אנחנו הולכת לשבור לכם את הקיר הרביעי עם "המדריך לימים הקרובים" של יואב בלום ועם "הספר בלי תמונות" של בי.ג'יי נובאק. על הדרך נדבר גם על קריאה פעילה, על מבנים של ספרי ילדים ועל פאדיחות ברכבת.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 18/09/2023.
תמר: שלום, עינת.
עינת: שלום, תמר.
תמר: הו, עכשיו שומעים.
עינת: מה נשמע? עכשיו אנחנו שומעות.
תמר: שלום לכל המאזינים.
עינת: אנחנו עומדים בסיומה של שנה.
תמר: כן, למרות שמי ששומע את הפרקים, לאו דווקא נמצא בספטמבר המהביל.
עינת: המהביל. לא, ואנחנו בסיומה של שנה ויש לנו תוכנית ממש ממש ממש מגניבה לכבוד סיום השנה הזאת.
תמר: כן, תוכנית… נעשה קודם פתיח, נכון?
עינת: כן. אז את יודעת, יש מונח בתיאטרון שנקרא "הקיר הרביעי". מה זה הקיר הרביעי? אם לבמה יש שלושה קירות, מימין, משמאל ומאחורה, אז יש את הקיר הרביעי שזה הקיר השקוף…
תמר: שהוא מול הקהל.
עינת: כן, שהוא חוצץ בין הבמה לקהל. והקיר הזה בעצם מאפשר לקהל לשבת באזור מאוד בטוח ולצפות בהצגה מתוך ידיעה שמה שקורה שם, לא משנה כמה זה יהיה קשה או עצוב או נורא, זה יכול להיות על מלחמות, על מקרי רצח, על זה, עדיין יש קיר שמפריד בינינו, זה הסיפור וזה אני. אנחנו לא אותו דבר.
תמר: אוקיי.
עינת: אבל מה קורה כששוברים את הקיר הזה?
תמר: אה.
עינת: מה קורה כשפתאום אחד השחקנים מסתובב ומתחיל לדבר עם הקהל?
תמר: או יורד על הקהל.
עינת: ומצפה שהקהל יגיב. ופתאום הקהל, גם יש לו תפקיד בלהוביל את המהלך הבא.
תמר: יש הפקה של המלט שהייתי בה בתיאטרון, שהיא קורית והקהל הוא חלק, חלק מהבמה, הוא חלק מהסצנה. וואי, מגניב.
עינת: אז זה מאוד מגניב ולזה קוראים לשבור את הקיר הרביעי. ומתוך עולם התיאטרון זה מונח שהתפשט הלאה, ואנחנו יכולים לפגוש אותו היום גם בקולנוע ובטלוויזיה ובמשחקי מחשב. כל העולם הזה שנקרא סיפורים אימרסיביים, שמטשטשים את הגבול הזה בין הסיפור ובין המציאות, בין הצופה לבין מה שקורה על המסך. וזה קיים גם בספרות. ומה קורה?
תמר: ועל ספר כזה אנחנו הולכים לדבר היום.
עינת: בדיוק, על שני ספרים כאלה, גם ספר מבוגרים וגם ספר ילדים, ששברו את הקיר הרביעי. אנחנו נדבר על "המדריך לימים הקרובים"…
תמר: כן.
עינת: של יואב בלום, בהוצאת כתר. ספר נהדר. ואנחנו נדבר על ספר הילדים "הספר בלי תמונות" של בי ג'יי נובאק.
תמר: בי ג'יי נובאק.
עינת: בתרגום של דנה אלעזר-הלוי. גם הוא בהוצאת כתר.
תמר: מגניב. אז אנחנו עם הוצאת כתר היום.
עינת: כן, הוצאת כתר שוברים לנו את הקיר הרביעי ועושים את זה מאוד מאוד יפה ומאוד מאוד מעניין. אז בואי נתחיל עם "המדריך לימים הקרובים". אז קודם כול איך שהתחלנו את התוכנית הזאת, היה לנו ברור שאנחנו נקדיש פרק ליואב בלום.
תמר: כן, כל כך כל כך מגיע לו, הוא כל כך מוכשר, ואחד הדברים הטובים בכתיבה של יואב בלום, זה שזה קצת אחרת.
עינת: זה קצת אחרת, תמיד הוא מביא איזשהו רעיון שהוא מקורי והוא מכניס איזשהו טוויסט שלא חשבנו עליו. הוא משחק לנו עם המחשבה בצורה מאוד מאוד מעניינת. והוא יודע לכתוב עלילות מאוד קצביות ועכשוויות ומותחות. הוא פשוט סופר מתח בתכלס.
תמר: כן. אבל המתח הוא לא קורה רק בסיפור. המתח, הוא עובר גם אל הקורא. זאת אומרת, הקורא נעשה חלק מהסיפור, ובטח ב"המדריך לימים הקרובים" שאנחנו הולכים לדבר עליו עכשיו.
עינת: כן. אז זהו, אז באמת בכל הספרים של יואב בלום, למרות שזה ספרים מאוד… שכתובים בשפה מאוד קלילה ועכשווית וקצבית ומותחת, הוא תמיד גם מביא כל מיני רעיונות שאפשר לומר שהם רעיונות פילוסופיים. כאילו, אם זה הרעיון של… על המתח בין גורל לבין בחירה, כמו שיש ב"מצרפי המקרים" ואם זה על השאלה של מה משמעות הגבול בין גוף לנפש, כמו בספר "הקבוע היחידי", או איפה נמצא הגבול ביני לבין אנשים אחרים בפנימיות, בחיצוניות, כמו שזה מגיע בספר "מה שאחרים חושבים בי". וממש ממש בימים אלה יצא ספר חדש של יואב בלום.
תמר: שכבר הספקתי לשמוע עליו ביקורת טובה, אבל טרם הספקתי להניח עליו את ידי.
עינת: גם אני טרם הספיקותי.
תמר: טרם שזפו עיניי את מילותיו.
עינת: כמובן שהוא נכנס לרשימת הקריאה שלנו. זה ספר, ממה שאני הבנתי, שהוא משחק על הרעיון של מסע בזמן וקפיצה בזמן. הוא נקרא "כהרף עין", תכניסו לרשימת הקריאה שלכם, כי זה יואב בלום, אנחנו לא צריכים יותר מזה כדי להמליץ. אבל אני חושבת שמכל הספרים שלו, שבאמת בכולם יש איזשהו עניין פנטסטי או מדע בדיוני, שהוא באמת לוקח את המציאות שלנו ומכניס לה איזשהו טוויסט. הספר, אני חושבת, הכי מקורי ומגניב שלו זה "המדריך לימים הקרובים" בגלל שזה ספר שבו הוא שובר את הקיר הרביעי כל הזמן, לאורך כל הספר.
תמר: אז זה ה"יואב בלום" הראשון שלי.
עינת: ה"יואב בלום" הראשון שלי היה "מצרפי המקרים".
תמר: שהוא ירוק, נכון?
עינת: הוא ירוק. זה גם הספר הראשון שהוא כתב. "מצרפי המקרים" הוא ספר שהוא באמת קצת יותר פנטזיה. כל שאר הספרים שלו הם יותר בעולמות של המדע הבדיוני. אבל חשוב להדגיש עוד פעם, גם אנשים שהם לא מתחברים לפנטזיה ולמד"ב, יהיה להם מאוד קל להתחבר לספרים של יואב בלום.
תמר: הוא מאוד ריאליסטי.
עינת: מאוד ריאליסטי ובאמת הוא… זה ספרים מיוחדים, אבל הם כתובים בצורה מאוד מאוד קלילה, שיורדת באמת חלק בגרון. אני חושבת שזה אולי הסוד של הפופולריות שלהם, ובגלל זה הם כל כך כל כך מצליחים.
תמר: כי הוא גם נורא נורא מקורי.
עינת: נכון.
תמר: אין עוד כזה.
עינת: אין לנו עוד יואב בלום. אז זהו, אז "המדריך לימים הקרובים" הוא ספר, שכמו שאמרנו, הוא שובר את הקיר הרביעי, וזה מתחיל כבר מגב הספר. עכשיו, גב הספר הוא בדרך כלל הדבר הכי חיצוני שיש. זאת אומרת, גב הספר, ובו נספר לך על מה הספר. הספר הזה מספר על גיבור שהולך כך… ואז יש כמה מילים על…
תמר: יש אנשים, אגב, שלא רוצים לקרוא את גב הספר. כי הם אומרים, אני שמעתי המלצה או אני בוחר את הספר הזה, אני לא רוצה לקרוא את הגב, אני לא רוצה שזה יפריע לי, אני לא רוצה שזה יקלקל לי, אני לא רוצה שזה…
עינת: לא רוצה שתתווכו לי את הספר עוד לפני שקראתי אותו.
תמר: כן.
עינת: יש אנשים מהצד השני שלא יקראו ספר לפני שהם קראו את הגב שלו.
תמר: ולכן צריך לכתוב טוב את גב הספר.
עינת: כן, יש המון גבים גרועים. אגב, בהוצאות גדולות יש איש מקצוע שזה התפקיד שלו, הוא כותב גבים.
תמר: אוקיי.
עינת: הסופר עומר ברק, אם אני לא טועה, התחיל את דרכו בתור כותב גבים.
תמר: מגבב.
עינת: הוא מגבב.
תמר: זה היה יפה. יפה יפה יפה.
עינת: אבל הגב של הספר "המדריך לימים הקרובים" הוא שונה.
תמר: הוא פתיח.
עינת: הוא פתיח. [מקריאה]
"קוראים לך בן שוורצמן, אתה עומד עכשיו בחנות ספרים שעומדת להיסגר בעוד חמש דקות וקורא את כריכתו האחורית של הספר הזה. אתה תוהה אם הכריכה האחורית מדברת עליך. אז כן, היא מדברת עליך. ואליך. אתה במצב רגיש, ידידי. אם תעיף מבט ותסתכל מבעד לחלון הראווה של חנות הספרים, אל הרחוב, תראה שעומד שם מישהו. מישהו שעקב אחריך בחצי השעה האחרונה, לפחות. אין זמן להסברים. זו בסך הכול כריכה אחורית, כמות הטקסט כאן מוגבלת וחנות הספרים הזו נסגרת עוד מעט, כאמור.
קח את הספר הזה, קנה אותו, שים אותו בתיק שלך ולך מכאן ישר לביתך. אל תסתכל לאחור, אבל קח בחשבון שמישהו כנראה עוקב אחריך. חזור הביתה וקרא אותי. זה יכול להיות עניין של חיים ומוות מבחינתך."
תמר: סטגדיש.
עינת: סטגדיש. זה גב הספר, וכשאנחנו פותחים את הספר ומתחילים לקרוא, זה פשוט ממשיך. [מקריאה]
"הו, טוב שהגעת הביתה, אתה יושב עכשיו, אתה קורא אותי."
והספר הזה הוא ספר שנכתב עבור בן אדם אחד, עבור בן שוורצמן, כדי שבן שוורצמן יקרא אותו, כי הספר הזה הולך להסביר לו איך לשרוד את הימים הקרובים שהולכים להיות מאוד מאוד מסובכים מבחינתו של בן.
תמר: אז קודם כול יש כאן ספר שנכתב בגוף שני, שזה הכי מגניב.
עינת: נכון, ואין הרבה ספרים כאלה.
תמר: נכון, כי זה קשה וזה מסובך.
עינת: אבל הספר הזה הוא לא כתוב כולו בגוף שני. זאת אומרת, יש בספר הזה, הוא ספר מאוד מתעתע לכל אורכו, אבל הוא מתעתע בצורה כל כך…
תמר: אבל בקטע טוב.
עינת: בקטע טוב, זה הביטוי שלנו. אנחנו צריכות לעשות מין כזה צליל כזה, שכל פעם שאנחנו אומרות "בקטע הטוב" יהיה… ברקע.
תמר: אבל בקטע טוב.
עינת: כן. לא, זה בנוי כמלאכת מחשבת, ממש. זה בנוי בצורה מתוחכמת, כי חלק מהפרקים בספר הם כתובים כאילו המדריך מדבר אל בן, אוקיי? ממש בגוף שני, ככה אתה יושב, אתה עושה, תצא, תראה, תסתכל וכו'. אבל חלק מהפרקים כתובים בתור מספר, מספר יודע-כל, שמספר לנו מה קרה לבן. ולא רק לבן, הוא מספר לנו מה קורה עם אסנת, מה קורה עם גברת ונטור, מה קורה עם סטפן.
תמר: כי זה הבליינד ספוט של כתיבה בגוף שני.
עינת: כן.
תמר: זאת אומרת, כשאתה מדבר בגוף שני, הכול נורא נורא ישיר ומאוד קשה להרחיב על מה שקורה מסביב. וכדי לבנות עומק של סיפור, אז צריך גם את המסביב.
עינת: ואז את חושבת לעצמך, אוקיי, הסופר סינדל את עצמו, הוא התחיל משהו שבנוי בגוף שני, אין לו איך להתמודד עם זה, להחזיק ספר שלם, אז הספר הוא קטוע. הוא כתוב חלק, זה המדריך, וחלק זה סיפור הרקע. אבל באיזשהו שלב את מבינה שלא, זה הכול חלק מהמדריך. זאת אומרת…
תמר: וזה מה שמגניב בספר הזה.
עינת: וזה מה שמגניב. וזה כתוב כל כך כל כך טוב. ובאמת, זה ספר שמשחק כל הזמן על שבירת הקיר הרביעי, וזה כתוב פשוט נהדר. אני אקרא לך איזשהו קטע. כן.
תמר: תקריאי לי.
עינת: אני אקרא לך ולכולכם. אז בן פוגש את אסנת, עוד מעט אנחנו נספר מי זה בדיוק בן ומי זאת אסנת, והוא מספר לה שיש לו את המדריך לימים הקרובים, שזה מין ספר כזה שהוא אמור לפתוח אותו כשהוא בבעיה, והספר יגיד לו מה לעשות, ואסנת קצת מלגלגת על בן, כי בוא, סיימנו את גן חובה ואנחנו לא מאמינים לספרי פיות ולשטויות כאלה. ואז אסנת אומרת לו… [מקריאה]
"ששש!" היסתה אותו. "אני מדברת אל הספר עכשיו." היא נעמדה באמצע החדר, הניפה שוב את הספר באוויר וקראה, "כיצד נגיע לשלב הבא במסענו האפי? למי עלינו לפנות, ספר נהדר?"
היא הורידה את הספר והחלה להעביר את דפיו באצבע מהירה ואז קראה שוב, "למי עלינו לפנות?" והניחה את אצבעה בהחלטיות.
שנייה או שתיים עברו בשקט בזמן שאסנת בהתה במקום שבו הונחה האצבע.
"אני חושב…" אמר בן, "שאת אמורה לפתוח איפשהו באמצע. פתחת בעמודים הראשונים, זה עוד לא…" הוא השתתק כאשר היא סובבה אליו את העמוד שבו נפתח הספר והוא ראה את המילים שעליהן הצביעה, המילים היחידות שהיו באותו עמוד, למעלה מצד שמאל. "לסיגל פוצ'קין," נכתב שם, "המתולתלת שאוהבת את ג'וני דפ".
"אני יודעת מי זו, אני מכירה אותה," אמרה אסנת, עיניה פקוחות לרווחה. "אני פאקינג מכירה אותה."
ואז אנחנו הקוראים מייד הולכים לעמוד הראשון של הספר, שמה יש שם? הקדשה, כמו שיש בהרבה מאוד ספרים, שיש הקדשה בתחילת הספר, וההקדשה היא לסיגל פוצ'קין, המתולתלת שאוהבת את ג'וני דפ.
עכשיו, כשאני פתחתי את הספר בפעם הראשונה, אז פתחתי את הספר, ראיתי אוקיי, עמוד פותח, יואב בלום, "המדריך לימים הקרובים", הוצאת כתר, סבבה. פתחתי את העמוד השני, יש פה רשימת קרדיטים, כל הזכויות, עלילת הספר… אין להעתיק, לשכפל. ואז בעמוד השלישי יש הקדשה לסיגל פוצ'קין, המתולתלת שאוהבת את ג'וני דפ. סבבה, לא חשבתי שזו ההתחלה. כאילו, לא חשבתי שזה חלק מהספר. רק פתחתי את הדף…
תמר: שזה חלק מהסיפור.
עינת: בדיוק. פתחתי אחר כך, ואז יש לי את המדריך שמדבר אל בן. ואז באמצע הספר פתאום אני מגלה שגם ההקדשה שראיתי בהתחלה היא חלק מהספר, וסיגל פוצ'קין היא דמות בתוך הספר. וזו רק דוגמה אחת, יש מיליון כאלה בתוך הספר. זה חוזר על עצמו שוב ושוב. אני חושבת שהדבר הכי מדליק שקרה פה זה שיואב בלום מכניס אפילו את עצמו לתוך העניין הזה.
תמר: כמו טרנטינו, שתמיד הוא נמצא בסרטים של עצמו.
עינת: אני לא רואה טרנטינו. אני נפש עדינה מדי וזה אלים מדי. יותר מדי שפריצים של דם, יותר מדי אנשים שחותכים אוזניים לאנשים אחרים. לא בשבילי טרנטינו.
תמר: לא רק אוזניים.
עינת: יפה, את מבינה? ידעתי איפה לעצור.
תמר: אז בואי…
עינת: אז רגע, אני רוצה, באמת, אני חייבת לתת לך עוד דוגמה, חייבת. [מקריאה]
"תן לי את הספר," היא אמרה. היא ניגשה לאחד החדרים, פתחה את התריסים והתיישבה ליד שולחן שעליו היה מונח מסך מחשב. "אנחנו הולכים לפנות ישירות למקור. אין לי כוח למשחקים. אני רוצה להגיע לזה שכתב את הספר ולהבין מה הוא רוצה," היא אמרה. "איך הוא ידע שאני מכירה את סיגל פוצ'קין? איך הוא ידע שדווקא היא תוביל אותנו? יש לי שאלות. יותר נכון לך יש שאלות."
"לי?" שאל בן.
"כן," אמרה אסנת והתחילה להזיז את סמן העכבר על פני המסך. "הספר הזה מיועד לך, לא? אתה זה שהולך לפנות אליו. איך קוראים לו?"
בן הוציא את הספר מתיקו והסתכל על הכריכה. "יואב בלום," הוא אמר. "מכירה?"
"לא שמעתי עליו בחיים," אמרה אסנת. "אבל חיפוש קטן יגלה לי כל מה שאני צריכה."
"אוקיי…" אמר בן.
"תסתכל בעמוד הראשון הפנימי, תוודא שזה השם גם בפנים. ותגיד לי איך כותבים את השם שלו באנגלית, אולי זה יעזור."
בן פתח את הספר.
"יכול להיות שזה שם עט," אמרה אסנת. "אם זה המצב, ניצור קשר עם ההוצאה ונשגע אותם עד שימסרו לנו את השם האמיתי שלו."
"אסנת…" אמר בן.
"מה?"
"המייל שלו כתוב כאן בעמוד של הפרטים," אמר בן. הוא סובב את הספר והראה לה.
עכשיו גם אנחנו מייד נלך לעמוד של הקרדיטים ויש שם את המייל של יואב בלום. ואני אגלה לך סוד, זה באמת המייל של יואב בלום.
תמר: את שלחת לו מייל?
עינת: בוודאי! אני הייתי חייבת לנסות את זה. זה באמת המייל של יואב בלום. ומאוחר יותר יואב בלום יכניס את עצמו כדמות לספר. זה פשוט גאוני. זה גאוני. זה גאוני, זה נהדר. והחוויה שלי, כשאני קראתי את הספר הזה, הייתה כמו של בסטיאן מ"הסיפור שאינו נגמר". "הסיפור שאינו נגמר" של מיכאל אנדה, שבסטיאן נכנס לתוך הספר.
תמר: וזהו.
עינת: אז זאת הייתה התחושה. אז מי זה בכלל בן שוורצמן? בן שוורצמן הוא דמות חיוורת להחריד, הוא מין נעבעך כזה, נחנח כזה, הוא כל החיים שלו היה כזה. הוא מהילדים האלה שכשכל הכיתה החליטה שכולם מבריזים כדי ללכת לים, הוא נשאר לחכות בכיתה כי הוא חנון מדי, וכשהמורה נכנסה, היא אפילו לא טרחה להסתכל עליו כי כל הכיתה לא פה. הוא מהאנשים האלה שבעבודה אף אחד לא טורח לנסות ללמוד את השם שלהם כי הוא כל כך שולי ולא מעניין אף אחד. הוא לא מסוגל אפילו לעצור מול הבחורה שמוצאת חן בעיניו ולגלגל איתה שיחה, שלא לדבר על להזמין אותה לדייט או לבקש את הטלפון שלה. הוא בן אדם שבעצמו מגדיר את עצמו כמי שחי בתוך סוגריים. וזה גם מה שהוא עושה בחיים, זאת העבודה שלו. הוא איש הסוגריים. העבודה שלו זה להיות מעשיר טקסטים, מעשיר כתבות. כן? אם מישהו כותב כתבה, ואז צריך כל מיני פרטי ידע טריוויה כאלה כדי להעשיר את הכתבה, זה התפקיד של בן. אז הוא כל היום קורא כל מיני ספרים ביזאריים עם עובדות לא חשובות שלא מעניינות אף אחד.
תמר: כמו מישהו שאנחנו מכירים.
עינת: היי, אנחנו לא נדבר על זה.
תמר: נכון.
עינת: כי המישהו שאנחנו מכירים, הוא דווקא… אנחנו כן זוכרים את השם שלו.
תמר: נכון, והוא לא ביזארי.
עינת: בכל אופן, אז זה בן שוורצמן, שהוא דמות נורא נורא חיוורת ואנחנו מאוד אוהבים דמויות כאלה כי זה אומר שהתהליך שהם הולכים לעבור הוא כנראה יהיה תהליך מאוד מאוד דרמטי. עכשיו, החיים של בן מקבלים תפנית כאשר יום אחד ידידו, חיים וולף, נפטר. חיים וולף הוא היה בן אדם מבוגר, שחי בבית אבות, ובן שוורצמן הכיר אותו פעם כשהוא עבד על כתבה על בית האבות והם התיידדו, ומאז הוא היה מגיע לבקר אותו מדי פעם, לשחק איתו שח, לדבר איתו. וכשחיים וולף נפטר, הוא מוריש לבן בקבוק וויסקי, שהוא נראה בקבוק מאוד ישן, מהיקרים האלה, את יודעת, רק שאנשים שמבינים בוויסקי יודעים להעריך אותם. אלא שזה לא סתם בקבוק וויסקי רגיל, זה בקבוק וויסקי שמועשר בחוויה, ובחוויה מאוד מאוד מסוימת. וכאן נכנס הטוויסט המד"בי בספר הזה.
מסתבר שחיים וולף הוא בן אדם שטייל בכל העולם וחיפש כל מיני דברים, והוא למד איזושהי אמנות קדומה וסודית של החדרת או יותר נכון אחסון חוויות בתוך מאכלים. זאת אומרת, יש הפרקטיקה הזאת, אתה יכול לקחת חוויה שעברת, איזשהו זיכרון של חוויה, ולצקת אותה לתוך איזשהו מאכל, כל מאכל יעבוד, למעט מים. אבל כדאי להשתמש במאכל, במשהו שהוא נשמר לאורך זמן כמו דבש או שמן או הכי טוב משקאות אלכוהוליים. עכשיו, ברגע שאתה מאחסן את החוויה הזאת בתוך אותו משקה או אותו מאכל, כל מי שיטעם מהמשקה הזה, בעצם יחווה את אותה חוויה וירגיש כאילו הוא עצמו עבר אותה. לצורך העניין, אם אני יצקתי חוויה של התאהבות בבן אדם מסוים לתוך בקבוק של ברנדי, ואני אתן לך לשתות את הברנדי הזה, את תתאהבי באותו בן אדם, את תרגישי שאת ממש מאוהבת בו.
תמר: אוקיי.
עינת: זה רעיון שהוא על פניו רעיון נחמד, וחיים וולף לאורך השנים העסיק שורה של חווים, אנשים שהתפקיד שלהם היה ללכת לחוות כל מיני חוויות שלקוחות הזמינו, כדי שהלקוחות האלה יוכלו אחר כך לטעום את החוויה ולחוות אותה. אז יש מי שמעוניין בחוויה של טיול מסעיר בנהרות האמזונס.
תמר: זאת אומרת נניח שאין לי זמן עכשיו לנסוע לתאילנד, אבל אני ממש רוצה חוויה של לשכב על החוף בתאילנד, אז מישהו היה שם בשבילי, אני עכשיו אוכל יוגורט עם חוויה, ואני ארגיש בתאילנד.
עינת: בדיוק. בדיוק זה העניין.
תמר: הפולנייה תאכל יוגורט עם גרנולה ותהיה בביקיני על החוף.
עינת: הפולנייה תאכל גפילטע פיש עם חזרת, אבל… כן. למשל בן אדם שהוא נכה והוא לא מסוגל לרוץ, יכול לחוות חוויה של ריצת מרתון. או בן אדם שיש לו פחד קהל יכול לחוות חוויה של ביטחון מול קהל. ואולי זה יענה לו על החסר שלו. אתה יכול בעזרת החוויות לבנות כל מיני דברים שחסר לך. אם אתה רוצה עוד חוויות של הצלחה או עוד חוויות של הישגיות כדי לחזק אצלך את הנקודה הזאת, כל מיני דברים כאלה. וכמובן שיש גם אנשים מהצד המפוקפק יותר של המין האנושי, שירצו כל מיני חוויות מפוקפקות יותר של המין האנושי. ולכן הידע הזה של חיים וולף הוא ידע שצריך מאוד מאוד להיזהר איתו. וכמובן שאנחנו מגיעים לשלב בסיפור שבו האנשים המפוקפקים, עם הכוונות האפלות, רוצים להשתלט על הידע. וחיים וולף נתן לבן שוורצמן בקבוק עם חוויה שתעזור לו לשמור על הידע הזה, לשמור על מאגר החוויות המטורף שחיים וולף מחזיק באיזשהו מרתף סודי. אלא שבן שוורצמן קיבל בקבוק עם חלק אחד של החוויה. החלק השני של החוויה נמצא בבקבוק אחר שאותו קיבלה אסנת.
ואסנת היא בחורה מאוד לא חיוורת ואפרורית כמו בן, היא בחורה הרבה יותר אסרטיבית ומלאת ביטחון, והיא עובדת בתור ברמנית בבר שמשמש סיפור כיסוי לכל מפעל החוויות הזה של חיים וולף. וכמובן שבן ואסנת יוצאים ביחד להרפתקה מסעירה והם יפגשו כל מיני אנשים מהצד המפוקפק, מהצד הלא מפוקפק. וכמו שאמרנו, יואב בלום יודע לרקוח ספרי מתח ופעולה. יש בספר הזה את כל מה שספר פעולה מצריך. יש שם פיצוצים ויש שם אקשן ויש שם יריות ויש שם איומי חיים. וזה כתוב נפלא ומעניין ומרתק ממש. ושוב, זה כל הזמן משחק לנו על המחשבה שלנו, על מה אנחנו בעצם קוראים, איפה אנחנו, איפה הקורא, איפה הסופר.
תמר: ואני חושבת שזאת החוויה בעצם שאותה יואב רצה לייצר אצל הקורא, וזה מה שהקורא חווה. הרי למה אנחנו קוראים סיפור? אנחנו לא קוראים סיפור רק כדי לדעת פרטים. אם היינו רוצים לדעת פרטים, היינו פותחים ויקיפדיה. אבל אנחנו קוראים סיפור כדי לחוות משהו, כדי להיכנס לראש של הגיבור, להיכנס למערכת יחסים, להרגיש משהו. ככותבים אנחנו גם כל הזמן מנסים לייצר את ההרגשה אצל הקורא, שהקורא ירגיש משהו, כי אם הוא לא מרגיש, מה עשינו בזה? זה ספר עיון.
עינת: נכון.
תמר: וכאן יואב נותן לא רק הרגשה, כאילו, גם הקורא מרגיש, כי הוא מרגיש מה שהגיבור מרגיש.
עינת: כי בן עובר תהליך ויש שם כל מיני דברים.
תמר: אבל כאן יש עוד הרגשה, זאת אומרת, יש כאן איזושהי… גם אתה עם הגיבור וגם אתה עם עצמך, כי אתה הקורא של הסיפור הזה.
עינת: כי הספר הזה כל הזמן סודק את המחיצה הזאת בינך לבין הדמויות. ובאמת זה בנוי נהדר.
אחד הדברים שאני מאוד מאוד אוהבת בספרים של יואב בלום, מעבר לרעיונות המקוריים ולטוויסטים לכל המשחקים האלה שהוא משחק לנו עם הראש, זה בניית הדמויות שלו, שהן תמיד דמויות מאוד מאוד צבעוניות, אפשר לקרוא לזה. גם הדמויות האפורות, גם הדמות של בן שוורצמן, שהוא באמת הנחנח הזה, הנעבעך, המסכן, האופן שבו הוא מתואר, הוא מתואר באופן מאוד מאוד חי. ואני חושבת שזו גדולה של סופר להצליח לתאר דמויות.
תמר: נקמת היורמים.
עינת: מה?
תמר: נקמת היורמים.
עינת: וואי, זה ממש נקמת היורמים בספר הזה.
תמר: עכשיו, ככה גם יואב בלום נראה.
עינת: בואי, הוא מתכנת מחשבים.
תמר: אבל הוא גם… את יודעת, יש מתכנתים ויש מתכנתים. כבר פגשנו מתכנתים בחיים. הוא נראה יורם.
עינת: הוא נראה יורם, ואז את אומרת, אבל מה הולך לו בראש? וואו! כאילו… כן, אז אני מניחה…
תמר: אל תזלזלו במתכנתי מחשבים.
עינת: תראי, קודם כול הילדים שלי טוענים כל הזמן שטורף העל של העידן המודרני זה החנונים. כאילו, החנונים הולכים… כשתהיה פה מלחמה עם כל הבינה המלאכותית והאנדרואידים שינסו להשתלט על העולם, מי שינצח זה לא הערסים שיודעים לתת מכות. זה החנונים שיודעים לפצח קודים. בואי, הם ישלטו פה.
תמר: תקשיבי, מי שניצח במטריקס זה החתיכים. כן.
עינת: טוב, כי זה סרט.
תמר: וקיאנו ריבס הוא חתיך.
עינת: אבל… טוב, אז אנחנו רואים שבמציאות… תראי, תסתובבי במסדרונות אינטל, זה לא… לא מצעד חתיכים, מה אני אגיד לך?
תמר: אוקיי, ובגלל זה אני מסתובבת במסדרונות אחרים.
עינת: זה לא הפרצופים שאת פוגשת בחדר כושר. אבל בואי, המוחות הגדולים נמצאים שם. והילדים שלי אומרים שהם יהיו פה הזן השליט.
תמר: השמעתם מאזינינו? הילדים שלה אומרים.
עינת: הישמרו! הישמרו מפני "השרשונים" החנונים שהולכים להשתלט לכם על העולם. אבל נחזור רגע באמת ליואב בלום ולדמויות הנהדרות שלו. אני חושבת שהדמות הכי צבעונית ומגניבה בספר הזה זאת הדמות של גברת ונטור. גברת ונטור היא אולי השורדת האחרונה מקבוצת החווים של חיים וולף. היא כבר אישה מאוד מאוד זקנה עכשיו, וכשיואב בלום מתאר לנו אותה, אז היא מתוארת כזקנה טיפוסית שמסתובבת עם חלוק ונעלי בית והולכת ברחובות עם העגלה הזאת של השוק.
תמר: אבל בלילות…
עינת: וואי, וואי, וואי. ואני אקריא לך כמה שורות, זה באמת. [מקריאה]
היא החלה ללכת לעבר העגלה שלה. "מה קורה, חברים?" אמרה לשלישייה שליד השולחן. "לא מיצינו? אנחנו רוצים להתחיל לסגור כאן. לכו הביתה, יום לימודים מחר."
"סבתא'לה, אנחנו כבר ממזמן לא לומדים." השיב אחד מהם.
"סבתא תקרא לאימא שלך," אמרה לו גברת ונטור. "וכשאתה טמבל, כל יום הוא יום לימודים."
תמר: זהו, אני חושבת שאפשר לסיים את התוכנית כאן.
עינת: זהו, זהו, אני חושבת שאם אנחנו רוצים את המשפט הטוב ביותר שהספרות העברית הולידה, אני חושבת שמצאנו אותו.
תמר: אני ראיתי באחד האתרים איך מישהי קוראת ספרים. היא קוראת אותם עם… ככה יש לה ערימה של מרקרים.
עינת: אוי, זה נהדר.
תמר: ואז היא ממרקרת משפטים. עכשיו, יש משפטים שאתה ממרקר כדי לזכור או להזכיר. יש משפטים שאתה ממרקר כי הם מתאימים לדמות. יש משפטים שהם נוגעים ללב. יש לה כל מיני צבעים. לכל צבע יש משפט, ויש לה גם דגלונים כאלה, המדבקות, דגלוני סימון.
עינת: כן, זו הבת שלי, יש לה כאלה.
תמר: איך היא תגיע לכל המשפטים הממורקרים? אז כל הספרים שלה מלאים בדגלוני סימון.
עינת: בקיצור, כשהיא קוראת היא עובדת.
תמר: לגמרי. אבל היא נהנית מזה.
עינת: כל עוד היא נהנית, אני, אין לי תלונות.
תמר: אז כל מי שיש לו רעיונות לאיזושהי קריאה פעילה או משהו כזה.
עינת: קריאה פעילה. זהו, הרסת את הכיף. זה מחזיר אותי לכיתה ב', קריאה פעילה. אוי ואבוי לי.
תמר: תקשיבי, אני קוראת קריאה פעילה כי אני מגיבה בקול. כמו שאני נוהגת ואני מדברת לכל מה שנמצא בכביש לפניי, מצדדיי, מאחוריי, מצפצפיי, אז ככה אני גם קוראת.
עינת: אה, זה בוודאי.
תמר: אני מגיבה, אף אחד לא יודע למה אני מגיבה. אני בוכה, אני צוחקת, אני כועסת, אני אומרת "נו, די!"
עינת: כן, גם אני, יש לי מין כזה "אוי, נו באמת!" ואז הילדים "מה? מה? מה קרה?". לא אומרת לכם, תפסיקו, אתם מפריעים לי לקרוא. ואז הם מתעצבנים עליי.
תמר: או שאני עושה… היה לי פעם מישהו בעבודה שאמר שצריך להוציא חוק נגד לנשום הפוך.
עינת: וואי, כן, כן. גם החצי השני טוען את זה.
תמר: אז למי שיש רעיונות לקריאה פעילה, לקריאה אקטיבית, אוקיי? לא פעילה.
עינת: אקטיבית, אוקיי.
תמר: אקטיבית כי אנחנו בקטע של אקטיבי, אז הוא מוזמן לשלוח לנו וליידע אותנו, שנוכל להפיץ את זה ברבים.
עינת: דיברת על הקריאה האקטיבית שלך ועל איך שאת מגיבה בקול תוך כדי שאת קוראת, אני אספר לך על הספר שעשה לי את זה בצורה הכי הכי קיצונית. לפני כמה שנים הייתי בספרייה, חיפשתי ספרים שרציתי לקחת וצדה את עיני כריכה מאוד מאוד מעניינת. אני מהאנשים האלה שבוחרים ספרים לפי הכריכות. זה הוביל אותי גם לכמה טעויות קשות ומרות, שאולי נדבר עליהן בפעם אחרת, אבל מה שתפס אותי באותה כריכה היה שהיא הייתה לבנה לגמרי. כריכה לבנה חלקה בלי שום דבר, שרק בתחתית שלה היה כתוב בטוש שחור בכתב יד, לא פונט שהוא מדמה כתב יד, אלא כאילו מישהו כתב בטוש שחור למטה בקטן One More Thing by B.J. Novak. ואמרתי, מי שמוציא כריכה כזאת, שהיא פשוט כריכה לבנה חלקה בלי שום דבר…
תמר: שהיא עוד אפילו פחות מאוירת מ"החתיכה החסרה", נניח.
עינת: אין שום איור, אין שום דבר, אמרתי זה בן אדם עם המון ביטחון עצמי שמאוד מאוד מאמין בספר שלו, וכנראה שגם הוצאת הספרים מאוד האמינה בספר שלו, אם היא הוציאה כריכה כזאת. ואמרתי, יאללה, אני מפרגנת לביטחון הזה, אני לוקחת את הספר. הטעות הייתה שהתחלתי לקרוא את הספר הזה למחרת בזמן שהייתי על הרכבת לתל אביב. עכשיו, למה זאת הייתה טעות? כי הספר הזה מצחיק ברמות שבאמת אני כמעט עשיתי במכנסיים מרוב צחוק. עכשיו, לא נעים לך לשבת ברכבת ולהתגלגל מצחוק בקולי קולות. אז זה היה פשוט נורא נורא קשה, כי תנסי לצחוק בשקט, אז באיזשהו שלב זה כואב בצלעות. ובשלב מסוים הבן אדם שישב מולי ברכבת אמר לי "די כבר, תוציאי את זה החוצה, אני לא יכול לראות אותך ככה. אני בחיים לא ראיתי בן אדם צוחק כל כך מספר." הספר הזה One More Thing זה פשוט אוסף סיפורים קצרים של בי.ג'יי נובאק, שזה באמת ספר מצחיק ושנון ומקורי ואחד הנפלאים שקראתי. לצערי הרב הוא לא תורגם לעברית וזה נורא חבל כי אתם מפסידים, באמת. כתיבה שנונה ומצחיקה נורא.
תמר: אבל?
עינת: ואיך שסיימתי לקרוא את הספר הזה, התקשרתי אל אחינו, מתניה, ואמרתי לו: תקשיב, קראתי ספר, אתה חייב חייב לקרוא אותו. זה של איזשהו סופר, לא מכירה אותו, קוראים לו בי.ג'יי נובאק. ואז היה שקט בצד השני של הקו.
תמר: אז הוא אומר, זה שם העט שלי.
עינת: לא. עוד לא. ואז הוא אומר לי: מה זאת אומרת אני לא מכירה אותו? את לא מכירה את בי.ג'יי נובאק? אמרתי לו: אני אמורה להכיר את בי.ג'יי נובאק? הוא אומר לי: זה התסריטאי שכתב את "המשרד". ואמרתי לו בבורותי: מה זה "המשרד"? ואז בכלל מתניה כמעט החליט שהוא יוצא בהצהרה שהוא לא קשור אליי, אבל הוא חנן אותי ונתן לי הזדמנות ללכת לראות את "המשרד". התחלתי לראות את "המשרד" ובאמת למי שלא ראה את "המשרד", אחת מתוכניות הטלוויזיה אני חושבת הכי מצחיקות שראיתי בחיים שלי. היא שנונה והיא כתובה נפלא, ובי.ג'יי נובאק הוא באמת אחד מארבעת הכותבים שכתבו אותה. יש שתי גרסאות לתוכנית הזאת, יש את הגרסה הבריטית ויש את הגרסה האמריקאית. צר לי לומר, האמריקאית טובה יותר. כנראה שהרבה בזכות בי.ג'יי נובאק שנמצא שם בצוות הכותבים.
תמר: אז אני לא יודעת איזה מהם ראיתי, אבל מה שראיתי אפעס לא תפס אותי.
עינת: אז או שראית את הגרסה הבריטית, שהיא קצת יותר יבשושית, או שיש באמת בעיה…
תמר: בעיה אישית.
עינת: עם חוש ההומור שלך. עכשיו, מה שיפה בסדרה הזאת The Office, זה שהיא עושה את הדבר הזה של שבירת הקיר הרביעי. זאת אומרת, זאת סדרה שלאורך… זאת אומרת, כל הזמן השחקנים מביטים אל המצלמה ועושים לנו כל מיני פרצופים, אלינו הצופים, שכאילו אומרים, "ראיתם מה הלך פה עכשיו?" זאת אומרת, זאת סדרה שמשחקת על העניין הזה של שבירת הקיר הרביעי. זה הקטע של הסדרה הזאת. והיא נהדרת והיא מצחיקה, ובי.ג'יי נובאק הוא כותב אותה. ברגע שראיתי את הסדרה הזאת, הבנתי, ראיתי מייד את הקשר בין הכותב של One More Thing לכותב של הסדרה הזאת. ובי.ג'יי נובאק, יש לו חיבה לחוש הומור מושחז. יש לו חיבה לשבירת הקיר הרביעי. יש לו חיבה לכריכות לבנות. ואת כל זה הוא לקח והוא יצק לתוך ספר ילדים נפלא, נהדר, שנון, מקורי ומאוד מאוד שונה שנקרא "הספר בלי תמונות", שלשמחתי הרבה כן תורגם לעברית.
תמר: ובאמת אין בו תמונות.
עינת: ובאמת אין בו תמונות. עכשיו, הספר הזה, יש לו כריכה לבנה, חלקה, כל מה שכתוב על הכריכה זה "הספר בלי תמונות", בי.ג'יי נובאק. והספר הזה, אין בו תמונות, אין בו איורים, אין בו ציורים. את יודעת מה עוד אין בו?
תמר: מה אין בו?
עינת: אין בו סיפור.
תמר: אין בו דמויות.
עינת: אין בו דמויות, אין בו סיפור, אין בו עלילה. עכשיו, אנחנו פה בתוכנית הזאת כבר השמצנו חזור והשמץ ספרי ילדים שאין בהם סיפור. ספרי ילדים שנורא היה חשוב להם להעביר מסר, הם שכחו שגם צריכה להיות עלילה מעניינת.
תמר: אל נורא עלילה, כן.
עינת: איך הבאת? טוב, אנחנו עוד מעט בראש השנה. אבל הספר הזה, אין בו עלילה, אין בו דמויות, אין בו סיפור, ובכל זאת אני ממליצה עליו בכל פה. כי את יודעת מה יש בו?
תמר: יש בו הומור.
עינת: יש בו הומור ויש בו יותר מזה, יש בו הבנה מאוד מאוד עמוקה של חוויית הילד כשמספרים לו סיפור. עכשיו, הספר הזה הוא עבור ילדים שעדיין אינם יודעים לקרוא, אוקיי? ובי.ג'יי נובאק לוקח בחשבון שמי שמגיש את הספר זה איזשהו מבוגר שמקריא. עכשיו, כשילד לא יודע לקרוא והמבוגר מקריא לו, אז הילד נמצא בחוויה מאוד מאוד פסיבית. ויותר מזה, הוא נמצא בחוויה של חוסר שליטה כי המבוגר המקריא הוא זה שמכתיב את הקצב, הוא זה שבוחר איפה יהיו פאוזות, הוא זה שמחליט באיזה טון להקריא את הדברים, לעשות קולות, לא לעשות קולות, להיות דרמטי, לא להיות דרמטי. מבחינתו של הילד, המבוגר הוא זה ששולט על הסיפור, וזאת חוויה שהיא לא הכי כיפית בעולם, לתת למישהו אחר לשלוט בסיפור, כן? כשאנחנו כמבוגרים קוראים, אז השליטה היא בידיים שלנו, אבל בתור ילדים זה לא היה כך.
תמר: נכון, אבל יש חוויה אחרת לילדים של דאגה ושל חיבור ושל תשומת לב.
עינת: בוודאי, יש שם המון דברים טובים, בגלל זה ילדים אוהבים שמקריאים להם סיפורים.
תמר: אז זה כן כיף.
עינת: זה כן כיף, אבל אני אומרת, יש בתוך החוויה הזאת גם צדדים שהם פחות נחמדים. עכשיו, לאורך השנים התפתחו כל מיני מודלים של כתיבת ספרי ילדים שבאים לפצות על העניין הזה של הפסיביות של הילד, של חוסר השליטה של הילד. למשל, יש לנו בהרבה מאוד ספרי ילדים את המבנה הצביר, כן? זה מונח שקבע אוריאל אופק, לא אני, אז אני מרגישה מספיק בסדר להשתמש בו. רואים את זה גם ב"תירס חם", גם ב"בוקר בהיר אחד" של אורה איל.
תמר: ג'וליה קמרון אוהבת… ג'וליה… נו, איך קוראים לה?
עינת: ג'וליה דונלדסון?
תמר: ג'וליה דונלדסון.
עינת: רואים את זה ב"טרמפ על מטאטא" של ג'וליה דונלדסון, נכון. רואים את זה גם ב"איילת מטיילת" של רינת הופר. זה נמצא בהרבה מאוד ספרי ילדים. למה? כי אם ראינו את אופיר שאוהב לנגן ולשיר, ואחר כך הצטרפה אליו לירון עם פעמון, ואחרי זה הצטרפה יהב עם דובון, לירון עם פעמון, מתופף אופיר, אז עכשיו כל פעם שילד אחר הצטרף, הילד שמקריאים לו כבר יודע, הוא יודע שאחרי הלית מגיע צור ואחרי צור מגיע יהב ואחרי יהב מגיעה לירון ואחרי לירון מגיע אופיר שאוהב לתופף ולשיר, ואז גם הילד…
תמר: שותף בסיפור.
עינת: בדיוק. אז זו למשל דרך אחת לחפות. עוד דרך היא על ידי פזמון חוזר. בהרבה מאוד ספרים, ספרי ילדים, יש לנו פזמון חוזר. שוב, "תירס חם בים בם בם, בים בם בם תירס חם". וגם זה נמצא בהרבה מאוד מאוד מאוד ספרים. גם זה נותן לילד את החוויה הזאת שגם הוא שותף, שגם הוא פעיל. בגלל זה, אגב, גם ילדים מאוד אוהבים שמקריאים להם את אותו ספר שוב ושוב ושוב ושוב. כי כשהילד מכיר את הספר, אז אנחנו מקריאים והילד כבר משלים בעצמו את המשפט הבא.
תמר: זה מחזק את הרגשת הביטחון.
עינת: בדיוק. אז בי.ג'יי נובאק הבין את החוויה הזאת של הילדים, והוא בא ואומר, אני לא אכניס כל מיני עזרים שיאפשרו לכם להיות גם כן בעלי שליטה על מהלך הסיפור. אני פשוט אקח את בעל השליטה ואני אראה לכם שהוא לא שולט בעצם בכלום. ומה הספר הזה עושה? הספר הזה פשוט מכריח את המבוגר שמקריא, להקריא כל מיני דברים מטופשים ומביכים.
תמר: מגחיך אותו.
עינת: הוא פשוט מגחיך את המבוגר. וזה נשמע כאילו זה הומור נמוך, אבל זה מצחיק ילדים בצורה שאין לתאר.
תמר: הומור נמוך ילדים נמוכים. כן.
עינת: כן, אז בואי נגיד שאולי יאנוש קורצ'אק היה פחות מסכים איתך, אבל בי.ג'יי נובאק עשה משהו שעובד.
תמר: נכון, אבל כשאנחנו מבוגרים ומתנשאים…
עינת: אז מגיע לנו.
תמר: אז אנחנו קוראים לזה הומור נמוך. אבל כשאנחנו ילדים, זה פשוט הומור וזה מצחיק אותנו.
עינת: בדיוק.
תמר: ילדים צוחקים מפלוץ.
עינת: כן, ויש את זה שם. וזה נורא נורא מצחיק וזה שובר את הקיר הרביעי כי זה בעצם… הספר הוא משחק במבוגר המקריא. ואני ממליצה לכולם, תיכנסו ליוטיוב, תכתבו The Book with No Pictures, B. J Novak, ותראו את הסרטון של בי.ג'יי נובאק בשעת סיפור מקריא בעצמו את הספר הזה לילדים, ואתם תראו איך הם נקרעים מצחוק. הם מתגלגלים על הרצפה.
תמר: ואנחנו לא נקריא לכם משם דוגמה כי תלכו לספריות…
עינת: בדיוק.
תמר: ותלכו לחנויות הספרים ותרכשו לכם את הספר החמוד והמצחיק הזה.
עינת: אלא אם כן אין לכם חוש הומור, ואז לא נותר לנו אלא לאחל לכם חיים טובים, אבל…
תמר: כן. אם נחזור רגע לספר של יואב בלום, אז זה סיפור מאוד מאוד מאוד ישראלי. הוא מתרחש בתל אביב והוא בימינו, יש פלאפונים ויש גוגל ויש… זו מציאות שאנחנו מאוד מאוד מכירים ומאוד ריאליסטית. יש אנשים שלא אוהבים את זה. זאת אומרת, הם רוצים ללכת… כאילו על הסקאלה של הקוראים יש בצד אחד את אלה שאוהבים הכי פנטזיה והכי רחוק והכי "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" והכי לקרוא על דברים שלא מכאן ולא קרו ומסעות בזמן ואלכימיה וכשפים וכאלה. ויש בצד השני את מי שחייב לקרוא רק דברים ש… היה לי לקוח שאמר שהוא קורא ספרים רק שקרו באמת. בגלל זה הוא אוהב לקרוא ביוגרפיות. זה קרה באמת, אתה מכיר את הבן אדם, אתה יודע מה הוא עשה, הוא אוהב לקרוא את הסיפור עליו. לא רציתי לקלקל לו ולהגיד לו שגם כשאתה כותב ביוגרפיה של מישהו, ואפילו כשבן אדם כותב על עצמו אוטוביוגרפיה…
עינת: תמיד יש חירות ספרותית.
תמר: זה לא בדיוק אחד לאחד. יש איזושהי חירות ספרותית, יש לפעמים מצרפים כמה אירועים לאירוע אחד, לעשות אותו יותר משמעותי. כאילו…
עינת: כן, אבל עדיין יש שם בסיס שאתה אומר, כאילו זה לא המצאות, זה לא דמיון.
תמר: זה לא המצאות. בן גוריון הקים את מדינת ישראל, גולדה הייתה… כאילו, האנשים האלה עשו מה שהם עשו. צ'רצ'יל, כל הביוגרפיות האלה והאחרות זה דברים שבאמת קרו, זה דברים שקרו באמת.
הייתי פעם באיזשהו טיול וכל אחד הביא ספר ובשלב מסוים עשינו החלפות עם הספרים שהבאנו. ואמרתי לגברת שחיפשה ספר, שיש לי כאן ספר שמדבר נורא עלינו, על מישהי שדומה לנו, שהייתה לה תאונה והבעל שלה נהרג ואז היא מחפשת ואז היא מתאהבת, אבל זה נורא נורא בשפה שלנו ואנשים כמונו. והיא אמרה לי: תקשיבי, אם הייתי רוצה אנשים כמונו, הייתי מרימה טלפון לגיסה שלי שהתאלמנה בעצמה והיא כמונו והיא מדברת בשפה שלנו. כשאני בספר, אני רוצה…
עינת: אני רוצה להיות רחוק.
תמר: מקום אחר, מציאות אחרת, בזמנים אחרים, בגדים אחרים, עם אמיתות אחרות, עם התאהבויות אחרות. תני לי משהו אחר ולא מכאן.
עינת: זאת אומרת, אני רוצה לצאת לחופשה…
תמר: כן.
עינת: כשאני קוראת ספר. אני לא רוצה להישאר בביצה שמוכרת.
תמר: לחופשה תודעתית.
עינת: ויש אנשים שאומרים, אני רוצה את מה שאני מכיר, אני רוצה את מה שקל לי להתחבר אליו, קל לי לדמיין אותו, קל לי לראות אותו.
תמר: כשכותבים, אז אם אתה לא כותב על כאן ועכשיו, שזה מונחים שכולנו מכירים, אז צריך לעשות תחקיר מאוד מדויק.
עינת: גם כשאתה כותב על הכאן ועכשיו, אתה חייב לעשות תחקיר מאוד מדויק. אפילו יותר מזה, כשאתה כותב על כאן ועכשיו, אז יש סכנה שאתה תיפול לתוך איזושהי זחיחות של אני יודע על מה אני כותב, אז אני לא באמת צריך לבדוק את הפרטים. ואז הרבה פעמים סופרים נופלים דווקא על הפרטים הקטנים שהם לא בדקו ולא למדו עד הסוף.
תמר: או שאני יודע על מה אני כותב, ולי ברור 1, 2, 3, 4, 5, ומרוב שזה כל כך ברור לי, אני לא כותב את זה, ואז הקורא קצת הולך לאיבוד.
עינת: נכון.
תמר: כי הכותב לא מייצר לו את העולם האחוד, אבל נגיד כשכותבים… פעם רציתי לכתוב עלילה שהתרחשה בשנות ה-90, ואז במסגרת התחקיר בדקתי איזה שירים רצו ברדיו, מה היה במצעד הפזמונים כדי להכניס את הטרמינולוגיה, את עולם ההקשרים לזמנים הנטועים, כי…
עינת: כולנו מכירים את הקורא הנודניק הזה שיקרא את הספר, יגיד, "מה? השיר הזה בכלל יצא חמש שנים אחר כך".
תמר: או קראתי סיפור והיא אמרה על איזשהו… שהם נסעו לאיזה מושב, שזה הכול היה באיזשהו מושב מרוחק ברמת הגולן, ואין שם כזה של מושב.
עינת: כן. אז נכון, זה בדיוק הדברים האלה שפוגעים באמינות, וכבר דיברנו על זה, אני חושבת, באחת התוכניות, על החשיבות של התחקיר.
תמר: כן. אז בנימה המציאותית הזאת…
עינת: אבל אני חושבת שמה שיואב בלום נותן, זה שהוא באמת, הוא מצד אחד מביא סיפור שהוא מאוד מאוד כאן ועכשיו, ומצד שני הוא מכניס לו את האלמנטים המד"בים שהופכים אותו למשהו שהוא קצת אחר, והוא מצליח למהול את כל זה לדבר נהדר. לכו תקראו. יש עדיין אנשים שלא קראו את יואב בלום? זה קיים בכלל?
תמר: אל תודו. אל תודו.
עינת: אז מי שעוד לא קרא את יואב בלום, לכו תקראו. ומי שקרא, תקראו עוד פעם, כי גם בקריאה חוזרת זה נהדר. ונאחל ששנה הבאה עלינו לטובה תהיה שנה מלאה בספרים ובקריאה ובדברים טובים.
תמר: וכן, לנו ולכל המאזינים שתהיה שנה טובה. אז להשתמע בפרק הבא. תודה לרדיו קול כינרת.
עינת: ונשתמע בשנה הבאה.
תמר: בשנה הבאה. תודה לרדיו קול הכינרת 106FM אל האכסניה ועל ההזדמנות לראות את הכינרת בכל שבוע מחדש.
עינת: תודה לך תמר, היה לי ממש כיף.
תמר: תודה, עינת, היה לנו עונג. ותודה ליואב בלום, תמשיך לכתוב פליז דו.
עינת: כן, כן. שנה טובה לכולם. להתראות.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments