‫כתובת אחת זה איטליה. ‫רחל אוהבת ציור, ‫ובאיטליה אפשר ללמוד ציור. ‫לעומת זאת, יש עוד כתובת, שנולדת תמיד בקבוצות של תנועות מהפכניות. זה הודו. לאן נוסעים, להודו או לאיטליה? והיא ואחותה מחליטים כפשרה לנסות לראות מה קורה בארץ ישראל.

פרופ' מודריק: אז אני לא מבינה איך זה עובד. אם אתה מתלבט בין שתי חלופות, איך זה שאתה מגיע לחלופה שלישית שלא קשורה בכלל להתלבטות המקורית?

מוקי: היא קשורה לדבר אחד - יוצאים מהגולה, יוצאים מהפרובינציה לעולם הגדול. כמה שזה יראה מוזר, לפעמים ארץ ישראל הקטנה נראית כעולם הגדול. וכך הם נוסעות. רחל בהתחלה לא מצפה למי יודע מה. היא באה לאונייה, קצת מפלרטטת עם איזה בחור טורקי. אבל קורה משהו כשהאונייה מגיעה לארץ. האונייה מגיעה לארץ, ופתאום שתי הבנות עוברות תהליך של המרה, על האונייה, והם פשוט עומדות ושרות התקווה וזהו, הם חותמות את הסיפור.

פרופ' מודריק: התחנה הראשונה של רחל ואחותה שושנה בארץ ישראל, היא המושבה רחובות. כשהאחות השלישית, בת שבע, הצטרפה אליהן, הבית המפואר שבו התגוררו זכה לשם "מגדל שלוש האחיות". רחל נפרדה בינתיים מחברת הילדות שלה שולמית, שלמדה אז מדעי הרוח בסורבון שבפריז. מאוחר יותר גם היא הוזמנה ארצה, ללמד צרפתית בגימנסיה העברית בירושלים.

מוקי: היא חיה יחד עם הקומונה המיוחדת שביקשה לעשות את ירושלים לעיר שמחה. זה פרויקט שקראו לה "ירושלים החדשה", פרויקט שבו השתתף בוריס שץ, אירה יאן - אהובתו של ביאליק, ושולמית, זו שהביאה מפריז דבר מאוד מאוד חשוב - היא הביאה את החוש לבגדים. והיא בעצם ניסתה ליצור אופנה ישראלית ראשונה, שהייתה מורכבת מכאפייה ולבוש עם רקמה, דבר מאוד מאוד מיוחד. היא הייתה מורה לצרפתית. לימים התחתנה עם קלוגאי. שניהם הגיעו בסופו של דבר לחיפה. היא לימדה אנגלית בבית ספר הריאלי ‫והוא לימד מדעי הטבע, ‫והמשיכו בקשר עם רחל. חשוב פה להזכיר, שולמית כתבה גם היא סיפורים ושירים. ובשלב מסוים, בשנה האחרונה לחייה של רחל, היא כתבה לרחל מכתב שבו היא אמרה לרחל, "הגיע הזמן שעיתון 'דבר' לא יהיה עיתון משעמם. בואי שתינו נכתוב מדור היתולי לעיתון 'דבר'". עכשיו, אתם צריכים להבין שאז כבר רחל הייתה ה-משוררת שכותבת כל שבועיים לעיתון "דבר" שירים עצובים מאין כמוהם. אבל היא הציעה לה את זה, כי היא ידעה שיש לה חוש הומור. ורחל כותבת לה בחזרה, "תשמעי, הפרויקט נהדר, אני לא יכולה להשתתף בו, אבל תדעי לך, שכבר ניטשה אמר שאין דבר יותר חשוב מחוש ההומור".

פרופ' מודריק: למי שמכיר את רחל דרך השירים העצובים שלה קשה לדמיין איך היא נשמעה כשכולה שמחת חיים וצחוק, כמו שמתארת אותה שולמית, אבל המכתבים ביניהן מגלים שזה באמת היה המצב. "הבוקר שלחתי את שרה קרובתי אל אחד המכרים שלי עם שיר היתולי", רחל כתבה לשולמית. "שרה שבה וסיפרה כי הוא לא צחק למקרא השיר, ושאל בתימהון: 'אבל מה כוונתה?'. מיד ישבתי לשולחן וכתבתי בחמת רוחי: ניסיון אחרון / להקדיש שירים / לאדם שטומטם / מרוב כתוב מאמרים. / לעתיד לא אחריד את שלוות האיש; /יש עוד רב בלעדיו, / ולו - שִיש!". פירוש המילה שִיש ברוסית, אם תהיתם, הוא כלום. מתחת לשורות הארסיות האלה, רחל הוסיפה: "נראה אם גם הפעם לא ירד לעומק כוונתי".

רחל כתבה שיר משועשע נוסף, אחרי שאיחרה לארוחת ערב שקבעה עם שולמית כמה שנים מאוחר יותר: "חשך היום. צינה נושבת", היא כתבה, "שעה שביעית. / לסעוד ליבה בדד יושבת / השולמית. על השולחן סלדות שתיים" - כלומר, שני סלטים. "מראה רגיל / אך היא תעיף בהן עיניים / בלי גיל. / ושאלה מרה רועדת / בּפִי שולמית: / האם לְכָךְ - אמרי, בוגדת - כרתנו ברית?". קצת פחות נוגה מ"צרחות שצרחתי נואשת כואבת בשעות מצוקה ואובדן", לא?

בכל מקרה, בגיל 21, רחל עברה מרחובות לכנרת והשתלבה שם בעבודה החקלאית בחוות העלמות שהקימה האגרונומית החלוצה חנה מייזל. ההיסטוריון אורי מילשטיין, קרוב משפחה של רחל, היא הייתה הדודה של אמא שלו, כתב עליה ספר. הוא מצטט שם רשימה שהיא כתבה על הימים ההם, על שפת הכנרת: "היינו מעירות שחר. דומה, לוּ הקדמנו עוד רגע אחד, והיינו תופסות את הלילה במפתיע, מרגלות את מסתוריו וקולטות את סוד שיחו. כיצד עובר היום בכנרת? השחר עלה בהתחילנו לעבוד. ארבע-עשרה היינו. ידיים מיובלות, רגליים יחפות, שזופות, שרוטות, פנים עזות, לבבות לוהטים. האוויר כולו צלל לזמירותינו, שיחנו וצחוקנו. המעדרים הונפו והורדו בלי הרף. לרגע קט תפסיקי, תנגבי את זיעת המצח בכנף הכאפייה, תעיפי מבט-אהבה אל הים. מה טוב! תכלת, תכלת, תכלת, ללא אומר, נושאת שלום, מרפא לנפש".

כמה שזה יפה, אבל התיאור הזה נכתב בדיעבד. המכתבים שרחל שלחה לשולמית, הם למעשה העדות היחידה שנכתבה מהכנרת ומתארת את חייה שם בזמן אמת. והם לא היו תמיד חיים של צחוק ואהבה. "אני חיה, האל עדי, לא רע, רק דבר אחד - הגעגוע לאנשים אוכל אותי", היא כתבה לשולמית. היו כאן שני בחורים. את אחד מהם נדמה לי שאת מכירה. נוח נפתולסקי השם שלו ואני והוא חברים-ידידים מימים עברו". האמת היא, שרחל ונוח היו קצת יותר מחברים-ידידים. נוח היה מחלוצי החקלאות בארץ ישראל, הם הכירו ברחובות והתאהבו עד מעל הראש. אבל נוח היה אידיאליסט קיצוני, כיאה לרוח התקופה, עובד אדמה מסור שחי מהיד אל הפה והתנזר מחיי מין, לא עלינו. השניים התקרבו והתרחקו לאורך השנים, אבל לא היה לזה באמת סיכוי. "והנה הם נוסעים מכאן", רחל המשיכה במכתב לשולמית, "ואני בהישארותי בבדידות מגיעה למסקנות חמורות סבר, כי כל אחד מאיתנו הוא רק אפיזודה בחייו של אחר, והכל כל כך שברירי, והכל כל כך מקרי, מקרי".

בכנרת רחל פגשה כמה אנשים שהפכו לדמויות מפתח גם בסיפור הציוני וגם בסיפור הפרטי שלה. למשל, היא הכירה שם את ברל כצנלסון, אחד המנהיגים הבולטים של תנועת העבודה ועורך עיתון "דבר". כבר מהשבוע הראשון לקיומו של העיתון, מדי יום שישי, כצנלסון פרסם ב"דבר" שירים של רחל. השירים האלה צברו קהל של אוהדים אדוקים ביישוב הארץ-ישראלי. הם חיכו בצמא לסוף השבוע כדי לקרוא בהם. ככה זה היה בתחילת המאה ה-20, מתברר, אנשים ממש המתינו בציפייה דרוכה כדי לקרוא שירה. אדם לא פחות חשוב שנתקל ברחל על שפת המים היה זלמן רובשוב, שמוכר יותר בשם זלמן שז"ר, הנשיא השלישי של מדינת ישראל. את המפגש הראשון שלו עם המשוררת בחוות העלמות, שז"ר תיאר כך: "והנה נפתח השער ומהחצר יצאה בסך עדת-אווזים לבנים רועשת וגועשת ומתפלשת על-פני כל הגבעה, מאחורי העדר רועה תימורה, צחורת שמלה וכחולת עין, קלה כאיילה ויפה ככנרת. עצור נשימה הסתתרתי מאחורי הגדר, עד אשר עברה כל האורחה הצחורה הזאת על פני. זאת הרועה הייתה המשוררת רחל".

מוקי: הוא ראה אותה במלוא זוהרה. הוא ראה את רחל הרקדנית, השובבה, רועת האווזים. האישה, שכל סירה שעוברת בכנרת, היא רוקדת למולה בחוף, האישה שמסוגלת לקחת את כל פועלי כנרת ובריקוד להוריד אותם מגבעה, לחצות את הירדן, להגיע לדגניה, לשכנע את אנשי דגניה לחזור לכנרת, בריקוד. את רחל הזאת ראה שז"ר ביומיים-שלושה שהוא היה שם.

פרופ' מודריק: ההתפעלות כנראה הייתה הדדית. [צליל כתיבה] "מכירה אָת את זלמן רובשוב, אדם נעים מאוד", רחל כתבה לשולמית באחד ממכתביה. ארבעה שירים נכתבו לשמו וכמה עוד יכתבו.

[הקלטה]: מתוך "גן נעול" בביצוע שוקי ודורית: ♪ גן נעול - לא שביל אליו לא דרך./ גן נעול - אדם. גן נעול. ♪

פרופ' מודריק: השיר המוכר ביותר שנכתב לשמו של שז"ר ‫הוא "גן נעול". ‫כשהתפרסם, רחל הקדישה אותו לז"ר, ‫ואלו כמובן ראשי התיבות של השם שלו - זלמן רובשוב. ‫היא כינתה אותו ככה גם ‫במכתבים שלה לשולמית. ‫בשיר, הדוברת מטיחה מילים כואבות ‫בנמען שלו. ‫היא מתארת שם איך הוא סרב ‫לאחוז ביד שהושטה לו ‫והתנהג באטימות כלפי מי שניסתה ‫להגיע אליו בכל כוחה. שיר נוסף שרחל הקדישה לשז"ר הוא "ברית ההד". היא כתבה אותו שבע שנים אחרי ששז"ר התחתן עם רחל אחרת, רחל כצנלסון. "ברית ההד הכרותה בינינו, לא יכלו לה צבאות הימים", כתבה רחל שם. "עוד מאיר בתהומות לבנו, זכר אז טהור ותמים". שז"ר היה אחד הראשונים שגילו את השירים של רחל, והייתה לו תרומה רצינית לפרסום שלה כמשוררת. באופן לא מפתיע, השמועות גם אמרו שבין השניים האלה התנהל רומן.

מוקי: השמועות אמרו, אבל זה פשוט לא נכון. היא כיבדה אותו מאוד, אהבה אותו מאוד כסוכן. כשהיא הייתה צריכה להוציא את ספר שיריה, הוא נסע לגרמניה להביא נייר לספר שהיא הוציאה לאור. והיא כותבת עליו, "הוא נורא מצחיק, הוא מתרגם את השירים שלי ליידיש". המעורבות הזאת שלו, והעובדה שהוא היה איש רומנטי, הוא עצמו היה איש רומנטי, זה לא… אבל… המושאות שלו היו אחרות. חשובות, אבל אחרות.

פרופ' מודריק: בכל מקרה, היה להם קשר עמוק וקרוב שנמשך עד יום מותה של רחל. מדי פעם, שז"ר החליף את כצנלסון בתפקידו כעורך העיתון "דבר", ואז הוא שימש כבוס בפועל של רחל. "זלמן סר אלי כפעם בפעם להציק לי בעניין חומר למוסף", כתבה רחל לשולמית. בכל פעם אני כמו שנקל לך לשער לעצמך נשבעת לי בכל הקדוש לי בעולם הזה שאינני כותבת עוד שירים. הוא מקשיב לדבריי באורך-רוח מפליא וקורץ עין בערמומיות, בדיוק כמוך, שו. לבסוף אני מרשה לו לדפדף במחברתי ויש אשר הוא שולה משם איזה דג קטן".

בעמק, רחל פגשה גם את ההוגה המפורסם א.ד. גורדון, שהפך למעין מנטור שלה. על המכתבים שגורדון שלח לרחל אפשר לדבר שעות, ואולי עוד נעשה את זה כאן פעם, אבל בינתיים נספר רק שהוא עודד אותה לטוס לצרפת וללמוד שם אגרונומיה. גורדון כנראה ידע מה הוא עושה כי רחל ממש עפה על הלימודים. "הנאה רבה היא להימצא שנית בעולם הצמחים", היא כתבה מטולוז, "לגלות את רזי חייהם הסתומים, להציץ לתוך נשמתם והעיר יפה יפה".

בטולוז, היא פגשה את המהנדס היהודי מיכאל ברנשטיין והתפתחה ביניהם אהבה גדולה. מאוחר יותר היא תשאל אותו בשיר "זמר נוגה" - התשמע קולי, רחוקי שלי?

[הקלטה]: מתוך "זמר נוגה" בביצוע החלונות הגבוהים: ♪ התשמע קולי, רחוקִי שלי ♪

פרופ' מודריק: ומיכאל שמע את קולה, לפחות למשך שנה וחצי. אבל גם האהבה הזאת, בדומה למערכות יחסים רבות בחייה של רחל, לא שרדה.

כשרחל למדה באירופה, היא קפצה גם לז'נבה. היא תיארה את החוויה במכתב נוסף ששלחה לשולמית: [צליל כתיבה] "מה אני עושה? לועסת ספרות צרפתית, במקור כמובן, קצת מציירת, קצת חולמת ליד האגם בערבי הקיץ השקטים", היא כתבה. "לגבי החזות - תהיי בטוחה לגמרי, אירופאית מלידה ומבטן מה שנקרא. האם אני מתגעגעת לארץ ישראל, את שואלת? דיכאון, דיכאון סופני! עכשיו אצלנו קציר וגורן, ואילו אני – רחל הגלילית – בנפש ובגוף תקועה באיזו ז'נבה מטופשת! מתי ניפגש, חברתי? מחכה בקוצר רוח. מנשקת אותך, רחל שלך".

אבל מלחמת העולם הראשונה עיכבה את הפגישה המיוחלת. אחרי שרחל עזבה את טולוז בשנת 1914, היא נסעה לקרובים ברוסיה, ולעמק הירדן היא הצליחה לחזור רק שהייתה בת 29. היא התמקמה באם הקבוצות, דגניה א', בלי לדעת ששמחת האיחוד שלה עם הכנרת תשבור את ליבה ממש בקרוב.

בגופה הופיעו כבר אז תסמינים שלא הותירו מקום לספק - היא השתעלה בכבדות, סבלה מכאבים בחזה וירקה דם. זו הייתה התפרצות של שחפת, מחלה שגבתה גם את חייה של אמא שלה. אז, זו הייתה מחלה מסוכנת, מדבקת מאוד, ולעיתים קרובות, גם סופנית.

מוקי: רחל חולמת שהיא תגיע לארץ והשמש של ארץ ישראל ירפא אותה. וכך היא מגיעה לדגניה. אבל בשלב מסוים בא רופא ואומר לה, תשמעי, יש לך שחפת פתוחה, את צריכה להתנגב במגבות אחרות, לאכול בצלחות אחרות, והיא כותבת, מה פתאום אני, חברת קיבוץ, אצטרך לעשות את הדברים האלה? היא נמצאת בדגניה, תקופה שכבר מחלתה פתוחה, גלויה, מסכנת. ואז האמא של משה דיין מאוד מבוהלת, שמא רחל תדביק את הבן שלה, והיא אומרת לאינטליגנט של דגניה, שיודע גרמנית וצרפתית ויודע… שיגיד לרחל משהו, והוא אומר לרחל, פה המקום לבריאים ולא לחולים. ורחל שהייתה בעלת גאווה עצומה, קמה ועוזבת את דגניה.

פרופ' מודריק: חברי הקיבוץ שידעו על הגירוש הסתלקו באותה שעה לשדות כדי לא לראות את פניה של המשוררת בשעת הבשורה. ומכאן בעצם התחילו שנים של נדודים ועלבונות. מדגניה, רחל עברה לפתח תקווה, ומשם לירושלים ואז לתל אביב, כשלעיתים קרובות התסריט חזר על עצמו. השחפת הרחיקה ממנה את החברים הכי קרובים שהיו לה.

‫בחמש השנים האחרונות לחייה, ‫רחל גרה בעליית גג, ‫ברחוב בוגרשוב 5 בתל אביב. ‫במכתב ששלחה משם לשולמית, ‫נדמה שהיא העדיפה לראות בעצמה אשמה ‫בזה שקרוביה הפנו לה עורף. [צליל כתיבה] "‫התרגשות מיוחדת שולטת באדם ‫כשהוא פותח את תיבת הדואר ‫במפתח הקטנטן העשוי לדבר ומוציא", היא כתבה. "אולם עדיין לא הוצאתי מאומה, ‫כי מי יכתוב לי? ולמי נחוצה 'פלפלית זקנה' שכמותי?". צריך לומר, היא הייתה אז בסך הכול בשנות השלושים לחייה. "דעי לך, שו, שאופיי הכבד השניאני על אחרוני המוהיקנים בידידיי ונותרתי לבדי, לבדי. והמוזר שבדבר כי טוב לי ככה. טובה לי בדידות של סרטן פרוש זו, לכן חושבת אני כי הגורם לכך, לניתוק הקשרים הזה, עמוק הוא מרוע לב בלבד. אצל סופר צרפתי אחד מצאתי ניסוח של הלך נפש הדומה לשלי: 'מגיעה השעה שבה כבד משא החיים על הכתף. היינו רוצים להוריד לקרקע את המשא, לבדקו, לבחור, לשמור את מה שחיוני, להשליך את היתר'".

בחדר האחרון של רחל, הייתה מיטת סוכנות פשוטה מברזל וכיסא נדנדה שפנה לשמש. בעל הבית, שהכיר את רחל מהימים שבהם היא הייתה בריאה, שתל לה עץ דקל בחצר. זו הייתה מחווה לדקל שפל הצמרת שהיא כתבה עליו.

[הקלטה]: מתוך "כנרת" בביצועה של חוה אלברשטיין:

♪ שם על חוף הים יש דקל שפל צמרת,

סתור שיער הדקל כתינוק שובב ♪

פרופ' מודריק: כמעט שאין לנו תיעוד למכתבים ששולמית השיבה לרחל, אבל כשהיא כתבה עליה בדיעבד, שולמית ביקשה דווקא לסדוק את תדמית המשוררת הטרגית. "כולנו מכירים את שירי רחל, שירים ליריים, ספוגי תעוזה וסבל", היא כתבה. "אולם רק מועטים יודעים באיזה חוש מבורך של הומור חוננה המשוררת. כשפגשתיה בארץ, ברחובות, הייתה זו אותה רחל שהכרתי בפולטבה - אותו החיוך שובה הלבבות, אותו הצחוק, אותה חדוות החיים. רק נוספו שאיפות חדשות - לעבודה, לחקלאות. והנה רחל בשובה ארצה, אחרי שנות לימודיה בצרפת, אחרי שנות רעב ברוסיה, כבר כרסמה בה המחלה, אבל ההומור והצחוק לא נטשוה. לדמותה הלירית של רחל, צריך להוסיף דמות של רחל אחרת, בעלת ההומור הרב, המשתובב, הנוצץ".

דווקא שם, בעליית הגג הדחוסה בתל אביב, רחל כתבה את רוב השירים שלה. באחד מהשירים האלו, היא נזכרה שוב בנופים שגורשה מהם וביקשה שלפחות אחרי שתמות היא תוכל לחזור אליהם. [צליל כתיבה] "אם צו הגורל / לחיות רחוקה מגבולייך / תתניני, כנרת, / לנוח בבית קברותייך", היא כתבה. הבקשה האחרונה הזאת התמלאה. כשרחל נפטרה והיא בת 40 שנה בלבד, היא נטמנה בבית הקברות כנרת שעל שפת המים. "אוי, אוי, התשמעי קולי?", היא כתבה לשולמית באחד ממכתביה האחרונים. "רגע אחד נדמה לי, כי בירושלים אנחנו, וכי הולכת אני לבקרך, ואת מדליקה את התנור הלבן, מכסה אותי במעילך החום-בהיר ויוצרת ביתיות נפלאה, היקרה מכל יקר על פני אדמתינו זו. פה, שולינקה, אין בית כזה, אין אף בית אחד אשר יעיר בי חשק ללכת שמה ובייחוד לאחר שעצם ההליכה היא מעשה רב לגביי. זה יותר מחודש שלא ירדתי ממרומים. לבסוף אשכח את מראה העיר ולא אמצא בה דרך, חי הנביא! לו ראיתיני, שו, היית סופקת כפיים, כי רק תנועת יגון קלאסית זו תוכל להביע את רגשי צערך על ידידתך מנוער. מגופי נשארה מחציתו בלבד, ומפניי רק הפרופיל. ואולם בואי נדבר על דברים יותר עליזים. למשל, ליעקב אחי נולד בן, שמו עמיאל. שערותיו שחורות ועיניו תכלת. לקראת בואך בשנה הבאה אלמדהו לומר 'שלום, דודה שו'. ועתה גם עליי לומר לך שלום, כי השעה שמונה וחצי, שעת שינה לתינוקות כמוני. נשיקות, רחל".

[הקלטה]: מתוך "אורי (עקרה)" בביצוע אחינועם ניני והתזמורת הפילהרמונית הישראלית:


♪ בן לו היה לי

ילד קטן

שחור תלתלים ונבון

לאחוז בידו ולפסוע לאט

בשבילי הגן

ילד קטן


אורי אקרא לו

אורי שלי

רך וצלול הוא השם הקצר

רסיס נהרה

לילדי השחרחר

אורי אקרא לו

אורי אקרא


עוד אתמרמר כרחל

עוד אתפלל כחנה בשילה

אחכה לו, אחכה

אחכה לו ♪


פרופ' מודריק: זה היה סיפור ההתכתבות בין רחל המשוררת ובין שולמית קלוגאי. אנחנו סיימנו להפעם. תודה לאבישי חורי על התסריט והעריכה, לאריה גולדין ושחר מונטלייק על ההפקה, וליעל עובדיה על התחקיר. תודה לניר לייסט וליואב צ'שנובסקי על עיצוב הפסקול והמוסיקה המקורית. תודה מיוחדת גם לד"ר דוד רוזנסון, לעמיחי חסון ולאייל לויט מבית אבי חי. פרקים נוספים של "על החתום" מחכים לכם באתר בית אבי חי ובכל יישומוני ההסכתים.


[הקלטה]: מתוך "אורי (עקרה)":

♪ אורי אקרא לו

אורי שלי

רך וצלול הוא השם הקצר

רסיס נהרה

לילדי השחרחר

אורי אקרא לו

אורי אקרא


עוד אתמרמר כרחל

עוד אתפלל כחנה בשילה

אחכה לו, אחכה

אחכה לו


בן לו היה לי

ילד קטן

שחור תלתלים ונבון

לאחוז בידו ולפסוע לאט

בשבילי הגן

ילד קטן

אחכה לו ♪

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

16 views0 comments

Comments


bottom of page