התשובה עם דורון פישלר - הירו

הסיפור על הירו אונודה ומלחמתו חסרת הפשרות נגד אמריקה, הג'ונגל והמציאות.

---

‏תאריך עליית הפרק לאוויר: 03/02/2026.

‏[חסות]

‏קריינות: רשת "עושים היסטוריה".

‏היה פעם מוכר ספרים יפני אחד. הוא היה בן 60 בערך ופעם באו אליו אנשים לחנות ו… אה, תכלס אני לא יודע איך זה באמת קרה [מגחך] אבל משהו בסגנון הזה בטוח קרה. [מוזיקת רקע] הם באו אליו ואמרו לו "אתה טנגוצ'י?" והוא אמר "כן", והם אמרו לו "אנחנו צריכים אותך. יש דבר שאתה היחיד בעולם שיכול לעשות. אנחנו ניסינו כל דבר אחר". וכשהם סיפרו לו למה - [מגחך] טוב, זה סיפור מטורף.

‏הסיפור שאני רוצה לספר לכם הוא לא הסיפור על מוכר הספרים, הוא הסיפור של הירו, זה סיפור שיכול להיות שאתם כבר שמעתם, או יותר נכון זה סיפור שיכול להיות ששמעתם עליו כי הוא תכלס די מפורסם. הוא מאוד מפורסם ביפן, אבל רוב הסיכויים שאם אתם שמעתם עליו, אתם שמעתם את ה… את הכותרת, את הפואנטה. אתם בייסיקלי שמעתם את הסוף. אבל כשאתם שומעים רק את הסוף אתם לא באמת מכירים את הסיפור. זה כאילו שמישהו יגיד לכם "היי, אתם מכירים את הסרט הזה עם ברוס ויליס, שבסוף מתברר שהוא כל הזמן היה…?" אתם יודעים, זה לא אותו דבר כמו באמת לשמוע את הסיפור. ואני חושב שיותר מעניין לשמוע את הסיפור מההתחלה.

‏אני דורון פישלר, זאת "התשובה", זה פרק סיפור ותכף הסיפור של הירו.

‏[חסות]

‏[מוזיקת פתיחה]

‏[בקול סמכותי] "הקשב! [תופים צבאיים] קרא את הפקודות שלך. אחד - מפקד חיל המצב באי לובאנג יפרוס יחידות נוספות ויכין את השטח ללחימת גרילה. קצין חניך סגן הירו אונודה נשלח לפקד על פעולות הגרילה. שתיים - המשימה הראשונה של כוח הגרילה היא להשמיד את שדה התעופה בלובאנג ואת הרציף שעל החוף ולהמתין לכוח התקיפה היפני שיגיע בהמשך כדי לכבוש את האי מחדש. שלוש: יכול להיות שאתם תהיו לבד. [תיפוף צבאי מסתיים] יכול להיות שתישארו בטבע הרבה זמן. אולי זה יקח שלוש שנים, אולי זה יקח חמש שנים. אם תצטרכו לחיות על אגוזי קוקוס, תחיו על אגוזי קוקוס. אבל מה שלא יהיה, אנחנו נגיע בסוף לקחת אתכם. כל עוד יש לך אפילו חייל אחד, תפַקֵד עליו. בשום אופן אתה לא מורשה להרוג את עצמך".

‏והירו אונודה אמר "כן, המפקד!"

‏זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלו שהוא שמע בכלל על האי לובאנג.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלה היו הימים האחרונים של שנת 1944 והמצב של יפן היה לא טוב. יפן הייתה בצד הלא נכון של מלחמת העולם השנייה. יפן לא הייתה סתם יפן אז, היא הייתה האימפריה היפנית, ובשנים שלפני כן היא כבשה חלקים גדולים ממזרח אסיה והאיים שלידה. היא כבשה את הפיליפינים, היא כבשה את קוריאה ואינדונזיה ועסקה בכיבוש ברוטלי של חלקים מסין, והיא כרתה ברית עם גרמניה הנאצית שניסתה לעשות בערך את אותו הדבר בצד השני של העולם. זה נראה כמו רעיון טוב בזמנו. התברר שזה לא היה רעיון טוב.

‏בנוסף היא הצטרפה למלחמה נגד ארצות הברית כשתקפה בפרל הרבור, וגם זה נראה כמו רעיון טוב בזמנו והתברר כרעיון מאוד לא טוב, כי עכשיו הם היו במלחמה בו זמנית נגד ארצות הברית וסין. והם הפסידו. בסוף 1944 הם היו בתהליך של להפסיד קשות במלחמה הזאת. האמריקאים כבר השמידו את הצי היפני כמעט לגמרי וגם ביפן עצמה כבר ידעו שהמלחמה הזאת לא הולכת טוב בשבילם.

‏הרבה מדינות אחרות בשלב הזה של המלחמה היו כבר נכנעות, אבל יפן, בייחוד יפן של אז, לא הייתה הרבה מדינות אחרות. יפן היא יפן.

‏יפן היא המדינה של הסמוראים, אלה שאצלם נאמנות היא ערך חשוב הרבה יותר מהישרדות. יפן היא המדינה שכשלמטוסים שלה נגמרות הפצצות, הטייסים שלה הופכים את עצמם, עם המטוסים שלהם, לפצצות. יפן היא המדינה שבה אם חייל נופל בשבי ואז משתחרר, כשהוא מגיע הביתה עושים לו משפט צבאי על הפשע של ליפול בשבי והעונש של זה הוא מוות. ולמרות שבדרך כלל הם לא באמת מבצעים את העונש הזה, כי הם היו צריכים את החיילים שיש להם, ההשפלה והבושה של אדם שהעז לחזור חי מקרב במקום למות מות גיבורים הייתה כזאת שהוא היה מת חברתית בכל מקרה.

‏יפנים אמיתיים, בקיצור, לא נכנעים! שתי האפשרויות הן לנצח או למות.

‏[מוזיקת רקע יפנית]

‏ועכשיו, כשהאפשרות הראשונה נראתה פחות סבירה, התעמולה הממשלתית התחילה להכין את הציבור לאפשרות השנייה. מי שחיו ביפן באותו זמן שמעו הרבה מאוד פעמים בתקשורת, בפרסומות, בהכל, את הביטוי "איצ'יוקו ג'יוקוסיי", שזה בתרגום ישיר "100 מיליון תכשיטים שבורים", אבל המשמעות של זה היא 100 מיליון יפנים מתים. כלומר, אנחנו נילחם עד היפני האחרון. אין דבר כזה להיכנע. אם כל החיילים ימותו, אז הנשים והילדים ילחמו עם מקלות במבוק עד שלא יישאר מי שיילחם. כניעה היא לא אופציה.

‏זאת הייתה המדינה שבה נולד וגדל הירו אונודה. כמו כל הגברים היפנים הוא גויס לצבא גיוס חובה בגיל 20 והוא עבר אימונים. האימונים בצבא היפני היו כאלה שהם כמובן קיצוניים וקשים הרבה יותר ממה שעוברים חיילים ברוב הצבאות בעולם, כי המטרה היא שהחיילים יפחדו מהממונים עליהם יותר משהם מפחדים מהאויב. והירו, התברר, היה טוב בזה. הוא התקדם לקצונה, הוא עבר כמה קורסים מיוחדים. בין השאר הוא נבחר לתוכנית סודית שאימנה חיילים לפעול מעבר לקווי האויב, לאלתר, למצוא פתרונות, למצוא איך לחיות ממה שיש בסביבה.

‏ועוד אחד מהדברים שאימנו אותם בתוכנית הזאת זה לפקפק בהכל. לאסוף את כל המידע, כן, להאמין לו - לא. משום שתמיד יכול להיות שתהיה מלכודת, האויב תמיד מנסה להטעות אתכם. אל תאמינו לו.

‏הירו עבר את האימונים האלה באופן מזורז כי, טוב, הייתה מלחמה. יפן הייתה צריכה בדחיפות את כל החיילים שיש לה, והוא היה בן 23 כששלחו אותו בפעם הראשונה לתעסוקה מבצעית בפיליפינים.

‏זה היה מאוחר מדי בשביל להציל את הפיליפינים. היפנים עדיין שלטו בפיליפינים באופן עקרוני, אבל זה היה די ברור שזה זמני, כי האמריקאים הולכים להגיע והם הולכים לקחת את האיים האלה, כי ליפנים פשוט אין איך לעצור אותם בשלב הזה. אבל מכיוון שהיפנים לא נכנעים, היה דבר שהם עשו בכל מיני מקומות, גם במקומות שהם נסוגו מהם, הם השאירו בכוונה חיילים בשטח. כוחות גרילה שיעלמו בשטח כמו נינג'ות, שיתחבאו מאחורי קווי האויב וימשיכו לעשות לו חיים קשים מאחורה. וזה מה שהירו אונודה נשלח לעשות. הירו נחת בלובאנג יומיים לפני ראש השנה של 1945.

‏[מוזיקת רקע רגועה]

‏יש אלפי איים בפיליפינים, חלקם גדולים, חלקם קטנים. לובאנג הוא בהחלט לא אחד החשובים. זה אי קטן, 20 קילומטר לאורך ופחות מ-10 קילומטר לרוחב. היו בו כמה כפרים קטנים עם כמה אלפי אנשים, שבו המקומיים עסקו בחקלאות, בעיקר גידלו בננות ופרות. אבל חלק גדול מהאי הוא ג'ונגל, הוא מכוסה בהרים שמכוסים ביער טרופי צפוף.

‏וחוץ מזה היה שם בסיס יפני, עם כמה חיילים יפנים ותיקים ועייפים שרק רצו לחזור כבר הביתה, או כמו שהירו כינה אותם - חבורה של מטומטמים עצלנים שאין להם מושג איך לשרוד. מכיוון שלובאנג הוא לא מקום מאוד מרכזי או חשוב, החיילים שם חשבו וקיוו שהמלחמה פשוט תעבור לידם.

‏ההוראה של הירו הייתה להפוך את היפנים שמוצבים שם לכוח גרילה ולפוצץ את הרציף. אבל לא הייתה לו סמכות מעל המפקדים שלהם, שלא כל כך רצו לעשות את זה, כי הם אמרו "אבל אם אנחנו נפוצץ את הרציף אז לא יהיה לנו איך לעלות על הספינה שתיקח אותנו הביתה". הירו אמר "לא תבוא ספינה שתיקח אתכם הביתה, אתם הולכים להישאר פה באי". והם אמרו "כן, אבל אולי היא כן תבוא".

‏הירו גם ניסה לפקח עליהם, צריך להזיז את כל הציוד וכל האספקה וכל המזון פנימה מהחוף אל פנימה אל ההרים, כדי שיהיה לנו ציוד שם אחרי שהאמריקאים יבואו ויכבשו את האי. אבל הם עשו את זה בחצי כוח והם הביאו רק קצת מהאוכל, כי… מה הקשר עכשיו? מה יש לאמריקאים לחפש פה בכלל? אולי הם לא יכבשו את האי? ואז האמריקאים הגיעו וכבשו את האי.

‏[מוזיקת רקע אלקטרונית ורעמי תותחים]

‏כלומר, קודם כל הם הפגיזו לו את הצורה. מטוסים שהטילו עליו פצצות ותוך כדי זה הפגזות מתותחים מספינות, כאילו ים של אש. חלקים גדולים מהאי נכתשו והיפנים היו בשוק של מאיפה יש לאמריקאים בכלל כל כך הרבה נשק לבזבז עלינו?! הבסיס היפני פשוט נמחק מהמפה, ואחרי ההפגזה האמריקאים הגיעו בהמוניהם ופשוט לקחו את האי בלי התנגדות ממש. הרבה מהיפנים נהרגו, אלה שלא נהרגו ברחו להרים, כמובן.

‏הם היו כוח קטן ומבולבל ולא מאורגן ועם מעט נשק, ולא הייתה להם שום יכולת להתמודד עם הכוח האמריקאי. בערך 30 או 40 חיילים יפנים, זה מה שנשאר, והם כולם התחבאו בג'ונגל. זה לא היה קמפינג בשביל הכיף. [רחשי טבע] ליפנים לא היו אפילו אוהלים, ואילו היו להם הם לא היו משתמשים בהם, כי כל רגע יכולים להגיע חיילים אמריקאים שמחפשים אותם או מטוסים שיפגיזו אותם והם לא הולכים להגיד להם "רגע שנייה, אני רק מקפל את האוהל". אז את המעט שהם ישנו, הם פשוט ישנו בחוץ. הם העבירו את הלילה בין העצים. ואת הלילה הבא גם. וגם את הלילה שאחר כך. לא הייתה להם שום דרך לצאת מהאי. אפילו אם היו מגיעות ספינות, האמריקאים ישבו על הרציף והם היו יורים בהם ברגע שהם היו מוציאים את האף מהיער. לכן הם פשוט היו תקועים ביער יום אחרי יום אחרי יום. כלומר, בין אם הם רצו או לא רצו להפוך לכוח גרילה, עכשיו לא הייתה להם ברירה.

‏הירו היה היחיד מביניהם שהיה לו איזשהו אימון או ידע בהישרדות ביער, ואת היכולת לרטון כל הזמן "אבל אמרתי לכם שזה יקרה ואתם לא הקשבתם לי". אבל יותר ממה שהציק לו להיות בג'ונגל, כי בשביל זה הוא נשלח לשם, מה שהציק לו היה העובדה שהוא לא הספיק להשמיד את הרציף, או את מסלול הנחיתה, לפני שהאמריקאים הגיעו. כלומר, במשימה הראשונה שלו הוא נכשל. והכישלון הזה היה אולי מספיק בשביל לעשות סֶפּוּקוּ, רק שהוא קיבל הוראה מפורשת לא לעשות את זה.

‏האמריקאים ידעו שיש יפנים שמתחבאים ביער והם עשו סיורי חיפוש, והיפנים הגיעו בשלב מוקדם למסקנה שאם הם יהיו כולם ביחד זה מסוכן מדי. זו קבוצה גדולה, זה בולט, האויב ימצא אותם ויכתר אותם או יפציץ אותם, ולכן הם התפצלו לקבוצות קטנות שכל אחת מהן מצאה מקום אחר להתחבא בו. הירו היה בקבוצה עם עוד שלושה חיילים, הם היו קוזוקה [דינג], שימדה [דינג], אקאטסו [דינג] ואונדה. [דינג]

‏האמריקאים המשיכו לחפש אותם, אבל למצוא אנשים בודדים בג'ונגל זה מאוד קשה. זה נכון שהאי לא גדול, השטח שלו הוא כמו… בערך הכנרת נגיד, אבל ג'ונגל זה מקום שקל להתחבא בו. [רחשי טבע] יש הרבה מאוד עצים לעמוד מאחוריהם. להתחבא בג'ונגל זה קל. לחיות בג'ונגל זה עניין אחר.

‏לא היה ממש מחסור במים כי זה היה אי טרופי, היו המון נחלים עם מים טובים, בעיקר אם עולים למעלה בהרים קרוב למקור של הנחלים לפני שכל חיות היער משתינות בהם. אוכל זה עניין אחר. היה להם את האוכל שהם החביאו מראש, שזה בעיקר אורז. לבשל הם יכלו רק בלילה כמובן, כדי שהעשן לא יסגיר איפה הם נמצאים. ומכיוון שקשה לחיות רק על אורז, הם מדי פעם הגיחו מהיערות לשדות של המקומיים כדי לגנוב בננות, או, אם הם היו ממש נועזים, לגנוב איזו פרה בשביל הבשר.

‏כמובן שכל גיחה כזאת הייתה מסוכנת, כי זה לא רק מהאמריקאים שהם היו צריכים להתחבא. האיכרים הפיליפינים, התושבים של האי, הם לא היו אוהדים גדולים של היפנים והם שמחו לראות את האמריקאים שם והם בהחלט היו מדווחים להם אם הם היו רואים אותם. או שלא, אבל אי אפשר לדעת. אז הם ברחו והתחבאו גם מהאמריקאים וגם מהפיליפינים באותה מידה.

‏בלובאנג אין ממש חיות טורפות, ככה שלא ממש היה חשש שיטרוף אותם נמר או משהו, אבל כן היו בג'ונגל נחשים גדולים, עכברושים, המון, חרקים, יתושים ובעיקר נמלים. המון נמלים. נמלים בכל מקום. איפה שאתם לא יושבים - נמלים. אבל אולי הדבר הכי גרוע היה הגשם.

‏[קולות גשם] אחרי שהם התחבאו בג'ונגל כבר חמישה חודשים, בערך ביולי התחיל לרדת גשם ולא הפסיק במשך שלושה חודשים. או לפחות ככה זה הרגיש. העונה הגשומה שם הייתה עונה גשומה [מגחך]. הם ניסו לבנות איזה מחסה או משהו, אבל לא היו להם חומרים לזה ושום דבר לא באמת עמד בעוצמה של הגשם. היו כמה מערות קטנות באי שהם היו בהן מדי פעם, אבל הם לא רצו להישאר שם באופן קבוע כי זה מסוכן, כך שבגדול, כשיורד גשם אתם פשוט נרטבים ונשארים רטובים. כמו שאמרתי, זה לא היה קמפינג כיף כל כך.

‏באחד מהסיבובים באי, הירו והחברים שלו מצאו עקבות של חיילים אמריקאים שעברו שם וליד העקבות היו עטיפות של מסטיקים, והירו איבד את זה! "מסטיקים?! יש להם מסטיקים! הם חיים כל כך בנוחות שהם שולחים לחיילים שלהם מסטיקים, בזמן שאנחנו אוכלים אורז בן שנה עם נמלים".

‏[קולות הגשם מסתיימים] הגשם הפסיק באוקטובר, כשהם היו כבר שמונה חודשים ביער. ואז [מטוס חולף] יום אחד מטוס קטן טס מעל הג'ונגל והתחיל להפיל עליהם לא פצצות - אה… ניירות. עכשיו, זה לא רעיון חדש, לפזר כרוזים, ניירות, מעל האויב זה פרקטיקה ישנה, עושים אותה הרבה בהרבה מלחמות, עושים את זה עד היום כשרוצים להעביר מסר, בדרך כלל לאוכלוסייה אזרחית. בדרך כלל עושים את זה במקומות צפופים, לא על קבוצה קטנה ורעבה של יפנים רטובים. על הכרוזים הראשונים שהם מצאו היו כתובים שני משפטים פשוטים ביפנית "המלחמה נגמרה ב-15 באוגוסט. רדו מההרים". כמובן שאף אחד מהם לא האמין לזה. כאילו, במקום שהם יתאמצו לתפוס אותנו, עכשיו הם חושבים שאנחנו פשוט נבוא אליהם כי הם מספרים לנו שהמלחמה נגמרה. אם המלחמה נגמרה, למה אתם ממשיכים לירות בנו? אף אחד לא קנה את זה.

‏קצת אחר כך פוזרו עוד פעם כרוזים, אבל הפעם היה להם יותר תוכן. זה היה נייר עם הסמלים של הצבא היפני והכותרת "פקודת כניעה" - "הגנרל יומשדה, בהתאם לפקודה קיסרית ישירה, מצווה על כל הכוחות היפנים להיכנע. עם הכניעה אתם תקבלו טיפול הולם והובלה חזרה ליפן". זה נראה רשמי, אבל לחיילים היפנים היו ספקות. כמה מהם הצביעו על שגיאת כתיב שהייתה בכרוז, וכאילו, הגנרל יומשדה יודע יפנית.

‏היו שם גם כמה ניסוחים שנראו להם קצת מוזרים. מה זאת אומרת "בהתאם לפקודה קיסרית ישירה"? אף אחד מהם לא שמע אף פעם על פקודה קיסרית ישירה. הקיסר הוא חצי אל. הוא לא מסתובב בצבא ונותן פקודות ישירות לכולם. להגיד שמשהו הוא פקודה ישירה מהקיסר, זה כמו להגיד שזאת פקודה מזאוס.

‏אבל מעבר לזה היה דבר שלגמרי הסגיר את העובדה שזה היה זיוף אמריקאי וזאת הייתה הכותרת, "פקודת כניעה". הירו אמר "טוב, האמריקאים התאמצו קצת יותר הפעם, אבל הם עדיין לא יודעים שום דבר על יפן ועל יפנים! הם לא יודעים שפקודת כניעה זה בדיוק מה שהגנרל לא יוציא לעולם, כי יפנים לא נכנעים!".

‏[מוזיקת רקע]

‏אבל הכרוזים האלה המשיכו להגיע. האמריקאים הפגיזו אותם [מגחך] בכרוזים שהמשיכו לטעון בתוקף שהמלחמה נגמרה בכלל וזה התחיל להישמע קצת יותר משכנע כשנגמר האורז. הם היו כבר שנה שלמה בג'ונגל, שנה של נמלים ועכברושים ורטיבות וחושך. וכשבנוסף לכל זה האורז של חלק מהקבוצות פשוט נגמר, היו כאלה שפשוט ויתרו וירדו מההרים ונכנעו. כי גם אם הם לא האמינו שהמלחמה נגמרה, בשלב הזה הם אמרו "אוקיי, אז האמריקאים יקחו אותנו בשבי. מה שלא יהיו התנאים אצלם בשבי, זה יותר טוב מזה. לפחות יהיה אוכל".

‏וכמה ימים אחרי שהם פרשו, כמה מהם חזרו לג'ונגל ביחד עם משלחות חיפוש וצעקו לחברים שלהם "חבר'ה, הם צדקו! המלחמה נגמרה! אף אחד כבר לא מחפש אתכם חוץ מיפנים שרוצים להחזיר אתכם הביתה. צאו מהיער!". והירו אמר "בוגדים פחדנים. בגלל זה אסור להיכנע. עכשיו האויב מנצל אותם כדי לתפוס אותנו. איזו בושה. אנחנו לא הולכים להקשיב לבוגדים האלה". אבל האמת שזה עבד, כי יותר ויותר מהיפנים השתכנעו ועזבו וירדו מההרים.

‏באביב השני שלהם באי, היחידים שנשארו ביער היו הרביעייה של הירו קוזוקה [דינג], שימדה [דינג], אקאטסו [דינג], אונודה [דינג]. הם היו ארבעת החיילים היפנים היחידים שנשארו בלובאנג.

‏[מוזיקת רקע]

‏שימדה היה המבוגר מביניהם, הוא היה בן 31 והוא היה היחיד שהיה בעל משפחה. הייתה לו אישה וילדה וכשהוא עזב, אשתו הייתה בהיריון עם הילד השני, או ילדה, הם לא ידעו. אקאטסו לעומת זאת היה החלש מביניהם. הוא היה קטן וחלש פיזית והתלונן הרבה ולא היה באמת חלק מהקבוצה שלהם בהתחלה, הוא פשוט הסתפח אליהם באיזה שלב, והם השתדלו לתת לו את המשימות הקלות יותר ועדיין, הוא זה שהיה באופן קבוע מפנטז על שיבה הביתה.

‏לארבעה אנשים לבד בג'ונגל קל יותר להתחבא מאשר עם 30, הם גם צריכים הרבה פחות אוכל. אבל עד שהגיעה שוב העונה הרטובה ושוב התחיל הגשם, כל האורז שהיה להם כבר נגמר מזמן והם היו צריכים לשרוד על מה שהם מצאו באי. היו מטעי בננות ולא היה מאוד קשה להגיח לרגע לקחת כמה בננות ולחזור, אבל הבננות לא תמיד היו טריות. כדי שיהיה להם מה לאכול הם פרסו את הבננות הבוסרות לפרוסות, עם הקליפה, והרתיחו אותם ובישלו אותם ויבשו אותם והפכו את זה למין בצק בננה שהיה מאוד מגעיל אבל אכיל.

‏והם גם ירדו לקחת פרות אבל זה היה נדיר. הירו דאג להקציב מנות קטנות של בשר, ופרה אחת מספיקה לארבעה אנשים להרבה זמן. וכמובן שכל גיחה כזאת הייתה מסוכנת. הם מאוד השתדלו לא להראות על ידי אף אחד בדרך כלל. מדי פעם בכל זאת הם נתקלו במקומיים ואז הם היו מפחידים אותם, הם היו יורים באוויר. להירו ולשלושת האחרים עדיין היו איתם הרובים שלהם, שהם המשיכו לנקות ולטפל בהם כל יום, וגם כדורים. היה להם מאגר תחמושת אבל מלאי מוגבל, אז הם חשבו טוב טוב על כל כדור. בדרך כלל ירייה אחת באוויר הייתה מספיקה כדי לגרום לאיכרים לברוח, אבל לפעמים לא. לפעמים היה קורה גם שלמישהו מהם היה רובה ואז היה מתפתח קרב יריות וזה לא היה נעים.

‏הם אף פעם לא נשארו במקום אחד הרבה זמן. היו להם כמה מקומות מסתור קבועים, מערות קטנות, שהם היו נשארים בכל אחד מהם כמה ימים ואז עוברים למקום אחר במעגל קבוע פחות או יותר. את מאגר התחמושת הירו החביא במקום אחר בכלל, איפשהו בין הצוקים, והוא הביא משם רק קצת בכל פעם.

‏העונה הרטובה השנייה הגיעה, הגשם התחיל והגשם עבר, ואחריה הגיעה השלישית.

‏בשנה הרביעית שלהם בג'ונגל אקאטסו נכנע. שלושת האחרים קמו יום אחד וגילו שהוא פשוט לא שם. מתברר שהוא שוטט כמה זמן לבד לפני שהוא הסגיר את עצמו. קוזוקה חשש שאולי עכשיו הוא יסגיר אותם או שהוא יביא את האמריקאים למאגר התחמושת שלהם. אבל הירו אמר לו "זה בסדר. אני לא סיפרתי לו איפה החבאתי את התחמושת. הוא היה חלש, אני ציפיתי שהוא יפרוש בשלב כלשהו. אנחנו חזקים יותר בלעדיו. עכשיו אנחנו לא צריכים להאט את עצמנו לקצב שלו". הם נשארו שלושה: קוזוקה [דינג], שימדה [דינג] ואונודה. [דינג]

‏בשנה השמינית שלהם באי [מטוס חולף] הם שוב שמעו מטוס קטן שטס מעל האי עם רמקול שדיבר. הם לא הצליחו להבין הרבה [מגחך] כי מטוס עושה רעש, להתקין רמקול על מטוס זה לא מאוד יעיל. אבל אז קוזוקה אמר "אני חושב שהם אומרים את השמות שלנו". וזה באמת נשמע ככה. מהמטוס קראו לשלושת החיילים היפנים בשמות שלהם, והם כמובן גם שוב הפילו ניירות, רק שהפעם אלה לא היו כרוזים עם הודעות כלליות לכולם, אלה היו מכתבים אישיים אליהם, לכל אחד מהשלושה, מבני המשפחה שלהם. היה שם מכתב מאח של הירו ומאשתו של שימדה והם כולם כתבו את אותו הדבר "המלחמה נגמרה. אנחנו בסדר". האח סיפר שהוא השתחרר מהצבא והיו שם אפילו תמונות.

‏[מוזיקת רקע]

‏תמונות של בני המשפחה שלהם עומדים ומחייכים אליהם. שימדה ראה בפעם הראשונה את הבת השנייה שלו. והירו אמר "וואו, האמריקאים ממש התאמצו הפעם. [צוחק] יש פה את השמות הנכונים והתמונות, כן, זה נראה כמעט אמיתי, אבל עדיין משהו פה מסריח. תראה את התמונה הזאת, בתמונה הזאת נמצאים פה ההורים שלי ואחותי הגדולה ואחי, אבל מי זה האיש הזה? למה יש פה עוד בן אדם בתמונה? הוא לא מהמשפחה שלי, הוא כולה שכן. למה שהוא יהיה בתמונה הזאת?". קוזוקה אמר "כן! ותראה את זה, זאת המשפחה שלי עומדת לפני הבית, אבל מה הקטע? זה בכלל לא הבית שלנו, זה בית אחר לגמרי! איך הם מצפים שאני אאמין לזה?".

‏אז איך האמריקאים השיגו תמונות של המשפחות שלנו? ההסבר ההגיוני היחיד היה שהמודיעין היפני הדליף להם אותן בכוונה כי ככה הם חושבים שהם מגיעים אלינו, אבל הם בכוונה כללו בתמונות את הפרטים המסגירים הקטנים האלה שהם יודעים שאנחנו נשים לב אליהם וככה הם מצליחים ליצור קשר איתנו, להודיע לנו שהמשפחות שלנו בסדר, אבל לדאוג גם שאנחנו לא ניפול בפח ולא באמת נסגיר את עצמנו. אנשים חכמים שם.

‏הדבר הכי מדהים שהם מצאו אבל היה עיתון. גיליון של עיתון יפני עדכני שבו ידיעה אחת הוקפה בעיגול אדום. היה כתוב שם שממשלת יפן הגיעה להסכמה עם ממשלת הפיליפינים לביטול פעולות הענישה נגד החיילים היפנים בלובאנג. כלומר, למרות העובדה שהם שנים כבר מטרידים את התושבים הפיליפינים וגונבים להם דברים ויורים עליהם לפעמים, אם הם יסגירו את עצמם הם יחזרו ליפן ולא צפויים לעונש.

‏הירו והחברים שלו התעלמו מהידיעה הזאת, אבל חרשו את כל העיתון מקצה לקצה, מהכותרת הראשית ועד למודעות הדרושים, כי זאת הייתה הפעם הראשונה מזה שמונה שנים שהם שמעו עדכונים מיפן! והם הגיעו למסקנה שזה היה עיתון יפני אמיתי שבו האמריקאים טיפלו והכניסו לו את הידיעה המזויפת הזאת ש… שנועדה לשכנע אותם. אבל היו דברים מעניינים בעיתון בלי קשר.

‏רוב הידיעות בעיתון לא עסקו במלחמה בכלל, כאילו מתעלמים מקיומה. הם דיברו על דברים אחרים, פוליטיקה, ספורט. היה לוח שידורים של רדיו, שגם אותו הם קראו, הוא כלל הרבה ערוצי רדיו והרבה מוזיקה קלה. כשהירו עזב את יפן היה רק רדיו של הממשלה וזהו, לא היו ערוצי רדיו מסחריים. הוא שמע על זה שבאמריקה יש כאלה. זה היה דבר חדש.

‏אז הירו ראה את העיתון הזה כראיה הכי ברורה וחד משמעית לכך שהמלחמה לא נגמרה. למה? משום שהעיתון הזה היה מלא בסיפורים על יפנים שמקשיבים לרדיו, מחפשים עבודה, עושים ספורט, חיים. ובתוך כל זה מנסים למכור לנו שהמלחמה נגמרה ושהפסדנו?! [מגחך]

‏אם יפן הייתה מפסידה במלחמה, זה אומר שכל היפנים מתים. אין יותר יפנים. 100 מיליון מתים. "איצ'יוקו גיוקוסיי", יפן לעולם לא תיכנע כל עוד יש יפני חי אחד! אם יש יפנים בעולם, זה אומר שלא הפסדנו במלחמה. ואם יש יפנים אבל עוד לא בא כוח הכיבוש היפני לקחת את לובאנג חזרה, זה אומר שגם לא ניצחנו במלחמה עדיין. המלחמה עדיין נמשכת. זאת המסקנה ההגיונית היחידה.

‏העיתון הראה יפן משגשגת כלכלית וזה היה הגיוני, הרי לא יהיה כסף למאמץ המלחמתי אם לא תהיה פעילות כלכלית משגשגת, נכון? אז הוא הגיע למסקנה שבזמן שחלק מהיפנים עוסקים במלחמה בחוץ, האחרים עוסקים במלחמה הכלכלית, שזה אומר לתחזק מדינה עשירה ופעילה.

‏[מוזיקת רקע]

‏הירו, שעכשיו הכיר את האי טוב מאוד, הוא הסיק שכשהצי הכיבוש היפני יגיע, המקום ההגיוני ביותר לנחות בו יהיה החוף בדרום של האי, שהוא, הוא נוח אבל הוא מבודד והוא לא ליד העיירות שבצד הצפוני. לכן הוא לקח על עצמו כמשימה לשמור על החוף הזה נקי ופנוי בשביל הפלישה שתגיע. כשהוא ראה שם דייגים מקומיים, הוא היה מבריח אותם בשיטה הרגילה - צעקות ויריות.

‏בשנה העשירית שלהם באי היה אחד המקרים האלה. הם יצאו לחוף עם רובים וירו באוויר, אבל מתברר שגם אצל המקומיים היה מישהו עם רובה, שירה עליהם חזרה ופגע בשימדה [קול ירייה]. הם נשארו שניים: קוזוקה [דינג, דינג, דינג], אונודה. [דינג]

‏בשנים הבאות הם המשיכו לקבל כרוזים ומכתבים שמנסים לשכנע אותם לחזור הביתה וגם עיתונים, לפעמים ערימות של עיתונים, אבל הם עלו על כל הטריקים של האמריקאים. בשנה ה-15 שלהם על האי הגיעה משלחת חיפוש גדולה. הם הקימו אוהלים באחד השדות ושמו שם רמקולים שבהם הם השמיעו שוב ושוב הודעה מוקלטת שאומרת [דימוי קול מרמקול] "סגן אונודה, טוראי קוזוקה, הגענו מיפן לחפש אתכם. המלחמה נגמרה. בואו איתנו". והם השמיעו את ההמנון היפני ושירי עם יפנים. קוזוקה אמר "כמה רעש האמריקאים האלה עושים! בוא נעבור למקום אחר, רחוק יותר, שלא יפריעו לנו". אבל הם המשיכו. והמשלחת הזאת נשארה שם וכל פעם חנתה במקום אחר והיא השמיעה את ההקלטות שלהם. אבל זה לא הלך לעזור להם! האמריקאים בבירור השקיעו המון מאמצים בניסיון להוציא את קוזוקה והירו מהאי, מה שמעיד על כמה שהם היו חשובים! הם בהחלט לא התכוונו לתת לכל ה-15 שנים האחרונות, ולמוות של החבר שלהם, להתבזבז כשהם יפלו במלכודת השקופה הזאת.

‏המשלחת הזאת נשארה בעיר הרבה זמן. יום אחד הירו החליט בכל זאת להתקרב אליהם, רק כדי להכיר את האויב יותר טוב. הוא שמע קול מהרמקול שאומר [דימוי קול מרמקול] "הירו, זה אחיך. גם אחיו של קוזוקה פה. זה היום האחרון שלנו פה, בבקשה צאו מהיער שנוכל לראות אתכם". וזה באמת נשמע כמו הקול של אחיו של הירו וזה לא נשמע כמו הקלטה.

‏הירו התקרב יותר. היה אדם שעמד על אחת הפסגות ביער עם מיקרופון ביד. הירו לא היה יכול לראות את הפנים שלו, אבל התנועות שלו והקול שלו באמת נראו כמו אלה של אחיו. והאיש אמר [דימוי קול מרמקול] "הירו, הממשלה מימנה את משלחת החיפוש הזאת, אבל היום זה היום האחרון שלנו פה, ואם אתה לא תבוא הם הולכים פשוט להכריז עליך מת רשמית. אני יודע שאתה לא מת. צא החוצה". ואז הוא התחיל לשיר את השיר על רוח המזרח שנושבת מעל טוקיו. זה שיר שהירו ואחיו אהבו כשהם היו ילדים. הוא נשמע כמו אח שלו! הירו התקרב יותר. או שהם השיגו חקיין ממש ממש טוב, או ש… אבל, אבל השיר לא הגיע לסוף. כשהוא הגיע לבית האחרון, האיש התחיל לזייף, הקול שלו נשבר והירו חשב "אה, אוקיי, ניסיון יפה מאוד, מרשים, אבל הוא לא באמת הצליח להגיע לסוף". התחיל לרדת גשם. האיש הפסיק לשיר ונכנס לאוהל ויום אחר כך המשלחת הזאת נעלמה.

‏בשנה ה-27 שלהם בג'ונגל, קוזוקה נהרג. הם היו בגיחה שגרתית על אחד החופים, היו שם שוטרים פיליפינים. קוזוקה לא החזיק מעמד.

‏הירו נשאר לבדו על האי [דינג, דינג, דינג]. שנתיים מאוחר יותר, בדרך לאחד המקומות שבהם הוא היה מחפש אוכל, הירו ראה מישהו רוכן ועובד על להדליק מדורה. להירו הייתה הרבה פחות סבלנות לפיליפינים מאז שהם הרגו את קוזוקה. הוא זעם עליהם ושנא אותם ובפעמים שהם נפגשו והוא ירה, לא תמיד הוא היה יורה לאוויר. והאיש הזה עמד בינו לבין האוכל שלו.

‏[מוזיקת רקע]

‏נראה כאילו הוא לבד ולא נראה שהוא חמוש אז הירו דרך את הרובה, כיוון אותו אליו, יצא מהסבך וצעק "היי!". זה היה מספיק כדי להבריח את רוב האנשים. האיש הזה, הוא היה איש צעיר, ברור שהוא נבהל נורא, אבל במקום לברוח הוא נעמד במקום והצדיע…?!

‏הירו המשיך לצעוק והתקרב אליו עם הרובה מכוון עליו. הידיים של האיש רעדו, היה ברור שהוא משתין במכנסיים מפחד, אבל משום מה הוא לא ברח. הוא היה לבוש… טוב, הוא היה לבוש כמו אידיוט. היו לו מכנסיים קצרים וטי-שירט וגרביים עם סנדלים והוא צעק "אני יפני! אני יפני!". והירו אמר "מי אתה? מי שלח אותך?" -"אף אחד, אני תייר". -"תייר? אין תיירים פה". -"אתה אונודה?" -"כן". -"או מיי גאד! אפשר להצטלם איתך?"

‏הירו היה יורה בו ברגע זה, אם לא הגרביים. היו לו סנדלים מגומי עם גרביים. אף אחד מהמקומיים לא היה כל כך דביל שילבש גרביים בתוך הסנדלים, כי בג'ונגל תמיד רטוב, אחרי שני צעדים הם ירטבו לך ואתה סתם תסתובב עם רגליים רטובות. אם יש לך כסף לקנות גרביים ונעליים עמידות למים - יופי, תסתובב עם נעליים. אם לא, אתה מסתובב עם סנדלים. אבל גרביים עם סנדלים, זה דבר שיכול ללבוש רק מישהו שהוא חסר מושג. הוא לא יכול להיות מקומי פיליפיני והוא לא יכול להיות חייל והוא דיבר יפנית טובה.

‏הירו אמר "מה אתה רוצה?" -"לדבר איתך".

‏הירו אמר "אתה רוצה לדבר? בוא נדבר". ואז נגד כל הסיכויים הם התחילו לדבר. הירו לא דיבר עם אף אחד מאז שקוזוקה מת, והאיש הזה, היצור המוזר הזה, נורא התעניין בו. הירו סיפר לו על איך שהוא התחבא ביער ועל התחבולות האמריקאיות כדי להוציא אותו משם.

‏האיש סיפר שקוראים לו סוזוקי. הוא שאל אותו "באמת הפסדנו במלחמה?"

‏וסוזוקי אמר "אה, כן. ארבע שנים לפני שנולדתי".

‏הירו שאל אותו מה… מה הקטע שלו, מה הוא עושה. סוזוקי אמר "אני מחפש יצורים אגדתיים ונדירים, כמו יטי איש השלג, או דוב פנדה, או… אתה. אני לא מאמין שאני יושב פה ומדבר איתך. אתה לא מבין, אתה כוכב! אתה כמו ברוס לי… טוב, אתה לא יודע מי, מי זה ברוס לי, אבל…".

‏הירו אמר "אה, כן, ברוס לי, הכוכב קולנוע". -"כן. רגע, מאיפה אתה מכיר את ברוס לי?" -"שמעתי עליו ברדיו". וכאן הלסת של סוזוקי פגעה ברצפה. "יש לך רדיו?!"

‏הירו אמר "כן, לפני כמה שנים אני וקוזוקה מצאנו רדיו של אחד מהמקומיים והיינו מקשיבים לשידורים מיפן. לא הרבה, כי היה צריך לשמור על הבטריות והקליטה פה לא טובה, אבל…". -"איך אתה יכול לא לדעת שהמלחמה נגמרה אם יש לך רדיו?!" -"שידורים מזויפים. האמריקאים משמיעים מה שהם רוצים שאני אשמע". -"לא, הם, הם לא… איך עושים כזה דבר? הירו, בוא הביתה! אתה כבר יושב פה ומדבר איתי, אתה רואה שאני לא מלכודת. בוא איתי ליפן, הביתה". -"לא". -"מה אני יכול להגיד שישכנע אותך לבוא הביתה?" -"שום דבר. אני חייל בצבא האימפריה היפנית ואני מציית לפקודות של המפקד הישיר שלי. אני קיבלתי פקודות להישאר פה באי, לא קיבלתי פקודות שמבטלות אותן. רק המפקד הישיר שלי יכול לבטל את הפקודות שניתנו לי". -"איך קוראים למפקד הישיר שלך?" -"טנגוצ'י". -"אוקיי. אם אני אביא לך את טנגוצ'י שיגיד לך שהמלחמה נגמרה ושתבוא הביתה, אתה תרד מההרים?" -"כן, אני חייל". -"טוב, חכה לי פה".

‏במרץ 1974 הירו חיכה בשיחים לשעת השקיעה. הוא החליט שזה יהיה הזמן הכי טוב לעשות את זה כי יהיה מספיק אור כדי שיוכל לזהות אם האיש שהגיע לפגוש אותו הוא באמת המפקד שלו טנגוצ'י, אבל אם לא, [רחשי טבע] הוא יוכל בקלות להיעלם בצללים. הוא השקיף מרחוק וראה אוהל צהוב עם דגל יפני עליו, באותו המקום שבו הוא פגש את סוזוקי בפעם הראשונה. הוא התקרב לשם בזהירות, סוזוקי עמד שם וכשהוא זיהה אותו הוא עשה "זה אונודה! זה אונודה! זה אונודה!". מישהו הציץ בלי חולצה מהאוהל ואמר "חכה בבקשה, אני מחליף בגדים". הירו חיכה ומתוך האוהל יצא המפקד שלו עם מדים וכובע.

‏הירו עמד דום.

‏[תופים צבאיים]

‏"סגן אונודה לפקודתך, המפקד!"

‏והמפקד אמר "יופי…?". [מכחכח בגרון] הוא החזיק נייר בשתי ידיים "הנדון, פקודה מבצעית לארמיית המרחב ה-14. אחד - בהתאם לפקודת המפקדה הקיסרית, ארמיית המרחב ה-14 חדלה מכל פעילות לחימה. שתיים - בהתאם לפקודת המפקדה הצבאית, הטייסת המיוחדת במטה ראש המטה הכללי משוחררת מכל תפקידיה הצבאיים. שלוש - על כלל היחידות והפרטים הכפופים לפיקוד הטייסת המיוחדת לחדול לאלתר מכל פעילות ומבצעים צבאיים ולהתייצב תחת פיקודו של הקצין הממונה הקרוב ביותר". זהו.

‏הירו ציפה שהמפקד יתכופף אליו וילחש לו [בלחש] "זה היה בשביל הקהל פה, תכף אני אגיד לך את הפקודות האמיתיות", או שהוא יקרוץ לו, או ש-200 צלפים אמריקאים יצאו מסביב ויכוונו אליו רובים והמפקד יוריד את המסכה ויתברר שזה בכלל פרנקלין רוזוולט או משהו. אבל הוא לא. הוא רק המשיך לעמוד מולו, קצת מובך. הוא אמר: "אה… אז, אז מה נשמע? אצלי בסדר, אני עזבתי את הצבא. יש לי חנות ספרים עכשיו". וזה היה הרגע שבו הירו הבין שזה לא טריק. זה לא היה מבצע הונאה. זאת הייתה פשוט המציאות. והכל הפך לשחור.

‏[מוזיקת רקע מתעוותת, מתחילה מוזיקה קצבית]

‏הירו אונודה חזר ליפן כוכב. קהל של אלפים הגיע לשדה התעופה לצפות לו. החזרה שלו ליפן הייתה כותרות ראשיות בכל העיתונים. הוא לא היה רק גיבור מלחמה, הוא היה גיבור תרבות. הוא הופיע בראיונות בטלוויזיה, הוא הוציא ספר. עוד לפני כן, בפיליפינים, הנשיא של הפיליפינים ביקש לפגוש אותו וביקש שהוא ילבש את אותם המדים שהוא לבש 30 שנה. והנשיא גם נתן לו חנינה, כי לאורך השנים בלובאנג הוא והחברים שלו הרגו איזה 30 איש, ולהגנתו אמנם אפשר להגיד "טוב, זו הייתה מלחמה והם היו האויב", ומצד שני אפשר להגיד "אה… לא, זאת לא. ולא, והם לא". המלחמה הייתה מזמן קיימת רק בראש של הירו.

‏הוא פגש את ההורים שלו. הוא פגש את האח שלו. הוא שאל אותו אם זה באמת היה הוא שם על האי ב-1959 ואח שלו אמר לו "כן, בטח שזה הייתי אני. הטיסו אותי לשם במיוחד כדי לשכנע אותך לצאת". והירו שאל אותו "אז, אז למה לא סיימת את השיר?" והוא אמר "זה היה היום האחרון שלנו במשלחת חיפוש ואתה לא הגעת. אני ניסיתי לשיר, אני לא הצלחתי כי בכיתי".

‏אנשים אהבו את הירו אונודה, אבל הם אהבו אותו כי הוא היה דבר יוצא דופן. הוא היה כמעט בדיוק דינוזאור, כאילו מילולית בן אדם מזמן אחר. בן אדם שהרגע חזר ממלחמה שנגמרה לפני 30 שנה. מצידו של הירו, היפן שהוא הגיע אליה לא הייתה דומה בכלל ליפן שהוא עזב בזמנו.

‏[מוזיקת רקע]

‏זו הייתה מדינה עשירה, לאנשים היו בתים, טלוויזיה בכל בית, תוכניות בידור, זכות הצבעה לנשים. ג'אז, פופ, רוק, בייסבול - כולם היו נורא פופולריים וכל אלה מילאו את הירו בתחושה עזה של גועל. [מוזיקת רקע מתעוותת] כי אלה דברים מאוד מאוד אמריקאים, ובטח שהם לא מסתדרים עם הערכים של יפן של פעם, של "100 מיליון יפנים מתים". זה היה יותר 100 מיליון יפנים שרים קריוקי!

‏הירו אונודה, איש מתקופת קוד הסמוראי של "נמות ולא ניכנע", מצא יפן שהייתה מאוד מאוד מצליחה ושמחה, ואולי היה מעדיף לראות אותה מתה, כי זה היה יותר מכובד. שנה אחרי שהירו חזר ליפן הוא עזב אותה ועבר לגור בברזיל. הירו אונודה מת בשנת 2014 בגיל 91. [דינג דינג דינג דינג]

‏אבל… אתם יודעים מה הדבר הבאמת הכי מדהים בקשר להירו אונודה? תכף.

‏הדבר הכי מדהים בקשר להירו אונודה, זה שהוא לא היה היחיד. הוא לא היה המקרה היחיד של חייל יפני שנשאר בשטח הרבה הרבה הרבה הרבה זמן אחרי שמלחמת העולם השנייה נגמרה. ויותר מזה? הוא אפילו לא היה האחרון שחזר! היו כמה קבוצות של חיילים, וגם חיילים בודדים, שהוצבו בכל מיני איים ורובם קיבלו הוראות דומות לאלה של הירו ונשארו שם שנים ולפעמים עשורים אחרי המלחמה.

‏רק שנתיים לפני שהירו חזר היה חייל אחר שעדיין התחבא ביערות של גואם, הוא היה שם 28 שנים. עכשיו, הוא ידע היטב שהמלחמה נגמרה, הוא פשוט פחד. [מגחך] הוא פחד שברגע שהוא ייתפס אז אוקיי, הוא יהיה אסיר אמריקאי ואז הם יחזירו אותו ליפן ושם יהרגו אותו, כי זה מה שיפנים עושים לאנשים שנפלו בשבי. חצי שנה אחרי שהירו חזר ליפן, נמצא עוד אחד כזה.

‏[מוזיקת רקע]

‏הוא היה טוראי טייוואני שנלחם בשביל היפנים באיזשהו אי אחר. הוא היה בצבא 30 שנה. והוא נשאר טוראי. זה היה האחרון שנמצא. אבל יכול להיות שהיו עוד.

‏שש שנים אחר כך, ב-1980, נטען שמצאו סימנים לחייל יפני אחר שעדיין חי על איזשהו הר בפיליפינים, אבל אף פעם לא הצליחו למצוא אותו או הוכחות לזה שהוא עדיין חי. אז… לא ברור, אולי הוא פשוט התחבא טוב. אם כן, אז הוא הסתובב שם 35 שנים אחרי סוף המלחמה. וזה נורא מוזר, לא? [צוחק] זאת אומרת, הירו אונודה היה בן אדם מאוד מאוד קיצוני והמקרה שלו הוא מאוד מוזר, רמת השכנוע העצמי שלו היא קיצונית! זה לא נכון לגבי כל בן אדם, אבל הוא לא היחיד! זה קרה שוב ושוב. העניין הוא כנראה שזה לא באמת היה ייחודי, זאת אומרת, זה פשוט… זה התרבות, זה יפן. אנשים הם מה שהם גדלים לתוכו. ומי שחי בתוך התרבות הזאת של לא להיכנע לעולם ולא משנה מה המציאות, מה שנקרא "לא משנה לי ניצחנו במלחמה, לא ניצחנו במלחמה, אני יצאתי בחמש" - [מגחך] אז ככה הוא יגדל.

‏ומכיוון שהדברים האלה באמת קרו, אז בפיליפינים הקטע הזה של סיפורים על חיילים יפנים שאולי נשארו שם עד היום ממלחמת העולם השנייה - זה עדיין קיים. זה, זה נשאר. כאילו, הגרסה הפיליפינית להונאת דרייק או לדודה מניגריה זה "שלום, אני חייל יפני שמתחבא בהרים מאז 1944 אבל השארתי הרבה כסף ביפן ואם רק תעזור לי, אז… כל זה", ואולי חלק מהסיפורים האלה באמת אמיתיים, לכו תדעו.

‏המקרה האחרון בסגנון הזה שיש מצב כלשהו שהוא אמיתי, למרות שאי אפשר לדעת, היה של שני קשישים, בני 80 ומשהו, שהתגלו בג'ונגל בפיליפינים בשנת 2005 וטענו שהם יפנים שנמצאים שם מאז מלחמת העולם השנייה, אבל אז הם נעלמו שוב.

‏עכשיו, האם זה נכון? אני לא יודע, אבל זה נחשב למספיק אמין כדי שראש הממשלה של יפן בזמנו שלח משלחת חיפוש אחריהם. הם לא נמצאו שוב, אבל אם זה באמת נכון, אז שני האנשים האלה התחבאו בג'ונגלים 60 שנה. וזה דבר שאפילו להירו אונודה היה מוגזם.

‏[מוזיקת רקע]

‏זאת הייתה "התשובה". המקור העיקרי לפרק הזה, אם אתם רוצים לדעת עוד, אז זה הספר שהירו אונודה כתב, קוראים לו "No Surrender: My Thirty-Year War", באנגלית. אם אתם אוהבים פרקים כאלה שהם לא תשובות אלא סיפורים אמיתיים ארוכים, אז יש הרבה כאלה לבחור מהם. אתם יכולים לנסות את "המטמון של קפטן דרייק", או "תמאם שוד", או "80 יום או פחות", או את הפלייליסט "התשובה סיפורים" בספוטיפיי.

‏אם אתם רוצים לשמוע אותי מדבר בחיים האמיתיים, גם טוב, זה לגמרי אפשרי. זה קורה לעיתים קרובות בהרצאות שאני עושה. על כולם… מעודכן באתר שלי - doronfishler.com.

‏דור קומט עורך את הסאונד. ייעוץ ותמיכה מורלית, מוץ. תודה לשילה וכל צוות רשת "עושים היסטוריה". אני דורון פישלר. דור קומט עורך את הסאונד. הוא לא עורכת הסאונד… כלומר, הוא יכול להיות גם עורכת, אבל במקרה הזה הוא עורך את… אוקיי?

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה