על החתום - לתבוע את גרמניה: גנדהי ובובר

שבועיים אחרי ליל הבדולח פנה המנהיג ההודי הנודע מהאטמה גנדהי ליהודי גרמניה, והמליץ להם לנהוג ב"אי-אלימות" כלפי הנאצים. את מרטין בובר זה הוציא מהכלים, והוא ישב לכתוב לגנדהי מכתב תגובה זועם במיוחד.

מנחה: ליעד מודריק | אורח: ד"ר שמעון לב

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 20/11/2022.

קריין: ‫אתם מאזינים להסכת של בית אבי חי.

פרופ' מודריק: דמיינו שבתיבת הדואר שלכם נוחת מכתב. אתם הופכים את המעטפה וקוראים את שם השולח, אחד אדולף היטלר. פחד אלוהים, לא? זה בדיוק מה שקרה לפרידה פרידמן. השנה היא 1933, ופרידה, יהודיה-גרמנייה שמוטרדת מעליית הנאצים לשלטון, מתיישבת לשולחן הכתיבה שלה ומחליטה לעשות מעשה. [צליל חריטות כתיבה על נייר] "הייתי מאורסת ב-1914, ארוסי נהרג בשדה הקרב באותה שנה", היא כותבת למי שהיה אז נשיא גרמניה, פאול פון הינדנבורג. "אחיי, מקס ויוליוס כהן, נהרגו ב-1916 ו-1918. אחי היחיד שנשאר בחיים, ווילי, שב מהמלחמה עיוור. כל השלושה קיבלו את עיטור צלב הברזל על שירות לארצם. אבל עכשיו ברחובות ארצנו מחולקים עלונים האומרים 'יהודים החוצה' ונשמעות קריאות גלויות לפוגרומים ולמעשי אלימות נגד יהודים. האם הסתה נגד יהודים היא סימן לאומץ או לפחדנות, בזמן שהיהודים הם אחוז אחד מן העם הגרמני?". הנשיא הגרמני לקח את דבריה ברצינות והעביר את המכתב לתגובתו של היטלר. למרבה ההפתעה, היטלר ענה לפרידה. הוא האשים אותה שהיא משקרת וטען ששום קריאה לפוגרום לא נשמעה ברחובות גרמניה. כנראה שהגברת פרידמן עיצבנה את היטלר ממש, כי זו הייתה הפעם הראשונה מאז שעלה לשלטון שהוא כתב בכתב ידו ולא חיכה להקלדה מסודרת.

את הסיפור החריג הזה פרסמה רחל עזריה, חברת הכנסת ה-20 ונינתה של פרידה פרידמן. הבחירה לכתוב מכתב להיטלר עשויה להישמע נאיבית בפרספקטיבה של היום, אבל מתברר שהיה מי שחשב שזה בדיוק סוג הפעולות שצריכים לנקוט היהודים אל מול הגרמנים - קראו לו מהאטמה גנדהי, והוא היה אחד המנהיגים הגדולים של המאה ה-20.

[מנגינה קצבית המלווה צליל כתיבה]

פרופ' מודריק: אתם ואתן מאזינים ל"על החתום", הסכת מבית אבי חי, ‫הפודקאסט שמוציא מהמעטפות ‫מכתבים שכתבו אנשי ונשות רוח ‫מההיסטוריה היהודית והישראלית. ‫אני ליעד מודריק, ואנחנו מתחילים.

בדרך כלל, כשמדברים על התנגדות לנאצים מדברים על פעולות לחימה הרואיות, כמו מרד גטו ורשה או הבריחה מסוביבור. גדלנו על סיפורים של שורדי שואה שעשו הכל כדי להינצל ולמדנו להעריץ את הגבורה שלהם. אבל גנדהי, המנהיג הפוליטי והרוחני הגדול ביותר בתולדות הודו, תפס קצת אחרת את המונח גבורה. הוא האמין שהפעלת כוח היא דווקא סימן לחולשה ושגבורה אמיתית נצמדת לפציפיזם ונמנעת מאלימות. גנדהי ראה שלאג'נדה הזאת יש עוצמה אדירה לחולל שינויים במציאות וחשב שגם ליהודי גרמניה תחת השלטון הנאצי כדאי לדבוק בה.

[קול תקתוק הקלדה במכונת כתיבה] הוא פרסם את ההתייחסות שלו לעניין הטעון הזה בביטאון שלו, "הריג'אן", ב-26 בנובמבר 1938. אם אתם חדים על תאריכים היסטוריים, בטח שמתם לב שזה בסך הכל שבועיים אחרי ליל הבדולח. וכך הוא כתב, [צליל כתיבה] "היכולים היהודים לעמוד בפני הרדיפות המאורגנות שאינן יודעות בושה? היש להם דרך לשמור על כבוד עצמם? סבורני שיש", הוא הצהיר.

ומהי הדרך הזאת? אם תשאלו את גנדהי, הדרך היא מחאה אזרחית וסירוב פקודה. [צליל כתיבה] "אילו הייתי יהודי שנולד בגרמניה והתפרנס בה, הייתי תובע את גרמניה כביתי, ממש ככל גרמני זקוף קומה ביותר, וינסה נא לירות בי ולהורידני לבור כלא. הייתי מסרב להיות מגורש או לקבל על עצמי כל השפלה". נראה שהיה לו איזשהו מושג כללי לגבי חומרת המצב, כי הוא הוסיף וכתב ש"אלימותו השיטתית של היטלר עלולה גם להביא לשחיטה כללית של היהודים כתשובה ראשונה על הכרזת מלחמה. אבל אילו הייתה הנפש היהודית מוכנה לסבול מרצון, אזי אפילו שחיטה כזו הייתה עלולה להפוך בדמיוני ליום תודה ושמחה לאלוהים, שגאל את עמו", הוא כותב. צריך לקחת רגע נשימה אחרי ששומעים את המשפט הזה. ועוד הוא כתב, [צליל כתיבה] "בטוחני שאילו קם בקרבם אדם בעל אומץ וחזון להוליכם בדרך המרי של פעולות לא-אלימות היה סתיו ייאושם הופך כהרף עין לאביב תקוותם". [רחש דפדוף וסגירת ספר].

‫אז לא בדיוק. ‫כמו שאנחנו יודעים, החיים של היהודים ‫תחת הכיבוש הגרמני ‫לא הפכו בשום שלב ‫למשהו שאפשר לקרוא לו "אביב תקוותם". ‫ובאמת ההצהרה הזו של גנדהי ‫גרירה גל [הקלדה במכונת כתיבה] של תגובות נזעמות, ביניהן גם מכתב נוקב במיוחד ששלח לו מרטין בּוּבֶּר, מההוגים היהודים הכי חשובים ‫של המאה ה-20. ‫עוד נגיע למכתב הזה. ‫אבל עוד לפני כן, ‫מה גרם לגנדהי לכתוב ‫את הדברים האלה בכלל? נאיביות, עיוורון למציאות? לא בטוח.

ד"ר לב: ‫כל פעם שאני כותב משהו על גנדהי, ‫ישר עולה 'גנדהי היה אנטישמי', ‫'גנדהי קרא ליהודים להירצח'.

פרופ' מודריק: ‫זה ד"ר שמעון לב, חוקר גנדהי ‫והודו המודרנית, ‫מלמד במכללת תל חי, ‫אוצר צילום ואומנות.

ד"ר לב: אני חושב שהנושא יותר מורכב. ‫בוודאי שזה מקומם לקרוא ‫את מה שגנדהי כתב, וזה גם באמת איזשהו חוסר הבנה. אבל כשחושבים על זה לעומק, לפחות בהתאם לשיטתו של גנדהי, אז אנחנו נראה שזה לא כל כך פשוט. לנו, לעיניים או לפה או לאוזניים ישראליות ויהודיות, זה נושא מאוד-מאוד רגיש. זה מעורר הרבה מאוד תגובות. אבל ברור שגנדהי לא היה אנטישמי… והוא היה אוניברסליסט וסובלני, זה ברור. חמשת תומכיו הקרובים ביותר בדרום אפריקה כולם היו יהודים. אפשר להגיד שראשי הממשלה שלו במאבק כנגד השלטון הלבן… והוא כותב ש"היה לכם בית כנסת…" והוא… כאילו, הוא ידע די הרבה במובן הזה.

[מנגינה אתנית]

פרופ' מודריק: כדי להבין מה הביא אותו לעודד יהודים "לסבול מרצון", כלשונו, אנחנו צריכים לחזור קצת להיסטוריה האישית שלו. מוֹהַנְדַּס קרמצ'נד גנדהי נולד ב-1869 בפרובאנדר, עיר נמל במערב הודו. את הכינוי מהאטמה גנדהי, שפירושו נפש גדולה, הוא קיבל מאוחר יותר, אבל אז הוא היה סתם מוהנדס קרמצ'נד. המשפחה שלו הייתה די מיוחסת. אביו וגם דודו היו ראשי ממשלה בפרובאנדר. גנדהי סיפר שאמו הותירה בו רושם של קדושה. היא הייתה דתייה מאוד וחינכה אותו לערכים כמו סגפנות, צמחונות והימנעות מאלימות.

כבר בגיל 13, ההורים שלו חיתנו אותו עם נערה בשם קסטורבּה, ולאורך השנים נולדו להם ארבעה בנים משותפים. גנדהי אהב את קסטורבה מאוד ובכל זאת אמר בדיעבד: "איני מוצא שום טיעון מוסרי התומך בנישואים מוקדמים מופרכים עד כדי כך". כשהיה כבר נשוי ותיק, בגיל 18, גנדהי נסע ללונדון ללמוד משפטים. הוא נפרד מהלבוש ההודי המסורתי, רכש לעצמו חליפת ערב ומגבעת משי, וניסה להשתלב בחברה האנגלית. ב-1893 הוא כבר היה עורך דין צעיר שהגיע לדרום אפריקה בעניין מקצועי. מה שהייתה אמורה להיות נסיעת עבודה קצרה לחו"ל הפכה לשהות של 20 שנה בדרום אפריקה, שהות שהשפיעה באופן דרמטי על האישיות שלו, על הפילוסופיה שלו ועל התרבות ההודית כולה. וכמו הרבה מהפכות בהיסטוריה העולמית, גם המהפכה של גנדהי ניצתה כתגובה לגזענות.

בדרום אפריקה, גנדהי גילה שלמרות ההשכלה והמלתחה המערביות שרכש לעצמו מבחינת השלטון המקומי הוא בכל זאת היה שווה פחות רק מכיוון שהוא הודי. בנסיעת רכבת שגרתית הוא קנה כרטיס למחלקה הראשונה, אבל נדרש לעבור לקרון אחורי. ואתם כבר יודעים למה. את ההוראה המשפילה הזאת הוא סירב לקבל ונאלץ לצפות ברכבת שנסעה הלאה בלעדיו. בפעם אחרת, הוא התנגד לדרישה דומה ושילם על כך במכות. בהמשך, גנדהי ניסה להזמין חדר במלון "גרנד נשיונל", אבל מנהל המלון שיקר לו בנימוס שחדרי המלון בתפוסה מלאה. כצפוי, גנדהי התקומם מול האירועים האלה, והם למעשה הפכו לזרעים שמהם צמחה המחאה שלו, תנועת הסטיאגרהא.

בתרגום מילולי מסנסקריט, סטיאגרהא היא אחיזה באמת. היא מעודדת התנגדות ומחאה מול אי-צדק, אבל שוללת אלימות באופן גורף. ואכן, בכל האירועים הגזעניים שגנדהי נתקל בהם הוא התנגד למי שהתנכל לו, אבל מעולם לא השיב באלימות. ככה זה נשמע במילים שלו: [צליל כתיבה] "אי-אלימות אינה רק העדר אלימות, היא מצב חיובי של אהבה, של עשיית הטוב אפילו לעושה הרע. אין זה אומר לעזור לעושה הרע לעשות את הרע או לסבול את מעשהו באופן פסיבי. נהפוך הוא - אהבה, שהיא המצב הפעיל של אי-אלימות, דורשת מהאדם להתנגד לעושה הרע בכך שיתנתק ממנו, אפילו היה וההתנתקות תפגע בו או תעליב אותו. אין זה אי-אלימות לאהוב את מי שאוהב אותנו; אי-אלימות היא לאהוב את מי ששונא אותנו".

[הקלטה]

Gandhi: The safest course is to believe in the law of truth and love, to reject all that is contrary to truth and love.

פרופ' מודריק: גנדהי לא התעניין בשאלה מי צודק. הוא טען שהחברה כולה נגועה באלימות ושהחיפוש אחרי אשמים הוא כשלעצמו מעשה אלים. אחד הציטוטים המפורסמים שמיוחסים לו הוא [צליל כתיבה]: "עין תחת עין תהפוך את כל העולם לעיוור". לכן, במקום העיוורון הקולקטיבי הזה, גנדהי הציע למחות בשקט ובעקשנות כנגד היריב, בלי לתקוף בחזרה. מחאה נחושה כזאת, לדבריו, עשויה לגרום לצדדים הנאבקים להבין אחד את השני ואפילו להשתנות. הקורבן ישתנה כשיגלה בעצמו תעצומות נפש, כוח סבל וחמלה. וכתוצאה מהמאבק הלא אלים הזה, גם היריב ישתנה - העיניים שלו יפקחו, הוא יאלץ לפגוש באמת את האדם שבו הוא פוגע, והוא יעבור טרנספורמציה רוחנית שתגרום לו בעצמו להימנע מדרך האלימות.

ד"ר לב: כן, זה באמת שאלת האפקטיביות של מאבק לא אלים במצב של רוע קיצוני.

פרופ' מודריק: זה שוב ד"ר שמעון לב.

ד"ר לב: ששתי הדוגמאות שאנחנו יכולים לחשוב עליהם זה באמת הנאציזם ולמשל פצצת האטום. איזה ערך יש למי שנוקט באי-אלימות… אין לו שום יכולת לעשות טרנספורמציה לטייס שמטיל את פצצת האטום, כי אין שום קשר בין הקורבן למקרבן במובן הזה. וזה באמת מעניין שגם על השואה וגם על פצצת האטום גנדהי לא התבטא לאחר שנודעו תוצאות מלחמת העולם השנייה.

פרופ' מודריק: הסטיאגרהא עלתה הכותרות, בין השאר, בעקבות "צעדת המלח", בטח שמעתם עליה. הודו הייתה אז בשליטת בריטניה, וגנדהי עבד קשה כדי להשיג לארצו עצמאות. באפריל 1930 הוא יצא בקמפיין נגד השלטון של האימפריה הבריטית בהודו. הטריגר למאבק הזה היה מס שהטיל הממשל הבריטי על רכישת מלח. גנדהי הודיע שהוא מתכוון לצאת לצעדה של כ-380 קילומטרים, שבסופה ‫הוא יגיע לחוף הים ויפיק מלח ים ‫ללא מיסוי ובניגוד לחוק הבריטי.

הוא היה בודד מאוד בתחילת המסע הזה. השותפים והתומכים שלו פיקפקו בהצלחת המבצע המשונה, והנאום שהוא נשא בפני יושבי האשראם שלו נשמע כמו נאום פרידה. אבל בניגוד לציפיות, אלפי הודים וכתבי עיתונות מרחבי העולם התלוו לגנדהי במסעו אל הים. נשים, גברים, נערים ונערות, כולם הצטופפו על חופי הודו בניסיון להפיק מלח מן הבוץ. המחאה נמשכה לאורך כמעט שנה ובמהלכה נעצרו יותר מ-80 אלף הודים. למאבק הזה הייתה השפעה אדירה והוא שינה את הגישה של בריטניה לגבי עצמאות הודו. עד היום, בזכות המאבקים של גנדהי לעצמאות, המעריצים שלו מתייחסים אליו כמו לדמות אגדית, כמעט אל. כבר באותה שנה הוא נבחר לאיש השנה של השבועון "טיים". [רחש דפדוף וסגירת ספר].

אבל בואו נקפוץ שמונה שנים קדימה בזמן - בחזרה ל-1938, שבועיים אחרי ליל הבדולח. בשלב הזה, גנדהי כבר היה מפורסם בכל רחבי העולם. המאבקים הלא אלימים שלו זכו לתהודה, וכמו שראינו, חוללו שינויים פוליטיים של ממש. זו כנראה הסיבה שהוא החליט להמליץ ליהודים שימנעו מאלימות כשהם מתנגדים לנאצים. אם כי צריך לומר שהוא כן הכיר בכך שמדובר במצב חריג מאוד. הוא כתב, למשל, ש"העריצים בדורות שעברו לא השתגעו מעולם במידה שהשתגע היטלר". אבל באותה נשימה הוא השווה בין מצב היהודים בגרמניה לבין מצב ההודים שהופלו בדרום אפריקה. כך הוא כתב: [צליל כתיבה] "אף שם" - כלומר בדרום אפריקה, "נכלאו הודים בגטאות או בתחומי מושב מיוחדים. היהודים יכולים לנקוט את דרך המרי האזרחי בתנאים טובים יותר מההודים בדרום אפריקה. בגרמניה היהודים הם עדה מאורגנת ואחידה. הם מחוננים יותר". הוא הוסיף וכתב שאם היהודים היו נוקטים את דרך ההתנגדות הלא אלימה, "מה שכיום הוא ציד אדם משפיל, היה הופך לעמידה אמיצה של אנשים ונשים בלתי מזוינים ובעלי כוח סבל שבו חנן אותם אלוהים. זו תהא עמידה דתית אמיתית נגד חרון שטני של אנשים שנמחק מעליהם צלם אנוש. היהודים הגרמנים", כתב גנדהי, "ינצחו את הגויים הגרמנים ניצחון עד כי יעוררו בקרבם את הערכת הכבוד האנושי. בזה יעשו טובה לגרמנים ויוכיחו שהם הראויים להיקרא בשם גרמנים ולא אלו שסוחפים כיום את השם הגרמני לתוך הרפש".

ד"ר לב: תראי, אין ספק שהדברים של גנדהי מאוד-מאוד מקוממים ו… באמת ההשוואה הזאתי ל… גם ההדרישה הזאתי שיקום מנהיג.

פרופ' מודריק: כן.

ד"ר לב: כלומר, בעצם מה שגנדהי מבקש זה גנדהי יהודי.

פרופ' מודריק: נכון.

ד"ר לב: ככה הוא קורא לזה. אין יכולת לגנדהי יהודי לפעול בגרמניה, הוא אפילו… הוא לא יגיע למחנה ריכוז, יהרגו אותו לפני זה.

פרופ' מודריק: כלומר, זה לא רק להתנגד לחוסר צדק, זה פה אני צריכה להתנגד למישהו שרוצה לשחוט אותי.

ד"ר לב: וגנדהי באמת במובן הזה עושה פה אי-צדק, כי הוא פעל במסגרת של… כמו שכתבתי, מצעד המלח, של יחסי ציבור, של עיתונאים. במסגרת של שלטון חוק… אולי מגעיל ובז ושחצן וכדומה, אבל בתוך איזושהי מסגרת חוק, של בתי משפט, היה לו עיתונים שלו, הוא כתב… נפגש עם ראשי ממשלות, עם מלכת בריטניה, כאילו, זה מצב אחר לגמרי. [רחש דפדוף וסגירת ספר].

פרופ' מודריק: ההצהרה הזאת הגיעה לאוזניו של הפילוסוף היהודי מרדכי מרטין בובר ו… איך לומר את זה בעדינות? היא הוציאה אותו מהכלים. בובר הכיר מצוין את החיים תחת השלטון הגרמני. הוא היה פרופסור של כבוד באוניברסיטת פרנקפורט ולמעשה פרש מתפקידו במחאה על עליית היטלר לשלטון. בערך באותו הזמן השלטון הנאצי אסר עליו להעביר הרצאות. ב-1938 בובר עלה ארצה ובזמן שגנדהי פרסם את ההצהרה שלו, בובר כבר היה תושב ירושלים ועבד באוניברסיטה העברית. ההוגה הידוע הזה לא בזבז זמן - הוא ונשיא האוניברסיטה העברית דאז, יהודה לייב מאגנס, שיגרו מכתבים לגנדהי. במכתב של בובר הוא טען כבר אז שאסור להשוות בין מצב היהודים בגרמניה לבין מצב ההודים בדרום אפריקה. [צליל כתיבה]: "יהודים נרדפים, נעשקים, נחבלים, מעונים, נהרגים ואתה, מהאטמה גנדהי, אומר שמצבם בארץ שבה אירע להם כך מקביל ממש למצב ההודים באפריקה הדרומית? גורלם של ההודים בדרום אפריקה היה בוז ומעשי בוז אבל משוללי זכויות לא היו, הפקר לא היו. מה ערך יש להוראה על דבר משותף אם מסיחים דעת משונות כבירה זו? כלום סבור אתה שיהודי בגרמניה יביע בפומבי אף פסוק אחד של נאום כגון אותו הנאום שלך ולא ייהרג? בחמש השנים שביליתי תחת השלטון הנוכחי, ידעתי כמה מעשים של עוצמת הנשמה מצד יהודים, שלא ויתרו על זכויותיהם ולא נכנעו, ולא רק שלא השתמשו באלימות אלא גם לא בעורמה. אבל גלוי הוא שמעשים אלו לא השפיעו כלל על מעשי הצד השני. זהו הגורל של יהודים לאין מספר בגרמניה. אלוהים לבדו קולט את עדותם". בובר כתב עוד, "איננו רוצים באלימות, לא הכרזנו על תורת אי האלימות משום שלדעתנו על האיש לפעמים לנהוג באלימות להציל את נפשו, ומכל שכן את נפש ילדיו. אבל הכרזנו מימי קדם על תורת הצדק והשלום, לימדנו ולמדנו שהשלום הוא מטרת העולם ושהצדק הוא הדרך אליו. לפיכך, איננו יכולים לרצות לנהוג באלימות".

ד"ר לב: גם מרטין בובר וגם יהודה לייב מאגנס ראו בגנדהי דמות מופת, ככה הם כותבים. כגודל הציפייה כך גודל האכזבה. מאגנס במכתב שלו אומר - אותנו, את היהודים, אף אחד לא יכול ללמד על מאבק לא אלים. אנחנו מומח… כל ההיסטו… כל הספרות היהודית היא ספרות של קידוש השם, רוצחים אותנו ואנחנו הולכים בנכונות. אבל כמובן זה לא נכון. קידוש השם היהודי זה מצב של אין ברירה, מצב של אם אתה יכול להרוג את היריב שלך תעשה את זה. השכם… מלחמת מצווה - הבא להורגך השכם להורגו. אם אתה יכול להימלט בעורמה אתה תעשה את זה, אם אתה יכול לשקר… ההפך, זה הבסיס של ייהרג ובל יעבור - מותר לעבור על כל חוקי התורה על מנת להימנע מהמצב הזה, למעט שלושה דברים שאז באמת הם במצב של ייהרג ואל יעבור. במובן הזה זה לא דרך של בחירה מרצון ושל אידיאולוגיה. [רחש דפדוף וסגירת ספר]

פרופ' מודריק: בובר לא שלל את עיקרון האי האלימות כשלעצמו, אבל טען שהנסיבות הקיצוניות בגרמניה הנאצית יובילו לכך שכל מחאה יהודית, אלימה או לא אלימה, תיגמר בהרג המוני. לדבריו, [צליל כתיבה] בזמן ש"ההודים בדרום אפריקה ובהודו עמדו בפני רעה מרוסנת על ידי מצפון ומעצורים אנושיים", כלשונו, "כזו שהופעלה במסגרת שלטון החוק, גם אם היה לקוי, הנאציזם פעל ליצירת מוסר הפוך שלפיו השמדת היהודים היא ערך מוסרי". [רחש דפדוף וסגירת ספר]

הלהט שעולה מהדברים של בובר יכול ליצור את הרושם שהוא וגנדהי היו יריבים אידיאולוגים. אבל האמת היא שגם בובר היה רחוק מלהיות שוחר אלימות. בובר ומאגנס, שניהם היו מאנשי "ברית שלום", תנועה אינטלקטואלית שקראה לשוויון זכויות מלא בין יהודים לבין ערבים בישראל. אנשי "ברית שלום" הסתייגו משימוש בכוח, אבל גם הם הבינו שהאג'נדה הזאת, איך לומר… פחות רלוונטית במקרה של הנאציזם. בובר ידוע גם כאחד ההוגים של פילוסופיית הדיאלוג שמזכירה מאוד את הזיקה האנושית הזו שעליה דיבר גנדהי בסטיאגרהא. בובר כתב על הפילוסופיה הזאת בספר הכי מפורסם שלו, "אני ואתה". הספר הזה ראה אור בשנת 1923 בגרמנית ונשאר רלוונטי ומשפיע בערך כמו ביום שבו הוא יצא. ב"אני ואתה" בובר קבע שמפגש פתוח ועמוק בין שני בני אדם יכול לשנות את שניהם באופן דרמטי. כמו שאתם ודאי זוכרים, זה בדיוק מה שגנדהי טען בסטיאגרהא - אם נתנגד ליריבים שלנו באופן נחוש ולא אלים גם הם וגם אנחנו נשתנה. אז זה נשמע די דומה, לא? אבל בכל זאת, בסוגיה הזאת של היהודים בגרמניה היה ביניהם פער עמוק.

ד"ר לב: הטעות הבסיסית שאני שומע… כאילו גנדהי קרא ליהודים להישחט בהמוניהם. גנדהי, אם תקראי טוב את המאמר שלו, הוא כותב - ההתנגדות לשלטון היא שיתוף הפעולה עם ההוראות המשפילות. זה הנקודה - הסירוב, היכולת להגיד לא. ואני בא ממשפחה שכל משפחתי - הסבא והסבתא והאחות הקטנה של אבא שלי וכל המשפחה הגדולה כולם נספו בשואה. אבל תראי… למשל, איך אנחנו קוראים ליום השואה בישראל? אנחנו לא קוראים לזה יום השואה.

פרופ' מודריק: השואה והגבורה.

ד"ר לב: יום השואה והגבורה. למה אנחנו כל כך מדגישים את הגבורה? אנחנו גם מחפשים את ההתנגדות כי זה הדבר שקשה לכולם.

פרופ' מודריק: וזו אולי נקודה חשובה, שאי האלימות לפי גנדהי היא לא פציפיזם כשלעצמו, היא התנגדות אי אלימה, נכון?

ד"ר לב: נכון. המטרה של גנדהי היא התנגדות. הוא חוזר ואומר זה ייגמר בשחיטה כללית של היהודים, הוא כותב את המכתבים כמה ימים אחרי ליל הבדולח בלי שהוא ידע הרבה מדי על ליל הבדולח. הוא גם מבין שהוא נכנס פה ל… הוא כותב לקלנבאך, להרמן קלנבאך, חברו בדרום אפריקה: "קפצתי לתוך הלא נודע, אבל עשיתי את זה בגלל לחץ של חבריי היהודים". כי כולם דרשו מגנדהי להביע את דעתו על מה שקורה בגרמניה. דבר נוסף, וזה כבר צריך להגיד את זה, גנדהי הציע את זה… אומנם הדיכוי היהודי, הנאצי, הוא דיכוי ייחודי בהרבה מאוד מובנים, במובן האידיאולוגי וכדומה, אבל גנדהי… את שיטת אי האלימות ולא להתנגד לגרמנים הוא הציע לכולם. שהבריטים יתנו את איי בריטניה לגרמנים, לצ'כים… לכולם הוא הציע. במובן הזה זה לא ייחודי ליהודים. [רחש דפדוף וסגירת ספר]

פרופ' מודריק: גנדהי מעולם לא השיב למכתבים של בובר ומאגנס, וסביר להניח שהוא בכלל לא קרא אותם. יש מי שטוען שגנדהי בדיוק עבר אז בין אשראמים ושהמכתבים בכלל אבדו בדרך. אבל יש גם מי שטוען, ואולי קצת מרחיק לכת, שהמזכירים של גנדהי העלימו ממנו את המכתבים כי הם הבינו שמדובר בנושא רגיש מאוד. אבל הגורל של היהודים בגרמניה המשיך להטריד את גנדהי. זוכרים את פרידה פרידמן מתחילת הפרק, זו ששלחה להיטלר מכתב במחאה על ההסתה הנאצית וקיבלה ממנו תשובה שלא היו דברים מעולם? אז גם גנדהי, ממש כמוה, בחר לכתוב להיטלר. הוא שלח לו שני מכתבים, ב-1940 וב-1941, וביקש ממנו להימנע משפיכות דמים. בניגוד למכתב של פרידה פרידמן, המכתבים של גנדהי לא הגיעו ליעדם. וגם אם היו מגיעים, אני מניחה שלא היו משנים ממש את עמדתו של היטלר. ועדיין, גם אחרי שגנדהי הבין את גודל הזוועות שקרו במלחמת העולם השנייה, הוא לא חזר בו מהצהרתו והמשיך לטעון בעקביות שאי האלימות היא הדרך הטובה ביותר להתמודד עם הרשע.

ד"ר לב: אני תמיד אומר שגנדהי הוא דמות קיצונית, אבל כן אפשר לבחון אותו כאיזה סוג של מגדלור כזה שנמצא בקצה המזח, שבו אתה בוחן את ההתמודדויות שלך בפרספקטיבה. הוא היה ככה דמות קיצונית, אפשר להסכים או לא להסכים. אני חושב שהדבר שאני תמיד אומר על גנדהי זה לא דווקא הדברים הגדולים - שחרור לאומי, גנדהי והשואה, אלא דווקא זה היכולת להגיד לא. ולזה אני חושב כל אחד יש לו את העניין הזה - איפה אתה אומר לא, עד כאן אני מוכן לשלם את המחיר, אני מוכן לסבול את זה, אבל אני לא מוכן להיות שותף לזה.

[הקלטה] מתוך השיר "WAR" בביצוע בוב מארלי:

♪ Until the philosophy which hold one race

Superior and another inferior

Everywhere is war… ♪

פרופ' מודריק: ‫זה היה סיפור המכתב ששלח מרטין בובר למהאטמה גנדהי. ‫אנחנו סיימנו להפעם. ‫תודה לאבישי חורי על התסריט והעריכה, ל‫אריה גולדין על ההפקה ‫ולנעמי צורף על התחקיר. ‫תודה לניר לייסט ולצביקה פרוש על עיצוב הפסקול ועל המוסיקה המקורית. תודה מיוחדת לד"ר דוד רוזנסון, לעמיחי חסון ולאייל לויט מבית אבי חי. פרקים נוספים של "על החתום" מחכים לכם באתר בית אבי חי ובכל יישומוני ההסכתים.

[הקלטה] מתוך השיר "WAR":

♪ That until the basic human rights

Are equally guaranteed to all

Without regard to race

Dis a war

That until that day

The dream of lasting peace,

World citizenship,

Rule of international morality

Will remain in but a fleeting illusion

to be pursued, but never attained

Now everywhere is war, war.

And until the ignoble and unhappy regimes

that hold our brothers in Angola, in Mozambique,

South Africa, sub-human bondage

have been toppled, utterly destroyed

Well, everywhere is war, me say war.

War in the east, war in the west

War up north, war down south

War, war, rumours of war

And until that day, the African continent

will not know peace, we Africans will fight

we find it necessary and we know we shall win

as we are confident in the victory.

Good over evil, yeah!

Good over evil

Good over evil, yeah! ♪

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה