על החתום - מכתבים מבית הסוהר: רוזה לוקסמבורג

מתוך תא כלא קטן על אדמת גרמניה, אישה בשם רוזה לוקסמבורג ניהלה מהפכות, דיברה עם חיות ומצאה שמחה בתוך מציאות בלתי אפשרית. המכתבים ששלחה משם העניקו השראה למתרגמת שלה, לאה גולדברג, והדהדו באחד משיריה המפורסמים ביותר. פרק מיוחד לימי לחימה.

מנחה: ליעד מודריק | אורח: ליאור טל שדה

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 13/02/2024.

קריין: ‫אתם מאזינים להסכת של בית אבי חי.

[מנגינת שקטה מלווה בצליל חריטות כתיבה כשל כלי כתיבה על נייר]

פרופ' מודריק: "‫הציפורים שלי עזבוני לחלוטין. ‫רק דרישת שלום קצרה ‫ממרחקים קיבלתי אתמול ‫מאת הירגזי הספירי [צליל משק כנפי ציפור], ‫והדבר זיעזעני עד עומק ליבי. ‫[צליל כתיבה] חלפו שבועות ולא ראיתיו. ‫אתמול שומעת אני לפתע פתאום ‫מעבר לחומה המפסקת בינינו ‫לבין בית סוהר אחר את ברכת השלום ‫הנודעת לי, ‫אלא שהפעם היא כה שונה ואחרת [קול ציוץ ציפור]. האמיני לי, סוניצ'קה, ‫שקריאת ציפור אשר כזאת ‫יכולה לנגוע בי עד מעמקי ישותי. עתה אני עצמי הנני כשלמה המלך: אף אני מבינה שיחת עופות וחיות [צליל משק כנפי ציפור]. ‫שומעת אני את כל גוני הרגשות השונים ‫אשר הם שמים בצליליהם. ‫רק אוזן גסה של אדם שווה נפש ‫אינה מבחינה בשירת הציפור, ‫אלא דבר אחד תמיד. האוהב את בעלי החיים ומבינם, מוצא בהם רב גוניות עצומה של ביטוי, שפה שלמה" [צליל קימוט נייר].

‫בשנת 1917 יושבת אישה כבת 40, ‫ביתה כלא קטן על אדמת גרמניה [צליל סגירת סורגים]. ‫בתא הזה היא כלואה כבר שנתיים, ‫ומתוכו היא כותבת את המילים ששמעתם עכשיו. ‫היא לא משוררת, ‫היא גם לא צפרית חובבת ‫ולא מנחה סדנאות לחיבוק עצים. ‫להפך, רוזה לוקסמבורג ‫הייתה אישה קשוחה למדי. ‫היא הייתה מהפכנית, ‫קומוניסטית נחושה, ‫והיא נשלחה לכלא ‫כי התנגדה למלחמת העולם הראשונה. ‫

אנחנו מקליטים את הפרק הזה ‫בימי המלחמה הקשה בעזה ‫שפרצה בשבעה באוקטובר. ‫רבים מאחינו ומאחיותינו ‫עדיין שבויים שם, ‫ובמובן מסוים, המדינה כולה ‫לכודה בתוך מציאות בלתי אפשרית. ‫אז אנחנו מקווים שהעוצמה של ‫רוזה לוקסמבורג שקרנה גם מתוך חומות הכלא, ‫כפי שעוד מעט תשמעו, ‫תצליח להשיב קצת רוח למפרשים.

‫אתם ואתן מאזינים ל"על החתום", הסכת מבית אבי חי, ‫הפודקאסט שמוציא מהמעטפות ‫מכתבים שכתבו אנשי ונשות רוח ‫מההיסטוריה היהודית והישראלית. ‫אני ליעד מודריק, ואנחנו מתחילים. [דנדון פעמון קטן].

‫רוזה לוקסמבורג, או כמו שרוב האנשים מכירים אותה ‫"רוזה האדומה", זכתה לכינוי הזה ‫בגלל הצבע האדום של הדגל הקומוניסטי ‫שאותו היא נשאה רוב חייה. ‫אבל כמו שהמכתב שאיתו פתחנו ממחיש, ‫היא ממש לא הייתה אישה של צבע אחד, ‫אלא דמות רבת פנים וגוונים. ‫היא נולדה בפולין בשנת 1871 ‫למשפחה יהודית ‫וגדלה והתחנכה בוורשה. [פתיחת דלת חורקת] ‫בגיל 5 היא הייתה מרותקת ‫למיטה במשך שנה שלמה ‫בעקבות מחלה בירך. המחלה הזו השאירה אותה צולעת לתמיד, ‫ולאורך חייה הבוגרים ‫היא ניסתה להסתיר את הצליעה הזאת. [צליל דריכה בכבדות]. היא גדלה להיות אישה כריזמטית, ‫לא מאוד גבוהה, ‫אבל כזו שמקפידה לאסוף את שערה למעלה ‫כך שיוסיף לה עוד כמה סנטימטרים. ‫אחד הביוגרפים שלה כתב ש"איש מעולם ‫לא ראה אותה במצב של אי סדר, ‫בין אם זה השכם בבוקר ‫או מאוחר בלילה".

‫כשהגיעה לגיל 18, ‫בזמן שבו רוב הנשים בתקופתה סיימו את התיכון והתחילו לחפש עבודה, ‫לוקסמבורג כבר הצליחה להרגיז מאוד ‫את השלטונות עם האקטיביזם הסוציאליסטי שלה. [קליפ סאונד מתוך מחאה]. ‫היא קראה לשוויון כלכלי, ‫שנאה קפיטליזם ובורגנות ‫ותמכה במאבק הפועלים ובדמוקרטיה. ‫מספרים עליה שהייתה דעתנית מאוד, ‫חסרת שקט, ‫ושעוררה כבוד עוד לפני שפתחה את הפה. ‫אבל, כשכבר פתחה את הפה, הרעיונות הרדיקליים שלה ‫עוררו לא רק כבוד, אלא גם כעס. ‫בשלב מסוים אפילו היה חשש לחייה ‫והיא נאלצה לברוח מפולין, ארץ מולדתה, ‫ולחפש מחסה בשוויץ הניטרלית. ‫בציריך היא נרשמה לאוניברסיטה, ‫למדה משפטים ומדע המדינה, ‫והפכה לאחת הנשים הראשונות אי פעם ‫שקיבלו דוקטורט בכלכלה כבר ב-1897, ‫כשהפמיניזם עוד היה בחיתוליו.

‫ליאור: רוזה הייתה צריכה כאישה להיאבק כל הזמן על המקום שלה.

פרופ' מודריק: ‫זה ליאור טל, יוצר הפודקאסט ‫"קולות של רוח" ‫ומחבר הספר "מה למעלה מה למטה".‫

ליאור: אנחנו מדברים על מנהיגה פוליטית ‫שלא יכולה להצביע לפרלמנט כי אין זכות הצבעה לנשים. ‫במפלגה שבה היא נמצאת, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, ‫זה אחת המפלגות היחידות ‫שפותחות את השערים שלהם לנשים, ‫ועדיין יש בתוך המפלגה הרבה אפליה. ‫רוזה בתחילת המאה ה-20 ‫נאבקת על זכות הצבעה לנשים ‫ונאבקת על שינוי רדיקלי במעמד של נשים. ‫אבל היא לא עושה את זה כמו הסופרג'יסטיות, ‫שהיא גם טיפה לועגת להם, כי היא אומרת, "אותן נשים בורגניות ‫שהבן זוג שלהם מביא את הכסף הביתה ‫והם קצת עם הכסף הזה עושות איזה מאבק, ‫לא הן יביאו את הבשורה". ‫יש לה מאמר שנקרא "הפרוליטרית", ‫שבו היא פונה לפועלת הפשוטה, ‫ואומרת לה, "את, את זו שתעשה את השינוי, את זו שנמצאת שם עכשיו בחזית ואני מזמינה אותך לבוא ולהיות מעורבת פוליטית יחד איתי וביחד נעשה את השינוי הזה", מזכות הצבעה לנשים וזכות היבחרות לנשים ועד לדברים הכי נפלאים שאפשר לחשוב עליהם במהפכה הזאת ששינתה את המאה ה-20 ושינתה את העולם שלנו.

פרופ' מודריק: ‫אחרי תקופה בשוויץ, ‫רוזה לוקסמבורג עברה לגרמניה. ‫היא התחתנה עם בחור מקומי ‫בשם גוסטב ליבק, ‫אבל אהבה גדולה לא הייתה שם. ‫האמת, נראה שהם התחתנו רק כדי ‫שלוקסמבורג תוכל להשיג אזרחות גרמנית ‫ולפעול כפוליטיקאית בברלין.

ליאור: אנחנו רואים פה דמות של מישהי ‫שהיא חורגת מעל הנסיבות ‫ומצליחה להתעלות מעל עובדות החיים, ‫מישהי שגדלה בגדול תחת דיכוי, כי אנחנו מדברים על אישה בתקופה הזאת, אנחנו מדברים על יהודיה, אנחנו מדברים על מישהי עם מגבלות פיזיות מגיל מאוד צעיר ואנחנו מדברים על פולניה שגרה בשוויץ ואז עוברת לגור בגרמניה ושם עושה את רוב הפעולה שלה, ככה שהיא גם זרה. ומתוך כל זה, של האישה הלכאורה אמורה להיות זרה ומדוכאת ומתמודדת עם המון אתגרים בחיים, מתעלה דמות של מנהיגה אמיתית. ‫אבל כשמדמיינים את המנהיגה, ‫אז חשוב מאוד לדמיין לא רק ‫את זו שצועקת בכיכרות ‫ומובילה באסרטיביות, ‫אלא אישה יוצאת דופן ומיוחדת ‫עם חיבור, שנדבר עליו כנראה בהמשך, ‫חיבור נפלא לטבע, ‫רגישות גדולה מאוד לסבל של כל יצור, ‫בין אם זה יצור אנושי ‫ובין אם זה יצור לא אנושי, ‫יכולת גדולה לשאוב השראה ‫ואהבה וכוחות מכל מה שנמצא סביבה, ובה בזמן מי שנאבקת מול העולם ומי שיודעת לחבק את העולם ולקבל אותו.

פרופ' מודריק: ‫ב-1905 היא חזרה לוורשה, ‫נעצרה שם בעקבות ‫פעילות קומוניסטית מחתרתית ‫ושוחררה ‫אחרי שחבריה שיחדו כמה קצינים. ‫ב-1916 היא נעצרה שוב ‫מכיוון שהתנגדה בפומבי ‫למלחמת העולם הראשונה וניבאה שבעקבותיה יבוא משבר ‫שלא היה כמוהו בהיסטוריה, לא פחות. ‫לאורך כל תקופת המאסר הזאת ‫לוקסמבורג כתבה. ‫היא כתבה מניפסטים פוליטיים ‫שהיה צריך להבריח החוצה, ‫כי אף צנזורה לא הייתה מאשרת אותם, ‫אבל היא כתבה גם מכתבים ‫שמשרטטים תקופה ארוכה של חיים ‫מאחורי סורג ובריח, ‫והם הסיפור של הפרק הזה. ‫

הרבה מהמכתבים האלה נשלחו ‫לחברת נפש של לוקסמבורג, סופי ליבקנכט, ‫שאותה היא כינתה סוניצ'קה. ‫לוקסמבורג כתבה בגרמנית, ‫ומי שבהמשך קראה את המכתבים ‫בשפת המקור ‫והחליטה לתרגם אותם לעברית ‫היא לא אחרת מאשר המשוררת ‫לאה גולדברג. ‫תרגומי המכתבים נכרכו בספר צנום ‫ושמו "מכתבים מבית הסוהר". ‫למרות הטון האינטימי ‫שבו לוקסמבורג פונה אל סוניצ'קה, תפיסת העולם הערכית והפוליטית שלה ‫נמצאת שם כל הזמן, ‫וממחישה שהאישי היה גם הפוליטי ‫כבר בתחילת המאה ה-20. ‫המילים שלה מציירות אשת ברזל, ‫לוחמת צדק שלא סבלה זיוף. ‫

אחרי ששמעה על מותו של חבר קרוב ‫בשם האנס במלחמת העולם הראשונה, ‫לוקסמבורג כתבה לסופי [צליל כתיבה]: "‫הנה הלך ואיננו עוד. ‫שני מכתביי האחרונים כבר נכתבו לאיש מת. ‫האחד כבר הוחזר לי. ‫עדיין אין בכוחי להשיג את הדבר. ‫אך מוטב שלא נדבר על כך. ‫דברים כאלה בוחרת אני לגמור עם נפשי. ‫אם מבקשים להכינני מתוך זהירות ‫שברחמים לקראת הרעה שבבשורות, ‫או לנחמני על ידי קינות, ‫הרי זה מרגיזני עד מאוד. ‫איך קרה הדבר שהטובים בידידיי כה ממעטים להכירני, ‫כל מפחיתים את ערכי ‫עד כי אינם מבינים? ‫הדרך הטובה והעדינה ביותר ‫במקרים כאלה ‫היא לבוא ולומר לי במהרה, ‫בקיצור ובפשטות את שתי המילים - ‫הוא מת. ‫התדעי, סוניצ'קה, ‫ככל שהימים רבים והולכים ‫וככל שדברי השפלות והזוועה הללו שהיו למעשים בכל יום עוברים כל גבול ‫כן גוברים והולכים שלוותי וביטחוני. כשם שאין לבוא בקנה מידה מוסרי אל האלמנט, אל רוח זלעפות, שיטפון, ליקוי חמה, אלא יש לראותם כמשהו העומד וקיים, ואינו אלא עניין לחקירה ולהכרה". [צליל קימוט נייר].

‫לוקסמבורג העבירה את רוב ימיה ‫במאבק על מה שהיה בעינייה ‫הצודק, הראוי והנכון מוסרית, ‫אבל מה שעולה באופן בולט ונדיר ‫מהמכתבים שלה ‫הוא המתח שבין מאבק לבין השלמה. ‫מבט של חוכמת זן עתיקה ‫שרואה רחוק ושקוף, ‫שמקבלת את הסבל והכאב ‫שבעולם כעובדה קיימת. ‫על אף שהיא זו שנמצאת בתוך חומות הכלא ‫וסופי חברתה נמצאת מחוץ להן, לא פעם במכתבים לוקסמבורג היא זו שמעודדת את סופי שלא לשקוע ולא להתבוסס בשאלות על חוסר הצדק שבעולם. "‫שואלת את בגלויתך מדוע כל זה כך? תינוקת!", נוזפת לוקסמבורג בסופי. "‫כך הם החיים מאז ומעולם, ‫והכול שותפים לאותו כך. ‫סבל, פרידה וגעגועים, ‫חייבים אנו לקבלם ‫ולמצוא את הכול טוב ויפה. ‫אני על כל פנים עושה כך, ‫לא מתוך תבונה שבהתחכמות יתרה, ‫אלא פשוט מטבע בריאתי. ‫יודעת אני בחוש כי זוהי הדרך האחת ‫והנכונה להתייחס לחיים. ‫ולפיכך הנני מרגישה את עצמי ‫מאושרת בכל מצב שהוא. ‫אף לא הייתי רוצה למחוק דבר מחיי, ‫אף לא הייתי רוצה שיהיה דבר שונה ‫מכפי שהיה".

ליאור: ‫אז אולי האמירה אין לי טענות היא מן הגזמה כזו ש… כשעכשיו שהיא בשעה של אבל ‫והיא מנסה לנחם את עצמה.

פרופ' מודריק: ‫זה שוב ליאור טל.

ליאור: אבל האמירה אני מקבלת את זה שאלה הם החיים, והחיים כוללים בתוכם זוועות, ואני מקבלת את זה בעומק, זה לא שכל פעם שעכשיו אני אתקל בזוועות תתערער כל התפיסה הקיומית שלי. היא מאוד מאפיינת את רוזה לאורך כל החיים שלה, ואני חושב שיש בה עומק גדול וגם משהו שאנחנו זקוקים לו בימים האלה בישראל. היכולת של רוזה לקבל בצורה עמוקה ובריאה את החיים כפי שהם ובאותה עת להיאבק נגדם, הדיאלקטיקה הזאת שבה כל צד מזין את השני, היא בשבילי הייתה ממש בהרבה רגעים בחיים נוסחה של מרפא.

פרופ' מודריק: ‫לוקסמבורג הרבתה להסתכל ‫מבעד לחלון החדר בכלא ‫ולחפש את הרגעים המוארים יותר, ‫רגעים שבהם הציצו קרני שמש מפתיעות ‫מתוך שמיים מעוננים. [קול משב רוח]. ‫באחד מהמכתבים, ‫היא מפרטת על חיזיון נפלא ‫שנגלה לעיניה בשעת בין ערביים. "על פני אפרוריות השמים החדגונית בהחלט, עלה והזדקר ענן גדול שצבעו ורוד, והוא למעלה מן המציאותי, יפה להפליא, כה יחיד ונבדל מכל הסובב! ‫שתיתי בצמא כל קרן ורודה הבאה ממנו". ‫

[מנגינת הכינור וקול הכתיבה המלווים ברקע את הדוברת נפסקים באבחה] אם הדימוי הזה נשמע לכם מוכר, ‫זה כנראה לא במקרה. יש מי שטוען שזהו אותו האור בשולי הענן מתוך השיר "האומנם" של לאה גולדברג, המתרגמת של לוקסמבורג.

[הקלטה] מתוך "את תלכי בשדה" בביצועה של חוה אלברשטיין: ♪ כאור בשולי הענן ♪

פרופ' מודריק: ‫גולדברג כתבה על האור שבשולי הענן ‫עשרים ומשהו שנים ‫אחרי שלוקסמבורג כתבה עליו, ‫ובמשפט הזה התלכד לרגע המבט ‫של שתי הנשים שהכירו היטב ‫את "הדרכים שסמרו מאימה ומדם". ‫גולדברג שואלת אם אומנם עוד יבואו ‫ימים בסליחה ובחסד, ‫אבל במובן מסוים לוקסמבורג כבר ענתה. "הסליחה והחסד נמצאים בתוך התופת. ‫הם עולים מתוכה כל הזמן. ‫אם ישנם גוונים כאלה", ‫כותבת לוקסמבורג, "צורות כאלה, ‫הרי החיים יפים ‫וכדאי לחיותם, האין זאת?". ‫וגם המשפט הזה מהדהד בדבריה ‫של לאה גולדברג שכותבת, "‫ופשוטים הדברים וחיים ‫ומותר בם לנגוע".

[הקלטה] מתוך "את תלכי בשדה":

♪ ומותר בם לנגוע

ומותר לאהוב

ומותר ומותר לאהוב ♪

ליאור: לאה גולדברג לא הייתה מהפכנית מרקסיסטית, אבל היא כן גדלה, גם היא, בבית יהודי אירופאי-סוציאליסטי, שהיה בו איזה לעג לבורגנות. בכתבים ובשירה של לאה גולדברג אנחנו מוצאים הומניזם מאוד דומה לזה של רוזה. זה בא לידי ביטוי בעיקר בשני דברים - היחס לטבע של לאה גולדברג שמאוד מזכיר את היחס לטבע של רוזה וההתנגדות החריפה שלה למלחמות בתור מוצא הגיוני לסכסוכי האדם. ללאה גולדברג יש מאמר מתחילת מלחמת העולם השנייה, ממש מהימים הראשונים, שבו היא כותבת נגד עצם ההליכה בדרך המלחמה כדרך לפתור דברים, ועל כך שמשוררת נאמנה תישאר גם בשעת מלחמה, נאמנה לדברים הפשוטים והיפים של העולם - "כי מתוק האור וטוב לעיניים", היא מצטטת שם. וזה מאוד מזכיר מאמרים של רוזה מתחילת מלחמת העולם הראשונה. כך שיש איזה רקע שמאפשר את החיבור הזה.

את השיר "האומנם" לאה גולדברג כתבה ככל הנראה זמן קצר אחרי שהיא סיימה את המלאכה של תרגום המכתבים, לפי הזמנים שכל אחד מהם יצא לאור. והדימוי המרכזי, שחוזר כל הזמן במכתבים של רוזה שהיא מספרת על איך היא הולכת בשדה, ומה היא רואה בשדה, ונזכרת עם סוניה ב… "את זוכרת שהיינו יחד בשדה", הוא הדימוי המרכזי של לאה גולדברג בחרה לשיר, של הליכה בשדה, של אישה שהולכת בשדה. בשני מכתבים של רוזה מופיעה התבוננות בשמיים ובאחד מהם יש את הדימוי שהיא רואה את האור מאחורי הענן, שהפך להיות בשיר האור בשולי הענן, ככה שזה כבר ממש לקחת דימוי מתוך המכתב ולהעתיק אותו אל תוך השיר.

פרופ' מודריק: [צליל כתיבה] ‫"שוכבת אני כאן", תיארה רוזה לוקסמבורג, "‫בתוך סביבותיי שפוכה כתמיד, ‫דממה של בית עלמין. והנני בעיניי כשוכבת בקבר. ‫בעד החלון מצטיירת ‫על גבי התקרה בבואת הפנס, ‫הדולק כל הלילה מול בית הסוהר. פעם בפעם שומעת אני סמוך-סמוך אל החלונות - כִּעְכּוּעַ של הזקיף, הצועד לאיטו כמה צעדים במגפיו הכבדים כדי להניע את רגליו ששותקו [קול צעדים כבדים]. החול שורק מתחת למצעדים האלה במין אפס תקווה כזה, עד כי עולה מהם כל שיממת החיים וכל האין-מוצא שבהם מצלצל בטחב האפלה של הלילה. הנה שוכבת אני בודדה ודמומה, עטויה רדידים שחורים רבים אלה, ועם כל אלה הולם לבי משמחה פנימית לא-נודעת, שאין להבינה כלל, כאילו הייתי מהלכת על פני כרים מלבלבים, בקרניה הזוהרות של השמש. ואני מבקשת פשר לשמחה זו ואינני מוצאת דבר. חושבת אני כי סוד זה אינו אלא החיים עצמם. כה יפה תטיבי להתבונן בה. גם מחריקת החול מתחת למצעדיו האיטיים, הכבדים, של הזקיף עולה ניגון קטן ויפה, שיר החיים - למי שיודע להאזין". [צליל קימוט נייר].

‫לוקסמבורג הייתה מנהיגה בולטת, ‫אבל צריך לומר, גם שנויה במחלוקת. ‫כשחבריה למפלגה הסוציאליסטית ‫בברלין החליטו לתמוך ביציאה ‫למלחמת העולם הראשונה, ‫היא סירבה להצביע בעד ‫וטענה שהם משתפים פעולה ‫עם תאוות הכוח הקפיטליסטית. ‫גם לחברים המרקסיסטים שלה ‫היא אמרה בדיוק מה היא חושבת ‫על דרכי הפעולה שלהם. ‫שלא כמו רבים מהם, ‫היא לא רצתה מחאה אלימה - לא להפוך בקבוקים לפצצות, ‫לא להרוס תחנות רכבת ‫ולא לשרוף גשרים. ‫לוקסמבורג חלמה על מהפכה מסוג אחר, ‫מהפכה תרבותית, שכלי הנשק העיקרי שלה ‫הוא שביתות פועלים. ‫בלי אש, בלי אבק שריפה, ‫בלי שפיכות דמים. ‫היא התנגדה לאלימות מכל סוג, בין אם היא הופנתה כלפי אדם או כלפי תְּאוֹ. [צליל כתיבה] "אח, סוניצ'קה, כאב עז עברני כאן", היא כתבה לחברתה סופי. "לפני כמה ימים באה עגלה רתומה לתאואים תחת סוסים. בפעם הראשונה ראיתי את הבהמות הללו מקרוב. הם חסונים ורחבי גרם יותר מן השוורים שלנו, ראשיהם שטוחים, קרניהם שטוחות ועיניהם גדולות ורכות. לפני ימים באה עגלה טעונה כל מיני שקים. הערמה הייתה גבוהה כל כך, שהתאואים לא יכלו לעבור את השער". [נהימת חיה]. "החייל המלווה, בחור גס, החל להכות את הבהמות בקצה המגלב שלו בכוח כזה עד כי פנתה אליו המשגיחה ושאלה אם אין בלבו קצת רחמים על הבהמות הללו. 'גם עלינו, בני האדם, אין מרחם, השיב הלה בחיוך מרושע והכה ביתר עוז... הבהמות משו, סוף-סוף, ממקומן, משכו את העגלה, ועלו ההרה, אך אחת מהן הייתה שותתת דם... סוניצ׳קה, עוביו וחוסנו של עור התאו היה למשל בפי הבריות, והנה נקרע גם הוא. אחר כך, בשעת הפריקה, עמדו הבהמות בלי נוע ובאפס אונים, ואחת מהן, זו שדמה היה שותת, הביטה נכוחה, ובראשה השחור ועיניה הרכות דמתה לתינוק אחרי בכייה. הייתה זו ממש ארשת פניו של ילד שנענש ואינו יודע מה ולמה, ואינו יודע כיצד יימלט מייסורים ומעריצות... עמדתי לפני התאו, והוא התבונן בי, עיני זלגו דמעות - דמעותיו שלו היו הדמעות הללו. גם למראה סבלו של אח אהוב לא ייחרד אדם יותר משנחרדתי אני למראה הסבל הזה וקוצר ידי להושיע. הוי, תאואי העלוב, אחי המסכן, הנה אנו עומדים כאן שנינו באפס כוח, בטמטום, ואין אנו אלא מכאוב, ואין-אונים, וגעגועים". [צליל קימוט נייר].

מתוך המכתב הזה אפשר להבין ש"רוזה האדומה" הייתה גם ירוקה מאוד. בעיניה כל המאבקים קשורים אחד לשני. כל מצב שבו רוב שולט על מיעוט באמצעות כוח והפחדה הוא מצב בזוי, גם אם הרוב הוא האנושות והמיעוט הוא תאו. לוקסמבורג מסתכלת על המין האנושי ועל החיות ומצליחה לראות את השורש המשותף להם עד כדי כך שהיא קוראת לתיאו ‫"אחי המסכן". ‫אהבת אדם וטבע פשוטה וגולמית ‫מפעמת בה כל הזמן.

ליאור: רוזה, וזה אולי הדבר בשבילי ‫באופן אישי שלמדתי ממנה הכי הרבה, ‫הרגישות העצומה שיש לה, ‫היכולת הזאתי של חיבור לטבע, ‫ההבנה העמוקה של שפת האדם ‫ושל שפת החיה, ‫ולהתגעגע לחתולה שלה ‫כמו שהיא מתגעגעת לחברה שלה. ‫האזורים האלה הם לא הפוכים לאזורים של אותה רוזה הנאבקת, הנלחמת, אלא הם… יש פה איזה מין תהליך דיאלקטי, הם מזינים אחד את השני. אני מדמיין שהרגישות הגדולה של רוזה לכל הדברים האלה מזינה, נותנת לה את הכוחות לצאת למאבקים שאליהם היא יוצאת. ובמאבקים שבהם היא יוצאת היא נהיית עוד יותר רגישה לסבל ועוד יותר רואה את כל מה שרע ופגום. ואז היא מקבלת... זאת אומרת, יש פה הזנה הדדית כזאתי ובלי הדיאלקטיקה הזאתי, ‫בין המאבק לבין הקבלה, ‫קשה להבין את רוזה.

‫רוזה הייתה באמת ובתמים נפגשת ‫עם הציפור ועם הפרפר, ‫עם התאו ועם השמיים, ‫מתוך מקום שרואה את הייחודיות שלהם ‫עכשיו ברגע הזה ‫ומצליח לייצר איתם קשר. ‫ובאחד המכתבים היא כותבת ‫על ברית שיש לה עם אחד הציפורים. ‫היא מצליחה לייצר איתה ברית. ומתוך החיבור העמוק הזה לטבע, שלפעמים הוא קשה, לפעמים היא רואה חיפושית שנמלים אוכלות אותה, זה לא תמיד תענוג, אבל בתוך החיבור הזה היא מוצאת את הכוחות להתחבר אל תוך עומק החיים. והיא גם מספרת בגילוי לב לחברה שלה, תקשיבי, אני מרגישה הרבה יותר בבית בפארק בין החיות מאשר במפלגה עם כל העסקנים.

פרופ' מודריק: אבל האהבה של לוקסמבורג לטבע לא הסתכמה רק ברגש רומנטי פשוט, אלא גם בהבנה רחבה יותר שקשורה לתפיסת העולם המרקסיסטית. כמו מרקס לפניה, לוקסמבורג הבינה את המחירים שיש לתעשייה אגרסיבית שמזהמת את הסביבה וגם את העובדה שיש גבול למשאבי הטבע. "הדבר הזה", היא הזהירה, "יכול להתהפך יום אחד על המין האנושי ולהמיט על עולמנו אסון". וזה קורה יותר מ-100 שנה לפני שמישהו אפילו העלה בדעתו את המושג משבר האקלים. [צליל קימוט נייר].

המהפכה של רוזה לוקסמבורג נגדעה ‫עוד לפני שהיא הגיעה לגיל 50. ‫בשנת 1918 היא שוחררה ממאסר, ‫אבל בשנה שלאחר מכן היא נחטפה ‫בברלין על ידי ארגון ימני קיצוני ‫של חיילים גרמנים משוחררים. ‫ככל הנראה, הם ירו בראשם. ‫[קול טעינת אקדח]. זה היה בחמישה-עשר בינואר, ‫אותו תאריך שבו הלכה לעולמה ‫גם לאה גולדברג ‫51 שנה מאוחר יותר. ‫רק ארבעה ימים אחרי שנרצחה נמצאה גופתה של לוקסמבורג צפה בלב נחל בפארק טירגארטן שבברלין. על שפת התעלה שבה נמצאה ניצבת עד היום אנדרטה צנועה לזכרה. באנדרטה חקוקות האותיות שמרכיבות את שמה כשהן נמשות מתוך המים, לזכר האישה ששחתה נגד הזרם, שהרגישה את עצמה חופשייה תמיד, גם בתוך תא כלא וצר.

אחת האמירות הכי ידועות של לוקסמבורג חקוקה היום בלב תל אביב בשלוש שפות - עברית, ערבית וגרמנית. בשדרות רוטשילד, בכניסה למשרדי "קרן רוזה לוקסמבורג", מתנוססות המילים "חירות היא תמיד חירותו של זה אשר דעותיו שונות".

[הקלטה] מתוך השיר "ציפור שניה" בביצועה של חוה אלברשטיין:

♪ ראיתי ציפור רבת יופי

הציפור ראתה אותי. ♪

פרופ' מודריק: אלה היו מכתביה וסיפורה של רוזה לוקסמבורג. אנחנו סיימנו להפעם. תודה לאבישי חורי על העריכה, לילי שנר על התסריט, לרם שטייר על התחקיר, ולשחר מונטלייק ולמיכל אטיאס על ההפקה, תודה למור סיוון על עיצוב הפסקול, לאור שמיר על עריכת ההקלטה, ולניר לייסט. תודה גם לד"ר דוד רוזנסון, לעמיחי חסון ולאייל לויט מבית אבי חי. בהכנת הפרק נעזרנו בכתבה של אבנר שפירא מעיתון "הארץ" וכמובן בספר "מכתבים מבית הסוהר". הספר בתרגומה של לאה גולדברג יצא בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" בשנת 2009. פרקים נוספים של "על החתום" מחכים לכם באתר בית אבי חי ובכל יישומוני ההסכתים.

[הקלטה] מתוך השיר "ציפור שניה" בביצועה של חוה אלברשטיין:

♪ לא אומר עוד היום.

עבר אותי אז רטט של שמש.

אמרתי מילים של שלום.

מילים שאמרתי אמש

לא אומר עוד היום. ♪

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה