top of page

על החתום - ממזרח שמש: ז'קלין כהנוב

דליה רביקוביץ' כתבה לה מכתב הערצה, עמוס עוז רצה להזמין אותה לקפה, וא"ב יהושע נשא אליה עיניים. המכתבים של הסופרת וההוגה ז'קלין כהנוב מציגים פמיניזם מזרחי שהקדים את זמנו, ואישה שלא נכנסה לשום קטגוריה.


מנחה: ליעד מודריק | אורח: רפאל בלולו


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 18/09/2023.

קריין: ‫אתם מאזינים להסכת של בית אבי חי.

[מנגינה המשלבת גיטרה אקוסטית וחליל]

[הקלטה] ז'קלין כהנוב: נגיד שזה לא היה כל כך קל. לעיתים קרובות אני לא ידעתי איפה אני עומדת, מה אני, מי אני. אם אני מצרייה, מצד אחד אמא רוצה שנהיה אירופיים. בשבילי זה הדבר המעניין, שהדברים מתחילים בחיים עם ‫איש שחושב לבד, שעושה לבד, ‫ואיכשהו זה שינוי ‫במשך כמה דורות של הכול.

פרופ' מודריק: בישראל של אמצע המאה ה-20 ‫האישה שעכשיו שמעתם נחשבה לאחת היוצרות ‫המבריקות והמקוריות בסביבה. ‫קראו לה ז'קלין כהנוב והיא הייתה סופרת ואינטלקטואלית ‫יהודייה-מצרייה. ‫אם היא הייתה חיה היום, ‫אני מניחה שהיו מכנים אותה ‫אקטיביסטית ופמיניסטית מזרחית.

בין הקוראות הנלהבות של כהנוב באותה התקופה הייתה גם משוררת צעירה, אחת בשם דליה רביקוביץ'. בשנות ה-20 לחייה, זמן קצר אחרי שפרסמה את ספר הביכורים שלה, רביקוביץ' נתקלה בעיתון בטקסט שעורר אצלה התפעלות וקנאה. היא זכרה את השם של כהנוב שכתבה אותו, הסתובבה איתו במשך שלוש שנים, והרגישה שלאישה הזאת יש משהו לתת לה. בשנת 1963 רביקוביץ' החליטה לעשות מעשה. ‫היא השיגה את הכתובת של ההיא מהעיתון, ‫שגרה אז בבת-ים, ושלחה לה מכתב.

[צליל חריטות כתיבה על נייר] "‫לגברת כהנוב שלום רב", רביקוביץ' כתבה, "‫לפני שלוש שנים, כשקראתי לראשונה ‫את רשימתך 'דור הלבנטינים' ‫התכוונתי לכתוב אלייך. ‫אולם כיוון שהייתי צעירה בשלוש שנים ‫הייתי גם ביישנית יותר. ‫הפעם, simply, לאחר שקראתי ‫את 'היומן הצרפתי' שלך, ‫שנתפרסם בכתב העת "קשת" י"ט, ‫נתבררו לי יותר הדברים ‫שרציתי לכתוב לך. בכל רשימותייך, למן 'דור הלבנטינים' ועד הרשימות האחרונות, ישנה תכונה יסודית שמעוררת התפעלות וקנאה: את יודעת לכתוב על עניינים חיוניים, מכאיבים, בלי סערת-הרוח והמרירות שבן כותבים עליהם כרגיל. תפיסה שקטה כזאת היא למעשה הפרספקטיבה ההיסטורית הנכונה. ומכיוון שהגעת אליה ייתכן שאינך יודעת עד כמה קשה להשיגה. אני אהיה אסירת תודה לך אם תעני לי בכל דרך שהיא. מספר הטלפון שלי הוא 35587 ואני גרה ברמת חן, כך שהמרחקים הגיאוגרפיים בינינו אינם גדולים. בתודה מראש, דליה רביקוביץ'".

רביקוביץ' לא הייתה היחידה שרצתה להתקרב לכהנוב. אנשי ונשות תרבות כמו א"ב יהושע, ליה ון ליר וחיים באר, גם הם נשאו אליה עיניים. ובכל זאת, בציבור הרחב נדמה שהיא לא זכתה לאותו מעמד. היא הייתה אישה, היא הייתה מזרחית, ואולי זאת הסיבה שהשם שלה פחות מוכר ממה שאפשר לצפות. אבל בשנים האחרונות הדברים משתנים. כהנוב עומדת במרכז של ספרים, מחקרים ויצירות קולנועיות, ונתפסת כמי שהמהפכה שלה עדיין צריכה לקרות.

[מנגינה קצבית המלווה צליל כתיבה]

פרופ' מודריק: אתם ואתן מאזינים ל"על החתום", הסכת מבית אבי חי, ‫הפודקאסט שמוציא מהמעטפות ‫מכתבים שכתבו אנשי ונשות רוח ‫מההיסטוריה היהודית והישראלית. ‫אני ליעד מודריק, ואנחנו מתחילים.

רפאל: העולם המקצועי שלה היה עולם גברי. אני חושב שרביקוביץ' ראתה בה מודל נשי.

פרופ' מודריק: זה רפאל בלוּלוּ, יוצר קולנוע ובמאי הסרט "לבנטינית" על ז'קלין כהנוב.

רפאל: גם כהנוב עצמה מדברת על זה. זאת אומרת, כשהיא בילתה בסלונים ספרותיים או שהיא התנהלה מול עורכים ספרותיים או עורכי עיתונים זה היה מול גברים. ופתאום רביקוביץ' רואה את המטאור הזה, שגם כן מקבל כבוד, היא קיבלה כבוד מהמילייה הגברי, ואני יכול רק לשער כמה היא הייתה צריכה להיות מצוינת ומובחרת וחד פעמית כדי שיסתכלו עליה כעל שווה בין שווים. הערכים האלה של הבינלאומיות והעדכנות, היא הייתה עדכנית, היא הייתה הדבר החם, גם השפיעו על המילייה הצעיר של הספרות בזמנו, אם זה עמוס עוז, אם זה דויד גרוסמן, א"ב יהושע, סופרים צעירים שפתאום מגיעה האישה הזאת.

פרופ' מודריק: האישה הזאת נולדה ב-1917 ‫בקהיר, בירת מצרים, ‫בשם ז'קלין שוחט. ‫משפחת שוחט הייתה משפחת ‫סוחרים יהודית, אמידה, שהעסיקה משרתים ומטפלות. ‫ככה כהנוב תיארה את הימים האלה -

[הקלטה] ז'קלין כהנוב: אני מאוד מאוד מאוד אהבתי את הרחוב הקהירי. זה היה רעש וצבע וריח, והריח ברחוב במצרים זה דבר שלא קיים בעולם. לפעמים, קצת בארץ, באביב, שיש רוח מהפרדסים, יש חלק של הריח. אז נגיד שהיו לי חברים ברחוב - השוטר, ה… ‫מוכר פרחים, כל מיני אנשים, ‫אבל לא הייתי הולכת לבד.

פרופ' מודריק: החברות שהלכו יחד איתה ברחוב הזה ‫היו מוסלמיות ברובן. ‫חברה אחת בשם חדריה ‫הייתה בשבילה משמעותית במיוחד. ‫כהנוב תיארה שיחה תמימה ‫בין ילדות שגילו לראשונה ‫שהן אמורות כביכול להימצא ‫בשני צדדים עוינים: [צליל כתיבה] "הייתי יהודייה, ואם מארי-תרז הקתולית וחדריה המוסלמית האמינו בדתותיהן, צריכה הייתי אני להאמין בדתי", ‫כהנוב כתבה ב"מסע פסח במצרים". ‫"אך כלום חדריה היא אויבתי מפני שהיא מצרייה? סיפרתי לה את המעט שידעתי על פרשת פסח, וכיצד נתייסרנו אנחנו היהודים תחת ידי פרעה, עד שקרע לנו אלוהים את ים-סוף להוציאנו מבית-העבדים. 'יא אללה', אמרה, 'איך אפשר? אני בטוחה שאבא שלי ואבא של אבא שלי, ואף אחד מאיתנו לא היה עושה דברים כאלה לך או לאבא שלך או לאבא של אבא שלך. אני אוהבת אותך, את חברה שלי!'".

כהנוב גדלה בבית יהודי-חילוני, לאמא שנולדה בתוניס ואבא שהיגר מעיראק. האומנת שלה הייתה אנגליה, בית הספר היה צרפתי והרחוב דיבר ערבית. בקיצור, העולם הגדול בקטן. אמא של כהנוב, איבון, גידלה אותה על ברכי קלאסיקות מערביות, כמו למשל "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט.

[הקלטה] ז'קלין כהנוב: זה הייתה תקופה במצרים שיהודים רצו להיות אנשים מתקדמים ומודרניים. זה היה גם הכיוון של… של אמא, חיים לגמרי אירופיים, והיא דווקא אישה שקראה הרבה ולפני כולם. ואז העולם של אמא נגיד זה היה פרוסט, ואני שמעתי סיפורים - לא כולם ודאי - מגיל צעיר מאוד. ואבא זהו היה אבו-בנות, ולא היה לו בן. אז אני הייתי קצת את ה… כמו, אם אפשר להגיד, בן. והיה לו את העולם המיסטי שלו, והוא היה מספר לי הסיפורים האלו. ואני לא יכולה להגיד שבדיוק הבנתי, אבל ודאי שזה מאוד-מאוד השפיע. אבל איכשהו הוא לא היה יהודי מסורתי. העניין של דת היה חשוב לו ואיכשהו לי. ואז שאלתי פעם למה אנשים יש להם דתות שונות. אז הוא אמר, אנשים הם כמו ציפורים, כל אחד יש לו השיר שלו. ואלוהים מבין את כולם, אבל כל אחד מבין רק חלק של אלוהים. אז אי אפשר להגיד רק יהודים צודקים או רק מוסלמים צודקים. אבל חשוב לדעת, לכל אחד מה השיר שלו, ולנסות קצת להבין את השיר של אחרים".

[ציוץ ציפורים וקריאת תרנגול]

פרופ' מודריק: בגיל 20 כהנוב הגיעה לראשונה לישראל לביקור קצר עם חברה. המסע ברכבת מקהיר לפלסטינה נמשך לילה שלם, וכהנוב הצעירה התעוררה בבוקר לריח משכר של תפוזים. [צליל כתיבה] "האנשים שעבדו בפרדסים נופפו בידיהם ואמרו 'שלום', ולבי המה למחשבה כי זהו פרי עמלם של פועלים יהודים, כי זה ריחה של ארץ ישראל", היא כתבה במסה "שובר גלים". כהנוב התרגשה מאוד מהביקור בירושלים והחליטה - "יום אחד אבוא גם אני לארץ ישראל".

אבל לא רק התרגשות הייתה בביקור הזה. כהנוב שמה לב מיד למה שהיא תפסה כיהירות של תושבי הקיבוצים והיישובים כלפי הכפרים הערביים שסביבם. [צליל כתיבה] "הסתייגנו מכל מה שנראה בעינינו כדעות קדומות המשותפות להם ולכל יתר המתיישבים הלבנים באשר הם", היא כתבה. "הופתענו שהיהודים הארצישראלים לא חשו שום קירבה אל הערבים, אחיהם לגזע השמי. ‫דומה היה כי כל מה שמחוץ למחנם ‫הוא בעיניהם גוי או ישמעאלי, ‫וכי אנו, היהודים הספרדים, ‫יש גם בנו פסול ‫בשל קשרנו עם האח החורג הזה. יהירותם של מורי הדרך ושל מרבית האנשים שהראו לנו הקיבוצים שלהם, ‫אי יכולתם להניח להישגיהם ‫שדיברו בעד עצמם, ‫נימת העליונות שהשוו את עצמם ‫עם העמים האחרים. מוזר", היא כתבה, "מדוע הציונים מתנכרים למוצאם המשותף?"

אחרי הביקור הקצר בארץ ישראל, כהנוב התקבלה ללימודים באוניברסיטת קולומביה בניו יורק וגרה שם במשך חמש שנים. באופן כללי, לא הייתה לה בעיה עם תנועה בין-יבשות. היא חזרה לשהות קצרה במצרים ואז עברה לשלוש שנים נוספות לפריז. ובשנים האלה כהנוב החלה לבסס לעצמה מעמד של סופרת וזכתה בהכרה וגם בפרסים. היא פרסמה סיפורים קצרים וגם רומן אחד, בשם "סולם יעקב".

בשנת 1957 כהנוב עלתה לארץ ישראל, התברגה היטב באליטה התרבותית, והבית שלה הפך לסלון ספרותי. היא פרסמה מסות ורשימות באופן קבוע בכתב העת "קשת", שערך אהרון אמיר, וגם בעיתונים יומיים. השנים המגוונות שעברו עליה במדינות שונות השפיעו עליה וחיזקו את האקלקטיות התרבותית שגם ככה נולדה לתוכה. כהנוב תהתה למה בארץ מתעקשים דווקא לפצל בין המזרחי והמערבי, בין החילוני והדתי, במקום להסכים לגם וגם.

ובכל זאת, לא כדאי לצייר מציאות רומנטית מדי. כהנוב גם חוותה את הפערים התרבותיים על בשרה. באחת המסות שלה היא תיארה תופעה שחוותה כבר בילדותה בקהיר, שהייתה אז תחת שלטון בריטי: [צליל כתיבה] "הבדלים בצבע העור, שלכאורה היו טבעיים כהבדלים בלשון או בדת, לבשו משמעות אחרת. היה קרע עמוק בין בהירי העור לשחומים. אנחנו היינו בתווך, סוג שלישי של בני אדם שכונו 'לבנטינים'. האירופים אמרו שהלבנטינים כולם אנשים דו-פרצופיים. כמה קשה היה לאנשי הביניים הללו, אנשים כמונו, לדעת במי לבחור - הבריטים או הילידים".

הכינוי הזה, "לבנטינים", יהפוך להיות אחד המושגים החשובים בחיים של כהנוב. ‫בצרפתית משמעות המילה "לבנט" היא עוֹלֶה או זורח, ‫והיא הפכה לכינוי למזרח, ‫המקום שממנו עולה השמש. ‫במאה ה-16 לבנטינים היו פשוט ‫אנשים מאגן הים התיכון.

רפאל: בישראל הוא קיבל ביטוי ‫בקרב האתוס הציוני-אשכנזי ‫שלבנטיניות זה בעצם סוג של מזרחיות.

פרופ' מודריק: זה שוב רפאל בלולו.

רפאל: או סוג של התערבות ‫של מזרחיות בתוך המערב, ולכן יש בה ערכים מדללים, ערכים פגומים, ערכים מפגרים. זה נתפס כאיזה סוג של חוסר תרבות. במהלך הסרט מצאתי ציטוטים והקלטות של דוד בן גוריון, שבעצם הוא רוצה להסביר את הסכנות שיש לעם היהודי במדינת ישראל החדשה, והוא מדבר על לבנטיניות כסכנה שיש להילחם בה. כהנוב ראתה את המושג הזה כמושג שמעיד על ריבוי, על שפע, על יכולת לחיות בחברה שיש בה מגוון גדול של תרבויות, מגוון גדול של תנועות מכל מקום, ולהשתתף בתרבויות האלה, ללמוד מהן, להתווכח איתן, לתסוס מולן, להתנגד להן, לקבל אותן, ובעיקר לחיות בתוך הקלחת.

פרופ' מודריק: ‫כהנוב, שהגיעה לארץ אחרי שראתה עולם, ‫הביאה איתה לא רק פתיחות מחשבתית, ‫אלא הכרות של ממש ‫עם אפשרויות חיים אחרות. כאשת העולם הגדול, ‫היא לא ראתה בעירוב התרבויות ‫איום התפתחותי על העם היושב בארצו, להפך. ברחובות קהיר, ‫בבתי הקפה של פריז, ‫במועדוני הג'אז של שיקגו ‫ובאוניברסיטת קולומביה, ‫היא פגשה מודרניות שהצליחה לשמור ‫על ייחודיות ילידית בתוכה. ולכן, ‫את רוב מה שתכתוב בשנים הבאות ‫היא תקדיש לניסוח מחודש של הלבנטיניות. באחד הניסוחים הכי פיוטיים שיצאו לה ‫היא כתבה: [צליל כתיבה] "הלבנט הוא כמו מנסרה. ‫נוצרים, יהודים או מוסלמים ‫הם לא באופן מפורש מערביים או מזרחיים, ‫וההיבטים השונים שלהם מתחברים בקצוות החדים של ההבדלים ביניהם".

כהנוב הציעה לראות דווקא בלבנטיניות המושמצת ‫פוטנציאל לזהות ישראלית חדשה. ‫במקום לקבץ גלויות ‫דווקא לגוון תרבויות ולא לטשטש. [צליל כתיבה] ‫"כשאני לעצמי", היא כתבה, "הריני לבנטינית טיפוסית, ‫במובן זה שאני מעריכה במידה שווה מה שקיבלתי ממוצאי המזרחי ומה שהוא עתה נחלתי בתרבות המערבית".

רפאל: התפיסה שלה של יהודי המזרח ‫היא תפיסה של יהודים מגוונים, ‫משכילים, משוכללים, בני תרבות. ‫ולכן, אני חושב שהיא מבינה את ההפסד שיש לחברה הישראלית של זמנה - אני אוסיף של זמננו גם היום - בכך שיש מערכת מאוד קשיחה של תקרות בטון, תקרות זכוכית, איך שתרצו לקרוא לזה. כמו כן, אני חושב שהתפיסה שלה היא תפיסה פשוטה של דמוקרטיה. חברה דמוקרטית מאפשרת השתתפות מלאה, לא כטובה, אלא מתוך בנייה של מערכות חינוך, השכלה, תעסוקה, שיאפשרו לאזרחים ולתושבים של המקום להשתתף במדינה, להשתתף בחברה.

פרופ' מודריק: ‫כאן אפשר לחזור לאחת המעריצות הלא אנונימיות של כהנוב - דליה רביקוביץ'. במכתב שאיתו פתחנו, שפרסם החוקר וההיסטוריון דוד אוחנה, רביקוביץ' פונה אליה במילים: [צליל כתיבה] "את כותבת בין היתר שהארץ הזאת מפגרת אחרי אירופה בעשרים שנה, ובצדק את מתארת את הפיגור לא כפיגור תרבותי בלבד, אלא פיגור שיש לו גם חלק באורח החיים, בהשקפות ובדעות, ובמתיחות החברתית", כתבה רביקוביץ'. "מכיון שאני ילידת הארץ ולא יצאתי ממנה עד הנה אלא לשנה אחת, יש לעובדה זו משמעות מכאיבה ומעליבה לגביי. עניין זה הוא דבר שאין לו תקנה משום שאין לי ספק שהמגרעות העיקריות של חיי התרבות בארץ חלות בהכרח גם עליי. כדרך כל הפרובינציאלים גם אני חסרה חוש מידה נכון להערכת דברים, וגם אני קשה לי להתייחס אפילו לעוול חברתי כמו קיפוח עדתי ולאומי ביחס הנכון. כמנהגם של רבים, או שאני מפליגה בהערכת העוול הזה או שאני מסיחה את דעתי ממנו לתקופות ממושכות. הייתי רוצה לשמוע על כך עוד, והייתי רוצה לשמוע מפיך עוד דברים רבים על עניינים שאינני בקיאה בם".

רפאל: רביקוביץ' הייתה אישה צעירה, בתחילה חיילת, לאחר מכן אישה או בחורה בתחילת שנות ה-20, והיא ראתה בכהנוב במידה מסוימת את מה ששאר המילייה הספרותי והתרבותי ראה בה בישראל הקטנה של שנות ה-60. ישראל צברית, אשכנזית מאוד מבחינת מילייה תרבותי, חילונית או שמאל-ציוני, אם תרצו, והיא היוותה בעבורם את העולם הגדול, היא היוותה בעבורם את התרבות שמקום פריפריאלי שואף אליו. היא הייתה, כפי שהיא תיארה את עצמה, לבנטינית, בהתכה הזאת של ערכים גם כן מערביים וגם כן מזרחיים, לא באופן דיכוטומי. אז ככה שהיא, איך אומרים, רקדה בכל החתונות, והיא הייתה בת-בית בכל החתונות.

פרופ' מודריק: ‫אנשי הספרות של דור המדינה התרשמו מאוד מכהנוב. עמוס עוז הצעיר, קיבוצניק מחולדה שהיה מגיח למסדרונות כתב העת "קשת" כדי להעביר אליהם את הסיפורים הקצרים שכתב, נתקל בז'קלין כהנוב ‫המבוגרת ממנו ביותר מ-20 שנה, ‫והודה בדיעבד - "‫לא היה לי מספיק שכל אז ‫להזמינה לבית קפה".

אגב, אם הוא היה עושה את זה, ‫סביר להניח שהיא לא הייתה ‫מרשה לו לשלם עליה. ‫כהנוב התהלכה במסדרונות "קשת" לא רק בגֵו לבנטיני זקוף, ‫אלא גם כאישה פמיניסטית, ‫ערה מאוד לנחיתות שהמגדר שלה ‫עלול לכפות עליה, ‫ונחושה להרוויח בדיוק כמו עמיתיה הגברים.

רפאל: אני חושב שליוצרים וליוצרות באופן כללי יש אישיו עם כסף. הרעיון הזה שאתה מייצר משהו שהוא יצירה אינטלקטואלית רוחנית, לא תמיד אנחנו יודעים איך לדרוש עליהם כסף. לנשים עוד יותר קשה לדרוש כסף, ויש עניין עם לקבל שכר. ואנחנו רואים המון מכתבים שלה, אגב, הרבה מכתבים שלה הם מכתבים טכניים - לכך וכך שלום רב, בעבור המאמר, המסה, הרשימה, נא לשלם לי 2.5 לירות, 5 לירות, 50 דולר וכיוצא בזה. אז אני חושב שהכתיבה שלה הייתה שילוב של אינטלקטואלית ציבורית, שהיא יודעת שלמסה ולרשימה יש כוח ציבורי בעידן שבו יש 4,000 מילה בעיתון, של טור דעה או של מסה. אני חושב שאם היא הייתה יכולה רק לכתוב ספרות, זה הדבר שהיא הייתה בוחרת לעשות. אבל מצד שני, היה לה גם את הדחף הזה בכל זאת להיות מעורבת באופן ציבורי ולממש רעיונות.

פרופ' מודריק: ‫כהנוב התחתנה פעמיים, אבל התקשתה לדמיין את עצמה מתמסרת לחיי נישואין או לגידול ילדים. על הנישואין הראשונים שלה לרופא יהודי-רוסי בשם איזי מרגוליס היא כתבה באחת המסות שלה: [צליל כתיבה] "יצאתי לקראת הרפתקה עם גבר שדימיתי לאהבו, אך התחלתי לדאוג בנוגע למניעים של הנישואים. פתאום כעסתי על שנולדתי אישה בעולמנו זה".

רפאל: הנישואים שלה למרגוליס היו getaway married [כך במקור], הם היו נישואים שבהם היא פשוט התחתנה כדי לצאת מהבית. סיפור מוכר בהיסטוריה האנושית והנשית. היא נסעה איתו לחוף המערבי, ואחרי תקופה מאוד קצרה החליטה לעזוב אותו. הם התגרשו בצורה נאה ויפה. אני לא יודע אם הוא הבין את זה מההתחלה שהיא לא מעוניינת בו. ואז היא עברה להגשים את חלומה - להיות סופרת, לחיות בניו יורק, שנות ה-40, ניו יורק התוססת, ניו יורק מאוד יהודית.

פרופ' מודריק: ‫היא כתבה על חיי הנישואין - "לא יכולתי לסבול את אי הנוחות הנוראה שבכל מה שלוכד אוֹתָךְ בתוך הוויה של אישה". אז מה לכד אותה כל כך לדעתך בתוך מוסד הנישואין? למה זה היה כל כך לא נוח?

רפאל: היא רומזת, ז'קלין כהנוב היא אדם רומז. הכתיבה שלה היא כתיבה בצלית, מעגלית. אנחנו למדים שמדובר בנערה, ילדה, שהייתה מחד מרדנית, שכל הזמן חיפשה לחצוב את השביל שלה, כל הזמן חיפשה למצוא את הדרך שלה, שאפה לעצמאות בעולם שלא העניק לה עצמאות. אנחנו נוטים לפעמים לחשוב שהמעמד הנמוך שמרן יותר, אבל המעמד שבו היא חיה, שהיה המעמד הבורגני, הגבוה, היה מעמד שבמידה מסוים היה מאוד קשוח - יש לנשים תפקידים מאוד מסוימים, כמובן שמשפחה זה ערך עליון, תמיד לציית לדרך הזאתי שזה בית ומשפחה.

[רשרוש נייר]

פרופ' מודריק: ‫כהנוב נשארה עצמאית ומרדנית גם כשכתבה לדמויות בכירות. מאוד בכירות. לא היו הרבה אנשים, ודאי לא נשים, שבשיא חגיגות הניצחון של 1967 העזו לקרוא למשה דיין "אשכנזי ותיק". אבל אין גם הרבה אנשים או נשים כמו כהנוב.

‫בארכיון שלה, שנמצא במכון "הקשרים" ‫של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ‫מצאנו מכתב שכתבה לדיין רק יומיים ‫אחרי סיום מלחמת ששת הימים ובו היא בירכה אותו על הניצחון, ‫אבל גם הביעה עמדה ברורה ‫לשינוי הדרוש, לשיטתה. ‫וככה היא כתבה: [צליל כתיבה] "רב-אלוף דיין היקר, ‫הייתי רוצה להביע כאן את תחושת ההקלה ‫שחשנו כשמונית לתפקיד שר הביטחון, ואת הכרת התודה העצומה שלנו לצבא ההגנה לישראל. אני מקווה שנדע לשמור על השטחים שבהם זכינו, כדי שתהיה לנו מדינה בת קיימא, במקביל לפתרון הדרגתי של בעיית הפליטים. זה לא יהיה קל. דבר בחינוכנו או באידיאולוגיה הרשמית שלנו לא הכין אותנו למשימות החדשות הללו. השאלה היא, מה עושים כעת? אם יותר לי להוסיף, ‫אני מקווה שגישתנו כולה, ‫במונחים של אידיאולוגיה, תשתנה במהירות ‫כדי להתאים טוב יותר למצב הנוכחי. ‫אני מקווה שהמערך הפוליטי שלנו ‫ישתנה גם הוא, ‫כך שייטיב לייצג את האנשים ‫ששמו את מבטחם בדמוקרטיה ובכם. אני סבורה כי אנחנו צריכים גוף צעיר יותר ‫שייצג את המדינה, וכזה שהוא פחות ‫אשכנזי ותיק. ‫מאלה", כותבת כהנוב, "היו לנו די. ‫ישנו פוטנציאל אדיר של אנרגיה, ‫רעיונות ואידאלים ‫שאינו בא לידי ביטוי במדינה הזו, ‫ואני מקווה שכעת בתום הקרבות ‫הוא ימצא דרכי ביטוי מועילות. ‫אני לרשותך בכל מה שאוכל להועיל בו ‫בעת הזו. ‫שלך בהוקרת תודה, ‫ז'קלין כהנוב".

אם כן, תארו לעצמכם - אישה מזרחית ומסורתית, ילידת מצרים, כותבת את המכתב הזה לשר הביטחון האשכנזי והשמאלני, החילוני ממפא"י. היא מקווה שנדע לשמור על השטחים, אבל באותה נשימה מבקשת ממנו לתת את הדעת על השאלה מה עושים עם הפליטים המצרים בסיני, שישראל כבשה ממש לפני רגע. זה לא ממש מסתדר עם פוליטיקת הזהויות הנוכחית בארץ, לפחות כמו שאוהבים לתאר אותה.

רפאל: אפשר אפילו להסתכל על זה כאל עמדה לבנטינית, וזה היכולת לחיות בסתירה. לכאורה. אני חושב שז'קלין כהנוב הייתה סך הכל אדם ציוני. והיא ראתה את היהודים כמי שזכאים, מתוך המרחב המזרח-תיכוני, כמי שזכאים לעצמאות ולגיבוש לאומי. יחד עם זאת, היא הבינה בזמן אמת את הנכבה. היא הבינה בזמן אמת את הטרגדיה הפלסטינית. היא ראתה את התנועה המטורפת הזאתי, ההיסטרית הזאת של המאה ה-20, שבה פשוט קהילות עוזבות מקום ומחסלות מאות שנים של חיים. היא ראתה בזה איזה אלמנט של כוח, של… שיש בו טרגדיה. יחד עם זאת, היא לא הייתה סנטימנטלית. היא חיבקה… היא הייתה מודרניסטית ברמח איבריה, חיבקה את המודרנה, את השחרור שהמודרניזם הביא לנשים, את השחרור שהוא הביא למיעוטים, לקבוצות נרדפות. היא הייתה מלאת סתירות, בקיצור.

פרופ' מודריק: ‫מבחינת כהנוב, אחד העקרונות החשובים בלבנטיניות הוא לא להתעקש על עקרונות. כן, שמעתם נכון. הציווי הוא בעצם לא להחזיק באידיאולוגיה נוקשה וגורפת, אלא כל הזמן לעשות חשבון נפש ולבחון מחדש את העמדות נוכח שאלה מנחה אחת - מי המוחלש פה, מי משלם את המחיר?

זה בלט גם בדעות הפמיניסטיות שלה. כשהיא ראתה, למשל, את הנשים הפלסטיניות במזרח ירושלים שהחליפו את שכבות הביגוד המצניעות בשמלות מיני חושפות רגליים, היא העזה לתהות בקול רם האם יש בכל זאת משהו טוב בכיבוש. היא בעצם ייחסה חשיבות לסיפור הלאומי שלנו ושל הפלסטינים, אבל נראה ששום כיבוש לא היה חשוב בעיניה יותר מנשים משוחררות.

[רשרוש נייר]

פרופ' מודריק: ‫על אף שכהנוב זכתה בזמנה להערכה ולהקשבה ציבורית, היה תחום אחד שבו היא נתקלה במכשולי עולם מיושן, גברי ואטום. [מנגינה עליזה] ברוכים הבאים לקומדיה הטרגית: ז'קלין כהנוב נגד בית הדין הרבני.

למרות כישלון הנישואים הראשונים שלה, כהנוב לא התייאשה מהפורמט. האיש שהעניק לה את הטבעת השנייה בחייה וגם את שם המשפחה שלו נקרא אלכסנדר כהנוב. אנחנו לא יודעים מה בדיוק הביא גם את נישואיה השניים לעלות על שרטון, אבל מה שידוע הוא שבשנת 1972 אלכסנדר כהנוב הגיש תביעת גירושין לבית הדין הרבני.

רפאל: מעידים שהם לא היו מגיעים הרבה לאירועים ביחד, וכשהם היו מגיעים הם היו נראים מרוחקים. חברה מאוד קרובה אליה, שראיינתי אותה היא הייתה בת 103, צלולה כמו שלולית בסקנדינביה, חדה, אנרגטית, יפהפייה, בשם דיאן, מספרת שהנישואים האלה מראש לא היו נישואים… מה שנקרא זה היה סוג של ריבאונד. היא הייתה עצובה, בודדה. היו לה מחשבות אולי על ילדים - כן, לא. בסופו של דבר זה לא קרה. והוא חיזר אחריה, והוא החמיא לה. ואיך היא אמרה? כשמחמיאים לך ואתה בודד, אז זה עבד. זאת אומרת, אז הם התחתנו. אבל היא אומרת שכנראה זה לא היה האהבה הכי גדולה שלה בחייה. וגם היא אומרת באופן כללי, לז'קלין כהנוב היה את הרעיון הזה של לשבור את התא המשפחתי, את ההטרונורמטיביות, את המסלול הזה שנשים צועדות בו. ובמהלך השנים בישראל הם התרחקו עוד יותר. אני חושב שיש פה כמה דברים. אפרופו מכתב, יום אחד היא מקבלת מכתב שאלכסנדר, בעלה, הבן זוג שלה, הכיר מישהי, שוטרת, והוא החליט להיפרד ממנה. ואז ז'קלין כהנוב מקבלת ידיעה שבעלה לא רוצה… זאת אומרת, אלכסנדר לא רוצה לתת לה את זכויותיה כגרושה.

פרופ' מודריק: ‫ז'קלין ואלכסנדר התחתנו בנישואים אזרחיים בחו"ל. מכיוון שהיא הייתה גרושה והוא היה כהן, אף רב לא היה מסכים לחתן אותם כדת משה וישראל. יותר מזה, כהנוב בכלל עוד נחשבה על פי ההלכה אשת איש, כי עם בעלה הקודם היא אמנם התחתנה ברבנות, אבל התגרשה בבית דין אזרחי בלבד. הרבנות כמובן לא מכירה בגירושים כאלה, ולכן על פי ההלכה השניים נשארו נשואים. כשבעלה הראשון נפטר היה לו אח פנוי בין החיים, ואם כהנוב הייתה רוצה לשחרר את עצמה מהמשפחה הזו היא הייתה צריכה לעבור טקס חליצה. כן, כן, זה עם הנעל. זה לא ממש התאים לה, כמו שאתם יכולים לשער, וכהנוב, כמו כהנוב, לא הסכימה להתכופף בפני הרבנות. היא הגיעה עד בג"ץ בסירוב הזה, אבל הפסידה. בסופו של דבר היא נאלצה לקבל גט מגבר שבכלל לא נישאה לו בנישואים תקפים לפי הדת. ובג"ץ? הוא יישר קו עם הרבנות. את פסק הדין הזה, אגב, לומדים עד היום בקורסים של דיני משפחה. הוא היה התקדים שבעקבותיו זוגות יהודים ישראלים שנישאו בחו"ל נאלצים להתגרש דווקא בבית הדין הרבני.

רפאל: אנחנו יודעים שממש אחרי הגירושים שלה היא ככה קיבלה איזה הסדר קטן, אולי שאפשר לה לחיות, אנחנו לא יודעים בדיוק כמה. העורך דין שטיפל בה, היא השאירה לו כ-5,000 לירות, לדעתי, סכום כסף, ובצוואה היא כתבה לפלונית-אלמונית, במקרה שתיקלע לבעיה כמו שלי, זה יוכל לשמש אותה כדי לסייע להגנתה, הגנתה המשפטית.

[רשרוש]

פרופ' מודריק: ‫[צליל כתיבה] "גברת סאדאת היקרה", כתבה כהנוב לפוליטיקאית והפמיניסטית המצרית ג'יהאן סאדאת, אשתו של הנשיא אנואר סאדאת. זה היה ביולי 1979, ארבעה חודשים אחרי חתימת הסכם השלום ההיסטורי בין ישראל לבין מצרים. "השלום בין מצרים לישראל היה מבחינתי חלום, כמעט אובססיה, כבר בילדותי במצרים. הייתה לי אז תחושה ששתי תנועות השחרור הלאומיות המקבילות הללו יתנגשו, ובה בעת ייחלתי בכל ליבי שהן יתמכו זו בזו. הארץ המובטחת הייתה עבורי ברית ביניהן. וכעת, על אף כל המכשולים שעמדו בדרך, חלומי זה התגשם, בחלקו הגדול הודות ליוזמתו של הנשיא סאדאת. אבל החלום האחר שלי, לחזור למצרים האהובה שהייתה פעם ביתי, לא יוכל כנראה להתגשם משום שבשנה האחרונה אני חולה מאוד. זה גורם לי להרגיש מעט כמו משה רבנו שיכול היה לראות את הארץ המובטחת רק מרחוק לפני מותו. רציתי שלפחות תדעי שמישהי שהיא ישראלית-מצרית, או מצרית-ישראלית, חשבה על השלום הזה במהלך כל שנות המלחמה. ואף שספרי כולל לא מעט דברי ביקורת על דברים במצרים שהכרתי, וגם בישראל, דבר לא יכול היה לגרום לי אושר גדול יותר מלראות אותו מתורגם, בעזרת השם, לערבית. אנא קבלי לעת עתה עותק מספרי בעברית. בברכות רבות, כבוד רב, ואם יותר לי לומר - בחיבה לך ולנשיא, שלך בידידות, ז'קלין כהנוב".

המחלה שכהנוב הזכירה במכתב הייתה סרטן הרחם. היא נאבקה בו במשך כשלוש שנים, אבל המאבק הזה הסתיים כשהייתה בת 62 בלבד. ארבעה חודשים אחרי שכתבה לסאדאת, כהנוב נפטרה בבית אבות בגבעתיים. אנשים שהכירו אותה מספרים שבימיה האחרונים היא הייתה די לבד, והרגישה החמצה על שלא מספיק הגשימה את עצמה כסופרת. גם החזון של הלבנטיניות סובלנית ומכילה לא ממש תפס, כמו שכולנו יודעים.

את השנים האחרונות לחייה כהנוב תיעדה במסה "יומן מחלה". יש שם עדות כנה על בדידות, עם אפס רחמים עצמיים, לצד אהבת חיים שלמה. [צליל כתיבה] "אינני מתעתדת לבזבז נתח חיים חדש זה שניתן לי על כרסום טינות ישנות", היא כתבה. "כל אדם הוא עולם לעצמו. לפעמים מרושע, כפי שגם אני ודאי הייתי, אבל גם נדיב ואוהב, כפי שגם אני הייתי. כל עוד הנני כאן, רוצה הייתי לתת תודה על אהבה ומים, אוויר ורעות ועל היופי המופלא הקורן לפעמים מבעד לאטימות כולנו. וגם זה מופלא, שדווקא הטכנולוגיה הרפואית הבלתי-אישית היא שאפשרה לי לא רק לחיות עוד כמה שנים, נקווה, אלא לחוות דבר-מה שהוא מעין התגלות, חגיגה מיסטית כמעט של החיים. אני חשה חדווה עזה בהתבונני בעולם - אילנות, רקיע, פרחים, איוושת הרוח - בו ובכל ריחותיו, צורותיו, צבעיו".


[הקלטה] מתוך השיר "שובי לביתך" בביצוע איתי לוי:

♪ מה לך בחוץ, ילדה?

מנוח לא מצאה רגלך.

ציפור פצועה, חזרי אלי

ושובי לביתך ♪


פרופ' מודריק: זה היה סיפורה של ז'קלין כהנוב בשלושה מכתבים. אנחנו סיימנו להפעם. תודה לאבישי חורי על העריכה, לילי שנר על התסריט, לשחר מונטלייק על ההפקה וליעל עובדיה על התחקיר. תודה לניר לייסט וליואב צ'שנובסקי על עיצוב הפסקול והמוסיקה המקורית. תודה גם לארכיון ז'קלין כהנוב במכון "הקשרים" של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב ולדפנה לוי על תרגום המכתבים של כהנוב למשה דיין ולסאדאת. תודה מיוחדת לד"ר דוד רוזנסון, לעמיחי חסון ולאייל לויט מבית אבי חי. פרקים נוספים של "על החתום" מחכים לכם באתר בית אבי חי ובכל יישומוני ההסכתים.


[הקלטה] מתוך השיר "שובי לביתך":

♪ …זמר קטן.

שם צמח לענה,

שם נפש מרעידה מקור.

חלון אפל ותריס מוגף.

שובי לביתך.

סהר חצות גבוה,

אור על ענפי אילן,

תני לנפשך לשמוע

זמר קטן.

שאי עין למרום,

כבר סדק שחר מאפיר.

נעורה כבר ציפור אחת.

שובי לביתך ♪

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

21 views0 comments

Comments


bottom of page