חילוניות בכאן 11 וקוֹלהּ של יהודית רביץ. דליה מתקפת את הרב-קו ונורית תוהה למה בכלל מדברים אליה באוטובוס. נורית לא זוכרת הרבה מאביהּ שמת בצעירותה, אבל היא פוקדת מדי שנה את קברו. מאזינה כותבת לדליה הודעה פרטית שתגרום לכם לחשוב על היחסים עם ההורים המבוגרים שלכם. וגם יוצאת לבדוק: הונאות זקנים ורגשות אשם. וגם: איפה היה פולי מהגשש כשאזעקה ראשונה נשמעה ברמת-גן?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 19/09/2023.
[מוזיקת פתיחה]
קריין: נורית גפן ודליה גוטמן, "באות בזמן", מבית "all in", הבית של הפודקאסטים.
דליה: טוב נורית'קה, אנחנו כאן.
נורית: כן.
דליה: ניצולות המופע שלנו במוזיאון תל אביב.
נורית: [צוחקת]
דליה: ניצלנו. תכף נדבר על זה.
נורית: דיברנו על זה.
דליה: אני מודה שהיה מאוד מעניין לי לפגוש קהל, מאוד מעניין.
נורית: כן.
דליה: כי אתה מדבר ואתה לא יודע מי הקהל שלך.
נורית: נכון, נכון.
דליה: פתאום אתה רואה קהל, אבל אני מודה שאחרי זה הרגשתי נטושה ובלי כוחות, כמו בשיר של נתן יונתן, נטוש ובלי כוחות.
נורית: כן.
דליה: ממש דוללתי, זה תבע כל כך הרבה אנרגיה…
נורית: כן.
דליה: וריכוז והתכוונות. בקיצור, אז תכף נדבר על זה. אני פשוט רוצה לפתוח בתיקון.
נורית: כן?
דליה: בפעם שעברה דיברתי ושיבחתי את הסדרה "חילוֹניוּת" ב"כאן 11".
נורית: כן.
דליה: אמרתי אפילו שרן ארז…
נורית: כן?
דליה: צריך בפרוס השנה החדשה…
נורית: כן.
דליה: להציע למורים, אחרי שהוא השיג להם הישגים כלכליים שהגיעו להם…
נורית: כן?
דליה: להגיד להם - 'תשמעו, עכשיו אני רוצה להמליץ על משהו ערכי', ולהמליץ להם על הסדרה "חילוניות" ב"כאן 11". ולא ידעתי כמה אני צודקת בדבר הזה, כי יום אחרי זה, עורך דין אילן בומבך ביטל את החשיבות של מגילת העצמאות בכלל. שזה היה, שזה ממש ערער אותי הדבר הזה. זאת אומרת, אז הכל נחרב, מהתחלה, הכל רועד, הכל לא יציב, הכל תובע הוכחה מחדש, אין כאילו במה להיאחז. אבל לא אמרתי את הדבר הכי חשוב על הסדרה הזאת, "חילוניות", שאגב גם שר החינוך צריך לראות אותה. וכמובן, אני פונה לכל החברים שלי, כי היא קיבלה עכשיו משנה תוקף, לא אמרתי את הדבר הכי חשוב - שהעורכת והבימאית והיוצרת ענת זלצר, שעשתה יחד עם מודי בר-און…
נורית: אבל דיברנו עליה.
דליה: נכון, אבל לא בפעם שעברה, לא הזכרתי בהקשר של "חילוניות" את שמה של ענת.
נורית: את בטוחה?
דליה: בוודאי, אפילו התנצלתי בפניה.
נורית: אה, אוקיי.
דליה: אז עכשיו אני עושה את התיקון ואני אומרת שענת זלצר הפיקה, ביימה, ערכה, הגתה וכן הלאה. ואני אומרת בכלל שאני חושבת שמגיע לה ולמודי בר-און, שלצערי לא איתנו, פרס ישראל על כל הסדרות החשובות שהם עשו עד היום. אבל הסדרה "חילוניות" קיבלה עכשיו, כמו שהתחלתי ואמרתי בהתחלה…
נורית: שהיא אקטואלית.
דליה: בדיוק, היא הפכה פתאום אקטואלית! תראו על מה אנחנו נאבקים בקפלן.
נורית: כן.
דליה: תראו על מה אנחנו יוצאים למחאה. תראו את הדברים הכי בסיסיים. וגם מי שיראה את הסדרה הזאת יקבל שי מיוחד במינו - הקריינות, את הקריינות קוראת יהודית רביץ, שזה כמו מתנה.
נורית: כן.
דליה: כי אתה רואה מישהי שקוראת טקסט, ומבינה שהטקסט הוא חשוב, ולא היא.
נורית: כן.
דליה: אין שום אינטונציות מיוחדות, אין שום רצון לְרַצּוֹת, אין שום משחקים בקול, אין שום חנופה. קול ניטרלי.
נורית: כן.
דליה: שרק מעביר את הטקסט, מעביר את המסרים.
נורית: הנושא הוא במרכז.
דליה: לגמרי, ממש.
נורית: כן.
דליה: את מבינה שיש לה כבוד לטקסט, ומה שחשוב זה הטקסט ולא האינטרפרטציה שלה.
נורית: כן.
דליה: אז יהודית רביץ, עם הסדרה הנהדרת הזאת, אני מברכת את ענת זלצר, אני מקווה שהיא תקבל פרס ישראל, וכולכם בבקשה תראו את "חילוניות" ב"כאן 11". זה התיקון שאני רוצה לעשות. וגם כמובן אני רוצה להזכיר, כבר דיברנו על זה בפעם שעברה, שמהיום, אנחנו מקליטים את התוכנית ביום שני, מהיום במשך ארבעה ימים, "כאן 11" מקרינים את הסדרה "האחת" על טייסת 201 של חיל האוויר. סדרה חשובה ומרעישה. ואני רוצה להגיד לך עוד משהו, כל כך מתאים לי מה שקרה. אמרתי לך בפרק הקודם, שבמחאה שעברה…
נורית: כן?
דליה: כי אתמול הייתה מחאה אחרת, נקבתי בשם האנשים שניגשו אלי, אבל לא אמרתי על שתי נשים מרשימות מאוד, יעל רזניק ונאווה הראל, אלה השמות שלהן, הן ניגשו להגיד לנו כמה…
נורית: אתמול? היית במחאה אתמול?
דליה: לא, לפני שבוע.
נורית: אה, הבנתי.
דליה: הן ניגשו להגיד לנו כמה הפודקאסט יפה וכמה הוא נהדר…
נורית: כן.
דליה: וגם אמרו, וגם לך ולנורית יש עברית שאנחנו נורא אוהבות..
נורית: כן.
דליה: ואני, בקלות דעת, ואולי אפילו יוהרה, אמרתי - 'כן, כי היום הילדים, בגלל המורים שלהם כנראה, העברית שלהם היא לא טובה, היא לא מתוקנת'.
נורית: [מגחכת]
דליה: וכמובן שנפלתי, מפני שנאווה הראל אמרה לי שהיא הייתה מורה הרבה שנים…
נורית: וואיי וואיי. [צוחקת]
דליה: הרבה שנים, ועכשיו היא בפנסיה. ואני אמרתי לעצמי, אל"ף, התנצלתי נורא, בי"ת, אמרתי בליבי, תפסיקי תמיד להוציא מסקנות, ולהגיד מן… את יודעת, תזות כאלה, המורים לא יוד… מה, המורים יודעים עברית, והכל בסדר, ויש סיבות אולי שהעברית פחות טובה, אבל זה לא המורים דווקא. מה אני רוצה? למה אני עושה הכללות כאלה? ומה אני…? בקיצור, למדתי לקח מאוד ואני מתנצלת בפני יעל רזניק ונאווה הראל, על הפזיזות שלי ועל המהירות שלי לחרוץ דין, את יודעת, להיות חכמה, ממש בזיעה שם, במחאה, הייתי מוכרחה להגיד את החוכמה הזאת. "המורים אשמים". יכולתי לוותר על זה גם, מה זה הדבר הזה?
ועכשיו אני רוצה לדבר איתך על משהו הרבה יותר אינטימי.
נורית: כן?
דליה: היום באתי הנה בקו 3. באוטובוסים של "דן" יש עכשיו, בכריזה, יש הודעה חדשה.
נורית: מממ?
דליה: "באוטובוס זה נוסעים אנשים שלא שילמו. בבקשה לתקף את הרב-קו".
נורית: כן.
דליה: ואני יודעת שאני תיקפתי את הרב-קו.
נורית: את לא צריכה…
דליה: למה נבהלתי אבל? אני תיקפתי את הרב-קו.
נורית: אנחנו נוסעות בחינם.
דליה: לא, זה לא משנה, צריכים לתקף את הרב-קו מה שלא יהיה. אוקיי… תיקפתי את הרב…
נורית: אה, גם…? כן, צריך?
דליה: בטח, מה שאני שואלת…
נורית: כן?
דליה: מה אני נבהלת? הרי אני יודעת שתיקפתי את הרב-קו…
נורית: כן?
דליה: וחזרתי וישבתי לי בנחת. הכריזה, ההודעה הזו בכריזה…
נורית: כן?
דליה: "נוסעים פה אנשים שלא תיקפו את הרב-קו". [צוחקת] אני מרגישה אשמה…
נורית: [צוחקת] האח הגדול, האח הגדול.
דליה: לא, ואני נורא… למה אני מרגישה אשמה? מה זה הדבר הזה? הרי אני יודעת שתיקפתי את זה! אז מה זה, שיגעון?
נורית: דרך אגב, איך את יודעת מתי זה נגמר?
דליה: לא יודעת, אבל זה לא משנה עכשיו. אני שואלת אותך, למה אומרים…
נורית: את מדברת על הבהלה שלך.
דליה: נכון. בדיוק.
נורית: קודם כל למה אתם מדברים אליי בכלל באוטובוס? בואי נתחיל בזה.
דליה: [צוחקת] לא, כי הם רוצים שאנשים ישלמו על הנסיעה.
נורית: אבל די, הם כל הזמן מברברים במוח.
דליה: כן.
נורית: אני כבר לא… אני באה לאוטובוס כדי לקבל שקט. [צוחקת]
דליה: נכון, נכון.
נורית: אני באמת, אני נוסעת באוטובוסים כי אני אוהבת שיש שקט. כל אחד באייפון שלו ושקט.
דליה: נכון.
נורית: אלה ששומעים מוזיקה, דרך אגב, זה הזמן עכשיו להגיד…
דליה: נכון.
נורית: נהגים לא צריכים לשמוע מוזיקה, גם לא חדשות.
דליה: פעם הוא ענה לנו בגסות הנהג, את זוכרת?
נורית: כן, נכון, פעם אני ואת עלינו והוא שם מוזיקה כל כך חזקה.
דליה: נכון.
נורית: והוא לא שומע.
דליה: נכון.
נורית: ואני לא צריכה לשמוע חדשות.
דליה: נכון.
נורית: באוטובוס הנהג צריך להיות מרוכז בדרך.
דליה: נכון.
נורית: משעמם לך?
דליה: נכון.
נורית: לכולם משעמם במקומות העבודה. לא לכולם, אבל אני אומרת. זאת העבודה שלך, להיות על הדרכים.
דליה: נכון, נכון.
נורית: מה פתאום אתה שומע מוזיקה ולמה חדשות, ולמה אני צריכה לשמוע חדשות באוטובוס? אז…
דליה: אבל תגידי על הבהלה שלי, מאיפה היא נובעת, הבהלה הזאת? הרי אני תיקפתי את כרטיס הרב-קו. מה יש לי?
נורית: אני חושבת שאנחנו מבוהלות, אנחנו מבוהלות.
דליה: כל הזמן אני מבוהלת?
נורית: אני גם, מדור אחר. בזמנו המורים היו אוטוריטה, לא כמו היום שמרביצים למורים התלמידים. פעם הייתי צריכה לעמוד כשהמורה הייתה נכנסת לכיתה.
דליה: למה זה קשור לבהלה?
נורית: אני חושבת… אני חושבת שאנחנו, אני לפחות, כשמישהו מדבר אלי, [מגחכת] זה כמו הצייד, "הכלה וצייד הפרפרים", שפתאום יוסי בנאי מדבר מהרמקולים בגן.
דליה: כן.
נורית: יש איזה משהו מתוך רמקול שנשמע, שהוא מעליך, שהוא… איך אומרים? דֵאוּס אֶקְס מָכִינַה, אלוהים מן המכונה.
דליה: כן.
נורית: כמו בהצגות של מולייר.
דליה: כן.
נורית: לפתור את הבעיות, לזרז את ההצגה, פתאום יש איזה קול לא שייך בכלל והוא מקדם את העלילה. אז יש משהו ברמקול, שאת שומעת הודעה ברמקול, גם בים אפילו. מציל, [צוחקת] את יודעת, רגיל, הוא מדבר ברמקול, אני נבהלת גם, את מבינה?
דליה: כשטסתי, כן? אני כבר לא טסה, כשטסתי…
נורית: כן, כן. מטוסים לא…
דליה: כשהייתי ניגשת לדרכונים, לא, כשהייתה בדיקת דרכונים…
נורית: כן.
דליה: היו בודקים את הדרכון שלי.
נורית: כן?
דליה: הייתי בטוחה שעוד רגע מוצאים שמשהו לא בסדר בדרכון.
נורית: [צוחקת]
דליה: כשהייתי מגיעה לניו יורק…
נורית: כן?
דליה: באישון לילה המטוס מגיע, ואז יש אנשים כאלה מפחידים במכס…
נורית: נכון, מאוד, נכון.
דליה: בבדיקת דרכונים.
נורית: כי הם קשוחים.
דליה: קשוחים, והם קצרי רוח והם כועסים.
נורית: ממש. נכון.
דליה: את יודעת איך הייתי מבוהלת שהם ימצאו עליי משהו? מה הם ימצאו עליי? שהם יפתחו את הדרכון ופתאום הם ימצאו… תמיד יש לי בהלה בבדיקת דרכונים. אז זה לא בהלה רק באוטובוס "דן", זה בהלה…
נורית: כללית.
דליה: איכשהו יש לי… זה בהלה בסיסית כזאת…
נורית: [צוחקת] כן.
דליה: שמתעוררת מדברים לא רציונליים.
נורית: אבל אני אגיד לך, כי זה משהו כנראה מהעבר שלך.
דליה: יכול להיות.
נורית: הקול הסמכותי הזה…
דליה: כן?
נורית: שאת לא רואה אותו, הוא נשמע ברמקול, אותי זה גם מפחיד.
דליה: כן.
נורית: אותי זה גם מפחיד.
דליה: לא יודעת, יש לי…
נורית: אם היה עומד מישהו מולי ומדבר אלי, את לא מפחדת, נכון?
דליה: נכון.
נורית: אם מישהו היה בא מולך ואומר לך: "דליה, את צריכה לתקף את הרב-קו", נכון? לא היית נבהלת, אבל שזה יוצא מ… אנחנו לא יודעים מאיפה זה יוצא.
דליה: לא, אבל תראי, עלה היום כרטיסן.
נורית: כן.
דליה: והוא בדק את כל הרב-קו.
נורית: אה, באמת?
דליה: כן, אצלו במכשיר, כן. כשהוא בדק את זה, חשבתי, אוי, אולי הוא יגלה שלא תיקפתי, אבל תיקפתי! אבל אני אומרת לך, זה בהלה…
נורית: זה חוסר ביטחון הזה.
דליה: לא יודעת, זה גלותיות, אגב, קיצונית.
נורית: לא, את לא גלותית אבל, מה פתאום.
דליה: כן, אבל הנה, מה זה הבהלה?
נורית: נולדת פה.
דליה: מה אני מפחדת?
נורית: אנחנו…
דליה: אני מפחדת בסופר, אני מפחדת בבדיקת דרכונים, אני מפחדת…
נורית: זה הכל מהילדות שלנו, משם זה באמת.
דליה: אבל מה עשו לנו? למה זה? מה?
נורית: האמת?
דליה: מה היה בילדות שלנו?
נורית: עשו לנו הרבה, אל תשכחי. עשו לנו הרבה.
דליה: [צוחקת] כנראה עשו לנו הרבה.
נורית: לך הרביצו בבית?
דליה: לא.
נורית: אני חטפתי מכות עם החגורה של אבא שלי.
דליה: מה את אומרת?
נורית: מה זה חטפתי? הייתי… יום אחד קבעתי… אבל כולם חטפו!
דליה: כן. אנחנו לא.
נורית: אחי לא חטף, אחי לא חטף.
דליה: כן.
נורית: אני הייתי ילדה רעה, מה שנחשב, ואז…
דליה: אבל למה עם חגורה?
נורית: עם חגורה, כי כולם, כולם… אתמול ראיתי, ראיתי איזה סרט, וגם, הוא מוריד את החגורה ורץ אחריו להרביץ לו.
דליה: וכעסת על אבא שלך שהוא עשה את זה?
נורית: אה… לא, זה היה טבעי, קיבלתי את זה.
דליה: אה, אוקיי.
נורית: בגלל זה אני לא מרגישה גם שאני ילדה מוכה היום, אין לי בעיה עם זה.
דליה: אני אגיד לך למה אני שואלת אותך.
נורית: אבל רגע, אני רק אני רוצה לספר לך את הסיפור.
דליה: אוקיי.
נורית: הייתה לי חברה, הדרה, הכי טובה שלי, אחת הכי טובות שלי, ואמרנו, בואי נלך לסרט, אורלי נדמה לי, בנחלת יצחק. אז אמרתי, יאללה, בואי לסרט. היא אמרה, רגע, אני צריכה לעבור בבית, ההורים חייבים לי מכות.
דליה: או-ווה.
נורית: ההורים חייבים? אמרתי, טוב, בואי נלך אליך הביתה, ירביצו לך, ונמשיך לקולנוע. וכך היה.
דליה: כן, סיפרת לי את זה פעם.
נורית: אני סיפרתי את זה?
דליה: כן, כן. קיבלה מכות.
נורית: היא נכנסה, הדרה נכנסה הביתה, הרביצו לה, אני ישבתי בחוץ, [צוחקת] כי היה להם בית קטן, יצאה החוצה, תחת אדום, יצאה החוצה, אומרת לי, אח, אח, עם החגורה. הלכנו לסרט ונגמר.
דליה: אבל איך את לא כועסת על אבא שלך שהוא עשה את זה?
נורית: כי כאילו, אני לא לבד, אני לא היחידה. אח שלי לעומת זה, לא הרימו עליו יד אף פעם.
דליה: את רואה אבל…
נורית: אבל כי הוא היה ילד טוב, הוא היה ילד טוב. אני הייתי ילדה רעה כנראה.
דליה: תראי, יש לי, עבר בי הרהור.
נורית: כן?
דליה: אני מודה, פסיכולוגיה אפילו לא בגרוש, פסיכולוגיה נחותה מה שאני אגיד לך עכשיו.
נורית: במיל. [צוחקת]
דליה: כי ממש זה לא התחום שלי ומה אני נדחפת. אבל בגלל שאנחנו נוצרה בין שתינו קירבה, אני רוצה לשאול אותך. פעם אמרת שאת לא זוכרת כלום מאבא שלך.
נורית: כלום.
דליה: כלום.
נורית: רק דבר אחד אני זוכרת, זה הכל. אבל… בכל זאת…
דליה: ואני שואלת, האם זה לא קשור גם לזה?
נורית: 16 שנה.
דליה: לאיזה שהוא כעס שאת לא יודעת אפילו.
נורית: יכול להיות ש… אני, אני מאושרת שאני יודעת להדחיק, אני מאושרת.
דליה: נכון.
נורית: כי אם לא הייתי מדחיקה הייתי היום ב"אברבנאל", מאושפזת. אני כל כך יודעת להדחיק דברים, וזה מה שמציל אותי פה.
דליה: אני מסכימה איתך. זה כאילו נגד מה שהפסיכולוגיה דוגלת.
נורית: בדיוק, כן.
דליה: אבל אני נורא מבינה אותך, ואת יודעת מה? יש גם כיוון כזה עכשיו, נדמה לי.
נורית: כן?
דליה: כן.
נורית: בעד?
דליה: שבעד, כן. שפתאום מבינים את המעלות שיש להדחקה, כנראה בדברים מסוימים. אני לא יודעת.
נורית: מצוין!
דליה: אני לא יודעת להגיד לך, אני…
נורית: למרות שהפסיכולוגית לא עזבה אותי. את תיזכרי משהו טוב מאבא שלך, תיזכרי לי… הוא היה בן 39, אני הייתי בת 16. ואני גם הלכתי הרי לסרט באמצע השבעה. כעסתי עליו כל כך, למרות שהוא…
דליה: אני מעריצה את אימא שלך שהרשתה לך.
נורית: אמא שלי, ממש, כן.
דליה: ממש..
נורית: הבינה אותי.
דליה: נכון.
נורית: ואני הדחקתי אותו לגמרי. אח שלי זוכר כל פרט. הוא קטן ממני בחמש שנים. הוא אומר, איך את לא זוכרת את אבא? אמרתי, רק אני זוכרת שרקדנו ב"שרון" כל שבת, five o'clock עם החברים שלהם, לפני שהלכתי לצופים, הוא היה לוקח אותי והייתי רוקדת איתו טנגו, עם אבא שלי.
דליה: אבל את לא זוכרת מהלוויה, כלום? את לא זוכרת מהשבעה?
נורית: לא הייתי… אני לא יודעת בכלל שהייתה לוויה, אני לא זוכרת. אני באה אליו כל שנה לקבר, אבל אני לא זוכרת את ההלוויה.
דליה: נורית, אני שואלת אותך.
נורית: והייתי בת 17 או 16, 17.
דליה: את חושבת שזה קשור לכעס באמת עליו? שהיה לך כעס עליו שהוא…?
נורית: שהוא הלך, כן.
דליה: אה, שהוא הלך?
נורית: שהוא הלך, כן.
דליה: מעניין.
נורית: אני סבלתי כבר חמש שנים מהכאבים שלו, שהוא צרח. לא כמו היום. אין… אל תשכחי זה היה לפני…
דליה: ואת חושבת שבגלל הסבל שלך…?
נורית: בגלל הסבל שלו.
דליה: מהסבל שלו.
נורית: בדיוק. אני סבלתי.
דליה: את חושבת שבגלל זה שכחת?
נורית: כן.
דליה: מעניין.
נורית: אני נורא סבלתי מהסבל שלו. היום כבר לא היו נותנים בבית לצעוק, הוא… היה לו סרטן העצמות. הוא צרח חמש שנים בבית. ובסוף, אני זוכרת, לקחו אותו, את זה אני זוכרת, שלקחו אותו לחדר פנימי. אני באה, אני רואה שהוא איננו. אמרתי, איפה אבא? "בתל השומר". לקחו אותו לחדר פנימי. שם זה היה סימן שהוא עוד רגע מת. ואמרו לי - את רוצה להיכנס? ובאתי מה… הרגשתי נורא. נכנסתי, הוא חרחר. לא עזרו לו שם אז, כמו שהיום עוזרים. זה היה לפני 60 שנה, כן? 60 שנה. לא עזרו לו למות.
דליה: אז קצת את זוכרת בכל זאת.
נורית: אני כועסת עליהם שהם לא עזרו לו למות. היום עוזרים, וזה טוב. לא עזרו לו למות. הוא נורא סבל. אני הייתי יכולה להרוג אותו. אם היו נותנים לי, הייתי הורגת אותו.
דליה: אני מבינה אותך. ואת ההלוויה את לא זוכרת בכלל?
נורית: בי… אני לא יודעת איך היא נראתה. אני לא זוכרת, לא את השבעה אפילו. הדחקתי הכל. והמטפלת שלי הנפלאה, דוקטור רוזנברגר, הראשונה, כי היו לי כמה אחריה, היא הייתה מנהלת "שלוותה", והיא הייתה נהדרת. והיא אמרה לי, גם שיחררה אותי, היא אמרה לי, "עבדת מאוד יפה, חוץ מאבא שלך, שפה לא עשינו כלום עם אבא שלך".
דליה: מעניין.
נורית: אמרתי, טוב, אבל עשינו דברים אחרים. הרבה דברים אחרים. עם אמא שלי, היא נורא עזרה לי. שהתחלתי לריב איתה, כי פחדתי למרוד בה, בזמנו.
דליה: כן.
נורית: שהייתי צריכה למרוד, ולא מרדתי, כי פחדתי.
דליה: כן.
נורית: במי מרדתי? ביונתן.
דליה: כן.
נורית: את מבינה?
דליה: כן.
נורית: הוא מסכן, אכל ת'חרא של אמא שלי.
דליה: כן.
נורית: שהייתי צריכה להוציא על אמא שלי. אז מי שלא מורד בזמן, המרד יוצא במקומות אחרים.
דליה: אבל בטיפול לא הגעת לפיתרון…
נורית: בטיפול לא הגעתי לפיתרון עם אבי.
דליה: עם אביך.
נורית: בכלל לא.
דליה: לא.
נורית: אח שלי, תארי לך, לא חלמתי עליו פעם אחת, על אבא שלי. פעם אחת. אחי חולם כל יום על אבא שלי.
דליה: מעניין.
נורית: אחי זוכר כל פרט ופרט על אבא שלי.
דליה: גם על אמא שלך הוא זוכר?
נורית: גם על אמא שלי.
דליה: מעניין מאוד.
נורית: אני לא חולמת…
דליה: הוא לא פה בכלל.
נורית: הוא בלוס אנג'לס כבר 50 שנה.
דליה: מעניין מאוד, מעניין מאוד.
נורית: הוא זוכר הכל, הוא מספר לי, אני אומרת לו - אלי, תספר לי על אבא. תספר לי על אמא.
דליה: [מצחקקת]
נורית: הוא גם עזב את הארץ בגיל 20, אחרי הצבא.
דליה: כן.
נורית: הוא נסע ל… ש… לכמה חודשים.
דליה: כן.
נורית: הוא 50 שנה כבר שם.
דליה: כן.
נורית: ואמרתי - אלי, ספר לי טיפה על אמא. אני לא זוכרת, אלי, תספר לי על אבא. את לא זוכרת הוא אומר לי, אמרתי, כלום.
דליה: זה נורא מעניין.
נורית: הוא מזכיר לי.
דליה: תגידי, השיחות האלה עם אלי, אני שואלת שאלה, את לא חייבת לענות, כי זה נורא נורא אינטימי. הם לא לפעמים קצת לעול בשבילך?
נורית: ממ… אחי? אני מדברת איתו, בהתחלה היינו מדברים כל חודש. פעם, תראי, אני גם, אנחנו לא מסתכלים אחד על השני. השיחות שלי ושלו…
דליה: בטלפון.
נורית: הן בלי מצלמה. החלטנו שנינו שאנחנו לא רוצים לראות אחד את השני. לא בגלל ש… אני חולה עליו, הוא אח שלי, אני יכולה… אני אעשה את הכל בשביל אחי. עד סוף העולם אני אלך בשביל אחי. והוא ילך בשבילי עד סוף העולם, אני יודעת. אבל אני לא רוצה שהוא יראה אותי, והוא לא רוצה שאני אראה אותו.
דליה: מעניין. [מצחקקת]
נורית: אני רואה אותו שהוא מנגן על פסנתר. הוא מנגן כל מיני שירים יפים, אז הוא שם מצלמה, כי הוא יודע שאני אוהבת לראות שהוא מנגן.
דליה: [מצחקקת]
נורית: ואני שרה איתו, היא שם.
דליה: כן.
נורית: הוא שולח לי. ואני נורא אוהבת שהוא מנגן בלוס אנג'לס. והנה, הפוסטר [ככה במקור] האחרון שהוא אמר לי - את חוזרת, כי ניגנתי 10 שנים, ניגנתי מוזיקה קלאסית.
דליה: איזה יופי.
נורית: והוא אומר, נורית, תעשי לי טובה, תחזרי לנגן, את… תעשי לי טובה, זה יעשה לך טוב. אז אחי… אהה…
דליה: אז את אוהבת את השיחות איתו.
נורית: אחי, בגלל שהוא רחוק ממני, אני הכי, אני הכי מקשיבה לו, והוא, הוא מכיר אותי עם זה שהוא מגיל 20…
דליה: לא פה.
נורית: את יודעת, הוא לא פה, הוא בא לבקר מדי פעם.
דליה: ברור.
נורית: הוא הכי, הוא…
דליה: מעניין.
נורית: מכיר אותי הכי טוב מכולם, אח שלי. מכולם הוא מכיר אותי הכי טוב. הוא רואה איפה אני מזייפת, הוא היה פעם בארץ לביקור.
דליה: איך את מסבירה את זה? הוא לא פה כל כך הרבה שנים.
נורית: הוא היה פעם בארץ בביקור, והזמנו את השכנים שלנו, את השכנה שהייתה שלנו בילדות, עם בעלה, מקסים, שושיק ומנור [מצחקקת], והתחלנו לדבר, והם סיפרו משהו, ואמרתי - מה באמת? על משהו שאל"ף-בי"ת אני יודעת אותו, אבל אמרתי - באמת? מה, מה אני לא מאמינה. ואח שלי הסתכל עלי, והוא לא האמין, איך… הוא יודע שאני יודעת מה שהם אומרים. אני לא מבינה למה אמרתי את זה.
דליה: מעניין.
נורית: אולי להרים אותם, עם הידע שלהם, להראות להם - הנה, אתם יודעים ואני לא יודעת.
דליה: מעניין.
נורית: כי אחר כך אני ואחי, הוא אומר - למה את אמרת שאת לא יודעת?
דליה: [מצחקקת] כן.
נורית: הוא אומר - אני יודע שאת יודעת. אמרתי - אני לא יודעת למה זה יצא לי ככה.
דליה: מעניין.
נורית: ואני חוש… אחר כך חשבתי, אולי, אולי זו תכונה שלי, כדי שאני עומדת מולך, אני רוצה שאת תצאי הכי הכי גבוהה, הכי מלכה, הכי נהדרת ואני מקשיבה לך, כמו שאת אומרת שאני מקשיבה טוב…
דליה: מקשיבה נהדר.
נורית: בצורה אינפנטילית ילדית.
דליה: לא אינפנטילית, ילדית.
נורית: אמרת אינפנטילית ילדית.
דליה: לא. יש הבדל, יש הבדל, לא. אני מתעקשת על זה.
נורית: אז רגע, אז אה… כי אני באמת כשאת מדברת, את כולך אצלי. אני לא… אני לא מקשיבה, הכל מת, העולם מת.
דליה: רואים את זה.
נורית: העולם מת. אני עושה את זה עם כולם, לא רק איתך.
דליה: מה שאני מבינה מכל מה שאמרנו, שה… נעים לך מאוד לדבר איתו, למרות המרחק ביניכם.
נורית: מאוווד.
דליה: כן.
נורית: כי הוא אומר לי את הדברים, הוא אומר לי ללא כחל ושׂרק, בדיוק, הוא לא מפחד ממני, הוא לא עושה איתי הצגות.
דליה: אבל הוא…
נורית: הוא אומר לי את האמת.
דליה: אבל לא תמיד אתה רוצה להגיד בלי כחל ושרק, זאת אומרת לא תמיד.
נורית: אחי אומר לי בלי כחל ושרק, הכל.
דליה: כן.
נורית: אין פה רחמים עלי. הוא אומר, ואני מאמינה לו, ואני רוצה שהוא יגיד לי הכל, כי הוא היחידי, הוא היחידי, כמו שאני אומרת שאני משקרת את כולם, הוא היחידי שלא משקר לי. ואני היחידה שלא משקרת לו.
דליה: יפה מאוד.
נורית: אני לא יכולה לשקר לו, כי הוא יתפוס אותי, את מבינה?
דליה: [מצחקקת] כן.
נורית: אני לא יכולה לשקר כלום.
דליה: יפה מאוד.
נורית: כלום, אני לא יכולה אפילו לזייף איתו.
דליה: כן.
דליה: כי הוא מכיר אותי, אני לא יודעת איך הוא מכיר אותי. הוא… הוא עזב כאן כשהוא היה בן 20…
דליה: לא יאומן.
נורית: ואני בת 25, אני לא מבינה.
דליה: נכון. נכון.
נורית: א… הוא מכיר אותי.
דליה: כן. גם גנטיקה, גם…
נורית: אני לא יודעת.
דליה: בכל זאת ילדות משותפת.
נורית: לא יודעת.
דליה: וגם, זה… כאילו אתם פותחים אלבום תמונות כשאתם מדברים, אלבום…
נורית: אנחנו מאוד פותחים. בדיוק. נסענו ללאס וגאס יום אחד.
דליה: אלבום זכרונות, כן.
נורית: שהייתי שם לפני המון שנים. ודיברנו בדרך על אלוהים. הוא דתי והבנות שלו חרדיות. ואני לא, אני חילונית. והתחלנו לדבר על אלוהים. והרגשתי שזה לא פייר מה שאני עושה איתו. ו… אבל דיברנו, באמת, בדרך. ומסתבר שהתעללתי בו כשהוא היה ילד. והוא התחיל לתת לי דוגמאות, מה עשיתי לו שההורים היו הולכים מהבית. חמש שנים צעיר ממני, הוא אומר לי, את הפחדת אותי נורא.
דליה: אבל הוא לא נוטר לך טינה.
נורית: מה?
דליה: לא נוטר טינה.
נורית: ממש לא!
דליה: כן.
נורית: אבל הוא אומר, נורית, את נורא הפחדת אותי. לאמא היה פרוות שועל, כזה, פעם סבתי הביאה מפולניה, כזה מן… מן שועל כזה. לא, לא מעיל, רק כזה לצוואר, וכאן היה בצד, היה ראש של שועל, עם כפתורים של שועל, כאלה, הכל. אבל פרווה אמיתית של שועל, שסבתא שלי הביאה מפולניה, והיא נתנה לאמא שלי. אז הייתי מוציאה את… אמא שלי לא, לא לבשה את זה, כי חום אימים פה. סבתי חשבה שהיא באה מוורשה ויש כאן קרח, שלג. ואז, כשההורים היו הולכים, הייתי שמה את זה, והייתי מפחידה אותו עם הראש של השועל, והייתי עושה חושך, והעיניים היו נוצצות מהכפתורים מהזכוכית, והוא אמר - את לא יודעת כמה הפחדת אותי ונבהלתי מהשועל הזה. אמרתי - באמת?! הוא אומר, את צוחקת? הוא אומר, את הרגת אותי. [דליה צוחקת]. אז כל הדרך ללאס וגאס התנצלתי. אני מצטערת שעשיתי ככה…
דליה: כן.
נורית: מצטערת על זה…
דליה: כן.
נורית: מצטערת על זה. והתנצלתי בפניו על הכל.
דליה: יפה מאוד.
נורית: אבל זה לא היה מעיל של… אני הפחדתי אותו כי הייתי גדולה.
דליה: כן [מצחקקת]
נורית: והבכורים מתעללים בקטנים תמיד, את יודעת.
דליה: סיפרת לו שהיה מופע בקולנוע, במוזיאון תל-אביב?
נורית: עוד לא דיברנו, עוד לא דיברנו.
דליה: אה, אוקיי, מעניין.
נורית: דיברנו בראש השנה רק.
דליה: אהה.
נורית: לא. לפני. לפני ראש השנה.
דליה: אהה. אהה.
נורית: אני לא אומרת ראש השנה. אני לא אוהבת להגיד ראש השנה. אהה… אני לא אוהבת לברך, [מצחקקת] בואי נגיד את זה. כי אז מחזירים לך עוד הפעם.
דליה: זה עול, זה עול כבד.
נורית: את זוכרת שדיברנו על זה?
דליה: זה עול כבד.
נורית: שדי, לסגור את הוואטסאפ הזה…
דליה: כן.
נורית: הטיפשי?
דליה: כן.
נורית: שנה טובה בתפוצת נאט"ו?
דליה: נכון.
נורית: אבל שולחים. לא אומרים "נורית", אישי.
דליה: ברור, כללי.
נורית: כללי. אז אני מקבלת כאלה המון.
דליה: [צוחקת]
נורית: המון. אז מה אני שולחת? אני שולחת אימוג'י.
דליה: יפה מאוד.
נורית: אני אפילו לא עונה 'שנה טובה'. אין לי כוח לזה.
דליה: כן. את לא שולחת את האימוג'ים המבהילים שלך, אבל, אני מקווה.
נורית: [מצחקקת] לא, לא.
דליה: לא, יותר רכים.
נורית: ג'ירפה עם שני לבבות בעיניים.
דליה: אה, כן, ג'ירפה את שולחת.
נורית: כן, ג'ירפה, הג'ירפה נחמדה.
דליה: כן, זה גם נורא מתאים לראש השנה, אני מודה.
נורית: אבל באמת צריכים לדבר על… על פעם, היו ראש השנה, היו ברכות…
דליה: ברכות. זה גם היה עול כבד אבל.
נורית: אבל לא משנה, אבל נהננו לשלוח עם הזהבים כזה.
דליה: כן. אבל זה עול כבד למלא ולקנות וללכת לדואר ולשלוח.
נורית: וללכת לדואר. [צוחקת]
דליה: מי צריך את זה? כאן בוואטסאפ… האמת שלא קיבלתי כאלה גנריים. כולם היו 'דליה'…
נורית: אה, לא גנריים, כלום?
דליה: 'דליה יקרה'. לא, לא קיבלתי גנריים, ותודה לאל.
נורית: אני קיבלתי גם גנריים.
דליה: אני מסכימה איתך שזה עול. מצד שני, יכול להיות שאם לא היו מברכים אותי אז היה אכפת לי, אני לא יודעת. ואני צריכה לשאול את עצמי, ועוד…
נורית: זה לא, זה לא נראה לך מיושן, אאה, להגיד…?
דליה: אהה… כן, אבל אני בן אדם שמרגיש ברגע קיפוח, מכל דבר קטן, ויכול להיות שאם לא היו שולחים לי, 'אההה, לא שלחו לי, ולכולם שולחים'.
נורית: רגע, ומה את מעדיפה - שיטלפנו ויגידו לך שנה טובה בטלפון?
דליה: לא.
נורית: ושעה שיחה?
דליה: לא.
נורית: או, או כתוב?
דליה: כתוב, כמובן כתוב. מי יש שעה שיחה? למי שעה שיחה? אני… מה זה… גם אותו דבר אני אומרת.
נורית: [צוחקת] אותו דבר.
דליה: לא, אני גם מזייפת אם לא אכפת לך. לא, אני ממש לא.
נורית: אה, את גם מזייפת? איך אני שמחה.
דליה: ברור. איזו שאלה.
נורית: חשבתי שרק אני.
דליה: אבל אני רוצה להגיד לך משהו על ה… המופע שלנו במוזיאון תל אביב.
נורית: את שמת לב שאיזה עיקוף עשינו עכשיו.
דליה: נכון.
נורית: [מצחקקת]
דליה: אבל במוזיאון תל אביב, אני אגיד לך למה זה מעניין אותי לדבר על זה.
נורית: כן.
דליה: כי לראשונה, אומנם אנחנו מקבלות הדים כל הזמן, בעיקר בפייסבוק ובקבוצת הוואטסאפ.
נורית: כן.
דליה: לפעמים גם מעליבים אותי ואת מנחמת אותי.
נורית: גם אותי אבל, גם אותי.
דליה: לא, לא, לא, כמעט לא.
נורית: לא, אז גם אותי.
דליה: נורית'קה, לא משנה. עכשיו אני לא, לא ניכנס לזה, אני מתגברת על זה ואת עוזרת לי להתגבר על זה. אבל, זה גם בקבוצת הוואטסאפ, גם בפייסבוק, אבל הפעם היו תגובות נורא טובות על המופע.
נורית: כן.
דליה: וגם, רוב הקהל היו אנשים צעירים. הרבה מאוד, אני לא יודעת אם הרוב, לא עשיתי רישום סטטיסטי, אבל…
נורית: יפה מאוד.
דליה: או בדיקה סטטיסטית, אבל רוב הקהל, חלק גדול מהקהל היו… אני רוצה להבין את פשר העניין הזה. תראי, נכון שאנחנו כבר המון שבועות עושות את זה, ואנחנו יודעות שאוהבות את זה, ואנחנו בראש המצעד וכן הלאה, אבל בכל זאת לא הבנתי, אין לי את הפענוח…
נורית: כן.
דליה: מה בכל… מה הסקס-אפיל של הדבר הזה, מה עובד?
נורית: אני לא יודעת.
דליה: גם אני לא יודעת. מה שאני רוצה להגיד לך, ששתי… אני, וגם את היינו נרגשות אני חושבת, מאוד.
נורית: הלכתי למות.
דליה: שתינו על הבמה. מולנו הקהל הזה.
נורית: רציתי למות.
דליה: ועכשיו בבקשה, דברו ותשעשעו אותנו.
נורית: נכון.
דליה: או תעניינו אותנו, יותר נכון.
נורית: כן.
דליה: אבל… קודם כל כשהגענו, אני הייתי נורא דרוכה, ראיתי כרזה גדולה על מוזיאון תל אביב.
נורית: כן, נכון.
דליה: "אנחנו מכריזים בזאת על מחויבותינו הבלתי מתפשרת לערכי מגילת העצמאות…
נורית: נכון.
דליה: …שנחתמה במוזיאון תל אביב בה' באייר תש"ח".
נורית: נהדר. נכון.
דליה: זה נסך בי כל כך שמחה וביטחון. ואיכשהו נכנסתי ב… הכניסה שלי למוזיאון תל אביב הייתה חגיגית יותר, לאולם אסיה.
נורית: כן, כן.
דליה: כי הרגשתי שמישהו לוקח פה אחריות קצת.
נורית: זה גם היה באנגלית על יד. אנגלית ועברית.
דליה: נכון, צודקת. עברית ואנגלית.
נורית: היה צריך גם בערבית אבל.
דליה: את צודקת, אני מסכימה לגמרי.
נורית: עוד אחד, בערבית.
דליה: אני מסכימה ואני פונה למוזיאון תל אביב - הרעיון של נורית הוא נהדר.
נורית: לא, נכון.
דליה: צריך… עשיתם בעברית ואנגלית.
נורית: לפני האנגלית אפילו, זה היה צריך להיות בעברית וערבית.
דליה: אתם צריכים להוסיף את הטקסט הזה בערבית.
נורית: לגמרי.
דליה: לגמרי, מסכימה איתך ביותר, ממש…
נורית: נכון. אבל זה היה נורא כיף לראות מרחוק את ה…
דליה: נכון, נורא יפה. כאילו קיבלו את פנינו ב…
נורית: נכון. איזה יופי.
דליה: בלקיחת אחריות. יש לנו גב, יש לנו. בדיוק.
נורית: כן, נכון, נכון.
דליה: ואז התחלנו לדבר על הבמה ואמרנו מה שאמרנו.
נורית: אחר כך אני רוצה להגיד משהו שאני לא אשכח.
דליה: כן?
נורית: הערה קטנה, אחר כך טוב, אחר כך.
דליה: לא, תגידי עכשיו.
נורית: לא, לא, אחר כך. בקשר לזוג משקפיים שנשכח ב…
דליה: מצאו אותם.
נורית: לא, אבל אנחנו לא יודעים למי זה שייך.
דליה: כן, מי ששייך כתב שהוא קיבל אותם.
נורית: את רצינית?!
דליה: כן, בפייסבוק.
נורית: די, דליה!
דליה: בחיי.
נורית: בפייסבוק?!
דליה: בטח. "קיבלתי את המשקפיים, תודה רבה, הצלתם אותי".
נורית: יאאאא!
דליה: כן.
נורית: את יודעת למה? איך?
דליה: כן, זאת שלקחה, שנתת לה…
נורית: כן!
דליה: היא יצרה… יצרו איתה קשר.
נורית: אני רוצה להתנצל בפניה. כי היה לרגע נדמה לי…
דליה: כן?
נורית: שהיא לקחה את זה לעצמה.
דליה: אמממ. [בהפתעה]
נורית: חס וחלילה.
דליה: טוב, שאמרתי לה. היא טרחה, היא מצאה וזה…
נורית: את…
דליה: כבר הם חברו לבעלים של…
נורית: איזה נחמדה היא, יווו!
דליה: כן.
נורית: כי היא אמרה לי, אני… אני אכתוב. אמרתי, בואי ניתן, אבל כבר היה לילה, אין למי לתת למוזיאון, רק לשומר.
דליה: לא, הכל…
נורית: וזה משקפיים מאוד מאוד יקרים.
דליה: מאוד.
נורית: נכון?
דליה: חבל שאני לא זוכרת את שמה, את שם שתיהן.
נורית: אני ראיתי.
דליה: של זאת שלקחה איתה וזאת ש…
נורית: כן, נכון.
דליה: זה שלה.
נורית: והיא אמרה לי, תני לי, היא ראתה שאני מבוהלת.
דליה: לא, נגמר בכי טוב. נכון.
נורית: יואו, יואו, אני לא רוצה. והיא אמרה לי, גם אני אפרסם בפייסבוק וגם בעוד איזה מקום.
דליה: נכון.
נורית: והוא יראה ואני אתן לו את זה.
דליה: נכון.
נורית: ואמרתי, אני… אני לא קוראת כלום, היא לא נתנה לו.
דליה: הכל הסתיים הפי-אנד, הפי-אנד.
נורית: איך, את באמת?!
דליה: כן!! כתוב שהיא…
נורית: את לא מבינה מה עשית.
דליה: היא מודה, היא כל כך מודה שהמשקפיים חזרו אליה.
נורית: למי זה היה, גבר או אישה?
נורית: אישה.
נורית: אישה?
דליה: כן.
נורית: אבל הייתי בטוחה זה של שני גברים שישבו בצד.
דליה: לא, לא, לא, לא, לא. אגב, מה שהיה מוזר ומעניין.
נורית: איך… דליה, עשית לי את היום.
דליה: בטח. מה שהיה מוזר ומעניין.
נורית: רק אני אגיד עוד דקה.
דליה: טוב.
נורית: סליחה לגברת…
דליה: כן.
נורית: הנחמדה, שהציעה את ההצעה הזאת הנחמדה.
דליה: הנאמנה.
נורית: הנאמנה.
דליה: נכון.
נורית: אני מצטערת שפיקפקתי. אני מצטערת! מכל הלב.
דליה: לא. היא עשתה ממש מצווה.
נורית: אוקיי, טוב, מצווה. עכשיו דברי.
דליה: אהה. אבל מה שאני רוצה להגיד לך, שאל"ף, היו אנשים צעירים בקהל.
נורית: ילד בן 17 שבא עם אמא שלו.
דליה: נכון, ילד בן 17. אבל היו 20, 30, 40, 50, לא רק 60, 70, 80.
נורית: נכון.
דליה: מה שחשבנו שיהיה.
נורית: לא, ממש לא.
דליה: שזה נורא מוזר. מה… ובי"ת, מה… מה הרגשת לאורך האירוע הזה? מה הרגשת? ראית שמגיבים, שצוחקים, שמוחאים כפיים, שמקשיבים, ששואלים שאלות, שמישהו, מישהי ביקשה שנעשה את זה פעמיים בשבוע.
נורית: [מצחקקת]
דליה: בדיוק. מה… מה הרגשת תוך כדי האירוע הזה?
נורית: האמת, שירה הייתה בקהל, הבת שלי.
דליה: כן.
נורית: עם שתי חברות שלה, וממנה הכי פחדתי, כי אני הולכת ללכלך עליה, לכלכתי עליה במופע.
דליה: כן.
נורית: וירדתי עליה במופע.
דליה: כן.
נורית: והאמת ששירה קיבלה את זה בהומור, היא קיבלה את זה באהבה, והיא נתנה לנו… היא אמרה שזה היה נפלא. עלייך גם.
דליה: איזה יופי.
נורית: היא אמרה שהיית נהדרת.
דליה: איזה יופי.
נורית: והיא אמרה שהצמד, אנחנו כצמד…
דליה: כן.
נורית: מאוד מאוד מתאימות.
דליה: מעניין.
נורית: ו… אמרתי, את לא, לא נפגעת שלכלכתי עלייך?
דליה: כן?
נורית: והיא אומרת, לא, אני מכירה את החומרים שלך אמא, את לא…
דליה: [מצחקקת]
נורית: לא הפתעת אותי.
דליה: כן. אבל יפה שהיא נהנתה.
נורית: כן, היא נהנתה נורא, והקהל נה… אבל אני הייתי מאוד מבוהלת, שוב, אני אומרת לך.
דליה: כל הזמן?
נורית: רוב הזמן הייתי נורא מ… כי פחדתי שאני לא אדע מה להגיד, פחדתי… את היית, את יודעת, שוב, אני אומרת, את מגיעה מאוד מסודרת, מאוד מאורגנת, וגם הסברתי, אני חושבת שהסברתי יפה מאוד, מה ההבדל בין מפיקה למפיקה בפועל.
דליה: נכון, אבל… המון, את דיברת, והקהל התמוגג מצחוק ומנחת, אז אני לא מבינה.
נורית: את לא יכולה.
דליה: איך הרגשת בזה?
נורית: אני לא יודעת, אני מבוהלת, אין לי ביטחון, מה אני יעשה?
דליה: כן.
נורית: אין לי ביטחון.
דליה: כן. אבל בסוף, בסוף, מה את חושבת?
נורית: בסוף שכבר כולם ניגשו אלינו.
דליה: זה היה מוצלח או לא? מה את חושבת?
נורית: אני חושבת שזה היה מוצלח, כי ניגשו המון.
דליה: נכון.
נורית: ודיברו איתנו.
דליה: נכון.
נורית: וכשראיתי את הילד בן ה-17, שאמא שלו אמרה שהוא, הוא הסב את תשומת ליבה…
דליה: נכון.
נורית: לפודקאסט…
דליה: נכון.
נורית: וילד בן 17, ראיתי, כשרציתי לספר על הבריחת שתן שלי במסיבה…
דליה: כן.
נורית: אמרתי, אבל איך אני אספר, ילד בן 17, אבל הוא כבר שמע את זה בפודקאסט.
דליה: בדיוק, בדיוק.
נורית: את מבינה? ושגם ילמד מגיל 17 שיש אנשים שבורח להם הפיפי.
דליה: נכון, זה נורא חשוב ללמוד את זה בגיל 17, את צודקת מאוד, ממש, לא חשבתי על זה.
נורית: [צוחקת]
דליה: ממש נורא חשוב. עכשיו אני מבינה למה זה חשוב כל כך. לראשונה, אני מבינה למה זה חשוב כל כך. אבל אני רוצה להגיד לך משהו אחר. בגלל שאנחנו כל הזמן מבררות - מה יש בפודקאסט, ולמה אוהבים, ולמה זה, ולמה זה, ולמה זה, אז ראיתי בפייסבוק…
נורית: כן?
דליה: שגם אנשים בינם ובין עצמם…
נורית: כן?
דליה: כותבים על זה, ומעלים הרהורים שלהם, מה יש בזה שמושך את ליבנו?
נורית: איפה את רואה את זה?
דליה: ב… אהה… "באות בזמן", יש עמוד בפייסבוק "באות בזמן".
נורית: אני צריכה לכתוב "באות בזמן"…
דליה: כן. כן.
נורית: ואז אני… כי אני קוראת רק את הקיר שלי.
דליה: לא, לא, לא, "באות בזמן"…
נורית: אז אני מפסידה המון.
דליה: את כותבת.
נורית: אני מבינה.
דליה: ממש, כותב…
נורית: מה?
דליה: משה נח-מטות, שהוא פסיכולוג מראש העין.
נורית: אוקיי. לא ראיתי אותו.
דליה: "דליה ונורית היקרות שנה טובה".
נורית: אממ.
דליה: "רציתי להתייחס לשאלתכן החוזרת והמעניינת - מהו סוד הצלחת הפודקאסט".
נורית: אההה.
דליה: כן. "יש לי הצעה, אשר שולחת אותנו למחוזות האבולוציה האנושית, אל הנטייה הטבעית של רובנו, ליהנות מהקשבה לקולות המבוגרים בקרבנו"…
נורית: [מהמהמת]
דליה: "ואל דבריהן. כמו בתקופות קדומות ושבטיות, בהן בני המשפחה המבוגרים היו חיים בקרב הצעירים. למבוגרים יש תפקיד פסיכולוגי ארכיטיפי יקר מפז".
נורית: אוקיי.
דליה: "מבוגרות מדברות, קולותיהן נוסכות, נוסכים ביטחון של המשכיות, דבריהן מעוררים צחוק ועצב בריאים על החיים, הם מדברות ממעוף הציפור הצופה על החיים ממרום השנים".
נורית: מאוד יפה. זקנות, זקני השבט.
דליה: כן, "גם התוכן, גם הכל, יש בהם איכות מרגיעה מנחמת". אגב, מישהי כתבה שיש לי קול היסטרי.
נורית: לך? [צוחקת]
דליה: כן, היא כתבה את זה בפייסבוק. אבל אני שמחה שהוא כותב איכות מרגיעה מנחמת, "כמו חמצן חברתי אשר בעידן המודרני אבד לו או השתנה. אולי בדומה לתחושות שעשויות להתעורר אצל ילד במיטה לפני השינה, כשהוא שומע את קולות המבוגרים, צחוקם ורחשם"…
נורית: כן.
דליה: "קולותיכן וחוכמתכן כמו עוטפים אותנו בהרגשה אשלייתית שהכל בסדר." הוא קיבל תגובות.
נורית: רגע, את זה הוא כתב?
דליה: כן.
נורית: את כל זה?
דליה: בפייסבוק.
נורית: אני אסתכל.
דליה: והוא קיבל על זה תגובות שמתרעמות ואומרות, זה לא רק הגיל שלהן, לא כל אישה מבוגרת מעניינת אותי. לא כל שתי נשים מבוגרות משעשעות אותי. לא כל אישה מבוגרת מנחמת אותי. אז הוא כתב, לתגובות האלה הוא כתב, הוסיף תגובה משלו.
נורית: איך פספסתי את זה?
דליה: "לא כל אדם מבוגר בהכרח משרה ביטחון". קצת חוזר בו. "לצערנו, לא קשה לחשוב על דוגמה זמינה לכך". רוה"מ, כמובן.
נורית: רוה"מ. [מצחקקת]
דליה: כן. "היות אדם מבוגר אינו תנאי מספיק," הוא קצת חוזר בו. "על מנת שההקשבה אליו ואל קולו תייצר את הקסם שאותו אנו מנסים להסביר. כמו כן, ההתייחסות אל הגיל נועדה להצביע על ייחודו, וייחודו של הפודקאסט, על פני הרבה פודקאסטים טובים אחרים. וההסבר הזה מתווסף אל המובן מאליו - היות המגישות אמיתיות, כנות, ישירות, ערכיות, חכמות, מצחיקות ועוד". זאת אומרת, הוא קצת נסוג מהעניין שזה רק הגיל, שזה לא רק, זה ממש לא רק הגיל, אלא זה עוד דברים.
נורית: כן.
דליה: ואז כותבת תמר ליאני שם-טוב.
נורית: כן.
דליה: היא כתבה לי את זה בפרטי, אמרתי לה שאני אקריא את זה, בפרטי בפייסבוק.
נורית: כן. כן.
דליה: "איזה כיף של פודקאסט", היא כותבת.
נורית: כן.
דליה: "אני שומעת רק אותו כבר שבוע רצוף. גרמתן לי להתאהב באמא שלי מחדש".
נורית: מממ.
דליה: "היא נושקת ל-80." זה נורא שבה את ליבי.
נורית: זה, שווה לנו.
דליה: "פעם היא הייתה מעצבנת אותי מאוד. בזכותכן גיליתי אותה מחדש".
נורית: אוי.
דליה: "ומעכשיו אני מקשיבה בקשב רב לסיפוריה, צוחקת מהבדיחות שלה ומעודדת אותי ואותה להיפרד בעודנו בחיים".
נורית: יפה!
דליה: תראי כמה אינטליגנטי.
נורית: כן. מאוד.
דליה: "בדיוק כמו שהמלצתן בחוכמה רבה. אני, בעיקר מגלה כלפיה עכשיו, בזכותכן, הרבה יותר חמלה".
נורית: אוי.
דליה: "בעבר, כשהיא דיברה על הקשיים בזקנה, זה עצבן אותי מאוד, ועכשיו זה מעורר בי אמפתיה".
נורית: כן.
דליה: "הענקתן לי הצצה אובייקטיבית לשאלה כיצד נראים החיים ממבט בוגר יותר".
נורית: כן.
דליה: "וגיליתי שהרבה דברים הם חוצי אישיות, מגדר ורקע, והם פשוט תולדה כל כך טבעית ויפה של החיים".
נורית: אוחח. מקסים.
דליה: תמר ליאני שם-טוב. כל כך יפה.
נורית: נכון.
דליה: ובעיקר עזרנו למישהי…
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments