על החתום - מכתב לאבא: פרנץ קפקא

הסופר החידתי והמבריק פרנץ קפקא הרבה לתעתע בקוראיו, אבל המכתב שכתב לאביו המתעמר הוא כביכול הטקסט הכי חשוף, אינטימי ופוצע שלו. למה כביכול? כי סיכוי טוב שגם זה תעלול קפקאי אופייני.

מנחה: ליעד מודריק | אורח: ד"ר עודד וולקשטיין

תאריך עליית הפרק לאוויר: 18/12/2022.

קריין: ‫אתם מאזינים להסכת של בית אבי חי.

[נגינה קודרת ומונוטונית]

פרופ' מודריק: תנו לי לצייר לכם תמונה - אבנים וביניהן ערימות של פתקים דחוסים. בתוך הפתקים האלה, שטמנו עולי רגל מכל העולם, כתובות בקשות, תפילות ומילים נרגשות. מדי פעם מגיעים אנשי תחזוקה ומפנים את הניירות הישנים כדי לאפשר לפתקאות חדשות למלא את מקומם [רשרוש נייר]. ‫בטח חשבתם על הכותל המערבי ‫בירושלים, ‫אבל אנחנו מדברים דווקא על ‫קברו של הסופר פרנץ קפקא בפראג. סביב המצבה שלו פזורים אינספור פתקים בשלל שפות. תמצאו שם אנגלית, גרמנית, איטלקית, צ'כית, צרפתית ועוד שפות רבות. [צליל חריטות כתיבה על נייר] "שלום פרנץ, באשר תהיה", נכתב באחד הפתקים, "בבקשה, חשוב על הבן שלי, ניקולא אררה. כדי שיזכה להיות מאושר יותר מכפי שהיינו אנחנו. מי יתן והגאונות שלך תעזור לגאונות שלו".

חלק מהפתקים האלה שמורים בארכיון של העיתונאית, המתרגמת והסופרת רות בונדי בספרייה הלאומית בירושלים, שם מתארים את קפקא בתור פטרון מוכי הגורל ושבורי הלב. אבל איך קפקא זכה למעמד הזה של מין קדוש חילוני? איזה שברון לב נמצא בבסיס היצירה שלו ומדבר למיליוני קוראים ברחבי העולם? התשובה לשאלה הזאת טמונה אולי במערכת היחסים שהוא ניהל עם אבא שלו, מערכת יחסים שהשאירה עקבות גם בחלק גדול מהיצירות שהוא כתב.

כדי לקבל הצצה למערכת היחסים הזאת, בואו נחזור ביחד לנובמבר 1919. אנחנו נמצאים ביישוב קטן צפונית לפראג, וקפקא בדיוק מתיישב לכתוב טקסט אוטוביוגרפי, היחיד שהשלים בחייו. קוראים לו "מכתב אל האב". [צליל כתיבה] "אבא יקירי", כתב קפקא, "לא מזמן שאלת אותי פעם אחת, למה אני טוען שאני פוחד ממך. אני, כרגיל, לא ידעתי מה לענות לך, קצת מפני שאומנם אני פוחד ממך וקצת מפני שכדי לנמק את הפחד הזה נדרשים פרטים רבים כל כך שבדיבור לא הייתי מצליח לחברם איכשהו יחד". קפקא תיאר במכתב כיצד אבא שלו, הרמן, פלש לכל מרחב בחייו, התייחס אליו בנוקשות והשפיל אותו ואת אחיותיו. יש שם מעל מאה עמודים בכתב יד צפוף שמגוללים מערכת יחסים שוברת לב.

בתחילת המכתב קפקא הדגיש שלמרות הזיכרונות הכואבים שלו מבית אבא הוא לא מטיח בו אשמה. [צליל כתיבה] "אני סבור שאינך אשם כלל בניכור שבינינו, אבל גם אני איני אשם כלל. אילו יכולתי להניע אותך להכיר בכך, כי אז אולי היינו משיגים לא חיים חדשים, לזה אנחנו כבר זקנים מדי שנינו, אבל מעין שלום. השפעת עליי כמו שהיה עליך להשפיע, ואינך מתבקש אלא לחדול לראות רשעות מיוחדת מצידי בכך שהובסתי ונכנעתי להשפעה הזאת".

אתם ואתן מאזינים ל"על החתום", הסכת מבית אבי חי, ‫הפודקאסט שמוציא מהמעטפות ‫מכתבים שכתבו אנשי ונשות רוח ‫מההיסטוריה היהודית והישראלית. ‫אני ליעד מודריק, ואנחנו מתחילים.

‫האבא הדומיננטי של קפקא, הרמן, ‫התחיל את הקריירה שלו כרוכל פשוט. אבל הוא כן היה איש מקצוע מוכשר, ‫ועם הזמן הוא הגדיל את העסק ‫והרחיב אותו לחנות כלבו מצליחה ‫[צליל קופה רושמת] שמכרה גם בגדים ובדים.

הרמן התחתן עם יוליה לבית לוי, ‫שהגיעה מבית יהודי מבוסס. ‫די מהר השניים האלה הביאו לעולם ‫את בנם בכורם פרנץ. הוא נולד בפראג, ‫ושם בעצם התגורר רוב חייו.‫ היו לו חמישה אחים ואחיות. ‫שניים מאחיו מתו בינקות, ‫כך שהוא גדל עם שלוש אחיות. ‫הוא למד בבתי ספר גרמניים, ‫אבל ביקר בבית הכנסת וחגג בר מצווה.

הצעד הבא היה לימודי משפטים ‫באוניברסיטת פראג, ‫ושם, בין מסדרונות הפקולטה, ‫הוא פגש בחור בשם מקס בְּרוֹד. ‫זו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה. ‫ועם השנים ברוד בעצם הפך ‫למי שהשפיע אולי יותר מכל ‫על פרסומו של קפקא כאחד מגדולי הכותבים ‫בספרות המודרנית.

צריך לומר, קפקא לא פרסם הרבה בחייו. הוא היה ספקן בנוגע לאיכות היצירה שלו, וזכה לתהילה בעיקר אחרי שנפטר. בשנים האחרונות לחייו הוא אפילו ביקש מברוד, החבר ההוא מהאוניברסיטה, שישרוף את כל הכתבים שלו [רחש אש בוערת]. כמו חבר טוב, ברוד עשה בדיוק ההפך ממה שקפקא ביקש ממנו, מה שזיכה אותנו ביצירות כמו "המשפט", "הטירה" או "מכתב אל האב".

קפקא אפילו הפך לדוקטור למשפטים, ‫אבל בזמן החופשי שלו ‫הוא חילטר כסוכן ביטוח, ‫תאמינו או לא, ‫ודווקא המקצוע היבשושי הזה ‫השפיע על הכתיבה שלו והזין אותה. ‫קפקא כל הזמן התעסק ‫בתחושת חוסר האונים של האדם ‫אל מול כוחות גדולים ממנו, ‫מה שקורה לא מעט לסוכני ביטוח.

ד"ר וולקשטיין: לפני המון-המון שנים לימדתי בספיר קורס שכותרתו, ‫ואני לא צוחק, כותרתו המוצהרת היא "פרנץ קפקא ‫לבעלי תפקידים בדימוס ‫בעיריות ומועצות בדרום".

פרופ' מודריק: זה ד"ר עודד וולקשטיין, סופר, מתרגם ומבקר ספרות.

ד"ר וולקשטיין: הגעתי… זה היה בבית אריאלה, ואני חוקר ספרות מן השורה מתחיל בקריאה נרגשת של צוואת קפקא, כן? אתם יודעים, האיש שציווה את יצירתו לשריפה. אתם זוכרים את הסיפור, כן? שהוא מבקש ממקס ברוד להשמיד את כל כתביו ולא להותיר זכר. ואני כולי באיזה יראת קודש מול הסופר שביקש להוליך את כל יצירתו לשכחה ודוֹמְמוּת.

פתאום צרחות, שאגות, השתוללות רבתי מולי. בהתחלה נבהלתי בהלה אמיתית ואני שואל, חברים, מה קרה, אמרתי משהו, עשיתי משהו? כשאני מתחיל לבודד קולות בודדים מתוך הקקופוניה, אני מתחיל לשמוע את האנשים, רובם באמת פקידים בכירים בפנסיה, פונקציונרים וותיקים, אומרים לי, [בהמחזה דרמטית] "מה אתה מקשקש? אתה לא רואה שהצוואה הזאת היא בעצם בהפוך על הפוך, שאם בן אדם מבקש להשמיד כל רשימת כביסה שהוא כתב אי פעם בעצם, כן, זה כינון עצמי מובהק. יש לנו בעצם… קפקא עובד על הכינון של הגאונות שלו, של המאסטריות שלו ובהפוך על הפוך הוא הופך את מקס ברוד המסכן על דרך השלילה לסוכן ספרותי חסר מעצורים. בעצם מה שהשמעתָ לנו עכשיו במסווה של איזה מין מפגן מזוכיסטי כזה של העלמה העצמית זה מנגנון הפצה ויראלי, זה חדר המכונות שיהפוך את קפקא למה שהוא. אנחנו לא רואים בצוואה הזאת שום דבר חוץ מעורמת פקידים וכוחנות טהורה".

עכשיו, אני הייתי המום [מגחך], פירק לי לגמרי את קפקא. בעצם כל הסמסטר היה בצורה הזאת - אני הבאתי קריאות מסורתיות יותר או פחות בקפקא, והם מעומק ניסיונם חשפו שם באמת דיאלקטיות אפלות של כוח ומונומנטים בלתי נראים של כינון, של תקפות, של נוכחות. גם התאפסותו מילאה את העולם. וזה היה מעלף. זה היה לקח בלתי נשכח בכל מה שנוגע ליצירת קפקא.

[רחש דפדוף וסגירת ספר כבד].

פרופ' מודריק: ברוך פליקס וֶלְטְש, עיתונאי וסופר ‫שהיה חבר קרוב גם של קפקא וגם של ברוד, ‫טען שבעולם של קפקא, הגורל ‫לובש תמיד צורה של מנגנון בירוקרטי. ‫עד היום אנחנו הרי מדברים ‫על "מצב קפקאי" כשאנחנו ניצבים בתחושה של אבסורד ‫או של חוסר אונים ‫אל מול הבירוקרטיה והמערכת הדורסנית.

ד"ר וולקשטיין: קפקא היה מאהב אקסטטי ‫של הבירוקרטיה, ‫היה סגן מנהל המכון לביטוח בתאונות עבודה. בדיקות גרפולוגיות מראות שרוב המכתבים של המנהל נכתבו על ידי קפקא. קפקא ניהל את המכון ביד רמה. כשהיה צריך לקרוע בבית המשפט איזה יצרן צעצועים שהתחנן על נפשו מפני גובה הפרמייה, אה, מי יעשה את זה בחוסר רחמים אופייני? כמובן, הֵר פרנץ.

פרופ' מודריק: ‫אבל כמו שכבר אמרנו, ‫קפקא לא הסתפק רק ביחסי הכוח ‫מול הבירוקרטיה. ‫הוא חזר ליחסי הכוח הכי ראשוניים - אלו שבין אדם לבין אביו מולידו.

כמו כולנו, קפקא השווה ‫כל הזמן בינו ובין אבא שלו. ‫ב"מכתב אל האב", ‫בתרגומה של אילנה המרמן, ‫הוא תיאר את עצמו כמי שיש בו ‫שמץ של משקע קפקאי, ‫לעומת הרמן האב שהיה קפקא אמיתי, ‫כלומר חסון, בריא, בעל תיאבון, קול חזק, כישרון דיבור. קפקא פנה לאביו ופרט: [צליל כתיבה] "היית שבע רצון מעצמך, עליון על העולם, בעל כוח התמדה, בעל תושייה, יודע את טבע האדם, נדיב במידת מה. היינו כה שונים זה מזה, ובשוני הזה כה מסוכנים זה לזה, שאילו רצה מישהו לחַשב מראש איך אני, הילד המתפתח לאט, ואתה, האיש הבוגר, נתייחס זה אל זה, יכול היה לשער שאתה פשוט תרמוס אותי עד שלא ישאר ממני כלום".

אפילו מבחינה חיצונית היה קשה לנחש שמדובר באב ובנו. נראה שאפילו קפקא בעצמו פקפק בזה לפעמים. [צליל כתיבה] "עצם הגופניות שלך הכריעה אותי", הוא כתב. "אני זוכר, למשל, איך לעיתים קרובות היינו מתפשטים יחד בתא מלתחה אחד. אני רזה, חלש, דק, ואתה חזק, גדול, רחב. כבר בתוך התא נראיתי לי עלוב ומסכן, ולא רק לפניך, אלא לפני העולם כולו, כי אתה היית לגבַּי אמת המידה לכל דבר".

לפי "מכתב אל האב", הרמן נתן לבן שלו סיבות רבות להרגיש קטן לעומתו במסגרת שיטות החינוך הייחודיות שהנהיג בבית. [צליל כתיבה] "אמצעי החינוך הרטוריים שלך, שהיו יעילים מעין כמותם ולא הכזיבו מעולם, היו גידופים, איומים, אירוניה, צחוק מרושע, וגם, כמה מוזר, רחמים על עצמך", כתב קפקא לאביו. "כשהתחלתי לעשות משהו שלא מצא חן בעיניך ואתה איימת עליי בכישלון, הייתה היראה מפני דעתך גדולה כל כך, שהכישלון, גם אם אולי עתיד היה להתמהמה, היה בלתי נמנע. כמה נורא היה לי למשל האיום הזה - 'אני אקרע אותך כמו דג'. על פי העוצמה שייחסתי לך, כמעט היית מסוגל לזה".

קפקא הדגיש שהרמן מעולם לא היה אלים פיזית כלפיו, אבל הפחד שיעשה זאת לעולם לא עזב אותו. "מעולם לא הכיתָ אותי באמת", הוא כתב, "אבל הצעקות, פרצופך שהאדים, ההתרה המהירה של כתפיות המכנסיים, המראֶה שלהן מונחות הכן על משענת הכיסא, כל זה היה לגבַּי כמעט גרוע עוד יותר. כמו אדם שעומד להתלות. אם אמנם יתלו אותו, הוא ימות וסוף פסוק, אבל אם הוא אנוס לראות את כל ההכנות לתלייה ורק ברגע שהלולאה מתנדנדת לו מול הפרצוף מודיעים לו שקיבל חנינה, כי אז אולי עתיד הוא לסבול מזה כל ימי חייו".

באחד הזיכרונות הקשים שהעלה קפקא על נייר המכתבים, הוא תיאר לילה שבו בכה וביקש מהוריו כוס מים, פחות מתוך צמא ויותר מתוך רצון פשוט בתשומת לב. האב הרמן התרגז, נשא את קפקא ממיטתו ונעל אותו במרפסת כשלגופו כתונת לילה בלבד. [צליל כתיבה] "קרוב לוודאי שאמנם הייתי ממושמע אחר כך, אבל בתוכי פנימה נגרם לי נזק", העיד קפקא. "עברו שנים ואני עוד סבלתי מן המחשבה המענה שהאיש הענקי, אבי, הסמכות העליונה, היה יכול לבוא כמעט בלי סיבה ולשאת אותי בלילה אל המרפסת. כלומר, עד כדי כך הייתי אפס בעיניו".

[רשרוש נייר].

פרופ' מודריק: אז היחסים בין קפקא לבין אבא שלו נשמעים… זוועה.

ד"ר וולקשטיין: [מגחך] תראי, הם נשמעים זוועה אם קוראים אותם במידה רבה דרך המיתולוגיה הקפקאית, שהיה לו חלק מכריע בייצורה ובעיצובה.

פרופ' מודריק: זה שוב ד"ר עודד וולקשטיין.

ד"ר וולקשטיין: אנחנו אולי נחשוב עליהם מחדש עוד בהמשך השיחה. אבל כן, ביומנים קפקא מספר על ביקור עם אביו בבית מרחץ, והוא אומר, "הצל שהטילו כנפות מעילך כיסה את העולם במידה כזאת שהרגשתי שאין לי ולו סנטימטר מעוקב אחד לקיים בו את קיומי הדל והממועט". הרמן קפקא - הגוי, בעל בעמיו, גבר-גבר, איש מצליח, בעלים של אחד מבתי הכלבו המשגשגים של פראג, לעומת האמא, שנתפסת, שוב, בתוך המיתולוגיה הפרטית של קפקא, זה הצד היהודי, הענוג, השברירי, הרוחני, העקור מן העולם, השרוי במחוזות אסתטיים. קפקא מעיד על עצמו שוב ושוב - אני הבן של אמא, בתור שכזה לא איכשר לחיים בעולם הזה, אני מנוע מן הקפקאיות, במובן הגוי כמעט, הגופני, האורגני, תאב החיים, ועל זה, אבא, מעולם לא סלחת לי.

מכלול היחסים עם האב, החוק, שעוברים רמות שונות של הכללה והפשטה ביצירת קפקא, כלומר, החל בעמידה הזאת מול האב שיוצא לבית המרחץ, במלוא כל העולם צילו, ועד באמת לתצורות המופשוטות ביותר של האדם שעומד מול חוק שהוא לעולם נבצר, מסותר, עמום, בלתי מושג, מטאפיזי במובן המצמית והמדביר ביותר, מפתה לפחות לתפוס אותם כנגזרות מוכללות, מתעצמות והולכות של העמידה הרועדת הזאת מול אב שאין לך שום דרך להקיף את שיעורו, להשיב לו תשובה, או להמשיך אותו, להיעשות לו לבן באיזושהי דרך. זאת נקודת המוצא. אני מקווה שאני אוכל אחר כך גם קצת לסבך אותה.

פרופ' מודריק: קפקא הסביר לאביו שהמניע לכתיבת המכתב הוא [צליל כתיבה] "כדי להרגיע מעט את שנינו ולהקל עלינו לחיות ולמות". המשאלה הזאת לא התגשמה. קפקא העביר את המכתב לאמא שלו, שקראה בו, אבל סירבה למסור אותו לאביו הרמן. קפקא עצמו נפטר חמש שנים לאחר מכן משחפת, בלי שהמכתב שלו הגיע ליעדו.

ד"ר וולקשטיין: בכל כתבי קפקא אין ולו מקרה אחד של מכתב, איגרת, שמגיעים לתעודתם. כלומר, העיכוב הכרוני, באמת הדיוור האינסופי… זאת אומרת, תחשבו על האיש מן הכפר שממתין עד בּוֹש ומונה את הפרעושים בזקנו הטטארי של השומר.

פרופ' מודריק: האיש מן הכפר הוא גיבור הסיפור הקפקאי המפורסם "לפני החוק", שחיכה על סף שער החוק, התחנן וייחל להיכנס פנימה, אבל נשאר בחוץ עד שמת.

ד"ר וולקשטיין: ‫תחשבו על ההודעה מהקיסר ‫ועל הנתין שממתין בחלון מעריב ‫להודעה שלא תגיע לעולם.

פרופ' מודריק: ‫כאן הכוונה לסיפור "מסר קיסרי". ‫זה סיפור על שליח שהתבקש להעביר הודעה ‫מהקיסר לאחד הנתינים, ‫אבל נחסם ונלכד בין המון אדם ‫ובתוך אולמות הארמון.

ד"ר וולקשטיין: קשה מאוד לחשוב על קפקא ‫במונחים פשוטים של מְעוּן אפקטיבי, כן? האיש באמת ‫המליך עליו ועלינו את השהות הכרונית, הבלתי ניתנת למיצוי.

פרופ' מודריק: כלומר, אתה אומר - הנחת המוצא של קפקא ‫זה שאם כותבים מכתב, הוא לא יגיע ליעדו.

ד"ר וולקשטיין: הוא לא יגיע. הוא יגיע, כמו שקורה תמיד אצלו הוא… במידה מסוימת היעד הוא העיכוב, ‫הוא התקלה הטכנית, הוא תאונת העבודה. ‫צריך לזכור, האיש היה מומחה ‫לביטוח מפני תאונות עבודה, ‫ואין סיפור של קפקא שלא מתפענח ‫במפתח הזה, ‫של תאונת עבודה במנגון הדיוור. במקרה הזה תאונת העבודה התרחשה בפועל ממש כשהמכתב הועבר לאמא, האמא כנראה לא העלתה לרגע אחד בדעתה למסור את המכתב הנורא הזה לאב. קשה להאמין שקפקא לא… כרגיל, חזה, תכנן, ביים את תאונת העבודה הזאת לאחרון הפרטים. יש מי שקורא את המכתב לאבא כמכתב מוצפן לאמא, לאמור שבעצם הדיון האמיתי במכתב זה על שיתוף הפעולה השקט של האמא והאופן שבו פרנץ במובן מסוים הופך לכליא ברק של השנאה השקטה של האב לאם, ואז יש כאן מכתב לאמא בתוך מכתב לאבא בתוך מכתב לאמא, ואנחנו שוב בלולאה קפקאית טיפוסית ומייאשת.

[רחש דפדוף וסגירת ספר]

פרופ' מודריק: היה אפשר אולי לחשוב שיש כאן עוד מכתב אישי וטעון בין אב לבנו, אבל כשמעמיקים בו, מתגלה העולם הספרותי הקפקאי כמעט בכל פסקה. למשל, קפקא הזכיר במכתב כיצד הרמן קילל אדם שלא הכיר והשווה אותו לשרץ, נשמע מוכר? השרץ הזה כמובן מהדהד את "הגלגול", אחד מהסיפורים המפורסמים ביותר של קפקא, שעוסק באדם בשם גרגור סמסא שהתעורר בוקר אחד מחלומות טרופים וגילה שהפך במיטתו לשרץ ענקי.

בעמוד אחר במכתב קפקא תיאר את הרמן בצורה גרוטסקית במיוחד - [צליל כתיבה] "ליד השולחן היה מותר לעסוק אך ורק באכילה, אבל אתה ניקית וגזזת לך את הציפורניים, חידדת עפרונות וניקית את האוזניים בקיסמים לשיניים".

מי שמכיר את הכתבים של קפקא בטח לא הופתע מהדינמיקה המורכבת בין האב לבין בנו. הסופר הפורטוגלי, ז'וּזֶה סאראמאגוּ, זוכה פרס נובל, טען כי "האב המתנגש בבנו, והבן המתנגש באביו, הוא עמוד התווך של כל יצירת קפקא, ממנו היא נגזרת, כמו ענפי העץ היוצאים מן הגזע".

"גזר הדין" הוא סיפור ידוע של קפקא, שבו סוחר צעיר בשם גיאורג מתאבד לאחר שאביו מצווה עליו לעשות כך. סאראמאגו מזכיר את הסיפור הזה וגם את הרומן "המשפט" של קפקא, שבו מתואר אדם בשם יוזף ק', שנאשם בפשע לא ברור. קפקא כותב - "ברגעיו האחרונים, כשצל המוות כבר קרוב, הוא מוצא את עצמו חושב, כמו בחשבון נפש אחרון, איך לא ידע למלא את תפקידו עד תום, איך לא הצליח לחסוך עבודה לשלטונות", כלומר, לאביו.

ד"ר וולקשטיין: לעיתים קרובות מדברים על… האב הקפקאי, לגלגוליו השונים, כאב מחוקק, כאיזה גילום דרקוני, מוחץ של החוק. אבל כבר במכתב, ועוד יותר מכך, באגפים אחרים של יצירת קפקא, זה דיוקנו של אב שהיה במובן מסוים אי-חוק מוחלט. כן, אב קפריזי, שכוחו הערום איננו ניתן לאירגון ולעיצוב במונחים של חוק. ואם תרצי, בעיניי זאת נקודת המוצא במחשבה על כל יצירת קפקא. כלומר, פעם אחר פעם, מתחת לגלימת השופט מציץ חלוקו המרובב של השוחט בבית המטבחיים. כלומר, גם כשאתה אחוז בקרביו של החוק… יוזף ק' ב"משפט" הוא בתוך החוק, הוא מתעכל בבני מעיו של החוק, אבל את החוק הוא לא יודע, הוא בתוך החוק ובכל זאת השאלה היא איך להגיע לחוק. החוק נתון בהסתר פנים כרוני אצל קפקא. ובעיניי, אם כבר הזכרת את "גזר הדין", הרגע הנורא ביותר ב"גזר הדין", והמפתח לכל הטקסט - גיאורג מסתכל על אביו באחד השלבים של הדיאלוג הקטלני ביניהם ואומר לו: אתה קוֹמֶדְיָינְט, אתה שחקן. ואז יש תיאור בלתי נשכח של פיק הברכיים - באותו רגע הברכיים של גיאורג הופכות למים, וזה מה שהורג אותו. במובן מסוים קפקא הקדים את סטיבן קינג ושות' בחצי מאה לאמור אימת האב הליצן. אבא, אתה שחקן, אתה הופך את הדרמה האדיפלית למערכון זול, למלודרמה יידית עתירת קלישות, אתה לא מוכן ולו לרגע אחד לעטות על פניך ברצינות אפילו את המסכה של האב הרע, מאחורי המסכה של האב הרע שהבטיחו לי בסיפורים מציצים פעם אחר פעם פני הליצן הדמנטי. זאת האימה בתמציתה.

פרופ' מודריק: אבל על אף שכנראה היו רגעים של אימה בין קפקא לבין אבא שלו, אולי עדיף שלא להאמין לכל מילה שכתובה ב"מכתב אל האב".

ד"ר וולקשטיין: אני מחייך כי לא מזמן קראתי איזה ביוגרפיה חדשה שהאחיות אומרות, סך הכל הרמן היה בחור די בסדר, מלא כוונות טובות וכו' וכו'. צריך להגיד שקפקא באמת ממשיך לתעתע בנו. אתם יודעים, אנחנו קוראים את קפקא בתור הבן הנצחי. הוא לא רק הבן הנצחי. קפקא מעולם לא היה הפקיד הקטן שהיה משרך את רגליו בחוסר חשק לעבודה כפויית טובה ואז מפצה את עצמו בכתיבת משלים מטפיזיים בערוב היום או אחרי ארוחת ערב איומה ונוראה עם הורים בלתי נסבלים. נניח את כל זה בצד. אתה קורא טקסט של קפקא, אתה קורא, מחזר לפתחו של חוק, החוק של הטקסט, שלעולם אינו מתגלה, הוא לעולם נבצר, מתעתע, סתור, מקודד. וקפקא הוא האב הבלתי מתגלה, אומן המסכות שהופך אותך למחזר מותש ומיוזע, תמיד על גבול, תמיד על סף, תמיד בפתח. נדמה לך שהתייצבת בשורה הזאת, אז הנה הכל מתהפך בשורה הבאה. ואתה מסתחרר, לפעמים עד בחילה ממש, ברכבת ההרים הזאת שקשרו אותך אליה ללא רחם. כך שקפקא במובן מסוים בכתיבתו, בניהול הכמעט סדיסטי של החוק של הקריאה ושל היחסים האבודים מראש של הקורא עם החוק הלא נַעֲנֶה הזה, מתפקד במידה רבה כאב, אב ממש, אב מתעמר ממש בתבנית התעמרותו של האבא אי-חוק שדיוקנו עולה בסיפורים.

[רחש דפדוף וסגירת ספר].

פרופ' מודריק: ‫אני לא יודעת אם קפקא היה חותם ‫על התיאור שלו כמין אב מתעמר, ‫אבל במכתב הוא מודה ‫שדווקא האב הממשי שלו ‫היה לפעמים די בסדר. ‫[צליל כתיבה] "למרבה המזל", הוא כותב, "‫היו גם מקרים יוצאים מן הכלל, ‫לרוב בשעה שסבלת בשקט, ‫והאהבה והרצון הטוב ‫היו גוברים בכוחם על כל מה ‫שעמד בדרכם, ‫יוצאים מהלב ונכנסים אל הלב", הוא כתב. "למשל, כשבימי הקיץ החמים, אחרי ארוחת הצהריים, הייתי רואה אותך מנמנם לך קצת בבית העסק, עייף, מרפקייך על הדלפק. או כשהיית בא בקיץ בימי ראשון, תשוש לגמרי, אל מקום הקַיִט שלנו. או כשאימא הייתה חולה במחלה קשה ואתה נשענת אל ארון הספרים, מרעיד מבכי. או בזמן מחלתי האחרונה, כשבאת אליי חרש, נעמדת על הסף, ורק מתחת את צווארך כדי לראות אותי במיטה, ומתוך התחשבות רק ברכת אותי בידך. בזמנים כאלה הייתי נשכב על המיטה ובוכה מרוב אושר, וגם עכשיו אני בוכה בשעה שאני כותב זאת".אלה הם רגעים שבהם מחסום הנוקשות שבין האב לבין בנו התפורר, והם בולטים במיוחד על רקע קשיי התקשורת הקבועים בין השניים האלה.

אולי בגלל מחסום התקשורת הזה היה קשה לקפקא לזהות את נקודות הדמיון ביניהם, כמו למשל הריחוק של שניהם מהמסורת. [צליל כתיבה] "גם ביהדות לא מצאתי הצלה ממך", העיד קפקא. "בילדותי האשמתי את עצמי על כך שאיני הולך די לבית הכנסת, איני צם וכולי. הייתי סבור שלא לי עצמי אני עושה בזה עוול, כי אם לך. בבחרותי לא הבנתי איך זה שאתה, שיהדותך שווה כקליפת השום, יכול לבוא אליי בטענות, שאיני מתאמץ לקיים גם אני משהו דומה ללא כלום הזה. ארבעה ימים בשנה היית הולך לבית הכנסת, אומר בסבלנות את התפילה כדי לצאת ידי חובה, ולפעמים ידעת להפתעתי לשלוף לי בסידור את הפסוק שהמתפללים עמדו בו באותו רגע. וכך העברתי שם את השעות הרבות בפיהוקים ובנמנומים".

במקום להאשים את אבא שלו, נראה שקפקא פשוט האשים את עצמו, במשפט שמגלם בתוכו את המהות של המכתב כולו בעצם - [צליל כתיבה] "איבדתי במחיצתך את הביטחון העצמי ובמקומו קיבלתי תודעת אָשָׁם אינסופית", הוא כתב.

במקום אחר, קפקא טען שכישרון הדיבור שלו אבד לו אל מול דמותו המאיימת של האב. את המילים הוא מצא בחזרה רק שניגש לכתיבה, שהפכה עבורו למקום מפלט. [צליל כתיבה] "מצאתי לי מקלט בטוח", כתב, "יכולתי לנשום בהקלה. אבל גם המקלט הזה לא היה מוגן לחלוטין, עדיין לא הייתי חופשי. כתיבתי נסבה עליך. הרי רק תיניתי בה את צרותיי שלא יכולתי לתנות בחיקך". קפקא סיפר איך אביו שלח לו הערות "בנימה צרודה איומה של זעם ושל הרשעה", כלשונו. והוסיף, "כיום אני רועד מפניה פחות מאשר בילדותי, רק מפני שאת רגש האשמה הבלעדי של הילד החליפה חלקית ההכרה ששנינו חסרי אונים".

אני רוצה לשאול כמה מבחינתך, ‫קודם כל כקורא, ‫אבל גם כמובן כחוקר, ‫כמה המכתב הזה חשוב? כדי להבין את קפקא אנחנו צריכים לדעת ‫על היחסים שלו עם אבא שלו?

ד"ר וולקשטיין: ‫אני חושב שכן, ‫ובלבד שלא נתפתה לראות ‫במכתב אמת ביוגרפית בלתי תלויה, מין מפתח גנבים שפותח כל דלת. דווקא מול המבוכה שיצירת קפקא יוצרת נורא מפתה להגיד אה, הנה, הנה האמת הניצחת, הנה החיים ועכשיו מתוך הנקודה הארכימדית הזאת עליה אפשר להעמיד את כל היקום הקפקאי על מבוכיו ומוצאיו. צריך לזכור שהמכתב לאבא הוא עוד יצירה בקורפוס הקפקאי, צריך לזכור שמושג המכתב הוא אחד המושגים הטעונים, הסבוכים והמוּקָשִׁים בכל יצירת קפקא, אף פעם לא ברור ממי ולמה ולאן. אני חושב שכל מה שקפקא כתב, כולל הצוואה, צריך באמת לקרוא במידה רבה בקוד אסתטי וביחס למכלול יצירתו. אז בוודאי שהמכתב חשוב ובוודאי שהוא שואל אולי את השאלה האינטימית ביותר על העמדה של קפקא מול האב, החוק, הכוח, אבל אני חושב שצריך לראות בו עוד כוכב בגלקסיה הקפקאית המתפשטת ולא איזה מקור סמכות בלעדי לפיצוח של התעלומה הקפקאית. במובן מסוים, העמדה של הקורא מול קפקא היא סוג של חוסר אונים נרכש ואולי בגלל זה היצירה הזאת עוררה עליה כזאת מתקפה פרשנית בלתי פוסקת.

[הקלטה] מתוך השיר "Lover, Lover, Lover" בביצוע לאונרד כהן:

♪ I asked my father, I said “Father, change my name”

The one I’m using now it’s covered up with fear”… ♪

פרופ' מודריק: ‫זה היה סיפורו של פרנץ קפקא ו"המכתב אל האב". ‫אנחנו סיימנו להפעם. ‫תודה לאבישי חורי על התסריט והעריכה, ל‫אריה גולדין על ההפקה ‫ולשירה מאירי על התחקיר. ‫תודה לניר לייסט וליואב צ'שנובסקי על עיצוב הפסקול ועל המוסיקה המקורית. תודה מיוחדת לד"ר דוד רוזנסון, לעמיחי חסון ולאייל לויט. פרקים נוספים של "על החתום" מחכים לכם באתר בית אבי חי ובכל יישומוני ההסכתים.

[הקלטה] מתוך השיר "Lover, Lover, Lover":

♪ He said, "I locked you in this body, I meant it as a kind of trial

You can use it for a weapon or to make some woman smile"

Yeah and lover, lover, lover, lover, lover, lover, lover

Come back to me