top of page

על החתום - עמוק במס: לאה גולדברג

רוני מנור

אל תתנו לשירה הענוגה של לאה גולדברג לבלבל אתכם - היא ידעה להיכנס חזק במי שהרגיז אותה. תשאלו את רשות המיסים, את אברהם שלונסקי ואת מארק שאגאל.


 מנחה: ליעד מודריק | אורח: פרופ' גדעון טיקוצקי


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 23/10/2022.

קריין: ‫אתם מאזינים להסכת של בית אבי חי.

[מנגינה נעימה ושלווה]

פרופ' מודריק: "הילדה שרה לנחל" של לאה גולדברג הוא שיר שמערבב אימה ורוך:

"לאן יישא הזרם את פני הקטנים? / למה הוא קורע את עיני? / ביתי הרחק בחורשת אורנים / עצובה איוושת אורני. פיתני הנחל בזמר גיל, / רינן וקרא בשמי, / הלכתי אליו אחרי הצליל, / נטשתי את בית אימי.

ואני יחידה לה, רכה בשנים, / ונחל אכזר לפני - / לאן הוא נושא את פני הקטנים? / למה הוא קורע את עיני?"

תקשיבו לזה, מצד אחד תמימות של פנים קטנים, זמר גיל, תמונה פסטורלית של נחל ואורנים. ומנגד, הניפוץ המהיר של התמימות, הגילוי שהנחל יכול להיות גם אלים ואכזר ושאלות נוקבות כמו "למה הוא קורע את עיניי". אני מתפתה לדמיין את גולדברג כותבת אותו כשהיא יושבת על שפת המים [קול ציוץ שחפים], עט ביד אחת ועשבים נתלשים ביד השנייה. אבל האמת הרבה פחות רומנטית. ‫השיר הזה בכלל נכתב ‫במרפאת שיניים [טרטור מכונה]. ‫במקום תפאורה של גבעה ירוקה ‫וקולות פכפוך סביר יותר להניח שהיו שם תאורה אפרורית, ‫מגזינים ישנים וחרדה דנטלית. [רחש דפדוף].

ככה זה נשמע במילים של גולדברג ‫כשסיפרה בראיון לאידה צורית: ‫[צליל כתיבה] "אצלי כמעט לעולם אין התרשמות ישירה ‫שבאה לידי ביטוי במה שאני כותבת. ‫ויום אחד, על הצעה של בחורה ‫סנטימנטלית אחת ללכת לראות נוף יפה ‫בעמק הירדן כדי לכתוב שירים שם, ‫אמרתי שאינני כותבת שירים בנוף יפה. ‫אמרה לי, זה לא ייתכן. ‫איפה כתבת למשל את שירי הנחל שלך? ‫אמרתי לה את האמת - ‫בחדר המתנה של רופא שיניים. ‫היא חשבה שאני מתלוצצת, ‫אבל באמת ככה היה".

לעומת השירים מלאי הדרמה והיופי, ‫המכתבים של לאה גולדברג משרטטים ‫דיוקן ארצי ‫והרבה יותר נאמן לחיי היומיום שלה. ‫האירועים שמתוארים במכתבים ‫היו שגרתיים ואפורים ‫הרבה יותר מאלה שמופיעים בשירים, ‫אם כי לא פחות מאתגרים. ‫עמוק בטל? ‫יותר כמו עמוק במס.

[מנגינה קצבית המלווה צליל כתיבה]

פרופ' מודריק: אתם ואתן מאזינים ל"על החתום", הסכת מבית אבי חי, ‫הפודקאסט שמוציא מהמעטפות ‫מכתבים שכתבו אנשי ונשות רוח ‫מההיסטוריה היהודית והישראלית. ‫אני ליעד מודריק, ואנחנו מתחילים.

‫זה כאילו מנוגד לאיך שאנחנו מדמיינים ‫אותה - מסתגרת בחדרה, ‫מתייסרת בייסורי כתיבה. נראה שהיא התייסרה אולי באמת בייסורים של כאבי שיניים.

פרופ' טיקוצקי: ‫ושאפילו כאב שיניים יכול להנביע ‫שיר אהבה נפלא.

פרופ' מודריק: ‫זה פרופ' גדעון טיקוצקי ‫מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ‫חוקר ועורך, שחשף לציבור ‫מאות שירים גנוזים ‫ואפילו רומן גנוז אחד ‫מאת לאה גולדברג.

פרופ' טיקוצקי: ‫אני חושב שלאה גולדברג במובן הזה ‫יש בה איזו כפילות שאני מרותק אליה. מצד אחד, תפיסה מאוד אידיאליסטית של החיים ושל השירה, משהו מרומם ונעלה וככה נוגע בשפרירי עליון, ומצד שני, איזו תחושה של להיות בתוך החיים. וזה נקשר אצלה המון למושג שנקרא "האומץ לחולין". זה האומץ להישיר מבט אל המציאות, לא לייפות אותה, להיות בתוך החיים, לא לשגות באשליות שווא, לא לחשוב שאולי המציאות זה זיקוקי דינור ושצריכים להתפתות אחר כל מיני מַדּוּחִים. היא בפואטיקה שלה, וגם נדמה לי שביומיום, מכוונת אל מציאות, מכוונת אל היות בתוך החיים. זה מזכיר במשהו גם את המשנה שירשנו מרחל המשוררת: "לא בעבים מעל, כאן על פני האדמה". הצורך הזה להיות בתוך החיים, עם כל זה שהשירה היא גם נגיעה בנעלם. [רחש דפדוף].

פרופ' מודריק: ‫לאה גולדברג גדלה בקובנה שבליטא, ‫עיר מזרח-אירופית קטנה שבליבה אגם. ‫הנוף שלה משובץ במבני באוהאוס ‫ומזכיר את רחובות תל אביב ‫של תחילת המאה ה-20. ‫במלחמת העולם הראשונה ‫משפחת גולדברג גורשה מקובנה, ‫כמו רבים מבני הקהילה היהודית ‫שחיה ושגשגה שם. ‫כשמלחמה נגמרה, ‫אחרי הרבה נדודים ותלאות, ‫המשפחה הצליחה לחזור לעיר, ‫אבל בדרך עבר עליה אירוע ששינה לנצח את חייה.

אבא של גולדברג, שהיה כלכלן בכיר, נחשד בקומוניזם. במשך עשרה ימים הוא ניצב מול רובים [קול טעינת רובה] של חיילים ליטאים שאיימו להוציא אותו להורג, כמו סיוט שחוזר על עצמו, שוב ושוב ושוב. האב שוחרר לבסוף אבל האירוע הזה הפך לפוסט טראומה שרדפה אותו לשארית חייו. גולדברג פיתחה יחסי אהבה-שנאה עם ליטא, המולדת שעמדה כנראה בלב מחזור השירים הידוע שלה "משירי ארץ אהבתי".

[הקלטה] לאה גולדברג:

"מכורה שלי ארץ נוי אביונה – / למלכה אין בית, למלך אין כתר. / ושבעה ימים אביב בשנה / וסגריר וגשמים כל היתר".

פרופ' מודריק: ‫ב-1935, אחרי לימודים בקובנה ובגרמניה, ‫היא הגיעה לארץ ישראל ‫ודי מהר היא הפכה כאן ‫למעצמה ספרותית. ‫גולדברג לא חיכתה למוזה. ‫היא עבדה קשה וכתבה איפה שרק יכלה. היא מוכרת בעיקר בזכות השירים שכתבה, ביניהם גם כאלה שהפכו לקלאסיקות ישראליות שכולנו מכירים.

[הקלטה] מתוך השיר "האומנם" בביצוע חוה אלברשטיין:

♪ האמנם, האמנם / עוד יבואו ימים / בסליחה… ♪

פרופ' מודריק: וגם ‫בזכות ספרי הילדים שלה, כמובן. ‫

[הקלטה] מתוך "דירה להשכיר" בהקראת גידי גוב:

"בעמק יפה בין כרמים ושדות עומד מגדל בן חמש קומות."

פרופ' מודריק: אבל זה רק קצה הקרחון ‫של העשייה היצירתית שלה. ‫גולדברג תרגמה את צ'כוב ואת טולסטוי ‫ואת שייקספיר, ‫היא פרסמה ביקורות תיאטרון ‫בעיתון "דבר" ‫ולא בחלה גם בכתיבת ‫מערכונים סאטיריים. ‫היא לימדה באוניברסיטה העברית. והתלמידים שלה זוכרים אותה כדמות קצת מגושמת, תמיד עם סיגריה ביד, מרתקת ומעוררת הערצה, על אף שלדבריהם היא לא פעם נראתה קצת כועסת.

אחד הדברים שהרתיחו אותה ‫יותר מכל, מתברר, ‫היה הבירוקרטיה הישראלית. [צליל כתיבה] "‫אני אינני סוחרת, אינני חנוונית, ‫אפילו אינני פקידה ה‫מקבלת משכורת קבועה", כתבה ב-1953 ‫לפקיד מס הכנסה שדרש ממנה להסדיר חוב מס גדול ‫בפעימה אחת. ‫"אני סופרת עברית, ‫המתקיימת משכר-סופרים ושכר-תרגום. ‫הספר האחרון שתרגמתי ‫היה עבודה של חמש שנים, ‫'מלחמה ושלום' לטולסטוי. ‫ותוכלו, חושבת אני, אם אפשר גם ‫במשרדים לדבר בלשון פשוטה של אנשים, ‫להבין שאם יחולק שכרי לעבודתי ‫על פי השנים הללו, הרי הרבה כסף ‫אין לי. ‫אחרי ששילמתי מה ששילמתי ‫בעת האחרונה ‫אין לי עכשיו כסף". ‫במכתב, שנמצא במוזיאון ‫המיסים בירושלים, ‫אפשר לראות שמתחת ‫לארבע המילים האחרונות, ‫"אין לי עכשיו כסף", ‫גולדברג מתחה קו בולט. ‫היא רק ביקשה שיפרסו לה ‫את החוב לתשלומים והדגישה: ‫"אינני מתכוונת חלילה להשתמט ‫משום חובה כלפי מדינת ישראל ‫ואני רוצה מאוד לשלם ‫כל מה שנדרש ממני ‫וכל מה שמגיע ממני, אבל דרך הגבייה הזו לא תיתכן ‫שתהיה בנוסח זה של השבוע האחרון. ‫בכל הכבוד, לאה גולדברג".

גולדברג הונצחה בסופו של דבר על שטר מאה שקלים, כפי שכולנו יודעים, אבל היא לא זכתה ליהנות בחייה מההכרה ומהרווחה הכלכלית שהייתה זוכה להן היום. אפילו שכ-400 שירים שלה הולחנו על ידי יוצרים שונים והיא למעשה המשוררת המולחנת ביותר בעולם, התמלוגים שהגיעו לחשבון הבנק שלה בשנות חייה לא היו גבוהים. בפרס ישראל היא זכתה רק אחרי מותה, והייתה זו אמא שלה, צילה, שקיבלה אותו בשמה. [רחש דפדוף וסגירת ספר כבד].

יש פער בין השירים לבין המכתבים, כאילו יש שתי דמויות כמעט - אחת שהיא רגזנית כזאת, כועסת, והשנייה בשירים שהיא מלאת חמלה ויופי. אז איך מיישבים את הסתירה הזאת או שאולי היא טבעית?

פרופ' טיקוצקי: ‫אני חושב שכמו כולנו, לאה גולדברג היא מקהלה של קולות.

פרופ' מודריק: זה שוב פרופ' גדעון טיקוצקי.

פרופ' טיקוצקי: ‫וזה פשוט תלוי ביום שבו אנחנו תופסים אותה, אפילו בשיר שבו אנחנו תופסים אותה. אני חשבתי, ככה לשם הדברים האלה, על שיר ילדים שהיא פרסמה ממש זמן קצר לאחר עלייתה, לפורים בשנת 1936, וזה תחת מחזור שירים שנקרא "מסכות עליזות", ולמעשה מדמיינת את עצמה כצפרדע. ברשותכם אני אקרא, זה שיר קצר. "הצפרדע":

"מי ראה איך דודה לאה / מתחפשת לצפרדע? / ירוקה היא כמו ברוש / מכף רגל ועד ראש. / הידיים לא ידיים, / העיניים - כפתורים. / ראש ירוק בלי שערות. / בחיי כדאי לראות! / איזה גוף! והפרצוף! / רק אל תתחפשו לזבוב. / כי יודעת דודה לאה / גם לבלוע כצפרדע".

ה… מתח הזה שבין פגיעות לבין היכולת לפגוע, בין הקורבניות או השקיעה באהבה נכזבת וכן הלאה, לבין זה שבעצם הכתיבה יש כבר כוח, זאת אומרת, בעצם זה שלאה גולדברג מסתכלת על הדברים מבחוץ, הווה אומר כותבת אותם, היא כבר מעבר לחוויה הכואבת, מעבר לחוויה הקורבנית.

פרופ' מודריק: ‫את הנזפנות והעקשנות ‫גולדברג לא שמרה רק לפקידי מס אפרוריים. ‫גם היוצרים שעבדו לצידה ‫חטפו ממנה לפעמים. ‫אחד היוצרים האלו, למשל, היה ‫אברהם שלונסקי, ‫שהחל להתכתב עם גולדברג ‫לפני בערך מאה שנה. ‫הוא היה משורר ארץ-ישראלי, ‫מעמד מרכזי בתרבות העברית ‫המתחדשת, ‫והיא צעירה ליטאית ‫שלמדה בברלין וכתבה בעברית. ‫ההתכתבות הזו הפכה לידידות קרובה, ‫אבל גם טעונה. כשהמפלגה הנאצית עלתה לשלטון בגרמניה שלונסקי היה זה שעזר לגולדברג להשיג אישור כניסה לפלסטינה. גולדברג מצידה התרשמה מהחבורה הספרותית יחדיו, שכללה חוץ משלונסקי משוררים מיתולוגים אחרים, כמו נתן אלתרמן, אברהם חלפי, יוכבד בת-מרים ואחרים. גולדברג השתלבה בחבורה בתפקיד המזכירה, ושלונסקי, המנהיג, הכין לה הפתעה קטנה ובעייתית. [רעש סטטי] "‫רציתי לקבל את פניה ‫בפנים מאוד-מאוד צוחקות של רעות, לכן הוצאתי את ספרה 'טבעות עשן'", ‫הוא סיפר בראיון לרדיו. "‫היא לא ידעה שהדבר עומד להופיע, ‫וכשהבאתי לפניה את הספר ‫אורו פניה, פשוטו כמשמעו. ‫יצאתי למקום שיצאתי ‫וכשחזרתי אני שומע ‫התייפחות גדולה. לאה גולדברג בוכה. ‫מה היא בוכה? הספר מלא שגיאות דפוס". [רחש דפדוף].

‫אבל זו לא הייתה הפעם האחרונה ‫שהשניים האלה רבו. ‫ב-1967 שלונסקי הסתבך איתה פעם נוספת. ‫הוא שלח לה מכתב שיועד ל"א.נ. גולדברג לאה" ‫ובו הזמין אותה להשתתף ‫בקבלת הפנים ‫לזוג הפילוסופים האקזיסטנציאליסטים‫ ז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר ‫שהגיעו לביקור בארץ. [צליל כתיבה] ‫"לא ידעתי שאני 'אדון' וממין זכר", ‫שירבטה גולדברג באותיות גדולות ‫על מכתב ההזמנה. ‫"אני לא חייל. ‫ושמי לאה גולדברג, ולא גולדברג לאה. למה לא חתום שלונסקי אברהם והוועדה לקבלת סארטר ז'אן פול? על פניות בטון זה אינני עונה". אגב, בסופו של דבר, למרבה ההפתעה, גולדברג דווקא כן הגיעה למפגש עם זוג הפילוסופים. אולי שלונסקי התנצל, ואולי הפיתוי לפגוש את צמד האינטלקטואליים גבר על הרתיעה מסגנון ההזמנה. אז למה המשוררת נרעשה כל כך מהפנייה הזו? כנראה שזה קשור לכך שהיא הייתה כמעט האישה היחידה בבוהמה התל-אביבית של אז.

פרופ' טיקוצקי: ‫המכתב נותן לנו איזו הצצה לדימוי העצמי של לאה גולדברג באמת על רקע זמנה. זאת אומרת, אנחנו צריכים לזכור שכיום כשאנחנו מדברים על לאה גולדברג היא מזדהרת לנו מבעד לזמנים. בשעתה, כשהיא חיה, יש לשער שהיא הייתה תחת הצל בעיקר של שלונסקי ונתן אלתרמן. ואגב, גם שלונסקי עצמו משלב מסוים היה תחת הצל של אלתרמן, שהוא גידל, הוא גילה, וכן הלאה. ויש פה גם העניין המגדרי כפי שציינת, זאת אומרת, התחושה הזאת שיש פה מועדון סגור של גברים. לכן, גם הפורמליסטיקה במכתבים היא אדון נכבד. והיא פשוט… זה מוציא אותה מדעתה. ומי כמונו היום יכול להבין לליבה.

פרופ' מודריק: אז איך זה שבסוף היא הגיעה למפגש?

פרופ' טיקוצקי: ‫כי נדמה לי שהיא הייתה גדולה מכל ה-technicalities האלה, מכל הדברים האלה הפורמליסטיים, והיא ידעה להבחין בין עיקר לטפל. ואני משער שגם היא ראתה מבעד לכעס שלה, היא יכלה להבין שהייתה שם מזכירה של שלונסקי שטעתה. אבל כן, עם ההבנה זה עורר אצלה באמת איזה רגש שפתאום אנחנו רואים אותו בכתב הודות לטעות ההיא. [רחש דפדוף].

פרופ' מודריק: הנשיות של גולדברג הקטינה אותה ‫בעיניי אנשים מסוימים ‫והיא הייתה צריכה להיאבק ‫כדי להוכיח שהיא ראויה למעמד שלה. ‫ואני מבטיחה לכם, ‫היא בהחלט נאבקה. ‫ההזמנה של שלונסקי חזרה אליו ‫בליווי הערות מגולדברג ‫ומכתב מפורט בכתב יד. ‫ [צליל כתיבה] "אני מצידי מודיעה ‫שאפילו אם יבואו הנה שייקספיר או טולסטוי אני לא אגיב ‫על מכתב הפונה אליי גולדברג לאה ‫ואדון נכבד, ולא אשתתף ‫בשום רשימה המזמינה אותי ‫בלי לטרוח בענייני נימוס אלמנטרי של הזמנה. ‫אני משערת שיושבת במזכירות איזו בחורה היודעת בקושי קרוא וכתוב, אבל החתום על המכתב צריך בכל זאת לראות מה כתוב בו. וסלח לי על ההטרדה ועל כל הפנייה הזאת, אך יש דברים קטנים הדורשים קצת טיפול אינדיבידואלי". [רחש דפדוף].

‫כמעט שמונים מכתבים עברו בין ‫תיבת הדואר של לאה גולדברג בתל אביב ‫לתיבת הדואר של טוביה ריבנר ‫בקיבוץ מרחביה. ‫ריבנר היה משורר, מתרגם ועורך, ‫שהיה תלמיד של גולדברג ‫וזכה כמוה בפרס ישראל על היצירה שלו. ‫הידידות הקרובה בין השניים האלה ‫הפכה את המכתבים ביניהם ‫להזדמנות נדירה לפתוח צוהר ‫לעולם של גולדברג, כי היא הרשתה לעצמה שם לכתוב לריבנר ‫דברים שלא העלתה על הכתב בשום מקום אחר, אפילו לא ביומנים שלה. [צליל כתיבה] ‫"אני עוד לא הכנסתי את שאגאל שלי למסגרת, ובינתיים, כדי לזכות יום אחד בחתימתו, תרגמתי מרוסית איומה כמה שירים איומים שבאיומים שהוא כתב", היא כותבת לריבנר במכתב מ-1965. שאגאל הוא מארק שאגאל, אחד מגדולי הציירים היהודיים ‫בכל הזמנים. ‫וגולדברג מתייחסת במכתב ‫ליצירה שלו שנמצאת אצלה. "מזכירתי כמעט ויללה כאשר הכתבתי את השורות הסנטימנטליות הללו והיא עוד איננה יודעת כמה זה נורא ברוסית הגרועה שלו. למה צריך צייר כזה גם לכתוב? והנה אני מתנקמת בו בשקט בשקט ומציירת ציורים קטנים לעצמי". האמת היא, שגולדברג ציירה מאז ומתמיד בלי קשר לנקמה הזו שלה בשאגאל. היא איירה חלק מהספרים שכתבה, למשל, את "המפוזר מכפר אז"ר", והתנסתה גם בטכניקות של רישום, צבעי מים וקולאז'. ביומן שכתבה כשהייתה בת נוער, היא אפילו הצהירה על הפנטזיה שלה להיות גם ציירת.

פרופ' טיקוצקי: ‫אני חושב שהציור היה… מין תרפיה. ואנחנו שוב חוזרים אל הרגע הקשה הזה כאשר בתחילת שנות ה-60, אפילו סוף שנות ה-50, השירה של לאה גולדברג מותקפת על ידי בני הדור הצעיר. חלקם, אגב, תלמידים שלה באוניברסיטה העברית בירושלים, נתן זך ודן מירון ואחרים. חלקם לימים יעדנו את מה שאמרו, אבל היא מאוד נפגעת, והיא מרגישה שמפעל החיים שלה, שזו השירה, פשוט יורד לטמיון. התלמידים של לאה גולדברג, המבקרים הצעירים, אלה שכוכבם עכשיו דורך בשדה הספרות העברית, קשובים לשירה שמפועמת ממוזיקה אחרת. מושא התשוקה שלהם זו שירה אנגלוסקסית שהיא, בעיקר אחרי מלחמת העולם הראשונה, ויתרה על המבנים והשקולים, אולי בעקבות המלחמה, איזה תחושה כללית של כאוס, של פירוק, של תוהו ובוהו, ו… השירה הזאת הרבה יותר משוחררת, היא גם אומרת שצריכים לחבר את החיים אל הספרות בצורה הרבה יותר אורגני - לא ההפלגות והסמלים והאידאלים הגדולים שיש לא פעם בשירים של המשמרת הוותיקה, אלא להכניס את המטבח, את ריחות המטבח אל השירה, כפי שכתב את זה אליוט. מכיוון שהם טוענים שכל השירה הזאת של לאה גולדברג מיושנת, היא שייכת לאיזה עולם שאבד עליו הכלח. ואז הנחמה נמצאת לא במילים, אלא בציורים. ויש בזה גם איזה יסוד כמעט רגרסיבי, מכיוון שלאה גולדברג בזכרונות שלה מספרת שממש בתחילת הדרך, אנחנו כאן בסופה, היא התלבטה בין ציור לבין שירה. כנראה שבגלל חוסר אמצעים בבית היא בחרה בייעוד של המשוררת ולא של הציירת, למרות שהיא למדה ציור בצורה מקצועית וניבאו לה עתידות בתחום. אז היא חזרה אל הציור והיא הנחילה לנו כ-4000 יצירות בתחום הזה, בסוגי מדיה שונים - גם עם קולאז'ים ורישומים ואקוורלים. וזה איזה צד שאנחנו פחות מכירים אצלה, ועם כל זה שהוא שונה מן המילים אפשר לראות שהרבה מאוד מן הציורים הם למעשה אילוסטרציה ליצירות ספרות - ל"תופת של דנטה", ל"גן הדובדבנים" של צ'כוב. היא מאוד עסוקה בלדמיין ולהיות בתוך הסיטואציות האלה דרך הציור.

פרופ' מודריק: ‫בשנת 1969 התגלה בגופה של גולדברג ‫גידול סרטני. ‫היא עברה טיפולים כואבים ‫ונפרדה מהסיגריות שליוו אותה תמיד. ‫הציירת והפסלת תמרה ריקמן, ‫שהייתה חברה של גולדברג ‫והתראיינה לסרט עליה בסדרת ‫"העברים", ‫סיפרה שם שבימים האחרונים לחייה ‫הפכו קירות הבית של גולדברג ‫למעין בד ציור. ‫[רחש שרבוט] "בתקופה האחרונה לחייה היא שכבה ‫על מיטה בחדר ורשמה על הקיר, מראש המיטה עד הירכתיים של המיטה. רישום שהלך וצמח ונהיה יותר ויותר ארוך, עד שהוא הגיע לקצה של החדר. בכל פעם הייתה מטלפנת אליי ואומרת, 'תמי, בואי, אני רוצה להראות לך את הקטע הנוסף שציירתי'. זה היה רישום מיוחד במינו של כל מיני חלומות. והיא המשיכה אותו והמשיכה אותו.

פרופ' טיקוצקי: ‫אני חושב שבדרך כלל אם אנחנו… שופטים את לאה גולדברג לפי השירים שלה, לפי רוב היצירות שלה שאנחנו מכירים, אז עלולה להיווצר איזה דמות קצת עצובה, מלנכולית, שוקעת באהבות נכזבות. והמכתבים, בכלל כל האפיקי כתיבה שלה שאינם השירים, נותנים איזו חִיּוּת, איזה אשנב הצצה ללאה גולדברג שהיא בתוך החיים, שהיא עם החיים, שהיא גם לא פעם מתעמתת נגד החיים. ובזה זה יש ככה איזה משהו מאוד רענן גם מבעד לאותיות המתות.

פרופ' מודריק: עד כמה היא הייתה אישה שמחה?

פרופ' טיקוצקי: ‫אני חושב שהיה בה… צד שמח לגמרי. זה מעלה שאלה אולי אחרת של עד כמה הטקסטים שהגיעו לידינו, שדרכם אנחנו מכירים את לאה גולדברג, מעבירים לנו נכוחה את הדמות שלה. זאת אומרת, יכול להיות שכל מה שאנחנו מכירים ממנה הוא נוטה למלנכוליה, עצוב וכן הלאה בגלל שהיא כתבה בשעות של… מר היה עליה ליבה. היא עצמה, אגב, כותבת ביומנים שהכתיבה הזאת, היומנית, היא בעיקר בשעות שנפשה מתעטפת עליה. ואנחנו יכולים מזה להסיק שאולי דווקא לרגעי השמחה, ולנחת, ולקשר האנושי החם… בגלל שזה פחות עלה על הכתב אנחנו לא מכירים את זה. וזה איזה מן תמרור אזהרה עבורנו כקוראים בתרבות לשים לב למה אנחנו קוראים ולא רק מה אנחנו קוראים, אלא מה אין בידינו.

פרופ' מודריק: אז איך אנחנו יודעים שהיא הייתה שמחה?

פרופ' טיקוצקי: ‫אני חושב שמעדויות של מכרים. יש, למשל, סיפור של הבן של המשורר ט. כרמי שהיה מיודד מאוד עם לאה גולדברג. והבן שלו, גדי, שאנחנו מכירים מ"שמוליקיפוד"...

פרופ' מודריק: ברור.

פרופ' טיקוצקי: הוא מספר איך פשוט בכל פעם שהיא הייתה רואה אותו ליבה היה יוצא אליו, איך הם היו הולכים ביחד יד ביד, איך היא קראה לו "החתן שלי". האירוניה העצמית הנפלאה הזאת, כן? של האישה שלא נישאה ולא מצאה אהבה, והנה - "החתן שלי". בלי מרירות, בלי הִתְקַפְּדוּת, רחוק מזה - משהו שהוא לגמרי יומיומי, חולי, האומץ לחולין.


[הקלטה] מתוך השיר "הילדה שרה לנחל" בביצועה של אפרת בן צור:

♪ לאן יישא הזרם את פני הקטנים?

למה הוא קורע את עיני? ♪


פרופ' מודריק: ‫זה היה סיפורה של לאה גולדברג ‫בשלושה מכתבים. ‫אנחנו סיימנו להפעם. ‫תודה לאבישי חורי על התסריט והעריכה, ל‫אריה גולדין על ההפקה ‫ולנעמי צורף על התחקיר. ‫תודה לניר לייסט וליואב צ'שנובסקי על עיצוב הפסקול והמוסיקה המקורית. תודה מיוחדת גם לד"ר דוד רוזנסון, לעמיחי חסון ולאייל לויט מבית אבי חי. פרקים נוספים של "על החתום" מחכים לכם באתר בית אבי חי ובכל יישומוני ההסכתים.


[הקלטה] מתוך השיר "הילדה שרה לנחל" בביצועה של אפרת בן צור:

♪ פיתני הנחל בזמר גיל,

רינן וקרא בשמי,

הלכתי אליו אחרי הצליל,

נטשתי את בית אימי.

ואני יחידה לה, רכה בשנים,

ונחל אכזר לפני -

לאן הוא נושא את פני הקטנים?

למה הוא קורע את עיני? ♪

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

14 views0 comments

Comments


אוהבים פודטקסטים? הישארו מעודכנים!

הרשמו וקבלו עדכונים לכל תמלולי הפודקאסטים

תודה שנרשמת

  • Whatsapp
  • Instagram
  • Facebook

כל הזכויות שמורות © 

bottom of page