על החתום - הצל של צילה: נתן אלתרמן

"צריך לצלצל פעמיים" אולי נשמע כמו שיר תמים, אבל הוא מהדהד את מערכת היחסים הסבוכה שניהל אלתרמן עם שתי נשותיו - "אשת החוק" רחל מרכוס ו"אשת החיק" צילה בינדר.

מנחה: ליעד מודריק | אורחת: פרופ' זיוה שמיר

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 23/07/2023.

קריין: ‫אתם מאזינים להסכת של בית אבי חי.

[הקלטה] מתוך "זמר שלוש התשובות" בביצוע רבקה זוהר:

♪ הוא אמר, "אם תלכי אחריי

לא קטיפה תלבשי ולא משי…" ♪

פרופ' מודריק: [צליל חריטות כתיבה על נייר] "אלתרמן שלי, מה לעשות לגעגועים שלי אליך. מה לעשות לאהבתי, והיא מתחדשת יום יום, רגע רגע. האם יהיה לי הכוח לשאת והיא גדולה וחזקה ממני. תעזור לי, אלתרמן שלי. הרי לעולם אשאר בצד, לעולם לא תהיה שלי, לעולם לא אוכל לגהץ לך כתונת, והרי בשבילי זה יהיה שיא האושר. לא נחוץ לי דבר מלבד אהבתך. אין דבר העושה עלי רושם, ואין דבר המוכשר במשהו לעורר את התלהבותי בלעדיך. ואיתך הכל. לכל יש משמעות ומובן וערך. כל העושר שישנו בעולם, כל הכבוד וההצלחה והכל, אין בהם הכוח לעמוד מול חיוך אחד שלך. יקירי, אינני יכולה לחיות. אני רועדת מגעגועים. אני עצובה מאוד ואולי מרוב אושר, הרי אני על ידך, הרי אתה הולך לידי, יושב איתי, כועס על… על לא דבר, ואולי לפעמים גם אוהב. תעזור לי".

על המכתב הכואב הזה חתומה צילה בינדר. היא הייתה ציירת ואומנית, אהובתו של המשורר נתן אלתרמן, או אם אנחנו נאמנים לדיוק ההיסטורי - אחת מאהובותיו. הכינוי שדבק בה עם השנים היה "אשת חיק", בניגוד לאשתו הרשמית של המשורר, רחל מרכוס, שהייתה "אשת חוק". אשת החוק ידעה על אשת החיק ולהפך. לאלתרמן הייתה מערכת יחסים נפרדת עם כל אחת מהן. אבל הסידור הזה לא היה פשוט לאף אחד מהמעורבים, ובעיקר לאף אחת מהמעורבות.

בשנת 1985 סיפרה אשתו של אלתרמן, רחל, למה בעצם היא הסכימה להיות חלק מהמשולש הזה. "אף פעם לא חשבתי שאני ראויה לחיות במחיצתו של נתן", היא הודתה בראיון לעיתונאית תמר מרוז. "הרי אני לא דמות של מוזה, אבל היה גם סבל רב בחיים האלה. לחיות במחיצתו של נתן היה כמו לחיות למרגלות הר געש. יודעים שהתפרצות של לבה יכולה לבוא במפתיע. היו שבועות של שתיקה מוחלטת, של הינתקות. הפיצוי היה שעות נפלאות, כשהיה קורא שיר חדש שחיבר. זה היה מעלה אותי לשחקים עליהם לא יכולתי להגיע בלעדיו. מן התעלות רוחנית שמעטים זוכים לה. ידעתי על צילה בינדר. לא התייחסתי לכך, לא אמרתי דבר. ואינני מתחרטת על שום דבר. היה לי פיצוי מלא על הכל - הגעתי לשחקים אליהם איש לא הגיע". ביום שבו פורסמה הכתבה הזאת בעיתון הארץ, רחל נפטרה.

[מקצב איטי]

פרופ' מודריק: אתם ואתן מאזינים ל"על החתום", הסכת מבית אבי חי, ‫הפודקאסט שמוציא מהמעטפות ‫מכתבים שכתבו אנשי ונשות רוח ‫מההיסטוריה היהודית והישראלית. ‫אני ליעד מודריק, ואנחנו מתחילים.

פרופ' שמיר: חשבו שלמשורר מותר לנהל אורח חיים יותר בוהמייני ופחות מרובע מאשר בן אדם רגיל.

פרופ' מודריק: זו זיוה שמיר, פרופסור אמריטה לספרות עברית מאוניברסיטת תל אביב ומחברת של ספרי מחקר רבים על אלתרמן, ביאליק ואחרים.

פרופ' שמיר: אשת חוק ואשת חיק, כמו בניסוח השנון של אברהם שלונסקי. רבים מאומני המודרנה באמת ניהלו רומן פומבי, ואפילו מתוקשר, בידיעת הנשים שלהם והילדים שלהם. והיו בתוכם משוררים שחילקו את המשכורות שלהם בין שתי נשים, במין ביגמיה בלתי ממוסדת. זה היה אולי בהשראת המהפכה הקומוניסטית, כי בארץ שררה מין אווירה של מתירנות בתחום חיי האישות.

פרופ' מודריק: אגב, אני מניחה אבל שזו מתירנות של צד אחד, זאת אומרת, נשים משוררות לא החזיקו איש חוק ואיש חיק.

פרופ' שמיר: [צוחקת] לא, לא הייתה להן הזדמנות כזאת. לאה גולדברג, למשל, התאהבה תמיד בגברים צעירים מדי, או מבוגרים מדי, או נשואים מדי, וזה לא… אף פעם לא הבשיל ליחסים של ממש.

פרופ' מודריק: אני מניחה שתסכימו איתי שמתבקש לפתוח את הסיפור הזה בבית קפה. אנחנו בשנת 1934, ובבתי הקפה נטוו הקשרים, התככים, וגם הרבה מהשירים שעיצבו את העולם הספרותי של התקופה. אלתרמן היה אז בן 24, אחרי אפיזודה קצרה של לימודי חקלאות בצרפת, וכמו כולם, היה תושב קבע בבתי קפה. אתם בטח חושבים על "כסית", וגם זה באמת יגיע, אבל באותם ימים הוא נהג לשבת דווקא בבית הקפה "שלג לבנון", ששכן במורד רחוב אלנבי בבניין שכבר לא קיים היום. אלתרמן אפילו כותב שיר על הקפה הזה והוא הלך ככה - "בך ה'שלג' בלילות / מצא כל איש את מנת כוסו לו / העיר זימרה במקהלות / ורק אתה זימרת סולו".

[הקלטה] מתוך "שלג לבנון" בביצוע שלמה ארצי:

♪ … במקהלות, איי איי איי

ורק אתה זימרת סולו

בך ה"שלג"... ♪

פרופ' מודריק: אבל אלתרמן עצמו לא ישב שם סולו. רחל, אשתו, סיפרה איך פגשה אותו שם בפעם הראשונה. "בפינה אחת ישב אלכסנדר פן ושיחק שחמט עם שלונסקי, ובפינה אחרת ישבו ליד שולחן אבות ישורון, ישעיהו טסלר [הערת המתמללת: הכוונה למשורר אליהו טסלר] ונתן אלתרמן, עם בלורית שמוטה בצד אחד ועניבה מוסטת הצידה. הוצגתי בפניו. אני הייתי בחורה עליזה עליזה, ואומרים שהייתי די יפה. מהרגע שפגשתי אותו כבר לא ראיתי אף אחד כל ימי חיי. הוא היה מסוגר ומתיירא ואני מלאת חיים. הוא נולד בתשעה באב ואני בפורים. הוא לא הבין למה בחרתי דווקא בו כשמחזרים אחריי מחצית יושבי שלג הלבנון. אבל אני לא הבחנתי באיש. כנראה שמצא בי כוח, עליזות, כתפיים רחבות. עליי כתב, 'יש הרבה יפות ממנה אך אין יפה כמוהה'", רחל אמרה.

שני בני הזוג ביססו לעצמם באותה תקופה מעמד של דמויות מפתח בסצנת התרבות של תל אביב. אלתרמן כבר נחשב אז למשורר צעיר ומבטיח, מה שלא מפתיע לאור העובדה שאבא שלו, איש החינוך יצחק אלתרמן, היה בעצמו משורר ופזמונאי. אלתרמן האב נהג לארח בבית המשפחה דמויות כמו חיים נחמן ביאליק וחנה רובינא. ואת אחד מהשירים שהוא כתב אתם בטח מכירים.

[הקלטה]

♪ יש לנו תיש, לתיש יש זקן,

ולו ארבע רגליים וגם זנב קטן. ♪

פרופ' מודריק: אלתרמן הבן, נתן, נולד בוורשה והספיק הרבה בעשרים ומשהו השנים הראשונות לחייו. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה המשפחה שלו נמלטה מוורשה למוסקבה, משם האלתרמנים נדדו לקייב ואז לקישינב, וב-1925 המשפחה עלתה לארץ ישראל. בעזרת אבא שלו אלתרמן התקרב לאנשי רוח וליוצרים, והתחיל לגבש זהות של יוצר. הוא כתב לתיאטראות ולעיתונים, פרסם שיר ראשון בכתב העת "כתובים" והצטרף לקבוצת המשוררים "יחדיו", שכללה גם את אברהם שלונסקי ולאה גולדברג.

באותו הזמן, רחל ניסתה להתבסס כשחקנית צעירה בפלסטינה. היא הייתה אחרי לימודי משחק בבית ספר נחשב בוינה, וכשהיטלר עלה לשלטון היא פרשה מהלימודים והצטרפה להורים שלה שעלו לפני כן מפולין לישראל. אבל זאת לא הייתה המילה האחרונה שלה בעולם התיאטרון. בהמשך, רחל תצטרף לתיאטרון הקאמרי ותשתלב בסגל השחקנים הקבוע שלו.

שנה אחרי הפגישה הגורלית בקפה "שלג לבנון" רחל ואלתרמן התחתנו. זה קרה על אף שאמא של רחל ניסתה לשכנע אותה שזה בכלל לא רעיון טוב. "אל תינשאי למשורר", היא הפצירה בה. "תקראי את יומניה של אשת טולסטוי וזה יפחיד אותך. תדעי מה מחכה לך. אם תינשאי לו, חייך יהיו רצופי סבל", אמרה אמא. אבל רחל, כצפוי, עשתה את ההפך, ולפחות בהתחלה התחושה הייתה שהיא בחרה נכון.

"השנים הראשונות עם נתן היו נהדרות", היא סיפרה. "אחרי שכל השנים קראתי שירה, פתאום זימן אותי הגורל להיכנס לתחום המטאפיזי המופלא של היוצר. להיות בחדר השני ולשמוע את תקתוק המכונה [קול הקלדה במכונת כתיבה], להאזין ללידתה של יצירה חדשה".

ב-1938 יצא "כוכבים בחוץ", ספר הביכורים של אלתרמן, שנחשב עד היום לאחד משיאי השירה העברית בכל הזמנים.

[הקלטה] מתוך "פגישה לאין קץ" בביצוע אריק איינשטיין:

♪ כי סערת עלי, לנצח אנגנך

שוא חומה אצור לך, שוא אציב דלתיים!

תשוקתי אלייך… ♪

פרופ' מודריק: בערך באותו הזמן נכנסה צילה בינדר לחייהם של אלתרמן ושל אשתו רחל. היא לא הייתה לגמרי זרה. חיינה, אחותה הקטנה של רחל, הייתה חברה של צילה מבית הספר. למשפחה של צילה היה עסק לכריכת ספרים. אגב, זו גם המשמעות של שם המשפחה שלה, בינדר בגרמנית זה כורך. כשהם עלו לארץ הם באמת פתחו כריכייה בתל אביב, ברחוב רענן שבפלורנטין. אבל צילה הייתה פחות בעניין של כריכות. היא העדיפה לאייר את הדימויים שמופיעים עליהן. היא ציירה מגיל אפס ואפילו עבדה תקופה מסוימת בסטודיו לגרפיקה. היא גרה בתל אביב לאורך רוב חייה והייתה חברה בתנועת השומר הצעיר.

פרופ' שמיר: צילה הייתה הרבה יותר צעירה מאלתרמן. היא הייתה צעירה ממנו בתשע שנים.

פרופ' מודריק: זו שוב פרופ' זיוה שמיר.

פרופ' שמיר: יותר יפה מרחל מרכוס ויותר מטופחת ממנה. גם יותר מלומדת ממנה, כי רחל הייתה עולה חדשה והיא כתבה עברית בשגיאות. צילה התפרנסה מציור. היא ציירה כרזות לתיאטרון, ספרי ילדים ולא רק ספרי ילדים. היא איירה הרבה מאוד ספרים וגם ציירה להנאתה וערכה תערוכות. היא הייתה ציירת מוכשרת מאוד לדעתי, אבל העובדה שהיא הקדישה את חייה לאלתרמן בוודאי עיכבה את ההתפתחות שלה. כמו, למשל, הציירת אירה יאן, שהקדישה את חייה לביאליק ולכן מעטים ידעו עליה עד לאחרונה. בנסיבות אחרות, רחובות היו נקראים על שמה. אירה יאן הייתה הציירת הראשונה בתולדות עם ישראל. ובכל זאת, מעטים ידעו על שמה כי היא הסתירה את עצמה בצל, וגם ביאליק הסתיר אותה בצל. אותן נשים ציירות שבחרו לעמוד בצל, זה היה גורלן.

פרופ' מודריק: בביוגרפיה שכתב על אלתרמן החוקר דן לאור מתאר את צילה כ"אישה יפה וצוחקת, שבלטה בשיער השחור והמלא שעיטר את ראשה". כשהייתה בת 19, כמו רבים אחרים, צילה הסתחררה מהשירה הווירטואוזית שהופיעה ב"כוכבים בחוץ" והחליטה שהיא רוצה לפגוש את האדם שכתב אותה. באחד מבתי הקפה התל אביביים היא מצאה את מבוקשה. רק שליד המבוקש הזה ישבה אשתו.

אלתרמן ישב בשולחן עם יעקב אורלנד ובשולחן סמוך ישבה רחל מרכוס. למרבה שמחתה של צילה, בשלב מסוים רחל קמה והלכה. זו הייתה עבורה שעת השִּׁין, וצילה עשתה שם את הטריק הכי ישן בספר והפילה מהידיים כמה עיתונים שהחזיקה. זה עבד חלקית. המשורר לא קם לעזור לה עם העיתונים… כמובן, אבל היא כן שמעה אותו צוחק. בהמשך היא פגשה אותו בחוף פרישמן והתברר לה שהוא זוכר אותה מבית הקפה. היא התיישבה לידו ‫והתחילה לצטט שורות מ"כוכבים בחוץ".

פרופ' שמיר: אפשר לומר שהרומן הזה ‫התפתח ביוזמתה של צילה, ‫כי היא אמרה לאלתרמן ‫שהיא פוחדת לחזור הביתה, ‫היא גרה בדרום תל אביב. ‫והוא כג'נטלמן ‫הסכים ללוות אותה הביתה.

פרופ' מודריק: צילה והג'נטלמן הפכו לידועים בציבור. ‫מדי יום בחמישה לשש ‫צילה הייתה מגיעה לבית הקפה "כסית" - ידעתם הרי שזה יגיע - ‫וממתינה לאלתרמן. ‫חמש דקות אחר כך, בשש, הוא היה מתייצב שם. כמו שאמרנו קודם, רחל, האישה החוקית, נתנה הסכמה שבשתיקה לקשר הזה. למה? האמת היא שזה לא ממש ברור. נראה שהיא הרגישה ששווה לשלם את מחיר האישה הנוספת תמורת הנישואים שלה למשורר הנערץ.

"כל חיי היו מלחמה", רחל אמרה. "מלחמה מתמדת לשמור על השקט של נתן. וזה לא היה קל. לספוג הכל, לבלוע הכל. איפשרה זאת ההערצה הענקית שהייתה לי לכישרונו וההרגשה שאני יכולה לסייע לו, לא רק בטיפול בבית, אלא בחוסר הטענות. הציל אותי המקצוע", היא הודתה, "התיאטרון. אלמלא הייתי בתיאטרון לא הייתי כנראה יכולה לעמוד בכך. כששיחקתי במחזות כמו 'שובי שבא הקטנה' או 'יונו והטווס' יכולתי להוציא מתוכי את הסבל, להעביר אותו אל הקהל. זו אחת הדרכים שהתיאטרון עוזר לחיות למי שחי חיים לא קלים".

איזה עוד משוררים חוץ מאלתרמן באמת התנהלו כמוהו?

פרופ' שמיר: אלתרמן, ורָטוֹשׁ, ואלכסנדר פן, וכל החבורה הזאת של שלונסקי, ושלונסקי בעצמו. אצל אלתרמן זה לא היה רומן סודי שהוסתר מעין הציבור או מבני המשפחה. רחל מרכוס בהחלט ידעה על הרומן הממושך הזה והשלימה איתו. והיא בעצמה הרי נעדרה תכופות מן הבית, כי היא הייתה שחקנית ולהקת הקאמרי נדדה עם ההצגות שלה ברחבי הארץ.

פרופ' מודריק: צילה ידעה שאלתרמן לא יעזוב את רחל. היא הבינה מצוין את המקום שלה, אבל לא שמחה בו. את המחאה והכאב שלה היא ביטאה רק במכתבים. [צליל כתיבה] "אני שקטה כך למראית עין", כתבה לאלתרמן. "משחקת את השקט, את הבגרות, את ההבנה. אבל יקירי, הדם שלי לא רוצה להבין. משהו בפנים מורד, רוצה להתפרץ. אני שייכת לך! אני צריכה להיות על ידך, איפה אתה? מקומי על ידך. חיי הם חייך. האוויר שאתה נושא הוא האוויר שלי. אין יותר. דע זאת לתמיד".

ממש כמו אמא של רחל, שהמליצה לה לא להתחתן עם משורר, גם ההורים של צילה לא היו מרוצים ממערכת היחסים הזאת. הם קיוו בשבילה שתפסיק עם השטויות ותתחתן כבר. [צליל כתיבה] "הם אינם חושבים שלהתחתן זה דבר נהדר כל כך, אבל הם גם יודעים שלהתחתן מוכרחים, ובפרט שהמדובר הוא ביחס לבחורה", כתבה צילה. "וגם אני חושבת זאת. בחורה מוכרחה להתחתן. בטבעה היא דלה כל כך, ענייה בכל המובנים". זה צילה אומרת, לא אנחנו. "מוכרחה היא לחדש את חייה על ידי חיים אחרים, חדשים, שהיא יוצרת אותם. היא לבדה לא יכולה תמיד לחיות ברכושה הרוחני הדל. היא צריכה, מוכרחה, את הבחור, הגבר ואת הילד, וזה הכל. בו בזמן שבשביל הגבר היא חלק. חלק אולי חשוב בעת שהיא חסרה לו, אבל כמעט לא חשוב כשהיא נמצאת לידו".

למותר לציין שמערכת "על החתום" לא לוקחת אחריות על תפיסת הנשיות הזאת. יותר מזה, די מדהים ומאוד מעציב, אני חייבת לומר, לקרוא איך שתי הנשים בחייו של אלתרמן הקטינו את עצמן. הכוכבים שם ממש לא הסתדרו במקום הנכון.

פרופ' שמיר: גם בעולם הרחב וגם אצל משוררי המודרנה אצלנו לא הציגו תפיסה שוויונית בין המינים. הם הלכו אל הקצוות, או-או. או שמתוארת אצלם איזו גבירה אצילה ונעלה, שדורכת על הגבר שנרמס תחת נעליה, או שמתוארת אישה כנועה ומושפלת עד עפר, שמוכנה לעשות למען הגבר כל מה שיידרש ממנה. אז הזמנים השתנו, הנורמות השתנו. לא קל ממרחק השנים להתחקות אחרי כל המניעים להשקפה הלא שוויונית הזאת של משוררי המודרנה, השקפה שמורידה את האישה לאדמה, אדמה בעולה ונרמסת, ואת הגבר מעלה לפעמים למדרגה של אל כל יכול.

[הקלטה] מתוך "ניגון עתיק" בביצוע יהורם גאון:

♪ אך אם פעם תהיי צוחקת… ♪

פרופ' שמיר: לאחרונה, מתוך זה שהשתנו הנסיבות, דרש מישהו לגנוז שיר של אלתרמן, "ניגון עתיק". והסכימו לדעתו, כי כתוב בשיר הזה ואשרוף את ביתך עלייך.

[הקלטה] מתוך "ניגון עתיק":

♪ …קנאתי שותקת. ותשרוף את ביתך עלייך. לה-לה-לה… ♪

פרופ' שמיר: וכך אבד לנו אחד השירים היפים ביותר בזמר העברי, מתוך אי הבנה. אנחנו יודעים שגם באנגליה הוויקטוריאנית נהגו לומר A woman's place is in the kitchen. אז הלכי רוח אחדים, שהשלימו… את היחס המיזוגני הזה לאישה, חדרו אל השירה הצרפתית המודרנית וממנה גם אל המודרניזם הרוסי ואל המודרניזם העברי. ואלתרמן אולי היה מעדיף להשכיח שבאחד השירים המוקדמים שלו הוא קרא אל האישה ואמר לה, "אמא! אל תיטושי את מקדש הבית, אל תשאי נאום באסיפת נשים". זאת אומרת שהיא תישאר בבית, שהיא תישאר במטבח, שהיא תשיר שיר ערש לילדים, אבל לא יותר מזה. אז זה שיר בוסר, אבל גם אחרי ששירת אלתרמן הבשילה והגיעה לפסגות שלה אין אצלו יחסים שוויוניים בין המינים. לפעמים מתוארת בשירים אישה אריסטוקרטית, נישאה, שהגבר, כמו שכבר אמרתי, עפר תחת כפות רגליה. נגיד בשיר "פגישה לאין קץ".

[הקלטה] מתוך "פגישה לאין קץ" בביצוע אריק איינשטיין:

♪ לספרים רק את החטא והשופטת.

פתאומית לעד, עיניי בך הלומות ♪

פרופ' שמיר: מלחמת המינים תמיד מצטיירת כמאבק שיש בו צד משפיל וצד מושפל, צד מכניע וכובש וצד כנוע ונכבש.

פרופ' מודריק: אלתרמן נודע בתקופתו לא רק כמשורר גדול, אלא גם כשתיין לא קטן בכלל. הסופר והמשורר יעקב אורלנד, שחלק עם אלתרמן לא מעט לילות שכרות, תיאר איך זה נראה כשאלתרמן נסחף עם השתייה. [צליל כתיבה] “משקרס, היינו חשים אליו, כמובן – כל עוד חושינו ערים - ונשאנוהו בשניים לביתו, בן עמי 7, קומה ג', אצל הכיכר, כשאת אשכול קטוף. והיינו מצלצלים בדלת [דנדון פעמון דלת], שתיים או שלוש אחר חצות, ואמו, או רחל, פתחו לנו, מורגלות זה מכבר, תרדמה על עיניהן, מביטות בנושאים ובנשוא, ומפטירות עצובות, כמו עצב רעיה ואם, 'נו, תכניסו אותו לשם. אבל בשקט. הילדה ישנה'. והשכבנו אותו על יצועו בחדר הצר והקטן. והיה לילה מאוד. וחרף כל כוכביו בחוץ, היה חושך. ותהום אל תהום קרא."

הילדה שישנה בתיאור הזה של יעקב אורלנד היא בתם היחידה של רחל מרכוס ונתן אלתרמן - תרצה אתר. היא נולדה שש שנים אחרי נישואיהם של הוריה, וגם היא הטביעה חותם בתרבות המקומית, כידוע. היא הייתה משוררת, שחקנית ופזמונאית.

[הקלטה] מתוך "אהבתיה" בביצוע שלמה ארצי:

♪ היא בליבי עכשיו, בתוך ליבי,

כמו הרבה צללים

כמו הרבה שבילים ♪

פרופ' מודריק: תרצה הייתה גם ציפור נפשו של אלתרמן, שהתמוגג מהכישרון ומהיופי שלה, ודאג לה כל הזמן. למען האמת, לפי הסיפורים הוא הרגיש גם לא מעט אשמה על כך שהיא הייתה עדה לתקריות השכרות שלו ועל זה שידעה גם על הקשר הרומנטי שלו עם צילה בינדר.

פרופ' שמיר: אז רחל אמרה שהיא לא… מעולם לא שנאה את צילה, אבל היא אמרה שתרצה קינאה מאוד באישה השנייה שבחיי אביה. ואין ספק שתרצה היא זאת ששילמה את המחיר הכבד ביותר על הביגמיה הזאת הלא ממוסדת. תרצה השלימה עם המצב שלאביה יש שתי נשים, אבל המצב הזה לא הוסיף לחוסן הנפשי שלה. ממילא היא הייתה ילדה רגישה ורדופת פחדים. תארי לעצמך ילדה שבלילה שני הוריה אינם נמצאים בבית - האם משחקת בתיאטרון והאב יושב עם החברים שלו המשוררים בבית הקפה.

פרופ' מודריק: בגיל 21 תרצה התחתנה עם השחקן, הבמאי והסופר עודד קוטלר, אז בוגר להקה צבאית בן 22. הם נסעו לניו יורק ולמדו שם בבית ספר נחשב למשחק. זו הייתה הפעם הראשונה עבור שניהם בחוץ לארץ. אבל הניתוק ממשפחתה והבדידות היו קשים מדי עבורה והיא חוותה משבר נפשי של ממש. היו אז שמועות שהיא אפילו ניסתה לשים קץ לחייה.

אלתרמן מיהר לעשות את דרכו לשדה התעופה בליווי משותף של שתי הנשים בחייו, צילה בינדר ורחל מרכוס. הוצאת הקיבוץ המאוחד הלוותה לו 5,000 לירות כדי לממן את הטיסה ואת השהות. כשהמשורר הגיע לארצות הברית הוא חווה הקלה גדולה, כי תרצה נראתה בסדר, אולי חלשה וחיוורת מהרגיל, אבל יפה וחיה כפי שזכר אותה. אלתרמן שכר חדר קטן במלון ברחוב 99 והתיישב לכתוב לרחל ולצילה.

[צליל כתיבה] "מה שברור כבר עכשיו הוא שכעת אין מקום לדאגה, והכל שקט ובריא ויפה ומלא שמחה ואהבה", הוא כתב לרחל. "זהו העיקר, וזאת רציתי לומר לך קודם כל, בראש מכתבי הראשון אלייך מכאן, כדי שלא יהיה צל דאגה בלב, וכדי שתהיי שלווה ומאושרת כמוני עכשיו, וכדי שתרגיעי ותשמחי גם את חנה ופנחס" - אלה ההורים של עודד קוטלר - "שאולי בכל זאת אינם שקטים. אמרי להם שהילדים בריאים ומאושרים ומלאי אהבה ושמחת חיים".

גם בהמשך הוא הוסיף לעדכן אותה במצבה הרפואי של בתם. "רחל יקרה ואהובה, לתרצה היה קצת חום במשך יום בערך, אך היא כבר בריאה בהחלט והיום היא ועודד כבר הלכו יחד לבית הספר. היא במצב רוח טוב ונמרץ, ואני מרגיש שהרגשת הביטחון שנוספה לה עכשיו כשאני כאן היא יסוד חשוב וחזק. היא מדברת עלייך באהבה ובגעגועים רבים ועמוקים, אך כל זה נמצא עכשיו בתחום הטבעי והבריא, שאין בו מתח עצבים בלתי פוסק. דרשי בשלום כל החברים, וכל טוב לך, רחל יקרה. שלך, נתן".

בסופו של דבר, מצבה של תרצה הדרדר שוב והיא חזרה עם אלתרמן ארצה. אבל עוד קודם לכן, בזמן הביקור בניו יורק, הוא כתב גם לצילה. בניגוד למכתבים שכתב לאשתו החוקית, רחל, במכתבים לצילה אלתרמן הקפיד שלא להזכיר במילה את הילדים, כלומר את תרצה ועודד.

"המכתבים עסקו בעיקר בצילה עצמה", כתב דן לאור. "אלתרמן דחה מכל וכל את דברי העלבון והזעם והכאב שצילה ביטאה במכתב ששגרה אליו ושבו כתבה במרירות על כך שהיא מרגישה נטושה ונשכחת מלב ואף האשימה אותו שאין בו אפילו רחמים כלפיה. בצד המאמצים לשכך את זעמה ולהעתיר עליה דברי חיבות סיפר לה אלתרמן דברים על ניו יורק שאותם לא סיפר לרחל". וכך זה נשמע במילותיו של אלתרמן:

[צליל כתיבה] "שלום לך, צילה יקרה", הוא כתב, "אני חושב עלייך לעיתים קרובות מאוד ורק מחשבות טובות, יפות. אני חושב איך את מבלה את הזמן, איך את נראית, אפילו מה את אוכלת, ואני מקווה שאת מבלה את הזמן ברוח טובה ושמחה ושאת נראית יפה ומושכת כמו תמיד ושאת אוכלת לא רק מנות ראשונות. מה שנוגע לי, סדר היום שלי כמעט לא נשתנה מזה שבתל אביב. נדמה לי רק שעברתי לעיר קטנה יותר, פחות רועשת, פחות מלאה עניינים ועיסוקים ופגישות שהתערבלו סביבי ברחוב דיזנגוף. רוב שעות היום עד הערב אני יושב בחדרי שבמלון, בשעות הערב אני נפגש עם הילדים כשהם חוזרים מבית הספר, ואחר כך אני חוזר למלון וכושי במדים של גנרל פותח לי את הדלת". כך בטקסט של אלתרמן, המילה "כושי" כמובן לא הבחירה שלנו. והוא ממשיך - "כושי שני במדים של אדמירל מעלה אותי במעלית אל הקומה הרביעית, וכך מסתיים עוד יום בניו יורק. מה שלומך, צילה? זה המכתב הראשון שאני כותב אל מישהו מחוץ לבית, ואל תכעסי שלא כתבתי לך עד עכשיו. אני מהרהר בך כל הזמן. לומר את האמת, אינני יודע אם יש שעה שאת אינך נמצאת פה, גם כשאינני חש זאת במפורש. קיצור דבר… אין את צריכה להצטער שאינך יכולה לבוא ולבלש, בין כה וכה היית מוצאת פה את עצמך. שלך תמיד, נתן".

אלתרמן מעולם לא כתב במפורש על הקשר המשולש שלו עם צילה ורחל, אבל אפשר למצוא את העקבות שלו בתוך הרבה מהיצירות שפרסם.

[הקלטה] מתוך "צריך לצלצל פעמיים" בביצוע שושנה דמארי:

♪ צריך לצלצל פעמיים,

צריך לחכות רגע קט,

ואז נפתחות הדלתיים ♪

פרופ' שמיר: ב"צריך לצלצל פעמיים", בדמותה של האישה שמצפה לגבר ללא תנאי וללא תלונה, הוא יצק את האמת האישית הכאובה שלו. כי אחרי הופעת ספרו הראשון, "כוכבים בחוץ", הרי דרכו הצטלבה עם דרכה של צילה, שהקדישה לו את כל חייה. ואלתרמן לא הירבה לחשוף את הסודות הביוגרפיים שלו, הכמוסים, ברבים. הוא אף פעם לא התראיין, לא תמצאי אפילו ראיון אחד איתו בכל גנזים. אז פזמון כזה כמו "צריך לצלצל פעמיים" בהחלט משקף את מערכת היחסים ששררה ביניהם.

[הקלטה] מתוך "צריך לצלצל פעמיים":

♪ תופרת אני ותופרת

הים לא יחדל מלנהום

אני את פניך זוכרת

כאילו היה זה היום. ♪

פרופ' שמיר: ‫היא יושבת רכונה על מלאכתה, ‫כמו פנלופה ב"אודיסאה" ‫שאורגת ואורגת ואורגת ‫כדי לא ליפול ביד של המחזרים האחרים. ‫היא מוכנה לקבל בשמחה את הגבר, ‫והוא מודה באוזני אהובתו, מבלי לחוש כמה המילים שלו פוגעות בה, הוא אומר, "נכנסתי אלייך בינתיים כיוון שעברתי ברחוב". זאת אומרת, היא ברירת מחדל אצלו. הוא אפילו לא בחר בה.

[הקלטה] מתוך "צריך לצלצל פעמיים" -

♪ נכנסתי אלייך בינתיים

כיוון שעברתי ברחוב. ♪

פרופ' שמיר: והיא מבטיחה לו שאם הוא יחליט יום אחד להגיע, "אין צורך בבכי וצער, סליחה לא צריך לבקש". הדלת הפתוחה בשיר "צריך לצלצל פעמיים" מרמזת על זה שדלתות הלב של האישה האוהבת… היא משאירה את הכל פתוח, פתוח ליד המקרה. ואז נפתחות הדלתיים והיא רומזת גם לדלתות הלב. אולי צילה האמינה שחלון ההזדמנויות יאיר לה פנים יום אחד והמשורר יעזוב את הבית ויקשור את גורלו עם גורלה, אבל כידוע היא נשארה בגפה כל ימי חייה, ללא בעל, ללא ילדים ו… סיפור עצוב מאוד.

[הקלטה] מתוך "צריך לצלצל פעמיים":

♪ דבר לא צריך לחדש

אין צורך בבכי וצער

סליחה לא צריך לבקש. ♪

פרופ' מודריק: עוד שיר שקשור למשולש אהבה הבעייתי הזה הוא "שקר החן", שמשווה בין האש לבין הברק. "שקר החן // האש המבשלת", אלתרמן כתב, "אדומה עינה / פניה עשן / כפני הזקנה. // יפה ממנה / אחותה ברק / אך לא היא תאכיל גבר / בשר ויָרָק".

פרופ' שמיר: אז בשיר הזה הוא כותב מתוך אירוניה עצמית מרירה ומתוך השלמה עם המצב שאליו הוא נקלע, כי זה הכביד עליו עם השנים והוא רצה אולי לסיים את פרשת האהבים הזאת המתמשכת, אבל גם לא היה לו אומץ, כי צילה למעשה הקדישה לו את חייה.

פרופ' מודריק: וזה מופיע גם ב"פונדק הרוחות", המחזה המלא הראשון שאלתרמן כתב. יש בו גבר נשוי, אומן שמעדיף להגשים את עצמו מאשר להיות עם אשתו החוקית, ובדרך גם מתאהב באישה אחרת. נשמע מוכר? לא סתם. במחזה הזה המאהבת היא בעלת פונדק.

פרופ' שמיר: המחזה "פונדק הרוחות" מתחיל בבריחה באשמורת אחרונה של הלילה של האומן חננאל, שהוא אמנם כנר ולא משורר, אבל הוא אומן שבורח מן הבית כי הוא רוצה להקדיש את חייו לאומנות. קוראים לו חננאל, והמילה חנן היא כמובן מילה נרדפת לנתן. ואחר כך עוברות עליו שנים של נדודים ושל כל מיני חוויות.

פרופ' מודריק: בזמן שהוא נודד וחווה, אשתו נעמי מחכה מאחור. היא מסכימה להקריב את עצמה לטובת הקריירה של בעלה ואפילו מוכרת את עצמה לשפחה.

פרופ' שמיר: והוא מסתובב בשווקים ובכל מיני מסיבות מתוקשרות, נהנה מכל מיני מנעמים של החיים, והיא עובדת עבודת פרך אצל הטוחן, שנותן את עינו בה ורוצה להעביר אותה לחיקו. בדמות של נעמי, גיבורת "פונדק הרוחות", יש הרבה קווים לדמותה של צילה והרבה קווים לדמותה של רחל מרכוס. נעמי, האישה החוקית והנאמנה, היא לבושה בסחבות, והפונדקית לבושה בשמלה פרובוקטיבית הדורה בצבע אדום. כך מתאר למשל מנחם דורמן, הביוגרף של אלתרמן והחבר הטוב שלו ומי שערך את כל כתביו אחרי מותו, תיאר את צילה כאישה מאוד יפה ומטופחת, ורחל עומדת לידה ליד מיטתו, מיטת ערש הדווי של אלתרמן, והיא אישה זקנה ומקומטת. כשנעמי אומרת לחלפן, "אל תדבר בקול גדול, אל תתהלך, אתה מפריע לי לשמוע את צעדיו באים", המילים האלה מזכירות את הסיפורים שסיפרו החברות של צילה. הן סיפרו שכל ימיה היא לא אירחה את החברות שלה בבית בטענה שאולי אלתרמן יבוא. ורק אחרי מותו היא התחילה לארח ולהתארח.

פרופ' מודריק: אבל זה שובר לב. ואת יודעת, אני שומעת את מה שאת אומרת, ואני אומרת לעצמי, איזה מין קיום זה שהוא כולו כל כך תלוי באחר, הוא מבטל… הרי גם "זמר שלוש התשובות", זה ביטול עצמי מהמעלה הראשונה.

פרופ' שמיר: מאין כמוהו, מאין כמוהו.

פרופ' מודריק: חברים של בני הזוג אלתרמן ומרכוס, וגם רחל מרכוס עצמה, העידו שלא הייתה טינה בין שתי הנשים, לפחות לא כלפי חוץ. פעם אחת, בעקבות הופעה של רחל בתפקיד האם בהצגה "ביבר הזכוכית", נכתב בהארץ - [צליל כתיבה] "זוכרים את צילה בינדר משבחת את רחל מרכוס על הופעתה. הערכה מקצועית הדדית הייתה שם. שתי אומניות מחוננות שהתחלקו בצילו של אומן אחד ענק. בינדר עיצבה גם את תלבושתה של מרכוס בהצגה. מעולם לא חסכו בביטויי התפעלות על אצילות נפשה של מרכוס בכל הקשור בבינדר. 'נתן, רחל צודקת', נשמעה בינדר אומרת לאלתרמן במהלך ויכוח ב'כסית' בינו לבין אשתו. ואחרי שאמא של צילה בינדר נפטרה היא הלכה אל רחל מרכוס ונשארה אצלה ימים אחדים", כתבו בהארץ.

בשנת 1970 אלתרמן חלה במחלת מעיים. בחודש מרס של אותה שנה הוא הובהל לניתוח ובמהלכו חטף התקף לב ואיבד את ההכרה. בזמן ההמתנה בבית החולים רחל ביקשה מידיד המשפחה, הסופר והמתרגם מנחם דורמן, שיקרא לצילה. "אני רוצה להיפגש עם צילה", אמרה רחל. "לא היום, אולי מחרתיים, אבל אני רוצה שתאמר לה זאת. תאמר לה שאני זקוקה לה. לא שאני רוצה לעזור לה… אני זקוקה לה. מעולם לא שנאתי את צילה ולא דיברתי עליה רעות. תמיד אמרתי לעצמי - אהבה איננה פשע. סבלתי הרבה, אבל היו רגעים מעטים שלמענם הכל היה כדאי. צילה לא ניסתה אף פעם לקחת אותו ממני. גם הוא לא היה עוזב אותי. הוא היה זקוק לכתפיים הרחבות שלי, לרצון החיים שלי, לטבעיות שלי".

ערב קודם לכן, אלתרמן כבר הבין שמותו קרוב. הוא לקח גיליון נייר וכתב צוואה. וזו לשונה - [צליל כתיבה] "אחת, בלי הספדים. שתיים, לקבור אותי בין סתם יהודים. שלוש, מן הירושה שתישאר וההכנסות, אם תהיינה, מן הספרים יש להפריש חלק רביעי לקיום לצילה בינדר. היא ויתרה למעני על הרבה יותר מזה, אך מה לעשות". ב-28 במרס 1970, כעשרה ימים אחרי הניתוח ההוא, נתן אלתרמן נפטר. צילה ורחל, שתיהן נכחו בהלוויה, ושתיהן ישבו שבעה בחדרים נפרדים בדירה של משפחת אלתרמן בשדרות נורדאו בתל אביב.

עם מותו של המשורר, צילה הפסיקה לצייר. עד אז היא איירה ספרים של לוין קיפניס, דליה רביקוביץ', של נתן אלתרמן ואפילו ספר אחד של תרצה אתר. האוצרת מורן שוב, שיצרה תערוכה על צילה ב-2017, סיפרה לישראל היום שהאיורים שלה לספרים של אלתרמן התאפיינו ב… "אי שקט. אין בהם נינוחות אלא מין מתח תמידי", היא אמרה. "הם בכל עמוד, כאילו היא חייבת להיות איפה שהוא נמצא". אגב, צילה לא איירה רק ספרים של אלתרמן, היא צירה גם דיוקן של המשורר עצמו בקו קל - איש צעיר, מעשן מקטרת, כשמאחוריו כתם לא ברור.

פרופ' שמיר: ציור מאוד רגיש ומאוד מיוחד במינו, אולי הציור היפה ביותר שציירו את אלתרמן. וברקע רואים צל. והצל הזה אני קוראת לו "צילה של צילה", כי מהו הצל הזה שמלווה את אלתרמן לכל מקום שהוא הולך אליו אם לא צילה שבחרה להישאר בצל? זה… כמו שאמרתי, סיפור עצוב. וכשאת בוחנת את השיר של אלתרמן, "שיר שלוש התשובות", הרי אין ביטול עצמי, כמו שאמרת, גדול מהביטול הזה, שהיא אומרת - כל מה שתרצה, אני אעשה, אני מוכנה לכל דבר. להיות מושלכת לרחוב, לבטל את עצמה, היא מוכנה להיזרק, היא מוכנה לכל דבר. רק דבר אחד היא איננה מוכנה לשמוע ממנו וזה שהוא יגיד לה לשכוח אותו. המילים ישברו אותה, לא המעשים שלו. ואין לדעתי שיר עצוב ממנו בספרות העברית.

פרופ' מודריק: "אנשים מדברים", אמרה צילה לכתב הארץ ירון פריד בראיון, שפורסם ימים ספורים לאחר מותה ושוב הדהד את אותה תפיסה של ביטול עצמי שחזרה למרבה הצער אצל שתי הנשים. "כל הזמן מדברים ומדברים, מראים באצבע, מושכים בכתף, מרימים גבה. אנשים רוצים דם. דם מתוק לאנשים יותר מכל דבר. אז מה, אלתרמן היה קדוש? קדוש הוא לא היה, את זה אני אומרת לך. הוא היה אדם ככל בני האדם, עם החולשות שלו ועם המעלות, והיה לו הרבה מאוד משניהם. אני לא מתחרטת על כלום. אני בסך הכל אישה פשוטה, לא מעניינת, לא חשובה. אישה קשה אומרים עליי. ואני שואלת את עצמי איך מישהו יכול שלא להיות קשה במקום הזה? איך יכול אדם להיות רך בסביבה הזאת? וכולנו בני אדם, אתה מוכרח להאמין לי. בסך הכל בני אדם. אני כבר יודעת שאין קדושים, שאין אגדות, שאין גיבורים. רק בני אדם. וגם זה הרבה בעצם. לפעמים".

[הקלטה] מתוך השיר "זמר שלוש התשובות" בביצוע זהבה בן:

♪ הוא אמר, "אם תלכי אחרי

לא קטיפה תלבשי ולא משי

יהיה מר עד בלי כח אולי"

אז אמרה היא, "לאט, כח יש לי

אם צריך אתהלך בסחבות

כלובשת קטיפה מבריקה

אם צריך אקרצף רצפות

ואהיה בעיני כמלכה.

כל אשר תבקש ותשאל

אעשה ואוסיף לשמוח

יהיה טוב, אהובי, יהיה קל

לעולם לא יחסר לי כח" ♪

פרופ' מודריק: ‫זה היה סיפורם וגם מכתביהם של נתן אלתרמן, רחל מרכוס וצילה בינדר. ‫אנחנו סיימנו להפעם. ‫תודה לאבישי חורי על התסריט והעריכה, ל‫שחר מונטלייק על ההפקה ‫וליעל עובדיה על התחקיר. ‫תודה לניר לייסט וליואב צ'שנובסקי על עיצוב הפסקול והמוסיקה המקורית. תודה מיוחדת לד"ר דוד רוזנסון, לעמיחי חסון ולאייל לויט מבית אבי חי. פרקים נוספים של "על החתום" מחכים לכם באתר בית אבי חי ובכל יישומוני ההסכתים.

[הקלטה] מתוך השיר "זמר שלוש התשובות":

♪ כך אמרה ופניה באור.

"אם צריך לא לבכות לא אבכה

העיקר שאדע כי תחזור

כל אשר תבקש ותשאל

אעשה ואוסיף לשמוח

יהיה טוב אהובי יהיה קל

לעולם לא יחסר לי כח"

אז אמר, "מה יהיה אם אגיד

שעליך לקום וללכת

ולשכוח אותי ושנית

לא לשוב כי לרחוב את מושלכת?"

היא רק רגע שתקה ותחייך

אז דיברה ופניה ככפור

"אם תאמר לי ללכת, אלך,

אם תאמר לא לחזור, לא אחזור.

אך דבר רק אחד אל תשאל

אל תאמר לי אותך לשכוח

כי את זאת אהובי לא אוכל

בשביל זה לא יהיה לי כח. ♪

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה