top of page

על החתום - אהבה בת 80: אמנון וחנה שמוש

הם איבדו את הזיכרון והראייה, אבל אהבתם של הסופר אמנון שמוש ואשתו חנה נותרה צלולה ופקוחה. אמנון הוסיף וכתב לחנה עשרות מכתבים גם אחרי שנפטרה, והם הפכו לעדות יוצאת דופן על אהבה וזוגיות בגיל השלישי


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 16/06/2024.

[תקתוק שעון]

פרופ' מודריק: [צליל חריטות כתיבה על נייר] "חנה רחוקתי שלי, כל יום בשעה 23:00 אני שומע חדשות והולך למיטה, איתך. זה מתחיל בזיכרונות שנעים בין עצב להזיות. אני נכנס לחדר השינה בצעידה על קצות האצבעות, כדי לא להעיר אותך חלילה. ורק אז עולה וצפה המציאות שאינה מוצאת אותך במיטה. אני נכנס למיטה חרישית, מסתכל, להיות בטוח שידך השמאלית אינה מגששת לעברי, לקראתי. אני מדבר אלייך בקצרה, אבל באותן המילים שקישרו בינינו. מחכה בסבלנות שתגיעי אליי בחלומות. את מגיעה והם מגיעים, וכדור השינה עושה את שלו. מוחק הכל."

[רחש]

הפרק הזה הוא סיפור על אהבה גדולה. חלק גדול מהאהבה הזאת נפרש לעינינו דווקא אחרי שהמוות הפריד בין בני הזוג. ובכל זאת, זה לא סיפור על פרידה של אהוב מאהובתו, אלא כמעט ההפך. המכתבים שעליהם נספר היום מלאים בחיים, בתשוקה ובכוח, ומתוכם עולה מה שהמוות לא יכול לקחת. הגוף הוא אמנם זמני, אבל האהבה, אם יש מזל, היא חיה הרבה אחריו.

הסופר והמשורר אמנון שמוש הוציא תחת ידיו עשרות יצירות, תורגם לשפות רבות וזכה להערכה גדולה בעולם הספרות. רוב ספריו היו ספרי פרוזה ושירה, אבל הפרק הזה יתמקד דווקא בשני ספרים יוצאי דופן. באחד מהם מתעד שמוש את החיים לצד אשתו חנה בשנים שבהן מחלת האלצהיימר הולכת ומשתלטת על נפשה וגופה. ואילו השני הוא אוסף של מכתבי אהבה לחנה, שרובם ככולם נכתבו אליה אחרי שנפטרה. היא הייתה עבורו הנמענת היחידה, בחייה ובמותה. בספר "מכתבים לחנה" הוא מקדיש לה מכתבי אהבה וגעגוע יפהפיים ששוברים את הלב, אבל גם מרפאים אותו בעת ובעונה אחת.

[מנגינה קצבית המלווה צליל כתיבה]

פרופ' מודריק: אתם ואתן מאזינים ל"על החתום", הסכת מבית אבי חי, ‫הפודקאסט שמוציא מהמעטפות ‫מכתבים שכתבו אנשי ונשות רוח ‫מההיסטוריה היהודית והישראלית. ‫אני ליעד מודריק, ואנחנו מתחילים.

[תקתוק שעון, צליל כתיבה]

פרופ' מודריק: "הבוקר, כמו בכל בוקר בחודשיים האחרונים, שכבתי במיטה, ער ולא ער, והתרגשתי לשמוע אותך קוראת בשמי", כותב שמוש לחנה. "מין 'אמנון' כזה, שיצא תמיד מפיך בנעימה רכה, יחידה במינה. זה קורה מדי יום ביומו. [דנדון שעון מעורר] אני מתעורר בשש בבוקר בערך ומבלה איתך במיטה עד שעה שמונה, שעת הרחצה וארוחת הבוקר. השיחות הן חד-סטריות, כפי שהרגלת אותי בתריסר השנים האחרונות. אחרונות בנוכחותך הפיזית. המחלה שלך, שנטלה את החוויות מן הזיכרון ואת המילים מהפה, הפכה אותי לדברן בלתי-נלאה. ועכשיו אני ממשיך לספר, בלי לאמץ את הגרון, ומתאמץ לראות בזיכרוני את מבע פנייך, הסופג בחיבה, בתמיהה ובעניין, את דבריי ואת סיפוריי ואת רגשותיי, ומשיב לי בהבהקים רגעיים ובהברקות נדירות. שבתי וקראתי, בעצם שמעתי, את המכתבים שכתבתי לך עד עכשיו. אני מקווה, אבל גם תוהה, אם אמנם הגיעו אלייך. אני מאמין שהרוח, תרתי משמע, נשאה אותם אלייך. דרך הרוח מי יידע".

במובנים רבים שמוש החל לאבד את חנה אשתו הרבה לפני שהיא נפטרה. כאמור, היא סבלה מאלצהיימר במהלך 12 שנות הזוגיות האחרונות שלהם. והמחלה הזאת, כדרכה, הלכה והחריפה עם הזמן. במקביל להופעת המחלה אצל חנה, שמוש עצמו הלך ואיבד את מאור עיניו כמעט עד לעיוורון מוחלט.

ד"ר גדג': אמנון החל לאבד את הראייה שלו. והדבר שאני זוכר שהם אמרו לי זה שחנה התפקיד שלה היה להקריא לו את העיתון.

פרופ' מודריק: זה ההיסטוריון ד"ר דוד גדג' מהאוניברסיטה העברית בירושלים, שהיה מיודד עם בני הזוג.

ד"ר גדג': כל בוקר הם היו מקבלים את עיתון "הארץ", אבל בעיקר גם בסוף השבוע. ובסוף השבוע היא הייתה לוקחת את המוסף של תרבות וספרות וספרים ומקריאה לו מאמר אחרי מאמר. וזה בעצם מערכת היחסים ביניהם, וגם איפשהו גם התלות. כלומר, אפשר להסתכל על זה בצורה כזו מאוד יפה - שאמנון איבד את ראייתו, היא איבדה את הזיכרון, ואחד השלים גם את השני. כלומר, כל עוד היא יכלה להשלים. כי גם כאשר היא החלה לאבד את הזיכרון, בעיקר לטווח הקצר הרי, אז נוצר מצב שבו היא הקריאה לו מאמר, ולאחר כשעה היא ביקשה להקריא לו שוב את אותו מאמר. זה דבר שהוא כל הזמן סיפר לי, על הצורך הזה של להקשיב למאמר יותר מפעם אחת.

פרופ' מודריק: אחרי שבע שנים של מחלה שבהן חנה עוד הייתה צלולה לפרקים, המצב שלה החמיר. שמוש נתקף בתחושת דחיפות לתעד את הטוב שהיה ואת מה שעתיד לבוא. למרות המגבלה הבריאותית שלו עצמו הוא התחיל לכתוב ספר, שזכה לכותרת "בוקר טוב אלץ היימר". בספר הזה הוא מתאר את החיים הזוגיים שלהם לצד המחלה. ברגעים שחנה מתנהגת באופן תמוה, בלתי הגיוני או תוקפני, הוא מפנה את הכעס ואת התסכול לדמות דמיונית שיצר, אדם ששמו הפרטי אלץ ושם משפחתו היימר, והוא מאיים, ובהמשך גם משתלט, על מוחה של חנה ועל הזוגיות הממושכת והאוהבת של אמנון ושלה.

[צליל כתיבה] "היום ברור לי שאנחנו עוברים לעידן חדש", שמוש כתב בשנת 2011. "שאלץ היימר ייאלץ אותנו להבין שהוא פלש אל כל התחומים של המוח ושעלינו להתאים את עצמנו אליו, ולא להפך. על כן אני מרגיש צורך לכתוב היום ומחר על אותן שבע שנים נפלאות, שבהן הייתה בינינו התאהבות מחדש, בידיעה ובהבנה שאנחנו במחצית השלישית של חיינו, שזכינו באריכות ימים ונשלם על כך. שנשלים עם התשלום, בלית ברירה. השלמנו עם המוגבלויות ועטפנו אותן בהומור ובאהבה. השלמנו זה את זו וזו את זה. היא קראה לי כל בוקר את העיתון ברהיטות ובתבונה ואני עניתי לה באורך רוח ובהומור על השאלות המייגעות, שחזרו על עצמן עשרות, אם לא מאות פעמים. מתוך שכחה, כמובן, ששאלה את אותה שאלה עשרות פעמים קודם לכן".

"בשבועות האחרונים חנה איבדה את התיאבון. זה החליש אותה עד לאפיסת כוחות. תחילה חשבתי שזה אובדן תיאבון האכילה בלבד. לאט-לאט הבנתי, זה אובדן תיאבון במובן הרחב. היא איבדה את התיאבון ל'ניו יורקר'. הוא מגיע והיא אינה פותחת אותו. היא איבדה תיאבון לתוכניות הטלוויזיה שפעם אהבה. היא התחילה להיות אפתית, אדישה כלפי המשפחה או כלפי כל מה שקורה סביבה. במילים אחרות, הוא התגבר עליה ועליי".

ד"ר גדג': הריחוק הזה, הריחוק של חנה ואמנון שמוש בשנים האחרונות, הוא דווקא מה שבעיניי הביא לקירבה ביניהם.

פרופ' מודריק: זה שוב ד"ר דוד גדג'.

ד"ר גדג': מכיוון שאמנון שמוש, כמספר סיפורים, הוא עשה את מה שהוא יודע לעשות בצורה הטובה ביותר. ואמנון שמוש בלי להתייאש כל הזמן סיפר מחדש לחנה את סיפור חייהם. ובעיניי זה היה הדבר המשמעותי - שכל בוקר מחדש הוא יושב עם חנה ומספר לה את הסיפור, את אותו סיפור, גם בידיעה שהיא לא תזכור אותו. כלומר, הוא לא התייאש לספר לחנה את הסיפורים. גם את יום ההולדת האחרון שהם חגגו, אז הוא מספר לה כדי להזכיר לה את יום ההולדת שהם חגגו רק שבוע לפני כן. כלומר, היכולת הזו לספר את הסיפור, היא הייתה חלק מאוד משמעותי באותם ימים של אסון עבורם.

[מנגינת גיטרה שקטה]

פרופ' מודריק: אמנון שמוש נולד בשנת 1929 בעיר חאלבּ שבסוריה. בגיל תשע נפטר אביו, והוא עלה עם אמו ואחיו הגדול לארץ ישראל להתאחד עם אח נוסף שכבר היה בארץ.

ד"ר גדג': אמנון שמוש, בסופו של דבר, הוא המשיך את המסורת של אמא שלו. כלומר, אמא שלו היא הייתה מספרת הסיפורים. אמנון שמוש הגיע לארץ בגיל תשע, כאשר הזיכרונות שלו מחאלב הם כמעט ולא היו. אפשר להסתכל על זה גם כאיזושהי סגירה של מעגל מעניין, של בעצם אם שמספרת לבנה, הבן מספר לאשתו, ברגעים שכבר היא לא יכולה בעצם לזכור או לשמוע.

פרופ' מודריק: שלושת הבנים לבית שמוש היו משכילים. אח אחד היה מרצה באוניברסיטה העברית בירושלים, האח השני היה סופר ומתרגם, ושמוש הצעיר החל את דרכו כתלמיד בגימנסיה הרצליה ונשא עיניים לשני אחיו הגדולים. הוא התגורר בתל אביב, ויש להניח שהיה הופך גם הוא לסופר עירוני, אבל בשנים הגדולות של קום המדינה קיבלו חייו תפנית מעניינת. שמוש הצטרף לתנועת הנוער "המחנות העולים" ומשם נשאו אותו רגליו להתגייס לפלמ"ח ולהכשרה שהקימה ב-1947 את קיבוץ מעיין ברוך.

על אף שאת שנות לימודיו עשה שמוש באוניברסיטה העברית בירושלים, ואף שירת כחייל בירושלים הנצורה במלחמת העצמאות, הוא הגיע מדי פעם לקיבוץ לבצע משימות שונות שנדרשו ממנו. וכך למזלו נתקל באחד הימים בנערה ששבתה את ליבו - חנה סוקל, אוסטרית שנולדה בווינה היפה ונאלצה להימלט ממנה עם משפחתה לאחר הכיבוש הנאצי. גם היא עשתה מסע ארוך, שהתחיל באוסטריה ועבר בארצות הברית, ומשם הגיעה לישראל. לקיבוץ מעיין ברוך היא הגיעה דרך תנועת "הבונים" שאליה הצטרפה, והשניים נפגשו והתאהבו בכיכר העיר של התקופה, הלא היא הכניסה לחדר האוכל הקיבוצי.

באחד המכתבים שכותב לה שמוש לאחר מותה הוא מתרפק על המפגש המקרי ההוא: [צליל כתיבה] "שנינו האמנו, באמונה נאיבית, לא מוגדרת, שלא במקרה נפגשנו במעיין ברוך בספטמבר 1947, בקיבוץ חדש, בתקופה הרת מדינה. אותה היד הנעלמה, שהביאה את הילד בן התשע מחאלב לתל אביב ולגליל, היא שטלטלה אותך מווינה לפנימייה באנגליה ובשיירת אוניות מופצצת לניו יורק. ומשם באונייה לפלסטינה, ארץ ישראל, ולגליל העליון, להפגישנו בכניסה לחדר האוכל. סיפרתי לך אז, שרק במקרה אני בקיבוץ ולא באוניברסיטה העברית בירושלים באותם הימים. במקרה, קנה הקיבוץ עדר צאן מן הלבנון ואסיפת הקיבוץ החליטה לקרוא לי בחזרה הביתה להקים את ענף הצאן ולדחות מעט את הלימודים. אלמלא הסכמתי לקטוע את הלימודים ולשוב אל הקיבוץ, הרי לא היינו נפגשים. את זוכרת כמה פעמים סיפרנו זה לזו את נפלאות הגורל שהפגיש בינינו? אני שואל אותך אם את זוכרת, ואני שואל את עצמי אם בתנוחה החדשה שלך, בעולם הבא, הבלתי ידוע, שב הזיכרון לקדמותו. מי יודע."

על אף התיאור הרומנטי של הפגישה הראשונה, ההיכרות בין השניים לא עברה לגמרי חלק. חנה ואמנון ידעו מהרגע הראשון שהם רוצים להיות ביחד, אבל מי שלא כל כך אהבה את האיחוד הזה הייתה אמה של חנה. לפי התיאור הבא, לא בטוח שאפשר להאשים אותה.

[צליל כתיבה] "חנה כתבה לאמה מכתב קצר ובו סיפרה על תוכניתה להתחתן איתי", כותב שמוש. "המילה שבלטה לעיניה של האם המודאגת והרחוקה הייתה שאני 'Syrian'. במכתב השני, שניסה להשלים את החסר ולהרגיע את ההורים המודאגים, הוסיפה חנה את המילה 'shepherd'. האם, רופאה פסיכיאטרית, שלחה מברק בהול לבעלה, חבר הקונגרס הציוני ושליח הקונגרס היהודי שהרצה בקהילות ישראל בדרום אמריקה ומרכזה, ובו משפט קצר - 'הבת שלנו השתגעה, היא רוצה להתחתן עם A Syrian shepherd'. האמת היא שגם אני הייתי נבהל מרועה צאן סורי אלמוני עם שם משפחה מוזר, צעיר מן הבת היקרה בכמה שנים".

אז המחשבה שחנה הולכת להתחתן עם פְרֵנְק, ועוד רועה צאן רחמנא ליצלן, הלחיצה כל כך את האם האירופית שהיא מהרה לביקור בזק מפתיע באוהל הקיבוץ המתהווה: [צליל כתיבה] "אמא של חנה הגיעה אל ההכשרה בבהילות, לראות לאיזה חיים לוקח אותה הרועה הסורי. ואכן היא ראתה חווה עתיקה, שבה שאבו מים מן הבאר בחצר בזוג דליים, ובה הבהמות והדיירים חיו בשכנות קרובה וצמודה. היא לא האמינה למראה עיניה כשראתה שאנחנו מתקלחים ליד פרימוס שעליו עמד פח מלא מים ואנחנו שופכים מן המים על ראשינו בפחיות שימורים מרוקנות ושטופות. אכלנו בחדר האוכל הצנוע בצלחות פח וספלי פח. האם המודאגת הזמינה מונית ונסעה לכפר השכן וחזרה עם מחבת קטן לביציה אחת, עם תרווד, ועוד כמה כלי בית אלמנטריים שמצאה בקושי בחנות בכפר הנידח. ניסינו בכל כוחנו לבדר את רוחה של האורחת. בתוך הבדיחות והצחוקים שעזרו לנו להתגבר על המצב המביך, יצאה מפיה של האם המודאגת עוד פנינה - 'you cradle robber'". כלומר, שודד-עריסות. "לא ברור על מי כעסה יותר - על הרועה המפתה או על הבת הפתייה".

[רחש]

הסיפור הזה, על אף הטון הקומי שבו הוא מסופר, בהחלט מוציא את השד העדתי מתוך הפרימוס. שמוש היה ער ומודע היטב למתח של המפגש בין אשכנזים ומזרחים בארץ ישראל, והמתח הזה קיבל הרבה במה ביצירה שלו. בתקופה שבה ההגמוניה האשכנזית שלטה ביד רמה בעולם הספרות, שמוש היה קול חשוב ונדיר, שנתן ביטוי ליהדות המזרח ולשילוב התרבויות והשפות שעליו גדל - עברית, ערבית וצרפתית. על הרומן המפורסם ביותר שלו, "מישל עזרא ספרא ובניו", שמוש אמר: "לא הייתי יכול לכתוב את מישל אלמלא נולדתי וגדלתי במזרח, ולא הייתי יכול לכתוב אותו כך אלמלא יצאתי ממנו".

ד"ר גדג': הוא היה בתנועה הקיבוצית ומייסד קיבוץ. ולאחר מכן, כחבר קיבוץ, הוא הרגיש הכי ישראלי. ולכן, גם היה לו הכי קל לבוא ולהיות ספרדי, מזרחי, ולכתוב מתוך החוויה הזאת של אני ישראלי, שבטוח גם בישראליות שלי, אבל אני גם בטוח בספרדיות שלו [כך במקור]. ואמנון שמוש גם הביא לתוך החברה הישראלית, שאנחנו כבר מדברים על סוף שנות ה-70, איזשהו קול מזרחי מאוד משמעותי, קול ספרדי מאוד משמעותי, שמדגיש לא רק את הקשיים של העלייה ולא רק פערים בין מזרחים לאשכנזים, בין הקיבוצים לעיירות הפיתוח, אלא גם להציג את היופי שבתרבות המזרחית. כלומר, אם אנחנו חושבים על "מישל עזרא ספרא ובניו", או על "קנה וקינמון", אלה ספרים שמביאים את פאר התרבות של יהודי חאלב. כשאני אומר על פאר התרבות, זה לא רק הכתר, זה גם יכול להיות תרבות של נשים, וזה יכול להיות סיפורים עממיים, וזה יכול להיות גם מהילדות. כלומר, זה עולם שלם מאוד עשיר שהוא מצליח להביא.

פרופ' מודריק: הרומן "מישל עזרא ספרא ובניו", שפורש את קורותיה של משפחה יהודית-סורית שחיה בחאלב ולבסוף עולה לארץ ישראל, עובד בשנות ה-80 לסדרת טלוויזיה מצליחה עם שחקנים מהשורה הראשונה בארץ, כמו מכרם חורי, עמוס לביא ותיקי דיין. בספר, שמוש לא חוסך בתיאורים של התנהגויות גזעניות משני הצדדים. גיבור הסיפור, מישל, לא כל כך מחבב את הערבים, ולחברו הפוליטי כאמל הוא קורא בין בני משפחתו "ידידנו ימח שמו". ומצד שני, בנו של מישל, שמנסה לטשטש את הזהות הסורית שלו כשהוא מתחתן עם קיבוצניקית אשכנזייה, זוכה ללא מעט הערות גזעניות מצד הקיבוצניקים האחרים, כשהוא מגיע איתה ביחד לחדר האוכל.

ד"ר גדג': אחד הדברים שאמנון שמוש סיפר לי זה שכשאמא שלו הייתה מגיעה אליו לקיבוץ, לחופשות, הוא הרגיש מאוד נוח לשבת בחדר האוכל ולדבר איתה בערבית. דבר שבאותה תקופה לא היה מקובל. אז זו עוד דוגמה מאוד קטנה שמלמדת על המקום המשמעותי של הזהות, היום אנחנו נקרא לה יהודית-ערבית, בתוך כל מרכיבי הזהות שלו.

פרופ' מודריק: זמן קצר אחרי שאמנון וחנה התחתנו החליט הקיבוץ לשלוח אותם לצרפת, כדי להכין צעירים מצפון אפריקה לחיים חדשים כקיבוצניקים בארץ ישראל. הנסיעה הזו מילאה את חיי הזוג הצעיר גם מבחינת תחושת השליחות וגם מבחינת המפגש עם התרבות הצרפתית - ניחוחות פריז וקרואסון שעשוי מחמאה ולא ממרגרינה. מה שהם לא ידעו כשעלו על האונייה למרסיי זה שחנה בהריון. ולכן, כדי שתוכל לקבל את מקסימום התמיכה בתקופה הזו, בחודש השישי להריונה היא עלתה על מטוס מפריז לניו יורק, ללדת את בתם הראשונה גליה לצד אביה ואמה.

שמוש לא נכח בלידה, וגם לא בשבועות שאחריה, והקשר בין השניים בשלב זה התקיים אך ורק במכתבים. כאן יש לנו הצצה לכמה מכתבים שכתבה חנה לשמוש, ולא להפך, וניכר מתוכם הפער בין האם הצעירה, הנרגשת והמתגעגעת, לבין האב הרחוק והעסוק בתיקון עולם. באחד מן המכתבים כותבת חנה לאמנון: [צליל כתיבה] "אמנון, אמנון, אני לא יכולה יותר בלעדיך. אני משתגעת מרוב געגועים. אני רוצה שכבר תהיה פה על ידי. איתי ועם גליה. אני חולמת עליך המון - ולא על בחורים אחרים, ממזר שכמותך - וכל פעם שאני מסתכלת על גליה, ואין הרבה רגעים במשך היום שאינני מסתכלת על גליה, אני חושבת על אבא שלה, אמנון הנפלא שלנו, שכל כך רחוק ולא יכול לראותה, לראות איך היא מתפתחת מיום ליום, ואני מצטערת, מצטערת פחד שעזבתי אותו ונסעתי רחוק. ואז אני נזכרת שהבטחתי לא להצטער, אבל קשה נורא לשמור על הבטחה זאת".

במכתב אחר, כשנראה שהוא לא משיב לה בקצב המתקבל על הדעת מבחינתה, היא נוזפת בו: [צליל כתיבה] "אמנון, אני מודאגת. למה לא כתבת כל כך הרבה זמן? קשה לי לתאר שלא כתבת מפני שלא קיבלת מכתב ממני. אם לא יהיה מכתב מחר, אני חושבת שאשלח לך טלגרמה. לילה טוב, איש גרוע ושלילי, תכתוב לחנה וגליה שלך שמתגעגעות אליך יום ולילה. ואם אתה מוכרח לחלום על נשים, לפחות תשגיח שהן תהיינה לבושות. חנה שלך."

ד"ר גדג': אנחנו חושבים הרבה פעמים על אהבת הבשרים כדבר ששמור אך ורק לקבוצה מסוימת, לצעירים. אבל אמנון שמוש כסופר, שיש לנו כתיבה ענפה שלו, אנחנו יכולים לראות איזשהו קו ממשיך של תשוקה, כולל תשוקת בשרים. ואני חושב שזה דבר שהוא לגמרי צריך להיות קיים ביצירה. אני חושב שלקורא לפעמים יותר קשה, או מרגיש חוסר נוחיות, לקרוא את זה כשזה קשור למבוגרים. זו באמת גם הייתה החשיבות של אמנון שמוש בעצם ההנכחה הזו - הנכחה של סקס בין אנשים מבוגרים. וזה בסדר. והדבר הזה הוא קיים. את יודעת, אני חושב שבעיניי גם… אמנון שמוש למעשה, התשוקה הזו ואהבת הבשרים היא רק דוגמה אחת לכך שהוא גם הנכיח בספרים האחרונים שלו את הגיל השלישי, או אפילו מֵעֵבֶר לגיל השלישי - את חייהם של קשישים בישראל, או קשישים בכלל. כי זה הרי תופעה אוניברסלית. והדבר הזה הוא בא לידי ביטוי בהמון ספרים.

[רחש]

פרופ' מודריק: אמנון וחנה השתקעו במעיין ברוך, עבדו והקימו משפחה גדולה, שבט שהלך והסתעף והקיף אותם באהבה. באופן לא צפוי, כאמור, הדרמה הגדולה של חייהם המשותפים הגיעה דווקא לקראת סופם. המחלה של חנה טרפה את הקלפים, ושיחות שככל הנראה החלו עוד לפני דעיכתה, בכל הנוגע לזיקנה, או לחיים שלאחר המוות, הפכו לאחר מותה של חנה לשיחה חד-צדדית, כואבת, אבל גם מרתקת. שמוש המשיך לעסוק באותן השאלות, אלא שהוא בצד החיים, ואשתו - היא כבר חצתה את הקו לצד השני.

[צליל כתיבה] "אני מרגיש שהגוף בוגד בי", כותב שמוש לאשתו, שנפטרה ב-2016. "אני מספר לך זאת כדי שתדעי שבקרוב ניפגש אי שם. הולכת ומתגברת בי התחושה של הפרדה ביני, בין הנפש והמוח, לבין מנגנוני הגוף. את עמדת על כך כשהסתכלת בי היטב ואמרת לפני שנה בעצב: 'אתה עייף'. מעודדת אותי החשיבה חסרת ההיגיון, שיש לי ולך חיי המשך, אולי ללא גוף בשר ודם. שנינו היינו חילונים מאמינים. האמנו באדם שברא את האלוהים בצלמו כדמותו. בשנותינו האחרונות דיברנו על כך שהאלוהים הזה, יציר רוחו של האדם, היטיב עמנו, כיוון שהאריך את ימינו. אמרנו לו תודה, לא פעם ולא פעמיים, ושאלנו אותו למה, אם כן, הוא החטיף לנו מכות כל כך חזקות בנקודות הרגישות ביותר. אלצהיימר מזה ועיוורון מזה. אז הנה שוב ידי הגורל, או האלוהים, אחת מלטפת ומטפלת, והשנייה סוטרת ושורטת".

על אף הגעגוע העמוק שעולה מן השורות האלה, גם לאחר מותה של חנה שמר שמוש על המבט המיוחד שאפיין את הכתיבה שלו, מבט שיש בו אהבת חיים גדושה ולא מעט הומור: "אני מסיים את המכתב הזה בסיפור על הקלנועית החדשה שקיבלנו. סימן מובהק שהחיים נמשכים. אני עוצם את העיניים ורואה אותך מתיישבת לצידי על הריפוד הרך ודוהרת על המדרכות של הקיבוץ. מרגיע אותי שאת שולטת בעניינים. הקלנועית מהודרת ונוחה, מגושמת מעט. מחר יוצמד אליה השלט הקטן 'חנה' שהסרנו מהקלנועית הישנה. את מוזמנת לחָרָקוֹת ליליות, כפי שאהבת. המפתחות בפנים".

אמנון שמוש הלך לעולמו באפריל 2022 בגיל המכובד 93. במותו היה מוקף במשפחה אוהבת ומסורה.

ד"ר גדג': אני גם ממש חשבתי עליו בעקבות השבעה באוקטובר. הרי הקיבוץ שלו הוא קיבוץ מבין הקיבוצים שפונו. וחשבתי על כך שאמנון שמוש גם כתב באחד המכתבים שמאז שהם עלו לקיבוץ הם מעולם לא עזבו את הקיבוץ. גם כאשר היו קטיושות, הם נשארו במעיין ברוך. אם הוא היה בימים אלה, הוא היה נדרש לעזוב את הקיבוץ, לראשונה בחייו. כשאני חושב על זה, גם חנה וגם הוא עכשיו נמצאים בקיבוץ, למרות הכל.

פרופ' מודריק: באחד ממכתביו האחרונים, אמנון כתב לחנה: [צליל כתיבה] "אני מרגיש על סף פתרון התעלומה האנושית הנצחית, מה קורה בעולם הבא. את כבר הבנת איזה עתיד מחכה לנפשות המתות שלנו? והאמיני לי שהדבר הראשון שאני רוצה לפענח, שאני מת לגלות, הוא אם יש סיכוי לפגוש אותך ולפתוח פרק חדש בזוגיות שלנו. לא לווייתן ולא שור הבר, לא בתולות ולא מלאכים לבני כנפיים. רק את ואני. אני ואת. בחיי! כלומר, במותי."


[הקלטה] מתוך השיר "אהבה בת 20" בביצוע יוסי בנאי:

♪ ידענו אש, ידענו רעם

ואהבה בת עשרים

ברחנו זה מזו לא פעם

אבל היינו חוזרים


וחדר זה עודו שומר

זכרון ימים יפים יותר

עקבות סופה אשר פרחה לה

כאן שום דבר אינו דומה

לאשר עבר לאשר חומק

לאשר הולך איתנו הלאה


יפה שלי… ♪


פרופ' מודריק: ‫אלו היו סיפורם ומכתביהם של אמנון וחנה שמוש. ‫אנחנו סיימנו להפעם. ‫תודה לאבישי חורי על העריכה, ל‫ילי שנר על התסריט, למיכל אטיאס על ההפקה, ולרם שטייר על התחקיר. ‫תודה לניר לייסט על עיצוב הפסקול. תודה גם לד"ר דוד רוזנסון, לעמיחי חסון ולאייל לויט מבית אבי חי. פרקים נוספים של "על החתום" מחכים לכם באתר בית אבי חי ובכל יישומוני ההסכתים.


[הקלטה] המשך מתוך השיר "אהבה בת 20":

♪ הן אחרי ככלות הכל

היה לי כישרון גדול

להזדקן איתך ביחד.


יפה שלי

את יחידה ומכושפה שלי

מאור השחר עד לבוא לילי

אוהב אותך,

אוהב עדיין.


הזמן שיר אבל מנגן עוד

והימים כואבים

אך אין מלכודת מסוכנת

כשלוותם של אוהבים.


אם את רוצה עכשיו לבכות

ליבי עכשיו נקרע פחות

יש בזהירות עכשיו ללכת.

זה קו הגבול מכאן עד כאן

כי המשחק הוא מסוכן

המלחמה ברוך נמשכת.


יפה שלי

את יחידה ומכושפה שלי

מאור השחר עד לבוא לילי

אוהב אותך,

אוהב עדיין. ♪

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

7 views0 comments

Comments


bottom of page