דליה רביקוביץ' הייתה סטודנטית צעירה כשפגשה את המחזאי יוסף בר יוסף והתאהבה בו. המכתבים שלה אליו מתעדים את המשוררת המבריקה רגע לפני שיצאה לאור, ומגלים מערכת יחסים דרמטית ומסובכת
תאריך עליית הפרק לאוויר: 14/07/2024.
קריין: אתם מאזינים להסכת של "בית אבי חי".
[צליל חריטות כתיבה על נייר]
פרופ' מודריק: "הערב התגעגעתי אליךָ בלי סוף, בגלל העייפות, והמתח, והפחד, ובגלל הסיבה הרגילה שנמצאת לי לעיתים קרובות כדי להתגעגע. ואני בכלל לא רוצה שניפרד. ואני רוצה שנשתדל מאוד להגיע לדרך המלך, אבל מבלי שייזכר אצלנו בכלל שאפשר להיפרד. כי עצם ההשערה המוזרה הזו מקלקלת את השורה ומערערת בעיניי דברים קבועים, כיצירי בראשית. נדמה לי שאסור בכלל לדבר על כך ולשוות זאת במחשבה, נוסף לְמָה שאסור לעשות זאת. ואתה יודע שמשהדברים מגיעים עד זאת אני מאבדת את כושר המחשבה והשיקול. ואני באמת אוהבת אותך, ג'וקי. ואני אוהבת אותך לא בהיום, אלא בשנתיים של אהבה שנערמות יחד וגדלות גם מבחינה מספרית. ואני לא רוצה שתדבר איתי שטויות כאלה. הבוקר ידעתי שאהבת אותי, ולא מפני שאתה הודעת לי זאת, דווקא בבוקר מוקדם כשבכיתי ואתה היית תקיף בגערות שלך בי, ורצית דווקא לישון והיית קשיח לגמרי אליי ואפילו בצורה שאינה נאה, והיא כל כך שונה מרומנסות, אבל אז הרגשתי פתאום מין ביטחון עצום שאתה צועק ואוהב. מתרעם ואוהב. ואין האחד מפרק את השני".
[מנגינת הפתיחה של השיר "תמונה", מילים - דליה רביקוביץ, לחן וביצוע - יהודית רביץ]
פרופ' מודריק: המשוררת דליה רביקוביץ' היא קונצנזוס בתרבות הישראלית. הדמות הסוערת, החריפה שלה, שפעלה ויצרה כמעט חמישה עשורים רצופים בארץ, צרובה מאוד בזיכרון המקומי וממשיכה לחיות בו. עבודות דוקטורט וסדנאות כתיבה עדיין מתעמקות בטקסטים שכתבה, והשירים המולחנים שלה הפכו לקלאסיקות על-זמניות.
[מתוך השיר "תמונה", מילים - דליה רביקוביץ, לחן וביצוע - יהודית רביץ]
"חורשות הכבשים הירוקים גלשו במורדות
והים למטה שכשך והכחיל מן השמש.
בשמיים פרחו עננים…"
פרופ' מודריק: [ברקע השיר] רביקוביץ' אמנם נפטרה בשנת 2005, אבל המילים שלה חיות מאוד. היום אנחנו חוזרים לדליה רביקוביץ' הצעירה, רק בת 19, שהכירה עיתונאי, סופר ומחזאי בשם יוסף בר יוסף. התפתחה ביניהם אהבה גדולה, וכמו שאפשר להבין מהמכתב שאיתו פתחנו, גם מסובכת. הוא גר אז בתל אביב, היא בירושלים, והשניים היו נפגשים רק בסופי שבוע, כאשר היה עולה אליה לדירתה בעיר הקודש. כדי להתגבר על הלונג-דיסטנס, היא כתבה לו מכתבים, שמתעדים אותה רגע לפני שהפכה ליוצרת המבריקה שלמדנו להכיר. בימים ההם רביקוביץ' הייתה משוררת על קו הזינוק, רגע לפני ספר הביכורים שלה, שהביטה לעולם בעיניים בורקות ועשתה הכל כדי להצליח בשירה ובאהבה.
[מוזיקת רקע קצבית]
אתם ואתן מאזינים ל"על החתום", הסכת מ"בית אבי חי", הפודקאסט שמוציא מהמעטפות מכתבים שכתבו אנשי ונשות רוח מההיסטוריה היהודית והישראלית. אני ליעד מודריק, ואנחנו מתחילים.
צרור המכתבים ששלחה דליה רביקוביץ' ליוסף בר יוסף יצא מהמגירה בשנת 2019. הוא הודפס בספר "שלךָ, דליה", שהתפרסם בהוצאת "לוקוס".
שירה: יש רגע מכונן לספר הזה, וזה הרגע שבו אני קוראת את המכתב הראשון.
פרופ' מודריק: זאת שירה חפר - מתרגמת, עורכת ומוציאה לאור, הבעלים של הוצאת "לוקוס".
שירה: ואז זה הולך ככה: [רחש כתיבה] "מן הסתם אקדים אני ואבוא לפני מכתבי, אך אין זה מעכב בעדי. ואומר דברים שמקצתם ידועים ומקצתם אינם ידועים. אני סופרת את הימים והשעות ואני באה בריב עם אנשים על שהם-הם ואינם אתה. אני קוראת את "האחים קרמזוב" ומרבה בקריאה מכיון שהתמזל המזל וחליתי, קצת. למעשה כתבתי עד הנה דברים שאינם מעלים ואינם מורידים ותבין מה רציתי לכתוב ולא העזתי לפרש במילים. דליה".
עכשיו, [צוחקת קלות] כשאני קראתי את הטקסט הזה אני פשוט התמוטטתי על הרצפה, התרסקתי לאבקה, ופשוט הוקסמתי. יש פה משהו כל כך משחקי, וכל כך רענן, וכל כך קופצני, וכל כך אינטואיטיבי ומחוכם. ואם צריך לקשר את זה לתקופת היצירה של דליה, אז אני ממש יכולה לדמיין איזה תפוח פריך ועסיסי שאפשר לנגוס בו, פשוט לנעוץ בו את השיניים ועסיס משפריץ מכל הכיוונים, וזאת דליה רביקוביץ' בתקופה הזאת - מין איזה פרי שממש מבשיל לתוך עצמו ברגעים האלה.
[רחש דפדוף]
פרופ' מודריק: דליה רביקוביץ' ידעה לאהוב כמו שהיא ידעה לכתוב, בכל הכוח.
בשיר "מחבואים", למשל, היא כתבה - [ברקע - השיר "מחבואים" בביצוע יהודית רביץ]
"כשאני מאוהבת אני דחוסה כענן
עמוס גשמים,
מגיר מטר.
כשאני מאוהבת
אני כל דבר
שיכול לעלות בדעת איש…"
בשיר אחר, "שאון המים", היא כתבה - [ברקע - השיר "שאון המים" בביצוע אבי בללי]
"אל האוקיינוס טובעתי
שם אהב אותי איש
לא הותיר לי ציפורן…"
כשקוראים במכתבים שרביקוביץ' כתבה ליוסף בר יוסף קשה, שלא להיזכר במשפטים האלה שמבטאים את הטוטאליות של האהבה: [רחש כתיבה]
"עכשיו שבת שמתקרבת לסופה ועד הצהריים ישנתי, כך שנעשתה לי שבת מקוצרת ואני קרבה לסוף הניסיון שהוא להיות בשבת בלעדיך", היא כתבה לו. "ולמעשה טוב לי הניסיון הזה וטובה ההכשרה, שלא אוהב אותך באהבה להוטה כל כך, שהלהיטות שבה עשויה להיהפך לתגרה, ושלא אהיה תלויה עד כדי כך בנוכחותך ממש, אלא שאגיע לביטחון שכאן או במקום אחר יש יוסי ואין שום ספק שיש לי יוסי".
רביקוביץ' הכירה את יוסי, כלומר את יוסף בר יוסף, בבית הקפה המיתולוגי "כסית". "זה היה מיד אחרי שהשתחררתי מהצבא והתאהבתי בו מיד", היא סיפרה. "אני זוכרת שאחרי הפגישה הראשונה הלכנו לים וברחוב פרישמן כבר הייתי מאוהבת".
בר יוסף זכר דברים אחרים. לטענתו, הם הכירו במסיבת דירה קטנה ברחוב דיזינגוף בערב יום העצמאות. הוא מספר שהיא לבשה חצאית עד הברך ושהבחין בה כי היא הייתה יפה מאוד. השניים התחילו לדבר, אולי גם רקדו קצת, ודי מהר עזבו את האירוע. כך או כך, בשתי הגרסאות הסיפור הזה נגמר בהליכה על רחוב פרישמן לעבר שפת הים, שגם היא הרי דמות מרכזית בשירים של רביקוביץ'.
[השיר - "חול אפסי", מילים - דליה רביקוביץ', ביצוע - ההרכב "שירים שכתבו אחרים"]
"גם אז הלכנו שוב לשפת הים
ואני אמרתי שוב שמה יהיה,
והוא אמר שעכשיו מוקדם לדבר…"
פרופ' מודריק: [ברקע השיר] מכאן התחיל סיפור אהבה שנמשך כמעט חמש שנים והתנהל בעיקר בשלט רחוק. בכל העת הזו רביקוביץ' כתבה לבר יוסף וניהלה איתו שיחות עם מינון שווה של אהבה וקושי. אלה היו שיחות כמעט חד-צדדיות, שבהן בעיקר היא הייתה הכותבת ואילו הוא מיעט להשיב לה.
שירה: מצאתי את הדינמיקה כזאת שאני חושבת שהיא מאוד-מאוד שכיחה בגיל הזה.
פרופ' מודריק: זאת שוב שירה חפר.
שירה: כשאת צעירה ואת רוצה ואת… שוב, רעבה בכלל לנעוץ את שינייך בחיים, ואת חווה תסכולים מן המין השני או מן האחר, בואי נקרא לזה ככה. ואת לא מקבלת את מה שאת רוצה. וכל הכמיהות והפנטזיות שלך לא מתממשות. ואת משתמשת בכלים שיש לך כדי לבטא את זה. אז אני חושבת שאנחנו מקבלים במובן הזה הצצה או נגיעה במשהו שהוא מאוד אוניברסלי, הוא לא קשור רק בזמן, אלא הוא מאוד… הוא קורה כל הזמן לאנשים בתחילת דרכם בחיים. התמודדות עם הדבר הזה, עם היציאה באמת אל העולם והניסיון לממש את כל הפנטזיות שבנינו עד אז.
[מוזיקת רקע]
פרופ' מודריק: המכתבים האלה הצטברו בעשרות וחיכו כמעט 60 שנה במגירה של בר יוסף עד שיום אחד נתקל בהם אחיו הצעיר, הארכיונאי יצחק בר יוסף. הוא התחיל לקרוא אותם ונדהם. הוא הטיח באחיו שמכתבים כאלה אי אפשר להחזיר למגירה, מוכרחים להוציא אותם לאור. ואכן, לאחר הסכמתו של עידו קליר, בנה של רביקוביץ', הפך צרור המכתבים לספר.
שירה: זה לא היה עניין מובן מאליו - לפרסם מכתבים אינטימיים של אישיות מפורסמת. דליה המבוגרת לא בהכרח הייתה רוצה שהספר הזה ייחשף. יש משוררות ונשים שכתבו לנו שזה לא בסדר שפרסמנו את הטקסטים האלה, כי הטקסטים האלה הם טקסטים אינטימיים שלא נועדו לפרסום, ולקחת את זה ולעשות את זה, זה פשוט לא מעשה אתי. ואני יכולה להבין את זה. [צוחקת קלות] אני לגמרי יכולה להבין את זה. ופה נכנס השיפוט שלי. ועל פי השיפוט שלי, הקסם שמצאתי בכתיבה הטבעית, כן, הנטורלית של… והספונטנית של דליה רביקוביץ', חזק מספיק בשביל שאני ארצה לחשוף את זה לעולם, על חשבון ספקולציה אתית. מה גם שקיבלתי את אישורו של בנה, שמאוד קנאי לכבודה ולפרטיותה, ומאוד-מאוד שומר עליה. ברגע שהוא קיבל את זה, מבחינתי זו הייתה הסכמתה, וכבר לא שאלתי את עצמי יותר את השאלה.
פרופ' מודריק: רובם הגדול של המכתבים מתחיל בהתייחסות של רביקוביץ' לריב כלשהו שהתרחש בסוף השבוע שבו נפגשה עם בר יוסף וממשיך לא פעם במילות נחמה וגעגועים.
[רחש כתיבה]
"ליוסי שלי, מיום שישי ועד היום בצהריים הייתי שרויה בכעס גדול עליך. כל זמן שכעסתי ידעתי את הסיבה לכך ואף התכוננתי לכתוב לך מכתב מפורט בגודל בינוני על נושא זה. מכיוון שהכעס עבר לי, יקשה עליי לערוך שוב רקונסטרוקציה ואני סתם מתגעגעת אליך. עברתי הערב ברחובות השקטים ביותר של ירושלים והייתי לגמרי יחידה וחשבתי על דברים עצובים ורציניים. הנייר הוא פשוט וגס ולך יש פתחון פה לומר עליי שאני קמצנית. לכן אגמול לך ואכתוב פה כה הרבה עד שתמלא פיך מים. באתי ומצאתי את אמא בסבר פנים רעות. היו לכך שתי סיבות כבדות משקל. האחת, שאיחרתי לשיעור לטינית. והשנית, שלא גמרתי את תפוחי האדמה ביום שישי והותרתי כמות שאין בה אף כדי להשביע משפחה בינונית של זבובים. עכשיו אני עייפה. ויותר משאני עייפה אני חסרה, ואתה יודע את מי. ובעיקר לא נוח לי שאין אני יכולה אפילו להתרעם עליך שאינך בא באמצע השבוע ואינני יכולה להתרעם אפילו בלב".
[מוזיקת רקע]
שירה: דיברנו על מין עיניים בורקות כאלה כלפי העולם, אבל אני חושבת ששווה גם… אם ככה מנתחים קצת את האופי או את הרגשות שעולים בטקסטים האלה, צריך לשים לב לקוצר רוח, לאיזה חוסר סבלנות, לאיזה תובענות מסוימת, למתח, הרבה יסודות שמעוררים קונפליקט ושיכולים לעורר אנטגוניזם אפילו. ואז אתה שם את עצמך רגע בצד השני ואתה אומר, רגע, רגע, מה… מה האישה הזאת רוצה? זאת אומרת, אתה יכול פתאום לשים את עצמך בצד של הנמען ולהילחץ מהתובענות הזאת. יש פה באמת המון המון המון סתירות. זאת אומרת, כמה שתמצאי את הקופצנות ואת התאווה לחיות, אז את גם תמצאי כעס וקוצר רוח וחוסר סבלנות וחוסר קבלה. זה מין בליל שלם של רגשות שצריכים איזשהו ויסות. ומרגישים את זה כאן. ויכול להיות שזאת דוגמה למין עלייה על הגדות שלה עצמה, שאולי היה לו קשה להכיל.
[רחש דפדוף]
פרופ' מודריק: השנים המוקדמות בחייה של דליה רביקוביץ' היו קשות וכואבות. כשהייתה רק בת 6, היא ראתה את אביה נהרג בתאונת דרכים לנגד עיניה. אחרי האירוע הטראומטי הזה היא עברה עם אמא שלה ושני אחיה הצעירים לקיבוץ גבע, ושם העבירה את גיל ההתבגרות. אבל גם בקיבוץ היא לא ליקקה דבש. רביקוביץ' סבלה שם מנידוי חברתי ומהשפלה, ובגיל 13 עברה לגור אצל משפחות אומנה בחיפה. היא התגייסה לצה"ל אבל השתחררה ממנו מוקדם מהצפוי, כעבור שמונה חודשים בלבד. האירועים האלה, שצרבו את חותמם גם בשירה שלה, קשרו את שמה של רביקוביץ' לתהומות נפשיים של בדידות, ייאוש ודיכאון.
[מתוך השיר "זכרונות חמים", מילים - דליה רביקוביץ', ביצוע - יהודית רביץ]
"…תאר לך כמה הייתי מקופחת
שזה המלווה היחיד שלי.
תאר לך… "
פרופ' מודריק: [ברקע השיר] המכתבים שלה מגלים לנו רביקוביץ' אחרת, שהייתה עוד דברים מלבד אותה אישה רגישה שנפטרה לבסוף, כמה אירוני, מכשל חריף של הלב.
[רחש דפדוף, מוזיקת רקע]
פרופ' מודריק: לעומת התדמית הזאת, שנות ה-50 העליזות, שבהן עוסק הפרק שלנו, היו שנים טובות מבחינתה של רביקוביץ'. היא מצאה אהבה, בנתה לעצמה חיים של סטודנטית לספרות בירושלים ויצאה לאור. במכתבים לבר יוסף יש עדות בגוף ראשון על הדבר הגדול שקרה לה באותה תקופה - היא פרסמה את ספר הביכורים שלה "אהבת תפוח הזהב" והוא סימן אותה כמעט מיד כאחת המשוררות המבטיחות של ימיה.
ברוך קורצווייל, ממבקרי השירה הבולטים של התקופה, כתב עליה ביקורת מפרגנת, שבה אפיין את שירתה במקוריות יוצאת דופן, והיא שיתפה את בר יוסף בהתרגשות:
[רחשי כתיבה]
"אני שולחת מכתבי זה דווקא לביתך. ואף אם יגיע בשעת הצהריים, שהיא 'שלאף שטונדה' בלעז, יהיה זה ניסיון בשבילך אם תתגבר כארי ותמשיך לישון או שתתפתה ותפתח את המכתב. זכור ושמור. איזהו גיבור הכובש את יצרו וממשיך לישון. והרי תיאור שני של קורות אותו יום שישי. אחרי שקראתי את ביקורתו של קורצווייל עליי, צנחתי באפיסת כוחות עד שחשבתי שיהיה עליי להתנזר מכל עסקי ציבור באותו ערב. כעבור שעתיים התאוששתי והלכתי למסיבה שהיו בה הרבה קש וגבבה ונקניקיות חמות. חיכיתי לך עד שתיים-עשרה ואז "עָיְפָה נפשי להורגים" והסתלקתי. ביום ראשון נסעתי לחיפה ומשום כך אני עונה לך רק עכשיו".
[מוזיקת רקע]
שירה: את רואה שהיא שולטת בשפה, שיש לה ביטחון עצמי מאוד-מאוד גדול, שהיא כאילו שוחה בה, אין לה שום בעיה לקחת מילים, להטות אותן, לקחת פעלים ל… זאת אומרת, להמציא מילים לצורך הדבר, לשנות נושא-נשוא, לשחק עם המשפטים בצורה גמישה… למען הזרימה אולי או למען זרימת המחשבה שלה. זאת אומרת, השפה היא לא מכשול בשבילה. יש בה… אם זה לשון המקורות, אם זה המקורות בכל מיני רמות… בכלל בלשון העברית היא… את רואה שהיא באה משם והיא תלמידה של לאה גולדברג באותה תקופה… והם נוגעים, את יודעת, בטקסטים קאנוניים, בכל רמות המורשת התרבותית העברית שלנו.
פרופ' מודריק: בראיון עם יוסף בר יוסף הוא תיאר איך צעד יחד עם רביקוביץ' בבוקר שבת אחד לבקר אצל משורר ירושלמי אחר, יהודה עמיחי. עיר הקודש הייתה מושלגת וכשהגיעו, עמיחי ואשתו תמר פתחו להם את הדלת בפיג'מות. באמצעות הזיכרון המתוק הזה ביקש בר יוסף להאיר גם על זמנים אחרים בחייה של המשוררת, זמנים פחות מלנכוליים.
"אני זוכר הרבה שמחה", הוא סיפר. "הרגשתי את האהבה שלה ואת התשוקה ואת הגעגוע, ואני מאמין שלאהוב ככה אתה לא יכול כשאתה בדיכאון".
[רחש דפדוף]
פרופ' מודריק: יש דברים שלא השתנו מאז שנות ה-50 בישראל ועד היום. אחד הדברים האלה הוא העובדה שאף אחד פה לא עשה אקזיט מכתיבת שירה. בשיר "פרנסה" רביקוביץ' כתבה: "לעזאזל השיר, אני צריכה מאה ועשרים שקל חדש". הקושי הכלכלי נמצא גם במכתבים שכתבה לבר יוסף, במשפטים כמו: [רחש כתיבה] "לא נשאר לי כסף לקנות סיגריות, ולכן אני מתנזרת מסיגריות בעל כורחי", או "קפץ עליי פחד מן העוני שצפוי לי עכשיו כשאני צריכה לכלכל את עצמי".
אני בטוחה שהגמילה של רביקוביץ' מהסיגריות הייתה קשה, אבל נראה שהגמילה מבר יוסף הייתה קשה אפילו יותר. בשבועות שחלפו בין מפגשי השבת שלהם היא מילאה את דפי המכתבים בגעגוע ובציפייה להיות קצת פחות בודדה:
[רחש כתיבה ומוזיקת רקע]
"ובכלל אני לא רוצה להיות לבדי ימים רבים ואיתך רק ימים מעטים", היא כתבה לו. "ואם חובה שאהיה לבדי בחלק מן הזמן הייתי רוצה לפחות שמידה זו תתהפך במידה זו. וקר לי עכשיו ועצוב לי בכל המחשבות ואני מחכה לשבת".
ובמכתב אחר היא כותבת לו: "על דרך הפשט אני רוצה שיבוא ראש השנה כדי שאהיה שוב איתך". והמילים האלה לא יכולות שלא להזכיר את השיר "השתדלות", שבו רביקוביץ' ביקשה:
[ברקע - השיר "השתדלות", בביצוע יהודית רביץ]
"תזכור שהבטחת לבוא אליי בחג
שעה אחרי שיחשיך.
אני מצידי לא אקפיד עוולות
או רוגזות עד שתבוא.
אל תאמין אף לדבריי
כשהם נלוזים או מופלאים,
אני ישנה ככל האדם
ואינני עוסקת בכישוף.
אני מוותרת מראש על כיבודים
ואינני דומה לבנות האלים.
תזכור מתי והיכן".
[מוזיקת רקע]
הקשר עם בר יוסף לא הצליח להפוך למשהו יציב בחייה של רביקוביץ'. אפשרות הפרידה ריחפה מעליהם כל הזמן, והקשר היה מלא בעליות ומורדות. אחד המורדות התלולים היה כשהמפגשים השבועיים ביניהם הובילו להריון, והוא הסתיים בהפלה.
[רחש כתיבה]
"בדרך חשבתי הרבה על עצמי, ובהכרח גם עליך, שלמעשה בתוך ליבי אני רוצה שהחשש יתאמת ונהיה ולו לזמן קצת אבא ואמא בכוח", כתבה רביקוביץ'. "ועם זה אני מפחדת מן המחיר הרב שאולי נתבקש לשלם בשביל הצצה לטרקלין שעדיין לא בנוי עבורנו. ויש לי שני רצונות והם כל הזמן מכים זה בזה".
השניים כאמור לא היו לאבא ואמא. הם עוד לא נישאו בשלב הזה, ונדמה שרביקוביץ' רצתה בהריון יותר מבר יוסף, שאמר לה: "מה שתחליטי". התשובה הזו לא סיפקה אותה. באחד הראיונות האחרונים שנערכו איתה, חצי שנה לפני מותה, היא סיפרה שההפלה הזו הייתה פצע שלא נגעה בו. רביקוביץ' לא רצתה לחשוב עליו וגם לא לכתוב עליו. היא הרגישה בושה גדולה, ובינה לבין עצמה היא סימנה את ההפלה כתחילתה של מחלת הדיכאון שליוותה אותה במשך כל חייה הבוגרים.
[רחש דפדוף ומוזיקת רקע]
פרופ' מודריק: אבל הם לא נפרדו כל כך מהר. להפך, הם החליפו טבעות. שבוע לפני החתונה ישבו רביקוביץ' ובר יוסף ליד השולחן כדי לתכנן את הטקס. זה היה כנראה באמצע ההתלבטות על המנות או על סידורי הישיבה כשהם הסתכלו אחד על השנייה והתחילו לצחוק. "אמרנו, 'מה אנחנו עושים? מה פתאום חתונה?'", סיפר בר יוסף בראיון ל-Ynet. "אז מה, לבטל? והיא אמרה, 'יש לי כבר שמלה', ואני אמרתי, 'לי יש חליפה', והיה כבר רב, והחתונה בעוד שבוע. בשביל לבטל שבוע קודם אתה צריך סיבה רצינית. אז אמרנו, 'יאללה בסדר, נלך על זה'".
הם התחתנו במועדון "צוותא" בתל אביב ואחר כך הלכו יחפים ושמחים על הכביש ברחוב קינג ג'ורג' עם הנעליים ביד. "אני זוכר את מגע כפות הרגליים באספלט הכביש החמים. אני זוכר כאילו זה קרה בליל אמש", סיפר בר יוסף.
ובכן, זה לא קרה בדיוק בליל אמש, ויתכן שהפרטים היו ממש שונים, כי רביקוביץ' מסרה גרסה אחרת. "התחתנו על הגג של משפחה שגרתי אצלה בשכירות בירושלים", היא סיפרה. "ומה שאני זוכרת מהחתונה על הגג זה השקשוק של מקלות הכביסה על החבלים". לא אספלט, לא קינג ג'ורג' ולא נעליים.
שירה: אז אני חושבת שהיא ככה, בנאיביות ובטבעיות, תלתה בו הרבה מאוד ציפיות. הוא נהנה מזה בחלק מהזמן. הוא לא רצה להתחייב לזה, כי אני חושבת שהוא לא היה בשל בשביל להבין, אותה, בכלל. וזה נסחב. והוא כותב בעצמו אפילו בפתח הדברים שהחתונה שבסוף הייתה ביניהם, ושהסתיימה כעבור שלושה חודשים בגירושין, הייתה בכלל כדי להציל את מערכת היחסים שלהם. זאת אומרת, הם בכלל… זה לא עבד, אמרו, 'טוב, אז בוא נתחתן, אולי זה יעזור'. אבל זה לא עזר והם נפרדו, ונפרדו כידידים, ושם זה נגמר.
פרופ' מודריק: אף אחד לא נפל מהכיסא כשהנישואין האלה נגמרו בסך הכול שלושה חודשים אחרי החתונה. בראיון שנערך עם בר יוסף לכבוד יציאת הספר "שלך, דליה", הוא מספר: "דליה כותבת הרבה על המריבות שלנו. אני לא זוכר על מה הן היו, זה היה לפני יותר מ-60 שנה, אבל אני חושב שהן נבעו מזה שהיא באה עם איזה שפע עצום ואיזו בשלות, ואני הייתי 'גבר' יעני, קלינט איסטווד, שולף אקדחים. משהו אידיוטי כזה של בוסר, של מאצ'ו צעיר. הבעתי אהבה, אבל לא באותה המידה. היא הייתה זקוקה יותר, וגם מביעה את עצמה הרבה יותר ממני. באיזשהו אופן היא הייתה תלויה בי. וזה היה גדול עליי. אני חושב שזה היה העניין. היום יש לי חברה ואנחנו הולכים ברחוב יד ביד, אבל אז, הייתי חמור".
שירה: הוא אומר את זה בעצמו. שוחחנו על זה, הוא גם סיפר על זה. היא מתוסכלת, ואני חושבת שעיקר הרגש בספר הוא תסכול. אם תופסים את הצד שלה ומזדהים איתה, כמו שאני עושה באופן אישי, נורא קל להזדהות עם … כעס, פשוט עם כעס, על… למה אתה לא מחזיר אהבה? אני רוצה אהבה, אני רוצה יחס, אני רוצה חום.
פרופ' מודריק: גם לאחר שהשניים החליטו להיפרד, רביקוביץ' המשיכה לכתוב לבר יוסף. במכתבים שאחרי הפרידה כבר נוכחת אנרגיה אחרת, כבדה ועצובה יותר, ואפשר לזהות בהם את התהומות המוכרים גם משיריה:
[רחש כתיבה]
"אהוב, נורא לא טוב לי עכשיו. ואף על פי שזה כבר לא עסקך, רציתי לספר לך כי לא רק שאין לי חבר אחר אלא אין לי אפילו ידידים", היא כותבת בכאב. "אני לא יכולה לא לעבוד, ולא ללמוד, ולא לנוח, ואינני יכולה להיבטל מן הצער הזה ומהמועקה, ואני רוצה שתבוא כבר, מהר ככל האפשר".
יוסף בר יוסף לא היה אהבתה האחרונה של רביקוביץ'. היא נישאה אחריו שוב, ליצחק לבני, ולאחר שהשניים התגרשו הכירה את עורך הדין חיים קליר, עמו חיה 13 שנה והביאה לעולם את בנה עידו. אבל רביקוביץ' ובר יוסף נשארו ביחסים חמים וחבריים, אולי מכיוון שהם נפרדו בגיל כל כך צעיר ולא נותרו ביניהם משקעים.
"מדי פעם היא הייתה מצלצלת אליי ואומרת שרע לה", מספר בר יוסף. "אז הייתי מציע לה, 'בואי נלך לטייל'. אני עושה הליכות ליד הים, זה מסדר את הראש. אבל היא הייתה עונה שאין לה כוח לצאת, אז היינו מדברים קצת בטלפון".
והיה גם מפגש אחד, אחרון, שאותו מתאר בר יוסף בספרו האוטוביוגרפי: "שנים רבות אחר כך, ואני שוב פנוי, נפגשנו אצלה בדירה ודיברנו על העבר, ולרגע נדמה היה שאולי אפשר או צריך או באמת רוצים, השד יודע מה. וקמנו ועמדנו, היא מן הספה ואני מן הכורסה, התקרבנו זה אל זה והתחבקנו, וידענו שנינו שלא. לא רוצים ולא צריך ואי אפשר".
[מתוך השיר - "הזמן הניצוד ברשת", מילים - דליה רביקוביץ', ביצוע - יהודית רביץ]
"ושוב הייתי כאחת הילדות הקטנות,
בציפורניים שחורות מעמל
ובניין מנהרות בחול…"
פרופ' מודריק: [ברקע השיר] אלו היו סיפורה ומכתביה וסיפורו של דליה רביקוביץ'.
אנחנו סיימנו להפעם. תודה לאבישי חורי על העריכה, לילי שנר על התסריט, למיכל אטיאס על ההפקה, ולרם שטייר על התחקיר. תודה לניר לייסט על עיצוב הפסקול. תודה גם לד"ר דיוויד רוזנסון, לעמיחי חסון ולאייל לויט מ"בית אבי חי". בהכנת הפרק נעזרנו בכתבתה של אנה זטרברג מ-Ynet ספרים, וכמובן בספר "שלך, דליה", שיצא בהוצאת "לוקוס".
פרקים נוספים של "על החתום" מחכים לכם באתר "בית אבי חי" ובכל יישומוני ההסכתים.
[מתוך השיר - "הזמן הניצוד ברשת", מילים - דליה רביקוביץ', ביצוע - יהודית רביץ]
"…שוב הייתי כאחת הילדות הקטנות,
שנוסעות בלילה אחד סביב לעולם כולו
ובאות עד ארץ סין ועד מדגסקר,
ואלה ששוברות צלחות וספלים
מרוב אהבה,
מרוב אהבה,
מרוב אהבה.
ושוב הייתי כאחת הילדות הקטנות,
בציפורניים שחורות מעמל
ובניין מנהרות בחול.
כל מקום שנחה עיני היו רצועות ארגמן.
ועיניים רבות זרחו כמו חרוזים של כסף.
שוב הייתי כאחת הילדות הקטנות,
שנוסעות בלילה אחד סביב לעולם כולו
ובאות עד ארץ סין ועד מדגסקר,
ואלה ששוברות צלחות וספלים
מרוב אהבה,
מרוב אהבה,
מרוב אהבה."
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments