מתחילת המלחמה אנחנו נחשפים להמון יוזמות ותמיכה בעורף ובלוחמים, וגם לאנשים מהתחום שהתגייסו למילואים. כמה מהפרקים הבאים שיעלו לפודקאסט הם סדרת פרקים מיוחדת, עם קולות אנשי הקולינריה במלחמת חרבות ברזל שמשתפים בתמיכה בעורף ובחזית, בסיפורים, בעשייה ובאחדות המרגשת של עם ישראל ברגעי המשבר.
נתחיל עם השף מיכאל כץ ובית הספר אטיליו שכל כיתות הלימוד שלו הוסבו לפעילות התנדבותית של הכנת וחלוקת אלפי מנות ביום.
נדבר גם עם השף מתי נקש שישתף אותנו בהיכרות הקרובה עם תושבי העוטף, במערך שהוא מפעיל לטובת קליטת הפועלים התאילנדים שהצליחו לשרוד את הימים הראשונים של המלחמה, בעזרה שהם מקבלים מארמון המלך התאילנדי, במצב החקלאים של עוטף עזה ובהשפעה של המצב גם על חקלאים בצפון ובשפלה.
נעבור לשף רז רהב שיספר על העשייה במסעדת האחים, על התפקיד שלו בכוח המתנדבים, על כמות המנות העצומה שהם מכינים ביום, על תהליך הבזק שניהלו לטובת הוצאת תעודת כשרות לפעילות ועל הצפי לפתיחת מסעדת OCD.
נמשיך עם בלוגר האוכל שלומי סולומון שדיבר איתנו היישר מהעמדה במילואים וסיפר לנו על כמויות האוכל האינסופיות שמתקבלות אליו לבסיס, על התחושות מאז תחילת המלחמה ועל התכנון שלו לכבוש את המטבח במוצב ולבשל גם הוא עבור הלוחמים.
ונסיים עם יו״ר העמותה הישראלית לתרבות קולינרית, דוד קישקה, שמנהל גם הוא את מערך המתנדבים של בית הספר לבישול אטיליו. הוא שיתף אותנו בתחושות הקשות שכלולות בעת ליווי משפחות הנעדרים והחטופים עם חלוקת המנות לאותן משפחות, באופן הפעילות המוקפד שהם מנהלים, ביכולת שלהם לספק מענה גם לצרכי תזונה מיוחדים ובמשמעות של ניהול מערך מתנדבים כל כך גדול ומאתגר.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 21/10/2023.
יובל: אז שלום לכל המאזינים.
בהתאם למצב במדינה, החלטתי להקליט עבורכם פרק מיוחד שמרגש אותי מאוד באופן אישי.
יכול להיות שהוא גם יתפרס על פני כמה פרקים נוספים, אנחנו נדע את זה יותר בהמשך.
ב-7 באוקטובר החלה מלחמה רעה, קשה, כזאת שלא יכולנו לדמיין.
רבים מהעם שלנו נרצחו, נחטפו, ואלו שנותרו בחיים מתמודדים עם נפש פגועה ושבורה מאוד.
מהמקום האישי שלי אני יכולה לשתף ששניים מהאנשים הקרובים אליי ביותר לוקחים חלק בסד"כ הלוחמים.
ומעבר לכך, כבר ביום הראשון ללחימה התוודעתי לרצח נוראי של אחד מהמפקדים שנרצחו בלחימה.
יצא לי לעבוד איתו בעבר ומאוד מאוד הערכתי אותו, סא"ל סער מחלוף, ז"ל.
במקביל לכל התופת הזאת, החלה תאוצה מרגשת מאוד של יוזמות והתנדבויות קולינריות.
עבור אוכלוסיות רבות, גם חיילים, גם אזרחים, שמנהלים אותה אנשי קולינריה בכל רחבי הארץ.
יש גם שפים שגויסו למילואים כבר מהיום הראשון.
ובפרק הזה יעלו בזה אחר זה חלק מהאנשים שלוקחים על עצמם תמיכה ועזרה במצב הרגיש הזה.
אם זה בעזרת עבודה במטבח, אם זה בעזרת ניהול מערכים מאוד מאוד יפים של התנדבות, ואם זה כחיילים שפזורים ברחבי הארץ. אני כמובן אקדיש את הפרק הזה לנרצחים, למשפחות השכולות, לחטופים, למשפחות שלהם, לכל נפגעי הטראומה שנפשם נפגעה עמוקות מתחילת המלחמה.
הפרק הזה מוקדש לכל אלו.
וזהו, בואו נתחיל ככה, נראה באמת את כל הטוב הזה שבכל זאת קורה בימים הללו.
נמצא איתי השף מיכאל כץ, מה שלומך?
מיכאל: במישור האישי בסדר גמור, אבל, את יודעת, כמו כולנו אנחנו חווים תקופה מאוד מאוד קשה וקשוחה, אי אפשר להסתיר את זה.
יובל: נכון.
מיכאל: בשום צורה, זה נוגע בכולנו, ממש בכולנו.
יובל: כן, חד משמעית, תקופה לא פשוטה.
בעצם, אנחנו פותחים את הפרק הזה עם העשייה שקורית אצלך בבית הספר, אטיליו.
מיכאל: נכון.
יובל: והייתי שמחה שככה תתחיל ותספר רגע מה באמת, איזה פרויקט נהדר הקמתם בבית הספר, איך הכול קורה וקרה, וככה נדבר על זה קצת.
מיכאל: אז ככה, בשמחה.
קודם כל, הפרויקט הזה, אני בעצמי לא האמנתי שהוא יקום.
אני מודה, אני לא יזמתי אותו, מי שיזם אותו זה השותף שלי, צ'יקו.
מן הסתם, מי שלא יודע, השותף שלי הוא היה אלוף, סגן אלוף בצבא.
25 שנה היה בצבא.
וישר חברו אלינו שני אנשים מדהימים.
אחד זה דוד קישקה, שאני חושב שרבים מהמאזינים שלנו מכירים אותו.
דמות, אני פשוט אומר, מעוררת הערצה.
גם עם היוזמות שלו וגם עם הקשרים שלו, והוא עובד בהרבה כובעים, ואחד מהכובעים שהוא עובד איתם הוא ראש העמותה לתרבות וקולינריה בישראל.
זו עמותה פנטסטית.
והם גם רתמו, הם גם איתנו.
ומסדר אבירי הגריל בראשות עידן הלפרין שגם הם איתנו.
יובל: כן.
מיכאל: ופשוט חברנו יחד כולנו כאשר הפלטפורמה היא באטיליו עצמו, בבית הספר.
אני מוכרח לתת פה שאפו ענק לבת שלי, מיה, שצ'יקו מינה אותה בתור הקמב"צית שלו.
ויחד, מיום ראשון שבוע שעבר הם פשוט התחילו לשבת על אקסלים ולהתחיל לעבוד.
וביום שני כבר הוצאנו, לא הרבה מנות, הוצאנו אני חושב שישים או מאה מנות.
ביום שלישי כבר הוצאנו אלף מנות.
יובל: וואו.
מיכאל: צריך להגיד גם כבוד עצום לעוד כמה דמויות מפתח, אסף שטרן.
השף אסף שטרן, שהוא פשוט משתלט על המטבח.
אני לא נכנס למטבח, המטבח הוא של אסף.
ויש לו צבא של בערך 12 טבחים שהם איתו.
חלקם באים כל יום, כולל לירן בלו, כולל שף ארז בכור.
ועוד שפים מדהימים.
ממש עבודת צוות נפלאה.
ואם אני שוכח שמות אז אני מתנצל מראש. בקונדיטוריה…
יובל: מה הסטודנטים בעצם עושים? סליחה שאני ככה קוטעת אותך.
מיכאל: עושים מה שאומרים להם.
מי שמתנדב עושה מה ש…
יובל: זאת אומרת יש מתנדבים בגזרת הסטודנטים של בית הספר.
מיכאל: יש מתנדבים בגזרת הסטודנטים.
הבעיה הכי גדולה שיש לנו, אני אומר שזו בעיה, יש לנו אובר מתנדבים.
יש לנו פשוט, אנחנו כל יום מגיעים בסביבות ה-55 אנשי צוות לבית הספר.
ועוד 60 אנשים שהם אנשי סיוע.
יובל: כן.
מיכאל: אנשים שמסיעים, סליחה, שמסיעים את המנות למרחבים.
הדבר שעוד יותר מרגש בכל הסיפור, שהפכנו יחד עם עוד חמ"לים בארץ שעושים דברים דומים לנטוורקינג מטורף.
אני אתן לך דוגמה מדהימה.
מסעדת חצ'פורי בירושלים נתקעה עם איזה 350 יחידות.
משהו קרה, הם דיברו עם דוד שהוא חבר שלהם.
הוא דיבר עם הבת שלי מיה, היא מצאה איזה נהג בשם, אני חושב, לא זוכר איך קראו לו.
פליקס, מיה אומרת לי, זה היה פליקס.
והוא הסיע את זה לשדרות.
הוא הסיע את כל הסחורה הזאת לשדרות באותו יום.
יובל: וואו.
מיכאל: והיו כמה מקרים כאלה, זאת אומרת נוצר נטוורק מעולה של כולם.
אנחנו מתמחים בעיקר במשפחות שכולות, משפחות נעדרים, ומשפחות שפונו.
וקולגות אחרים מתמחים יותר בחיילים וכו'.
אז אנחנו עושים הצלבות, הם צריכים למשפחות, אנחנו מעבירים למשפחות, הם צריכים לחיילים, הם מעבירים לחיילים וכו'.
יובל: כן.
מיכאל: אז זה ממש פרויקט מרגש.
יובל: בעצם הסבתם את הכיתות?
מיכאל: מה זה?
יובל: הסבתם את…
מיכאל: כן. אי אפשר לזהות את בית הספר.
ואני לא יודע מאיפה זה הגיע, כל אחד, יש פה אנשים מדהימים.
יש פה, פתאום הגיעו מקררים לבית הספר, שאני לא יודע מאיפה, מי השאיל לנו אותם.
וגסטרוליין פתאום נתנו לנו ציוד בכמות מטורפת.
וארגל נתנו לנו, זאת אומרת כל מיני חברות נתנו ציוד שאף פעם אנחנו לא צריכים ביומיום.
אבל פתאום אסף אמר, תשמע, אני לא יכול לעבוד עם סיר של 4 ליטר, אני צריך סיר של 40-50 ליטר, זה דבר שאין לנו בבית הספר.
יובל: כן.
מיכאל: אז קיבלנו, פשוט קיבלנו. זאת אומרת…
יובל: וואו.
מיכאל: בית הספר שינה את פניו.
את היית בבית הספר הזה, חדר ההדגמות שלנו הפך לחדר אריזה.
וזה פשוט מדהים, זה ממש עובד כמו, זה כאילו מפעל, יש שם מדבקות וכתובות והכול.
ובנות ובנים שמקבלים את המסיעים ומכוונים אותם.
הלובי שלנו הפך לחמ"ל, שם יושבת לימור, מיה ועוד איזה ארבע בנות כל יום.
וכל אחת מטפלת במשהו.
אנחנו משבצים כל יום גם צוות, נותנים גם לחלק מהצוותים לנוח, כי הם גם עובדים קשה.
יובל: כן.
מיכאל: הם באמת עובדים קשה, ובגלל שצ'יקו הוא איש צבא לשעבר, וכנראה שבדוד יש משהו, אנחנו מתחילים את זה בתדריך ממש כל בוקר.
ואז יש מחיאת כפיים, ואז יש כל אחד מה הוא עושה.
אני מוכרח להודות שבשבוע האחרון אני הייתי באזור הניקיון, זה מה שהיה לי הכי נוח, גם בשטיפה עם השוטפים, וגם אחזקה… אחת הסיבות היא שזה מאפשר לי גם לראות הכול, בגלל שאני מתעסק בניקיון, אז זה מאפשר לי לראות את כל המקומות.
וביומיים האחרונים, מאתמול, אני על המחשב, פשוט כותב תודה לכל התורמים שלנו.
יובל: וואו.
מיכאל: …לכל התומכים בכל העולם, וגם המון תומכים בישראל, שלצערי אני לא יודע מי הם, כי הם העבירו כספים דרך הבייפוקס וזה, ואי אפשר לדעת, אין קשרים, אין טלפון או משהו כזה, אז מראש אני רוצה להגיד תודה לכולם פה.
יובל: מדהים.
מיכאל: זה מרגש, וזה לא יאמן כמה זה יותר חשוב, כמה שזה חשוב גם למתנדבים עצמם, שיוצאים מהבית ורוצים להיות, זה לא רק למי שמקבל, זה גם למי שנותן.
אז מרגש, פשוט מרגש, וזה יום יום, וממשיכים בשגרה, אמנם זה שגרה, אבל אנחנו לא פותחים חדשות, אין מסכים, ובראשון המסך היה פתוח כל היום, ובאמת יש לי כבר… זהו, או אף אחד לא רואה, פשוט עושים מה שצריכים.
יובל: אני יכולה להגיד לך בפן האישי שלי, שלי אישית נורא קשה להיחשף לחדשות, אתה יודע, אני אמא לשני ילדים קטנים, אז כל מה שמדובר שם נוגע בי ישירות, אני מרגישה את זה בעצמות, אז באמת אני יכולה להתחבר לזה, וזה מדהים, זה טוב שאתם עושים את זה, שאתם מרוכזים בעשייה, לפעמים החשיפה הזאת האינסופית לידיעות במה שקרה שם, היא יכולה לערער את הנפש מאוד, וזה טוב שאתם עסוקים בעשייה שהיא ממוקדת, ושאתם על זה, ושאתם תומכים כמה שאתם יכולים במשפחות שעוברים עכשיו דברים נוראים.
כל הכבוד לכם.
מיכאל: אני לא אסתיר את זה, חלקנו, את יודעת, היום אני יצאתי באמצע ללוויה של אחות של אחד התלמידים שלנו, תמיד שאיתנו בקורס ה"רוֹאו", ולשבעה, ודוד יצא שלשום לכמה לוויות, זאת אומרת אנחנו מרגישים את זה, ואת יודעת… זה לא קל, אבל אני חושב שזה דרך אחת להתגבר על הרבה מהפחדים, או חששות שיש להרבה מאיתנו, ואחד הדברים הכי קשים לי, זה להגיד לאנשים, לי, או למיה, או ללימור, זה להגיד לאנשים שרוצים עוד להתנדב, שאין לנו מקום. […] ואנשים אומרים תן לי, תן לי לבוא, אני אפילו אעשה כלים, אני אעשה הכול, וגם בכלים אנחנו כבר צוות מלא.
יובל: גם שם כבר אתה אומר יש סד"כ מלא.
מיכאל: בכל מקום, כן. וזה כיף לראות את התגובות של אנשים שנכנסים, שרואים את הפעילות, שמתרשמים, הגיעו אליי אנשים שאף פעם לא הכרתי, את יודעת שנורא ריגשו אותי, כמו מושיק רוט שפעם… היום פעם ראשונה בא לבית ספר. אותנו מאוד ריגש הבחור, שכחתי את שמו מ… הקוסם שעושה את הפלאפל, שהוא דמות להערצה אצלנו, וממש, הגיעו המון דמויות ש… את יודעת, פתאום זכיתי לראות אותם, אני אומר לצערי בנסיבות האלו, אבל שבאו לבית הספר, זה לתת ידיים בכל פינה ופינה, ממש ככה.
יובל: מרגש, ממש.
טוב, כיף לשמוע, תמשיכו בעשייה הזאת. לצערי נראה שיש לנו עוד המון ימים שנידרש לראות יוזמות כמו שלכם פועלות ופעילות בזמן הזה.
מיכאל: נכון, יש הרבה, וזה ממש מחמם את הלב, וכולם פה, כולם עושים.
והכי יפה זה לראות ש…
וזה הכי ריגש אותנו, ממש יש לנו מכל צבעי הקשת של החברה הישראלית, יש לנו אנשים מהמגזר הערבי, ויש לנו חרדים, ויש לנו חילונים, ויש לנו אנשים עם קעקועים ובלי קעקועים, ועם נזם ובלי נזם, אף אחד לא רב, אף אחד לא מתווכח, אף אחד… אנשים מדברים, אנשים עובדים יחד, וזה פשוט, זה, לי זה פשוט מעלה חיוך.
יובל: אני מקווה שרק תמשיכו ככה.
זה מה שיש לי לאחל.
מיכאל: תודה רבה רבה.
יובל: ואנחנו נעבור באמת ליוזמה נוספת, שקורית עכשיו.
מיכאל: תודה. איזה יופי.
יובל: תודה רבה, מיכאל.
מיכאל: תודה על הבמה, תודה. להתראות. ביי ביי.
יובל: ביי ביי.
אני אגיד שלום גם לשף מתי נקש.
היית אצלי לא מזמן בריאיון, ואנחנו נפגשים שוב מהר מהצפוי, בגלל נסיבות שאנחנו פחות, בוא נגיד, היינו שמחים להיפגש בהן.
אבל מה שכן נחשפתי אליו, זה שבאמת בימים האחרונים, כבר מההתחלה, אתה… העשייה שלך היא מאוד מאוד מרשימה, בכל מה שקשור ליוזמות במלחמה הזאת, יוזמות שתומכות בעורף.
רוצה רגע קצת לספר, על כל מה שאתה עושה בימים האחרונים?
מתי: אז אני… קודם כל, שלום.
אני אתחיל כאילו מההתחלה, אולי מהסוף של הפרק שעשינו ביחד, ואני אומר שחזרנו מהמסע מתאילנד, פתחתי את המסעדה שלי שוב, לסוכות, ובכל מהלך השבוע, קיבלתי רצף רמזים, על כל מה שהולך לקרות, וגם על הרבה דברים שיצא לי לחשוב עליהם לאחרונה, כל מיני חלומות, וכל מיני דברים מהילדות שהיה לי עוד, שהיינו בעוטף עזה.
אז זה התחיל בזה שביום רביעי שעבר, לפני האסון הגדול, זה עוד היה חג סוכות וכאלה, אז באו אליי תשע משפחות, מכפר עזה למסעדה, שהתגעגעו וראו את המסע שלנו בתאילנד, והם לקוחות קבועים שלי, וזה כאילו, יש כזה כמו קהילת גברים כזאת, שאוהבת לבלות ואוהבת את החיים הטובים מכפר עזה, והם כל הזמן באים אלינו, וכל הזמן הבטחתי להם שאני אגיע לעוטף עזה, אני אבוא אליהם לבריכה, ואני אקפוץ אליהם, כי אני תמיד מגיע לאזור, וחקרתי את האזור הזה שנתיים, ו… אז ממש החלפנו אפילו טלפונים, החלפנו אפילו טלפונים, כדי שנבוא אליהם לבריכה בשבת, ואחותי לקחה את הטלפון של אביחי. אביחי, כרגע, אשתו ושלושת ילדיו חטופים… צמרמורת.
ואחרי זה ביום חמישי, באו אליי עוד משפחה ממבטחים, ואני בדיוק חזרתי מתאילנד, והיה לי מסע מאוד מאוד קשה, הרבה הרבה אמוציות שדחפתי כל השנה בחודש אחד, וחזרתי לארץ באמת מאוד עמוס, עמוס גם רגשית וגם פיזית, ופתאום הסתכלתי עליהם בשבוע הזה בקנאה, כאילו באתם מהשלווה עכשיו, להסתלבט אצלי בגברת, וזה היה גם ההווי שלי אליהם, וכאילו אמרתי להם גם, אני בא אליכם ביום שבת, לנוח בבריכה, כי לא נחתי בתאילנד, ואני מתעורר ביום שבת בשש בבוקר, ואני מתעורר לסיוט…
שכאילו ראיתי אותו, קמתי, ידעתי שאנחנו מתחילים את הדבר הזה, עוד לא ראיתי חדשות, עוד לא עשיתי שום דבר, רצנו למקלטים, וידעתי, לא ראיתי עוד שום דבר, ידעתי כבר לאן זה הולך. כבר משהו היה כבר בתוך זה, ובתוך זמן קצר, כבר התחלתי לפעול מכל הכיוונים, כל הדברים, התחלתי, כבר ידעתי כבר בראש שלי מה קורה שם, והתחלתי לקבל ווצאפים, מאנשים מעוטף עזה, שהם כלואים והם בבתים, וסיטואציות וסרטונים ואנשים שולחים לי סרטונים, שהחמאס שלח להם, איך הוא רוצח את הפועלים התאילנדים, או סיטואציות מזעזעות, ואמנם עשיתי צבא מלא, שלוש שנים, והייתי, גם אפשר להגיד, כל האבט"שים שלי בצבא היו בכרם שלום, ובכל אזור עוטף עזה, פשוט חזרתי לקרב, ומה שהדבר שנשאר לי לעשות, זה לנסות ולהביא כמה ש… ולעזור לכמה שיותר תאילנדים, וכמה שיותר אנשים מעוטף עזה, כי צה"ל היה רדום, וכל מה שהיה, כאילו… הרבה דברים שראיתי וצפיתי, ואני לא מבין איך כאילו… ביום שבת הארור הזה, אני כאילו מנסה להבין, ותוך כדי זה, גם דיברתי על זה אצלך, בפודקאסט פעם שעברה, על מה שבתקופה האחרונה יצרנו, זה אני ועוד כמה אגרונומים, שמתעסקים בגידולים של ירקות, וכל מיני דברים, לבין פועלים תאילנדים, לבין אנשים שדוברים… אנשים ישראלים שדוברים תאילנדית, לבין כאלה שסתם אוהבים את תאילנד, ונוצר בינינו מעין איזה קבוצה כזאת, והיינו בכל מיני מפגשים, די הרבה לפני המלחמה, ונוצר בינינו איזה קשר, גם בינינו וגם לבין התאילנדים, בישלנו…
אני קשור ואוהב את התאילנדים ברמה אדירה, וכל סיטואציה וחיכוך איתם, אני מאושר. אז הדבר הזה הוא היה לי גם כיף, וגם עזרנו וגם עשינו שמח לתאילנדים, ופתאום כשכל הדבר הזה התפוצץ בעזה, ישר הפעלנו את אותה תקשורת חברתית, והפכנו אותה לחמ"ל מפלצתי שמגייס עובדים תאילנדים למקום בטוח, ודואג להם לאוכל חם ומנחם, ולדבר איתם ולתקשר איתם, ולהבין מה הם עברו, ולגרום להם להוציא, כי הם היו שאננים ונאיבים, בדיוק כמו כולם, כי גם כל מי שאני מדבר איתו בעוטף, בימים עברו, וגם היום, שאני משתגע מזה, לא צפו דבר כזה.
אז גם התאילנדים, הם היו רגילים לקסאמים, ולפצמ"רים שעל הגדר, כאילו באהלן-אהלן. אני גם, מהימים שלי עוד באבט"שים בצבא, בכל מיני מבצעים של עזה בעבר, גם אני אחרי זמן מה התרגלתי לפצ"מרים, ולדברים כאלה סביבי, עם כל הצער שבדבר. אז כן, גם התאילנדים התרגלו לשגרה הזאת, של אוקיי, זה בא וזה הולך, ויש קסמים ויש פצמ"רים, אבל הם לא ציפו להפתעה הזאת. אז זהו, אז אנחנו בתור קבוצה, פשוט… איכשהו התגבשנו, כל אחד לקח משהו, והתחלקנו לצוותים, גייסנו כספים, ממש, אני… ממש, אולי מיום שבת שעבר, אני בקושי ישן, אני הולך, חוזר, מביא דברים, מגייס, כל המסעדה שלי מפוזרת, באזורים שונים, הקמתי מטבחים, וכל מיני דברים, והמון ציוד שהבאתי מתאילנד עכשיו חדש, וכל מיני, כאילו… אני לא יודע איך זה קרה, אבל הכול נרתם לי בשביל זה, גם את כל הציוד של המסעדה שלי, והדברים שהיו טריים בימים הראשונים, תרמתי את הכול מכיסי, ונתתי לכל מי שהיה צריך… הרגשתי צורך, הרגשתי צורך עז לעשות את זה, ו… ועשיתי את זה גם… בכיף גדול ובנתינה, ועדיין אנחנו בימים, שהם מטורפים, ממש מטורפים…
יובל: כן.
מתי: פיק לא נגמר…
יובל: תגיד, מה המצב של אותם פועלים שאתה פוגש בעצם יום יום ב… סוג של מקלטים האלה שיצרת?
מתי: אז… קודם כל, יש מאות סיטואציות, מאות סיפורים בהרבה מושבים ובהרבה מקומות בעוטף עזה, המגורים של התאילנדים והדברים, הם יהיו בחזית, בעורף איפה ש… קרוב לחלקות החקלאיות. אז תחשבי, מי היה ההדף הראשון, ומי היה… אני לא עושה תחרות חס וחלילה, מי היה הראשון ומי קיבל ראשון, אבל הם היו גם בחזית, ואני מתייחס לכל אדם כאדם, אבל עדיין אני מסתכל על כל המקרים שאני שומע ורואה, הם היו הכי הרבה קרובים לגדר, ספגו מכה קשה, הרבה סיפורים, הרבה זוועות… האוטובוס שקיבלנו שבוע שעבר, בתחילת השבוע, קיבלנו 44 תאילנדים ממושב יתד, והם היו במשך… הם היו מיום שבת הנורא עד יום שני ב-11 בבוקר, הם היו במקלט, כשכולם אוחזים בידית, ועוד הם הכניסו מלגזה בפנים שתתמוך בזה, וחמאס לא מפסיק לנסות לפתוח להם את הדלת, חיררו את זה, ירו… מה לא עשו להם מסביב.
אז המון המון שעות, המון ימים שהם היו מוקפים, ותחת אש וחרדות, ואנשים ש… אני לא רוצה להיכנס לפרטי פרטים, אבל את יודעת, הלומי קרב לכל דבר… טראומטיים. בסוף טנק ביום שני חילץ אותם, את יודעת? אחרי שהם פותחים את הדלת הם רואים טנק שמחלץ אותם, הם התפנו מהמקום בלי הדברים שלהם, בלי הדרכונים שלהם, בלי החפצים האישיים שלהם, בלי שום דבר. אנשים עם תחתונים הגיעו, כאילו… זוועות, מה אני אגיד לך?
יובל: מבחינה בירוקרטית יש מי שידאג להם, אם אתה לא זה שדואג להם?
מתי: כמובן, כאילו… שמעי, כמו שמדינת ישראל קרסה, וכמו שהצבא קרס, וכמו שתושבים של העוטף קרסו, וכמו שכולם קרסו בדבר הזה, אז גם השגרירות של תאילנד קרסה, וגם כל הגופים האחרים קרסו. אז מה שאנחנו עשינו למעשה, הרי, שאני חושב שעזר לפתור הרבה דברים, זה… עשינו מעין צוואר בקבוק, שכבר ישר הגיעו אלינו, וידענו כבר לקשר ולהעביר, מי לאן ולאיפה, ועשינו עוד קבוצה שכבר יש בה כבר איזה 400 או 500 אנשים שנרתמים ועוזרים לכל בקשה שאנחנו מפיצים בקבוצה.
אנשים נרתמים, עוזרים בקטע אחר, אני חשבתי בהתחלה שבגלל שזה פליטים וכאלה, אז יגידו, מה… מה אתה מתעסק בזה, תעזור לחיילים… אבל אני כאילו אתמול הלכתי… ביום שישי הלכתי. לא ביום שישי, שלשום זה היה, הלכתי לקנות 30 תיקי גב לתאילנדים שטסים, שטסו לפני יומיים. הלכתי לקנות להם תיקי גב, כי לא היה להם אפילו תיקים או משהו לקחת איתם את הדברים המעט אישיים שנשארו להם…
יובל: כן.
מתי: אז היה חילוץ של ממשלת תאילנד, של ארמון המלך התאילנדי, והלכתי לקנות להם תיקים, וכשאני יוצא מה… אני יוצא מהחנות, מישהו רואה אותי ואומר לי, התיקים האלה לחיילים?
אז אמרתי לו, לא, התיקים האלה לתאילנדים, אני עוזר לתאילנדים שברחו מעוטף עזה.
ואז הוא אומר לי, חכה רגע, אני עוצר.
ואז הוא אומר לי, אני רוצה לשלם על התיקים.
הוא אומר לי, אני מעיריית הרצליה, אני רוצה לשלם על ה… ואז, איכשהו קשור לסגן עיריית הרצליה, ופתאום עיריית הרצליה רצתה לעזור ולתרום לי תיקים, ו… אז המון-המון אנשים נרתמו ועזרו וזה…
יובל: שמע, כי באמת החשיבה הראשונית, לפחות שלי, זה שאני אומרת, בטוח אנשים קצת אפילו ירימו גבה, כאילו, לכל המשפחות שיכלת גם לעזור להן, ובחרת כאילו בעובדים התאילנדים.
יש אנשים שיכולים לראות בזה איזושהי בחירה לאוכלוסייה, שהיא כאילו, וזה באמת עוד פעם אני אומרת, זה ממש לא נכון, פחות… או אפשר אולי לעזור לאוכלוסיות שיותר נפגעו, אנשים חושבים, או אני לא יודעת, יש, אתה יודע, את המחשבה הזאת.
אבל אני דווקא חושבת שמה שאתה בחרת לעשות, שהוא כל כך… כאילו, כל כך הרבה אנשים עוזרים לעוטף עזה כרגע, וזה מבורך וכל הכבוד, שבאמת צריך גם מישהו שיקח את אותם עובדים, שאני מניחה כמו שאתה אומר, הבירוקרטיה לא עבדה בזמן הזה.
מה הם אמורים לעשות? כאילו, בסוף הייתה להם איזושהי שגרה, הם עבדו ב… עשו שם את כל העבודה היומיומית שלהם, ויום אחד הם נחשפים למשהו שהם לא חשבו אי פעם שהם יצטרכו להתמודד מולו, ומי אמור לעזור להם?
אז זה פשוט מדהים שאתה לקחת והרמת את הכפפה, ועזרת לאותה אוכלוסייה שבאמת צריכה עזרה ותמיכה, ומישהו שיגיד להם איך, מה הלאה, מה הצעד הבא שלהם. מדהים.
מתי: ברור, אבל גם אני אגיד לך מה, כאילו, לא, לא בחרתי לעשות איפה ואיפה, אני כאילו איכשהו נשאבתי לזה, מכל מה שעשיתי בעוטף, והחקר, והקרבה שלי לתאילנדים, והקבוצה שאני עובד בה, שהקמנו ואנחנו איתה גם עוסקת בנפאלים שהיו בעוטף, ולעוד, עוד מעט מגזרים, אבל כן בעיקר תאילנדים.
גם, לא כי הם בחרו לעשות את זה, בגלל ההתעסקות היום יומית והשגרתית שלהם מול התאילנדים.
אז בגלל זה, זה היה חיבור גם, גם עם המתורגמנים, וגם עם כל זה.
אז כאילו, בגלל זה החמ"ל שלנו גם היה כזה תומך ועוזר, כי הוא נתן את המענה למי שצריך. כאילו… אז בגלל זה, זה יצא, יצא טוב.
יובל: ותגיד, איך באמת, אתה יודע, ראיתי שרשמו שיש חקלאים שהם חייבים לקצור את התבואה שלהם בימים אלו ממש, ואין מי שיעשה את זה, כי אין מיגוניות. אתה יודע מה עושים במצבים האלה? מה האופציות שלהם?
כי אותם עובדים כבר כנראה לא יגיעו חזרה לשם.
מתי: אז קודם כל, אני בימים נוראיים בגלל הקטעים האלה. אני סובל מזה, ופה כל הגועל יוצא, כי יש את הכמה הימים האלה של, את יודעת, של סולידריות, ואוקיי, ובוא, עברת, עברת משהו קשה, בוא, בוא ניתן לך כתף חמה, בוא נלטף אותך, ואחרי שתי דקות בוא נגמור עם זה, ויאללה, תחזור לעוטף עזה. אז…
יובל: אה, מבקשים מהם לחזור?
מתי: יש הרבה חקלאים ויש הרבה מעסיקים שדורשים. עכשיו אני כרגע נמצא במלחמה מול האנשים שאני מחזיק בגליל ים, עם המעסיק שלהם, שרוצה להחזיר אותם ליתד, לעבוד.
אז אני במלחמה מול אנשים שגם קיבלו אישור, אני לא יודע מאיפה הביאו אישור להחזיר את התאילנדים. אני מסביר להם שעכשיו עוטף עזה הוא נחשב שטח צבאי, שילך כפרה השטחים החקלאיים.
אני יודע ש, את יודעת, אני גם… אולי אמרתי את זה מקודם, שהמעסיקים והתושבים נאיביים, בקלות דעת לחזור ככה לשגרה, זה אותי מוציא מדעתי. ואני מסביר, אני יושב, את יודעת, ימים כלילות עכשיו, ואחרי שאנחנו, את יודעת, אנחנו כל ערב עושים ארוחת ערב תאילנדית, ויושבים סביב המדורה, כי הקמנו, הקמתי מטבח שהוא הכול על עצים, גם מטעמי תקציב, וגם אנחנו אוספים בקיבוץ, אז יש כזה אווירה טובה בערב, ומדורה, ואוכל תאילנדי, אז באים גם לפעמים המעסיקים וכאלה, והם חושבים שמחר, מחרתיים, עוטף עזה וכל מה שהיה יחזור לקדמותו.
עכשיו, זה לא יחזור.
יובל: כן.
מתי: זה לא יחזור. אני יכול להגיד את זה פה, וזה מה שנקרא מוקלט, לא יחזור. מה שהיה לא יהיה.
וגם אני יודע מהצד התאילנדי, אני יודע מהצד התאילנדי, שמה שהיה פה בקליטת עובדים לא יהיה פה יותר.
לא יהיה פה יותר. וככל שיחמיר עכשיו הרצון של החקלאים להעסיק את התאילנדים, זה ילך ויחריף.
גם השגרירות, שגרירות תאילנד, לא רוצה שהם יעבדו כרגע. שגרירות תאילנד בפיק מטורף, עוזרת למלא, מלא רוצים לחזור לתאילנד, מלא חוזרים לתאילנד, יוצאת כל יום טיסה… לאט לאט, רוב מי שהיה בעוטף עזה נוטש את ישראל, בצדק, וחוזר לתאילנד. ומה שאומר שלא תהיה קליטת, קליטת פועלים.
עכשיו, את דיברת על הסחורות בעוטף עזה. המצוקה הגדולה מתחילה עכשיו באזור השרון, בשפלה, עוד מעט בצפון גם עם כל הבלאגן. אני מקבל מלא פניות מתאילנדים שרוצים לעזוב גם את הצפון, תאילנדים ממטולה פנו אלינו… גם שם מתחילים ללהוט העניינים, וגם הם רואים מה קורה בדרום, הם רואים שהרבה אנשים רוצים לחזור הביתה, ושתאילנד מחזירה את כולם בטיסות חילוץ, אז הרבה רוצים להתקפל.
ומצד שני, אני מקבל פניות בלי סוף מחקלאים ש… לאו דווקא מהעוטף, אלא מלא מהמרכז, שרוצים שאני אתן להם את התאילנדים שאני דואג להם עכשיו ושיבואו לקטוף להם את הסחורה.
ושהם ישלמו לי על זה, ושהם יביאו לי על זה, ומה, מה, כמה אני צריך לשלם? וכמה הם צריכים… והכול עם התעניינות כספית, ו… ולי משהו שהוא חורה במצב כזה.
יובל: כן.
מתי: חורה לי. ואת יודעת, אני מתעסק, ואני מביא מישהו פצוע, יעני מהשטח, אומרים לי, בוא, בוא, אני צריך מישהו לעבודה. זה משגע אותי. זה משגע אותי, ופה זה ה-DNA הישראלי, בגלל זה אני מפחד ש, את רואה, כאילו, כל התנופה של כולם להירתם ולעזור ולתרום, מה שיצר בעוטף עזה הר זבל של אוכל ותרומות שאין בהם צורך, כי כל, עם ישראל הוציא את כל מה שהיה לו ביומיים-שלושה. עכשיו את תראי ששבוע הבא, כשבאמת יזדקקו לזה, ויכנסו לעזה, ויהיה מקומות, ואז אנשים יתנו פחות ופחות. אז זה כבר קשור לטמפרמנט היהודי, ואני לא יכול לשנות אותו, אבל זה הקצב, וככה גם הקצב של החקלאים ושל האנשים, כדי להחזיר את השגרה, ואני בימים האלה, גם מבשל וגם תורם וגם עושה, וגם נלחם באותם אנשים, שחבר'ה, אנחנו עוד לא חזרנו ל… עוד לא חזרנו לשגרה.
יובל: תשמע, מסתכלים עליהם כאוכלוסייה חלשה, אוכלוסייה נחותה בארץ, ונורא קל להגיד, טוב, לא נורא מה שעברתם, כאילו, אז מה אם חוויתם בדיוק את מה שאנשים אחרים חוו? בואו, תחזרו לעבוד, זהו, נגמר, אתם כבר בסדר, ויאללה, זה הזמן שלכם לחזור, ואתה יודע, לממש את הייעוד שלכם. בשבילם, ככה הם תופסים את זה, אבל האנשים האלה עברו תופת בדיוק כמו שאנשים אחרים עברו תופת, וצריך לזכור את זה. כל הכבוד לך שאתה עומד חזק מול הדבר הזה, זה לא פשוט בכלל.
מתי: לא, לא מקובל על הדעת אפילו. זה, זה פה, מבחינתי, פה זה מעשה אכזרי כמו שחמאס עושה משהו לישראל, כאילו. זה מעביד לוקח מישהו שהוא לא רוצה, אוקיי, אני רוצה להישאר בישראל, אני לא רוצה אבל להיות בעוטף עזה עכשיו.
אז מבטיחים להם סיפורים, מבטיחים להם שטויות.
אני כרגע, ביומיים האלה, ממש להוט על כל העניין הזה. כל מי שפונה אליי, אני מטרפד אותו, ואני כאילו ב… עוד פעם, אני גם, אני מבין גם את הסיטואציות של הרבה חקלאים פה, באזור, שהרבה היו מגיעים פועלים ערבים, מלא פונים אליי שפועלים… בגלל שהיו להם פועלים ערבים, אין להם עכשיו מי שיקטוף להם את התוצרת.
יובל: כן.
מתי: אז באמת יש, יש סתימה, יש סתימה רצינית, ועוד מעט אנחנו נרגיש את זה.
נרגיש את זה בצלחת, מה שנקרא. ומהר מאוד, ואני רואה את זה מיום ליום.
כרגע, אפילו שאני יודע שאני יכול איכשהו לעשות ולנסות ולשנע עובדים תאילנדים מפה לפה, כרגע לא עושה את זה, אבל מה ש… בעניין הזה של התבואה ומה שקורה בישראל, אני כן צופה בלאגן, גם מהים, אני צופה בלאגן, אני מביא גם דברים מתאילנד. עכשיו בטיול האחרון הבאתי כמעט שני קונטיינרים מלאים בציוד, וכל מי שעקב וראה, הבאתי בוטנים מהחקלאים באיסאן, והמון חומרי גלם ודברים, לימים טובים יותר, אמן.
אז אני יודע שגם לי, אני צופה בעיות בכניסה של הסחורות שלי מהים.
אז יהיה לנו פה… אז יש לנו בלאגן פה אצלנו, ויש בלאגן מהים, אז מה שנקרא, צריך להתכונן היטב.
זהו, אני חשבתי בימים האחרונים, בימים האחרונים אפילו, שכל אותם אנשים ישראלים שרוצים להתנדב ולעזור, בקרוב יתחילו ויבואו לעזור לחקלאים שצריכים את זה, באזור השרון, באזורים שהם יהיו יותר בטוחים לקטיף ולעשות את הדברים האלה, כי תהיה בעיה.
יובל: האמת שזה רעיון לא רע בכלל. מקווה שמי שיאזין לפרק הזה כשהוא ייצא, יחשוב על זה אפילו, כי אני חושבת שיש המון יוזמות כבר של הכנת מזון, ואפשר לראות גם מה עושים עם החקלאים, כי כמו שאתה אומר, אני גם, אני מבינה את החקלאים, הם ביום בהיר אחד, כל מה שהם תכננו עליו כלכלית כבר לא קיים, והם גם צריכים איזשהו מענה, כי אם הם ילכו בעצמם ויעבדו בשדות, זה כנראה לא יספיק.
אז זה אחלה הצעה להמשך.
ממש תודה ששיתפת, אני מקווה שהדברים יסתדרו וייראו קצת אחרת, אתה יודע, ובכללי שנדע באמת ימים יותר טובים, וכל הכבוד לך באמת, זה ממש עשייה כל כך חשובה. תודה רבה.
מתי: באהבה גדולה.
יובל: שלום גם לשף רז רהב, הרבה זמן לא דיברנו, [רז צוחק] לצערי זה קורה בנסיבות שאני פחות, פחות הייתי שמחה שהן… הייתי מעדיפה לוותר עליהן, בוא נגיד ככה.
רז: כולנו, כולנו, אבל כל נסיבה זה… כל נסיבה היא טובה, אז… היי, מה נשמע, איזה כיף, באמת הרבה זמן לא דיברנו.
יובל: כן, אנחנו ננסה קצת לתת למאזינים איזושהי נקודת אור, זה בעצם מה שהיה פה עד עכשיו עם כל מי שדיברתי איתו, אתה הגעת לבשל במסעדת האחים, היא נפתחה לחלוקת מזון ממש יחסית בהתחלה, ואני הייתי שמחה שתספר קצת למאזינים באמת, על העשייה הזאת שאתה עובר שם יום יום.
רז: אז, כן, באמת הגעתי לבשל ב"אחים", כבר ביום שבת הם החליטו… נראה לי שהם מהראשונים להגיב, שהבינו מה קרה, חייבים לציין קודם כל באמת לטובת יותם ואסף, ובכללי את כל ההנהגה של "האחים", שהם תמיד, גם בקורונה הם עשו את זה, גם במחאות הם עשו את זה, הם תמיד יודעים להתאפס ראשונים, ולהוביל את זה חזק מאוד, זה מערך מאוד מאוד מאוד מסודר, אז גם כאן ביום שבת הם ישר התחילו להתארגן, ביום ראשון הגעתי. באתי כפיון, לבוא לעבוד, איפה שצריכים ידיים, אחרי זה גם נדבר על למה עושים את הדברים האלה ואיך, אבל באנו כדי לעזור, באמת לתת ידיים למי שצריך, וזה התגלגל למצב שבסוף גם צריכים חבר'ה טיפה יותר רציניים שינהלו את המשמרות של המטבחים, אז בצורה טבעית נכנסתי לזה, לנהל את הדברים, וזה מה שאנחנו עושים שם גם כל יום.
יובל: אז בעצם מה התפקיד שלך בכוח הנכון להיום?
רז: אני מנהל מטבח עליון.
יובל: או-או, זה תפקיד רציני. יפה.
רז: כן, בקטנה, רק 15,000 מנות ביום. לא, לא משהו מיוחד.
יובל: וואו, מלא.
רז: כן, אני לא עושה את זה לבד.
יובל: כן.
רז: יש לי עוד ארבעה מנהלים שאנחנו עובדים במשמרות, כולם שפים גדולים, טובים, ושכיף מאוד ללמוד ולעבוד איתם, ובסוף אנחנו באים, מקבלים כמויות סחורה משוגעות, מאנשים פרטיים, מספקים, מחברות גדולות, וזה קצת כמו משימה במשחקי השף כל יום מחדש - הגיעו 600 טון פטריות מתרומה, בהצלחה.
עכשיו צריכים לעבוד במינימום זמן, במקסימום סדר, עם אנשים שהם לאו דווקא טבחים, וליצור אוכל טוב, טעים ואיכותי, שיספיק, בסוף אנחנו עושים בין 7,000 ל-20,000 מנות ביום. זה המון.
יובל: יואו, זה מלא.
רז: זה מלא אוכל. וגם אני יכול להגיד שהיומיים הראשונים היו קצת בהלה לכמויות, רק כמויות, רק כמויות, זה לא משנה מה, רק לעבוד, רק לעשות. התאפסנו לאט לאט, גם הורדנו טיפה את הכמויות, והעלינו את האיכות, כי בסוף, אמנם זה אוכל מורלי, כאילו גם צריכים לשים את זה על השולחן, אף אחד לא ימות מרעב אם אף אחד לא יבשל. יש לאנשים מה לאכול. פשוט יש כאן עניין מורלי של הדבר, האוכל הזה הוא אוכל למורל, הוא אוכל להוויה, הוא גם, ועכשיו גם נגיע ללמה עושים את זה, עושים את זה גם בשבילנו.
בסוף, אני לא יכול להמשיך לשבת, לבכות על מר גורלי או על מר גורל העסקים שכרגע סגורים, ולראות את קושמרו, אני אשתגע.
יובל: כן.
רז: עושים את זה גם בשבילנו, אני חושב שאיפשהו זה 50-50, יש אנשים שזה אולי 70-30 לטובת עצמם, אולי 70-30 לטובת הנתינה, אבל זה לא משנה. כל עוד עושים את זה, זה לא ממש משנה מה המניע.
בסוף, כולנו באים לבשל, ואנחנו גם אנשים שאוהבים את האוכל ואת טיב האוכל, אז אנחנו גם רוצים שהאוכל יצא טוב, גם אם זה אומר שהם מורידים איזה אלף מנות ביום, ולא עושים 10,000, אלא עושים 8,000, אבל 8,000 שכל, כל קופסה בצבע.
כי האוכל המורלי זה שצריך להגיע, צריך להרים לאנשים את המצב רוח, שיהיה להם אוכל טעים, כולנו חתומים עליו. כמובן שצריכים להבין שזה לא האוכל מהמסעדות, והוא משונע והוא נוסע, והוא, צריך לבשל אותו מהר, במטבחים שהם לא מוסדיים. בסוף המטבח של האחים הוא לא מטבח מוסדי.
יובל: באמת איך עשו את המעבר הזה? כי אני מניחה שצריך כלים יותר גדולים, צריך מערך שהוא הרבה יותר, לוגיסטית, לכמויות יותר גדולות.
רז: אז באמת "האחים" הוא לא מטבח קטן, אבל הוא גם לא מטבח מוסדי, כמו שאמרתי. הוא כן מאכיל הרבה מאוד אוכל, והוא מפעל ממש לא קטן, אז כל העולם התחתון של "האחים" מקלפים, יש שם 60 אנשים ביום, שבחור מקסים בשם מולי מנהל אותם, הם מקלפים, חותכים, מסדרים את כל מקררי הירקות, וכל הלמעלה, שאנחנו מנהלים, מבשלים. גם הלמעלה לא כל כך קטן, הוא פשוט לא כל כך גדול. הסירים הגדולים הם שם בילט-אין.
יובל: כן.
רז: יש אותם ב"אחים". לא פירמות ענקיות, לא כולם מכירים את זה בדיוק, אבל יש כאלה דברים ענקיים ש… זה נראה כמו מחבת עצומה, בגודל של ספה.
יובל: כן.
רז: אז זה, אין אותם, אבל סירים גדולים יש, וכן מבשלים עם זה, ומצליחים, בסוף מצליחים. אז נכון, עושים בבאצ'ים די קטנים, כל באצ' הוא בערך 15 קופסאות של 4 ליטר…
יובל: זאת אומרת, כל סבב של בישול כזה, אתה אומר זה…
רז: כל סיר.
יובל: כל סיר.
רז: כל סיר, ויש מקום לבערך שישה סירים בלייב, במקביל, עוד פלנצ'ה ועוד תנורים.
יובל: כן.
רז: מצליחים לעשות את זה, ועובדים פשוט סביב השעון. מתשע עד עשר בערב, תשע בבוקר עד עשר בערב, כל הזמן, במשמרות. אנחנו הטבחים, אנחנו המנהלים.
יובל: כמה מתנדבים יש איתך, אתה יודע?
רז: יש 15 טבחים ביום למעלה, ביחד איתי, ועוד 60 מתנדבים למטה.
יובל: וואו.
רז: יש, וזה רק במטבח.
יובל: כן.
רז: חוץ מזה, כל החמ"ל המטורף שקורה מחוץ למטבח, וכל "האחים", יש, אני מנחש שיש… 200 ביום מסתובבים.
יובל: וואו, מטורף.
רז: 200-300 ביום אנשים שמסתובבים לארוז, לעשות, לקפל, להסיע, לשנע, לתאם… באמת, אנשים עושים כאן דברים מדהימים. אבל צריכים לזכור, אנחנו לא מצילים את העולם. אנחנו רק עוזרים.
יובל: ראיתי שהוצאתם גם תעודת כשרות.
רז: נכון. לא, לא מדברים על זה, לא מדברים על זה.
יובל: לא מדברים על זה? איך, איך מתנהל תהליך בזק כזה של הוצאת תעודה?
רז: אז באמת, האחים דוקטור נגעו בכל מה שהם יכלו לגעת כדי שזה יגיע מהר. עד טלפון לבית הנשיא, אשתו של הנשיא או משהו כזה. ואז הגיעו דרך רבנות תל אביב, שבאמת הבינו שצריכים לעשות את התהליך הזה.
באו, ראו, טבלנו, הרתחנו את כל הכלים, הסתכלו שכל חומרי הגלם באמת מגיעים כשרים.
יש איתנו משגיח נורא נורא נורא חמוד, קוראים לו אביעד הזורם, כי הוא הכי זורם שיש. [יובל צוחקת]
איתנו בתוך המטבח. הוא גם עוזר לנו בבישולים כמובן, הוא גם דואג שאנחנו עושים את כל מה שצריכים כמו שצריכים, ופשוט מאוד, כזה מהר. ופתאום רואים שהמצב לא כזה, לא כזה נורא.
זה לא אומר שאני אעשה מסעדה כשרה, זה רק אומר שזה לא כל כך נורא.
יובל: אל תגיד… אתה יודע, never say never.
רז: לא, לא, על זה אני אומר never. אבל עדיין… [יובל צוחקת]
יובל: עכשיו השאלה הכי חשובה בתכלס… אתה יודע, יש פה עניין, בימים האלה.
מה קורה עם כל מי שהזמין מקום ל-OCD?
רז: אז אנחנו מתקשרים, אנחנו כל פעם מחליטים יומיים קדימה שהמסעדה סגורה, ואנחנו מתקשרים, אנחנו מתקשרים אחד אחד, ומבקשים סליחה ומסבירים את המצב ורושמים אותם בצד, את מי שרוצה להזמין מקום מחדש, וכשנפתח, נארגן לכולם מקום הכי מהר שאפשר.
יובל: יפה, זה, זה הפרומו. סתם… [צוחקת]
רז: אני לא יודע מתי ואיך ואיפה, אבל אנחנו, אבל אנחנו נותנים את המקסימום שאפשר, ואף אחד לא יצטרך לחכות שנה שוב פעם למקום שלו.
יובל: יפה. טוב, קודם כל, כל הכבוד לכם. וגם, אתה יודע, נותן קצת שקט לאנשים שחיכו חצי שנה, שלושה חודשים, זה לא משנה. אבל זה כמובן לא מה שהכי חשוב פה, אבל זה תמיד, אתה יודע, אני אפיץ את הבשורה, למי שעוד לא יודע שזה מה שמצפה לו. ממש, תשמע, זה מאוד מרגש מה שאתם עושים.
אני אישית לקח לי זמן להתאפס ולהבין את כמות היוזמות שקיימות היום במדינה לטובת, אתה יודע, חיילים, אזרחים, מפונים, משפחות שכולות, משפחות של חטופים. מי באמת הקהל שאליו אתם שולחים את המנות?
רז: אז בהתחלה, בהתחלה שלחנו לחיילים בעיקר ולכולם. אני חושב שלאט לאט עם הזמן אנחנו מבינים שצה"ל… הצבא כבר הסתדר על עצמו, התארגן. אני לא, אני אף פעם לא אהיה בצד הגדול במיוחד של הממשלה וכו', אבל צריכים להבין שמתי שאתה מגייס 160% גיוס מעכשיו לעכשיו זה לא דבר שקל לארגן אותו לוגיסטית.
גם לא בצבא וגם לא עם אוכל וגם לא עם ציוד. יש לצבא את כל הציוד ואת כל האוכל שהוא צריך.
פשוט ביומיים הראשונים עם כל הבהלה, לא הכול הגיע כל כך מהר.
יובל: כן.
רז: ואז כולם ישר התחילו להתרים ולעשות, וכולנו רואים גם את התקופות האלה בטלוויזיה שאנשים…
יובל: טוב, תשמע… אנשים הגיעו למילואים, הם יצאו… אני יכולה להגיד לך שדולב יצא כבר ב-11 בבוקר ביום שבת, הוא כבר היה בחוץ. זאת אומרת, הוא לא התארגן, הוא כבר היה בחוץ.
רז: נכון.
יובל: והוא לא היחיד כמובן, אז אני יכולה…
רז: ברור, לא, 160% גיוס, זה מטורף.
יובל: כן.
רז: גייסו 300,000 איש.
יובל: כן.
רז: 300,000 איש על מדים זה כמות ענקית של אנשים. אז להתארגן לוקח זמן.
אני חושב שכבר הצבא התחיל להתאפס, התחיל להתארגן, ומעבר לזה הרבה מהדברים גם יש פינוק, והפינוק הוא בסדר, אבל יש, פעם, קיבלנו איזו דרישה אתמול, ביום שבת, שלשום, אם אנחנו יודעים שיש, אם יש איפשהו פיצריה, כי מחפשים פיצריה שתתרום 30 פיצות לאיזשהו גדוד שמסיים אימון, ואני כאילו אומר, [יובל צוחקת] לאיפה הגענו כבר? בשבוע הצלחנו להרגיל את כולם לכזה פינוק? אתם רוצים לבחור גם את התוספות על התרומות שלכם? אנשים כן קצת איבדו את הצפון, גם בדרישות וגם בנתינה, וזה מדהים גם עכשיו, אבל, רגע להתאפס, אז אני יודע שאנחנו כרגע יותר מנסים לכוון את האוכל למפונים של העוטף.
יובל: כן.
רז: למי שבאמת צריך אותו כנראה, כי בצבא אנשים דואגים, נכון, אולי זה לא האוכל הכי טעים בעולם, והם יקבלו אוכל מכל המסעדות שעושות, זה לא משנה אם זה האחים, טאיזו, ג'ורג' וג'ון, פרונטו, שילה וכו', הם יקבלו את זה רק פעם בשבוע, ולא שתי ארוחות חמות ביום, אבל מי שבאמת צריך יקבל את האוכל, אז אנחנו כרגע מנסים לכוון טיפה יותר למפוני העוטף, וטפטופים גם לחיילים.
יובל: יפה, מבורך. שוב, כל הכבוד, כיף ששיתפת. תמשיכו בעשייה הממש ממש חשובה, במיוחד כשאנחנו רואים כמה תושבים מתפנים גם מהצפון, גם מהדרום, ומגיעים כרגע לחשיבה של מעכשיו לעכשיו כזה, אז באמת זה ככה נותן להם, אני מניחה, תחושה טיפה יותר טובה להעביר את הזמן הזה. תודה רבה ששיתפת.
רז: בכיף, תודה רבה. שנהיה חזקים, שיהיו ימים שקטים.
יובל: וניפגש, כן, שנהיה חזקים, ימים שקטים. ניפגש, אתה יודע, יש לי הזמנה ל-OCD, זה בסוד, אתה… [צוחקת]
רז: אני אבדוק, עכשיו אני הולך לבדוק מתי.
יובל: אתה לא תדע, זה לא על שמי. [צוחקת] סתם, אבל אתה יודע…
רז: שניפגש בתרצה בקרוב. אני לא יודע מתי נפתח את OCD.
יובל: סתם, אבל אתה יודע, שנגיע להזמנה הזאת שיש לי, וכבר יהיה רגוע, וכבר יהיה, אתה יודע, זו הכוונה שלי, וכן, גם בתרצה אני מוכנה להיפגש, אין לי בעיה.
רז: אני גם באמת עוד לא יודע מתי נפתח בדיוק את OCD, אני חושב ש-OCD תהיה הלבל האחרון של הפתיחות, כי זה סוג אופוריה וחגיגה שונה מהדברים שכרגע קל לעשות.
כנראה שתרצה תיפתח קצת לפני בשביל הרגיעה הזאת של כוס היין, ורק קצת להרגיש שגרה.
יובל: כן.
רז: גם רואים את זה סביבנו, דברים מתחילים, העיר מתחילה לחיות מחדש.
יובל: כן, זהו, אתה רואה באמת דברים שנפתחים כבר, וקצת מראים סימני חיים.
רז: כן, אני פנאט של ריצות בוקר, אז אני גם ביום שבת הארור יצאתי לרוץ באזעקות, אל תספרו לאף אחד, ורצתי בזמן האזעקות עם אוזנייה עם ערוץ 12 בראש מדבר אליי, ועדיין רצתי, וכמובן שהכול היה מת, כאילו יום כיפור, ולאט לאט ראיתי איך דברים טיפה עוד נפתחים, ואתמול בבוקר כבר היה, כל הבית הקפה כמעט בערבים, כל הגלידריות, פתאום הגלידריות נהיו, גלידריות פתוחות לוולט, אז הן כולן פתוחות, פתאום הן נהיו מוקד יציאה, אתה רואה גלידריות מפוצצות באנשים, איזושהי ממש חוויה, שכולם יוצאים, בוא נצא לגלידריות, כאילו זה שנות ה-80. וזה המצב, כמה ברי יין שנפתחו מחדש, או אף פעם לא נסגרו, ופתאום כן רואים את העיר קצת קצת קצת יותר מנסה לשדר אופטימיות, מנסה לשדר שגרה, וזה גם למה אני מאמין שתרצה תפתח אצלנו בקבוצה הראשונה מתוך הדברים, אני לא אומר שזה יקרה מחר, וכנראה גם לא השבוע, אבל אני מאמין שזה יקרה, כל עוד לא תהיה הסלמה כלשהי, זה יקרה.
יובל: אמן. טוב, זהו, אני ככה באמת מקווה שאנחנו נראה באמת עוד עסקים נפתחים, וככה קצת איזושהי חזרה לשגרה, קשה לחשוב על זה בכלל, אתה יודע, אחרי כל מה שעברנו, שאפשר לחזור לשגרה כלשהי, אני לפחות, אצלי בראש זה כזה, מה זה שגרה בכלל? אבל…
רז: זה נכון.
יובל: שזה יקרה, שזה יקרה, אמן, וכמה שיותר מהר, ושהכול, אתה יודע, יהיה כבר מאחורינו.
רז: צריכים לזכור, אנחנו בתור ישראלים, חווים כל הזמן, וחווינו כל כך הרבה שאנחנו, וזה נורא להגיד, אבל לפעמים זה מחזק אותנו, וזה מחזיק אותנו איתנים, כמו שאנחנו.
יובל: כן.
רז: אנחנו שוכחים מהר, ואנחנו מתרגלים מהר. אנחנו מתרגלים למצב כמו עכשיו, נורא נורא מהר, מיום ראשון, טאק, פוף, הלו"ז שלי השתנה וזה נראה לגיטימי.
יובל: תשמע, העברתי את המזרון שלי לממ"ד, וזה נראה לי נורמלי, לישון עם שני הילדים בממ"ד.
רז: בדיוק, זה כבר, זה כבר כאילו שגרתי, אמנם זה לא כיף, אבל זה שגרתי, וזה תופס.
אני מהר מאוד שיניתי את הזה, כאילו, שכחתי כבר מה זה היום היום במסעדה, ואני רק שבוע לא שם.
יובל: כן.
רז: וזה, ואנחנו גם שוכחים מהר. כשזה ייגמר, אנחנו מהר מאוד נחזור לשגרה שלנו, עם הדרך לחבק את מי שאיבד את יקיריו, שזה עצוב, אבל החיים תמיד ממשיכים במקביל.
יובל: כן, כן, זה יהיה לא פשוט, יהיה מאוד עצוב פה, במדינה. כבר מאוד עצוב, אבל, אתה יודע…
רז: כבר עצוב.
יובל: בסדר, ש… אתה יודע, שננסה, שננסה להגיע לימים כאלה, ממש ממש תודה. תמשיך, אתה יודע, תפסתי אותך בשעות הבוקר, המאזינים לא יודעים, אני יודעת, בשעות הבוקר, הוא ממש לקראת…
רז: כן, עכשיו, עכשיו ריצה. עכשיו ריצה.
יובל: כן, הוא ילך לריצה, אחרי זה הוא ילך למשמרת, להוציא עוד מנות.
רז: בדיוק.
יובל: ואיזה כיף שיש לנו רז רהב, ועוד הרבה שפים כאלה שעושים את העבודה הנפלאה הזאת, ושיהיה לך יום טוב. שיעבור רגוע.
רז: חשוב לי להגיד.
יובל: כן?
רז: חשוב לי להגיד, כי אמרת "איזה כיף שיש רז רהב". זה לא רלוונטי מי עושה את הדברים האלה שמית, באמת. אני לא חושב שאף אחד עושה את זה בשביל עצמו, ואם מישהו עושה את זה בשביל השם שלו או הפרסום, אז לא ראוי שהוא יעשה את זה. זה לא משנה מי עושה את הדברים. יש כרגע, זה צו השעה. זה לא משנה. עושים את הדברים האלה בשביל עצמנו ובשביל אחרים, וזה לא בשביל עצמנו, זה בשביל העיסוק. בשביל לא להשתגע. כי אנחנו צריכים באמת להישאר שפויים למען הסביבה שלנו, והעובדים שלנו, והחיים כולם, וזה לא… אין כאן שום רצון להיות מיוחד או להוביל משהו. יש רצון לעשות את מה שכולם צריכים לעשות. פשוט מאוד.
יובל: יפה. מסכימה.
רז: תודה רבה לך.
יובל: זהו. תודה רבה לך.
רז: תודה רבה לך שנתת לנו גם את המקום לדבר על זה, להוציא את כל האופטימיות הזאת החוצה, זה חשוב מאוד.
יובל: כן, זו, זו התקווה שיהיה פה ים של אופטימיות שתצא בפרק הזה, ושהמאזינים יהיה להם ככה משהו קצת יותר, אתה יודע, אופטימי להאזין לו. זהו, תודה רבה.
רז: תודה רבה, שיהיה יום שקט.
יובל: אמן. ביי.
רז: ביי ביי.
יובל: בפרק הזה משתתף גם בלוגר האוכל שלומי, הכוכבים של שלומי, למי שלא מכיר.
שלומי: שלום שלום.
יובל: מה קורה?
שלומי: מה נשמע? בסדר גמור.
יובל: מי שיצפה בפרק הזה, ממש ויזואלית ולא רק יאזין, אז גם יוכל לראות שהוא מצוייד, מה שנקרא, הוא שומר עלינו באחת הגזרות.
שלומי: כן, תפסת אותי בשמירה. תפסת אותי בלייב.
יובל: אז כאילו, אנחנו באים, מנסים לראות גם חבר'ה שלנו, מעולם הקולינריה, נקרא לזה, שהם באמת גם נמצאים לא בעורף שתומך, אלא דווקא בצד הנתמך יותר הייתי אומרת, ובזה שבאמת שומר ונרתם לעשייה המלחמתית. והוא פה איתנו, אנחנו קצת נשאל אותו שאלות כמובן. כזה רגע נבין שנייה, איך אתה, איך עובר לך הזמן בימים האחרונים?
שלומי: קצת עמוס. מרגישים שהצבא כבר נכנס ללופ כזה של עשייה, כבר לא בצד ההגנתי ומתחילים לתקוף.
יובל: כן.
שלומי: והגיע הזמן, זהו, באמת הגיע הזמן.
יובל: חד משמעית. טוב, אתה יכול לתת את זה מהזווית שלך כנראה יותר טוב מכל מי ששמענו פה עד עכשיו.
איך באמת אתה חווה את העורף בתור מישהו שנמצא עכשיו במילואים ומתעסק בכל העניין הזה של אוכל ומסעדות ובתי עסק שמתעסקים בקולינריה?
שלומי: האמת שההתגייסות של האנשים מטורפת, באמת, כאילו, כל יום, פשוט אנחנו מנסים לווסת בין אנשים, כאילו, אומרים לו, היום תבוא אתה, מחר תבוא אתה, בוקר אתם, צהריים אתם, כאילו, זה כבר… זה ברמה שאי אפשר להסביר, כמויות אוכל מטורפות. באמת אנשים עושים את המיטב, אפילו הטבחים שהתגייסו למילואים, כאילו, מנסים לעשות פה אווירה של מסעדות שף. [יובל צוחקת] באמת מקפידים על הכול, משתדלים.
יובל: זה נראה לי החלום.
שלומי: כן, ממש. אם זה היה ככה הייתי נשאר בצבא עוד כמה שנים. [יובל צוחקת]
יובל: ובאיזה שלב באמת התגייסת? כאילו, ממש ביום הראשון?
שלומי: כן, ביום שבת בבוקר כבר הבנו לאן זה הולך, עוד לפני הצו שמונה כבר אמרו לנו להכין תיקים והכול, הגענו לא הכי מסודרים, אבל את יודעת. מתחילים להביא שקיות מהבית, בסוף כולם מסתדרים כבר. נראה לי שהתאפסנו על הכול, וזהו מתחילים לרוץ.
יובל: כן. אני אגיד לך סיפור אמיתי. דולב, כשהוא יצא למילואים, הוא גם יצא ביום הראשון, והכנו הכול, עשיתי לו רשימה כזה הכול, אתה יודע, ככה מעכשיו לעכשיו, אבל רשימה שהרגשתי שאני בטוחה בה.
הוא לקח מצעים, הוא לקח שמיכה, לקח כאילו, אתה יודע, הצטייד טוב.
שלומי: תמיד חסר משהו אבל.
יובל: הוא הגיע לבסיס, ואנחנו כבר כמה ימים, אתה יודע, מדברים, וזה. פתאום הוא אומר לי באחת השיחות אחרי כמה ימים, חסר לי כרית.
שלומי: וואי וואי.
יובל: אני אומרת, מה חסר לך כרית? אני דאגתי שיהיה לך רשימה טובה. חסר לו כרית.
עכשיו אני לוקחת הכול כאילו קשה, אתה יודע, לוקחת ללב, איך חסר לו כרית, על מה הוא ישן, מה הוא עושה.
שלומי: לא, תאמיני לי, הוא מסתדר, הוא מסתדר, יש תרומות פה… באמת, אני אומר לך, זה מקצה לקצה, זה מאוכל, כלי רחצה, מגבות, סדינים, כאילו כל מה שתגידי, תוך כמה שעות מסדרים פה הכול.
יובל: מטורף.
שלומי: באמת, זה מטורף, מטורף ההתגייסות של האנשים מטורפת. כיף לראות את זה.
יובל: תגיד, אתה נכנס שם… האמת שזה באמת כיף, בגלל זה גם אתה יודע, הפרק הזה קם לתחייה בגלל היוזמות שאני ראיתי בלי סוף ברשת.
מעניין אותי, יוצא לך גם לקחת כזה יוזמה בתוך המוצב שלך ולבשל?
שלומי: זהו, שלא היה לי זמן, אבל אני מחכה ליום הזה, מחכה להיכנס למטבח, לעשות קצת טוב לאנשים פה.
בינתיים הם מסתדרים יופי גם בלעדיי, אבל כשיצטרכו אותי, אני אהיה שם.
יובל: כן, תדאג שזה, להראות את היכולות שלך, שלא יגידו ש…
שלומי: אני דואג בקטנה, מכין סנדוויצ'ים, זה… עוד לא התאפסתי על המטבח. תכף אני אשתלט להם על המוצב.
יובל: או-הו. בסדר, אתה יודע, אם אתה רוצה את המקום של דולב, תגיד לי, אני… נארגן אותך.
שלומי: כן, כן, אם תצטרכי, תדעי שהוא ממש קרוב אלינו. הוא רבע שעה, 20 דקות נסיעה.
יובל: נו, אז אני אעדכן אותו, תגיד לי כשאתה עושה שם איזה משהו, ו…
שלומי: איפה שדולב נמצא, עכשיו אני גם הייתי פעם ואנשים שם באמת זהב, אז תהיי רגועה, בעלך אוכל טוב, ישן טוב… ישן אולי לא כל כך טוב, אבל דואגים לו, תהיי רגועה.
יובל: טוב, אז אם ככה, אני… זהו. אני נרגעתי, יאללה. [יובל צוחקת]
שלומי: יופי.
יובל: סתם, אבל טוב, האמת שזה כיף, לא יודעים, אבל לקח לנו המון זמן לתאם את הרעיון, לא כי עכשיו אתה זה, זה פשוט הלו"ז הוא עמוס.
שלומי: כן, כן. לא פשוט, לא פשוט. יש הרבה פעילות בשטח, ולעצור הכול לשיחה זה לא פשוט, אבל הנה, הצלחנו.
יובל: כן, זה מה שכיף, ובאמת הפרק הזה, ממש אנחנו עכשיו מקליטים אותו, ואנחנו בימים הקרובים הוא כבר צפוי לצאת, ואני מקווה שיעשה קצת טוב לאנשים, שהם רואים שגם מי שנמצא…
שלומי: האמת, זה קצת להתנתק. זה קצת להתנתק.
יובל: כן, להתנתק, וגם שיראו שאתה יודע, מי ש… אתה היום, אתה גוייסת, ואתה במצב רוח יחסית נראה לי תקין.
שלומי: כן, המורל מאוד גבוה, מאוד גבוה המורל פה של החיילים, כאילו, מנסים כמה שפחות, תקשיבי, הימים הראשונים היו מטורפים, כאילו, לא הפסקנו להתעדכן בטלגרם, וגם את רואה שזה עושה לך כאילו אווירה לא טובה, זה מרגיש לך שאת נכנסת ללופ כזה של טירוף.
יובל: כן.
שלומי: אז פשוט אנשים התנתקו, והחלטנו שאנחנו מרימים את המורל, עושים פה ערבי פלוגה כל היום, הבאנו פלייסטיישן, יש פה נרגילות, יש פה "על-האש"ים כל היום, כאילו, מנסים לעשות שיהיה פה באמת בית, כי אנחנו הולכים להיות פה תקופה ארוכה…
יובל: כן.
שלומי: ושנעביר את זה בכיף, באמת שנעביר את זה בכיף.
יובל: וואו, אמן, ממש אמן. אני מוכנה להישאר עם הילדים בבית גם עוד חודש, רק שתחזרו כולם בשלום.
שלומי: וואי, כן, תקשיבי. חשוב, באמת חשוב להגיד כל הכבוד גם לא לאלה שעשו מילואים, גם לנשים בבית, זו משימה לא פשוטה, אני רואה את חברים שלי פה, אני כאילו התחתנתי לפני שבועיים, אבל יש לי פה חברים עם ילדים… ו-וואו, שאפו ענק גם לנשים, עבודה לא פשוטה בכלל.
יובל: לקחתי, לוקחת. אני לא…
שלומי: באהבה. [יובל צוחקת] באהבה.
יובל: טוב, מה אני אגיד לך? שימשיך לעבור לך, אתה יודע, סביר, נורמלי…
שלומי: אמן, אמן.
יובל: כיף אפילו, הייתי מאחלת לך. ושתחזור הביתה בשלום, ושאנחנו נדבר אולי שוב אפילו בימים כבר יותר טובים, שנוכל ממש כבר לראות אותך…
שלומי: אנחנו נצליח לתאם, נצליח.
יובל: על אזרחי.
שלומי: כן, מקווים שזה לא ייגמר כל כך מהר, בואי, שיגיעו ליעדים שלהם, שלא הגענו עד לפה סתם.
יובל: כן, אני מסכימה.
שלומי: כבר הוציאו 400,000 אנשים מחוץ לבית, לפחות שיהיו לזה תוצאות.
יובל: כן, בוא נראה מה מחכה לנו, אנחנו רק לפי דעתי בהתחלה.
שלומי: כן, אין ספק, זו ההתחלה. יהיה טוב, יהיה טוב.
יובל: יהיה טוב. זהו, ככה נחתום.
שלומי: מרימים את הראש וממשיכים.
יובל: חד משמעית. וואי, ממש תודה, ובסדר, אנחנו עוד נדבר.
שלומי: תודה לך, תודה לך. אנחנו תמיד פה.
יובל: תעדכן אותנו.
שלומי: ברור, ברור.
יובל: [יובל צוחקת] ביי.
שלומי: ביי, להתראות, תודה.
יובל: גם דוד קישקה… נכון? ככה אומרים?
דוד: דוד קישקה, כן.
יובל: אה, יופי, תמיד יש לי בעיה עם שמות. אז אתה בעצם פעיל מרכזי בפרויקט של בית הספר אטיליו. מה קורה? איך אתה?
דוד: אנחנו בסדר, את יודעת, כמו כל המדינה. אנחנו אבל התעשתנו מאוד מהר, וכבר ביום הראשון של המלחמה, יצאנו ביוזמה משותפת, בעצם יוזמה של העמותה הישראלית לתרבות קולינרית, שאני היו"ר שלה, ובית הספר לבישול, "אטיליו", שמובילים מיכאל כץ וצ'יקו קרוליצקי, אז אנחנו עם מאות מתנדבים, ולמעשה מפעילים פה מטבח שמבשל, מפעילים חמ"ל, מרכז לוגיסטי… יש את כל האופרציה מסביב, מגיעים בסוף טבחים, שפים, קונדיטורים אגב גם, מבשלים… אנחנו פנינו, כמובן, זה לקהל מקצועי, זאת אומרת, אין לנו מקום עכשיו… קצת באירוז של ה… בלהכין כריכים נגיד, סבבה, הכנסנו כמה חובבנים נקרא לזה, אבל כל היתר זה טבחים, טבחיות, שפים, שפיות, באמת, קונדיטורים, קונדיטוריות, מקצועיים מאוד, כי צריך לעמוד בכמויות, וצריך להוציא גם אוכל שממש אנחנו יושבים עליו כל יום על תפריט, מנסים להבין איזה חומרי גלם אפשר לקושש, להביא כתרומות, לצד תרומות כספיות שאנחנו גם מביאים, אז חלק אנחנו גם קונים, ואז בהתאם מבשלים, ויש לנו מחלקה שלמה שעושה את האירוז של הדברים בעצם, בצורה יפה, מסודרת עם איזושהי ברכה קטנה כמובן בצד, וחמ"ל ממש, זה חמ"ל לכל דבר, עם טלפניות מוכשרות, רגישות, כי בסוף אנחנו…
בעצם מדברים איתנו הרבה אזרחים, אנחנו פונים אגב מראש, הגדרנו שאנחנו פחות מתעסקים עם צבא, זה לא לחיילים, הרגשנו שבתחום הזה של חיילים יש המון המון המון המון עזרה, טוב שכך, ופחות בעורף, פחות לאזרחים. מה זה אזרחים, אגב? משפחות של חטופים ושבויים - משפחות מרוסקות, כן? לא, אין צורך להסביר, ומה לעשות? לא בכל משפחה יש מי שיבשל, ובטח כן שאין את ה… זה אפילו עניין של מצב רוח של לבשל, אין את היכולת עכשיו, אין את היכולת. הסיפורים הם באמת, כאילו, אנחנו… כולם חווים את זה, אני יודע, ומי אנחנו? זה המעט שאנחנו יכולים לעשות, אבל סיפורים נוראיים, ואנחנו באמת מרגישים שטיפה, טיפה אנחנו מצליחים, זה אפילו לא באמת של לשמח, אנחנו אנשי קולינריה, אנשי אוכל, רגילים שאוכל הוא באמת, הוא מחבר בין אנשים, הוא משמח.
אגב, הוא תמיד שם, הוא תמיד ממשיך, ואני מרגיש אבל שאנחנו גם ממש מספקים צורך בסיסי, קיומי כרגע לאנשים, אז זה אותן משפחות שכולות, משפחות שיושבות שבעה, משפחות אגב שחווינו, תוך כדי, איתן, שהילדה, הבן, היו מוגדרים כחטופים או נעדרים, לא ידעו, ופתאום כן מצאו גופה, שזה מצמרר אותי כשאני מדבר על זה, אבל אנחנו שם. יש גם, חשוב לומר, ניצולי שואה, קשישים עריריים מכל סוג, שגם נמצאים באופקים, בשדרות, שפינו אותם למרכז, שאין להם אוכל, אנחנו גם נכנסים לשם. יש לומר שבית הספר אטיליו, הוא בעל תעודת כשרות, אז אנחנו מDay one, וכן, עם ישראל ברובו אוכל כשר, ומכבדים את זה, אז אנחנו באמת מוציאים גם להרבה אנשים, בהתאם ל… אני לא אגיד שאנחנו יודעים לכבד עכשיו כל כשרות, אבל, מי שמבין במונחים, כן, הבשר חלק, ואנחנו מצליחים כאילו לעשות כל מיני דברים בהיבט הזה, וגם להתייחס אגב לטבעוני, צמחוני, לא לכל רגישות, אבל מאוד מאוד משתדלים, כי יש לנו גם את היכולת, כאמור, לעשות את זה נורא ממוקד, מפוקס.
יובל: כן.
דוד: ולא עכשיו, יאללה הכנו אלף מנות, בואו! משאית ואפילו לא יודעים איפה זה פוזר, וגם אני אגיד לצערי אני גם רואה מהצד השני תמונות, שולחים לי, לכולנו יש חברים, משפחה, זה, בחזית, אני גם קבל תמונות של פחי אשפה עמוסים, באמת, עמוסים בארגזים של אוכל, או חברים שאומרים לי קישקה תגיד להם שם, שיפסיקו לשלוח, לא יודע מי זה להם, כי אני לא יכול גם, כל אחד יש לו קבוצות וזה מצוין, באמת זה מחמם את הלב, אני חושב שאנשים גם צריכים להיות יותר ממוקדים בלמי זה הולך ולאן, אז פה אני אומר, אני שמח שהתמקדנו באזרחים, יש לנו את היכולת יותר גם לשלוט על זה. גם יש לנו את הקיבולת של המקום פה. אנחנו מוציאים כרגע 1500 מנות, אם נוכל לעלות עוד קצת, אז אני מאמין, אבל בסוף מתוך אותם, מה שהוא בעצם כיתות לימוד, אבל מטבחים סופר מקצועיים, מאובזרים, אבל כיתת לימוד. הוא לא מטבח עכשיו של צבא, בית חולים, כלא או של מסעדה גדולה, שיכול להוציא גם 20,000 מנות.
יובל: כן.
דוד: אז יש לנו גם את הקפסיטי של פה, שאנחנו משתדלים שזה יהיה מדוד, ואז, באמת. בין הטלפונים שנכנסים, בין אותן באמת טלפניות סופר רגישות ואינטליגנטיות שלנו, שבאמת בסוף הן הופכות לרגע, הן שומעות גם את הסיפור לפעמים מאחורי זה, וכולל, כאילו באמת, הודעות מסמרות שיער, של לילה של שלשום, שמשפחה שכבר, אנחנו כל יום מביאים אוכל, ומשפחה שולחת הודעה, הבת שלנו כבר לא נעדרת, מצאו אותה, מחר הלוויה. תוכלו להביא את האוכל קצת יותר מאוחר? זה מצמרר, אני אפילו לא יודע אגב, מאיפה הם מוצאים את האכפתיות, את האחריות להודיע לנו, שהם התרגלו לקבל בשעה מסוימת, הם הודיעו לנו, שבשעה הזאת הם לא יוכלו כי יש הלוויה, אבל זה גם אומר, כמה האוכל הזה חשוב להם בסוף, וכן, אנחנו מקבלים עוד הודעות, אנחנו לא עסוקים בזה, אבל ההודעות האלה, באמת זה מחמם את הלב, בסוף זה המנוע שלנו, וזה מה שנותן לנו כוח להמשיך.
אני אגיד עוד דבר חשוב - רוח ההתנדבות, באמת, היא מרשימה. זה מרגש, זה מרשים, רק אני רוצה לומר כמה דברים. גם בהיבט הזה, אחד - מי שמתנדב, צריך לבוא גם ב-100% התנדבות ובלי התניות, כי אנחנו קצת גם מתחילים להיות, אני לא מדבר ב… זה, יש אנשים שיש בשעות מסוימות, או שהם לא יכולים לעשות משהו מסוים, אבל צריך גם שאנשים יבואו ויתנדבו ב-100%, אז אם כבר זה משודר לשומעייך, צופייך, אז זה מסר שהוא מאוד חשוב, אחד. שניים - בנושא הפיננסי, בשבוע הראשון, עכשיו אנחנו בשבוע השני כאמור, בשבוע הראשון, כולם באמת חילקו מלאים, מסעדות רוקנו מלאי שהיה למסעדה, חברות וזה וזה וזה, ועכשיו זה מתרוקן. זאת אומרת שגם אותן חברות, אין להן לתת יותר, או שאין להן יותר לתת חינם.
ואז אנחנו גם מתחילים להיכנס, לקטע של כמובן גיוס כספים, כי אנחנו כל יום מוצאים את עצמנו… אם היינו אומרים לו, טוב, שלח עופות, בשר, כן, הוא שולח, אין בעיה, הוא כבר אומר, אחי, גם לי אין. אני גם עכשיו צריך לקנות את זה, וכן, גם יש גבול לפילנתרופיה, אנחנו לגמרי מבינים את זה, אני כבר לא מדבר אגב על התחום שלנו, כן? אף אחד עוד לא בראש של זה, ביום של אחרי, אבל כן, זה מרסק פה הרבה דברים, בינתיים אנחנו מתרכזים בבאמת לעשות טוב, ולנצח את הדבר הזה, על הצד הכי טוב, לעשות כמה שיותר טוב לאנשים שצריכים, אבל אני גם אומר, אנחנו עושים עכשיו גם כספים, לא רק תרומה בהתנדבות ובחומרי גלם, אז גם מי ששומע את זה, זה סופר חשוב, ואני אשמח, אני אשלח לך לינק לפייבוקס שפתחנו, שבאמת נשמח לכל תרומה, ואני גם אשלח לך לינק לאימייל של העמותה הישראלית לתרבות קולינרית, ששם כל המתנדבים והמתנדבות יוכלו לשלוח מייל, ואני אומר שוב, לכתוב מי שרוצה במה הוא טוב, או במה הוא יכול לתרום, ולהשתדל במה שפחות התניות, כי אני גם לא עושה ראיונות עבודה עכשיו לאנשים, ו-וואלה כן.
יובל: אתה פשוט מאפשר.
דוד: מגיע בן אדם, מגיע בן אדם, רוצה להתנדב בלהסיע, אני לא יכול שהוא יבוא לפה, וגם יגיד לי שהוא יכול להסיע רק לראשון, או רק לפרדס חנה. כאילו וואלה, מי שבא, בא.
יובל: מה עושים באמת, למרות שאתה אומר בעצם, שאתם בעיקר עם משפחות, שהם כנראה כבר נמצאים באזור המרכז, זאת אומרת אתם לא צריכים להתמודד היום, עם שינוע שהוא מסוכן אולי, או בקו אש כלשהו?
דוד: בקו האש פחות, אבל לא רק מרכז, אנחנו מגיעים גם יותר רחוק, יצאנו גם להביא לבית קמה, ירושלים, בית שמש, צפונה, אבל כן, איך אוהבים את הגבול גזרה הזה בארץ, גדירה חדרה נגיד, אז כן, איפשהו שם, ומבחינת קו האש כן, פחות, כי כמו שאמרתי, לא שולחים לחיילים, ואלו שבקו האש, אנחנו גם מספקים הרבה הרבה, פינו אותם, שוב, מאופקים, משדרות, מהעוטף, מכל מיני, פינו אותם לבתי מלון, או דירות Airbnb, כאן במרכז, ושם אנחנו גם נכנסים לתמונה. גם חשוב לומר שהרבה בתי מלון סגורים, כביכול סגורים, לתיירות, כי זו שעת מלחמה, עובדים יצאו לחלת, אז הם כן אימצו ומלינים אצלם, לנים אצלם תושבים, אבל הטבחים הם בחלת, אז אין בעצם מי שיבשל להם ארוחות, זאת אומרת, אז גם פונים אלינו, ואני כן אומר בנושא החיילים, שאנחנו היום, אומנם מספקים לאזרחים, אבל עושים המון המון חיבורים טובים, זאת אומרת החמ"ל שלנו כבר הפך למאגר מידע, נקרא לזה שכבר יודע, הקוסם התקשר, קישקא אני רוצה, בבקשה, הנה 300 מנות פלאפל, נותנים לו שם שהיה אצלנו במאגר, בום, שולח לבסיס, אותו דבר, עכשיו אנחנו עוזרים לחתונה, קצין שמתחתן ממש בעורף, מארגנים לו קייטרינג, אז אנחנו כן גם יודעים לעזור לחיילים, פשוט האוכל לא יוצא מכאן אל החיילים, אלא אנחנו מחברים אחרים, אז זה ככה מאוד לגבי…
יובל: לגבי הקישורים שהזכרת אז, חשוב לומר שבאמת הם יופיעו בתיאור של הפרק, כל מי שירצה לתרום, או ירצה לשלוח איזושהי הודעה כלשהי לגבי התנדבות, אז באמת זה יופיע בתיאור, אז תסתכלו שם. בגלל שאתה מנהל מערך שהוא באמת עצום, זאת אומרת, עזוב כמה מנות יוצאות, אלא כמות הטלפונים וכמות ההתעסקות, ואנשים ששואלים ובודקים ובוחנים, ורוצים לעזור, ואתה כאילו מנתב ונותן תפקידים, ואני יודעת שגם יש לכם תדריכי בוקר כאלה, ואתם כזה ממש על הדברים, נחשפת… סיפרת פה קצת, אבל היה איזה משהו שבאמת, בימים שאנחנו חווים את התופת הזאת, שמאוד ריגש אותך? כאילו שממש אתה ככה, ישאר כנראה איתך עוד הרבה זמן, בזמן העשייה הזאת?
דוד: תראי, קודם כל, שני דברים, אחד אני רוצה, בנושא הניהול, המפקד העל פה מבחינתי, זה צ'יקו קרוליצקי, הוא אחד הבעלים של בית הספר לבישול אטיליו
יובל: אני שמעתי עליו רבות, אני יודעת, דיברנו, אני מכירה, בטח.
דוד: סא"ל במיל, שהיה גם קצין שלישות ראשית של אוגדת עזה, בתפקידו האחרון, אז הוא ככה, באמת הוא גם איש לוגיסטיקה, אני פחות איש לוגיסטי, אבל אסף שטרן השף, שמנהל את המטבח, ובעצם יש לנו, באמת, לכל מחלקה יש את המנהל שלה, ואודליה בנאי, גרצל שיינר, לימור לבון, מיה כץ, זה מנהלות החמ"ל, וחפ"ק אחורי יש לנו, וחפ"ק קדמי, אנחנו באיזה ז'רגון צבאי, שגם ככה ישראלים מכירים, אז עוד יותר בזמן מלחמה, ובסוף כל אחד עושה, אז אני אגיד, כן, הרוח החיה מלמעלה, שמניע פה גם, באמת, הרבה הרבה דברים, ואני מחבר את זה לשאלה של… אי אפשר להתעלם, אנחנו גם לא ישנים טוב בלילה וזה, אבל מה זה, הכול פה הוא כל כך כלום, לעומת המציאות פעם אחת, כמו שאמרתי בענווה, זה המעט שאנחנו יכולים לעשות, פעם אחת.
פעם שנייה, אנחנו חייבים לשמור על אנרגיות, גם של עשייה, אז ברור, אנחנו לא מנותקים, כולנו רואים סרטונים, חדשות, והלב מצומרר, ואנחנו גם יוצאים בעצמנו ללוויות, לשבעות, תוך כדי, מקבלים חדשות על חברים, על ילדים של חברים, וזה נורא, ובוכים, וכואבים, והכול, רק שאנחנו גם, לקחנו על עצמנו משהו, שיש בו שליחות, ויש בו מטרה, ואנחנו נורא נורא ממוקדים בזה, אז משתדלים, משתדלים לעשות את זה, ואני בטוח, יש המון סיפורים, לא אני בטוח, אני כבר יודע, יש המון המון סיפורים, ואנחנו אחרי זה נוכל לעשות איזה סוג של, זה לא חשבון נפש, אלא זיכרון דברים, של כל מה שהיה, של כל מה שחווינו, אני חושב שכל העם הזה כרגע, עוד לא מבין, עד הסוף, את כל מה שעובר עלינו, אבל כן, יש המון סיפורים באמת, מצמררים ושוברי לב כאחד, אבל שגם מחממים את הלב, בסוף זה ה-reason to be שלנו, כרגע, הסיבה של כל העשייה הזאת, זה בדיוק זה, זה כל מיני הודעות שאנחנו מקבלים, ותמונות כמובן, ושל ילדים, וכן, יש אנשים שאין להם מה לאכול, ועם האוכל, כמו שאמרתי, שאנחנו רגילים שהוא מחבר בין אנשים, שהוא משמח, שהפך להיות גם זה, אבל גם לספק צורך בסיסי, כי זהו מזון בסוף.
אתה מספק צורך בסיסי, אבל אנחנו כן מזהים שהוא מצליח קצת לשמח, וגם לעודד, וכל מיני פתקים יפים עם ציורים, עם ילד מחייך, מה צריך יותר מזה בימים אלו, ואני אומר, לצד כל ה… באמת, הטרגדיה הנוראית הזאת, שאנחנו עוד לא מעכלים אותה, אני חושב, כעם, זה עוד רחוק מלהסתיים גם, אז אנחנו נמשיך לעשות, נראה שאני גם לא ספקולנט, ואיש ביטחון דגול, גם קצין במיל. שסיים כבר שירות מילואים פעיל אמנם, כולנו מבינים מה שאנחנו מבינים, שזה לא הולך להיות קצר, אז חייבים שוב, עוד הרתמות, עוד תרומות, עוד רוח התנדבות, ובעיקר אורך רוח, ועשייה טובה, בריאה, ובאמת, וזה מחמם את הלב. העם הזה, שעכשיו מה שאני רואה סביבי, הוא מחמם את הלב, אני יכול להגיד לך שיש פה אנשים, באמת, מכל גוון, מין, גזע, דת, לאום, מהמפה הפוליטית בודאי, שהיא בכלל, היא מתאדה, אין לזה שום חשיבות פה, למפה הפוליטית, כולם עובדים יחד, אף אחד לא מדבר בכלל, על מי, מו, וזה גם מאוד מאוד חשוב. חבל שלמעלה עדיין עסוקים לפעמים בשיסוע אגב, וכן, ואני אגיד גם, עדיין הממשלה לא מתפקדת בעיניי, הגופים כמו משרד הרווחה, וכל מיני משרדים אחרים שאמורים לתפקד, ועכשיו לדאוג לאותם אנשים שזקוקים לעזרה, עדיין לא מתפקדים. אז אני יודע שתמיד בונים פה על האזרח, גם בקורונה, גם בזה בשעת מצוקה, בונים על זה שעם ישראל חזק ומאוחד, אבל בעת מלחמה זה עצוב לפעמים מה שרואים פה, וחשוב גם להגיד את זה, אז בסדר, אחרי זה, אחרי זה, הכול פה זה בשש אחרי המלחמה, וואלה, יש גם דברים עכשיו, בעשר בבוקר בשעת מלחמה שצריך לטפל בהם, לא בשש אחרי המלחמה, זה גם יותר.
יובל: כן, אני מקווה שזה דברים שאנחנו נראה אותם, ואתה יודע, משתפרים מיום ליום, גם ברמת הבירוקרטיה, ולפחות אני יכולה להגיד לעצמי שזה נחמה, שיש יוזמות כמו שלכם, שלוקחות את העשייה הזאת לידיים, ומנסות להחזיק כרגע את מה שצריך להחזיק,
דוד: לגמרי.
יובל: לאנשים שזקוקים לתמיכה הזאת, לגמרי.
שכמובן, אני אמרתי את זה גם בתחילת הפרק הזה, הפרק הזה מוקדש לכל מי שנפגע בצורה כזו או אחרת, מהיום הראשון של המלחמה.
עצוב מאוד שאנחנו בסיטואציה כזאת, ובימים כאלו, אבל באמת יש איזושהי נחמה שיש אתכם, ויש עוד רבים אחרים שנמצאים פה, ונותנים איזושהי תקווה, ואחדות בעם, שכולנו רוצים לראות, בעצם במיוחד בימים כאלו.
דוד: זה גם, אני אגיד גם לך תודה, כי זה גם חשוב שכל מי שיכול, באמת, בפלטפורמות שלו, ויש לכם מאזינים ועוקבים, ואני רוצה להגיד לך גם תודה, שאת נותנת לזה במה, זה גם לחשוף את הפעילות, כל מי שרואה את זה, אגב, אפרופו רשתות וזה וזה, כן, הגיעו רוב המתנדבים, מה לעשות? דרך הסטורי, דרך הפייסבוק, וכאלה, ואני חושב שבעיקר, באמת, במה שלך יכולה להביא עוד מתנדבים, וגם תרומות, אז אני גם רוצה להודות לך, וגם באותה נשימה, באמת, גם לברך, יש המון יוזמות, אנחנו לא יחידים, לא יחידי סגולה, יש המון המון יוזמות, מבורכות, ממסעדת האחים, ודרך אסיף מרכז לקולינריה, ובאמת, המון המון שאני מכיר, וזה גם חשוב, ולהגיד באמת, תודה ולחזק את כולם, אני בקצרה, רגע, אוקיי, תגידו בוקר טוב עכשיו פה כולם, אוקיי, אז אנחנו פה, במטבח, חביב דאוד, אהלן, מינרבה, יאללה, איזה ידיים, איזה ידיים, חבר'ה, תגידו פה בוקר טוב אתם בלייב, דובר ב: בוקר טוב,
דוד: שושן,
שושן: בונג'ורנו,
דוד: איך דיברת איטלקית, מה קרה, אורי, אברהם, שלום, תומר,
כולם: בוקר טוב,
דוד: איזה יופי, כן אדון אשכנזי, איזה יופי, משהו לאומה, בומאן, נמרוד ברנע, שגם רתם את הקהילה, את רעבים ברעבך, קונדיטוריה, בוקר טוב, זה מחלקת הקונדיטוריה שכאן, צ'יקו, אחרי שהיללתי אותך כמפקד העל, תגיד בוקר טוב,
דובר א: בוקר טוב,
דוד: וחמל, חמל א' שמנו גם את הדגל, חשוב לנו, אסף, חיפשתי אותך במטבח, השף אמור להיות במטבח. אוקיי, אירוז(?) מתבצע כאן, בסדר, תיכף הכל יגיע, זאת נגלה ראשונה למשל, תראו פה, נגלה ראשונה של הבוקר, תראו את כל מה שמגיע, טק טק טק, וחמל, ובנות, תגידו שלום, שלום בן דוד, חמל, דנה, דנה, אז הנה, זה החמל, בעצם כל השיחות טלפון, משלוחים, התארגנו כבר, כל יום אנחנו לומדים עוד לקחים, ומפיקים לקחים, ועושים את הדברים טוב יותר, אף אחד לא הכשיר אותנו להיות פה מרכז לוגיסטי, וחמל ושליחויות, אבל, יש לנו גם את הידע ויכולות, ובעיקר הרוח, הרוח, הרוח, וזה בגדול.
יובל: אנשים טובים, זה הכי חשוב, ככה לרתום.
דוד: ממש.
יובל: כל הכבוד לכם, מרגש לראות את זה, אשכרה, אחרי שאנחנו מדברים על זה והכול, לראות את זה גם בלייב,
דוד: ועוד אני חייב להגיד לך, זה פה עשר ומשהו בבוקר, 1-12 זה הפיק, כל האוכל מוכן, מגיעים אנשים, יאללה, אוקיי, לפי שמות, זה יוצא, ככה משם משלוחים, אתה לאזור ככה וככה, ממש ממש ממש, זהו, יאללה אני חוזר לעשייה, אני רוצה שוב להגיד לך תודה רבה, ושניפגש את ואני, סביב דברים טובים, כמו שאנחנו רגילים, בסביב מפתחים יפים, סביב קולינריה, ואוכל טוב, ואוכל שמחבר בין אנשים ועושה טוב, והוא כזה, האוכל הוא שם, עוד ידובר רבות על תפקידו של האוכל, אגב, גם בזמן מלחמה.
יובל: שמע, אותי לא צריך לשכנע, זה הדבר הראשון שאני בורחת אליו, בימים האלו במיוחד, אבל באמת תודה רבה על השיתוף, ותודה רבה על העשייה, ותמשיכו, וזה באמת מבורך כל מה שאתם עושים, ואתה יודע, תכף גם כל המאזינים יחשפו, מי שעוד לא נחשף, יראה בדיוק את כל הדבר הזה, ואני מקווה שגם באמת תהיה עוד רוח התנדבות,
דוד: חשוב שתהיה, אני אומר שוב, כי ככל ש… גם התמונות המזעזעות והשוק הראשוני, אני גם מרגיש, גם מאיתנו זה טיפה הולך ומתרחק, ורואים שרוח ההתנדבות היא גם הולכת ופוחתת, ואני אומר, זה עוד ייקח זמן, אז צריך, אנחנו צריכים להגדיל את המאגר שלנו.
יובל: ואני מזכירה, הכול נמצא בתיאור של הפרק, מי שרוצה באמת גם לתרום כספים, כדי שיהיו חומרי גלם, כדי שיהיה אולי אפילו גם עוד כוח עבודה בהמשך, כי אנחנו לא יודעים לאן זה ילך, וגם מי שרוצה להתנדב, יש את המייל של העמותה, ואתם יכולים לשלוח מייל, לבקש להצטרף, ואני בטוחה שיקבלו אתכם בידיים פתוחות, ותודה רבה שוב.
דוד: תודה לך.
יובל: ביי ביי.
דוד: ביי.
יובל: כאן בעצם אנחנו מסיימים את הפרק הראשון, אנחנו כמובן נסיים אותו, עם תקווה לימים טובים ורגועים יותר, ובפרק הנוסף, אתם תחשפו לעוד דמויות, שבאמת מתעסקות, או אפילו כאלה שנמצאים אולי במילואים, או אנחנו נראה איך זה יגיע, איך זה יקרה, אבל באמת זה יהיה גם ככה קצת להיחשף, לשמוע שיתופים מאנשים שכזה, עושים עשייה שהיא קצת אחרת, וכמובן בתחום שלנו.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments