על החתום - ריבונו של עולם: בארי חזק

בארי חזק היה קצין ומשורר, מחבר השיר "ריבונו של עולם" שביצע ברי סחרוף. מכתבים שנחשפו לאחר מותו במלחמת יום הכיפורים מבטאים ספקנות, אומץ לב ומוכנות נדירה לרגע המוות. פרק מיוחד לימי לחימה.

מנחה: ליעד מודריק | אורח: אבירם חזק

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 25/02/2024.

קריין: ‫אתם מאזינים להסכת של בית אבי חי.

[מנגינת גיטרה אקוסטית המלווה צליל חריטות כתיבה]

פרופ' מודריק: "‫שלום לחמודה מכל, ‫שלום מחייל אפור, משועמם ומלוכלך. ‫שלום לשפתיים חמות, לחיוך מתוק, ‫לאגמי עיניים כחולים. שלום למלאכי השלו והחמוד, ‫הישן רחוץ בין סדינים לבנים. ‫כאן מסביב תרדמת אלוהים. ‫כל החיילים החמודים הלכו כבר מזמן לישון, ‫ובשינה גם הגנרלים הם ילדים ‫קטנים מאוד של אמא שלהם. עוד מעט ייפסק קולו של הגנרטור, המפר את הדממה, ויבוא הבוקר. לא ציפורי שיר יביאו אותו, כשיתעוררו האפורים הקטנים, אף איש או ילד מהם לא יבין מה הוא בעצם עושה כאן. חלמתי שאני מגיע יחד עם המכתב הזה. אני כבר מכיר חלום אחד שהתגשם, האם אי אפשר שעוד חלום אחד, קטן כזה וצנוע, יהפוך לממשי?"

בשנת 1970, אי שם על גבול מצרים, יושב קצין מילואים עייף ומאובק בסופו של יום אימונים וכותב מכתבים לאהובתו. הוא הספיק כבר להשתתף במלחמת ששת הימים, להיפצע שם מרסיס ברגל, להבריא ולחזור לשירות מילואים פעיל. עכשיו הוא שוב על מדים, בתקופת האופוריה שבין מלחמת ששת הימים לבין מלחמת יום הכיפורים. שלוש שנים אחר כך, כמו שכולנו יודעים, האופוריה הזאת תשבר. מתקפת הפתע של אוקטובר 1973 גבתה ממנו את המחיר הגבוה ביותר שיכול אדם לשלם - את חייו. לקצין הזה קראו בארי חזק. הוא היה צנחן, כלכלן וגם משורר, אבל ספק אם הוא העז לכנות את עצמו ככה. הוא נהרג כשהיה בן 29 בלבד והשאיר אחריו רק שירים מעטים, חריפים ועוצמתיים שיש בהם מודעות מצמררת, נבואית כמעט, לעובדת מותו הקרב.

אבירם: זה שיר שהוא גם קצת חזה בו את המוות של עצמו.

פרופ' מודריק: זה אבירם חזק, בנו של בארי.

אבירם: "מה תרעש אבי, / אבי השותק, המלא / צעקתו / אגרופי בשערותיך, אני / שהנני מכאוביך / העתידים לבוא. / איך לֹא אזכור / כי בדמעה אותי זרעת / ובבכי אתה אותי תקצור".

פרופ' מודריק: הפרק הזה, כמו קודמו, מוקלט בימי המלחמה הקשה בעזה, אותה מלחמה שפרצה בשבעה באוקטובר. השם בארי נושא עמו עכשיו מטען כבד נוסף של זיכרון. גם השירים והמכתבים שבארי חזק כתב נשמעים אחרת על רקע הימים האלה. אלו לא רק מסמכים היסטוריים על מלחמה שהייתה ואיננה, אלא עדות כנה על מה שקרה ועדיין קורה בנפש של צעירים וצעירות ישראליים שמצאו את עצמם בשטח האויב.

[מקצב בס חזרתי]

פרופ' מודריק: אתם ואתן מאזינים ל"על החתום", הסכת מבית אבי חי, ‫הפודקאסט שמוציא מהמעטפות ‫מכתבים שכתבו אנשי ונשות רוח ‫מההיסטוריה היהודית והישראלית. ‫אני ליעד מודריק, ואנחנו מתחילים.

אבירם: אני הייתי בן שנה ו-13 יום כשאבא שלי נהרג.

פרופ' מודריק: זה שוב אבירם חזק.

אבירם: יום לפני שפרצה מלחמת יום כיפור, למען האמת, חגגו לי יום הולדת שנה. ומה נשאר? לא נשאר הרבה, אין לי זיכרון חזותי מאבא שלי או משהו כזה. אבל כן, אחרי שהוא נהרג אמא שלי ודוד שלי הוציאו את הספר לזכרו של אבא שלי, שזו אסופה של כמה שירים שהוא הספיק לכתוב והרבה מאוד מכתבים לאמא שלי וגם לכל מיני בנות זוג קודמות. אז זה נשאר, וזה ליווה אותי כל החיים. ‫זה סוג של אוצר פרטי, ‫סוג של תנ"ך פרטי כזה, שמלווה אותי כל החיים. ‫אני כבר הרבה יותר גדול ‫מאבא שלי כשהוא נהרג, ‫אבל… כל שלב בחיים ‫אתה חווה את זה בצורה אחרת. [צליל קימוט נייר]

פרופ' מודריק: ‫בארי חזק נולד בקיבוץ אפיקים ‫שבעמק הירדן באוגוסט 1944. ‫אחיו הגדול, יחיאל חזק, ‫היה גם הוא משורר פורה ‫שפרסם לא פחות ‫מ-14 ספרי שירה. בארי היה ילד שקט ורציני שהצטיין גם בכדורסל וגם בכתיבה. את המכתבים שנביא בפרק הזה הוא כתב לנעמה חזק, אשתו ואם בנו, שאותה נשא לאישה בשנת 1971.

אבירם: היה לי קשר מאוד קרוב עם סבתא שלי, עם אמא של אבא. והיא באמת אישה שעברה… אין צרה שיכולה ליפול על בן אדם, שלא נפלה עליה. ממשפחה שלמה שנכחדה בשואה, ואחרי זה הם עלו והקימו קיבוץ ונולד הדוד שלי חיליק, ואז נולד עוד בן - עוזי. ועוזי, כשהוא היה בן שלוש, הוא נפטר ממחלה. אז הם ניסו המון שנים להיכנס להריון שוב פעם, ולא הצליחו וכבר אמרו לה לא, ואז איכשהו אבא שלי נולד בכל זאת. אחרי זה, כל מחלה שאת יכולה לדמיין. ואז בפעם הראשונה שהיא נסעה עם סבא שלי לטיול בארצות הברית… הוא חטף התקף לב ונפטר בגיל צעיר, בגיל 56. וזהו, ואז הגיעה מלחמת יום כיפור. וגם בגלל הסיפור של כמה זה היה קשה והקשר… ובאמת אבא שלי היה איש מרשים, היא אף פעם לא באמת התגברה על זה.

פרופ' מודריק: [צליל כתיבה] "נעמה שלי", בארי כתב לאשתו מעוד אימון מילואים בשנה שבה התחתנו. "הימים הראשונים לשהותינו כאן צבעו את הבקעה בגוון עז בלתי מוגדר של פעילות חזקה וחסרת מנוחה. אולם מטבע הדברים, כאשר המצב מתחיל להתיישב עולה והולכת השגרה הגרועה מכל, ואדם מתחיל להרגיש עצמו בודד ונעזב מאוד. לפי שעה, מאחר ואין בימי רגיעה אלו על מה לשלוט ואת מה לכבוש, נראה כי אנו עומדים כולנו להיות שרויים בתקופה של בדידות, של סתמיות מאובקת, של מניית השעות והימים העוברים בלי להשאיר אפילו רישום קל, אפילו שרטת קטנה אחת שאפשר יהיה פעם לחזור אליה בגעגועים גדולים. מאז יוני 67' לא היינו אלא בקרבות, במתח, בפעילות המתמדת שדרשה את כל תשומת ליבנו, בחרדות בלתי פוסקות, ובנכונות להימצא ולתת את כל מה שאנו מסוגלים לתת. עכשיו יש מה לתת, אבל אין למי ואין למה, ואינני יודע כיצד נתרגל לרעיון הזה. אני מקווה להגיע באמצע השבוע הביתה. ועד אז, חמודה שלי, אנא, היי שמחה. סבורני שאת המעט שאדם יכול להשיג בחייו נוכל גם אנו להשיג".

במכתבים שלו, בארי ניתח את הסיטואציה הצבאית בחדות ובאומץ. אפשר אומנם למצוא שם גם דיווחים יבשים לכאורה על התרחשויות יומיומיות, אבל רוב הזמן הוא לא ביקש שישלחו לו תחתונים וגופיות. הוא רצה להבין מה קורה לחיילים שנדרשים לעקור את עצמם מהחיים האזרחיים, מהלימודים באוניברסיטה, מהעבודה ומהמשפחה, ולעבור תוך שעות אחדות למציאות מקבילה ואחרת לחלוטין. "כבר בזמן שלבשו את המדים או נסעו אל דרכי העפר, קרה אצלם לפעמים איזה שינוי מהיר וכמעט כפוי גם מבפנים. הפגיעות, הרגישות לפרטים, האפשרות לחוות רגשות בעוצמה עזה, כל אלה נבלמו כדי שהחייל יצליח לבצע את תפקידו בקור רוח ובלי הפרעות". בארי חזק מצליח במכתבים שלו להישאר קשוב וער מאוד לכל התהפוכות האלה. הוא מדבר על הבדידות, על שאלות של חוסר תוחלת בתוך שגרה צבאית וגם על געגוע מוזר, כמעט לא חוקי, לימי קרב שבהם האדרנלין זרם בדם בלי הפסקה. [צליל המשולב ברעש סטטי ורחשים ממכשיר קשר] "כתמיד בעת האחרונה יש בתוכי ‫מאותה הרגשה לירית עצובה, ‫עצובה מאוד אולי, ‫אותה אני כה אוהב", הוא כתב. ‫"אין בזה מן הסתמיות והעייפות ‫של אדם מיואש, ‫אלא הליכה אחר הדברים היפים ‫שהם האמת הנפשית שלי. ‫באופק, מכבים הכפרים הערביים את ‫אורותיהם ומפנים את מקומם ללילה מכוכב, ואתה הולך בשביל של יגון כסוף ועמוק שבו יכול אתה למצוא את שביל חייך - חייך העצובים, שאינסוף המוות הוא סופם, חייך מלאי היופי בגדולתו של יקום, חייך שנולדו לאהוב את פרחי האישה, את הטוב, את היפה, ולדעת שאין זה אלא זריחתו לשנייה אחת של כוכב רחוק בשמי הנצח".

אבירם: אני חושב שהוא התעסק הרבה מאוד בעצב, הוא גם התעסק הרבה מאוד במכתבים במהות המוות. שזה שני דברים קשורים, לאו דווקא זהים. אבל מתוך העצב והמוות הוא גם התעסק המון באהבה, כי אני חושב שהוא מצא את מהות הקיום באהבה וכל מה שמסביבה.

פרופ' מודריק: בשש השנים שחלפו בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, בארי הספיק להתחתן, לעבור מהקיבוץ לירושלים, ולהתחיל ללמוד לתואר שני בכלכלה ובשירה עברית. הוא היה איש רוח, אבל גם איש מעשה שנטוע חזק בעולם הזה. בארי עבד באגף התקציבים במשרד האוצר והיה אחראי שם על תקציב החינוך והתרבות. בשנת 1972 נולד בנו הבכור והיחיד אבירם. המכתבים של בארי מלאים באהבה עזה לחיים, לאשתו ולבנו, אבל גם באיזה צליל עצוב ומסתורי, מודעות תמידית לקץ הבלתי נמנע. [צליל קימוט נייר]

[צליל כתיבה] "נע‫מה שלי, אני כותב לך בכובד ראש ‫אחרי יומיים ללא שינה. ‫אין אפילו מעט פנאי לחלום עלייך ‫לבד ובשקט במובדל ממה שקורה כאן, ‫אבל איכשהו את נמצאת עמוק ‫בתוך הדלקה הזו ולא נשרפת. געגועים המתיישבים בתוך הזחל, ‫או בתוך הג'יפ, או בין הטלפונים ‫או סתם תקועים בלב הנוף המדברי, היפה לעת ערביים, ומתפרטים בפרטים הקטנים ‫של הפעילות הבלתי נפסקת, ממלאים אותם ונותנים להם טעם. הבעיות האזרחיות כמו האוניברסיטה וכו' נראות מכאן כה מגוחכות וחסרות חשיבות, הכתפיים צרות מלשאת את כובד האחריות הקשורה בכל צעד ובכל מילה שאתה מוציא. נכתוב עוד כמה מילים לאמא. סלחי על הקיצור. בפרספקטיבה מנומנמת זו, בסוף הלילה ובסוף העולם, אתה יכול למצוא אדם מאושר מאוד ואוהב בלי גבול".

אבירם: אני חושב שזכיתי… זכיתי, אבל הייתי מוותר על זה… אבל זכיתי קצת להתבונן במערכת היחסים בין אבא שלי לאמא שלי. אני לא בטוח שרוב הילדים קוראים את המכתבי אהבה שאבא כתב לאמא. דרך אגב, אף פעם לא ראיתי מכתב מהצד השני, אבל אולי יום אחד אני אגלה.

פרופ' מודריק: קשה לפספס את המשיכה של בארי למילה הכתובה. המשיכה הזאת עלתה מהשפה הפואטית שלו, אפילו כשהוא כתב על עניינים של יומיום, אבל גם, ובעיקר, כשהקדיש שורות רבות לניסיון לפענח מה הופך שיר לשיר טוב. [מנגינת פסנתר עגמומית מתחילה להתנגן ברקע] ‫אחרי שקרא שיר ‫של המשורר דוד פוגל, ‫הוא כתב לאשתו: [צליל כתיבה] "שיר נפלא. לא הייתי צריך לקוראו כדי לחוש שהשיר הזה קיים. אינני מאמין שיכול להיכתב ‫שיר אמיתי שאין יסודו בעצבות. ‫אינני מאמין בכך, כשם שאני מאמין ‫כי החיים הם מסכת תוגה ‫בעלת גוונים רבים, ‫בהירים או כהים יותר, ‫אך לעולם תוגה. אושר איננו דבר בעל קיום אובייקטיבי עצמאי משלו. אינני מאמין שאדם, עם כל הטרגדיות הגדולות של חייו, טרגדיות נצחיות, עשוי להיות מאושר באמת. אושרו של אדם כמעט לעולם אינו אלא היכולת להיות פחות עצוב, היכולת להסתיר את דמעותיו. ואם ברגע נתון זהו אושר למעשה, להלכה, הרי בנקודת ראות רחבה יותר יש בכך עצב כפול ומכופל. מה הוא בעצם השיר אם לא עיצוב הבכי ללא תקנה, הדמעות ללא מעצור, היגון הגדול והנצחי של חיי האדם בתוך מסגרת שלווה, עוצרת".

[הקלטה] קריין: דובר צה"ל מודיע כי היום פתחו הכוחות המצריים והסוריים בהתקפה בסיני וברמת הגולן וכוחותינו פועלים נגד התוקפים…

פרופ' מודריק: יש כאלה שחושבים, שכבר כשפרצה מלחמת יום הכיפורים ובארי גוייס, הוא כבר ידע מראש מה יהיה גורלו. נעמה אשתו וחבריו לנשק, למשל, טענו כך- כשהוא שמע ברדיו את מילת הקוד שהקפיצה את היחידה שלו למילואים- הוא חיבק את נעמה, אמר לה: "להתראות על לוח המודעות", ונסע דרומה - ‫בדיחה עצובה, שחורה משחור, ‫שהגשימה את עצמה. [קול פיצוצים]

[צליל כתיבה] "‫לחץ המאורעות עובד כמו מכבש ‫וצריך הרבה כוח לעמוד בפניו", ‫הוא כתב לנעמה. "‫ההכרה באבסורדיות של הסיטואציה ‫היסודית הזו, ‫שבה אדם משקיע את מיטב כוחותיו ‫וכשרונותיו ‫במשימה של הריגת אדם אחר, ‫היא לפי דעתי נחלת הכל. ‫אבל למרבה ההפתעה, ‫אין זה מפריע לאף אחד לשייך עצמו ‫טוטאלית לעניין הנ"ל, כי אף פעם אינך יכול לדעת מה כאן שייך בעצם לשמירת החיים שלך ומה שייך לאיבוד חיים של אדם אחר. ובסופו של דבר, הלוא אף אחד מאיתנו לא יכול להרגיש אחריות אישית ליצירת הסיטואציה היסודית. כולנו בבחינת פרפרים שנקלעו מעולם אחר לתוך הרשת הזו. זה מסוג ההאשמות הקולקטיביות שהיחיד אינו יכול לתת עליהן את הדין, גם לא כלפי עצמו. הלחץ גם אינו מאפשר להרהר בכך. אבל התחושה העמומה של עמידה מול תהום של הבלתי אפשרי, של עולם מעוות, של חוסר צידוק לא רק למעשיך אלא גם לעצם קיומך, מפעפעת מבפנים".

אבירם: אז אני חושב שמה שהיה נכון במלחמת ההתשה ב-1970 כל כך נכון ומתאר גם את ימינו אנו. ויש לקוות שיבוא יום קצת יותר אופטימי. המכתב הזה מסתיים גם כמובן בגעגוע ומשפט מאוד אוהב לאמא שלי - "יצור אהוב שכמותך, חומת האהבה האדירה אלייך אינה נותנת לשום חוויה אחרת להיכנס אליי. אחרי ככלות הכל, לא תמצאי בכל האזור אדם מאושר ממני".

פרופ' מודריק: חבריו של בארי, שפגשו אותו מחדש במילואים עם פרוץ המלחמה, מעידים עליו שלא היה כתמול שלשום. פתאום היה מכונס בעצמו יותר, מהורהר. כך היה גם בדרך לקרב שלקח את חייו בכפר המצרי סרפאום ב-17 באוקטובר 1973. אסא קדמוני, שלחם עם בארי כתף אל כתף, סיפר: "במלחמה האחרונה, כשנסענו לצליחת התעלה ולקרב סרפאום, היה בארי שקט מאוד, יותר מתמיד. זכור לי שניסיתי לברר לעצמי מדוע זה כך. אולי משום שחשב הרבה על הבית, או על המצב המטופש שבמלחמה. כשהתפתח הקרב, הייתי במרחק של 20 מטר ממנו. היינו מוקפים, המון מצרים, ופתאום שמתי לב לעובדה שאיני שומע לא את דיבורו של בארי ולא את קולו במכשיר הקשר". [רחש סטטי] "לאחר שעה בערך, ניקרה פתאום בתוכי המחשבה שאולי קרה לו משהו, אך לא היה לי פנאי לגשת ולבדוק. יותר מאוחר התקרבתי וראיתי אותו, את כל הנשמה הזו, מטר ושמונים, שוכב על הגב. לרגע רציתי לגשת אליו, אך לא עשיתי זאת. ולאחר מכן, כשחשבתי על כך, נדמה לי, שלא נשארתי לידו פשוט כדי שאני עצמי לא אשבר".

[מנגינת פסנתר עגמומית מתנגנת]

אבירם: האם הוא באמת חזה את המוות שלו בשירים או בדרך אחרת? אני לא יודע. אבל איך אפשר בעצם שלא, זאת אומרת, אני רואה עכשיו אבות לילדים, ששלושה חודשים משרתים בעזה או בכל מקום אחר, ואני כאילו, איך אפשר שלא, איך אפשר שלא לחשוב על זה? איך אפשר שלא לחשוש מזה? איך אפשר ללכת כאילו כלום? זאת אומרת, אחד הדברים שאני די חשבתי עליהם בתקופה האחרונה - שבאמת הגיל הזה של הצבא, של ה-18, ה-20, זה פשוט הגיל המושלם למשימות האלה, כי זה גיל שאתה עוד לא מבין את המחיר הגדול של הרולטה הרוסית האינסופית הזאת, שאנשים משתתפים בה כבר 75 שנה במלחמות ישראל, ועכשיו במיוחד. זה פשוט כאילו… וכשיש ילדים, וכשיש משפחה, אז משני הצדדים, לדעתי, קשה מאוד לישון בלילה כשמשתתפים בזה.

פרופ' מודריק: בארי חזק נהרג ביום ה-12 למלחמת יום הכיפורים מכדור שפגע ישירות בחזהו. הוא מת במקום ונקבר בקיבוץ אפיקים, שאת נופיו הוא אהב במיוחד. בין דפי העיזבון נמצאו גם שני שירים שכתב בארי לאביו, שבהם היה עסוק באופן מצמרר בעתיד הטראגי שחזה לעצמו, עתיד שבו הוא, בארי, עומד להפוך את אביו לאב שכול.

אבירם: הרבה אנשים כשהם קראו את "ריבונו של עולם"… הם קוראים את זה כאילו איזה שיר שהוא גם קצת חזה בו את המוות של עצמו. אני חושב שהחלק היותר דומיננטי בשיר הזה, שזה בתכלס סוג של… שמתאר חוויה של חייל בשדה קרב שמחפש את אלוהיו ולא מוצא אותו, וסוג של חצי-כפירה בקיומו של האלוהים בסיטואציה הזאת של קרב ומלחמה.

פרופ' מודריק: ‫בשיר "ריבונו של עולם", ‫שהולחן על ידי ברי סחרוף ‫ואורן לוטנברג ‫כחלק מהפרויקט ‫"עוד מעט נהפוך לשיר" בגלי צה"ל, ‫הוא כתב: [צליל כתיבה] "אנא עצום את עיניך / ‫עכשיו אני שומע, ‫רות / ‫אתה יכול סופית למות / ‫אב שכול, אני כבר לא מרגיש / ‫דמעות החורף עליך יגידו קדיש".

[הקלטה] מתוך השיר "ריבונו של עולם" בביצוע ברי סחרוף:

♪ אנא הגבר עוצמת אותותיך

כאן אני לא שומע, לא יודע ♪

פרופ' מודריק: ‫‫אלה היו מכתביו וסיפורו של בארי חזק. ‫אנחנו סיימנו להפעם. ‫תודה לאבישי חורי על העריכה, לילי שנר על התסריט ‫ולשחר מונטלייק ולמיכל אטיאס ‫על ההפקה. תודה למור סיוון על עיצוב הפסקול, לאור שמיר על עריכת ההקלטה, לניר לייסט ולרם שטייר. תודה גם לד"ר דוד רוזנסון, לעמיחי חסון ולאייל לויט מבית אבי חי. הספר "בבכי אותי תקצור" יצא בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" בשנת 1974. פרקים נוספים של "על החתום" מחכים לכם באתר בית אבי-חי ובכל יישומוני ההסכתים.

[הקלטה] מתוך השיר "ריבונו של עולם":

♪ אנא החלש עוצמת אותותיך

אמירי הברושים לעת ערב לשווא לואטים שמך

וכוכב הצפון הבודד, אנה ינווט את צבא עגלותייך?

לאן, הוא יוביל בהם את?

אנא עצום את עיניך

עכשיו אני שומע, רות

אתה יכול סופית למות

אב שכול, אני כבר לא מרגיש

דמעות החורף עליך יגידו קדיש ♪

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה