top of page

על החתום - שבת היום: חיים נחמן ביאליק

הסיפור הזה מתחיל במכתב זועם ששלח המשורר הלאומי במחאה על חילול שבת, מתגלגל לווידוי מפתיע על בדידות של חלוצים, וחושף פרק כואב ולא מוכר בחיי הציונות


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 30/06/2024.

קריין: אתם מאזינים להסכת של בית אבי חי.

פרופ' מודריק: [צליל חריטות כתיבה על נייר] "לחיים נחמן ביאליק, שלום וברכה. אודה לך כי דברי מכתבך פוגעים קשה. ומשום שחסתי על כבודך לא הראיתי את דבריך אלא ליחידים. 'אותם האנשים' שאתה מכנה אותם בכינויי זלזול רבים ושונים במכתבך הם הם רוב ציבור הפועלים, ממיטב צעירינו. ואני אומר זאת לא מהתנשאות וזלזול בזולתנו והחזקת טובה לעצמנו אבל עובדה היא, כי בחלק הזה מרוכזת שארית האחריות בעד מעשה התקומה והתחייה הישראליים. צר ביותר שאין בידך לבוא ולראות ולהאזין, אתה לנו ואנו לך. אולי הייתה נגולה מליבך האבן הכבדה".

המילים הנעלבות האלה נכתבו בעמק יזרעאל בשנת 1932. השולח - מרדכי קושניר, מזכיר קיבוץ גבע, המקום הפסטורלי שבו גדלו, בין היתר, נורית זרחי, דידי מנוסי ולהקת הגבעטרון.

[הקלטה] מתוך השיר "בת שישים" בביצוע הגבעטרון:

♪ כי אמיתית היא ולא סמל,

ולא דגל ולא אות.

העבר מאחוריה… ♪

פרופ' מודריק: הנמען היה חיים נחמן ביאליק, המשורר הלאומי, שהיה דמות נערצת במיוחד על החלוצים. קשה להקשיב למילות המכתב הזה בלי להשתומם מה היו הדברים שכתב ביאליק ואיך הוא הצליח לזלזל ולפגוע עד כדי כך בציבור הפועלים? ובכן, לא תאמינו. ביאליק, אולי הדתל"ש הכי מפורסם בתרבות שלנו, יצא נגד החלוצים כי הם העזו לעבוד בקיבוץ בשבת, רחמנא ליצלן!

[מנגינה קצבית המלווה צליל כתיבה]

אתם ואתן מאזינים ל"על החתום", הסכת מבית אבי חי, ‫הפודקאסט שמוציא מהמעטפות ‫מכתבים שכתבו אנשי ונשות רוח ‫מההיסטוריה היהודית והישראלית. ‫אני ליעד מודריק, ואנחנו מתחילים.

ביאליק נולד בשנת 1873 למשפחה שומרת מצוות בכפר ראדי שבאוקראינה. את אבא שלו הוא מתאר כאדם קפדן וקשוח. [צליל כתיבה] "מעולם לא היה שלום אמת ביני ובין אבא", הוא הודה בכתבים הגנוזים שלו. "דומה שהיה מתקשה בי משעת לידתי, כזה שנפל לידו מקח רע ואינו יודע מה לעשות בו: לתשמיש - לא יצלח, ולמכירה - אין קונה. כאשר בירכה עליי המיילדת את אבי ב'מזל טוב' - עיקם הוא את חוטמו קצת… כך סחה אמי לשכנותיה".

ואם זה לא הספיק, גם אמא שלו העבירה אותו די מהר לידיים אחרות: [צליל כתיבה] "שלושים יום אחר לידתי נגזרה עליי גלות. הוטלתי אל חיק מינקת נוכרייה בעיירה סמוכה. המינקת הייתה צמוקת דדיים, וכשהייתי צווח לחלב הייתה נותנת אגודלי בתוך פי למציצה. הרגל זה של מציצת אגודל נעשה לי כטבע שני ולא הרפיתי ממנו ימים רבים. אבא, שהוא קפדן מטבעו, היה סוטרני על כך וקורא לי 'איש המקטרת'. האגודל שבין שיניי נדמתה עליו כמקטרת בפי זקן בעל מחשבות. אבל אני לא הייתי חושש לו ולמכות ידו. הוא בשלו ואני בשלי. וכיוון שהיה יוצא מתוך הבית, מיד הייתי פורש לקרן זווית, יושב בדד, מהרהר ומוצץ. מין שתיקה נגזרה על ליבי והכל היה מתעלם ונאלם בתוכו, מפרכס לצאת ולהתבטא - ואינו יכול".

"איש המקטרת", כידוע, לא נכנע לשתיקה הזאת. מפתיע לחשוב על ביאליק הבוגר והדעתן והבטוח בעצמו כמי שהיה פעם מופנם ושתקן, אבל אולי דווקא החוויות האלה עוררו אצלו את הצורך להשמיע קול, ליצור ולהיות נראה.

כילד, חיים נחמן ביאליק נדד בין כפרים בעקבות העסקים של אבא שלו, יצחק יוסף. ביאליק האב עבד בן היתר כמוכר בחנות מכולת ומוזג בבית מרזח, ובשנת 1880 הוא נפטר אחרי מחלה ממושכת.

שי: וביאליק מגיל שש וחצי היה יתום מאב.

פרופ' מודריק: זה שי זרחי, ראש בית המדרש לרבנות ישראלית של מכון הרטמן והמדרשה באורנים.

שי: ואמא ענייה מרודה שלא יכולה לגדל אותו. ואחרי כמה חודשים היא נתנה אותו לסבא ש… יגדל אצלו. וזה היה מצד אחד דבר נורא עצוב, ביאליק מתאר את זה, בהרבה מקומות אפשר לראות את העליבות הזאת שבתוכה הוא גדל. והיה בזה גם משהו מיוחד וטוב לביוגרפיה שלו בזה שהסבא הזה היה… זה היה בית מלא ספרים, וביאליק מרגע שהוא ידע לקרוא הוא קרא כל דבר, בלי קשר אם הוא מבין או לא. בקיצור, זה היה חניכה מדהימה אל הספרים. גם בגלל שהוא היה כל כך עלוב ובודד, וגם ילד שובב כזה, שכנראה acting out כזה, שהרביצו לו מכות במשפחה. בקיצור, חיים קשים של ילדות.

פרופ' מודריק: למרות הקושי, ביאליק הפך לתלמיד חכם, בולט ומצטיין. הוא הקדיש את המוח החריף שלו ללימוד תורה, ובגיל 15 התחיל ללמוד בישיבת וולוז'ין מפורסמת. שם, הוא הכיר חבורת תלמידים שהגמרא לא הייתה הדבר העיקרי שעניין אותם. התוצאה? ביאליק ישב בבית המדרש שבמזרח אירופה, אבל הראש שלו כבר היה הרחק בארץ ישראל. [צליל כתיבה] "עומד הייתי אצל שולחן תורתי שעות שלמות ולבי בעולמות אחרים", ביאליק כתב. "בימי האביב הראשונים הייתי משתמט מבית הישיבה ורץ כמטורף במבואות העיר ובסמטאותיה ונפשי מתלבטת בי כציפור אסורה. אנוסה, אנוסה!"

שי: בוולוז'ין… גם הגיל הזה, גיל הנעורים, שהכל מתנער.

פרופ' מודריק: זה שוב שי זרחי.

שי: וגם… הוא פגש שמה את אחד העם, וברדיצ'בסקי, וכל החבר'ה שבעצם עזבו יותר ויותר את העולם ההלכתי ועברו למשהו שהיום היו קוראים חילוניות. זה משהו… זה יהודיות אחרת, בוא נגיד, הרבה יותר מותאמת לזמן וחדשה ומאוד יצירתית ו… זה תפס אותו מאוד חזק וזה שינה את חייו. בעצם, זה הוביל אותו אל המהלך הדומיננטי של התקופה הזאת, שאני קורא לזה ה… העתקת המוקד מבית המדרש אל האמנות. שזה דרך אגב גם מה שקרה לציונות בכלל החילונית, כן? זה היה משהו מהפכני, אופציה ליהדויות אחרות מהרגילה. והצעירים האלה, זה נתן להם איזה אופק, כי הם הרגישו די מתנוונים בתוך היהדות ה… של בית המדרש. וזה תפס אותו.

פרופ' מודריק: בגיל 18 הוא החליט לעזוב את הישיבה ולהישאר - כמו שהוא הגדיר את זה - "על סף בית המדרש", בלי להיכנס פנימה. העולם הגדול משך אותו, וגם תנועת ההשכלה ומרכזי תרבות כמו אודסה או ברלין. הוא הוריד את הכיפה, אבל הקשר שלו עם הזהות היהודית נשאר עמוק ומסובך.

שי: ביאליק, היה לו אלוהים בענק. הדתיות שלו הייתה בעוצמה יוצאת דופן. הוא היה ממבקשי אלוהים. הוא לא רצה יותר לחיות הלכתית על פי ההלכה האורתודוקסית. הוא היה מאוד הלכתי, הוא רצה הלכה אחרת. הוא רצה שהעיקרון של ההלכה יישאר, אבל שזאת תהיה הלכה ציונית, של פועלים, ושל סולידריות חברתית, וכל מיני דברים כאלה שהוא חלם… אבל שזה יהיה דבר מחייב. דתיות, גם אצל ביאליק, גם אצלי באופן אישי, להבדיל, כן, וגם אצל המון אנשים, היא מתחלקת לשניים. יש את הדתיות ההלכתית, האורתודוקסית, שהמונים לא חיים על פיה, היא לא נראית להם מותאמת. ויש דתיות שזה כל הפאתוס הרוחני, שיש בו ערגות וכיסופים, וכל מיני סודות, וכל מיני דברים… שאדם באמונתו, כן? זאת אומרת, אדם בתוך עולמות הרוח שלו. ובזה ביאליק הוא אדיר! הוא ענק רוח, כן? זאת אומרת, כל השירה שלו היא מלאה בזה. אם קוראים את "זוהר" ואת "הבריכה", כן, ו"שירתי", ו… זה שירים ספוגים באמונה ובאורות ובמיסטיקה וב… זאת אומרת, הדתיות הזאת מאוד-מאוד חזקה. וההלכה שלו היא רוצה ללכת לכיוון אחר, כיוון הרבה יותר ריאלי, ריאל-פוליטי.

פרופ' מודריק: שנה אחרי שעבר לאודסה, ביאליק הכיר את מאניה אוורבוך, בת למשפחה אמידה של סוחרים. השניים התחתנו, ביאליק הצטרף לביזנס המשפחתי והתפרנס ממכירת עצים. במקביל, הוא החל לפרסם שירה ועמל ביחד עם השכן שלו, יהושע חנא רבניצקי, על כינוס של אינספור אגדות חז"ל לתוך "ספר האגדה" המפורסם.

בשנת 1924 ביאליק עלה לישראל כשהוא כבר משורר ידוע ונערץ. הוא התפעל מחיי החלוצים הציונים בארץ הקודש, אבל נתקל גם באלמנט אחד שהפתיע אותו - מנהגי השבת שלהם. איך נאמר, פלטה או מיחם לא היו שם. ביאליק למד שבת חלוצית מהי בין דפיו של עיתון שנקרא "ניב הקבוצה", מגזין פופולרי בקבוצות ובקיבוצי הארץ. שם פגשו עיניו במאמר שכתב יוסף בָּרָץ, חבר הכנסת הראשונה ואחד ממייסדי דגניה, שעסק בשאלת העבודה החלוצית בשבת.

"איזו סתירה בולטת לעין בין חגיגת הילדים ויחס המבוגרים, ההורים, לשבת ולחג!", כתב ברץ בעיתון. "קבלת שבת על ידי הילדים וכל הכרוך בזה, ולמחרת לבושים ההורים בגדי עבודה לאסיף ולקציר, גם יוצאים לחרישה בטרקטור וגם לעידור. אכן הדוחק הוא גדול, 'לא מספיקים', ומתי מספיקים אצלנו? והמוצא הוא - גזלת מנוחת השבת, שבתון! חילול שם שבתון בצורה כה לא יפה!"

שי: וביאליק קורא את זה והוא מתחרפן לגמרי. הוא ממש יוצא מדעתו. והוא מתחיל לכתוב להם בכזה בוז. הוא לא מבין איך אנשים שהם סוציאליסטים, שהם רוצים שוויון ערך האדם, לא מבינים שהלב של השבת, מתחילתה בתורה שלנו, היא שזה יום שבו מושיבים גם את העבדים והשפחות סביב השולחן, ופתאום רואים אותם עין בעין, והם מפסיקים להיות אינסטרומנט, והם חוזרים להיות סובייקט לעצמו. שזה בעצם שוויון ערך האדם חוזר. עכשיו, איך אתם לא מבינים שזה סמל שמחזיק את כל הפאתוס הזה של ה… כבוד האדם, והערך של האדם, ושהאדם הוא לא… הוא לא אינסטרומנט, איך אתם לא מבינים שאתם פוגעים פגיעה בשבת היא פגיעה בזה?

פרופ' מודריק: [צליל כתיבה] "לא אכחד מכם, חבריי, כי המאמר על שבת ושבתון במחברת האחרונה גרם לי צער מרובה", כתב ביאליק למערכת העיתון. "האמנם עד כדי כך הגיעו הדברים אצלכם? הטרם יבינו אלה המחללים את השבת בזדון וביד רמה, בצורה גסה ופרועה כזאת, כמו שמספר עליה מר ברץ, עד כמה יש במעשיהם מן הפראות והנבלה? הטרם ידעו אלה, כי השבת היא המתנה הגדולה ביותר שהביאה היהדות לעולם, והיא בלבד דיה לתת לנו זכות של קיום תרבותי בין העמים? הטרם יבינו' כי השבת היא הסמל המזוקק והצרוף ביותר של הרעיון הסוציאלי ושוויון ערך האדם? האם לא הפועל עצמו צריך להתעורר ראשון להילחם מלחמת המוסד הנפלא והקדוש הזה' שבעיקרו לא נוצר אלא בשבילו? אין לי אלא להתפלא ‫על סכלות האנשים ההם ועל בערותם. ‫האמנם אין תקנה להם?"

שי: הוא ראה בזה זמן של יש, ‫לא זמן של אין. שבו אתה, כמובן, לא עובד כדי למלא ‫את מה שחסר, אלא בשבת אתה חווה את זה ‫שיש בעולם, שיש. ואז אתה יכול להתרווח מצד אחד, ‫וגם לראות את כל גודל האדם בעולם ‫ואת הגודל של הבריאה.

פרופ' מודריק: כמעט אפשר לחשוב שהמשורר בעצמו הקפיד על תרי"ג מצוות, אבל זה לא בדיוק היה המצב. בתוך הבית לא הייתה לו שום בעיה לעשן בשבת, ולפעמים הוא אפילו עשה את זה בזמן שלמד גמרא. אף על פי כן, לדעתו השבת הייתה חייבת להישמר במרחב הציבורי. הוא אפילו יזם פה את "עונג שבת", מפגשי תרבות שנועדו ליצוק תוכן תרבותי עברי בשבת התל אביבית. במפגשי השבת האלה, אגב, לא כתבו ולא השמיעו מוזיקה.

שי: עוד דבר שאני רוצה להגיד זה שביאליק מבין דבר אחד - שהיינו בעולם של זמן בגולה. למה זה עולם של זמן? כי מה שמאחד את היהודים זה דופק הזמן - החגים, השבתות, התפילות, הזה… כן, אין מקום אחד. אין מקום. אין תחושה שזה מקום שלי בכלל. ועברנו בציונות לעולם המקום. עכשיו, מה הוא פחד? הוא פחד שאם עברנו לעולם המקום ונעזוב את כל עולם הזמן, שהשבת היא הסמל שלו, אז בעצם אנחנו מפרים איזה סוג של איזון, שהוא יכלה אותנו. זאת אומרת, הטיפות הגלותיות האלה, שכל כך חסרות לנו בחיים הציוניים בעיניי, זה דבר מדהים, כי הן אמורות לתת איזה משהו שהוא הרבה פחות כוחי ועוצם ידי, כן? זאת אומרת, רק אנחנו, רק האדם. כאילו יש איזה משהו הרבה יותר עָנָו, ולפעמים אפילו הייתי אומר חלש, ושזה בסדר להיות חלש, כן? זה היה דבר נורא, הסבים שלי… חולשה, זה היה זוועה מבחינתם.

[הקלטה] מתוך השיר "מעבר לים":

♪ מעבר לים,

מעבר לים, -

התדעו, ציפורים,

הדרך לשם?


מעבר לים,

במדינות הים,

שם איי הזהב,

שכחתי מה שמם. ♪

[רחש, מתחיל להתנגן החלק האינסטרומנטלי של "שיר העבודה והמלאכה"]

פרופ' מודריק: ‫אולי זה לא נשמע ככה בינתיים, ‫אבל ביאליק העריץ את החלוצים ‫והרים להם בכל הזדמנות שהייתה לו. ‫הוא עשה את זה, למשל, ‫כשכתב את ההמנון המפורסם ‫של "הנוער העובד והלומד".

[הקלטה] מתוך "שיר העבודה והמלאכה" בביצוע הדסה סיגלוב:

♪ לעבודה ולמלאכה!

לעבודה ולמלאכה! ♪

פרופ' מודריק: ‫מי שיקרא את השיר הזה ‫מתחילתו ועד סופו ‫יימצא בו אמירות נחרצות מאוד ‫בנוגע לתפקידם ההירואי של החלוצים, ‫שבזכות העבודה שלהם ‫מצילים חיים ממש. ‫הם הנותנים כסות בקור, ‫הם שואבים מים מן הבור, ‫והם, כן, כן - ‫הם, המעלים בחושך אור. ‫כלומר, שיר הלל לפועל העברי הגיבור, ‫או הפועלת.

אבל גם שם ביאליק דואג להבהיר ‫מה חשוב מבחינתו. "מי טרח ומי דאג / לכבוד שבת, לכבוד החג?", ביאליק כתב. ובהמשך הוסיף - "על כן נעבוד, על כן נעמול / תמיד, בכל ימי החול". זה לא ממש התיישב ‫עם מה שקרה בארץ, ‫כפי שהוא גילה בהמשך. וכאמור, הוא כעס. ‫את המכתב הזועם שלו ‫נגד העבודה בשבת ‫ביאליק שלח למערכת העיתון "‫ניב הקבוצה", ‫ואחד מחברי המערכת, ‫מרדכי קושניר, ענה לו. ‫הוא כתב לו ‫תשובה כואבת, כנה, ולא ממש צפויה.

שי: הוא אומר - שני דברים ביאליק לא הבנת. אחד, אתה חושב שזה מעטים, אלה שעובדים בשבתות. אני אומר לך זה כל תנועת הפועלים. זה דבר אחד שלא תפסת. וזה מרתיח את ביאליק עוד יותר. ודבר שני שהוא אומר לו, אתה חושב שאנחנו עובדים בשבת בגלל שאנחנו חייבים לגמור את העבודה, ויש עומס, ואנחנו צריכים לחיות ברווחה, ולהתקיים מזיעת אפינו וכולי, ובגלל זה אנחנו יוצאים לעבוד בשבת. ואני אומר לך… אני רוצה לגלות לך סוד, זאת לא הסיבה.

מה שהוא מגלה פה זה דבר מדהים, שבעיניי עוד לא כתבו עליו ודיברו עליו מספיק בקשר לחלוצים בכלל - שהבעיה שלהם עם השבת שמפסיקה את העבודה הייתה שאז הם הרגישו שהכל תוהו ובוהו בתוכם. זה קצת מזכיר את מה שקורה לנו עכשיו במלחמה, דרך אגב. שיש אנשים שהתוהו שמתנפל עליהם עם ה… טראומה הזאת גורם לזה שרק כשהם עושים מעשים ורצים הם מסוגלים לשלוט בנפש שלהם. וברגע שהם רגע יושבים אחורה, וואו! זה מתנפל, וזה נורא-נורא קשה.

אני זוכר את זה מסבתא שלי. את הסבים שלי לא הכרתי. סבתא, שהקימה את הקיבוץ שלי, אשת העלייה השלישית, עזבה בגיל 17 את הבית ונדדה עד שהגיעה בגיל 19 לארץ. ותקשיבו, האישה הזאת חייתה כל חייה בכאבים וגעגועים להורים שלה, שאי אפשר לתאר, ולאחים, ולכל מי שהיא השאירה מאחורה והיא לא ידעה מה קרה איתם. ברגע מסוים הכל ניתק, ולא היה ברור בכלל מה גורלם. עד היום אנחנו לא יודעים מה גורלם היה. וזה ישב למטה. עכשיו, היא הייתה אומרת לי - אבל אסור להגיד מילה. פתאום זה היה יוצא מ-nowhere. אז אני שואל אותה - מה זה אסור להגיד מילה? היא לא הייתה מסבירה, אבל הבנתי שיש מערך של הדחקה אדיר לדחוק את הבכי הזה פנימה, כי אחרת איך נוכל לקום לעבודה, איך נוכל לעשות את מה שאנחנו צריכים לעשות?

פרופ' מודריק: [צליל כתיבה] "בצעירים האלה מת כל רגש באותה הנקודה, שבה היה קרנם ועוזם של ישראל בדורות הקודמים", קושניר כתב. "ולא שיש מלחמה בדת בקרבנו, או כפירה לשם מצווה. לא מיניה ולא מקצתיה. אין כפירה בעיקר. כי אין זה עיקר כלל עוד. יש התנוונות מוחלטת ועורקים נובלים בנפש. זהו סוד השבת המחוללת. סיבת חילול השבתות והמועדים בתוכנו - לא עונות העבודה הבוערות בשדה בלבד, וגם לא המאמצים הבלתי פוסקים לחלץ את המשק ממצוקותיו ולקיים אותו ולהוציא לחם מן הארץ וכלכלה לעובדיו כדי סיפוקם וברווח - כי אם אין יכולת לקיים את השבת אין מנוחה לנפש לקבל אותה. אין מעמד לנפש. מין הרגשת קרקע בל ימוט תחת הרגליים בלתי אם בשעות הפעולה, המעשה והעבודה. בכל שאר השעות, בשעות הפנאי, הכל עוד נע ונד בין תהייה לתוהו. בכל השאר אין הכרת ערך מוחלט וטעם חיים מוחלט לשום דבר. עמוק הכאב וממנו ניתן להתפרש בדברים הרבה".

אבל ביאליק לא השתכנע, להפך. הוא השיב לקושניר על דבריו במכתב שמילותיו אכזריות מאוד, ובו הוא פגע לחלוצים בבטן הרכה, בקודש הקודשים שלהם, תפוח הזהב ותפוח האדמה: [צליל כתיבה] "דבריך הגיעוני, ואין בהם אפילו כדי מקצת נחמה", כתב ביאליק. "לחינם חסת על כבודי ולא הראית את דבריי אלא ליחידים. אדרבה ואדרבה, דבריי לא נכתבו לשם גניזה. מן הצורך לצווח יום יום על סילוק השכינה וסילוק הדעת מצעירי ישראל. ועד שאתה חס על כבודי, מוטב לכולכם לחוס על כבוד קונכם ועל כבוד ארץ ישראל המחוללת בידכם. ארץ ישראל בלי שבת לא תיבנה, אלא תיחרב, וכל עמלכם יהיה לתוהו. עם ישראל לא יוותר לעולם על השבת, שהיא לא רק יסוד קיומו הישראלי, אלא גם יסוד קיומו האנושי. בלי שבת אין צלם אלוהים וצלם אנוש בעולם. אילו הייתה העבודה תכלית לעצמה - הרי אין מותר לאדם מן הבהמה. כל עמי התרבות קיבלו מיד ישראל, בצורה זו או אחרת, את יום המנוחה, והיא שעמדה להם ללבוש צורת אדם במקצת. בלעדיה היו כולם עומדים בפראותם". פלורליסט ביאליק. "השבת, ולא התרבות של תפוחי זהב או תפוחי אדמה, היא ששמרה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו. ועתה, בשובנו לארץ אבות, הנשליכנה אחרי גוונו ככלי אין חפץ בו?"

מבחינת ביאליק, ההסבר של קושניר פשוט לא הספיק. הוא לא הצליח באותו רגע לראות מולו את היחידים בשר ודם שהרכיבו את המפעל הגדול של ההתיישבות. הייאוש שלהם לא היה רלוונטי בכלל לנושא מבחינתו, והוא לא הסכים שיתייחסו לעבודה בשבת בתור הציפרלקס התקופתי. הוא לא הזדהה עם הכאב של החלוצים, אולי מכיוון שבניגוד אליהם הוא לא סדק את ידיו בטוריות או בקלשון, אלא המשיך להסתובב בחליפות שלושה חלקים בעולמות הרוח.

שי: כל העליות האלה, הם ישבו על איזה תהום בוכה כזאת, שכדי להצליח, לא לתת לזה לקלקל לנו את המעשה הציוני, צריכים לדחוק את זה מאוד-מאוד חזק. ויש רק רגעים בודדים שזה עולה וצף. למשל, כששרים ורוקדים. שם פתאום לא הייתה שליטה, פתאום אנשים בכו גם. זאת אומרת, זה היה דבר מדהים, שאתה פתאום היית רואה… אם למשל, כשהיא הייתה… סבתא שלי, כשהיא הייתה שרה שירים מאמא שלה, היא הייתה אומרת - זה אמא שלי לימדה אותי, אז פתאום היא הייתה בוכה קצת. אבל מעולם לא ראיתי אותה בוכה, והיה לה גורל מר נורא בחיים שלה. אני חושב שהם רצו שסביבם יבינו את הנפש הזאת, את נפש החלוץ. ובעצם עד היום לא כל כך מבינים. ריפדנו את זה ביותר מדי מיתוסים סביב הדבר הזה, הגבורה הזאת, ולא ראינו את האנושיות העמוקה הזאת, שגם אם היינו מבינים אותה היינו בונים גם את החיים שלנו קצת אחרת באיזשהו מובן.


[הקלטה] מתוך "השיר על הארץ" בביצוע נורית גלרון:

♪ בואו נשיר את השיר המטורף של הארץ

בואו נשיר את השיר הצהוב של החול

יחפנים מתהלכים לאורכה ולרוחבה של הארץ

ועושים איתה אהבה, אנשים פורקי עול. ♪


פרופ' מודריק: ‫אלו היו מכתביו וסיפורו של חיים נחמן ביאליק. ‫אנחנו סיימנו להפעם. ‫תודה לאבישי חורי על העריכה, ל‫ילי שנר על התסריט, לרם שטייר על התחקיר, ולמיכל אטיאס על ההפקה. ‫תודה לניר לייסט על עריכת ההקלטה ועיצוב הפסקול. תודה גם לד"ר דוד רוזנסון, לעמיחי חסון ולאייל לויט מבית אבי חי. פרקים נוספים של "על החתום" מחכים לכם באתר בית אבי חי ובכל יישומוני ההסכתים.


[הקלטה] המשך מתוך "השיר על הארץ":

♪ ובוערת אש בראשם ששורפת הכל.


תנו לי לשוב אל אותה הפינה הנידחת

איפה אותם החיים עם שמחת הפשטות

תנו לי מילים עזובות, מנגינה נשכחת,

להוציא מבין הקוצים, קרעים של ילדות.


תנו לי לשיר את השיר החולה, הקודח

מאוהב וזרוק אמיתי בלי זהות וזכויות

תנו לי לחזור בדרכים החולות אהבה לירח

שוב לחזור ללכת יחף על שברי זכוכיות.


תנו לי לשוב אל אותה הפינה הנידחת

איפה אותם החיים עם שמחת הפשטות

תנו לי מילים עזובות, מנגינה נשכחת,

להוציא מבין הקוצים, קרעים של ילדות.


בואו נשיר את השיר המטורף של הארץ

בואו נשיר את השיר הצהוב של החול

יחפנים מתהלכים לאורכה ולרוחבה של הארץ

ועושים איתה אהבה, אנשים פורקי עול. ♪

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

16 views0 comments

Comments


bottom of page