top of page

Yuvi Yam | קולינריה בישראל - פרק 81 - מנות קרב בשורה חדשה של חלבון ללוחמים

Updated: Apr 28


תקציר: פרק נוסף בסדרת הפרקים המיוחדת, מנות קרב, עם קולות אנשי הקולינריה במלחמת חרבות ברזל שמשתפים בתמיכה בעורף ובחזית, בסיפורים, בעשייה ובאחדות המרגשת של עם ישראל ברגעי המשבר. נתחיל עם השף גולן גורפינקל שסיפר על ההירתמות המיידית, על מערך עצום שהקימו אשר מפיק עשרות אלפי מנות ותרומות, על הצורך והציפייה למעורבות של המדינה ביוזמות שקמו עם תחילת המלחמה ועל הקושי בהכלת האובדן. נדבר גם עם האופה אילנה דן שסיפרה על מערך האפייה העצום שהקימה שמסייע גם ליוזמות נוספות, על התרומות הרבות של חומרי גלם ועל ההתנסות בניהול מערך כל כך גדול. נעבור לבלוגר האוכל אלון קרישנר, הבעלים של מגזין האוכל, ששיתף במאמצי התמיכה בהסברה שהוא מפעיל בעזרת הנכסים הדיגיטליים שלו, בהשתתפות ביוזמות מגוונות בארץ לחלוקת מזון ובחידוש פק״ל הלחימה של הלוחמים עם מנת חלבון חדשה ואיכותית. נמשיך עם מנהלת קהילת לא פראיירים, עדי ברדה, שסיפרה על ניצול החוזקה של הקהילה ועל היכולת לקשר בין בתי עסק המעוניינים לתרום לבין מערך השינוע לבין החיילים או המפונים שמחכים לתרומות. משם השף אסף שטרן סיפר על ההתנדבות היומיומית בבית הספר אטיליו, על תהליך בניית התפריט היומי עבור המנות שנתרמות בכל יום, על החוויה האישית כלוחם שחווה מלחמות בעבר ועל האובדן האישי והעסקי שהוא חווה במלחמה הנוכחית. ונסיים עם השפית קונדיטורית נעה עינת ששיתפה בהירתמות המהירה לעשייה עבור החיילים והעורף, במערך הטכנולוגי שהקימו עבור הארגון שלהם, במורל הגבוה, בעבודה האינטנסיבית וברגעים המרגשים שבעשייה. יובל: אנחנו ממשיכים את הפרק הקודם עם אנשי קולינריה נוספים שמספרו לנו על המלחמה מהזווית שלהם.

בואו נתחיל ונדבר עם עוד כמה מהם.

השף גולן גורפינקל נמצא בימים אלו בהמון עשייה חיובית בתקופה הזאת, בימים האלו שאנחנו ככה בימים לא פשוטים.

והוא כמובן פה איתנו לספר באמת על כל מה שהוא עושה. אז בבקשה, שתף אותנו.

גולן: בעצם אנחנו נקראים עמותת פעימת הלב.

בזה הרגע יש חלוקה. ובעצם זה משהו שמחובר משלושה, אחד זה קטריק דיילי, דיילי אבנטס, שבעצם אני יושב עליהם. השני זה האולם L1, שבעצם אני השף של L1, מהתפנים שלו (*לא ברור מה נאמר פה*).

ויש לנו את יוסי אבו ועוד תורמים אחרים ורבים, וברדוגו הפקות.

בעצם הקמנו מערך ענק של גם מזרנים, וציוד חם, היגיינה, ואת יודעת, אני הולך ואני רואה את כמות המזרנים פה.

בד בבד, בד בבד לדברים האלה, אני יכול להגיד לך שכל האירועים שלנו בוטלו. ואנחנו לופט חדש, שבדיוק הקים את עצמו, ואני כבר, כל התפריטים מוכנים, הכל עשיתי.

אני מאוד גדול ומאמין שאנחנו נמצא בסוף חזרה את האירועים, אבל אירועים עסקיים לא יהיו בשנה, כמובן.

יובל: -כן.

תקשיבי, כל ענף ההסעדה, והאירועים, שוב, היא פגעה מאוד קשה, וכמובן, כמו תמיד, זה צריך להילחם על מה שמגיע לנו, בלי שום קשר, שהאווירה אישית היא מאוד מאוד קשה.

יובל: נכון.

אנחנו חווינו פה, אני נוטה להגיד את זה, תראי, בתור אחד, שאיבד את הבת שלו, ופתאום כל כך הרבה מאוד אנשים מאבדים את זה, אז אני קודם כל שומר על עצמי, אני לא יכול להכיל את כל הדברים האלה.

אני מרגיש כאילו חיללו אותי.

כאילו הפשיטו אותי, כאילו חיללו אותי, וזה נכון לכל המדינה, עכשיו זה מתערבב בד בבד, עם עסקים.

יובל: כן.

-עכשיו, את יודעת, נגיד דלי אוונט, שאיתם, אריאל, שהוא הבעלים מנכ"ל, הוא לא חשב אפילו לרגע, לשנייה, ברגע שהתחיל לקרות הבלאגן, ביום הראשון כבר למחרת, כי אנחנו קנינו פסטרמה לבד, לסנדוויצ'ים לחיילים.

אני, מה אני אעשה כבר, בן 50, ולא חגגתי אותו.

זה היה לפני שלושה ימים, לא חגגתי. (את יום ההולדת).

אבל חגגתי את זה פה.

הכנו בין 6,000 ל-7,000 מנות כל יום.

יובל : מלא, וואו.

גולן : כן, עכשיו, מה שמצחיק, שתוך כדי שאני משוחח איתך, כל יום אני מקבל עשרות פניות, חלקן קצת מוגזמות.

יובל: מה זה מוגזמות, תסתכל.

גולן : אוכל לקריה. אוכל חם. אוקיי?

לא מזלזל, עכשיו, כל אחד שהגיע כרגע לאיזשהו מקום, אם אין לו צלחת חמה עכשיו, ישר, אתה חייב לעזור לי, אח שלי, בן זוג שלי, הגיע, ואין להם אוכל חם כרגע.

גולן : אז אנחנו קודם כל בודקים מי אנשי קשר בצבא, ותוך כדי שאני משוחח איתך, מישהו שולח לי: מאמי לקוח מאוד גדול שלי, הבן שלו, אין להם מזרנים. אתה יכול לעזור?

יובל : כל הכבוד, אבל הם מבינים שאתה כתובת.

גולן: את יודעת, אני שמח לעשות את זה, אני לא יודע משהו אחר לעשות את זה, ולא האנשים שעובדים איתי ובעצם מכניסים את היד לכיס, כמו ברדוגו, כמו זה, את יודעת, פשוט מכניסים את היד לכיס.

גולן: ויוסי אבו יש לו לחברת דלק, ותנובה, וזוגלובק שהביאו, אבל די, זה, אי אפשר יותר, אי אפשר כאילו להביא.

אבל עם כל הכבוד לדברים האלה, ועם כל הרצון ועם כל האהבה לדברים האלה, הלו, יש פה מדינה.

יובל: כן, אני מקווה שהמדינה תתחיל, אתה יודע, להיות כבר גוף יותר מארגן ומרכזי שמתחיל לתכלל את כל הדבר הזה.

גולן: ואני אגיד לך מה, ואת יודעת שאני, את מכירה אותי המון זמן, אני לא מהבכיינים.

יובל: כן.

גולן: ואני לא מהמתלוננים. אני בעד, נתקלת בבעיה, תפתור אותה. אבל באיזשהו שלב, תקשיבי, אנשים יישארו פה תכף בלי כסף. באופן כללי.

יובל: כן, תראה, הכל יצא בימים הראשונים, אז בימים הקרובים אנחנו כבר נראה את הירידה המשמעותית, גם בתרומות, גם בהכנת מנות. שמו פייבוקסים.

גולן: לא, אבל, כן, אבל עוד מעט, אתה יודעת, כולם שמו את היד, וכולם רוצים לעזור, כי אנחנו מדינה אחת, ואנחנו באמת אוהבים אחד את השני, ואנחנו באמת פה כולם סוג של משפחה אחת גדולה. אבל אל נשכח, שאין, אין אירועים, המסעדות ירדו ב-50%, אין שום עזרה מעבר לזה, עובדים גויסו, אנשים נרצחו, אנשים יושבים שבעה, אין בן אדם שלא מכיר משהו אחר, ויש איזה מין תזה כרגע, שעד שבעה קילומטר, אם תקשיבי, עם אשקלון רבים. אז פה בתל אביב אנחנו, מה זה, כולם צוהלים ושמחים, יש מלא עבודה, שוכחים, שהמדינה פה מושפעת מהרבה מאוד דברים. אני יודע, ואני בטוח בעצמי, שאנחנו נתגבר בסופו של דבר על הכול, אני יודע את זה,אבל איך אומרים, לפעמים צריך עזרה מקצועית, אם אתה לא מתגבר בעצמך, אתה צריך עזרה מקצועית, אתה צריך להבין את זה.

יובל: טוב, אני מקווה שזה יקרה בקרוב, אני יודעת שגם יש לכם, אתם כן אוספים תרומות.

גולן: יש לי לינק, שאני אשמח לתת לך אותו אחרי זה, תוכני לשים אותו באתר.

יובל: הוא יהיה בתיאור של הפרק, לכל מי שמחפש לתרום, אז תדעו שזה יופיע בתיאור של הפרק הזה.

גולן: אז הלינק הזה בעצם זה לא כסף שלנו לעיס, זה בעצם פשוט חברות הפסיקו לתת. גם להם יש גבול, את יודעת, ועל מנת שאנחנו נוכל להמשיך את המערך הזה, אנחנו צריכים להכניס כסף, שאנחנו נוכל לקנות סחורות. זה שאנחנו עובדים, תקשיבי, כולם עובדים, את יודעת, מכל הלב, אבל לא בא לי להפסיק לבשל.

יובל: כן.

גולן: אני מאוד רוצה ואני אשמח מאוד שיעזרו.

יובל: לגיטימי, אני גם חושבת שזה מבורך, ושאתה יודע, בסוף אתם נמצאים שם יום יום במטבח, או באריזות, או בשינוע, כל העשייה הזאת שיכולה לבוא כביכול כהתנדבות, ואתם לא דורשים עבור איזשהו תשלום שזה כבר מטורף. ופה מה שאפשר לעשות זה באמת לתרום את גם את הסכומים הקטנים, דרך הלינקים שמגיעים אליך, יש גם עוד יוזמות שביקשו את העזרה הזאת, ואני תמיד בעד הדבר הזה. אז כמובן, כמו שאמרתי, אנחנו נשים קישור בתיאור של הפרק, כל מי שירצה לקחת חלק ולשים אפילו איזשהו סכום קטן, רק כדי להרגיש ככה איזושהי תרומה לעשייה, אז מוזמן באהבה. אז תשמע, אני ממש יפה לראות, וכל הכבוד לכם. לא מובן מאליו בכלל. ימים מאוד עצובים, אבל לפחות, אתה יודע, יש קצת אופטימיות.

גולן: אני רוצה לענות לך, תראי, תגיד סתם לדוגמה, שעכשיו אנחנו לוקחים, ויש לי פה... זה בעצם המערך שבקבל את ההזמנות. עכשיו, אנחנו כבר בסוף, כל ימי יש פה, זה 100 מתנדבים. פשוט די, כבר כאילו, את יודעת, הדברים עוקרים ויורדים. אני מאוד אוהב שאומרים לי כל הכבוד.

אבל חבר'ה, אם אנחנו לא היינו עושים את זה, מי היה עושה את זה?

יובל: נכון, חד משמעית.

גולן: מי היה עושה את זה?

יובל: המערך האזרחי חיפה על המדינה, אם היינו מחכים עד שהיא תעשה דברים, כאילו, המדינה, עד שהיא הייתה נוגעת בדברים האלה, היינו מחכים עוד הרבה מאוד זמן, אז מזל שזה קורה.

גולן: תקשיבי, כל החיילים נלחמים בשבילנו ולמעננו. אתה יכול לשבת ולבכות עד מחר שהמדינה לא עושה כלום, או שנתפסה עם התחתונים למטה, וכרגע הכל מתארגנים. אני לא פה להתבכיין. אני פה לעשות ולבצע.

ויש פלוגות שולחות לנו לקייטרינג, שולחות לנו פתאום תמונות, כמו שייטת את 13, שהם כולם, בשביל התמונות הם הסתובבו עם הפנים לים, ורואים את השולחן הערוך שלהם, ואריאל שלח לי את זה, שאת יודעת, הבן אדם מכניס את היד לכיס, זה לא פשוט, ואתה רואה את התמונה של חיילים הפוכים (*הכוונה עם הגב למצלמה*), ואת השולחן שבת, וכולם צועקים, תודה רבה.

יובל: מדהים.

גולן: אני לא צריך לדבר על זה.

יובל: מדהים, איזה יופי. אין, אין, אין דברים כאלה. תודה ששיתפת, באמת. אתה יודע, לי זה נותן קצת רוגע, קצת נשימה, כי אני גם בעצמי, אתה יודע, חווה את זה בצורה שהיא קשה נפשית, אין מה לעשות, ולדבר איתך, לדבר עם אחרים, לשמוע את הדברים האלה וכמה זה עושה טוב לצד השני, לי זה נותן קצת שקט וקצת תחושה טיפה יותר טובה, ואני מקווה שגם המאזינים זה ייתן להם את אותה...

גולן: אני רוצה להוסיף משהו לסיום. קודם כל, אני שמח שאני עושה את זה. דבר שני, מי שמכיר אותי ויודע שהיכולת שלי, שיש לי מספיק בשביל ליפול, יש לי מספיק בשביל להתרסק, ולמדתי דבר אחד, אם אני יכול לשלוט בזה, ויש לי מה לעשות, אז אני מבצע ואני עושה. המצב רוח הוא נורא, אין בן אדם שאני לא מדבר איתו, אמא שלי, אמא שלי בת 84 לא מפסיקה לבכות, לא יודע, כי פשוט חיללו אותנו, אבל אוקיי, קרה. קרה, אנחנו...

זה עם כזה שצומח רק מבעיות, צומח רק מייסורים, צומח רק מאסונות גדולים.

לצערנו, זה קרה, זה מפרק אותך, אבל אם אנחנו נתפרק, לא יהיה מי שירים את המדינה חזרה. וזו התפקיד שלנו.

התפקיד שלנו, וכל מי שיעזין אחר כך לפרק, דובר ג: ויראה את הפרק, שיבין, חבר'ה, זה מותר לכאוב, צריך לכאוב, במיוחד אנשים שאיבדו, הייתי בניחום אבלים, ואמרתי לו, תקשיב, אל תהיה חזק ואל תהיה כלום.

תתאבל, אבל אנחנו פה בשביל להרים את הכל חזרה ולבנות.

יובל: חד משמעית.

גולן : כן. תודה רבה.

יובל: תודה.

גולן :ואני אשלח לכם את הלינק, בסדר?

יובל: נכון, הוא ישלח את הלינק, ושוב, אני מזכירה, הוא יופיע בתיאור, כל מי שרוצה לתמוך, לתרום, באמת, תעשו את זה, וזה יהיה לכם זמין. גם יכולים לשלוח לי הודעה אם משהו לא מסתדר, לא מצליחים, לא יודעת מה, אני זמינה לדבר הזה, ורק תמשיכו.

גולן: יובי, תודה רבה על היוזמה.

יובל" תודה לך.

גולן: ביי, להתראות.

יובל : מתנדבת נוספת היא האופה אילנה דן, שמכינה כמויות עצומות של לחמים וחלות, ואני רוצה ככה שתראי, את פה איתנו, ובאמת, תספרי רגע בכלל על הארגון שדרכו את מנהלת את כל מערך האפייה הזה.

בואי תשתפי אותנו קצת בעשייה.

אילנה: האמת שזה פשוט, זה התחיל ממש בקטנה, כאילו, הגעתי לעשות עבודה, ואז אמרתי, אין חייב כאילו לעשות משהו. מלא אנשים ביקשו ממני לחם, ואז פשוט הבנתי שאני חייבת להתחיל להגדיל את הכמויות, ופתאום ביקשו ממני איזה אלף לחמניות. וווי לייק יו טו (We like you too) בהתחלה תרמו את כל הדברים, וגם את המקום, כאילו, הם באמת מדהימים, זה לא רק מה שהם עושים, הם תורמים את כל מה שהם יכולים לתרום. גם למסעדת האחים, הם מביאים לשם מלא דברים. וזה פשוט התגלגל למצב שמלא אנשים רוצים להתנדב, תרמו לנו קמח, תרמו לנו חומרי גלם, תרמו לנו כסף, ואנחנו עושים מה שאנחנו יכולים. כאילו, אני כל יום מעלת הכמויות, כל יום שולחת יותר, וזה רק בזכות האנשים האלה שבאים. את לא מבינה, זה פשוט מטורף, הם כאילו באים לעבודה.

זה, לא ראיתי דבר כזה, זה מרשים בטירוף.

יובל: שמעי, קודם כל, חוץ מהעובדה שזו התנדבות, אני מניחה שזה גם קצת, תראה, את מתנסה פתאום בכמויות שאני לא יודעת כמה באמת יצא לך להכין כל כך הרבה, זה כמו, תראה, איזושהי מאפייה כבר, שמוציאה כמויות מטורפות. מה זה אומר באמת, לארגן מפעל כזה של בצקים?

אילנה: אני בחיים, קודם כל לא עבדתי בקצב כזה, וגם בשבילי, כאילו גם בחיים לא עבדתי במאפייה. כאילו, אז זה ממש, אתמול חשבתי על זה, אמרתי וואי, איזו התנסות מטורפת, גם לעבוד מול כל כך הרבה אנשים, וגם לנהל את כל הדבר הזה, ובמיוחד הכמויות של הבצק, שעדיין מרגיש לי שזה לא מספיק. כאילו, אני, אפילו כל כמות הזאת שאני רואה שזה מלא, אני מרגישה שזה, כאילו, לעומת כל החיילים שיש וכל האנשים שתורמים, אני מרגישה שאני לא עושה מספיק.

יובל: לא, אז קודם כל, את בטוח עושה מספיק, בלי לדעת יותר מדי למי זה מגיע וכמה, אני מתארת את עצמי שאת בכל זאת עושה מספיק, אז את יכולה לטפוח לעצמך לפחות פעם ביום על השכם.

יובל: כמה באמת לחמים את מצליחה להוציא בעשייה הזאת ביום?

אילנה: אתמול עשינו משהו כמו 100 ק"ג בצק, שזה היה איזה 800 לחמניות, ועוד איזה כמעט 30 כיכרות. והיום אנחנו עושים, היום בגלל שתרמו לנו כסף, יש אנשים שתרמו, משהו מטורף, קשה לי להכיל את זה, אז אנחנו גם נעשה עוגות, ואתה יודעת, מה שאפשר, כמה שאני יכולה להכיל בה, כי אני עובד בקונדיטוריה, זה אפילו לא מאפייה, זה חדר, שיש בו ארבע תנורים, וזה, זה כאילו, את הכמות הזאת להוציא מהדבר הזה, זה מטורף.

אז אנחנו כזה משתדלים לעשות מה שאפשר כמה שיותר.

יובל: טוב, נשמע ככה. באמת, מתי הצטרפת לעשייה הזאת? מתי החלטת שאת לוקחת את היזמה הזאת של כל נושא, אפיית הלחמים, מחלות?

אילנה: מהיום השני, גם, בואי נודה באמת, כאילו, אני הייתי חייבת משהו שיוציא אותי מהמסכים, אז בלי זה שזה באמת, אני עושה את זה מתוך רצון להעניק, אבל גם בשבילי ובשביל לשמור על הנפש שלי, אני כאילו אומרת תודה שיש לי התעסקות, כי בכללי, כולנו כרגע בחרדה קיומית. ובאמת, אני מאמינה שרוב האנשים מרגישים את מה שאני מרגישה שזה כובד על הגוף וקושי לנשום, וכל אזעקה, אנחנו בטירוף, ויש אנשים שיש להם ילדים, אז בכלל, ואני פשוט מרגישה שיש בזה משהו מרפא וזה גם נותן כוח לעזור. ומהרגע שזה התחיל, הבנתי שכל בן אדם יש לו שליחות בחיים, אני מרגישה שזו השליחות שלי, זה מה שאני יודעת לעשות. אני לא יכולה לתת מילואים, לא יכולה לעשות, יותר מזה. אז באמת, כל מי שפה, כאילו, מהרגע הראשון שפנו אליי, אמרתי, אני את הזמן שלי משקיעה בדבר הזה.

יובל: מדהים. למי בעצם מגיעים הלחמים שאת מכינה?

אילנה: אז יש בחור בשם אולי, שהוא היה איזה חיבור בין עומר חורב שלחה אותו אליי, כי היה לי איזה יום שהכנתי מלא לחמניות. הוא נוסע ממש לקו החזית, הוא ממש נוסע איפה שהחיילים מחכים להיכנס לקרב, אז אנחנו מביאים לו והוא לוקח אליהם. ואת הרוב אנחנו שולחים ל"האחים", כי הם באמת פשוט, הם הכי מסודרים, ויש להם שם פשוט אופרציה ענקית של הדבר הזה. וגם הייתה מישהי מירושלים שבקשה ממני אלף לחמניות, הכנו לה. שטיבל תרם לנו איזה 200 ק"ג, קמח. כן. וממש ממש. וממשיכים, הם ממשיכים כאילו, לשאול אם צריך, כאילו, אם יש ספיירים בכל מיני מקומות אחרים מעבירים אלינו, תרמו לנו איזה 600 ביצים, ושמן, וקמח, כאילו, מלא דברים.

יובל: וואו, מדהים.

אילנה: ממש. ממש. אין מילים.

יובל: שמעי כל הכבוד, באמת. ראיתי את זה, אני נחשפת לכל העשייה, בעיקר באינסטגרם, כמו כולם, וזה ממש מרשים לראות את זה, את העשייה הזאת. אני בטוחה שזה גם ישמח המון אנשים. בעלי גם נמצא במילואים, והוא יום חמישי בערב כזה אמר לי, את שומעת, היינו רוצים שיהיה לנו משהו מתוק לשישי. עכשיו, את יכולה להגיד, מה הפינוק הזה, נכון? כאילו, זה ביום רגיל, אולי זה מה שתגידי. ואני אגיד לו, בסדר, אני אכין לך עוגה. אבל, כאילו, הוא נמצא במקום שאני לא יכולה להגיע. הוא גם לא בא הביתה כדי לקחת את זה. ואז את אומרת, מה, אני אשאיר אותו ביום שישי בערב. כאילו, אין להם איזה משהו ככה נחמד לסיים איתו את הארוחה. ואנשים נרתמים, והם פשוט שולחים, גם דברים מתוקים. הם פשוט לקחו את כל הדברים הכי איכותיים שהם יכולו למצוא. ומישהו אשכרה שינע את זה אליו, למקום שבוא נגיד עדיף לא להגיע עם רכב. אז מדהים, וגם העשייה שאתם עושים, שאתם באמת, שאולי, נכון? אמרתי נכון? שולח את הלחמים האלה, באמת, הוא מביא אותם לחיילים.

זה מדהים, ותמשיכו, באמת, תישארו עם הרוח הזאתי. וזה מה שנותן קצת כוח בימים האלו.

אילנה: גם לאנשים שתורמים, שבאים לתת מהזמן, הם גם, הם אומרים על זה, תודה שתדעי.

יובל: כמה אופים יש איתך ביום יום?

אילנה: כל יום, כל יום, האמת שהמספר ממש גדל, שבמשל אני אפילו לא יכולה כבר לשלוט בזה, כי יש תוך כדי כל כך הרבה דברים אחרים לדאוג להם. ואתמול הגיעו איזה 14 אנשים, כי זה קטן, זה מקום קטן. וזה אחרי סינונים, כאילו, של מלא אנשים שפשוט רוצים להגיע. אז אנחנו כזה כל יום, יש את אותם אנשים ואנשים שמצטרפים, וקולגות מהחבר'ה שבאו, כאילו, אתמול היו איתי חבר'ה שעבדו איתי בווייס, שזה גם, זה היה ממש כיף ומרגש. קיצור, אני כאילו, מה שאני אומרת, שכאילו, גם מי שיושב בבית במקום עכשיו, את יודעת, לגלול כל היום את הסרטונים באינסטגרם, אני מרגישה שלי זה מזיק, אני בטוחה שלכולם זה מזיק. זה גורם לך לחרדה הזאת להתקיים 24/7, לחלום חלומות בלילה, גם להיות מול החדשות כל הזמן. אז אולי עדיף רק להתעדכן ולצאת ולעשות עם כל הדבר הזה, לפחות משהו טוב, ושיחזיר את הכוחות לגוף.

יובל : זה בדיוק מה שאני גם עושה, את יודעת, אני, זו הפלטפורמה שלי, זה מה שאני יודעת לעשות.

בטח כשאני עם שני ילדים בבית ואני לא כ"כ יכולה לצאת ולעשות יותר מדי, אז לפחות לצאת, אני לוקחת את מה שאמרת ואני גם מיישמת בגזרה שלי, וזה באמת אחלה עצה לכל המאזינים, אני גם ממליצה בחום להתנתק קצת מכל העדכונים הלא פוסקים. אני מה שאני עושה, אני ממש קוראת כזה כל כמה שעות עדכונים, לראות שאני לא מפספסת איזה משהו חשוב, וממשיכה את היום שלי כמה שאני יכולה עם דברים יותר אופטימיים ואולי ניטרליים הייתי אומרת.

אילנה: כן, מהממת.

יובל: תודה רבה ששיתפת, ממש תודה. ותמשיכי, וזה באמת מבורך וכל הכבוד לך ולכל הקבוצה הזאת. ואנחנו ניפגש עוד בימים קצת, שהם כבר קצת יהיו יותר רגועים, בתקווה.

אילנה: ביי.

יובל: כן, תודה.

אילנה: ושתגיע אלינו שלום בקרוב.

יובל: תודה רבה.

אילנה: כן, כמה שאפשר.

יובל: ביי ביי.

אילנה: תודה לך, שמירי על עצמך.

יובל: גם את.

ביי.

-ביי.

יובל: אני כאן עם אלון, מה קורה?

אלון: משתדלים כמו כולם, את יודעת, תקופה לא פשוטה. אבל משתדלים לעשות את הכי טוב שאפשר.

יובל : כן, תראה, קודם כל אני כבר רואה את העשייה שלך לא רק בימים הללו, גם עוד לפני, אבל הייתי רוצה שכן כזה תציג קצת את עצמך למאזינים, שמי שבמקרה לא מכיר, שיבין רגע מה אתה עושה ומי אתה.

אלון: אז אני אלון קרישנר, בעלים של מגזין האוכל. בצד של הדיגיטל זה בלוגר אוכל שהוא גם מבקר מסעדות וגם מביא את כל מה שחדש בקולינריה. וביום יום גם משרד פרסום לעסק עם קולינריים. אז ככה שעוד דברים שלי, יזמויות קולינריות, ארוחות שאני הייתי יוזם. אבל בוא נגיד שביום שבת כמו כולנו קצת החלפנו קצת תקליט וזה כבר אי אפשר היה לחזור לשגרה שאנחנו עושים.

יובל : כן, מה בעצם קורה איתך מהיום הזה, מה קורה איתך ביום יום?

אלון: קודם כל זה גודל המכה שישראל קיבלה, כולם כבר יודעים ומבינים שזה משהו שגדול יותר ממה שמאז השואה לא היינו מתים בכמות כזאת ביום. הופתענו, קיבלנו מכה מאוד קשה. אין אנשים שלא מכירים משם שנהרגו. המשפחה שלי מעוטף עזה. אז אנחנו גם מכירים הרבה אנשים. אחי, שהוא ככה, יש לי שני אחים, אחד הלום קרב ואחד חרדתי. גם פינו אותם חלק לדרום, חלק אצלי. ועדיין, חיים את הדבר הזה שם ביום יום, גם פה, ואני נמצא בחולון שכל הזמן נכנס, אני יורדים בבניין לקומות. אבל בעצם הבנתי שאני כאילו גם בתור אחד שיש לו השפעה ויש לו עמוד עם עוקבים, וגם מן הסתם אבא לשלושה ילדים, לא יכול לא לתפקד דווקא בתקופה הזאת.

ולא להישאב לזה. כאילו אם אני אסתכל כל היום טלוויזיה ואם אני כל היום בטלפון בטלוויזיה ובחדשות, אתה נשאב לזה ואתה הופך ללא מתפקד בעצם.

יובל: כן, לגמרי.

אלון: אז גם לא לתת להם לנצח בדבר הזה, שכאילו אנחנו בתור עם שלא נתפקד ברגעים האלה. וגם בוא ננצל את הפלטפורמה שלי לטובת המדינה. אם זה מן הסתם, אני בקבוצות של הרבה תעמולה לטובתנו ודברים שמתרגמים, ואני נמצא בקבוצות כאלו שאני יכול גם לשתף אצלי בסטורי. ואם זה הרבה יזמויות שקורות היום וחמ"לים שנפתחים בכל הארץ, חמ"ל ואטיליו (*לא ברור מה נאמר*) בית הספר לבישול שעושים משהו מדהים.

בעצם הרבה שפים, גם שפים ידועים, הרבה שפים ומסעדות, עם בשלנים ובלוגרים של אוכל וקונדיטורים ומה שאת לא רוצה, ביחד עם חמ"ל של טלפונים ואורזים ואנשים שתורמים, מעבירים דווקא שם אוכל חם ומזין וכריכים ומאפים למשפחות שקולות, משפחות מפונים, משפחות נעדרים. הרבה מהם פינו אותם למרכז, לבתי מלון ומלוניות, ואין להם שם הזנה בעצם. המלון הוא במלונית במתכונת של מלחמה, הוא לא מפעיל את המטבחים שם.

אז מה שקורה זה שמקומות כמו אטיליו מכין יום יום יום אוכל לטובת המשפחות, ועוד מפעלים לטובת הלוחמים.

יש מפעל בחולון של קיטו ביפג'רקי שמכין בשר פרימיום מיובש בוואקום, שממש החיילים שמים את זה, הלוחמים שמים את זה בתוך הפק"ל לחימה שלהם, ונכנסים זה לשטח וככה יש להם חלבון, מנת חלבון, וזה גם יכול להחזיק לאורך זמן וזה ממש בשר שהוא מיובש, ככה שמשהו שמאוד מאוד חיוני. לאחרונה הם קיבלו גם אישור מהצבא לייצר בכמויות ותרמו בעשרות אלפי שקלים, ועכשיו הרבה מתנדבים שם, גם אורזים, גם מייצרים את כל הביפג'רקי. וכל מה שיש תרומות שפונים אליי, גם חברים, גם זה, אני נמצא עכשיו, היום שלחו לי, אנחנו יחידה שהגענו היום לבסיס ליד ירוחם, ולא התארגנו על האוכל ואמור לנו היום להגיע, איך אתה יכול לעזור לי?

ואני צ'יק צ'אק עם כל הקבוצות שאני נמצא ועם כל האנשים שאני מכיר במסעדות, אני ישר פונה לראות אם אפשר לעזור להם.

יובל : כל הכבוד, תשמע, יש לך כוח ברשתות, ולא כולם לוקחים את הכוח הזה ועושים איתו משהו גדול כמו שאתה עושה, אני רואה, אני נחשפת לכל הדברים שאתה מעלה, אז קודם כל, כל הכבוד שאתה לא לוקח את זה כמובן מאליו, ומנצל את הכוח הזה לדברים האלה שהם כל כך חשובים בתקופה כזאת. גם מה שאתה מספר על הביפג'רקי זה וואו, זה באמת מדהים שיש דבר כזה שהם כאילו מתנהלים בצורה הזאת, הולך ללוחמים, ממש ממש כיף לשמוע שזה דברים שקורים בימים אלו. היה משהו שככה, אתה יודע, אתה כבר כמה ימים מתנהל בצורה הזאת, יש איזה משהו שריגש אותך במיוחד שיצא לך להתנהל מולו?

אלון: קודם כל, אני רואה את כל ההתגייסות של כולם, ואני רואה את כל הרשתות, מה שלא ראיתי באף מבצע שישראל הייתה, את ההתגייסות של כולם ברשתות, אנשים שכאילו זה לא בעולם שלהם, לא מחליפים את הפרופיל, יש להם דגל ישראל, ומראים ועושים ורוצים להראות לעולם, לעזוב גם בעניין הזה של ההסברה, את הנושא הישראלי, ואני חושב שזו העת, זו העת באמת, לא סתם אומר את המשפט מה שהיה, לא שיהיה.

אנחנו רואים את כל מי שגם לא בא לטובתנו, ואנחנו גם נזכור לו את זה. אני כאילו על הפעילות שאני עושה, מאות עוקבים יורדים לי, אבל אני מבין את זה ואני יודע שכאילו, אוקיי, אז כאילו, אלו שירדו אז כנראה שבאמת הם לא היו צריכים להיות שם. אין מה לעשות, צריך לקחת, בזמן אמת צריך לקחת עמדה, אני חושב שאלו שיושבים על הגדר, במהלך ההיסטוריה רואים שזה, הם ההפך, הם אלו שנופלים, והם לא מצליחים. אז אני אף פעם לא חושב שלשבת את זה על הגדר זה נכון. לקחת עמדה ולקחת צד ולעשות את מה שאתה מאמין בו, ואני מאוד מאמין במדינה שלי. אני שירתתי בקרבי, אני חייתי בדרום, אני כל התקופה הייתי, כל הזמן הייתי בעוטף עזה והכול, הייתי שם, המשפחה שלי עדיין שם, אז זה, אני מרגיש כאילו מאוד מאוד, כבר די, כבר זה הגיע, השבת הארורה הזאת זה משהו שכבר זהו, כבר אי אפשר להכיל את זה במבצעים וזה עוד אפשר, אתה אומר אה, אפשר לנשום קצת, זה פתאום עצר את הנשימה, אי אפשר להכיל את האירוע הזה. פה זה, אנחנו כאילו, אני ההפך, אני גם דוחף בהסברה, גם דוחף שכאילו צריך לסיים עם זה כמו שצריך פעם אחת ולתמיד. ולעזור, אני מהבוקר עד הערב אני יוצא החוצה, מנסה לראות איך אני גם מעסיק את עצמי כדי לא להישאב לדבר הזה כל הזמן. וגם להעסיק את עצמי, לראות איך אפשר עוד לעזור, לעשות דברים.

יובל : זה מאוד חשוב, אני איתך בדבר הזה ותשמע, אני חושבת שזה שאתה מעסיק את עצמך, באמת זה גם עוזר לנפש. ימים מאוד קשים, שקשה להכיל גם את כל מה שאנחנו רואים ונחשפים אליו, לי לפחות זאת החוויה. ורק באמת, כאילו מפה יש לי רק להגיד לך שתמשיך עם זה, זה מדהים שיש לנו אנשים כמוך שיודעים לבוא ולרתום את כל מה שעומד, כל הנכסים האלה שאתה מנהל, נכסים דיגיטליים האלה, ולעשות איתם משהו כזה שתורם גם לחיילים וגם לעורף. תמשיך ככה, אני מקווה שלא לעוד המון ימים, מקווה שכן אנחנו נראה את זה מסתיים בקרוב. ותודה רבה לך.

אלון -תודה לך, שיהיה לך לילה טוב.

יובל: תודה.

ביי.

-ביי.

יובל : נמצאת איתי גם הבלוגרית ומנהלת קהילת לא פראיירים (*עדי ברדה*), שמקיימת גם אי המון המון קישורים שתומכים קולינרית במלחמה הזאת. מה קורה, איך את?

עדי: מה נשמע? ימים לא פשוטים.

יובל: וואי, ממש.

עדי: -כן, הרבה מועקה, אבל האמת שיש גם מלא מלא עשייה, וזה ממש ממלא. זה מדהים.

יובל: כן, אני רואה אותך ממש את נונסטופ, כל הזמן מעלה על מישהו שרוצה לשלוח מנות, ומישהו שצריך לקבל, ומי יכול לשנע, ואת ממש על זה, זה נורא יפה לראות, אני בכלל אי מתרגשת מכל מי שמתעסק, אפילו להעלות סטורי זה לנצל את הכוח הזה שיש לנו ברשתות סוף סוף למשהו שהוא אין טוב מזה. אז נורא מרגש. אז באמת רציתי שתתארי קצת את הימים האחרונים, באמת את העשייה הזאת שאת חובה בימים הללו.

עדי: אז בעצם ראיתי כל מיני בקשות כזה לאוכל שחסר בשטח, ואמרתי שאני חושבת שזו הזדמנות ממש טובה לנצל את כל הפלטפורמה, שזה הפייסבוק והאינסטגרם, ואת כמות האנשים שבעצם צורכים את התוכן, ובעצם לנסות לחשוף את זה לכמה שיותר אנשים, כשהבנתי באמת שהחוזקה שלי היא הקשר עם בתי העסק, עם המסעדות, עם הביתי קפה, שהפכו גם הם בעצמם לסוג של חמ"ל, וככה הצלחתי לייצר כל מיני שיתופי פעולה, כל מיני קשרים בין אנשים שצריכים אוכל, בסיסים או שטחי כינוס למיניהם, לקשר אותם לאותם אנשי קשר ששינעו את האוכל, ולחבר בין המסעדות השונות. אז ככה ממש בימים הראשונים זה היה ממש כזה לחבר נקודתית, כשהבנתי שזה כבר מתחיל להיות סוג של ככה ממש מפעל, כאילו יום יום הייתי מדברת, לפעמים אותם בתי העסק שהיו כבר פונים עליי באופן אישי, ואומרים לי תקשיבי כל יום דברי איתנו, שזה היה מדהים ומחמם את הלב לשמוע, שכאילו עסקים מוכנים כל יום לפתוח את, לתת מהסחורה שיש להם בחינם ובאהבה, אז ככה זה ממש הפך להיות מפעל, ואני כאילו ממש הרגשתי שיש פה את החוזקה הזאת של הקהילה, של הבתי עסק שכאילו חשופים לתוכן, כאילו באמת החיבורים האלה הם יצרו שיתופי פעולה מדהימים, אז נראה לי שזה כזה מה שהתעסקתי בו בימים האחרונים, כמובן שהיו גם איסוף של דברים שקשור לציוד, אבל אני חושבת שכמו שאמרתי, החוזקה באמת זה העניין של החיבורים לבתי העסק, אם זה היום שקיבלתי הודעה למפונים שחוגגים יום הולדת, ומעוניינים בעוגה, וככה ישר ניסיתי ככה לייצר את הקשר עם מאפיות, או כל מיני ביתי עסק שונים שאני מכירה, וההירתמות מדהימה, כאילו התגובות שאני מקבלת, ישר כולם קופצים על המציאה, זה ממש מרגש.

יובל: וואו, איזה אופי זה באמת, האמת שראיתי שהעלית, תשמעי, הם עוברים דברים לא פשוטים, אז המעט שאפשר לעשות עבורם, אם זה לחגוג יום הולדת, עם עוגה שהיא נראית ככה מרשימה אפילו, וקצת עושה כזה איזשהו חום בלב, אז באמת מבורך, ופשוט כל הכבוד, תראי, אני לא יודעת מתי הדבר הזה יסתיים, מתי נגיע לאיזושהי נקודה שאנחנו יודעים שרשמית אנחנו באיזושהי שגרה וחוזרים לחיים סוג של נורמליים, אבל לפחות עד שזה יקרה, אז כל מי שמצליח לנצל את הכוח הזה, זה מבורך, ופשוט תמשיכי, כל הכבוד, ממש.

עדי: אמן, וואי, שבאמת רק נחזור לשגרה, תאמיני לי.

יובל: וואי, כן, אני מסכימה גם, אני מוכנה, אני מוכנה שדולב יחזור מהמילואים, ו...

עדי: ולשמות על איזה כוס יין ככה בסבבה שלנו.

יובל: כוס יין, אני רוצה אולי להפסיק להיות גננת, למרות שאין תלונות, כן? אני חס וחלילה לא מתלוננת, ברוך השם, הכל בסדר, אבל כן, אני צריכה לחשוב על פעילויות כבר למחר, עם הילדים, אבל בסדר.

עדי: בהחלט יש לך יצירתיות, אני בטוחה.

יובל: כן, אני צריכה להיות מאוד יצירתית. סתם, אבל הכל בסדר, אנחנו לוקחים את זה, כאילו, כל מה שנאמר פה גם, אתם יודעים, לפעמים אני מוצאת את עצמי ואומרת דברים, ואז אני אומרת, על מה את מתלוננת? כאילו, כל מה שעובר פה זה... אין לי בעיה, אני אהיה גננת גם עוד חצי שנה, אם צריך.

עדי: וואי, לגמרי.

יובל: שאני לא אצטרך, אבל אני מוכנה. טוב, זהו, ברברתי מספיק. תודה רבה ששיתפת, ונפגש בימים הרבה יותר טובים.

עדי: לגמרי, אז באמת בשורות טובות, ומחזקת את כל... באמת, את כל מי שלוחם, ואת כל מי שמפונה עכשיו, ושצריך ככה לאסוף את השברים מכל הדבר הזה, ובאמת, אמן, אמן שנעבור כבר את התקופה הנוראית הזאת.

יובל: אמן, אני איתך.

ביי.

- ביי ביי.

יובל: אני נמצאת עכשיו עם השף אסף שטרן, אחד מהמתנדבים שהם מבשלים יום יום בבית הספר אטיליו. מה הוביל אותך להירתם כל כך לפעילות הזאת?

אסף: קודם כל, לצערי, אני בוגר מלחמת לבנון השנייה, ואני כבר משוחרר, אני כבר בגיל 40, אז ויתרו עליי צבא ההגנה לישראל. אם לא אחרת, סביר להניח שהייתי עכשיו הייתי כבר נרתם למשימה, והמעט שיכולתי לעזור זה בעצם לבשל... אנחנו יותר מתמקדים במשפחות שכולות, ובמשפחות נעדרים, וגם בסוף לחיילים, ואנחנו לקחנו את המשימה דווקא של הקטע של המשפחות. את יודעת, כמו שזה הפתיע את כולם, זה הפתיע אותי, הכמות השבויים שיש, והמשפחות שנותרו חסרות כל, ואת יודעת, הם לא יכולים להכין לעצמם מזון, מי בכלל, הם בכלל לא חושבים, את יודעת, הם בדרך כלל חושבים, אני מתאר לעצמי, רק מה קורה שם, ואחרי כל ההפגזות והכל, ומה זה, ובסוף צריך כן, צריך את המזון בשביל איך שהוא להמשיך להתקיים, וזה המעט שאפשר לעשות גם בשבילם.

יובל: כן.

אסף: זהו, ראינו שלצבא יש המון המון גופים שכבר התחילו לדאוג, והתחילו לשלוח, ואנחנו דווקא לקחנו כרגע את הפן הזה לדאוג למשפחות השכולות.

יובל: באמת שזה יפה, אתה יודע, כשראיתי את זה בהתחלה כשאתם הולכים לכיוון הזה, אז אמרתי וואלה, זה כיוון מאוד נכון, כי הם באמת מגיעים משם בלי כלום, אחרי כל מה שהם עברו, והם עכשיו גם צריכים לחשוב איך ממשיכים את הימים הקרובים לפחות, הם חיים אני מניחה מעכשיו לעכשיו כזה, הם אפילו לא מנסים לחשוב על העתיד כרגע, אז כל הכבוד לכם. מה מכינים לכמויות כאלה של אנשים, כי זה מדובר בהמון אנשים?

אסף: אני אגיד לך מה, אני מסתכל הרבה לוגיסטית, טוב, כבר אני בא בבוקר, אני רואה איזה תרומות הגיעו, אני כאילו עובד מערכתי, אני יודע איזה כמות צריכים להכין, בהתחלה התחלנו ב-200, יום שני עלינו ל-450, והיום אנחנו כמעט על 1,200, שתביני כמה זה הזיה, כאילו מיום ליום זה רק עולה ורק עולה, ובאמת התרומות, אנחנו מקבלים לא מעט תרומות, אז בעצם התפקיד שלי זה, זה קצת מצחיק, אבל זה בסוף לראות איזה חומרי גלם הם הגיעו בבוקר, מהר לנתח אותם לתפריט, מהר לנתח אותם גם לדברים מעניינים, כי זה לא רק אני, יש עוד שפים מאוד טובים שנמצאים איתי, וגם בא לי, בא לי גם לבשל, את יודעת, דברים שזה לא רק תשים, תערבב ותצא, אנחנו עושים ממש, בצל ממולא, ועושים אורזים מיוחדים, ועושים קציצות מגניבות, ולא רק, את יודעת, גם אנחנו בתור השפים רוצים גם לבשל את הדברים שאנחנו יודעים אותם, ושהם גם קצת מורכבים ובישולים ארוכים, שבסוף, את יודעת, מי שיקח את הביס, יבין שגם חשבו עליו, זה גם מאוד מאוד חשוב להיות בתור שף, ולא רק שגר ושכח, את יודעת, אתה תוכל רק לעשות משהו שהוא בתוך סיר, וזהו. אני חושב שהם מרגישים המון את ההשקעה שלך, אם אתה משקיע באוכל, בסוף מרגישים אותו בביס שלך. אז אנחנו באמת, מי שנמצא איתי, כל אחד באמת נרתם, והם רצים על זה, והם עושים את זה, באמת, זה יפה לראות, וזה מאתגר, כל יום אנחנו לא יודעים איזה חומרי גלם יגיעו, אנחנו רק יודעים כמה מנות להכין, ואתה יודעת, כל יום אתה מקבל איזה אתגר חדש, אבל אתה יודעת, אני קטונתי, זה אתגר של לקחת חומרי גלם ולבשל.

יש לנו לוחמים שעוד מעט נכנסים, כניסה קרקעית, ואני יודע מה זה כניסה קרקעית, עם כל האדרנלין, ויש גם פחד מסביב בסוף, ואתה יודעת שאני, קיבלתי את הפקודה שכל חייל רוצה לקבל אותה בסוף, אני קיבלתי לפני לבנון, הפקודה שכל מי שזז ירי על מנת להרוג, ואני מאמין שזה הפקודות שהם מקבלים עכשיו, אז אתה יודעת, זה מחזיר לך, אם אני לא הייתי עושה את זה, אני גם, אתה יודעת, זה די אגואיסטי, אני גם מבשל בשבילי, כי אני לא מפסיק לרעוד עם הרגליים, שאני רואה את זה, ואתה יודעת, מי שהיה הלוחם, וגם אני מדבר עם חברים שהיו לוחמים, כולנו רועדים בבית, כאילו, אנחנו רוצים, מבינה, אנחנו רוצים להיכנס, ואנחנו יודעים שאנחנו כבר לא יעילים לצערי, ולכי תדעי גם, אי אפשר לדעת לאן זה, ויכול להיות שבאמת בסוף כן נקבל צווי 8, בסוף גם מחזירים את, גם חיילים כמונו בסוף, יכול להיות שיצטרכו, מקווה מאוד מאוד שלא, כי זה לא מדובר על חזית אחת, זה כבר יכול להתפתח לשלוש חזיתות, ואני מקווה שלא, את יודעת, הצה"ל הוא חזק, אבל כמו שראינו את ההפתעה, זה די מטריד מה שקרה.

יובל : די מטריד, כן. אתה בימים אלו חווה גם אובדן מאוד מאוד קשה, ובלתי נתפס של מפל אדם ז"ל, שנרצחה ממש כבר בתחילת המלחמה, שהייתה חלק בלתי נפרד מהפעילות שלך היום יומית עוד לפני שהתחילה המלחמה, אני גם יצא לי לפגוש אותה כחלק מהפופ-אפ פחדה שהתחלת במרקט-האוס. איך התחושות, אתה יודע, זה נתן לך מרקש, זה מאוד קשה, איך אתה?

אסף: אני אגיד לך מה, מפל היא הייתה שותפה שלי, ושותפה לעשייה של חצי שנה האחרונה, לכל מה שאני מתפתח, ועכשיו זה הזמן שיצאתי לעצמאות, והיא נכנסה כשותפה שלי בעסקים גם עתידיים כבר, שהיו, בוא נגיד ככה, שכבר התפתחו, בעצם היזמות הראשונה שלנו הייתה הפופ-אפ הזה עם המרקט-האוס, וזה היה, והיא בחורה שהיא היסטרית, כאילו זה היה המאצ' שלי, ואני מדבר על זה, תמיד הדופק שלי עולה, היא באמת הייתה המאצ' שלי, וכל שף יודע, שהכי חשוב זה המנהל מסעדה שלך, וקשה מאוד למצוא מנהלי מסעדה שהם גם מבינים עניין, והם גם יודעים להרגיע אותך, שאם עכשיו יש איזה ביקורת טיפה לא טובה, והם יודעים לשבת איתך בסוף, ויודעים להכווין אותך, ויודעים לדבר, ויודעים להתרגז, ויודעים לסמוך ביחד, והיום בכלל אני מכיר את כל הקולגות שלי, אין כמעט מנהלי מסעדות, ואני כאילו זכיתי בה, והלכנו אול אין ביחד, והיא ידעה לעשות עבודה מטורפת, אני חושב, את אכלת אצלי, והתחושות של כולם שאכלו אצלנו, לא הרגישו שאנחנו בהרצה, הרגישו כאילו מסעדה שעובדת כבר, וכאילו, והיא פשוט כבר משופשפת, וזה המון המון בזכותה, זה המון עבודת פלור, זה לדעת תפריט טעימות, היא ידעה ללמד אותם, תקשיב, היא עשה...

יובל : יש איזה משהו שאני אמרתי לדולב, אתה יודע, הוא בא איתי לארוחה הזאת ואמרתי לו, תשמע, השירות שאנחנו חווינו היום בערב הזה, הוא מטורף, כי אנחנו הגענו בשבוע הראשון, אולי השני, אני לא יודעת, חווינו, היה לנו מלצר שפשוט ידע הכל, כל מרכיב...

אסף: תקשיבי, מפל עשתה מצגת, מצגת, מי עובד ככה? היא באמת הייתה מאדר פאקרית גאונה, היא עשתה מצגת עם כל מנה, כל מנה הייתה תמונה, היו המרכיבים, תקשיבי, היא נתנה עבודה, והיא לא מנהלת מסעדה עכשיו של עשר שנים, היא מנהלת מסעדה של כמה שנים, אבל היא פשוט חרוצה, ובאמת זה, אני זיהיתי את זה מהר מאוד, חטפתי אותה, נתתי לה את כל מה שהיא צריכה בשביל להגשים את עצמה, והיא עשתה את זה בצורה באמת מטורפת, ואני אומר לך, היה לנו עוד מלא יעדים להמשך, וזה, את יודעת, זה פתאום קשה, פתאום אין את ההודעות האלה, אנחנו היינו מדברים איזה, עוד לפני שהיא הייתה מגיעה למשמרת שלוש, ארבע פעמים, וכן, בוא נגיד ככה, שף, בשביל שהוא יהיה מצוין וטוב, הוא צריך שמישהו ינהל אותו מלמעלה, שיהיה לו מנהל מסעדה מצוין וטוב, והיא הייתה פשוט מצוין, כאילו, אני באמת בזכותה המשכתי להיות מה שאני בניתי בקריירה, והיא עשתה את זה פשוט באופן מושלם, כאילו, היא דחפה את זה, והביקורות היו מטורפות, וזה לא בגללי, אני בסוף רק מכין את האוכל, ומי שמגיש לך את האוכל, ומי שמדבר על האוכל, ומי שיודע לדבר את הסיפור שסיפרנו שם, זה רק היא, וזה רק הצוות הפלור המדהים שהיה לי שם, וזה, האמת היא, זה רק בזכותה, כאילו, בזכות פלור חזק, ובגלל זה אנחנו קיימים, אני הבנתי את זה כבר שנים, עברנו בגלל זה המון המון זמן, חיפשתי מישהו או מישהי שתוביל איתי את מה שאני בונה בקריירה, ובוא נגיד ככה, פתרון נותן לך סתירת לחי, כאילו, עכשיו איפה אני אמצא כזה דבר. ברור שאת יודעת, אסור לוותר, ובלה בלה בלה, וזה, ולכל אחד יש מחליף, וכל השטויות האלה, אבל בסוף, את יודעת, זה כאילו, היא גם הייתה חברה, היא הייתה מעבר לרק עסקי, ורק זה, והיא פשוט ממש פרח שזה לא מובן, זה פשוט לא מובן. אני עדיין זה לא נתפס לי, אני כל כך שם את עצמי עכשיו בעשייה, בלבשל כל היום, אני חוזר והילדים,

יובל: עוד לא נפל לך.

אסף: אני מנסה לא, ביום שזה ייגמר, זה כנראה היום שלא יהיה לי למי לסמס, כאילו, יאללה, חוזרים.

יובל: כן.

אסף: כאילו, זה הזה, יאללה, חוזרים, אין מה לי לחזור, אני לא יכול לחזור לבד.

יובל : זה עצוב מאוד, אתה יודע, אני פגשתי אותה בדיוק לערב אחד, ואתה מדבר רגע אחד עם מישהו, והנה, בגלל תופת כזאת ושואה כזאת, אנחנו פשוט מאבדים בן אדם, והוא נרצח, ואנחנו כאילו, איך מתמודדים עם דבר כזה, רק מחשבתית אפילו, עזוב בכלל, הלאה.

אסף: והיא עוד נרצחה, אני לא חושב שאם חלילה הייתה נחטפת או משהו, או את יודעת, זה, הם פשוט לא בני אדם, כאילו, זה, הסצנריו הזה שרץ שאם היא בסוף אולי הייתה חיה והייתה נחטפת וזה, כאילו, המוח כבר לא יודע מה עדיף.

יובל: כן.

אסף: אבל עדיף לעבד, או עדיף שאולי כן יהיה סיכוי? כאילו, זה פשוט הזיה. פשוט הזיה.

יובל : זה באמת הזיה. הזוי שאנחנו בימים כאלו. תשמע, ממש ממש תודה שאתה משתף בתחושות האלה, שאתה עושה עבודה מהממת וכל כך כל כך חשובה. ושלא תצטרך, אני אמרת את זה לכל מי שאני מדברת איתו, על הפרק הזה, שלא תצטרכו לעשות את זה עוד הרבה ימים. ככה שנדע שזה נגמר בקרוב.

אסף: אני חושב, אני יודע שאת משדרת אופטימיות, אבל זה יהיה, לפי דעתי, זה יהיה כאילו מערכה של לא מעט זמן, וצריך בסוף כן למצוא את, איך שאומרים, את הזיק של תקווה, וזה המון תלוי גם במי שמוביל אותנו, אז אני מקווה שקצת יתעשתו שם, ושנוכל להמשיך להתקדם ולכלכל את עצמנו בכבוד ושלא ישכחו את כל המדינה, זה לא רק צפון דרום, יש פה גם מרכז, וזהו, אנחנו נמשיך בסוף לפרוח, לא תהיה ברירה

יובל: שנדע ימים טובים אותנו.

אסף: גם בשביל מפל.

יובל: חד משמעית.

אסף: אין מה לעשות.

יובל : וואו, תודה, אתה יודע שאני מאוד אוהבת אותך גם ברמה אישית.

אסף: גם אני אותך. ושרק תדע ימים, באמת, יותר טובים, יותר רגועים לטרור, כולנו. תודה על ההזדמנות, ואני מקווה שיהיה באמת ימים יותר טובים.

יובל: אמן.

ביי.

יובל : שלום לשפית קונדיטורית נועה עינת. אה, מה שלומך?

נועה: בסדר, ימים לא פשוטים, אבל בסדר.

יובל: זאת פעם ראשונה שגם אנחנו נפגשות פייס טו פייס (Face to face), אמנם לא ממש פיזית, אבל, את יודעת, אני לוקחת מה שנותנים לי. באמת, תראה, אני פניתי אלייך, רציתי שתספרי למאזינים ככה, על העשייה שאתם עושים, את ועוד מתנדבים נוספים, כבר מהימים הראשונים שהתופת הזאת התחילה, ואני באמת ראיתי את הפעילות, וזה נראה מטורף, כאילו, מלא מתנדבים ומלא מנות שיוצאות, וכזה מטבח מאוד פעיל, ואפילו כזה הווי מטורף כזה שעשיתם את החלות, וזה היה נראה באמת, מאמן ממש, אז אני כזה כאילו כבר קצת הורסת לך, אבל אולי תספרי באמת את כל הדבר הזה, כל העשייה הזאת.

נועה: אז אני ביום ראשון הגעתי לקיטשן 94, שזה אחת מהמסעדות שאני עובדת בהן כבר המון המון שנים, מקבוצת המסעדות, והקימו שם מעין ארגון שנקרא נלחמים מהעורף מבשלים מהלב, והוא כל כך מדויק לתקופה שלנו עכשיו, כי באמת כולם נלחמים שם בעורף, אבל אנחנו באנו לבשל כדי לתת להם, וכבר כמעט שבועיים שאנחנו שם, מבין חמש לשבע בבוקר, כמעט כל יום, מוציאים בין עשרת אלפים לחמש עשרה אלף, ולפעמים גם שמונה עשר אלף מנות שמגיעות, זה מערך שלפעמים לא, אני לקח לי שבוע להבין את כל מה שקורה, זה לדאוג קודם כל לתרומות, ולא תמיד יש תרומות, אבל עדיין, לנסות לגייס אותן, ולדאוג לטבחים, ולדאוג לחד פעמי, כי צריך גם לארוז את האוכל בסופו של דבר, וזה לדאוג למתנדבים, שהגיעה כמות מטורפת של מתנדבים, וזה לדאוג גם מיתוג, כדי שלכל בנה יהיה באמת כשר וכולי, וכל מה שצריך מהבחינה הזאת, וזה ארגזים, וזה לוגיסטיקה מטורפת, התחלנו מפתק, ביום הראשון שכתבנו את ההזמנה, חשבנו כזה קטן, נחמד, היום אנחנו עובדים כבר עם מערך הזמנות, שנכנסות אוטומטיות, ונהגים משובצים, וממש מערך מסודר, כאילו זו מינימום חברת הייטק, ולאט לאט גם צריך להעלות רעיונות, אז באמת עשינו ביום חמישי האחרון, הפרשת חלה, שאמרתי מה לא נוסיף לארוכות ביום שישי חלה, אז הכך התחיל, פתאום עשינו 120 ק"ג בצק, בעצם 60 ק"ג קמח, וזה היה מרגש, והבאתי גם רבנית מהממת, וג'קי אזולאי היא חלק מאיתנו, ויש פה צוות, שלפני שבועיים לא הכרנו, לא ידענו מי זה, לא ידענו מה קורה, היו גם ימים של 400 מתנדבים

יובל: וואו, זה מלא,

נועה: מטורף, מטורף,

יובל : וואו, באמת, תקשיבי, זה מטורף ממש

נועה: לי לקח שבוע להבין מה קורה ומה אנחנו עושים, ואנחנו מגיעים לחיילים, ואנחנו מקבלים תגובות בשטח, מחיילים שהם אומרים כל כך חיכינו לטעם של בית, אני מגיעה הביתה כל יום ב-9-10 בלילה, עד שאני לא מוציאה את המנה האחרונה, אני לא מוכנה ללכת,

יובל: שתדעו שהיא באמת היה לנו נורא קשה, היינו כזה, אני זמינה, את זמינה, ואת פשוט היית בטירוף, כאילו אין סופי,

נועה: כן, אנחנו מנסים להגיע לכמה שיותר אנשים, ופתאום גם חוץ מחיילים, מתווסף כל העניין של המשפחות שפינ אותם, אם זה למלונות, אם זה לבתים, אם זה לכל כך הרבה מקומות, צריך להגיע לכולם, וכל פעם, אנחנו מקבלים עוד ועוד פניות, מאנשים שבאמת, אין להם אוכל, וזה מתחיל מזה, שבימים הראשונים עשינו רק אוכל, והבנו פתאום שגם אין להם תחתונים, ואין להם גרביים, ואין להם משחת שיניים, ואין להם מים, שזה כאילו איך הם יכולים להילחם בכלל בלי מים. אז אנחנו כל פעם קיבלנו עוד ועוד תרומות, וגם המשכנו לציציות, ולתפילין, ולתהילים, ודברים שיכולים לחזק אותם גם בשטח, חוץ מהאוכל. ויש שם צוות שהוא באמת מטורף.

יובל: וואי, איזה מדהים, מרגש ממש, ריגשת אותי, אתה יודעת, אני עושה את השיחות האלה כבר כמה ימים, וזה ממש מרגש לשמוע. אתה יודעת, אתם באמת שולחים המון המון משלוחים, המון המון מנות לאנשים שצריכים, ואפילו לפעמים קצת מפנקים, הייתי אומרת, שזה נחמד, תמיד זה כיף להגיע לאיזה חייל שהוא ככה קיבל אקסטרה, והוא נהנה מזה, שזה מדהים. יש איזה סיפור, או איזה משהו שממש ריגש אותך כמה ימים האלה שאתם מנהלים את הפרויקט הזה?

נועה: אני יכולה להגיד שיש איתנו לא מעט מתנדבות, שהן אימהות, שהילדים שלהן בשטח, והן באות כל יום, 12-14 שעות, והן מכינות אוכל, והן לא כל יום באות עם הבקשה הזאת, אבל יש לנו איזה יום אחד בשבוע, במיוחד לקראת שישי, רביעי, חמישי, שישי, שהן מבקשות שנשלח גם לילדים שלהן אוכל.

וזה יכול להיות הדברים האלה קטנים, כי בסוף אנחנו מוסיפים להם גם עוגיות, ולתת להם יותר הרגשה של בית, יותר הרגשה של משפחה, ואת מקבלת שיחות טלפון, מחיילים, שהם באמת יכולים להגיע למצב שהם בוכים לך בטלפון, כי הם אומרים, אנחנו מתגעגעים הביתה, לא אכלנו כבר כמה ימים, ואתם החזרתם לנו לרגע לרגע את התחושה שאנחנו בבית, שאנחנו קרובים לאנשים שלנו, אנחנו מוסיפים על כל סנדוויץ' ועל כל מנת אוכל פתק שילד כתב, או צייר, או יש לנו את כל הילדים שגם הם בחופש, ופתאום באמצע החיים, אני לא זכרתי מלחמה, חוץ מהמלחמה הזאת שאנחנו קרובים כרגע וטיפה צוק איתן, לא חוויתי יותר מדי מלחמה שאני יכולה להגיד שאני זוכרת, והם פתאום מרגישים חלק, הם מציירים ציורים, הם כותבים להם, תחזרו בשלום, אנחנו אוהבים אתכם, תודה שאתם שומרים עלינו, וכשחיילים מקבלים את הפתק הזה, זה שווה להם כל, זה נותן להם את החוזק להמשיך ולהילחם עוד ועוד כדי לשמור בסופו של דבר על כולנו.

יובל: וואו מדהים, באמת. איזה יופי, וואו איזה חשיבה, עד לפרטים באמת הכי קטנים.

נועה: משתדלים

יובל: כן, האמת שתראי, גם הילדים צריך איכשהו לתקשר להם את זה בצורה בריאה, ואולי זה משהו שגם מכיר עליהם להבין רגע מה קורה פה במדינה שאנחנו כל כך נסערים לגביו, שאני אישית מאוד נמנעת מלחשוף את הילדים שלי למה שקורה, כמה שיותר נורמליזציה, ואת יודעת, גם זה בגבול מסוים, וזה נחמד, זה נחמד שאתם ככה נותנים להם להיות חלק, אבל מה, מקום החיובי של העשייה הזאת, מדהים. וואי איזה כיף ששיתפת.

נועה: הם ממש נותנים להם חלק.

יובל: ממש ממש כיף ששיתפת, ואת יודעת, זה בסוף יש מקומות שהיו יותר אופטימיים, יש מקומות שפחות, וזה מרגיש לי ככה איזשהו שיתוף מאוד מאוד אופטימי שנותן קצת אור למאזינים. כל אחד מתישהו יאזין לזה, אני בטוחה שזה יהיה לו כזה... מרגש.

נועה: כן, אני חושבת שתקופה לא פשוטה עוברת על כולם, אבל בסוף אנחנו מבינים ורואים בימים האלה כמה שהעם שלנו, עם כל הבלאגן, כמה אנחנו מאוחדים, כמה אנחנו יודעים לתת. אני בימים הראשונים הייתי בעלם...

אנשים באים ושואלים מה חסר, אני הולכת לסופר, קונה. מה חסר, אני מביא, וזה כאילו אמרתי כמה נתינה יש פה, יש אנשים שלא עובדים כבר כמעט שבועיים, ובאים כל יום כדי להוציא אוכל ולדאוג לאנשים אחרים. וזה באמת באמת מרגש. אנחנו שמחים שיש לנו את הזכות לעשות את זה. אנחנו לא עמותה, אנחנו ארגון שקם ברגע. כולם אנשים פרטיים, ואתה מבין כמה לאנשים אכפת, וככה אני חושבת שאנחנו פשוט העם הכי חזק שרק יכול להיות.

יובל : וואו לגמרי. מה הצפי באמת לימים הבאים? זאת אומרת יש דיבור על זה שהיוזמות הולכות ועכשיו קצת יותר מתאזנות כאילו גם התרומות מתחילות להיות יותר מאוזנות, פחות כזה לשלוח כסף לכל לינק.

אני הייתי בימים הראשונים, שימי פה 15 שח ושמתי, שימי פה, לא עניין אותי כל כך איזה לינק אני נכנסת.

נועה: אז קודם כל כרגע אנחנו במצב שאנחנו כל הזמנה שנכנסת מתקשרים מבדים למי האוכל הולך כי יש המון חיילים שיש להם בבסיס אוכל והם לא רוצים לאכול במטבח של הבסיס אנחנו כמובן לא נותנים להם את העדיפות, אנחנו נותנים את העדיפות כרגע, לא כמו שקרה עד עכשיו לחיילים שהם נמצאים בשטח, בלי מטבח בלי שום דבר, האוכל נאכל באותו יום יום למחרת, כבר אין להם אוכל, אנחנו מנסים לתת כרגע יותר להם ולצמצם טיפה את הכמויות אם היינו על 18, אם היינו על 15 בסופו של דבר כמו שאמרתי אנחנו אנשים פרטיים, זאת אומרת אם אין תרומות מאנשים כדי להמשיך הדבר הזה לקרות בין אם זה הבעלים של העסק שנותן, בין אם זה הספקים שלנו שמנסים לתת, אז המטרה לצמצם לאט לאט את הכמויות להגיע לאנשים שבאמת באמת אם אנחנו לא נשלח להם לא יהיה להם אוכל.

כרגע אנחנו ממשיכים, אני יכולה להגיד שאנחנו כל יום מסתכלים על התרומות כדי להבין ימין והשמאל, להבין כמה אנחנו עוד יכולים להמשיך כל יום כזה עולה המון המון המון המון כסף חוץ מהאוכל, יש פה מערך שלם, שמסעדה שעוצרת גם את כל מסביב של הנהגים הכל, אז אנחנו ממשיכים יחסית יום ביומו אבל כרגע אנחנו בשבוע הקרוב עוד חזקים בתקווה שייכנסו התרומות שנצליח גם לעשות יותר אם זה עוד חלות לשבת, אנחנו מספרים להם לפעמים עוגות ועוגיות, אז דברים כאלה הוצאנו כשרות רבנות מאוד מאוד מהר כדי לתת באמת את האופציה לכל החיילים, לאכול את האוכל זה משהו שהיה מאוד מגבלה מאוד גדולה בהתחלה.

יובל: איך באמת מוצאים, אתה יודעת דיברתי כבר עם רז רב הוא סיפר קצת על הכשרות שלהם, איך זה היה אצלכם התהליך? תוכלי לספר על זה קצת?

נועה: אז יש לנו כשרות צוהר, מאז ומתמיד כמעט כל עסקים של הקבוצה היו בכשרות צוהר, אז זה טיפה יותר קל, כי כן יש משגיחים, אנחנו כן הולכים כל הזמן לפי מה שצריך יש הפרדה מאוד גדולה בין גם כלים ובאמת הכל אין אצלנו חלבי בכלל בקבוצה זאת אומרת אנחנו רק בשרי, רק פרו אז זה טיפה היה יותר קל יש לנו משגיחים כל היום, גם כשהיינו בקבוצה, אז כל היום היה פה משגיחים שבדקו וככה הכל אז זה הלך יחסית מהר, אבל מאוד התרגשנו שזה בא כי הבנו שאנחנו יכולים להגיע לאוד יותר חיילים, עד עכשיו היינו טיפה בצמצום בגלל צוהר והיינו צריכים לוודא כל דבר, אנחנו יודעים שעכשיו הדלתות נפתחו יותר ונוכל לתת גם יותר החוצה

יובל: מדהים, איזה כיף שזה ככה מסתדר ממש תודה, באמת ששיתפת ושאת מתנהלת בעשייה הזאת זה גם בסופו של דבר, יש מלא יוזמות, כל היוזמות האלה, בסוף אנשים מתנדבים גם לעבוד בהן את כל השעות האלה וזה לא מובן מאליו, גם אם זה נראה קצת כאילו כבר התרגלנו, זה לא מובן מאליו, אז כל הכבוד לכם, ושתמשיכו כמה שתצליחו להתמודד עם התרומות ועם הבקשות שעולות כל יום זהו, מה אני אגיד לך

נועה: שניפגש באירועים שמחים יותר

יובל: וואו לגמרי אירועים שמחים יותר, נשים את הזום בצד –

נועה: כן לגמרי וצריך כבר מעבר

יובל: אני מסכימה. טוב ותודה רבה ותמשיכו

נועה: תודה לך תודה לך

יובל: ביי ביי

יובל: עד כאן פרק נוסף של מנות קרב אנחנו נהיה עם עוד פרק שבעצם ייצא גם כן בקרוב שגם בו אנחנו נדבר עם עוד פרק של קולינריה נדבר באמת על המצב חלק יהיה אופטימי, חלק פחות אנחנו נזרום לאט לאט עם כל מה שבעצם יעלה בשיחות הללו אז ניפגש


 

7 views0 comments

Comments


bottom of page