top of page

על החתום - שלוש בקשות ממובארק: הרב עובדיה יוסף

הרב עובדיה יוסף העביר במצרים שנים סוערות, שבמהלכן הוא אפילו נחשד בריגול. הקשר שלו עם מדינת הפירמידות נמשך בהתכתבות עם ידיד מפתיע - הנשיא לשעבר חוסני מובארק, "השם ישמרהו ויחייהו".


מנחה: ליעד מודריק | אורחת: הרבנית עדינה בר־שלום


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 20/08/2023.

קריין: ‫אתם מאזינים להסכת של בית אבי חי.

פרופ' מודריק: [צליל חריטות כתיבה על נייר] "לכבוד ידידינו הדגול והיקר, מר חוסני מובארק, השם ישמרהו ויחייהו, הנשיא של ארץ מצרים. שלום וישע רב! קיבלתי את איגרתך המעולפת בספירים, בה שמחתי מאוד לשמוע שמצב בריאותך שפיר, וכי הינך ממשיך לשאת, כבעבר, בעול הנהגת עמך, והנני מאחל לך אריכות ימים ושנים, בבריאות טובה, בכל טוב והצלחה. הנני מברך את כלל המנהיגים והעמים, מצרים, ירדנים ופלסטינים, השותפים והרוצים בהצלחת התהליך החשוב של השגת שלום באזורנו ומניעת שפיכות דמים. יהי רצון שתאריכו ימים ושנים, ושתצליחו בפועלכם למען השלום, ויכון השלום באזורנו. בברכה וידידות רבה, עובדיה יוסף, ראשון לציון, נשיא מועצת חכמי התורה".

אז אני לא יודעת כמה נשיאים מצריים קיבלו בחייהם מכתב שכלל ביטויים כמו "השם ישמרהו ויחייהו" או "מעולפת בספירים", במקרה של הנשיא לשעבר מובארק זה היה עניין שגרתי למדי. הרב עובדיה יוסף, אחת הדמויות המפתיעות בציבוריות הישראלית, שמר על קשר חם וקרוב עם מובארק. זאת לא הייתה חברות נטו והיו שם אינטרסים מדיניים ודתיים, אבל קשה לפספס את החיבה ששני המנהיגים האלה הרגישו אחד כלפי השני. אגב, כשאומרים על איגרת שהיא מעולפת בספירים, אם תהיתם, מתכוונים שהיא יפה ומשובחת במיוחד. אני מתכוונת לאמץ את הביטוי הזה, הוא די מעולף בספירים.

בכל מקרה, חוץ מהידידות המסקרנת של הרב עובדיה עם מובארק, המכתב מ-2010 שאיתו פתחנו מעיד על המעורבות הפוליטית של הרב, שלא היסס להשמיע את הדעות שלו גם כשנחשבו שנויות במחלוקת, כמו שכולנו זוכרים. ובנוסף לכל אלה, בין השורות המכתב הזה מהדהד גם את הקשר העמוק שהיה לרב עובדיה עם אדמת מצרים, שעליה הוא בילה כמה מהשנים הדרמטיות והמשמעותיות ביותר בחייו.

[מנגינה קצבית המלווה צליל כתיבה]

פרופ' מודריק: אתם ואתן מאזינים ל"על החתום", הסכת מבית אבי חי, ‫הפודקאסט שמוציא מהמעטפות ‫מכתבים שכתבו אנשי ונשות רוח ‫מההיסטוריה היהודית והישראלית. ‫אני ליעד מודריק, ואנחנו מתחילים.

[מנגינה אוריינטלית]

פרופ' מודריק: בשנת 1920, ברובע היהודי שבבגדד בירת עיראק, נולד התינוק עובדיה יוסף לבני הזוג גורג'יה ויעקב. כשהוא היה בן 4 המשפחה עזבה את עיראק, עלתה לארץ ישראל, והתיישבה בשכונת בית ישראל בירושלים. האבא, יעקב, שבבגדד היה סוחר זהב וכסף, פתח בירושלים חנות מכולת כדי לפרנס את המשפחה. איך נגיד את זה… זה כנראה עבד רק חלקית. הרב עובדיה עצמו נשאל על המצב הכלכלי של המשפחה בימים ההם וענה "ניתן לומר שהוא היה בינוני".

בגיל 9, בזמן שילדים אחרים בנו מחנה בחצר, עובדיה הצעיר השמיע לרבנים שלימדו אותו משניות מתוך חמש מסכתות שונות שידע בעל פה ועוד כמה פרקים מהגמרא. בגיל 15 הוא סיים את הש"ס, כלומר למד את כל סדרי התלמוד, כולל הפירושים של רש"י ותוספות. בגיל 18 הוא עשה את זה שוב, ובגיל 20 הוא כבר הוסמך לרבנות. בקיצור, פנומן. ארבע שנים מאוחר יותר הרב עובדיה התחתן עם מרגלית פטאל, ילידת העיר חַלַבּ שבסוריה. עם השנים נולדו להם 11 ילדים, 6 בנות ו-5 בנים. בלי עין הרע, כמו שאומרים.

אבל הסיפור של הפרק הזה מתחיל כשהרב עובדיה עוד היה אב צעיר, רק לשני ילדים - עדינה ויעקב. זה היה לפני שמוּנה לרב הראשי, והרבה לפני שהפך למנהיג המיתולוגי של תנועת ש"ס. הוא היה אז בן 27, ואנשי הקהילה היהודית במצרים הזמינו אותו לכהן כאב בית הדין בקהיר וכסגן הרב הראשי של המדינה כולה. אחרי הרבה התלבטויות הרב עובדיה ואשתו מרגלית החליטו להסכים להצעה.

עדינה: החיים במצרים מבחינתי היו ממש ילדות מאושרת נפלאה.

פרופ' מודריק: זו הרבנית עדינה בר-שלום, מייסדת המכללה החרדית הראשונה בישראל וכלת פרס ישראל, בתו הבכורה של הרב עובדיה יוסף.

עדינה: אני זוכרת את הטיולים שלנו לפירמידות, את הטיולים שלנו לגן החיות, את הבילויים עם חברים של אבא… סליחה, תלמידים שלו, אבל הוא קרא להם חברים כדי להנגיש את עצמו אליהם, כדי שהם לא ירגישו ריחוק, כדי שהם יוכלו להתקרב וללמוד, דרך ההתקרבות הזו גם ללמוד ולהשתתף בשיעורים שלו.

פרופ' מודריק: אבל לצד הפירמידות וגן החיות היו גם אירועים אחרים, פחות נעימים.

עדינה: כשאנחנו הסתובבנו במצרים, רחובות ענקיים, הכל נראה… אולי מפני שהייתי ילדה, הכל נראה מאוד-מאוד גדול, רחב. ובאחת היציאות שלנו אבא הלך עם מגבעת, ורצו אחרינו ילדים וזרקו עלינו אבנים, וצעקו, "תחזרו… תסתלקו מכאן, ציונים". בערבית - يا صهيونين روحوا البيت [יא צהיונין רוחו אלבית]. ואבא ואמא נבהלו, חיפשו מקום להסתתר. אבא זרק את המגבעת באיזושהי סמטה. ונכנסנו לצלמנייה. וסידרו אותנו יפה, אמא קשרה בחזרה את הסרט על השיער. והצטלמנו. אני זוכרת את הרגע שהצלם שואל אותם, "אתם רוצים משהו?". ונכנסנו מבוהלים. אמא גמגמה, אבא אמר, "אנחנו רוצים להצטלם". צריך להעסיק את הצלם כדי שהמנוולים בחוץ יעלמו מהתמונה.

פרופ' מודריק: בני המשפחה הגיעו למצרים בתזמון מתוח במיוחד. השנה הייתה 1947 ותוך כמה חודשים פרצה בארץ מלחמת העצמאות. כמו שאפשר לנחש, השלטונות המצרים לא ממש אהדו באותה תקופה, לא את העם היושב בציון ולא את הנציגים שלו במצרים.

עדינה: אני זוכרת מקרה אחד שהותיר בי רושם עז מאוד-מאוד. אבא נתן את השיעורים בעברית, הוא הפך בעקבות זה לחשוד בעיני השב"כ המצרי [צוחקת קלות]. ושמו שוטרי חרש ללוות אותו ולראות עם מי הוא נפגש, עם מי לא. באחד הערבים הם עלו הביתה וביקשו מאבא לדעת היכן הוא שם את הנשק שלו. כמובן שאימי נבהלה מאוד, לקחה את שנינו, אותי ואת אחי יעקב, והיא אמרה לנו ללכת וכל ילד לתפוס את הרגל של אבא ולא לזוז גם אם ימשכו אותנו בכוח.

אנחנו עדיין חשבנו שזה סוג של משחק. נכנסנו לחדר, ראינו את האנשים האלה, והתעלמנו, הלכנו וחיבקנו את אבא. מה יותר כיף מלחבק את אבא? והשוטרים אומרים לו… מוציאים אקדח, שמים על השולחן. ואנחנו רואים ועדיין לא נבהלים ולא שום דבר. הם אומרים לו, "בטוח שיש לך נשק". אבא מצביע על הספרים שלו והוא אומר, "הספרים, ספרי הקודש האלה, הם הנשק שלי. אני איש דת, אני לא מחזיק נשק ביד". והם אמרו לו, "לא יכול להיות. אתה בא מישראל, אתה האויב שלנו, ואתה מחביא פה נשק". אמא שלי התחילה לבכות. והם… אחד מהם משך אותי כדי לשחרר אותי מאבא שלי. תפסתי את אבא בכל הכוח וצרחתי בבכי. גם אני וגם אחי יעקב, שנינו התחלנו לבכות. והשוטרים לא ידעו מה לעשות. הם התחננו לאבא שלי שישחרר אותנו.

בסופו של דבר, הם ויתרו ויצאו ואז אני שאלתי את אבא איך הספרים מגנים עליו. אז הוא אמר, "זה דבר קדוש והוא שומר עלינו. אנחנו לומדים תורה וזה שומר". אני לא הבנתי. ימים אני הסתכלתי, ישבתי וחיכיתי שאיזה יד תצא מאחד הספרים ותוציא גם אקדח. ואקדח יורה, כן? אז זה מגן עליו. כך שהתפיסת עולם שלנו הייתה שאנחנו מצד אחד חיים בגן עדן, ובצד השני צריך שישמרו על אבא. זה דיסוננס כזה גדול בשביל ילדים, שהפחד הוא נעלם. אנחנו כאילו חיים בסוג של גן עדן, עם נגיעות קטנות שלא מובנות לנו.

פרופ' מודריק: אבל אקדחים שלופים לא היו האתגר היחיד שניצב בפני הרב עובדיה באותם ימים. אמרנו, הוא היה אז בן 27 והוא מצא את עצמו כנציג היחיד כמעט של היהדות במדינה זרה, בתוך קהילה יהודית שלא ממש התעניינה בשיעורי דת. בלי אינטרנט ובלי רבנים מסביבו לא היה לו כמעט עם מי להתייעץ, והוא נדרש פחות או יותר להמציא גם את התפקיד וגם את המנהיגות הדתית שלו עצמו.

עדינה: זו קהילה מאוד עשירה, לא דתית. ואבא נסע לשם כדי להחדיר בהם יהדות. והוא צריך היה לעשות את זה מאוד בחוכמה. כולו היה בן 27, הוא לא היה איזה זקן בא בימים שהיה לו, נקרא לזה, ניסיון חיים. הוא היה בן ישיבה קודם, הוא נסע בשביל הפרנסה, הוא לא נסע רק בשביל הרוחניות. אז מצד אחד הוא ידע איך למשוך אותם בזה שהוא קרא להם חברים ולא תלמידים. מצד שני, היה לו די קשה. ואז הוא הרגיל את עצמו את כל הדברי תורה ללמד דרך סיפורים. הוא הרגיל את עצמו, וזה עבד יוצא מן הכלל. סיפורים תמיד מתקבלים טוב אצל כל אדם. סיפורי החסידים, הוא תרגם אותם לארצות המזרח ולמנטליות המזרחית. אנחנו הילדים לא ידענו מילה אחת עברית כשהגענו לישראל. הכל היה בערבית - לשיר, לרקוד. העוזרות לימדו אותנו איך שרים, איך רוקדים, ריקודי בטן, הכל.

פרופ' מודריק: עד כמה את חושבת שהתקופה הזאת במצרים עיצבה את המשך דרכו של אביך?

עדינה: בוודאי שהיא עיצבה. הוא המשיך קודם כל לתת שיעור לאנשים בשפה שהם מבינים אותה, ולא להיות בשפה גבוהה-גבוהה. את השפה הגבוהה הוא שמר לבני הישיבות, הוא שמר לתלמידי חכמים. הוא הסביר כמו שמסבירים לילד. והוא הכניס לתוך השיח בדיחות, אפילו שפה שכאן בארץ קצת הייתה נלעגת. הוא לא חשש מאף אחד. מאוד היה חשוב לו למשוך את האנשים בצורה שמקובלת גם עליהם ולא לשעמם אותם. הדבר הכי נורא אם הוא ראה מישהי שנרדמה.

פרופ' מודריק: אבל אפילו יותר נורא מזה מבחינתו היה המצב של הכשרות במצרים.

עדינה: אבא רצה להכשיר את בית החולים היהודי במצרים. בית חולים יהודי, לא ערבי. אבל כדי להכשיר אותו הקהילה צריכה לתרום כסף, וזה עולה הון תועפות. הקהילה אמרה שלבית החולים מגיעים אנשים חולים ואין צורך שהם יאכלו כשר. הוא אמר אם הייתה זו קהילה ענייה שאין לה מה לאכול, עוד הוא היה מבין את ההתנגדות, אבל מצב הקהילה הוא ממש טוב ולמה שאנשים יאכלו לא כשר אם בעזרת כסף… כולה כסף. נאבקו, נאבקו, והוא התפטר. הוא איים עליהם בהתפטרות, והם לא קיבלו את דעתו, והוא התפטר. אימי ילדה את שני הילדים בבית בגלל הסיבה הזו. אני זוכרת את הלידות של האחים שלי. לא הייתי בתוך החדר בזמן הלידה, אבל שמעתי את הזעקות שלי אימי, וזו חוויה איומה.

פרופ' מודריק: מבחינתו זו הייתה תחושה של כישלון, של משבר?

עדינה: משבר מאוד קשה. אנחנו לא תכננו לחזור לישראל. יכול להיות שזה היה באופק כל הזמן שאנחנו נחזור, אבל זה לא היה ברגע הזה. אנחנו נשארנו שנה ללא… כשנשארנו עוד במצרים, ללא שכר, ודי מהר גם נאלצנו לוותר על הדירה שגרנו בה. וגרנו אצל ידידים, חכם מעתוק דאבי ואשתו הֶלָה. ושם קיבלתי את השיעור הראשון בהשכלה, שיעור נפלא. אנחנו ילדים קטנים, רצים בבית ומשתובבים, והֶלָה אומרת לנו, "ילדים, שקט, עכשיו הבנות מכינות שיעורים. יש להן מבחן מחר, אתם לא מתרוצצים ולא משחקים, הבנות צריכות להיבחן מחר". אני זוכרת את זה כמו היום. זה היה השיעור הראשון שגם בנות לומדות, לא רק בנים. לא ראיתי את אימי קוראת, ראיתי את אבי לומד כל הזמן, אז חשבתי שזה נחלתם הבלעדית של הגברים. וכשהגענו לארץ ישראל ואבי אמר, "היא תלך לבית יעקב", שמחתי מאוד שגם אני הולכת ללמוד לקרוא ולכתוב, כל כך רציתי את זה.

פרופ' מודריק: השליחות של הרב עובדיה במצרים אמנם נגמרה בטונים צורמים, אבל למדינת הפירמידות נשמר מקום מיוחד בלב שלו גם עשרות שנים אחר כך. כשהוא היה יושב וכותב פסקי הלכה אל תוך הלילה, הוא נהג להאזין לקלטות של זמרים מצריים גדולים, כמו מוחמד עבד אל-והאב ואוּם כּוּלְתוּם. רק שמדי פעם, לפני שהשיר התחיל, הוא היה מסנן "ימח שמם" לעבר הטייפ, אבל בכל זאת ממשיך להקשיב בהנאה.

חוץ מפסקי הלכה, הרב עובדיה כתב גם מכתבים, המון מכתבים - לחבריו הרבנים בארץ ובחו"ל, למוסדות תורניים, ברכות למכרים, הכל. הארכיון שלו בגבעת שאול מלא בעשרות קלסרים עם מאות אלפי מכתבים שהרב כתב ושכתבו לו. את המכתב הראשון לנשיא המצרי מובארק הוא שלח בעקבות טביעת הצוללת הישראלית אח"י דקר בינואר 1968.

[הקלטה] קריין חדשות: חיפושים נרחבים נערכו אחרי הצוללת דקר שנעלמה בדרכה לנמל חיפה. בין המחפשים נמצאו גם כוחות ים ויבשה של ארצות הברית, יוון, טורקיה ובריטניה. תשדורות הועברו…

עדינה: אח"י דקר טבעה, ואמרו שזה על יד חופי מצרים. ונשאלו המון שאלות - האם הטביעו אותה, האם צפו אנשים ולקחו אותם, האם כולם נהרגו או לא. אף אחד לא ידע מה גורל האנשים שהיו באונייה הזאת, חיילי חיל הים. והוא שלח מכתב למובארק והוא ביקש אותו בשם האנושיות לברר כדי שהמשפחות שלהם ידעו מה קרה ליקירים שלהם. ומובארק אמר שלא צפה שום אונייה, אף כלי לא גילה את דקר, אף אחד לא יודע שום דבר על זה, ואם הוא ישמע משהו, אפילו לא נעים, הוא מבטיח שהוא יידע את הרב, מפני שהוא משוכנע שהם כולם נהרגו שם. אני חושבת שמובארק התפעל מזה שאדם כמו אבא היה במצרים ואחר כך נהיה אדם כל כך חשוב בישראל, אני חושבת שהוא התפעל מזה.

פרופ' מודריק: מכתב אחר, מ-1989, היה מכתב פומבי שכתב הרב עובדיה לקהילה היהודית שעזב בקהיר יותר מ-40 שנה קודם לכן. הטריגר - החלטה לפנות מאות קברים מבית הקברות היהודי בעיר ולסלול כביש ענק באמצע בית הקברות.

[הקלטה] הרב עובדיה יוסף: יודע אני דבר אחד, שבמצרים עשו כביש על בית הקברות היהודי. שם טמונים גדולי עולם ובתוכם רבי חיים כפוסי בעל הנס היו קוראים אותו.

פרופ' מודריק: בשלב הזה הרב עובדיה יוסף הוא כבר אחד מהפוסקים המשפיעים בעולם ההלכה היהודי, חתן פרס ישראל לספרות תורנית שנודע כמר"ן וכראשון לציון, וכך הוא כותב: [צליל כתיבה] "כואב ונחרד ליבנו על השמועה כי באה אודות הכוונה לסלילת דרך בתוך בית הקברות היהודי של הקהילה הקדושה בקהיר. סלילת דרך על קברים או אילוץ לפנות קברים עתיקי יומין כדי להשתמש במקומם הוא דבר חמור מאוד ואסור בהחלט לפי דתנו הקדושה, והוא בזיון וחרדת הדין לנפטרים. אני פונה בבקשה נחרצת אצל כל מי שהיכולת בידו, להסביר לממשלת מצרים את חומרת הדברים הנ"ל ולבקשם בכל לשון של בקשה להימנע מזה".

אבל זה לא ממש עבד. ממשלת מצרים לא מהרה לגנוז את התוכנית, והגורל של בית הקברות המשיך להטריד את הרב עובדיה במשך חודשים ושנים. הוא, אגב, לא הסתפק בבקשה הכללית להסביר לממשלת מצרים את חומרת הדברים, אלא קם, עלה על מטוס, והסביר את זה בעצמו.

[הקלטה] הרב עובדיה יוסף: מיד לקחתי מקלי ותרמילי ונסעתי למצרים. מובארק הנשיא.

פרופ' מודריק: ב"בית מאור ישראל", הארכיון של הרב עובדיה שמנהל הבן שלו, הרב משה יוסף, מצאנו את דפי היומן של הרב מאותה תקופה. יש שם תיאור מפורט של הנסיעה למצרים והפגישה עם מובארק, השותף שלו להתכתבויות. הרב עובדיה באמת פעל שם לטובת בית העלמין בקהיר, אבל גם לקידום הסכמי שלום, ואפילו למען הצלת חיים של אזרח ישראלי שנידון למוות במצרים אחרי שנעצר בגלל הברחת סמים. הנשיא מובארק שלח מכוניות שרד שיאספו את הרב עובדיה ואת הפמליה לבית שלו ליד אלכסנדריה.

[הקלטה] הרב עובדיה יוסף: היה מובארק, קיבל אותנו באיזה כבוד, כבוד מלכים, והתחלנו לבקש אותו כך וכך, התוואי הזה… זה פוגע בקברות היהודים.

פרופ' מודריק: [צליל כתיבה] "הגענו בשעה עשר ורבע אל ביתו וקיבל אותנו בספירים ובכבוד", כתב הרב עובדיה. הנה שוב הספירים. ותאר איך פנה אל מובארק בשלוש בקשות: א', "לבל יהרסו את הקברים בגלל הכביש עד שנראה במפה את תוואי הכביש ולמצוא דרך חלופית שתעקוף את בית הקברות היהודי, אולי נצליח בכך. הבטיח שכן יעשה וישלח לנו המפות". הפתרון האלטרנטיבי שהונח לפתחם של המצרים היה להקים גשר גדול כך שהכביש יעבור מעל בית הקברות ולא בתוכו. זה דרש עוד לא מעט דיונים ומאמצים, אבל בסופו של דבר המצרים השתכנעו להימנע מפגיעה בבית הקברות.

הבקשה השנייה של הרב עובדיה ממובארק התייחסה לחיילי צה"ל שנעלמו במצרים. הגורל של חיילי צה"ל הנעדרים הטריד את הרב עובדיה באחד הצמתים המשמעותיים בקריירה הציבורית שלו, כשהיה בתחילת הדרך כרב הראשי לישראל. במהלך מלחמת יום הכיפורים אבדו עקבותיהם של לא פחות מאלף חיילים, מספר שיא שלא היה כמוהו מאז מלחמת העצמאות. הרב עובדיה הושיט אז יד מטאפורית לכמעט אלף נשים, שבהיעדר מידע על גורלם של בני הזוג שלהן נשארו עגונות, כלומר נאסר עליהן להתחתן מחדש. בהחלטה אמיצה, על סמך עדויות שונות וחלקיות שלפיהן הנעדרים נהרגו במלחמה, הוא שחרר את כל בנות הזוג ממעמד העגינות המפוקפק, כלומר, התיר להן להמשיך בחייהן ואפילו להינשא שוב.

אבל הוא לא הסתפק בזה, ובאותה פגישה עם מובארק הוא הציף שוב את הנושא והביע דאגה ל-15 נעדרים שלא הצליח להכריע אם הם חיים או מתים. ביומן שלו, הרב עובדיה כתב: "ביקשתי בקשה להרשות לצוות תלמידי חכמים שיבואו מישראל לחפש נעדרים עוד ממלחמת יום הכיפורים", הוא תיאר. "כ-15 נעדרים להביאם לקבר ישראל ולמצוא נחמה פורתא ליקיריהם בישראל. ומובארק הבטיח שיעשה כן לתת רישיון לאלה שנמליץ עליהם".

כמה שנים מאוחר יותר, שלטונות מצרים אישרו ליחידה לאיתור נעדרים של צה"ל להגיע לסיני ולערוך שם חיפושים. המצרים הודיעו אז כי הם יסייעו למשלחת הישראלית ויכוונו אותה לאזור שבו קיים אולי סיכוי להבחין בשרידי הנעדרים. לצערנו, הנעדרים האלה לא נמצאו עד היום.

הבקשה השלישית של הרב עובדיה ממובארק נוגעת לסיפור טעון ומסתורי. בשנת 1985 נעצר במצרים אזרח ישראלי בשם יוסף טחן. הוא היה תושב אשדוד שהגיע למצרים מהודו בעיצומו של משבר אישי וכלכלי אחרי שמפעל התריסים של המשפחה שלו פשט את הרגל. בשדה התעופה בקהיר טחן נעצר עם קילו וחצי של הרואין מוסתר בשפופרות של משחת שיניים ובאריזות ביסקוויטים. העיתוי שלו היה גרוע במיוחד - זמן קצר קודם לכן מצרים הכריזה על מאבק נחוש בסוחרי הסמים, והוא היה האזרח הישראלי הראשון שנעצר שם מאז הסכמי השלום. יוסף טחן נידון למוות, ועד אז הוחזק בתנאי בידוד תחת שמירה צמודה 24 שעות ביממה, סמוך לחדר הגרדום בכלא. "לא אכפת לי להישאר הרבה זמן בכלא", הוא אמר לעורך הדין שלו, "רק שלא יוציאו אותי להורג, למען אשתי והילדים".

ביומן שלו, כתב הרב עובדיה: [צליל כתיבה] "ביקשתי ממובארק לחוס על נפשו של היהודי טחן אשר נשפט למוות על סחר סמים. השיבני לאמור, 'אני נתתי הוראה להוציא לפועל גזר דין של מוות לפני כשבוע על מוסלמי מתאילנד, ועוד קבוצה כזאת עומדים בפני ביצוע דומה בעוד שבוע. ואם אתן חנינה ליהודי לבדו, מה יאמרו עמי, אנשי מצרים? מדוע דמו של יהודי סמוק יותר? אולם אני מבטיח כל עוד ישמר שקט בעניין זה, לא אוציא לפועל את גזר הדין'".

הנשיא מובארק עמד במילה שלו. הוא אמנם לא ענה על בקשות החנינה שנשלחו אליו מטעמו של טחן, אבל גם לא חתם על אישור גזר הדין. ובכך, למעשה, ריכך את עונש המוות למאסר עולם. טחן נשאר בחיים, ולאורך השנים הגיעו לגביו ידיעות שונות ומשונות מתוך הכלא המצרי. נטען שהוא המשיך להיות מעורב בפלילים, שאיימו על חייו, ושהוא התאסלם בעקבות שיעורי דת ששמע בכלא. אשתו הכחישה את הידיעות על ההתאסלמות, ובכלל הרבה ערפל שורר סביב הסיפור הזה. בסופו של יום, טחן נפטר בכלא בשנת 2003, 18 שנים אחרי שנגזר עליו עונש המוות.

הרב עובדיה התפרסם כפוסק הלכה פורץ דרך שקפץ ראש לסוגיות טעונות שאחרים ברחו מהן כמו מאש. אחת מהן קשורה ליהודי אתיופיה, בימים שבהם הוטל ספק בקשר שלהם ליהדות. הרב עובדיה פסק שהם יהודים לכל דבר, מה שסלל את הדרך לעלייה שלהם ארצה במסגרת חוק השבות. הוא הפך את הפסיקה הספרדית לרלוונטית עבור מאות אלפי שומרי מצוות, והציג גישה חרדית רכה ששאפה לקרב אנשים ליהדות גם במחיר של ויתור על חומרה הלכתית. אבל מעבר לכל אלה, הרב עובדיה זכור במיוחד בתור המנהיג הבלתי מעורער של תנועת ש"ס.

[הקלטה] הרב עובדיה יוסף: מי עומד ומגן על העניים והאביונים, על השכבות החלשות? אתם יודעים, אתם קוראים נתונים, אתם לא תלושים מהמציאות, לא ירדתם מהירח. מי שעומד ומגן בשביל החלשים - אך ורק תנועת ש"ס.

פרופ' מודריק: לעיתים קרובות הוא נהג להשמיע דברים חריפים ונוקבים, וזה בלשון המעטה, כלפי יריבים אידיאולוגיים ופוליטיים. וזה כבר הפך לריטואל קבוע - העיתונאים היו מקשיבים לשיעורי התורה שלו ומביאים מתוכם את האמירות הבעייתיות. ליוסי שריד הוא קרא "שטן", לשופטי בית המשפט העליון קרא "בועלי נידות", לבנימין נתניהו - "עיזה עיוורת". מה נגיד? לא פשוט בכלל.

אחת התקריות האלה התרחשה ב-2010 סביב חידוש שיחות השלום בין ישראל לבין הפלסטינים. באותם ימים, לקראת ראש השנה העברי, ציטט הרב עובדיה בשיעור שלו את הברכה המוכרת משולחן החג, "שיתמו אויבינו ושונאינו". הוא מיהר להדגים למי הכוונה.

[הקלטה] הרב עובדיה יוסף: "'שיתמו אויבנו ושונאינו', אבו מאזן וכל הרשעים האלה, כל הפלסטינים האלה, שיאבדו מן העולם. יכה בהם הקדוש ברוך הוא מכת דבר, רשעים צוררי ישראל".

פרופ' מודריק: הדברים האלה עוררו סערה גדולה. בתגובה לביקורת שהופנתה כלפיו הרב עובדיה ניסח מכתב נוסף למובארק, החבר שלו מקהיר, במטרה ליישר את ההדורים הדיפלומטיים. המכתב הזה הועבר למובארק דרך מי שהיה אז הנשיא הישראלי, שמעון פרס. [צליל כתיבה] "ידועה עמדתי הברורה במהלך עשרות השנים האחרונות על חשיבות השגת שלום תוך שמירת ביטחונו של עם ישראל", כתב הרב עובדיה. "ובמיוחד בתקופה זו של ימי הרחמים והסליחות שבה אנחנו נמצאים עם ישראל למוד על רדיפת השלום ופונה בתפילה שלוש פעמים ביום אל הקדוש ברוך הוא ומבקש כי 'עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל עמו ישראל'. אנחנו מייחלים לשלום בר-קיימא עם כל שכנינו, ואנו מודים מאוד לכבוד הנשיא על מעורבותו הישירה בתהליך השלום באזורנו, דבר שתורם ללא ספק לקידום וחיזוק תהליך חשוב זה. הידידות של ישראל עם מצרים היא ידידות אמת. כשם שישראל רואה בעין טובה כל קידומה ופיתוחה של מצרים, כך כבוד הנשיא ועמו מאחלים לישראל".

עדינה: הוא אמר גם על המוסלמים שהולכים ומתפוצצים באוטובוסים, הוא אמר, "אין להם רחמים, אכזרים בני אכזרים", וקילל אותם. ואז המוסלמים הישראלים, כן, אזרחי ישראל, נפגעו מאוד-מאוד ופנו אליי ולקחתי אותם אליו הביתה. זאת אומרת, אמרתי לו, "אתה פגעת ברגשותיהם והם נעלבו ממש". הוא אמר, "נעלבו, למה? לא אמרתי עליהם". אמרתי, "כן, אבל הם לקחו את זה מאוד קשה". הוא אמר, "תזמיני אותם אליי, נשב חצי שעה, תראי הם יצאו מכאן באהבה גדולה". עכשיו, זה לא לקח חצי שעה, זה לקח איזה שעה וחצי, אבל הם באמת יצאו משם באושר גדול.

פרופ' מודריק: אבל את מבינה גם את הביקורת על האמירות…

עדינה: בוודאי!

פרופ' מודריק: שחלק מהאמירות שלו היו מפלגות, היו…

עדינה: אבל כולנו כך. כולנו כך. יש בנו המון צדדים, אז אנחנו לא יכולים לבקר אדם שמבליט את הצדדים האלה שלו. זה כל העניין זה הבולטות. אבל גם אני ביום של אסון כועסת מאוד וליבי מתפוצץ מכעס, ואחרי יום אני אחבק את המוסלמית שאני מקיימת איתה דיאלוג קבוע ואנשק אותה, ואני לא משייכת אותה לאותו חבלן שרצח ועם גרזן הרג אנשים.

פרופ' מודריק: העניין אני חושבת…

עדינה: כולנו כאלה.

פרופ' מודריק: ההבדל הוא שאת ואני כשאנחנו כועסות בבית זה דבר אחד.

עדינה: כן, נכון. נכון.

פרופ' מודריק: אבל כשהוא מדבר לאלפי ועשרות אלפי…

עדינה: אז אצלו לא היה… אצלו לא היה המעצור הזה של תקשורת והפנימיות שלי. כל מה שאני - תדעו, תראו. זה אני, לטוב ולקשה להכיל והקשה להבין, אבל זה אני. אדם מורכב כמו כולכם, אבל אצלי זה בצורה בולטת. אצלי זה בצורה שאתם תראו בי בן אנוש, שגם כואב וגם כועס וגם מלטף וגם אוהב. הכל ביחד קיים באותו אדם, כמו אצל כל אחד אחר. אני לא רוצה להסתיר.

תראי, איפוק היא תכונה של מלך. אנחנו לא גדלנו כבני מלכים, לא גדלנו במקומות כאלה. גדלנו בשכונת בית ישראל בירושלים שהיה בה הכל מכל כל. והוא גדל ברחוב כמעט, משום שהוא רצה ללמוד תורה והוריו לא רצו. בית חם לא היה לו, אמנם אימו מאוד-מאוד אהבה אותו, אבל עדיין, הוא נאלץ להיאבק על זה שהוא הולך לישיבה ולומד ומשקיע את כל זמנו במה שהוא אהב. אם אדם לא יהיה חזק, חזק מכל, להתמודד עם הנערים ברחוב, להתמודד עם הקושי של ה… לא היה לו מה לאכול, ממש. הוא סיפר את זה, הוא אמר, "אנחנו נותנים לכם ואתם מסרבים לאכול? אתם לא יודעים מה הייתי נותן כשהייתי בן 12 כדי שמישהו יתן לי כריך כזה עם שוקולד למריחה, ואתם אפילו לא אומרים תודה?". אז כן, היו לו חיים מאוד-מאוד לא… לא בן מלך. אז הוא התנהג לפעמים כמו אחד מהרחוב אני אקרא לזה, מפני שהוא היה אחד מהרחוב, ולפעמים הוא התנהג כמו [מדגישה] מלך, לא בן מלך. כשהוא נפגש עם נשיא ארצות הברית או עם מלך ספרד אז הוא היה מלך.

פרופ' מודריק: מה שברור הוא שהסכסוך המקומי והשלום היו בנפשו של הרב עובדיה. כבר בסוף שנות ה-70, בימי הסכם השלום עם מצרים, הוא נשא נאום מפורסם שבו הצהיר שמותר למסור שטחים מארץ ישראל אם הדבר מבטיח שלום אזורי. הוא אמר, "אם ראשי ומפקדי הצבא יחד עם חברי הממשלה יקבעו שיש פיקוח נפש בדבר, שאם לא יחזרו שטחים מארץ ישראל קיימת סכנת מלחמה מיידית מצד השכנים הערבים, ואם יוחזרו להם השטחים תורחק מעלינו סכנת המלחמה ויש סיכויים לשלום בר-קיימא, נראה שלכל הדעות מותר להחזיר שטחים מארץ ישראל למען השגת מטרה זו, שאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש". זו הייתה התבטאות חריגה מהצד ההלכתי של המפה הפוליטית, והיא עשתה לא מעט רעש. הרב שלמה גורן, שהיה אז הרב הראשי האשכנזי, וחלק על הרב עובדיה בנושאים רבים, התנגד בתוקף לגישה הזאת.

לא מופרך להניח שהפסיקה של הרב עובדיה קשורה בחוויה המטלטלת שעבר אחרי מלחמת יום הכיפורים, כשחיפש פתרון הלכתי לעגונות החיילים. הוא אמר, "ישבתי חודשים מבוקר ועד ליל, בקרבות נפלו קדושים שלא נותר מהם זכר מלבד עצמות ואפר. גבינו עדויות מחיילים ודמעות ניגרו מעינינו כמים. בימים חיפשנו היתרים ובלילות לא ידענו שינה. חלמנו חלומות ביעותים במשך שישה חודשים, השקענו ראשנו בקרוב לאלף תיקי עגונות שבעליהם מתו במיתות אכזריות. האם אנו יכולים להרשות לעצמנו שדם ישראלי ישפך כמים? במלחמה האחרונה נהרגו כ-3,000 נפש. מדוע יש להביא עלינו עוד מלחמה ועוד מלחמה? הכרתי אישית רבים מהנופלים, מדוע לשלוח עוד צעירים לקרב? יש לומר זאת בגלוי - ההלכה אינה אוסרת נסיגה משטחים למען השלום. נפש אחת מישראל שקולה כנגד כל השטחים, כולנו מעריכים את מצוות יישוב ארץ ישראל, אך לא יעלה על הדעת להפקיר נשמות בישראל עבור פיסת קרקע כלשהי".

בשנת 2010 פורסם בכלי התקשורת שמצבו הרפואי של מובארק מידרדר, והוא הוטס לגרמניה כדי לעבור ניתוח. הרב עובדיה מיהר לשולחן הכתיבה ושיגר אליו מכתב נוסף: [צליל כתיבה] "לכבוד מעלת היקר והנעלה, הנשיא מר מוחמד חוסני מובארק, ירום הודו, נשיא מדינת מצרים", כתב הרב. "אנו מתפללים לבורא עולם שישלח לך רפואה שלמה והחלמה מהירה, ותזכה להמשיך ולהנהיג את כל תושבי מדינתך בגאון, בעוז ובתעצומות, לאורך ימים ושנות חיים ושלום, וכל אשר תעשה תצליח, יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא בשובע שמחות וכל טוב, אמן. בכבוד רב לרום כבוד מעלתך, הרב עובדיה יוסף".

המילים האלה נגעו במובארק והוא שיגר מכתב משלו בתגובה לרב עובדיה. "החבר היקר והרב הגדול עובדיה יוסף, ראש מועצת הרבנים, מדינת ישראל. אני מודה לך על מכתבך הטוב", כתב מובארק."אני מביע בפניכם את הערכתי ומוקיר את תודתי על התוכן, האיחולים, הקריאות והרגשות הטובים שהכיל מכתבכם, ואני מבקש להפיס את דעתכם - החלמתי לחלוטין, ואני נמצא במצב הטוב ביותר, בניגוד לדברים שדווחו בכמה כלי תקשורת בישראל ומחוצה לה. אני שולח אליכם איחולי בריאות נאמנים, ואני מצפה לשתף פעולה עמכם בקידום תהליך השלום, יחד עם שאר המאמינים בשלום. בהערכה רבה, מוחמד חוסני מובארק, נשיא רפובליקת מצרים הערבית".

מובארק באמת החלים, אבל הצרות שלו ממש לא הסתיימו. בשנת 2011 פרצה במצרים מהפכת "האביב הערבי", שהביאה לגל עצום של מחאות נגד הנשיא המצרי והשלטון שלו. נטען נגדו שהוא כשל בכל התחומים פחות או יותר, מהכלכלי ועד המדיני. כעבור 18 ימים ומאות מפגינים הרוגים, מובארק התפטר אחרי 30 שנות נשיאות. הוא, אשתו סוזאן והבנים שלו נעצרו והואשמו בארבע עבירות של שחיתות שלטונית וירי על מפגינים בימי המהומות.

הרב עובדיה לא נשאר אדיש למהומות שפרצו סביב מובארק, שאותו הוא תפס כשוחר שלום. "האיש הזה הביא כבוד למצרים", סיפר הרב עובדיה, "ואני תפילה, אומר לכם, אני מתפלל לקדוש ברוך הוא שיציל אותו מיד שונאיו. הוא מנע מלחמות, ובמלחמות 'כזה וכזה תאכל החרב', מכאן ומכאן נהרגים. הוא איש שלום, אוהב ישראל, והוא נפל עכשיו".

עדינה: אני חושבת שהוא נולד עם השאיפה לשלום. זה מוזר להגיד את זה. אחים שלו היו באצ"ל והוא רב איתם על זה. הוא לא האמין אף פעם במלחמות. הוא האמין שאפשר לפתור הכל בדרכי שלום. ולכן כשהיום, בזמן המטורף שאנחנו חווים כרגע, אז שואלים אותי מה אבא שלך היה אומר, לי אין ספק - הוא היה מושיב את הצדדים ומוצא דרך להשלים ביניהם, לתווך ביניהם, לגרום לאיזשהו פיוס שיוכלו לעבוד יחד. הוא לא האמין אף פעם שמלחמות פותרות משהו. הוא ידע שהכאב של המלחמה כבד וגרוע יותר מכל הסכם שלום שהוא, שגם הוא כואב לא פעם. הוא האמין בזה בכל ליבו כל חייו. השם של הקדוש ברוך הוא גם כן שלום. ואדם דתי לא יכול להרוג בן אדם אחר, ולא חשוב שהוא האויב שלנו.


[הקלטה] מתוך השיר "תפילת הדרך" בביצועו של שי צברי.

♪ שתוליכני לשלום ותחזירני לשלום

ותסמיכני על שלום

ותצילני מכף אויב ואורב על הדרך

מכף אויב ואורב על הדרך ♪


פרופ' מודריק: אלה היו סיפורו ומכתביו של הרב עובדיה יוסף. אנחנו סיימנו להפעם. ‫תודה לאבישי חורי על התסריט והעריכה, ל‫שחר מונטלייק על ההפקה ‫וליעל עובדיה על התחקיר. ‫תודה לניר לייסט וליואב צ'שנובסקי על עיצוב הפסקול והמוסיקה המקורית. תודה מיוחדת לד"ר דוד רוזנסון, לעמיחי חסון ולאייל לויט מבית אבי חי. פרקים נוספים של "על החתום" מחכים לכם באתר בית אבי חי ובכל יישומוני ההסכתים.


[הקלטה] מתוך השיר "תפילת הדרך".

♪ יהי רצון, יהי רצון מלפניך ה' אלוהיי

שתוליכני לשלום ותחזירני לשלום

ותסמיכני על שלום

ותצילני מכף אויב ואורב על הדרך

מכף אויב ואורב על הדרך

ברוך אתה, ברוך אתה

שומע תפילה

שומע תפילה

שומע תפילה

תפילה ♪

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

3 views0 comments

Comments


bottom of page